לא עוד סיפור אהבה – פרק ד

"טלי יודעת"
מאיה תנשמי "מה היא יודעת?" אני שואלת מהר ומחכה לתשובה שיכולה להרוס לי את החיים.
"היא יודעת שאני בוגד בה, היא לא יודעת עליך כלום" הוא עונה באותה מהירות כמוני ומנסה להרגיע אותי.
"רגע, תתחיל מההתחלה" אני מתיישבת על כיסא מול השולחן שלו ומנסה להיות רגועה, רק לפני חודש המצב היה בדיוק ההפך.
הוא נשען עם המרפקים על השולחן שלו ומשפשף כמה פעמים את הפנים "לפני שבוע כשהיינו כאן במשרד וקרעתי את התחתונים שלך, שמתי אותם בכיס שלי במטרה לזרוק אותם בפח מחוץ לבניין ולא כאן במשרד בשביל להימנע בדיוק מהמצב הזה… אבל שכחתי. היה יום מטורף ושכחתי. היא מצאה אותם" אנחנו בוהים אחד בשנייה בדממה.
אני לא יודעת מה להגיד כרגע, חלק ממני נושם לרווחה ומודה לאלוהים שלא נתפסתי, שהחיים שלי עם ערן ימשיכו כרגיל אבל חלק נוסף רועד מפחד. אם טלי תעשה קצת שיעורי בית זה רק עניין של זמן עד שהשם שלי יעלה, אני מפחדת על חיי הנישואין שלי, חיי הנישואין של מיקי וכמובן, על הרומן שלנו.
"אז מה עכשיו?" אני שואלת בקול מונוטוני. זו לא שאלה תיאורטית, אני באמת לא יודעת מה עכשיו וצריכה שמיקי יכוון אותי, ישלוט כרגיל בעניינים ויטפל בזה.
"הגבתי כמו אידיוט, אמרתי לה שאין לי מושג של מי התחתונים ואיך הם הגיעו לכיס שלי, רמזתי שאולי מישהו מנסה להפריד בינינו ושאם הייתי בוגד בה אז לא הייתי עד כדי כך מטומטם שהייתי שומר תחתונים בכיס. בדיעבד היה עדיף שהייתי אומר לה שהייתה לי מעידה חד פעמית עם כמה שזה נשמע מגוחך אבל נלחצתי.
אין לי מושג איך אני יוצא מזה ואם הצלחתי באמת לשכנע אותה אבל אני ואת חייבים להתרחק ומהר, אין יותר ארוחות צהריים, אין סיגריות ואין מפגשים מאחוריי דלתיים סגורות".
זה כמו לעצור את הנשימה לנצח.
"מיקי אנחנו חברים הכי טובים והיא יודעת את זה, זה יהיה הרבה יותר חשוד אם פשוט נפסיק להתראות. אתמול אכלנו צהריים בנפרד וכולם שאלו אותי עליך, החברות בינינו טבעית לסביבה שלנו". אני לא בטוחה מה הסיבה שאני אומרת לו את זה, זה באמת הגיוני שנמשיך כרגיל ואני מאמינה במה שאני אומרת לו אבל אני לא אובייקטיבית, אני מרגישה שאני נלחמת כרגע על אוויר לנשימה.
"טוב תני לי רגע. אני לא חושב הגיוני ואני לא יודע מה אני אומר לך. הראש שלי כרגע עם הילדים שלי. מאיה אני עו"ד, אם טלי תחליט לקחת חוקר ועו"ד ולהתגרש ממני על בגידה אני יודע בדיוק לאן זה יוביל ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אני לא יכול להיות עם הילדים שלי פעם בשבוע בערב וסופ"ש אחת לשבועיים. אני לא יכול."
אני יודעת. אני יודעת שהוא לא יכול. מיקי עו"ד מצוין, חבר נאמן, אפילו בעל טוב לפני שאני נכנסתי לתמונה, אבל מעל הכל ולפני הכל הוא אבא. הוא 100% אבא ואין דבר שחשוב לו יותר מהילדים שלו. זו אחת הסיבות שהיה כ"כ קל ופשוט להתאהב בו.
"לפני כמה שבועות נכנסת לכאן על הבוקר ואמרת לי שאנחנו חייבים לסיים את הפרק הזה ואני נלחמתי בך על עוד קצת, על מה שאפשר. אבל אני לא יכול להילחם יותר. הסוף היה ידוע מראש ולא רציתי לראות את זה, אני לא יודע מה בניתי לעצמי בדמיון, הרי ברור לשנינו שמעולם לא התכוונו לפרק את החיים שלנו ולברוח ביחד אבל העדפתי להדחיק. העדפתי לעצום את העיניים מול האמת וההיגיון ולראות רק אותך כי אני אוהב אותך. את עושה אותי כ"כ מאושר ואת ממלאת כל חלק ריק בלב שלי אבל אין מכאן דרך להמשיך. את צודקת, נמשיך להיות חברים עד כמה שאפשר… אבל הפרק של מיקי ומאיה נגמר" הוא מסיים עם קול סדוק ועיניים אדומות.
אני קפואה, יושבת על הכיסא קפואה ודוממת ומסתכלת עליו. על האהבה שלי. הגבר היפהפה הזה שזכיתי להכיר, להרגיש, לטעום… ואני נחנקת. בתוכי אני צורחת ושוברת חפצים, מעיפה כיסאות באוויר, בוכה וכואבת אבל מבחוץ אני קפואה. אני לא יודעת איך לקום ולהרים את עצמי כרגע, איך לצאת מהמשרד ולהמשיך לחיים בלי האהבה של מיקי. החיים שלי סבבו לגמרי סביבו בחודשים האחרונים ואני כבר לא זוכרת איך אני בלעדיו.
אני יודעת שאני אמורה להגיד עכשיו משהו, אבל מה? תודה על מה שהיה? בהצלחה בחיי הנישואין? מקווה שהכל יסתדר, שתתאהב מחדש באשתך, שתבנו את החיים שלכם ביחד, תעשו עוד ילד ותשכח אותי…?
אחרי כמה דקות או שעות או ימים שאני יושבת מולו בדממה אני קמה, הגוף שלי תפוס וכואב ואני מרגישה מרוקנת "יש לי מלא עבודה.." אני מסתובבת והולכת לכיוון הדלת.
"מאיה אל תלכי ככה, זה לא המשפט האחרון שאת אומרת לי לפני שאת יוצאת מהדלת הזאת" הוא ניגש אליי ומחבק אותי חזק.
אני מניחה את הראש שלי על החזה שלו, מחבקת את המותניים שלו חזק בפעם האחרונה, מריחה אותו. מנסה לאגור כמה שיותר זיכרונות אחרונים ולבסוף לוקחת צעד אחורה.
"אני אוהבת אותך מיקי, אתה האהבה הכי גדולה שלי ואני רוצה שתהיה מאושר, גם אם זה בלעדיי. החל מעכשיו נתנהג כרגיל, כמו שהיה לפני…. כמו שהיה קודם. הזמן יעשה את שלו" ועם הקלישאה הזאת אני מפנה גב לפרק הזה.

השבועות שאחרי הפרידה שלנו נוראיים. בהתחלה ניסינו, באמת שניסינו לשדר עסקים כרגיל עם ארוחות וסיגריות וקפה אבל כמו שאמרתי הזמן עשה את שלו. התרחקנו.
המרחק לא נבע מחוסר אהבה, הלוואי. זה פשוט נהיה קשה מדי. כאב לי פיזית לעמוד לידו ולא לגעת בו, לא להעביר יד בשיער שלו, לא להריח אותו. לא להחמיא לו על המכופתרת השחורה.
כאב לי שלא היו לי יותר זכויות איתו, עם הגוף שלו, למרות שמעולם לא באמת היו לי.
אז הזמן חלף והתראינו פחות ופחות, אמרנו שלום במסדרונות או בישיבות ששנינו השתתפנו בהן אבל לא יצאנו יותר לעשן ביחד ובטח שלא הלכנו לאכול ביחד צהריים.
ביליתי יותר זמן בבית עם ערן, בערבים התכרבלנו ביחד על הספה מול סרט טוב, בישלנו יחד והתחלנו לדבר יותר על העתיד.
הגעגועים וייסורי המצפון אכלו אותי. בימים עבדתי, ניקיתי ובישלתי מתוך רצון לפצות את ערן על הבגידה הנוראית וגם בשביל להעסיק את עצמי, בלילות חלמתי שהוא מגלה ועוזב אותי. חלק עצום ממני קיווה לזה כי רציתי להיענש, רציתי לשלם על המעשים שלי.. ועדיין, מיקי תמיד היה שם, בראש שלי ובלב שלי, בחלומות הלילה ובחלומות בהקיץ.
בלילות כשערן היה בתוכי עצמתי עיניים והוא היה הופך למיקי, מיקי שמחבק אותי, שמנשק ומלטף אותי, מיקי שנרדם איתי מחובקים כפיות.
בימים בכיתי. במקלחת, בשירותים, בסופר. העצב הציף אותי ונלחם בהגיון הבריא שאמר לי שיצאתי בזול ועדיף לשכוח שזה בכלל קרה ולהתקדם בחיים, אולי לעבור שלב בחיי הנישואין ולהביא ילד.
החלק הרגשי שבי, ההוא שהיה בקצר מוחלט עם ההיגיון רצה עוד מפגש אחד, מפגש פרידה.
אם רק הייתי יודעת בפעם האחרונה שהיינו ביחד שזאת באמת הפעם האחרונה הייתי מנצלת את הזמן שלנו יותר, הייתי מעריכה יותר.

אני מסיימת עוד יום ארוך ומטושטש בעבודה ויורדת במעלית לחניון, בורחת יותר נכון.
"מאיה" מיקי הולך לכיווני מהחניה הפרטית שלו, לא התראינו כמה ימים "מה שלומך?"
"בסדר, מה שלומך?" הסיטואציה הזאת מגוחכת וזה ברור לשנינו אבל איך אנחנו אמורים להתנהג?
"רזית נורא" הוא אומר בטון מודאג.
"כן יש לי יותר זמן פנוי לאחרונה והתחלתי להתאמן" אני עונה לו עם חיוך רועד.
אני לא יכולה לסבול את השתיקות האלה, אני לא יכולה לסבול את זה שכבר לא נוח לנו ביחד.
"אני מצטער מאיה, הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בך אבל מסתבר שאני לא מצליח לעשות שום דבר נכון איתך".
"מיקי לא עשית לי כלום אני ילדה גדולה, עשינו את זה ביחד" אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.
"אני מתגעגע אליך, אני מתגעגע לחברה הכי טובה שלי" הוא אומר לי עם המבט היפה שלו.
"אני מתגעגעת אליך גם" אני מרגישה את הדמעות באופק ועוצרת אותן בכח "קשה לי יותר מהכל שנעלמת לגמרי מחיי, אני מרגישה לבד כל הזמן".
הוא מחבק אותי חזק, מנשק לי את המצח וזה מרגיש כ"כ טוב ונכון.
הוא מרפה ממני קצת ומסתכל עליי "פעם אחרונה מאיה, תני לי להרגיש אותך בפעם האחרונה, שיהיה לי במה להיזכר אחרי שתתקדמי בחיים שלך ותשכחי ממני, תני לי להיפרד ממך".
"איפה?" אני עונה כ"כ מהר שהוא כמעט לא מספיק לסיים את המשפט שלו.
"סעי אחרי" אנחנו נכנסים למכוניות ואני נוסעת אחריו לכיוון בתי המלון שעל חוף הים.
הוא משכיר עבורנו חדר ואנחנו עולים במעלית בדממה, מסתכלים אחד על השנייה ללא מלים, תמיד היתה לנו היכולת לדבר עם העיניים אבל בשלב הזה פשוט אין יותר מקום למלים. אין באמת מה להגיד. אין צורך בהבטחות ומחמאות והאווירה כבדה וטעונה מדי בשביל הדיבור המלוכלך שלו שאני כ"כ אוהבת.
בשנייה שאנחנו נכנסים לחדר הוא תופס אותי ומצמיד אותי לדלת, מתחיל לתלוש ממני את הבגדים ואני לגמרי שם איתו, קורעת ממנו את הבגדים עד שאנחנו עירומים, צמודים.
הוא מרים אותי ואני אוטומטית מקיפה אותו עם הרגליים שלי, הוא מניח אותי בעדינות על המיטה ונשכב מעליי, מנשק אותי נשיקה מלאת סקס ואש ועצב ופרידה.
"אני חייב לטעום אותך, אם זאת הפעם האחרונה שאני מרגיש אותך, אני לא מתכוון לפספס שום דבר" עם ההצהרה הזאת הוא מתחיל לנשק לי את הצוואר, החזה, מוצץ ונושך את הפטמות, הבטן, טובל לשון בטבור ונותן נשיכה עדינה במותן… ואז הוא שם, במקום הכי אינטימי שלי.
"התגעגעתי לריח שלך" הוא מעביר לשון חמה לכל האורך וחשמל זורם בגוף שלי.
הוא מלקק אותי ומנשק אותי ובזמן שהוא מוצץ לי את הדגדגן הוא מתחיל להחדיר לי אצבעות, אחת ואז שתיים. הוא מגיע עמוק לתוך נקודה כ"כ רגישה בתוכי שעוצמת האורגזמה שמשתלטת עליי לרגע משתקת אותי, אני גומרת וגונחת וצועקת והוא ממשיך ללקק אותי ולחדור אליי.
"עוד, אני רוצה עוד ממך" הוא אומר ומתחיל הכל מהתחלה, אני כ"כ רגישה כרגע ומנסה להזיז את הראש שלו אבל הוא לא מסכים עד שאני מפסיקה להתנגד, הרגישות חולפת ואורגזמה מספר 2 עוטפת אותי, עדינה יותר, מלטפת. כשאני נרגעת ונשפכת על המיטה כמו בלון שיצא ממנו האוויר, מיקי קם והופך אותי, ממקם אותי על ארבע, חודר לתוכי חזק ועוצר.
"יש לך מושג כמה פעמים בחודש האחרון דמיינתי אותך בדיוק ככה? כמה פעמים עשיתי ביד במקלחת ודמיינתי אותך על ארבע מולי עם התחת הסקסי שלך מורם באוויר, מחכה לי, מתחננת שאני אמלא אותך, מתחננת לגמור" הוא מתחיל לזיין אותי חזק ומהר, בכעס.
"זה לא נראה ככה, נעלמת לגמרי ואני רואה אותך כל הזמן מוקף נשים, מסתכל עליהן, מפלרטט איתן" אני מודה בכאב עצום ופותחת בפניו את כל הפחדים וחוסר הביטחון שהפרידה ממנו עוררו בי.
"מאיה את מכירה אותי כ"כ טוב, הכי טוב. אין לך מושג כמה זה קשה לחזור להתנהג כמו מיקי הישן, הפלרטטן, השחצן. להתנהג כאילו אני לא מרוסק ממך, כאילו הלב שלי לא גמור מהאובדן שלך אבל ככה זה חייב להיות. בשביל שנינו ובשביל השפיות שלי".
הוא הופך אותי בחזרה על הגב, נשכב מעליי מסתכל לי עמוק בעיניים "את כ"כ יפה מאיה, את הדבר הכי יפה שפספסתי בחיים שלי" וחודר לתוכי שוב, הפעם לאט יותר וללא עצירות.
כשמיקי בתוכי פנים אל מול פנים אני מרגישה מלאה פיזית ונפשית, הוא ממלא כל צורך שקיים בי אבל בהיעדרו הוא לוקח הכל ומשאיר אותי עם חור ענק פעור בחזה. המחשבה הזאת מוציאה אותי מההיי המטורף שהייתי בו, ובזמן שהוא חודר לתוכי שוב ושוב ושוב עד שהוא גומר, אני יודעת שפה הסיפור שלנו נגמר, לא עוד. אם ניתן לזה להמשיך לקרות יבוא היום שאני כבר לא אתאושש מהעצב. עוד פרידה אחת ואני לעולם לא אצא מזה.
עם הזמן הסיכונים יגברו ואנחנו נפגע בעוד ועוד אנשים חפים מפשע, יותר משכבר פגענו.
זו הפרידה שלנו, היא יפהפייה ומכוערת, שמחה ועצובה, טובה והכי רעה בעולם.
אבל זה הסיפור שלנו וכאן הוא נגמר.

סוף