איתן – טיפול באמנות – פרק ב

עדן, גיל עשרים ואחת.

רציתי לצייר אותו, לנסות להעביר על קנבס חלק את היופי שלו, את העוצמה השקטה, אבל אני לא מצליחה.

הידיים לא מדויקות, המבט, זה אף פעם לא מספיק טוב. אני מניחה שבמקרה של מורן, ציור לעולם לא ישתווה לדבר האמתי ואני המבקרת הגדולה ביותר של עצמי.

אני מניחה את כן הציור בצד וניגשת אליו, הדוגמן הפרטי שלי שיושב כל כך יפה על הכיסא הגבוה ומגשים את הגחמה שלי.

אני לוקחת איתי את הצבעים שלי ונעמדת מולו, טובלת את האגודל שלי בצבע השחור ומותחת פס מתחת לעיניים שלו, הוא לא מגיב, לא מתנגד ולא אומר מילה, רק מסתכל עליי. הורידים בצוואר שלו בולטים, השרירים בחזה המרשים קופצים ורטיבות מתחילה להתאסף בין הרגליים שלי.

אנחנו ביחד כבר כמעט שנה והאנרגיה המחשמלת בינינו לא נרגעת, ברגע שאני נוגעת בו, אני רוצה אותו… לא, אני צריכה אותו.

אני טובלת אצבע בצבע הכחול ומעבירה פס עדין מהמצח, לאף ומסיימת על הסנטר.. פסים אדומים עבים על החזה הרחב, פסים צהובים וכתומים על הזרועות החסונות.

אני מקנאת במטופלים שלו, ברופאות ובאחיות שעובדות לצדו, בכל מי שנמצא סביבו וזוכה להסתכל עליו על בסיס יומי. הוא התחיל כבר את ההתמחות שלו, בגיל עשרים ושבע הוא המתמחה הצעיר ביותר בארץ, ככה זה כשאתה מתחיל לימודי רפואה בגיל שבע עשרה.

המוח המדהים שלו רק מוסיף לסקס אפיל, הידיעה שהוא לא סתם פנים יפות וגוף אלוהי, הוא מבריק. אני יכולה להקשיב לו שעות, רק לשבת ולהקשיב לדעות שלו על כל נושא ונושא.

אני ממשיכה לצבוע אותו, כל פיסת עור עירומה והידיים שלו מתחילות לחפון את הישבן שלי באטיות, לקרב אותי אליו. המבט שלו לא משתנה, הוא לא עוצר אותי, הוא מדרבן אותי להמשיך.

הוא פותח את הכפתורים בשורט שלי ומכניס את האצבעות שלו לתחתונים שלי בעדינות, נזהר לא להזיז אותי, לא להפריע לי ליצור אמנות. יצירת מופת.

האצבעות שלו זזות על הרטיבות שלי, מדליקות אותי יותר ואני טובלת את האצבעות שלי בתוך הצבע האדום, צובעת את הבטן שלו, את המותניים.

האצבעות נכנסות לתוכי ואני לא יכולה להמשיך יותר, אני לא יכולה לחשוב על כלום ובטח שלא להתרכז.

הראש שלי נופל אחורה ואני גונחת בקול, פנימה והחוצה, האצבעות זזות בקלות, הנוזלים שלי משמשים כחומר סיכה מושלם. עם היד הפנויה שלו הוא מוריד את הצווארון של החולצה שלי, מותח אותו למטה וחושף את החזה שלי.

הוא עוצר, לא נוגע בפטמות שלי, לא מוצץ אותן כמו שאני אוהבת, הוא רק מסתכל, בוחן אותי ומשום מה זה מטריף אותי יותר. העדינות הזאת, הסבלנות שלו, ההשקעה שלו במשחק מקדים.

ברוב המקרים אנחנו פשוט נופלים אחד על השנייה כמו זוג בתולים שמזדיינים לראשונה, אבל יש את המקרים האלה, כמו עכשיו, שהוא משחק איתי, עם הגוף שלי, מעורר אותי ומרים אותי לשיאים חדשים עם כח הרצון המרשים שלו.

הוא מוציא את האצבעות שלו מתוכי ומלקק אותן אחת אחת. "כבר אמרתי לך שאני אוהב את הטעם שלך, גן עדן?"

"היום עדיין לא." אני עונה לו בצחוק, הוא בהחלט אומר לי את זה כמעט כל יום, הוא טועם אותי כמעט כל יום.

הוא מחייך מהתשובה שלי ומוריד את התחתונים שלו, פריט הלבוש היחיד שהיה עליו. פאק הוא מושלם.

"תתפשטי בשבילי, אני רוצה להסתכל עליך." הוא אומר לי בטון מצווה ואני כל כך אוהבת כשהוא במצב הרוח הזה. אני מודה ששמעתי לא פעם על האחים שלו, 'תאומי האופל', שמעתי על הקינק שלהם וזה סיקרן אותי נורא, אבל אני יודעת שזה לא בשבילי וזה גם לא מורן.. אבל יש בו צד דומיננטי שיוצא לפעמים ואני לא רוצה לסרב לו.

אני מתפשטת באטיות, נותנת לו שואו כמו שהוא רוצה והוא בוחן אותי, בוחן כל תנועה.

הוא קם ומתהלך סביבי, לא נוגע בי, רק מסתכל ועוברת בי צמרמורת. הוא הרבה יותר גבוה ממני, השיער השחור ועצמות הלחיים הגבוהות נותנים לו מראה גברי וקצת מאיים. הצבע שמרחתי עליו גורם לי לפנטז על לוחמים אינדיאנים מהעבר שחוטפים נשים צעירות ותמימות ומבצעים בהן את זממם… אני משתגעת, שיגע בי כבר.

"תתכופפי מעל הכיסא שישבתי עליו, תפשקי את הרגליים ותחכי."

"לחכות למה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

"תעשי מה שאמרתי, עדן." הוא לוחש לי באוזן ואני כמעט גומרת בעמידה בלי שום גירוי פיזי.

אני נעמדת מול הכיסא ומתכופפת קדימה עד כמה שאפשר, נשענת עליו ומפשקת רגליים. המיזוג הקר בחדר מורגש בעוצמה על הרטיבות שלי, הכיסא קשיח ומכאיב קצת לפטמות הזקורות שלי אבל יותר מהכל, משגעת אותי ההמתנה.

אני מרגישה שהוא עומד מאחוריי, אני יודעת את זה, אני מרגישה את העיניים שלו על האיברים הכי אינטימיים שלי, אבל הוא לא אומר מילה ולא נוגע בי.

לפתע, אצבעות רטובות וקרירות עוברות על הגב שלי ואני מרגישה נוזל… צבע, הוא צובע אותי.

האצבעות הארוכות שלו תופסות את המותניים שלי חזק ומשאירות עליהן טביעות יד שחורות, הזרועות העדינות שלי נצבעות בלבן ואין לי מושג במה הוא משתמש לגב ולישבן שלי. המגע שלו עדין ומלא בסבלנות, לצערי הוא לא ממהר לשום מקום ואני מתאפקת לא לצרוח עליו שיזיין אותי כבר.

אני מרגישה את המיצים שלי נוזלים על הירכיים הפנימיות, אני מריחה את הריח שלי, הגבר המדהים הזה, מכיר את הגוף שלי ואיך לשלוט בו כמו שרק רופא יכול.

כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת לחכות יותר, שבעוד כמה רגעים העיניים שלי יתמלאו דמעות מרוב רגש ורצון, הוא חודר לתוכי בדחיפה אחת חזקה ונעצר.

"אני אוהב אותך, עדן, יותר מהכל, לתמיד. את הנצח שלי ואני שייך לך, בגוף ובנפש." המלים המוכרות נאמרות בעדינות באוזן שלי, מעולם לא דיברו אליי כמו שמורן מדבר אליי, אף גבר מעולם לא התבטא בפניי בצורה כל כך מוחלטת ונטולת אגו. אין בינינו הצגות ומסיכות, האהבה שלנו נקייה, אמתית וחסרת גבולות.

"אני אוהבת אותך, מתוך עמקי נשמתי."

 

עדן, הווה

אני עדיין מנסה לצייר אותו, נעולה בגלריה שלי, אני זורקת טיוטות אחת אחרי השנייה. שש שנים מאז שנפרדנו ואני עדיין רודפת אחרי הציור המושלם, מנסה להעביר את מורן, את התמצית שלו על דף, ללא הצלחה.

אני לא מעיזה לעבוד על הציורים האלה בחדר העבודה שלי בבית, ניר ישתגע אם הוא יראה את זה. רק כאן בגלריה אני מרגישה בטוחה, מרגישה שאני יכולה להיות כנה עם עצמי, יכולה לתת לעצמי לשקוע בתוך העצב והייאוש.

אין לי אפילו תמונה אחת שלו, ניר דאג להיפטר מהאלבומים המשותפים שלנו, הוא התעקש שאין סיבה בעולם שאני אחזיק בתמונות של האקס שלי כאישה נשואה ואני פחדתי ממנו יותר מדי בשביל להתנגד.

אני מציירת מזיכרון, מהתמונה הברורה של מורן בראש שלי, במחשבות, בחלומות ובפנטזיות.

 

מורן

אביתר מחכה לשירה בחופה, החופה המפוצצת יש לומר, ככה זה כשיש שישה אחים. המוזיקה משתנה, הופכת לשיר אהבה רגוע והיא צועדת לכיוונו מלווה באימא שלה, היא יפיפייה וקורנת מאושר. החיוך שמרוח לאביתר על הפרצוף מדבק ואפילו גיא צוחק ומתרגש.

אלינה ושני עומדות בצד השני של החופה, הן נכנסו לפני שירה כשושבינות. למרות שרוב תשומת הלב באולם מכוונת כרגע לכלה, העיניים של איתמר דבוקות לארוסתו שלובשת שמלה אדומה ארוכה סקסית ולהפתעתי הרבה, העיניים של עידן, דבוקות לשני שמסתכלת על כולם, רק לא עליו.

הטקס קצר ויפה וכשאביתר שובר את הכוס אנחנו עוטפים את הזוג החדש בחיבוק מוחץ, סוף סוף אח למשפחת איתן מתחתן.. אנחנו רוקדים, שותים, צוחקים ונהנים.

לפני שש שנים חשבתי על החתונה שלי, קניתי לעדן טבעת ותכננתי להציע לה נישואין אבל זה אף פעם לא יצא לפועל.

תמיד היתה עוד משמרת, עוד מקרה חירום, עוד מבחן ועוד השתלמות. כשאתה מאובחן כמחונן ומתחיל לימודי רפואה כשרוב החברים שלך עדיין לא סיימו תיכון, יש ממך ציפיות עצומות. פחדתי לאכזב את המשפחה שלי, את המורים שלי, לא הרשיתי לעצמי לעצור ולנוח, לקחת הפסקה. כשעדן נכנסה לחיי, לא חיפשתי מערכת יחסים כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לזה, שאני לא אצליח לתת מעצמי הכל וצדקתי.

אחרי חודשים ארוכים של התרחקות, היא עזבה אותי ולמרות האכזבה והכעס שהרגשתי בזמנו, היום אני מבין שאולי היא עשתה את זה באימפולסיביות ובילדותיות, אבל היא צדקה, הגיע לה הרבה יותר.

לפני שלוש שנים היא התחתנה, שמעתי על זה ממכרים משותפים ותחושת ההחמצה כמעט חנקה אותי. נתתי לשנים לחלוף, למרות שתמיד רציתי לנסות להחזיר אותה אליי, מעולם לא עשיתי את זה, שוב שקעתי בעבודה ובקידום העצמי שלי ושמתי אותה בתחתית סדר העדיפויות.

כמובן שמהר מאוד הגיע גבר חכם יותר, כזה שמעריך את מה שיש לו בידיים ותוך זמן קצר הפך אותה לאשתו.

את הטבעת, אני שומר בכספת בבית שלי, לא הצלחתי לגרום לעצמי להחזיר אותה לחנות.

"תרקוד איתי, מורני?" שני ניגשת אליי ומושכת אותי בחזרה לרחבת הריקודים כשמתנגן שיר סלואו.

למרות שהיא ועידן לא החליפו מילה כל האירוע, היה קשה לפספס את המבטים שלו, הוא עוקב אחרי כל צעד שלה, גם עכשיו. אני מופתע מהעניין שלו בה, שני היא בערך הדבר הכי רחוק מסאבית שאני יכול לתאר לעצמי.

אנחנו נעצרים באמצע הרחבה ומתחילים לרקוד. "אפשר לדעת מה קורה בינך לבין אחי?" אני שואל אותה עם חיוך.

"איזה מהם? אתם מיליון." היא עונה לי בציניות.

"במלים שלך, אל תזייני לי בשכל, מה הסיפור שלך עם עידן?"

"אין לי שום סיפור עם עידן, הוא הכניס לעצמו לראש שהוא בדיוק מה שאני מחפשת, אז הבהרתי לו שאני לא מעוניינת להיות סמרטוט של אף גבר עם אגו ענק וזין קטן. שלחתי אותו למועדון הכה אהוב עליו, שיחפש שם מישהי להצליף בה."

אני צוחק בקול מההתנשאות שלה ומתאר לעצמי איך עידן הגיב לזלזול שלה, היא לא מבינה שהתגובות שלה סביר להניח רק מושכות אותו יותר, רק גורמות לו לרצות לשלוט בה יותר.

אני מחייך לעידן מעבר לכתף שלה והוא מניח את השתייה שלו על אחד השולחנות וניגש אלינו עם גב זקוף ומבט מתנשא בדיוק כמו של שני.

"בהצלחה." אני אומר לה ומסובב אותה ישירות לאחי הגדול, עם כמה שהם משעשעים אותי כרגע, המחשבות שלי תמיד חוזרות לעדן ואני יוצא מהאולם לנשום אוויר.

אני יושב על ספסל בחוץ, מרחף בעולם משלי כשהפלאפון שלי מצלצל. אני תורן בבית החולים הלילה, גם חתונה של אח לא משנה כשיש מקרה חירום, אז אני רץ בחזרה לאולם, לוקח את הדברים שלי ותוך פחות משבע דקות אני כבר בנסיעה לעבודה.

השעות חולפות והרגליים שלי הורגות אותי, אני ער כבר יותר מעשרים וארבע שעות, אני מותש ואני צריך מקלחת. אני בדיוק מניח את הראש שלי על המיטה בחדר התורנים כשאחת האחיות קוראת לי. "מורן, יש כאן מטופלת שמבקשת אותך אישית, היא אומרת שאתם חברים.. לא הייתי מפריעה לך, אבל היא לא נראית טוב.."

נורות אדומות מהבהבות בראש שלי, יש לי תחושה חזקה שאני יודע מי המטופלת. "אני בא."

אני נכנס לחדר הטיפולים שהאחות כיוונה אותי אליו ונעצר לרגע בהלם, עדן יושבת על המיטה לבושה בג'ינס וטי-שירט לבנה פשוטה.

יש לה פנס בעין, חתך בשפה התחתונה והיא מחזיקה חזק את הצד שלה.

"עדן?! מה קרה לך??" אני שואל כשאני מתאושש מההלם הראשוני ועוטה במהירות כפפות חד פעמיות.

"תאונת דרכים.. זאת אומרת, רכב פגע בי כשחציתי את הכביש… וברח." היא מגמגמת בזמן שאני מתחיל לנקות את הפנים שלה משאריות דם.

"רכב פגע בך ספציפית בצד שמאל של הפנים ולא בשום מקום אחר?" אני שואל אותה בציניות, ברור לי שהיא משקרת.

"לא, לא רק בפנים, אני חושבת שיש לי שבר בצלעות."

אני מרים את החולצה שלה בעדינות מרובה ועדיין היא נרתעת והפנים שלה מתכווצות מכאב.

סימן כחול גדול מעטר את צד הגוף שלה, מלווה בנפיחות ואדמומיות.

אני נוגע בה בעדינות והיא גונחת מכאב. "אנחנו צריכים לעשות צילום בשביל לראות אם יש שבר, בינתיים אני אתן לך משכבי כאבים. יש עוד מקום ש'הרכב' פגע בך?"

"לא, לא נראה לי… אני מצטערת שביקשתי אותך ספציפית, לא רציתי להפריע או להשתמש בהיכרות שלנו.. נבהלתי ואתה האדם הראשון שחשבתי עליו."

"עדן, בחיים אל תתנצלי על זה שפנית אליי, אם הנחת שאני אתן לך יחס מיוחד בגלל העבר שלנו, אז את צודקת במאה אחוז."

היא מחייכת אליי עם דמעות בעיניים, עין אחת נפוחה וסגורה ואני מרגיש זעם מבעבע בתוכי.

אלה לא פגיעות של רכב, הפנס בעין, השפה הפתוחה, ברור שהם תוצאות של אגרופים, הסימן בצלעות יכול להיות שנוצר כי מישהו דחף אותה על משהו והיא קיבלה מכה חזקה.

אני לא מתכוון ללחוץ עליה שתיתן לי תשובות, ברור לי שהיא עברה טראומה קשה ואני שמח שלפחות היא ידעה לפנות אליי. אני אתן לה את הטיפול שהיא צריכה ונצא מכאן ביחד, ישירות לדירה שלי.

 

עדן

זאת לא פעם ראשונה שניר מרים עליי יד, אבל זה בהחלט המקרה הכי חמור. הכרנו לפני ארבע שנים, ההורים שלנו חברים טובים והם תמיד חלמו שנהיה ביחד. כשהייתי עם מורן, ההורים שלי היו רגועים שהבת המעופפת שלהם יוצאת עם רופא שידאג לה כלכלית. הם מעולם לא האמינו שמשהו באמת יצא ממני ומהאמנות שלי.

אחרי שנפרדנו, הם התחילו לחפש לי ספונסר.. אולי אני צינית מדי בתיאורים שלי, אבל זה בהחלט מה שהם עשו. כשהם גילו שהבן המוצלח של חברים שלהם שם עליי עין, הם לא נרגעו עד שהסכמתי לצאת איתו לדייט.

אני מודה, הוא כבש אותי במהירות. הוא חכם ומאוד מאוד מוצלח, הוא עשה אקזיט בגיל עשרים וארבע בלבד עם חברה שהוא הקים שנתיים לפני והפך למיליונר. הוא גבוה, בדיוק כמו מורן, שרירי ויפיפה, היופי החיצוני שלו כמעט משתווה לכיעור הפנימי שלו.

הוא חיזר אחריי במלים יפות והבטחות לתמיכה מוחלטת ב'אמנות המדהימה' שלי, אני מודה שהוא גם משך אותי במתנות יקרות וטיולים לחו"ל. התחתנו כעבור חצי שנה.. ואז התחיל הסיוט.

בתור בחורה צעירה, אף פעם לא הבנתי איך נשים מוכות נשארות במערכת יחסים אלימה, למה הן לא עוזבות פשוט? הפחד משתק. הידיעה שהוא יכול לפגוע בי, במשפחה שלי ובמורן, מנעו ממני לברוח.

האובססיה שלו למורן החלה כשהוא נכנס יום אחד לחדר העבודה שלי וגילה דיוקן שלו, הוא שאל עליו ועניתי בכנות שזה האקס שלי. הבהרתי לו שאין בינינו כלום כבר שנים, אפילו לא קשר ידידותי, אבל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש תמונות שלנו בארגזים שלי וצפה בהן במשהו שאני יכולה לתאר רק כעניין חולני.

הוא התחיל להאשים אותי בבגידות וברגשות אליו, בתוכניות לעזוב אותו, הוא האשים אותי שאני מנצלת אותו רק בשביל לקחת את הכסף שלו ולברוח עם 'המאהב שלי'.

הסטירה הראשונה הגיעה בהפתעה, אפילו לא רבנו, היינו באמצע שיחה די רגועה שבה שוב ניסיתי להסביר לו כמה מורן לא קשור אליי והוא פשוט סטר לי והאשים אותי בשקר.

באותו ערב ברחתי ממנו ונסעתי להורים שלי שסירבו לקבל את מה שאני אומרת, מבחינתם היה לי מזל עצום בחיים שמישהו כמו ניר בכלל מעוניין בי וש'הקנאה' שלו מובנת.

הרגשתי לבד בעולם, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות, לא היה לי כסף משלי כי לא עבדתי ועדיין לא הרווחתי על הציורים והפסלים שלי. אז חזרתי הביתה.

עם הזמן האובססיה שלו החמירה והוא דאג לאיים עליי ועל כל היקרים לי, במידה ואעיז לברוח ממנו שוב.

הפסקתי לצייר את מורן, לא דיברתי עליו ופחדתי אפילו לחשוב עליו, עד שהוא הגיע לתערוכה הראשונה שלי. המוזה נחתה עליי והתחלתי לצייר אותו שוב, הפעם בגלריה הפרטית שלי, מאחורי דלתיים סגורות ונעולות. חשבתי שאני זהירה, חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, אמנם ניר שכר את הגלריה אבל רק לי היה מפתח, טעיתי.

היה לניר מפתח נוסף והוא הפתיע אותי הבוקר כשהוא נכנס לחדר העבודה שלי, חדר מלא בציורים ופסלים של הפנים של מורן.

אין דרך לתאר את הזעם בפנים שלו, הוא לא טרח להטיח בי האשמות הפעם, הוא ישר תקף אותי.

עוצמת האגרוף זיעזעה אותי, זה לא נראה כל כך כואב בסרטים. האגרוף השני פתח את השפה שלי וחשבתי שאפילו נשברה שלי שן.

לבסוף הוא העיף אותי בכח על אחד הפסלים ושבר לי שתי צלעות, כך לפחות מראה צילום הרנטגן שמורן מחזיק כרגע.

כששכבתי על הרצפה כואבת ומדממת, הוא ירק לכיווני והלך, כנראה שכבר לא עניין אותו אם אני אברח, הוא לא איים ולא אמר לי מילה.

לא הייתי מגיעה לכאן אם הכאב המטורף בצלעות לא היה מלחיץ אותי, היתה לי הרגשה שנוצר נזק רציני. אני לא יודעת למה אני לא אומרת למורן את האמת, למה אני לא משתפת אותו בגיהינום הפרטי שלי, אולי זה בגלל שאני מפחדת מהכח של ניר, מפחדת שהוא באמת יפגע בו. אולי זה בגלל שאני לא רוצה שמורן ירחם עליי או ישפוט אותי על זה שנשארתי במערכת יחסים אלימה שנים.

אולי זה בכלל אגו שמונע ממני להודות בפניו שלעזוב אותו היתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי.

אני לא יודעת, אבל אני שותקת.

"טוב, אין טיפול בצלעות שבורות, אי אפשר לגבס את האזור, מקסימום אני אחבוש אותך חזק אבל ההחלמה תבוא רק על ידי מנוחה מוחלטת. את צריכה לשכב ולנוח לפחות חודש ואז לחזור לצילום נוסף."

"אוקיי, אני אעשה זאת, משככי הכאבים עזרו, אני מרגישה קצת יותר טוב. תודה על העזרה, מורן וסליחה שנפלתי עליך ככה." אני קמה ולוקחת את התיק שלי.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שואל אותי במבט מופתע.

"הביתה כמובן, לנוח. אני משוחררת לא?"

"את משוחררת אבל את לא חוזרת הביתה, המשמרת שלי הסתיימה, אני כאן מהלילה, אנחנו נוסעים אליי."

"מורן, אין סיבה שאני אבוא אליך, אני אסע לבית שלי לנוח, אל תדאג, אני ילדה גדולה." אני עונה לו בחוסר נוחות. כמובן שאני לא מתכוונת באמת לחזור הביתה, עכשיו שיש לי כסף משלי, אני מתכוונת לקחת חדר בבית מלון באזור ולהיעלם מהרדאר של כולם לתקופה מסוימת.

"עדן, אל תזלזלי באינטליגנציה שלי, את מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים. ברור לך שאני מבין מה קורה כאן ומאיפה הפציעות. אני לא מבקש ממך כלום ולא מתכוון ללחוץ עליך להיפתח בפניי, את לא חייבת לי תשובות, אבל אני לא עוזב אותך לבד, אפילו לא לרגע.

אנחנו נוסעים אליי ואל תנסי אפילו להתווכח איתי, כי אני לא אוותר."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *