איציק
הייתי בן חמש עשרה כשראיתי אותה לראשונה. עדי, חברה של דוד שלי. היא היתה אז בת עשרים ושתיים.
לקרוא לו "דוד שלי" לא מעביר באמת את רמת הקשר בינינו. רועי הוא יותר כמו אחי הגדול.
רק עשר שנים מפרידות בינינו, האח הקטן של אימא שלי, שהפך אותי לאח הקטן שלו.
הם יצאו ביחד רק כמה שבועות כשהוא הזמין אותה לבית של ההורים שלו לארוחה, הבית של הסבים שלי.
כמו בכל יום, גם אני הייתי שם ורועי שלח אותי לפגוש אותה בחניה, להוביל אותה לכניסה לבית.
אני כבר לא זוכר מה חשבתי כשראיתי אותה, אני רק זוכר מה הרגשתי. הורמונים של נער מתבגר שמתאספים במהירות בגוף ויורדים דרומה.
היו לי חברות בשלב הזה, התנשקתי, נגעתי בהן והן נגעו בי. אבל הן היו ילדות בדיוק כמוני.
עדי..
עדי היתה התגלמות הסקס מבחינתי, ההגדרה המילונית, הפנטזיה הכי גסה שילד בן חמש עשרה מסוגל לדמיין.
היא חייכה אליי בזמן שנאלמתי דום וצעדה לצדי עד שנכנסנו לבית.
כעבור שנה היא כבר הפכה לאשתו ואני, לאחיין שלה.
את הקשר שהתפתח ביני לבינה קשה לתאר במלים. היא אוהבת לספר שהיא אהבה אותי ממבט ראשון. שהתמקמתי בלב שלה מידית ולתמיד.
אני מגבה את הגרסה שלה.
היא נכנסה למשפחה שלנו כאילו היא תמיד היתה חלק ממנה ואת תפקיד הדודה היא לקחה ברצינות.
היא ידעה כמה אני ורועי קרובים ודאגה לקרב בינינו אפילו יותר.
השנים חלפו והקשר בין שלושתנו התחזק. מעבר לארוחות השישי המשותפות, ביליתי לא מעט בדירה שלהם, גם כשרועי היה בעבודה.
הכימיה בינינו היתה הדבר המיוחד ביותר שקרה לי. היא הבינה אותי ללא מלים, היא הבינה אותי כשהחברות הזמניות שלי לא ידעו להתמודד עם הרצונות והצרכים שלי.
סיפרתי לה הכל, כל מה שלא העזתי לספר לחברים הכי טובים שלי. על ההתנסות המינית הראשונה שלי, הדקה השלמה שהצלחתי להחזיק… היא צחקה עליי ללא שום בושה ומיד אחרי זה חיזקה אותי ונתנה לי טיפים לעתיד. את הג'וינט הראשון שלי היא גלגלה כי אמרתי לה שאני רוצה לנסות והיא העדיפה שזה יקרה תחת ההשגחה שלה.
נרדמתי עם הראש על הברכיים שלה בפעם הראשונה ששברו לי את הלב.
הערצתי את ההומור הציני והשחור שלה שהפך מהר מאוד גם להומור שלי, פיתחנו שפה משלנו. שפה שלפעמים גם רועי לא הבין.
במהלך השירות הצבאי הכרתי את נטע. האהבה בינינו התפתחה בטבעיות והדדיות, היא עשתה אותי מאושר, כמעט שלם. כמה חודשים אחרי שהשתחררתי התחתנו.
אני עדיין לא יודע אם מיהרתי כי התאהבתי עד מעל לראש, או שרציתי להציב עוד מחסום ביני לבין עדי. עוד איסור, עוד סיבה לא להיכנע לצרכים שהציפו אותי, שאיימו להטביע אותי.
אני מבין היום שהייתי מוקסם ממנה, מוקסם מכל מה שהיא ייצגה באותן השנים. לא הבנתי באמת מה הרגשתי, לא הבנתי באמת מה רציתי ממנה, מה ציפיתי ממנה.
אולי לא ציפיתי לכלום, היא היתה אשתו של דוד שלי. היא עדיין אשתו של דוד שלי.
אבל אני לא אותו הילד המבולבל שפגש אותה בחניה, אני לא אותו הילד שנגע בעצמו בלילות במחשבות על נשיקות מלאות אהבה.
הפנטזיות שלי קיבלו טוויסט גס ומלוכלך, הבלבול והמבוכה הפכו למטרה ברורה, אגואיסטית ואכזרית.
השנים חלפו והערכים והמוסר נעלמו מהדי.אנ.איי שלי. אני לא יודע מתי זה קרה, מתי התחלתי לזרוק זין על חוקים ועקרונות. זו לא החלטה שלקחתי במודע, לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לפגוע באשתי ובדוד שלי. אני לא מתכנן לפרק משפחות ולרדוף אחר סוף טוב מהאגדות.
אני נותן לצורך הבסיסי ביותר שלי, החייתי ביותר שלי להוביל אותי.
אני רוצה אותה. בין אם זה לילה אחד או אלפי לילות, זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לחשוב.
אני רוצה אותה.
עדי
שלושים. פאק. מתי זה קרה? רק אתמול עבדתי כברמנית במועדונים הנחשבים ביותר בצפון והיום אני מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד רואי חשבון.
כל יום הולדת הוא זמן טוב לחשבון נפש, אבל משהו בגיל הזה, בהחלפת הקידומת, גורם לי להתערער. לפקפק בכל החלטה שלקחתי בעשור האחרון.
אני מאושרת? אני מסופקת?
התחתנתי בגיל עשרים ושלוש וזרמתי לעולם העבודה, המשכורות והחשבונות. לא למדתי שום דבר, לא טיילתי סביב העולם, לא הגשמתי פנטזיות פרועות שאנחנו מריצים בראש באמצע הלילה ולא מעזים לומר בקול רם.
אני עובדת תשע שעות ביום, תופסת שיזוף לא מחמיא מהפלורסנט במשרד וחוזרת הביתה לבעלי ושתי הבנות שלנו.
ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני שינה ו…זהו. לילה טוב, בוקר טוב, יום חדש.
אני חושבת שפעם הייתי יותר מעניינת. שפעם רציתי יותר.
אני קמה מהמיטה ובזמן שהקומקום מתחמם אני לובשת במהירות טרנינג עבה, גרביים וכובע צמר.
כמו בכל בוקר אני חייבת שתי סיגריות עם הקפה הראשון שלי. רועי עדיין ישן אז אני יוצאת למרפסת בדממה מוחלטת.
ינואר בברלין, מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהתעקשתי על חופשה באירופה לכבוד יום ההולדת שלי? שיא החורף והרחובות מכוסים לבן. הקור חודר לי לעצמות, מכאיב לי בגב. קור ששום חולצה תרמית לא יכולה למנוע.
אני מתיישבת על הכיסא הקפוא ונלחמת להדליק סיגריה עם ידיים רועדות כשהדלת למרפסת הצמודה נפתחת ואחיין שלי יוצא ממנה.
"ידעתי שאני אמצא אותך פה." הוא אומר עם חיוך קטן ומתיישב לידי, מדליק את הסיגריה שלו.
טסנו עם איציק ונטע, אחיינים שלנו. למרות שמפרידות בינינו כמה שנים טובות, אנחנו מאוד קרובים ומשמרים מערכת יחסים צמודה.
נטע הפכה לסוג של אחות קטנה עבורי ואיציק… איציק הוא אחת האהבות הגדולות ביותר שלי.
מהיום הראשון שראיתי אותו, נער רזה וגבוה עם עיניים כחולות ענקיות, הוא נכנס לי ללב. אהבתי אותו כמו אח קטן, הוא הפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלי והרגשתי מחויבות אישית כלפי הביטחון והאושר שלו.
אין לי דרך הגיונית להסביר את הקשר בינינו. אני גדולה ממנו בשבע שנים, לא אמורים להיות לנו יותר מדי נושאי שיחה משותפים. אבל תמיד היו לנו.
אני מרגישה שהוא תמיד היה שם, חלק ממני, חלק קטן שהתפתח והתעצם. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. החבר הכי טוב שלי.
מי היה מאמין שאותו הילד שתמיד היה צריך את הכתף שלי ואת התמיכה שלי, יהפוך לגבר הדומיננטי והחזק שיושב לצדי עכשיו.
"למה אתה ער?" אני שואלת אותו בסקרנות מהולה בקנאה. שמעתי אותו ואת נטע מזדיינים בערך עד שלוש לפנות בוקר. פאקינג סוויטה כפולה בתחת שלי. "שבע בבוקר, אתה אמור בדיוק להחליף צד מתחת לפוך."
"הפעלתי שעון מעורר, רציתי לשתות איתך את הקפה הראשון של הבוקר. אין לנו כל כך הרבה זמן איכות בחופשה הזאת והנחתי שנטע ורועי ישנו בשעה הזאת."
אני מחייכת אליו ללא מלים ונצמדת לצד שלו, כצפוי הוא מרים את היד ועוטף אותי לחיבוק חזק וחם כמו שאני אוהבת. מלווה בנשיקה למצח.
מבנה הגוף הרזה שלו כבר מזמן התפתח לשרירים מודגשים.
למרות שרועי חלם שאיציק ילך בעקבותיו לאקדמיה ויעבוד במשרד מרווח לבוש בחליפה מחויטת. איציק הלך אחרי האהבה שלו והפך לנגר.
שעות ארוכות של עבודה פיזית ברמה היומית הפכו אותו לסמל של בריאות וחיטוב.
הפנים שלו נותרו יפהפיות כמו תמיד עם עיניים כחולות ענקיות ושיער בהיר, אבל הקסם הנערי כמעט נעלם. נשאר רק הגבר שהוא כל כך מיהר להיות.
הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל רוב הזמן אני מרגישה שהוא המבוגר בינינו. אני מרגישה שאני נתקעתי איפשהו במרוצת הזמן, נחלשתי, בזמן שהוא התבגר והתעצם.
אולי הדמיון שלי סתם עובד שעות נוספות והתאריך המקולל הזה גורם לי לרגשנות מיותרת.
"עילפת את נטע? בשלב מסוים חששתי שהמיטה שלכם תפרוץ דרך הקיר ואני אצטרך לצפות בכם." אני אומרת לו בעוקצנות.
מעולם לא שמרתי על הפה שלי לידו, מעולם לא התיימרתי להיות דודה אמתית עם גבולות ומבוכה. יש לי פה גדול ואני גסה, לא מכרתי לו גרסה מעודנת יותר, אפילו כשהוא היה בן חמש עשרה.
רציתי לגונן עליו בהתחלה, להשאיר אותו תמים ובתולי. אבל הוא גדל מהר מדי מול העיניים שלי והטבע האמתי שלי פרץ החוצה אל מול הסקרנות שלו.
"אני פשוט רציתי להשתיק את הגניחות הקולניות שלך, הדרך היחידה שחשבתי עליה היתה דפיקות של מיטה על הקיר. נראה לי שזה עבד." הוא מעולם לא נשאר חייב, תמיד היתה לו תשובה לעקיצות הבוטות שלי. כן גם אני התחלתי את הלילה עם סקס, אבל סיבוב אחד מספיק לרועי. מסתבר שאיציק יכול להמשיך לעוד שלושה ארבעה.
"יום ההולדת שלי, אתה יודע….." אני מרימה לו להנחתה הקבועה.
"כן, יש פעמיים בשנה שאת נותנת לו. יום ההולדת שלו ויום ההולדת שלך. אין לי מושג איך הצלחת להיכנס להריון פעמיים." הבדיחה ישנה אבל עדיין משעשעת אותי.
אנחנו עוברים לשתיקה נוחה ומסיימים את הסיגריות שלנו, מדליקים ישר את הסיגריות הבאות.
"עדיין לא אמרת לי מזל טוב." אני ממלמלת ומתכרבלת עמוק יותר לתוך החיבוק שלו, הקור מרדים אותי.
"אני אגיד לך בזמן שלי."
אני יודעת שמערכת היחסים שלנו לא נורמטיבית, משהו שם לא לגמרי בסדר, לא לגמרי נכון והוגן כלפי בני הזוג שלנו. בייחוד שבעלי הוא הדוד שלו. אבל אלה אנחנו, תמיד היה בינינו משהו מעבר, משהו אחר והשנים רק העצימו את הקשר הזה. את הכימיה וההבנה שאני מרגישה רק איתו.
אנחנו לא מדברים ככה ליד אנשים, אנחנו יודעים לשמר את ההצגה המשפחתית של דודה ואחיין. אבל כשאנחנו לבד, בארבע עיניים, ללא אוזניים ועיניים סקרניות, אנחנו מורידים את המסכות המתורבתות ומראים את הפנים האמתיות שלנו.
פנים פחות יפות, פחות מכובדות, אבל כנות.
"השגתי לנו אישורי כניסה למועדון שרצית." הוא אומר לי באותו טון שקט שהשתמשתי בו לפני כמה רגעים, על גבול הלחישה, ישירות לתוך האוזן שלי.
אני מרימה גבה אבל לא מעזה להביט בו. הקרבה בינינו, הדיבור על המועדון.. אני מרגישה שאנחנו עולים עוד שלב בשריטה המשותפת שלנו.
"מה איתם?" אני שואלת אותו ללא פירוט, שנינו יודעים למי אני מתכוונת.
"או שהם יצטרפו אלינו, או שהם ייבחרו להישאר במלון.. ללכת ביחד למסעדה, מוזיאון, לא חסרות אפשרויות."
אני מהנהנת באטיות. כן, גם לנטע ורועי יש מערכת יחסים קרובה מאוד ולא תהיה להם בעיה להתפצל וללכת ביחד למסעדה רגועה בזמן שאני ואיציק נצא לבלות.
"לא חסרות להם אפשרויות, אבל אנחנו בכל זאת מדברים על מועדון בדס"מ. נראה לי שיש גבול לכמה שהם יאפשרו לנו לחקור לבד בלעדיהם." אני טוענת מנגד. אפילו אני יודעת עד כמה זה נשמע לא נורמטיבי שאני אלך למועדון פטיש לבד עם אחיין של בעלי.
"נשאיר את ההחלטה בידיים שלהם." הוא עונה לי ומצמיד אותי אליו עוד, מפעיל לחץ עם האצבעות שלו על הצלעות שלי, מתחת לחזה. כמעט נוגע, אבל לא. "או שהם יצטרפו אלינו, או שנלך לבד. אלה שתי האופציות היחידות. לכאן או לכאן, הלילה אנחנו שם."
הוא סוגר את השיחה ונותן לי עוד נשיקה על המצח.
אנחנו בדרך לגיהינום, אני יודעת.
