לא עצמתי עין כל הלילה. אחרי ארוחת ערב רומנטית עם ערן מלווה בסקס מלא אהבה והתנצלות דוממת, הוא נרדם ואני נשארתי לבד עם המחשבות ונטל המצפון. הרגש היחיד שלא הגיע הוא חרטה. אני לא מסוגלת להתחרט על החודש האחרון עם מיקי.. לפני האהבה שפיתחתי כלפיו, לפני הסקס המדהים, לפני הכל – הוא החבר הכי טוב שלי.
אבל המצפון לא נתן לי לישון, קמתי מהמיטה מוקדם בבוקר, התארגנתי ויצאתי החוצה ליום אפור, או שאולי זה היה יום אביבי מקסים שלא יכולתי להעריך בגלל האפור שעטף אותי.
אני מגיעה לעבודה ועולה ישר לקומה האחרונה, למשרד שלו. המזכירה עדיין לא הגיעה אבל אני יודעת שהוא כן, אנחנו תמיד הראשונים בבוקר.
אני נכנסת למשרד שלו שבורה ונבוכה, הוא מכופף מעל מסמכים אבל ישר מרים אליי מבט עם חיוך יפהפה כשהוא שומע אותי. ברגע שהוא רואה את המבט שלי החיוך נעלם והוא קם בזריזות לעברי ותופס אותי "מאיה מה קרה?" אני בוהה בו, מנסה לזכור כל פרט בפנים שלו, אני לא יודעת אם תהיה לי עוד הזדמנות פשוט לבהות בו ולהעריך את היופי שלו כ"כ מקרוב. "מאיה?"
"אנחנו חייבים לסיים את הפרק הזה" אני פולטת מהר לפני שאני מאבדת אומץ ופשוט מנשקת אותו.
"מה? איזה פרק??"
"הפרק שלנו, הבריחה הזמנית שלנו, הגיע הזמן לסיים" הדמעות מתחילות לרדת עוד לפני שאני מסיימת את המשפט.
הפנים שלו משתנות מול עיניי, מדואגות ואוהבות הן הופכות למחושבות ועסקיות. עומד מולי מיקי העו"ד "מאיה בואי שבי רגע, אני אמזוג לך כוס קפה וספרי לי מה השתנה מאתמול, ברור לי שמשהו קרה אחרי שיצאת מכאן".
אין לי ברירה אלא לעשות מה שהוא אומר, הרגליים שלי כבר לא יכולות לשאת אותי. אני מתיישבת בכיסא שמול השולחן שלו באפיסת כוחות ומחכה שהוא ינהל את המצב, כי אני לא מסוגלת. אין לי את הכח הנפשי להתנגד לשום דבר שהוא רוצה כשאנחנו פנים אל מול פנים.
הוא מניח כוס קפה על השולחן מולי ומתיישב בכיסא לצדי, "תתחילי מההתחלה, יצאת מכאן ו…?"
"הגעתי הביתה, הכל היה בסדר, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב ואז ערן נכנס.." בשלב הזה אני נשברת שוב והבכי מתגבר.
"הוא פגע בך? מאיה הוא עשה לך משהו??"
מה?? "מה?? לא! למה שתחשוב בכלל דבר כזה?!" אני שואלת המומה.
"כי אני לא מבין מה קורה! את נכנסת למשרד שלי על הבוקר חיוורת, עם שקיות מתחת לעיניים, זורקת לי שטות על זה שהפאקינג פרק שלנו הסתיים ולא מפסיקה לבכות! מה אני אמור לחשוב??"
אני חייבת להירגע ולהשתלט על עצמי, מעולם לא הייתי היסטרית וזה לא הזמן להתחיל, אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להסביר מההתחלה.
"אתמול היה יום הנישואין השני שלי ושכחתי אותו. ערן חזר הביתה עם פרחים ומתנות והוא היה מקסים ואוהב ואני שונאת את עצמי!! אני שונאת את מה שאני עושה לו!! לא מגיע לו מיקי ושנינו יודעים את זה, אתה מכיר את ערן, אתה יודע שלא מגיע לו!" אני מסיתה את המבט, לא יכולה להסתכל יותר על העיניים העצובות שלו. הוא באמת מכיר את ערן, הם אפילו ישבו כמה פעמים על בירה וכדורגל, כשעוד רציתי שהם יהפכו לחברים הכי טובים. בדיעבד אני מבינה ששניהם פשוט רצו לשמח אותי כשבפועל אין להם שום מכנה משותף והם בטח לא נהנו ביחד. כמה אני עיוורת.
"אני אוהבת אותך, שנינו יודעים את זה וברור שאנחנו טובים ביחד. אבל לפני שנתיים בחרתי בו בלב שלם והוא לא אשם בכלום. הוא לא שיקר לי או פגע בי, הוא לא מזניח אותי ואת הזוגיות שלנו. הוא אותו ערן שהוא היה לפני 4 שנים כשהכרתי אותו. אני הבעיה" אני מסיימת את המונולוג שלי ומחכה לטיעונים של הקטגור.
"את צודקת, לא מגיע לו וגם לא מגיע לטלי" לא ציפיתי לתגובה הזאת או לכאב הפיזי בחזה שלי כשהוא אומר את השם של אשתו.
"את חושבת שאני לא אוכל את עצמי? את חושבת שאני לא ער בלילות? יש לי שני ילדים מאיה, אני יכול להפסיד הכל. אני יודע שאנחנו לא בסדר ואני יודע שזה לא מגיע להם ושהסיכון מטומטם ונורא אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותך. לפני 12 שנים התאהבתי באשתי, הקמנו משפחה ביחד ואין לי מילה רעה להגיד עליה כדי להצדיק את ההתנהגות שלי. אבל לפני 3 שנים הגיעה למשרדים שלי מנהלת חשבונות חדשה. ביום הראשון שלה היא שפכה עליי כוס קפה וגנבה לי מצית והתאהבתי בפעם השנייה בחיי. לא תכננתי את זה ולא ציפיתי לזה אבל אני מאוהב בך עד כאב ואני חלש מול האהבה הזאת. אל תעזבי אותי מאיה, תני לי עוד קצת, אני יודע שאנחנו על זמן שאול אבל תני לי עוד".
איך אפשר להתנגד למלים האלה? איך אפשר לקום וללכת? החבר הכי טוב שלי, שאני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי ומאוהב בי בחזרה, מניח את הלב שלו לרגליי.. אני יודעת שאני אמורה לדרוך עליו, להפנות את גבי ולרוץ הכי מהר שאפשר לבעלי. אבל אני לא מסוגלת. האישה שבי, האישה שמכורה לרגשות מרימה דגל לבן.
אני מלטפת את הפנים היפות שלו, מעבירה אצבעות בשיער המלא שלו ומנשקת אותו. הנשיקה עדינה ומלאה רגש, השפתיים שלו רכות, הלשון החמה שלו מתחככת בשלי באיטיות..
הוא מרים אותי מהכיסא ומושיב אותי עליו עם הברכיים שלי משני צדדיו והנשיקה ממשיכה. הוא מלטף אותי, את השיער, הגב, המותניים ותופס את התחת שלי. מתחיל להזיז אותי עליו, הזקפה שלו לוחצת בדיוק במקום שאני צריכה ואנחנו זזים ביחד.
"תתפשטי בשבילי מאיה, אני רוצה שתרכבי עליי כמו בפעם הראשונה שלנו ברכב, אבל קודם תתפשטי בשבילי."
אני קמה ומתחילה להתפשט מולו באיטיות, החולצה, החזיה, אני מושכת את הג'ינס למטה ומזיזה את האגן בתנועות מוגזמות כי אני רוצה לתת לו את ההופעה שהוא מבקש.
אני נשארת בתחתונים בלבד וניגשת אליו "את התחתונים אתה מוריד" הוא מחייך אליי ומתחיל למשוך את התחתונים שלי למטה, בדרך מפזר נשיקות קטנות מתחת לטבור שלי, עוד קצת למטה.. מעביר לשון חמה ורטובה פעם אחת על הדגדגן שלי ומתרחק.
"עוד" אני מבקשת בקול חלש. הוא נשען שוב קדימה, מחזיק את האגן שלי, מפסק את הרגליים שלי עם הרגל שלו ומתחיל ללקק ולנשק אותי. אני גונחת בקול, זה כ"כ טוב ואני כ"כ קרובה לגמירה.. רק להסתכל עליו זה משחק מקדים.
הוא מרים רגל אחת שלי ומניח אותה על הכתף שלו, אני תופסת אותו חזק בשביל לא ליפול. אני לגמרי פתוחה מולו והוא מנצל את התנוחה, לא מזניח אף פינה עד שלבסוף הוא מוצץ חזק את הדגדגן שלי, מחדיר לתוכי 2 אצבעות ואני גומרת בצעקות.
הוא לא עוצר עד שאני נרגעת ומתחילה כבר להיות רגישה מדי למגע של הלשון שלו. מוציא ממני לאט את האצבעות ומייצב אותי לעמידה מולו.
"עכשיו תתכופפי, תוציאי את הזין שלי ותרכבי עליו. אני רוצה שתוכיחי לי עם הגוף שלך שאת לא מסוגלת לסרב לי ושאת חייבת אותי בתוכך כמו שאני חייב להיות בתוכך."
אני פועלת לפי ההוראות שלו, פותחת לו את המכנסיים ומוציאה את הזין הגדול והקשה שלו שמחכה לי, מלטפת אותו קצת, משפשפת מלמטה למעלה ובחזרה ומתיישבת עליו, מחדירה אותו לתוכי עד הסוף. זה תמיד קצת כואב בהתחלה עם מיקי, הוא ממלא אותי עד אפס מקום ולוקח לגוף שלי כמה רגעים להתרגל. אני מתחילה לרכב עליו באטיות ובו זמנית אני מנשקת אותו, מוצצת לו את הלשון והוא תופס לי את השדיים וצובט לי את הפטמות. מהר יותר, חזק יותר. אנחנו גונחים ביחד, הוא תופס לי את המותניים ומקפיץ אותי עליו חזק עד שכל מה שנשאר לי זה להחזיק לו את הכתפיים ולתת לו לשלוט בגוף שלי, הוא שולח 2 אצבעות לדגדגן שלי וזה כל מה שאני צריכה בשביל לגמור שוב בצעקות. הלחיצות החזקות שלי סביב הזין שלו דוחפות אותו מעבר לקצה ועם גניחה חזקה אחת אחרונה הוא ממלא אותי בגמירה שלו. אנחנו נשארים ככה מחובקים, הנוזלים שלנו מתערבבים ביחד ואני יודעת שלא אכפת לי יותר מהתוצאות ומהסיכון, אני רק רוצה את מיקי.
הימים הבאים חולפים במהירות והופכים לשבועות. אני קמה מוקדם כל בוקר, מתארגנת בזריזות וממהרת לעבודה להיות כמה שיותר עם מיקי. הוא מגיע מוקדם גם וכל יום נפתח ביחד במשרד שלו עם דלת נעולה. אנחנו אוכלים ביחד צהריים, עובדים ונפגשים שוב במשרד שלו ב17:00, עם דלת נעולה.
הערבים והלילות שייכים למשפחות שלנו.
השקרים וההסתתרויות הפכו מזמן לשגרה שלנו ואנחנו מאושרים ביחד. מדחיקים את תאריך התפוגה.
אנשים מדברים עלינו בעבודה, צוחקים על זה שאנחנו כל הזמן ביחד ושמיקי לא מסוגל לאכול בלעדיי, שכנראה רק אני פותחת לו את התיאבון.
אני משתדלת לא להתייחס כי סה"כ אלה חברים משותפים שלנו והם צוחקים ולמרות הכל אנחנו נזהרים מאוד, אבל אני רואה שזה מפריע למיקי, מאוד.
אני מתארגנת לצאת לארוחת הצהריים כשאני מקבלת ממנו הודעה
"נאלץ לדחות את ארוחת הצהריים לפעם אחרת, עמוס".
הוא אף פעם לא מוותר על הזמן שלנו ביחד ואני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת מהידיעה שהוא מתחיל להתרחק ממני בכוונה.
"אוקיי, נתראה בסוף היום" אני עונה.
"אני לא יכול יש לי ישיבה מ16:00 ואני לא מאמין שהיא תסתיים עד אז. מחר בבוקר."
"טוב."
אני הולכת לאכול צהריים עם חברות מהעבודה וכולם מסתכלים עליי בהלם שאני בלי מיקי ושואלים אותי עליו. אני מנפנפת את השאלות שלהם עם בדיחה וחיוך בשביל להראות כמה שלא אכפת לי ושהוא רק חבר טוב אבל בפנים אני מתאפקת לא לשלוח לו הודעות ולדרוש תשובות. לאוכל אין טעם ולי אין תיאבון. שאר היום עובר באיטיות נוראית ואני יוצאת הביתה בלב כבד ועם מועקה חזקה בחזה.
ערן כבר בבית וארוחת הערב מתבשלת על הגז "באת מוקדם" הוא לא שואל, סה"כ מציין עובדה, השעה רק 16:30 ובחודשיים האחרונים לא נכנסתי הביתה לפני 19:00.
"כן היה יום עמוס ואני מותשת מהתקופה האחרונה אז חתכתי".
"מיקי לא יעשה לך בעיות?" לרגע אני קופאת ולא יודעת איך לענות על זה. מיקי הוא לא המנהל הישיר שלי ואין סיבה שהוא יהיה קשור ליציאות שלי הביתה.
"איך מיקי קשור לשעות העבודה שלי?" אני שואלת בתמימות.
"אמרת לי לפני כמה שבועות שאת מגיעה כל יום מאוחר כי את עובדת בכפוף אליו בתקופה הקרובה על איזה פרויקט זמני" נכון, נכון אמרתי את זה. פרויקט זמני. שטות שפלטתי למקרה שהוא יראה יותר מדי שיחות ממיקי ושכחתי מזה לגמרי…
"אה, טוב אתה יודע שמיקי לא מנהל ישיר שלי ועם כל הכבוד אליו כבר הגזמנו עם כל השעות הנוספות, הייתי חייבת קצת מנוחה" השקרים באים בקלות כשמתרגלים אליהם.
"אני לא מתלונן, התגעגעתי אליך" הוא ניגש אליי ומחבק אותי.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד, רואים כמה פרקים של סדרה קומית שאנחנו אוהבים והולכים לישון. אבל מיקי אף פעם לא רחוק מהמחשבות שלי, אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הנוראית שמלווה אותי מהצהריים, ההרגשה שמיקי כבר לא רוצה אותי, שהוא מיצה אותי ואת הרומן שלנו.
זה פחד שליווה אותי בשבועות האחרונים, פחד שהריגוש ייעלם ונהפוך לשגרה בדיוק כמו עם בני הזוג שלנו והוא יעבור הלאה.
פחד שהוא יתאהב בפעם השלישית. או פשוט יפסיק לאהוב אותי.
אני נכנסת למשרד שלו ב07:30 בבוקר כמו כל יום, רק שהבוקר שונה. אני לא נכנסת עם חיוך והתרגשות אלא עם כעס, יש מספיק זמן לחשוב בלילות לבנים ואחרי כמה שעות של עצב וחוסר ביטחון הכעס הגיע, כעס על אי הוודאות שהוא גרם לי. לפני שפצחנו בהרפתקה הזו היינו חברים הכי טובים ודיברנו על הכל, גם על דברים לא נעימים ואם מיקי החליט לסיים את הרומן בינינו אז מגיע לי לדעת בשנייה שזה קורה ובצורה המכובדת ביותר ולא בפאקינג הודעות וואטסאפ.
אני סוגרת אחריי את הדלת בלי טריקה ודרמטיות מוגזמת ומיקי מסתכל עליי, הוא נראה כמוני, כמו מישהו שלא ישן כל הלילה.
"תסלחי לי?" אני לא מיתממת ושואלת אותו על מה, רק ממתינה שימשיך.
"אני מצטער על ההודעות אתמול, אני יודע שזאת היתה התנהגות של תיכוניסט אני פשוט לא יודע איך להתמודד כרגע"
"להתמודד עם מה?" פחד משתק תופס אותי ואני מרגישה, פשוט מרגישה בתוך תוכי מה יהיו המלים הבאות שלו.
"טלי יודעת".
