איתן – כאב יפהפה – פרק ז

איתמר

"אז אתה מבין עכשיו למה התכוונתי? אנחנו מוגנים, כי אני לא יכולה להיכנס יותר להריון."

אני מניח את כוס הקפה שלי במהירות על השולחן כדי שהיא לא תישמט לי מהיד ותתנפץ על הרצפה. היא לא יכולה להיכנס יותר להיריון, בגלל ההפלה, הגרידה שהיא בחרה לעשות.

עצב וכעס ממלאים אותי, כל אחד מהרגשות נלחם בשני על דומיננטיות. אני מתיישב על הספה בדממה וקובר את הפנים בידיים שלי, העיניים שלי מתמלאות דמעות שאני לא מצליח לעצור.

אני כועס עליה, אני כל כך כועס עליה עכשיו, על ההחלטה שלה, על ההסתרה, על מה שיכל היה להיות.

אני יודע שאין לי זכות לכעוס עליה, היא עברה את כל זה לבד והיא חיה עם הידיעה הזאת שנים, מתמודדת עם הצער.

כבר אמרתי לה שלא הייתי מנסה לשנות את דעתה, שהגרידה באמת היתה בלתי נמנעת בשלב ההוא בחיינו, כך שגם הסיבוך בניתוח היה בלתי נמנע, אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי, אני כועס עליה.

אולי אני פשוט כועס בכללי והיא המטרה הנוחה, אני רק יודע שאני צריך ספייס.

"אלינה, אני לא יודע מה הדבר הנכון להגיד או לעשות כרגע, אבל אני חייב קצת זמן לעצמי, אני לא מצליח לעכל את כל המידע ואני מפחד להגיד משהו שאני לא אוכל להחזיר אחר כך. אני חייב ללכת."

אני לא מחכה לתגובה שלה, אני אפילו לא מסתכל עליה.

אני בורח מהדירה שלה לרחוב ושואף את האוויר הקר של הבוקר לתוך הריאות שלי, מתנשף כמו אחרי ריצת מרתון ומנסה להירגע.

אין לי שום מטרה אבל הרגליים שלי הולכות, אני צריך להיות בתנועה, אני צריך לזוז, לעשות משהו, כל דבר, רק לא לחשוב על מה שהיא אמרה כרגע.

היא לא יכולה להיכנס להריון, אני לעולם לא אראה את הבטן שלה מתעגלת עם התינוק שלנו, אני לעולם לא אלווה אותה בחדר לידה, אני לא אזכה להחזיק את הילדים שלנו בידיים.

פאק!! אני רוצה לצרוח לשמיים על חוסר הצדק, על התוצאות האומללות של המעשים שלנו, מעשים חסרי מחשבה וחסרי תכנון.

אני מתיישב על המדרכה באחת הסמטאות ונשען על עמוד, אני נראה כמו הומלס או כמו משוגע, מזיע, דומע, זועם. אנשים חולפים על פניי וברגע שהם רואים אותי הם עוברים את הכביש לצד השני, אני יכול רק לתאר לעצמי מה הם חושבים.

ברגע אחד של שפיות אני שולח לעמית הודעה. "אלינה צריכה אותך, סע אליה."

הטלפון שלי מצלצל תוך כמה שניות אבל אני לא עונה לו, אני מכבה את המכשיר וממשיך לשבת. אני בטוח שהוא יהיה אצלה בתוך פחות מעשר דקות, למרות הבלבול אני לא רוצה שהיא תהיה לבד כרגע וכרגיל עמית הוא האביר על הסוס הלבן… ואני זה שהורס הכל.

 

אלינה

הוא הלך, סיפרתי לו הכל והוא הלך מבלי להביט לאחור, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, ברור שהוא הלך, הוא גבר בריא ושלם שחשב שהוא מקבל בת זוג בריאה ושלמה כשבפועל הוא קיבל אישה שבורה.

אני לעולם לא אוכל ללדת לו ילדים, להקים איתו משפחה וזה יותר מדי לבקש ממנו, זה יותר מדי לצפות שהוא יישאר איתי כשהעתיד כל כך עגום.

הדפיקה בדלת מעוררת אותי לפעולה ואני רצה לפתוח אותה במהירות האפשרית, עמית, לא איתמר.

"אני מניחה שהוא שלח אותך לוודא שאני לא חותכת וורידים." אני אומרת לו במרמור והולכת להכין לעצמי עוד כוס קפה, את הקודמת שכחתי מזמן.

"בוקר טוב גם לך, קיבלתי ממנו הודעה שאת צריכה אותי, הטלפון שלו כבוי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ולשם שינוי נמאס לי מהכנות של משפחת איתן, הייתי מעדיפה שישקר לי, שיגיד לי שאיתמר התקשר אליו שבור וביקש ממנו לבוא ולשמור על אהבת חייו עד שהוא מצליח לאסוף את עצמו.

"אני מצטערת על הטרחה אבל אני לא צריכה אותך, הוא סתם דרמטי. להכין לך קפה לדרך?"

"אם העיניים שלך לא היו אדומות ונפוחות, אולי הייתי מאמין לך, אבל את נראית כמו הצרות שלי. אז יאללה, תכיני לי קפה ואולי גם איזה ארוחת בוקר ישראלית ותתחילי לדבר." בן זונה.

"אתה חוצפן, אתה יודע?"

"כן. מה יש לאכול?" הוא שואל ופותח את המקרר, מפשפש בין השקיות ומוציא לעצמו מנגו וקיווי. "אני אנשנש פירות בזמן שאת מכינה לי חביתה." הוא אומר עם חיוך ואני מתלבטת בין הרצון לחבק אותו חזק לבין הדחף לדפוק לו מחבת לראש.

הוא לא נותן לי להתלבט יותר מדי, הוא קם ומושך אותי לחיבוק ואני מתפרקת לרסיסים.

"אני לא יכולה להיכנס להריון, עמית, בגיל שמונה עשרה נכנסתי מאיתמר להיריון ועשיתי גרידה, מעולם לא סיפרתי לו, היה סיבוך בניתוח והודיעו לי שאני לא יכולה להיכנס יותר להריון. סיפרתי לו הכל עכשיו והוא הלך, בבקשה אל תשנא אותי גם." אני פולטת את המלים ברצף ובמהירות, נפטרת מהן ומחכה לתגובה. אני מפחדת מהתגובה שלו, אם עמית יפנה לי גם גב, אני לא יודעת איך אני אצא מזה.

הוא לא אומר כלום, רק מחבק אותי חזק יותר בזמן שאני מתייפחת בין זרועותיו.

שנים חשבתי שאולי זה מגיע לי, אולי זה העונש שלי על המעשה הנורא, על כך שבחרתי לסיים חיים. ריחמתי על עצמי, כעסתי על עצמי ובעיקר כעסתי על איתמר, אבל לרגע לא חשבתי איך זה ישפיע עליו, לא חשבתי שיבוא היום ונחזור להיות בקשר, שיבוא היום וננסה שוב. אני מניחה שמעולם לא באמת תכננתי לספר לו.

אני נושמת עמוק ולוקחת צעד אחורה, מרימה מבט לפנים של עמית ומתחילה לבכות מחדש, הוא נראה כל כך עצוב, העיניים שלו רטובות והוא מסתכל עליי ברחמים ואני מתפרקת שוב.

"אני לעולם לא אשנא אותך אלינה וגם איתמר לא שונא אותך, תהיי בטוחה."

"לא, אתה לא ראית אותו, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי, הוא ברח מכאן."

"לא כל האחים שלי חכמים ובוגרים כמוני." הוא אומר לי עם חיוך. "תביני אותו גם, את חיה עם המידע הזה ארבע עשרה שנים, הוא גילה הכל עכשיו, נראה לי שיש לו את הזכות לעכל את המידע בפרטיות, לא?" המלים שלו מרגיעות אותי ואני מצליחה לנשום קצת יותר בקלות.

"מתי נהיית כל כך חכם?" אני שואלת אותו בצחוק והוא חוזר לקלף קיווי.

"זאת ברכה וגם קללה, לא קל להיות מושלם."

 

איתמר

שעתיים ישבתי על המדרכה באמצע הרחוב, שעתיים חשבתי ועיכלתי את כל מה שאלינה סיפרה לי. לא הייתי צריך ללכת, לא הייתי צריך לעזוב אותה ברגע כל כך רגיש אבל אני מרגיש קצת יותר שפוי עכשיו.

אני מדליק את הפלאפון וישר נכנסות כמה הודעות מעמית.

"מה נסגר? למה הפלאפון שלך כבוי?"

"אני בדרך."

"אני אצלה, היא סיפרה לי הכל. היא בסדר."

"איפה אתה?"

"דבר איתי."

אני עונה לו ומתחיל ללכת בחזרה לכיוון הדירה שלה. "הייתי צריך קצת זמן לעצמי, בדרך חזרה."

כשאני נכנס בחזרה לדירה של אלינה, אני מוצא אותה ישנה על הספה בזמן שעמית יושב במרפסת עם ספר ביד.

"אני רואה שאתה מרגיש בבית." אני אומר לו בקנאה מטופשת וחסרת הגיון.

"באמת? אתה מתכנן לעשות שלישיה איתה ועם עידן ואתה מקנא שאני קורא ספר במרפסת שלה?"

אני צוחק מהציניות שלו ומתיישב לידו. "אתה יודע שאלה שני דברים שונים, אמנם אתה לא מבין את העולם שלנו אבל הקשר שלך עם אלינה תמיד יהיה יותר אינטימי מהקשר שלה עם עידן, גם אם באמת תהיה שלישיה."

"אתה צודק, אני באמת לא מבין את העולם שלכם. איך לעזאזל הידידות שלי איתה יותר אינטימית מסקס?" השאלה שלו לגיטימית ואני חושב הרבה לפני שאני עונה לו.

"עולם הבדס"מ מלא בסקס, נכון שאפשר גם לעשות משחקי שליטה וכניעה בלי הסקס עצמו, יש משתתפים שנהנים רק מכאב למשל ולא צריכים בכלל סיפוק מיני, אבל אין ספק שיש המון סקס. ברובו הוא חסר גבולות וחוקים, אנחנו עושים מה שעושה לנו טוב, כל עוד זה בהסכמה מלאה ולא פוגע באף אחד. אנחנו לא מחפשים להבין למה אנחנו צריכים את זה, למה אנחנו שונים, אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו.

אז בשלב מסוים לסקס כבר אין כל כך הרבה משמעות, אם יבוא היום שבאמת אלינה תסכים להשתתף בשלישיה איתי ועם עידן, היא תעשה את זה נטו בשבילי ובשבילה, עידן בכלל לא יהווה חלק מהעניין, באותה מידה אנחנו יכולים לצרף ויברטור. היא לא תשכב איתו כי היא נמשכת אליו והיא בוגדת בי, היא תשכב איתו כי הסטייה מדליקה אותנו, כי זה מה שיחזק אותנו כזוג.

מה שיש לה איתך… היא סומכת עליך מספיק בשביל לספר לך את הסודות הכי כמוסים שלה, היא סומכת עליך מספיק בשביל להירדם על הספה בזמן שאתה אצלה בבית. אתה מרגיש מספיק בנוח בקרבתה בשביל לקחת ספר ולקרוא אותו במרפסת בזמן שהיא ישנה. זה קשר שנכון להיום אפילו לי אין איתה." אני מודה באמת בפניו ומקווה שהוא מצליח להבין אותי.

הוא מהנהן עם הראש וסוגר את הספר, מניח אותו בצד ועוצם את העיניים. אני מחקה את התנוחה שלו ונשען אחורה על הכיסא בדממה.

"אני מצטער." הוא אומר לי אחרי כמה רגעים שקטים.

"כן, גם אני."

 

אלינה

אני מתעוררת על הספה ודבר ראשון שאני רואה זה את עמית ואיתמר יושבים במרפסת שלי, שניהם נשענים אחורה על הכיסאות עם עיניים עצומות.

מצד אחד, אני לא רוצה להפריע להם, הם נראים שלווים, בעולם משלהם. מצד שני, אני לא יכולה להסתתר מהבלתי נמנע.

אני יוצאת למרפסת ושניהם פוקחים עיניים ומסתכלים עליי במבטים זהים, עמית צעיר יותר, רזה יותר אבל אין ספק שלכל האחים יש את אותו המבט.

עמית קם, לוחץ לאחיו על הכתף, מנשק אותי על הלחי והולך. אני לא זזה מהמקום שלי, אני מחכה לצעד הבא של איתמר, הכדור בידיים שלו.

הוא מושיט לי יד שאני לוקחת בהיסוס קל ומושך אותי לישיבה עליו. אני מניחה את הראש על הכתף שלו והוא עוטף אותי עם חום הגוף שלו.

"אני אוהב אותך, אלינה, סליחה שהלכתי."

"איך אתה יכול לאהוב אותי?" אני שואלת מבלי להסתכל עליו. "אני מקולקלת."

הוא מושך את הראש שלי אחורה באגרסיביות ומסתכל עליי בכעס. "את לעולם לא תדברי ככה על עצמך, לעולם."

"זאת האמת, איתמר, אתה לא יכול להכריח אותי לחשוב אחרת דרך שליטה." אני עונה לו בשקט ודמעה סוררת נופלת על הלחי שלי.

"אנחנו יכולים לשבת כאן ימים ולחשוב על כל מה שיכל להיות, לנסות להבין למה זה קרה, למה דווקא אנחנו. להתמרמר ולשקוע בעצב, אבל מה יצא לנו מזה? כלום.

אלינה, את האישה היחידה שיכולה לעשות אותי מאושר, תמיד היית האחת בשבילי ותמיד תהיי. כן, חשבתי שנתחתן יום אחד ויהיו לנו ילדים, אבל אני לא רוצה אותך בשביל הרחם שלך! אני לא רוצה אותך בתור האימא של הילדים העתידיים שלי. אני רוצה אותך נקודה, את אלינה, בשבילי. אם תהיה לנו משפחה משלנו יום אחד או לא, נחליט ביחד בעתיד. יש המון דרכים להקים היום משפחה."

"אבל אם לא הייתי עושה את הניתוח, כל זה לא היה קורה והייתי היום נורמלית."

"לא, אם לא היית עושה את הניתוח, ההיריון היה מתפתח בצורה לא תקינה בחצוצרה שלך וסביר להניח שהיית מתה. תפסיקי להעניש את עצמך על משהו שהוא ממש לא היה בידיים שלך. זה קרה כי זה קרה, אם נרצה בעתיד ילדים, נעשה אותם. אני מעדיף אותך בריאה ולצדי מאשר עשרה ילדים עם מישהי אחרת." אני המומה מהגישה שלו, מההבנה וההכלה, הוא מרגיע אותי, הוא משכנע אותי שהכל יהיה בסדר ולוקח לי זמן לקלוט שהעול שסחבתי כל כך הרבה שנים, מתחיל להתרומם.

"אני אוהבת אותך." אני אומרת לו סוף סוף, אחרי ארבע עשרה שנים וחיוך רחב מתפרש על הפנים שלי.

"כן, אני יודע."

אני צוחקת בקול מהשחצנות המוכרת. "אתה והאחים שלך, אין מספיק מקום בעולם בשביל האגו שלכם."

"אנחנו שומעים את זה הרבה." הוא עונה לי עם חיוך.

למרות שאני לא רוצה להרוס את האווירה, יש עוד דבר אחד שאני צריכה לספר לו.

"אני צריכה לספר לך עוד משהו, דבר אחרון…."

"אני יודע על רון." הוא קוטע אותי לפני שאני מספיקה להמשיך את המשפט.

"מה?? מאיפה? איך?"

"ציפית שאני לא אברר עליך הכל? כשנעלמת חיפשתי אותך הרבה זמן, הפכתי עולמות אבל לא היו לי אז את הקשרים שיש לי היום. לא משנה איפה חיפשתי ולמי שילמתי, לא הצלחנו למצוא אותך. אחרי בערך שנתיים היה נראה שבלעה אותך האדמה ונאלצתי לקבל את העובדה שאת פשוט לא רוצה שום קשר איתי.

לקח לי המון זמן להשתחרר ממך אלינה, ריסקת אותי. אני צריך שתביני כמה את יקרה לי, שאת הדבר הכי חשוב לי, הייתי צריך להגיד לך את זה אז.

כשחזרת, ידעתי ללא צל של ספק שאני לעולם לא אתן לך לברוח ממני שוב, שאני לא מסוגל להשתחרר ממך באמת, שמעולם לא שכחתי. אז עשיתי שיעורי בית והפעם היה לי למי לפנות.

אז כן, אני יודע הכל על רון והוא בטיפול."

למרות שאני רוצה להגיב על כל מה שהוא אמר כרגע, המלים האחרונות שלו מפחידות אותי ואני חייבת להבין על מה הוא מדבר.

"מה זאת אומרת שהוא בטיפול? מה עשית?"

"אני לא עשיתי כלום." הוא אומר בדגש על המילה "אני".

"אז מי כן??" אני שואלת והטונים שלי עולים, אני מרגישה את ההיסטריה מתחילה להשתלט עליי.

"אלינה, תנשמי עמוק ותירגעי, בינתיים אף אחד לא עשה כלום, אבל תהיי בטוחה שהוא יטופל, הוא לעולם לא יפגע בך שוב."

"איך אתה יכול להגיד את זה? מאיפה אתה כל כך בטוח?" לפני שהוא עונה לי, הפלאפון שלו מצלצל ואני רואה את השם "גיא" על המסך.

"הלו." איתמר עונה ואני לא יכולה לשמוע מה גיא אומר לו ועל מה הם מדברים.

"איפה הוא? אני איתה עכשיו, כן, לא זז ממנה. טוב, תהיה איתי בקשר."

גיא, גיא הוא זה ש"מטפל" בו, שמעתי כל מה שיש לשמוע עליו וזה לא הרבה. קריירה צבאית מסווגת, פעילויות מבצעיות, נעלם לכמה חודשים, טס למדינות שונות, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק הוא עושה.

"איתמר, אני לא צריכה שעוד אחד מהאחים איתן יהיה מעורב בבעיות שלי, שלושה זה מספיק וכן אני בטוחה עכשיו שרון הוא הסיבה שעידן היה כאן על הבוקר. למה עירבת את גיא? הוא היה בן שש עשרה כשעזבתי, בקושי היה בינינו איזשהו דיבור, הוא לא חייב לי כלום."

"יצא לך לראות את גיא לאחרונה?" מה זה קשור עכשיו?

"לא, את גיא ואביתר עדיין לא ראיתי. למה?"

"הוא מזמן לא הנער בן השש עשרה שאת זוכרת ולא, הוא לא חייב לך כלום, אבל הוא יודע שאת שלי, אז מבחינתו את משפחה והוא יעשה הכל בשביל המשפחה שלו. כולנו נעשה הכל בשביל לשמור אחד על השני, זה לא חדש לך."

לא, זה לא חדש לי.

"מה הוא אמר לך בטלפון?" אני רואה שהוא שוקל את המלים שלו, מהסס.. "איתמר, בלי סודות, אני מבקשת ממך, היו לנו מספיק סודות."

"רון נצפה בקריות אתמול, גיא לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו בדיוק והוא לא רגוע, אז הוא אמר לי לא לזוז ממך עד שהוא יטפל בבעיה." שוב המילה הזאת, "יטפל", איך גיא מתכוון לטפל ברון? הוא הוכיח לי כבר שהוא לא נשאר בכלא, יש לו יותר מדי כסף וקשרים.

"אז מה עכשיו? אנחנו לא יוצאים מהדירה עד שגיא 'מטפל' ברון?" איתמר מחייך אליי את החיוך הזדוני שאני כל כך אוהבת ואני כבר יודעת שהוא מתכנן משהו.

"למרות שאין לי בעיה לא לזוז ממך ולהישאר נעול בדירה לכמה ימים טובים, כבר קבעתי לנו תוכניות הלילה ב'מפלט'."

"השתגעת?? איתמר, רון לא שפוי, הוא לא מחפש אותי בשביל לעשות סולחה, תהיה בטוח. הוא מחפש אותי כי הוא רוצה לפגוע בי ובכל מי שקשור אליי. נראה לך הגיוני ללכת ל'מפלט' בזמן כזה?"

"מבחינתי זה תמיד הגיוני ללכת ל'מפלט'.. חוץ מזה, הבטחתי לעידן ואני בטוח שאת לא רוצה לגרום לי להפר את ההבטחה שלי."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *