איתן – ההצעה – פרק ב

אביתר

המלים של אמא שלי הדהדו לי בראש במהלך כל סוף השבוע, לעזור לשירה. כמובן שהיא התכוונה שאני אעזור לה מטוב לבי ולא למטרת רווח. אם יש משהו שאימא שלי מאמינה בו, זה  קארמה, מה שתשלח לעולם, יחזור אליך, לטוב ולרע.

אני מאמין שהאחים שלי עדיין חיים לפי המנטרה הזאת, טוב, רובם לפחות, אבל אני לא. אני מאמין בעצמי, אני מאמין ביכולות שלי, כל מה שאני אשיג בעולם הזה, אשיג במו ידיי ולא בזכות אנרגיות חיוביות וטוב לבם של זרים.

אני אעזור לשירה, אני אלמד אותה כמעט כל מה שאני יודע, אני אגבה אותה ואעזור לה להפיל את הדירקטוריון מכס המלכות, עד היום שבו אחליף אותה.

אחד השיעורים שלמדתי מגדעון, היה לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל המשפחה שלי. אף אחד לא יעשה לי טובות, אף אחד לא יעזור לי ללא תמורה.

זה שיעור שאני מתכוון ללמד מחר את שירה, אני אעזור לה, אבל לעזרה שלי יש מחיר.

אני לא מתכוון לגנוב ממנה את החברה, או לרמות אותה, ממש לא. אני אהיה הכי פתוח שאני יכול מההתחלה וכשיבוא היום להחליף אותה, אני אדאג שהיא ואימא שלה לא ידאגו לכסף לעולם. אני חייב לגדעון המון ואני לעולם לא אדפוק את אלמנתו או את הבת שלו. אני פשוט יודע שאני הבן אדם הנכון להחליף אותו, אני אמשיך את הדרך שלו בצורה הטובה ביותר והנכונה ביותר לכולם.

דפיקה בדלת המשרד שלי מוציאה אותי מהמחשבות ששקעתי לתוכן, המזכירה שלי.

"אביתר, יש כאן שליח עבורך עם מכתב."

 

שירה

זאת הפעם הראשונה מזה שש שנים שאני נכנסת ל"אייזנשטיין מערכות בע"מ", כשאבא שלי לא בראשה. אתמול אני ואימא שלי קמנו מהשבעה, אכלנו ביחד ארוחת צהריים והלכתי, חזרתי לדירה שלי.

לא ישנתי רוב הלילה, ההתרגשות והפחד לקראת הישיבה היום לא הניחו למחשבות שלי. יש בי חלק שרוצה לוותר, לשים פס על הכסף, על החברה ועל ההיסטוריה של אבא שלי ופשוט ללכת.

להתחיל חיים חדשים בדרך שלי, להגשים חלומות, לטייל בעולם, ליהנות מגיל שלושים מבלי לחשוב על פרנסתם של אלפי עובדים.

אבל יש בי עוד חלק, החלק הגדול יותר, שיודע שכל החלומות שהיו לי עד לפני שבוע, לפני מותו, היו חלומות של בחורה כפוית טובה שמעולם לא נדרשה באמת להוכיח את עצמה.

אני לא יכולה לקום וללכת, החברה הזאת, הקירות האלה, הם המורשת שלי, הם הירושה שלי והם הדבר היחיד שנותר לי מענק הטכנולוגיה שזכיתי לקרוא לו "אבא".

הגעתי מוקדם ואני מעבירה את הדברים שלי מהמשרד שלי למשרד של אבא שלי, סוג של הצהרת כוונות.

המכתבים נשלחו אתמול עם שליח לכל חברי הדירקטוריון, הישיבה שתתקיים בעוד שעתיים בדיוק היא פארסה בירוקרטית. כולנו נגיע ונחייך, הם יביעו שוב את תנחומיהם ואני אקבל אותם בנימוס ובכבוד, כשמאחורי כל חיוך שיופנה אליי תסתתר סכין שמכוונת לגב שלי ונמצאת על טיימר שיפעל בעוד שנה מהיום.

היחיד שלא יודע מה קורה הוא אביתר, הוא לא חבר דירקטוריון אז לא נשלח אליו מכתב, השארתי למזכירה שלו הודעה שאני מחכה לו במשרד המנכ"ל ברגע שהוא יגיע. אני מצפה לו בשעה שמונה ושתי דקות בערך.

שמונה זו השעה שהוא מגיע למשרד כל יום, הוא אף פעם לא מאחר ושתי דקות זה הזמן שלוקח ללכת בנינוחות מהמשרד שלו למשרד החדש שלי.

שתי דפיקות חזקות על הדלת והוא נכנס, הוא לא טורח להמתין להזמנה שלי.

אפילו הדמות הגבוהה והמרשימה שלו לא מצליחה להקטין את המשרד העצום, העיניים הירוקות שלו עוברות מהר על התמונות שהנחתי על השולחן ועל הניירת שלי, הוא לא מגיב על המעבר הברור שלי למשרד.

"בוקר טוב שירה, מה שלומך?" אין ספק שאימא שלו לימדה אותו נימוסים, הוא כמעט מצליח להסתיר את העובדה ששלומי לא באמת מעניין אותו, כמעט.

"טוב, תודה. מה שלומך?" שניים יכולים לשחק את המשחק הזה.

"בסדר גמור, האמת שרציתי לדבר איתך גם, אבל נתחיל מהסיבה שקראת לי בדחיפות." על מה הוא רצה לדבר איתי? אני סקרנית אבל אני לא אראה לו את זה.

"אתה יודע שבעוד שעתיים תהיה ישיבה שתקבע את העתיד של כולנו בחברה, אמנם אני בעלת חמישים ואחד אחוזים אבל חברי הדירקטוריון בעלי כח והשפעה והם לא רוצים אותי בתור המנכ"ל שלהם." אני עוצרת ונותנת לו הזדמנות להסכים איתי, אולי להבהיר לי מה בדיוק הוא יודע.

"תמשיכי, אני מקשיב." בן זונה.

"אתמול הטרחנים הזקנים קיבלו מכתבים מעורכי הדין של אבא, בוא נגיד שגם לאחר מותו הוא דאג שאני אקבל את כל ההזדמנויות להצליח." הגבות שלו מתכווצות במחשבה, סוף סוף סדק בחומה?

"מה בדיוק כתוב במכתבים האלה?" הוא שואל בקול נמוך.

"בקצרה, אלא מכתבי איום, הם נדרשים לתת לי שנה החל מהיום להוכיח את עצמי ואת היכולות שלי מבלי שהם ישימו לי רגל ובתמורה לתמיכתם המפוקפקת, הסודות הכי מלוכלכים שלהם ייקברו ביחד עם אבא שלי."

"אני מניח שאם הם לא יסכימו לתנאים, אז הסודות האלה יתגלו ויהרסו להם את החיים?"

"משהו כזה."

"כן, לגדעון היו דרכים להשיג מה שהוא רוצה. אז, למה את מספרת לי את כל זה?" קצר ולעניין.

"כי אני צריכה את העזרה שלך, שנינו יודעים שלמרות שהם לא ישימו לי רגליים, הם ממש לא יעזרו לי להצליח, הם רק ידחו את הישיבה שהיתה אמורה להיות היום, לעוד שנה. אני צריכה שתהיה השותף שלי בשנה הזאת, שתלמד אותי את כל מה שאני לא יודעת, שתעביר אליי את המידע שאבא שלי העביר אליך."

קשה לי לבטא את המלים האלה, בעיקר כי היחסים של אביתר עם אבא שלי הם נקודה כל כך כואבת ומעוררת קנאה, אבל אין מקום לאגו במלחמה על העתיד שלי.

"טוב, מה שאת אומרת עכשיו מתקשר לנושא שאני רציתי לדבר עליו. אני אעזור לך, אני אהיה הגב שלך בשנה הזאת ואני אדאג שתהיי המנכ"ל הכי טוב שאת מסוגלת להיות." שאני מסוגלת להיות, כן, אני יודעת לקרוא בין השורות. אני לא מגיבה לעקיצה, ויכוחים לא ישרתו אותי כרגע, אני מחכה לפאנץ' ליין.

"בתמורה אני רוצה עשרים וחמישה אחוזים מהמניות."

 

אביתר

היא לא יודעת שגם אני קיבלתי אתמול מכתב. בין היתר, גדעון כתב לי על המכתבים שהוא שיגר לשותפים שלו ועל המטרה שלו. הוא ביקש ממני לעזור לבת היחידה שלו, לתת לה שנה מחיי בתמורה לכל מה שקיבלתי ממנו בעשור האחרון.

כמו שהוא אמר, לכל עזרה יש תמורה וזאת התמורה שהוא דורש ממני.

אני לא יכול לסרב לו, גם עכשיו כשהוא כבר לא אתנו, אבל העזרה לשירה לא סותרת את מטרת העל שלי. כן, עשרים וחמישה אחוזים זה הרבה, אולי אפילו יותר מדי, אבל זה מה שאני רוצה ואני לא אתפשר אפילו על אחוז אחד.

"סליחה? אני חושבת שלא שמעתי אותך טוב, זה היה נשמע כאילו ביקשת ממני חצי מהמניות שיש לי בחברה של אבא שלי."

"אני בטוח שאין לך בעיית שמיעה, או הבנה. בתום השנה, אני רוצה עשרים וחמישה אחוזים, לך יישארו עשרים ושישה." חשבון פשוט.

"תגיד לי, אתה השתגעת? הדבר היחיד שפועל לטובתי זה העובדה שלי יש את רוב המניות!"

"ואיך זה יעזור לך בעוד שנה כשחברי הדירקטוריון כבר לא יפעלו מפחד? יהיה לך רוב אבל החברה תפנה לך גב, ידחקו אותך לפינה ובסוף את תמכרי להם את החלק שלך.

ההצעה שלי היא שבשנה הקרובה, אני ואת נרים את החברה הזאת ונקדם אותה ביחד למקומות שאף אחד לא תיאר, ניצור את כל הקשרים החברתיים והעסקיים ההכרחיים, נציג חזית מאוחדת ונהפוך אותך לכח שצריך להיזהר ממנו.

בעזרתי, את תישארי המנכ"ל של החברה, גם אחרי השנה הזאת ושנינו יודעים שאת לא יכולה לעשות את זה לבד."

לראשונה מזה הרבה זמן שהמצפון שלי מציק לי קצת, אני קשה איתה, אולי אפילו אכזרי ולא הוגן, אבל אני לא מאמין בבחורה הזאת, אני לא רוצה אותה פה ואני בטח שלא רואה אותה בתור המנכ"ל שלי.

גדעון ביקש ממני לתת לה שנה ולא יותר, אם הוא היה מאמין בה הוא היה דורש יותר. אלוהים יודע שעם כל החרא שיש לו על השותפים שלו, הוא יכל להחזיק אותם בביצים ישירות מהקבר גם לעוד עשור.

הוא נתן לה שנה מתוך מחויבות הורית ולא מתוך אמונה אמתית ביכולות שלה.

 

שירה

ניסיתי להימלט מהשליטה של השותפים של אבא שלי ונפלתי לשליטה של מישהו אחר.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא לזרוק עליו משהו, לשפוך עליו את הקפה שלי, לתקוע את עקב הסיכה שלי בעין שלו, אבל אני לא מצליחה לזוז, אני בוהה בו בהלם.

אני לא יודעת אם לבכות מחוסר הצדק או לצחוק מהאירוניה שבן טיפוחו של אבי הפך לבן זונה אכזרי בדיוק כמוהו, אם לא יותר.

"אין שום הגיון במה שאתה מציע, נניח ואני אסכים להצעה שלך, נניח ובאמת הכל ילך לפי התוכנית שלך, אני עדיין בסוף השנה מוסרת לך חצי מהמניות שלי ובכך מאבדת את הרוב, אני אהיה מנכ"ל בלי כח."

"אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר כדי שיהיה לך קל להבין." בן זונה שחצן ומתנשא. "הגיון לא מעניין אותי, הכח שלך לא מעניין אותי, את צריכה אותי, אין לך ברירה."

אני נלחמת בדמעות, תחושת העלבון קשה וכואבת, אבל אני לא אתן לו את הסיפוק בלראות אותי מתפרקת.

הוא צודק, אין לי ברירה, אין לי אף אחד חוץ ממנו ובלי העזרה שלו אני יכולה למכור את המניות שלי עוד היום.

אני מעדיפה לתת לו חצי מאשר לתת להם הכל ולשכוח מהחברה, הוא הרע במיעוטו.

"אני עדיין לא נותנת לך תשובה, אני צריכה לשקול את זה. תצטרף לישיבה ונגיע להחלטות אחריה."

"נתראה שם." הוא אומר וקם מהכיסא. כשהוא מגיע לדלת, הוא נעצר ומסתובב אליי שוב. "שירה, אני באמת משתתף בצערך על המוות של גדעון, הוא היה דמות אב בשבילי, למדתי ממנו המון."

"נראה שלמדת ממנו הכל." הפעם לא הצלחתי לעצור את המלים.

הוא לא מגיב ולא מתמהמה, אני ממצמצת והוא כבר הלך.

הישיבה החלה ואני יושבת בראש השולחן הארוך, במקום שהיה שמור תמיד לאבא שלי. אביתר יושב לימיני, במקום הקבוע שלו, אני מעולם לא ישבתי לצדו של גדעון, הוא מעולם לא החשיב אותי לחשובה מספיק.

הניחומים כבר מאחורינו וכל העיניים עליי.

"בוקר טוב ותודה שפיניתם לי מזמנכם היקר.

כפי שאתם יודעים, החל מהיום בבוקר, אני המנכ"ל של אייזנשטיין מערכות בע"מ ומחזיקת רוב המניות.

אני יודעת שאני נכנסת לנעליים גדולות ואני מודיעה לכם כבר עכשיו, שאני לעולם לא אהיה גדעון אייזנשטיין, אני לעולם לא אהיה ברמה שלו ואני לעולם לא אחליף באמת את מקומו.

תמיד היינו שונים וכך גם צורת הניהול שלנו שונה, אבל מה שתמיד היה משותף לשנינו, הוא החזון לחברה, האמונה המוחלטת שאנחנו הכי טובים, שמקומנו בראש הפירמידה וששם נישאר.

אני לא אלאה אתכם בנאומים מעוררי השראה, חובת ההוכחה היא עליי, כולי תקווה שתתמכו בי ותגבו אותי בתקופה המאתגרת שניצבת מול כולנו, מתוך כבוד לזכרו של אבא שלי ולמורשת לו."

"בואי נפסיק עם בלבולי המוח ילדונת, כולנו קיבלנו אתמול את המכתבים של גדעון ואנחנו יודעים שאת יודעת עליהם, יש לך שנה ואת בחוץ. " שמעון גורן, החבר הכי ותיק של אבא שלי, או לפחות כך חשבתי. גדלתי איתו, קראתי לו דוד שמעון ועכשיו הוא מתייחס אליי כמו אל מטרד.

"אנחנו לא רוצים אותך בתור מנכ"ל ואנחנו בטח שלא מאמינים בך, גדעון עשה לכולנו תרגיל ואנחנו חייבים להסכים. שנה מהיום ההסכם יבוטל ואת תישארי לבד, ללא גיבוי מאף אחד בחברה ואל תחשבי לרגע שהפישר הקטן שיושב לצדך יכול להציל אותך." הוא מסתכל ישירות על אביתר וממשיך. "גם הימים שלך ספורים, אין לי מושג מה גדעון ראה בך ואיך הפכת ליד ימינו אבל זה שתזיין את הבת שלו לא יבטיח את עתידך בחברה."

אני המומה ואדומה מבושה וכעס, אני מסתכלת על אביתר, מצפה לראות את הזעם שלי משתקף במבט שלו אבל אני לא רואה כלום, המבט שלו לא השתנה מתחילת הישיבה, להפך, הוא נראה נינוח מתמיד. אולי זו הצגה, אולי זו הגנה עצמית ואולי זה בגלל שהוא יודע שבעקבות צורת הדיבור של שמעון, אני אקבל את ההצעה שלו.

אני שוב נלחמת בעצמי, נלחמת בדחף שלי לברוח לפינה חשוכה ולבכות, לבין הדחף לעלות על השולחן ולערוף ראשים כמו בסרט של טרנטינו.

אני סופרת עד עשר בתוך תוכי ומתפללת לכח לא להישבר, לכח להילחם על מה ששלי, להילחם על הכבוד שמגיע לי.

"דוד שמעון, סליחה, שמעון, אתה בטח שלא דוד שלי. אני מציעה לך לא להתרגש כל כך, זה לא בריא בגילך, אתה יכול לקבל התקף לב ולמות ואני לא רוצה את זה, יש לי עוד כמה דברים להגיד לך וחבל שתפספס." אני מדמיינת או שאביתר מתאפק לא לצחוק?

"ילדה חצופה…"

"שב בחזרה במקום שלך מר גורן, אולי אני ילדה חצופה אבל אני עדיין המנכ"ל שלך על פי חוק ואתה תיתן לי את הכבוד שמגיע לי.

כן, אני יודעת על המכתבים שהועברו לכולכם ואני גם יודעת על התוכן שלהם, אתם חושבים שאבא שלי עשה לכם תרגיל? נעים מאוד, אני הבת שלו ולעומתו, אין לי טיפת סנטימנטים אליכם.

אם אני ארגיש שאתם מתנכלים לי בכל שלב לאורך הדרך, אני אהרוס לכם את החיים. ההוכחות לכל הגועל שלכם נחות בכספת שלי עם העתקים שיצרתי לנוחיותי בלבד ומוסתרים בכספות נוספות.

אני לוקחת את השנה הזאת בשביל להוכיח לעצמי ורק לעצמי, שאני הבן אדם הנכון לתפקיד, הדעות שלכם לא רלוונטיות.

כפי שאביתר איתן היה יד ימינו של אבא שלי, החל מרגע זה הוא יד ימיני והעתקים של המכתבים נמצאים גם אצלו. אני יודעת מניסיון אישי שהוא בן זונה חסר מצפון, אז הייתי מתייחסת אליו בנימוס אם הייתי במקומכם.

אם יש לכם משהו נוסף להגיד לי, זה הזמן, אם לא, אתם משוחררים."

טוב, לא תכננתי את זה. אני אפילו לא יודעת מאיפה זה יצא. כמובן שבילפתי לאורך כל הדרך ובטח שלא סיפקתי לאביתר העתקים של המכתבים, אבל הזלזול של שמעון כלפיו צרם לי.

כן, אביתר חתיכת חרא אבל הוא קרע את התחת שלו בשביל אבא שלי ובשביל החברה, הוא הגיע לתפקיד שלו בזכות ולא בחסד ומשום מה הרגשתי את הצורך לגונן עליו.

חברי הדירקטוריון מסתכלים עליי עוד כמה רגעים ומתחילים לקום ולהתפזר מחדר הישיבות, כנראה שאין להם יותר מה להגיד לי.

שניה לפני ששמעון יוצא אני מרגישה את הצורך לדפוק מסמר אחרון בארון שלו.

"שמעון, אם עוד פעם אחת אני אשמע אותך מעיר הערה שקשורה לחיי המין שלי או של כל אחד אחר בחברה הזאת, אני אגיש נגדך תלונה על הטרדה מינית ושנינו יודעים שעוד תלונה כזאת אחרי התלונות הקיימות נגדך, אוטומטית תגרום לפיטורייך ולהעברת המניות שלך אליי. תתחיל לשקול מלים."

אפשר לחתוך את המתח בסכין, כן, מר גורן הואשם בעבר על הטרדה והתביעה נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אבל נכנסה לתיק האישי שלו ואבא שלי הוסיף הערת אזהרה לעתיד.

החדר מתרוקן במהירות ואני נשארת לבד עם אביתר.

"אני אשמח לקבל תשובה להצעה שלי." זה כל מה שהוא אומר לי? אין לו מילה אחת להגיד על מה שהתרחש פה כרגע? הוא באמת בן זונה.

"אני מסכימה."

הוא קם ואוסף את הדברים שלו, כשהוא עם הגב אליי ובדרך החוצה אני שומעת אותו אומר לי בטונים הרגועים שלו. "את יותר דומה לגדעון ממה שחשבת."

אולי, אולי אני באמת הבת של אבא שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *