מילנה – פרק 3

דן

 

למצוא את בית הקפה שמילנה עובדת בו היה יותר מאתגר ממה שחשבתי. ברגע שחזרנו מהים מצאתי אותה בפייסבוק, כן, גם לי יש פייסבוק. אבל אז גיליתי שהיא לא משתפת בו כלום.

אין שום פרט אישי, אין מידע על החיים שלה, על מקום העבודה. אין תמונות פרטיות חוץ מתמונת פרופיל שהיא משנה אחת  לכמה שנים. כלום.

שקלתי להתקשר למזכירה שלי שתמצא אותה באיסטגרם, כי את האפליקציה הזאת אין לי ונראה לי מוגזם להוריד אותה רק בשביל למצוא את מילנה. אבל הבקשה הזאת היתה נראית מאוד חשודה ולא במקום, בייחוד אם הייתי עושה זאת במהלך סוף השבוע.

אז לבסוף התקשרתי לגדי במוצאי שבת במסווה של התנצלות נוספת על ההתנהגות שלי והצלחתי להוציא ממנו את שם העסק. "הפסקת קפה", מקורי.

בית הקפה נפתח בכל בוקר בשעה שבע. השעה נראתה לי מאוד מוקדמת עד שראיתי את המיקום. מצד אחד צמוד לכביש ראשי, בצד השני צמוד לבתי עסק ומרכז מסחרי, בית הקפה היחיד שמציע גם מאפים וארוחת בוקר לדרך.

אני נזכר במלים של ענת ביום שישי. "אני יכולה לעבוד רק בערבים ורק שלוש-ארבע פעמים בשבוע, תלוי בעומס הלימודים והמבחנים. אז מילנה לוקחת את כל משמרות הבוקר."

מילנה קמה בכל בוקר סביב השעה שש ומגיעה לעבודה סביר להניח לפני שבע, כדי שלחברה הסטודנטית שלה יהיה יותר קל. אני מניח גם שבמשמרות הערב שהיא מוותרת עליהן לטובת ענת, יש יותר עבודה וטיפים.

תחושות האשמה והחרטה ממלאות אותי שוב. אין הצדקה להתנהגות שלי, מילנה לא עשתה לי שום דבר, בקושי החלפנו בינינו שני משפטים והתנהגתי אליה בחוסר כבוד.

למה? כי צבע השיער שלה עצבן אותי? כי בגד הים שלה היה חשוף והצחוק שלה רועש? פאק אני אדיוט, זה נשמע כל כך מגוחך וילדותי. אני לא מבין מה לעזאזל השתלט עליי.

מה היה בה שלחץ לי על כל הכפתורים עוד לפני שאפילו ראיתי אותה?

עם תחושת כובד בחזה ואי נעימות, אני נכנס לבית הקפה. השעה שבע וחצי ואנשים כבר יושבים סביב השולחנות וחלק עומדים בתור לקופה להזמין את המנות שלהם לדרך.

אני רואה אותה מיד. השיער הורוד שלה אסוף לקוקו גבוה, היא לובשת טי-שירט לבנה עם לוגו של בית העסק, ג'ינס קצרצר ונעלי אול-סטאר לבנות. אני עומד בפינה וצופה בה בזמן שהיא עוברת בין השולחנות עם חיוך רחב ללקוחות. החולצה שלה שקופה מעט ואפשר לראות במטושטש את החזיה הכהה שהיא לובשת מתחת. אני מוצא את עצמי תוהה אם החזיה שלה שחורה או גוון כהה אחר. היא מתחרה או מבד? היא שקופה? היא מכסה את הפטמות שלה? תירגע דן, היא ילדה ואח שלך דלוק עליה.

היא נראית כל כך צעירה עם השיער אסוף, ללא טיפת איפור על הפנים ואני מרגיש עייף וזקן. אני לא טוען שארבעים זה זקן, ברור שלא, אבל ביחס לבחורה בת עשרים וחמש שמסוגלת לדלג בקלילות בין שולחנות בשבע וחצי בבוקר עם חיוך וקריצה, אני מרגיש עתיק.

אני לא מצליח לנוע לכיוונה, אני לא יודע אם זה ממבוכה או אי נעימות, אבל אני תקוע במקום, צופה בה בזמן שהיא עובדת.

אדם מאחורי מבקש ממני לזוז, אני מפריע לתנועה ובזמן שאני מתנצל וזז במהירות היא מפנה אליי מבט וסוף סוף רואה אותי.

החיוך הרחב שלה מתכווץ עד שהוא נעלם והמבט שלה נאטם והופך למתגונן. התגובה הטבעית שלה לנוכחות שלי גורמת לי להרגיש יותר חרא.

זה עכשיו או לעולם, אני לא יכול להמשיך לעמוד במקום, אז אני ניגש אליה בזהירות ולא מוריד ממנה את המבט. היא נעצרת ליד הדלפק ומחכה לי, נראה שברור לה שזה לא צירוף מקרים ושאני כאן בשבילה.

אני נעצר מולה והיא לא אומרת כלום, היא לא יוזמת שיחה, לא אומרת לי שלום. היא צופה בי כפי שאני צפיתי בה בדקות האחרונות, בשקט.

"בוקר טוב." אני אומר לה ומחייך מעט.

"בוקר טוב, דן." היא עונה לי ואני שוב מרגיש את אותה התחושה הנעימה בגוף כשהיא אומרת את השם שלי.

"יש לך דקה בשבילי?" אני שואל אותה ומצביע לפינה פנויה באזור האחורי של בית הקפה, ליד דלתות הכניסה למטבח ולשירותים.

היא לא עונה לי, אבל היא מסתובבת והולכת לכיוון.

היא נעצרת ליד הדלתות ומסתובבת אליי בציפייה.

"אני מצטער שאני נופל עליך על הבוקר בעבודה, אבל אני חייב לך התנצלות."

היא לא עונה לי, לא מנסה להקל עליי עם נימוס מזויף. היא ממשיכה לצפות בי צופה בה.

"אני מבקש ממך סליחה, התנהגתי כמו חתיכת חרא ביום שישי." אני אומר לה בכנות.

"כמו זין."

"סליחה?" אני שואל אותה בהפתעה.

"התנהגת כמו זין. ילד זין." היא אומרת עם מבט רציני ואני לא שולט בצחוק שמתפרץ ממני. ילד זין…..

"כן, התנהגתי כמו ילד זין." אני אומר לה עם חיוך. "אין לי הצדקה להתנהגות שלי וגדי יצא עליי אחרי שהלכתן, אז אל תכעסי עליו. הוא לא אשם שאנחנו אחים."

אני אומר את זה כי אני מרגיש שאני חייב, גדי מעוניין בה ואני אח שלו. אבל המלים מרירות על הלשון שלי, מלוות בתחושת קנאה לא מוסברת.

"אני לא כועסת עליו." היא עונה לי בקצרה וזה מעצבן אותי שזה החלק היחיד בהתנצלות שלי שהיא מתייחסת אליו.

אני מהנהן עם הראש ושוקל את המלים שלי. יש לי הרגשה שעם מילנה, לכל מילה שיוצאת לי מהפה יש משמעות והיא תוכל לחזור אליי בעתיד – נגדי.

"את מקבלת את ההתנצלות שלי?" אני שואל אותה ומחייך את החיוך הכי כריזמטי שאני מסוגל לשלוף.

"כן. התנצלות התקבלה."

זהו. זהו? זה כל מה שיש לה להגיד לי אחרי שסוף שבוע שלם אני חושב על הרגע הזה? מדמיין את השיחה ואת התגובה שלה? ההתנצלות התקבלה?

פאק היא מערערת אותי.

"אוקיי… אז אני אתן לך להמשיך לעבוד בשקט…." אני אומר לה ומחכה שוב, אין לי מושג למה, אין לי מושג מה אני רוצה לשמוע ומה קיוויתי שיקרה. אבל אני מרגיש מבולבל ומאוכזב? כן, מאוכזב.

"אתה ממהר?" היא שואלת אותי בדיוק כשאני מתכוון לוותר ופשוט להסתובב וללכת.

"לא, אני לא ממהר."

"הלחץ של הבוקר בדרך כלל נרגע בשעה שמונה, אחרי שכל העובדים באזור לוקחים קפה ומאפה לדרך. לא הספקתי לאכול הבוקר ואני מתה מרעב. אתה רוצה להצטרף אליי לארוחת בוקר?"

 

מילנה

"אתה רוצה להצטרף אליי לארוחת בוקר?"

אני מניחה שיש דברים שלא ישתנו לעולם. אני לא יכולה להתעלם מאדם במבוכה ולהמשיך הלאה עם היום שלי כאילו כלום לא קרה. אכפת לי מרגשות של אחרים, תמיד היה לי אכפת, אולי קצת יותר מדי ואין ספק שדן נבוך מאוד מהסיטואציה.

כן, הוא התנהג כמו ילד זין ביום שישי, הוא היה מתנשא ושיפוטי. אבל צריך להיות בו לפחות משהו טוב אם הוא בדק איפה אני עובדת והגיע על הבוקר לבקש סליחה.

"כן, אני אשמח להצטרף אליך לארוחת בוקר." הוא עונה לי עם מבט קצת מבולבל.

"אוקיי, אז תפוס שולחן ואני תכף אצטרף אליך."

בזמן שדן מסתובב ומחפש מקום עבורנו, אני מרשה לעצמי לבחון אותו. הוא היה יפהפה ביום שישי בים בלי חולצה ועם כפכפים, אבל יש משהו בגבר שלבוש בבגדים מחויטים שמדליק אותי.

תמיד נמשכתי לגברים מבוגרים יותר, בייחוד כאלה בעמדת כח. הוא לא הבוס שלי ואין לו כח עליי, אבל הוא מקרין דומיננטיות וחשיבות וזה עושה לי את זה.

הוא לא לובש חליפת שלושה חלקים כמו הגברים ברומנים הארוטיים שאני כל כך אוהבת לקרוא, נדירים הגברים שמתלבשים ככה בישראל. אבל הוא לובש מכנסיים אפורים מחויטים שצמודים לתחת הסקסי שלו, עם חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת למשעי ונעליים שחורות אלגנטיות. כן, דן בהחלט ממתק לעיניים.

אני מנקה את השולחנות סביבי, בודקת שאין לחץ לשאר הצוות וקופצת לשירותים לבדוק את המראה שלי.

לרגע אחד קצר אני מצטערת שלא התאפרתי, שלא השקעתי יותר בנראות שלי היום, אבל פאק איט, זאת אני, ככה אני נראית בעבודה ומאוחר מדי לשנות את זה.

אני יוצאת מהשירותים וצופה בדן מהצד בזמן שהוא קורא את התפריט. המלצריות האחרות במשמרת צופות בו גם ומתלחששות ביניהן. אני לא מאשימה אותן, דן חתיך.

תחושת סיפוק עוטפת אותי כשאני רואה את המבטים המופתעים שלהן כשאני מתיישבת מולו.

"מצאת משהו שמעניין אותך?" אני שואלת אותו ומכוונת לתפריט עם המבט שלי.

הוא מחייך אליי ומעביר מבט לא חטוף בכלל על הפנים שלי, על הצוואר, על החזה ועונה לי. "כן, מצאתי."

אני מחייכת אליו בחזרה, לא טורחת להתנהג כאילו אני לא מבינה את המשמעות הכפולה בתשובה שלו. לפלרטט זה קל וכיף, אני מעדיפה כנות על פני משחקים והצגות.

"התכוונתי לתפריט, לא אליי." אני אומרת לו ומסתכלת לו ישירות בעיניים.

"התכוונתי לתפריט ואליך." הוא עונה לי באותה הישירות. "אבל את רעבה אז נתחיל בארוחת בוקר."

אנחנו מזמינים את המנות שלנו ואני מביאה לנו בינתיים שתיה, מרגישה קצת לא בנוח לקבל שירות מלא בזמן שאני בעבודה. למרות שארוחה היא חלק מההטבות שלנו כשאנחנו במשמרת.

"אז, את רוצה לספר לי מה את באמת עושה בחיים חוץ ממלצרות?" הוא שואל אותי ומוזג לי מיץ תפוזים לכוס.

"כרגע באמת כלום. לקחתי לעצמי שנת מנוחה." אני עונה לו את התשובה הקבועה שלי. אבל משהו בו היום גורם לי להרגיש יותר בנוח לפרט, לפחות חלק קטן. "עד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה. מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי להיות רופאה. שני ההורים שלי רופאים וגם אחי הגדול, אז זה הרגיש לי טבעי. לפי שנה החיים שלי השתנו והייתי צריכה הפסקה."

"זה השלב שצבעת את השיער לורוד?" השאלה שלו רצינית לחלוטין, למרות שהיא נשמעת מצחיקה, אין בו טיפת הומור.

"כן."

הוא מהנהן עם הראש וממשיך לאכול. שקוע במחשבות.

"ספר לי קצת על עצמך." אני אומרת לו בתקווה להחזיר את השיחה לפלירטוט הקליל שהיה בה לפני כמה דקות.

"קצת על עצמי.. אני בן ארבעים, ההורים שלנו רצו תמיד רק ילד אחד, אבל כשהייתי בן חמש עשרה גדי הפתיע את כולנו. אז יש בינינו הפרש די רציני." הוא אומר וקורץ לי. כמובן שזה גם ההפרש בינינו.

"פתחתי את העסק הראשון שלי בגיל עשרים וארבע, מוקד קטן של מכירות טלפוניות. היום יש לי כמה מוקדים די גדולים בצפון ועוד כמה עסקים שאני הבעלים שלהם אבל לא מנהל אותם בפועל."

"נשמע מרשים מאוד." אני אומרת לו בכנות. "רווק? נשוי? ילדים?"

אני יכולה להצביע על הרגע המדויק בו השיחה שלנו הסתיימה. ברגע ששאלתי אותו את השאלה האחרונה. החיוך החופשי שלו נעלם והמבט שלו נסגר לחלוטין, הוא חזר להיות הדן של יום שישי ואין בי אפילו כעס.

גם לי יש את הטריגרים שלי, נושאים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם, לא להיזכר בהם.

ועדיין, אני מרגישה תחושת החמצה אדירה כי אני מבינה בלב שלם, שהזמן שלי עם דן נגמר.

"רווק." הוא עונה לי בקצרה וזורק כמה שטרות על השולחן מבלי לבקש אפילו חשבון.

"מילנה, היה לי נחמד מאוד ואני שמח שקיבלת את ההתנצלות שלי." הוא ממשיך ברשמיות וקור רוח.

"אני מקווה שאנחנו יכולים לשים את יום שישי מאחורינו ושתתני לגדי הזדמנות להזמין אותך לדייט. נראה לי שהוא לא מסתיר את העניין שלו ממך…"

"דן…" אני מנסה לעצור אותו, להגיד לו שאנחנו לא חייבים לעצור את השיחה ואפשר לשנות נושא. אבל הוא לא נותן לי הזדמנות.

"את יפהפייה מילנה, שיער ורוד והכל." הוא אומר ועם חיוך חלש ומזויף יוצא מבית הקפה מבלי להביט לאחור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *