איתן – מזון לנשמה – פרק ב

עמית

המלים של אימא שלי מלוות אותי מאז ארוחת הצהריים המשותפת שלנו. "אתה יותר אגרסיבי מהם, אתה יותר יהיר ודומיננטי.. מתחת לחזות הידידותית והנונשלנטית, צברת הרים של אגרסיות."

חשבתי שאני מסתיר את זה יותר טוב. אני בטוח שהסתרתי את זה יותר טוב עד לא מזמן.

עוד שני לילות נטולי שינה ואני יושב בארוחת שישי עם המשפחה שלי. מעל לעשרים שנים היינו שבעה סביב השולחן, אני, האחים שלי ואימא שלנו. בשנתיים האחרונות התרחבנו ופינת האוכל המרווחת מלאה עד אפס מקום.

אימא שלי יושבת בראש השולחן ומסתכלת באהבה על המשפחה שהיא הקימה וגידלה כמעט לגמרי לבד. איתמר ואלינה, עידן ושני, אביתר, שירה והתינוקת שלהם 'יעל' שמנמנמת בעגלה, מורן ועדן ולבסוף אני.. והדר. גיא שוב נמצא באזור לא ידוע בעולם והמקום הקבוע שלו לימיני, תפוס על ידי האובססיה הפרטית שלי.

קשה לי יותר לבהות בה כשהיא לא מולי, אבל גם בזווית הלא נוחה, היא משתלטת על רוב תשומת הלב שלי. בייחוד שאנחנו יושבים צמודים עקב הצפיפות והריח שלה עוטף אותי.

אימא שלי הזמינה אותה שוב לארוחת שישי והופתעתי שהיא הסכימה. אחרי ההתנהגות הקרה שלה כלפיי שלשום, ציפיתי שהיא תתרחק לזמן מה, אבל היא כאן, לצדי, עם המשפחה שלי.

היא מושיטה יד לקנקן המים שלידי ובטעות מזיזה אותי. "סליחה." היא אומרת לי בקול חלש מבלי להרים אליי מבט ומושכת את היד שלה בחזרה.

זרם החשמל שהרגשתי בשבריר השנייה שנגענו מסקרן אותי, מעורר אותי ואני חייב להרגיש אותו שוב. אני מרים את קנקן המים, בכוונה עם יד שמאל, כדי שאיאלץ להישען עליה בזמן שאני מוזג לכוס שלה. הכתף שלי צמודה לשלה ואני מרשה לעצמי להריח אותה קצת יותר מקרוב. שמפו? בושם? הריח הטבעי שלה? אני לא יודע מה זה אבל הריח משכר אותי.

אני נשען עליה עוד קצת, נזהר שלא להעמיס משקל על הגוף הצנום שלה והיא לוקחת נשימה עמוקה. היא גם מריחה אותי?

"אל תתנצלי." אני לוחש לה בשקט והיא מרימה אליי מבט מופתע מלא בשאלות. "אל תתנצלי שנגעת בי." אני מסיים עם חצי חיוך ומקרב קצת יותר את הכיסא שלי אליה.

השיחה זורמת בשולחן ואני מתאכזב כשאני מבין שהדר מרגישה מאוד בנוח לקיים שיחה עם כל אחד מבני המשפחה שלי, רק לא איתי.

היא לא מהססת בתשובות שלה, לא חושבת עליהן יותר מדי ולא שוקלת מלים. החיוכים שלה ניתנים בחופשיות וגם החיבוקים והמגע.

תמיד קראתי אנשים בקלות, מגיל מאוד קטן, הבנתי מה הם חושבים, מה הם רוצים. בזמן שהאחים שלי דיברו, פלרטטו ודרשו תשומת לב, אני האזנתי.

עם הדר אני לוט בערפל. אין לי מושג על מה היא חושבת, אין לי מושג מה היא מרגישה כלפיי. אני לא יודע אם הסיבה שהיא כל כך מכונסת בעצמה לידי זה בגלל שהיא לא סובלת אותי או להפך, בגלל שהיא נמשכת אליי.

אם היא נמשכת אליי, למה היא מתרחקת ממני? אנחנו לא ילדים, אין סיבה לשחק משחקים. אני גם יודע בתוך תוכי שהיא לא משחקת, היא לא מנסה להתגרות בי. היא באמת ובתמים מעדיפה לשמור ממני מרחק.

למה?

 

הדר

חם לי. עמית יושב צמוד אליי כבר מעל לשעה. הירך שלו צמודה לשלי, הכתף שלו צמודה לשלי והריח שלו.. הריח הגברי המדהים שלו, גורם לי לדמיין סיטואציות שלא קשורות לארוחות משפחתיות.

אני לא יודעת מה עובר עליי הערב, מה עובר עליו בעצם. הוא תמיד מתעניין בי, מדבר אליי, אני מרגישה שהוא תמיד בוחן אותי ואת התגובות שלי. אבל מעולם לא הרגשתי שהוא מפלרטט איתי, עד עכשיו.

אני משתדלת אף פעם לא לשדר לו את העניין שלי, לא לרמוז לו בשום צורה ודרך שאני נמשכת אליו. למרות שברור שאני כן, מי לא? כל אישה בריאה בגופה ובנפשה ושפויה בדעתה תימשך אליו.

עם הגובה הלא שגרתי שלו והגוף החטוב, הוא נראה יותר כמו ספורטאי מקצועי מאשר מורה. הפנים שלו יפהפיות, פשוט יפהפיות.. הוא לא גס ומאיים כמו התאומים או עצום ואפל כמו גיא. הוא דומה יותר לאביתר ומורן, עם ההבדל הקטן שלאביתר יש עיניים ירוקות כמו לשרה. הוא נראה כמו שחיין אולימפי.

אני מרגישה זעירה לידו, ילדותית, לא נשית. לא מספיק מושכת ומעניינת.

אני מכירה את המשפחה הזאת כבר מעל לשנה ומעולם לא הרגשתי פחות טובה מאף אחד, אולי כי לא חשבתי שאני מספיק חשובה כדי שיעשו השוואה ביני לבין מישהו.

אבל הערב, כשעמית מפלרטט איתי ונצמד אליי, אני לא יכולה שלא להסתכל על בנות הזוג של האחים שלו ולהבין עד כמה אני לוקה בחסר.

שירה, מעבר ליופי המסנוור שלה, השיער הארוך והגוף המושלם, היא מנכ"ל ובעלים של אחת החברות המצליחות בארץ.

אלינה, החצי השני של איתמר, היא משלימה אותו בכל היבט. עור הפורצלן שלה, העיניים הכחולות המהפנטות והגוף הנשי והעגלגל הם קונטרה מושלמת לדום הקשוח והמאיים. גם היא בעלים של עסק עצמאי. הבוסית שלי לא פחות..

שני.. עורכת דין פלילית שעברה מסנגוריה לקטגוריה לאחרונה. לוחמת צדק, לידרית בכל רמח איבריה ולא נופלת מדוגמניות של ויקטוריה סיקרטס.

עדן, בת הדודה שלי, האמנית הסקסית עם התלתלים הפרועים והחזה השופע. הצחוק המתגלגל שלה מושך אחריו את כל השולחן והכריזמה נשפכת לה מהאוזניים.

רוב הזמן אני נבוכה לעמוד ליד אחת מהן, בטח שלא להציב את עצמי באותה הקטגוריה. הדימוי העצמי שלי מתדרדר מטה ככל שהזמן חולף ואני מרגישה את עצמי מתכנסת עוד יותר לתוך העולם הפרטי שלי ונעלמת.

מעט האוכל שנכנס לקיבה שלי עולה, מאיים לצאת ואני מחכה להזדמנות שהאחים קמים מהשולחן לפנות את הכלים והשאריות בשביל ללכת לשירותים. הבית של שרה גדול ואני כמעט הולכת לאיבוד בין החדרים. אני בוחרת בשירותים המרוחקים ביותר וננעלת בתוכם.

המראה שמולי מביישת אותי, היא גורמת לי להתעמת עם עצמי, עם המעשים שלי והפחדים שלי.

אני לובשת שמלה שחורה, קיצית וקצרה. לא צמודה מדי, לא חשופה מדי אבל בהחלט לא שמרנית. אני מסתכלת על הזרועות שלי, על הכתפיים, עצמות הבריח הבולטות ושונאת את מה שאני רואה. אני יודעת שאני רזה, הראייה שלי לא מעוותת. ברור לי שאני לא שמנה, אפילו לא מלאה, אבל זה אף פעם לא מספיק טוב. אני אף פעם לא מספיקה.

אני אוספת את השיער עם הגומייה שתמיד נמצאת על היד שלי ודוחפת שתי אצבעות עמוק לגרון. הגוף שלי מורגל לפעולה והקיא עולה במהירות, יוצא ממני ומוריד את הלחץ הכבד בחזה.

כשהקיבה שלי מרוקנת לחלוטין, אני קמה מהרצפה ומורידה מים. הברכיים שלי אדומות אבל זה יעבור בדקות הקרובות. אני שוטפת פנים בכיור הצמוד, מורחת מעט משחת שיניים על האצבע ומעבירה על השיניים, על הלשון. שוטפת את הידיים ביסודיות עם סבון ומפזרת את השיער.

למדתי לפני שנים להשתמש תמיד באיפור עמיד במים.

כשאני פותחת את הדלת, אני כמעט ולא מצליחה לעצור את צעקת הבהלה, כשהמבט הזועם של עמית מופיע מולי.

 

עמית

השינוי במצב הרוח של הדר היה כל כך בולט לעין שרציתי למשוך אותה לגינה ולדרוש ממנה תשובות. היה נראה שהיא נהנית, שהיא מרגישה בנוח ופתאום היא נאטמה לגמרי בתוך עצמה ומבט של סבל השתלט על הפנים העדינות שלה.

אימא שלי גידלה אותנו בבית שוויוני ומכבד, עד היום כשהארוחה מסתיימת, זה ידוע שאנחנו האחים מפנים את השולחן ודואגים לכלים. לא רציתי לעזוב אותה, להתרחק ממנה, תחושת לחץ ודאגה גרמו לי לא להסיר ממנה עין. אבל באחד מהסיבובים שלי למטבח, היא נעלמה ומיד ידעתי לאן היא הלכה.

ניצלתי את ההזמנות שהנשים שקעו בשיחה עמוקה והאחים שלי היו במטבח, בשביל לחפש אותה. זה לא היה מסובך מדי, ידעתי איפה לחפש. דלת השירותים הנעולה בחדר האורחים, החדר המרוחק ביותר מפינת האוכל.

איחרתי, כשאני נכנס לחדר אני שומע אותה משתעלת פעם, פעמיים ומורידה מים באסלה. היא יוצאת בערך שלוש דקות אחרי זה ובזמן הקצר, שנראה לי כמו נצח, הזעם משתלט עליי.

הלוואי שהיתה בי טיפת שליטה ברגע הזה, הלוואי שהיה בי היגיון, הלוואי שהיו לי המלים הנכונות וההסמכה להתמודד עם הסיטואציה בצורה בריאה ומקצועית. אבל אין לי.

הקשר בין המוח שלי לשאר הגוף מתנתק, אין לי שליטה בפעולות שלי, הכל אינסטינקטיבי.

אני משלב את האצבעות שלי בתוך השיער שלה, עם שתי הידיים ומושך אותה אחורה לקיר. הפנים שלי צמודות לשלה ולפי המבט המבועת, כנראה שבשלב הזה כבר איבדתי את החזות המתורבתת.

"את לא עושה את זה יותר." אני נוהם לעברה ומתאפק לא לטלטל אותה.

"על מה אתה מדבר, עמית? מה עובר עליך?" היא שואלת אותי בתמימות מזויפת עם עיניים פקוחות לרווחה מפחד והשקר מעצבן אותי יותר.

"לעולם, הדר. את לעולם לא עושה את זה יותר."

"עמית, מה.."

"אם תעזי לגרום לעצמך להקיא שוב, אי פעם, אני לא אשלוט במעשים שלי. אני לא יודע למה את עושה את זה ואני לא מספיק שפוי כרגע בשביל לנתח את הסיבות. אני רוצה להעביר לך את זה בצורה הברורה ביותר: את לא פוגעת בעצמך, את לא מרעיבה את עצמך ואת לא מקיאה. בפעם הבאה שדבר כזה קורה, אני לוקח ממך את זכות הבחירה ועל הזין שלי הרצונות שלך. אם צריך אני אקשור אותך במחסן שלי ואדחוף לתוכך שלוש ארוחות ביום עד שתביני שלא כדאי לך להתעסק איתי.

האם אני ברור?!"

העיניים שלה מתמלאות דמעות והיא נלחמת בי. הגוף שלה מנסה להתנתק משלי והציפורניים שלה חודרות לתוך העור שלי.

אני לא משחרר אותה, אני לא יכול לעזוב אותה, הפחד שיקרה לה משהו משתק אותי.

"עמית, אתה מכאיב לי!" רק כשהיא חוזרת על המשפט בפעם השלישית, המלים מצליחות לחדור דרך הזעם שלי ואני משחרר אותה בבהלה.

הפעם תורי להרגיש בחילה. אני לוקח עוד כמה צעדים אחורה ומסתכל עליה בהלם, היא בוכה, נסערת. פגעתי בה, הכאבתי לה והיא מפחדת ממני.

"הדר…" אני לא יודע מה להגיד לה והיא גם לא נותנת לי הזדמנות. היא בורחת מהחדר וסערת הרגשות שבתוכי מחפשת מוצא, אני לא מצליח להתמודד עם כל הרגש, עם כל הכעס והתסכול.

אני תולש את טלוויזיית הפלזמה מהקיר ומעיף אותה לצד השני של החדר. מרסק אותה ואת כל מה שבדרכה.

זה לא מספיק. עוד, אני צריך עוד.

אני מרים את האגרטל שעל הרצפה ומנפץ אותו על הקיר. המראה הבאה בתור, הכיסא, התמונות על הקירות.. אני לא נעצר עד שהחדר הרוס כולו ואבק מרחף באוויר.

זה לא מספיק. הזעם לא עובר, הוא מכרסם בתוכי והידיים שלי מגרדות. אני עומד לתלוש את המנורה מהתקרה כשמשטיחים אותי לרצפה. עידן ואיתמר.

הם מצמידים אותי לפרקט המאובק, הידיים שלי תפוסות חזק מאחוריי הגב ואני לא יכול לזוז. אני מנסה, אני נלחם בהם עם נהימות של חיה פצועה, עד שאני מבין שאין לי סיכוי להעיף אותם ממני. למרות התקף השיגעון, הם שניים וביחד הם שוקלים בערך פי שלוש יותר ממני.

אני נושם עמוק שוב ושוב, עוצם את העיניים ומכריח את עצמי להירגע, להשתחרר מפרץ האלימות שכל כך לא אופייני לי.

אני שטוף זיעה, רועד ומתנשף. אני מתאר לעצמי שכל המשפחה שלי בהרכב מלא עומדת ליד הדלת וצופה בי מתפרק לרסיסים. אני שונא את זה, פאק אני שונא את זה.

"אני בסדר. נרגעתי, אני בסדר." אני אומר לתאומים עד שהם משחררים אותי וקמים.

"תנו לנו כמה רגעים." עידן אומר, כנראה לקהל שלי.

הדלת נסגרת ואני נשאר לבד בחדר עם עידן ואיתמר, הנשימות שלי מפרות את הדממה.

"הדר?" אני שואל אותם כשאני מתיישב עם הגב לקיר הסדוק עם הטיח המקולף.

"ראיתי אותה בורחת מהבית בערך שניה לפני שהרעש התחיל." איתמר עונה לי.

אני מהנהן עם הראש ועוצם עיניים, נשען אחורה ומרגיע במאמץ רב את הנשימות שלי.

הם לא מדברים, לא אומרים מילה, אבל אני מרגיש את המבטים שלהם עליי, אני מרגיש את הדריכות באוויר. הם מוכנים, בוחנים אותי ואת הפעולות שלי למקרה שאני אתפרץ שוב.

"זה לא יקרה שוב, אתם יכולים לשבת." אני אומר להם, עדיין עם עיניים עצומות. אני מעדיף שהם ילכו, אני מעדיף להישאר לבד, אבל אין דבר כזה 'לבד' במשפחה הזאת.

אני פוקח את העיניים ורואה את האחים הגדולים שלי יושבים באותה התנוחה כמוני, כל אחד בפינה אחרת של החדר. עידן ליד דלת הכניסה ואיתמר ליד החלון. חוסמים את דרכי הבריחה שלי.

"עמית.." עידן מתחיל ועוצר, אין לו מלים, גם לי אין.

"אני לא יודע, אני לא יודע מה קרה אז אל תצפו לתשובות."

"אוקיי, איך זה התחיל?" איתמר שואל.

"היא עצבנה אותי, היא עשתה משהו שעצבן אותי ואיבדתי את זה." אני יודע שהתשובה הזאת לא תספק אותם, אולי אפילו תעורר יותר שאלות וספקות לגבי השפיות שלי. אבל אני לא יכול לפרט להם מה בדיוק קרה לפני שהשתגעתי. זה שלה, הסוד שלה, סביר להניח שזה הסוד הכי כמוס שלה ואני לא מסוגל לבגוד באמון שלה ולספר להם.

"היא עצבנה אותך? היא עצבנה אותך אז שברת את כל החפצים והרהיטים בחדר האורחים של אימא?" עידן שואל אותי בהלם.

אני עוצם שוב את העיניים וצחוק חסר הומור מתפרץ ממני. אולי אני באמת משתגע.

"אמרתי לכם שאין לי תשובה. היא עשתה משהו שפשוט… כיבה את המוח שלי. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי לבנות מלים. הגוף שלי פעל מעצמו."

אני מחפש את המלים הנכונות בשביל להסביר להם משהו שאני בעצמי עדיין לא מבין. איך זה יכול להיות שתקפתי אותה ככה? שריסקתי ככה את החדר? אני, האח הרגוע, השקול. בן למשפחה שמכבדת נשים ושמה לעצמה כמטרה לגונן על כל הנשים בחייה.. תוקף אישה.

"רציתי להכאיב לה, רציתי לנער אותה ולטלטל אותה עד שהיא תבין את חומרת המעשים שלה. הרגשתי שהגוף שלי מתמלא בזרמים של חשמל ולא ידעתי לאן להוציא הכל.

שנים שלא הרגשתי ככה."

"שנים? זאת אומרת שכן הרגשת ככה בעבר?" עידן שואל אותי בריכוז מוחלט, נתלה על כל מילה שלי.

"כן."

"מתי?"

"בלילה ההוא."

שוב שקט, אני שונא את השקט. הם מנתחים אותי, את התשובות שלי, הם רוצים להציל אותי עכשיו, אני הפרויקט הבא.

"מתי הסיוטים חזרו, עמית?" איתמר שואל אותי בקול עמוק ועצוב. שאלת השאלות.

"לפני חצי שנה."

"פאק!" הוא פולט בקול ומעיף לצד שברי זכוכית.

"לא רציתי להדאיג אתכם, את אימא. חזרתי לטיפול ולכדורים, אבל שום דבר לא עוזר." אני בולע את המועקה, את הדמעות שמתאספות בגרון ומאחורי העיניים שלי. אני לא מתכוון להישבר מולם שוב, אני כבר לא ילד בן עשר.

"כמה ימים לא ישנת?" אני מנסה להיזכר, לחשב.

"הלילה לא ישנתי בכלל, אבל מבחינת שינה רצופה של שעתיים לפחות… חמישה חודשים בערך."

אין לי מושג איך להסתכל להם בפנים, אני לא יודע איך אני יוצא מהחדר הזה ונעמד מול אימא שלי, מול האחים והגיסות שלי. אלינה היא החברה הכי טובה שלי ולא סיפרתי לה שעובר עליי משהו… עכשיו היא יודעת, כולם יודעים.

אני מרגיש אבוד וחסר אונים, אני מרגיש שאני מאבד את האחיזה שלי במציאות, בחיים שבניתי לעצמי.

אני לא יודע איך להמשיך מכאן, איך לעזור לעצמי. אבל גרוע מהכל, אני לא יודע אם הדר אי פעם תסלח לי, או אם יצרתי נזק בלתי הפיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *