מילנה
דן ואני נשארנו ביחד על הסיפון עד השעות הקטנות של הלילה. אני הייתי ערנית בגלל השנ"צ המטורף והוא היה ערני בגללי.
לא משנה כמה פעמים ובאילו דרכים גמרנו, הוא תמיד רצה עוד. לגעת בי, לטעום אותי, לצפות בי.
תמיד עוד.
ונתתי לו, נתתי לו כל מה שהוא ביקש.
מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא נהניתי כל כך עם גבר. לא דיברנו הרבה ובטח שלא על נושאים עמוקים במיוחד, לשמחתי הוא לא שאל שאלות אישיות.
בעיקר היינו ביחד וזה היה מדהים. נראה שהכימיה בינינו מבלבלת אותו בדיוק כמו שהיא מבלבלת אותי. בכל פעם שנחנו ונראה שהוא עמד להירדם, מספיק שהעברתי עליו יד והוא היה מוכן בשבילי שוב. ואני, בכל רגע נתון הרגשתי את הרטיבות בין הרגליים שלי.
כל הזמן מוכנה, כל הזמן רוצה. לא מסרבת, לא מהססת, לא שוקלת אף בקשה והוראה.
נרדמנו לקראת בוקר, מחובקים בחדר השינה וקמנו בצהריים ישירות לעוד הפלגה ללב ים.
אני לא רוצה שהיום הזה יסתיים, אני לא רוצה לחזור למציאות.
"על מה את חושבת כל כך בריכוז?" דן שואל עם חיוך ומעביר אצבע רכה על המצח שלי. "בסוף יהיו לך קמטים."
אנחנו שוכבים עירומים על מיטת שיזוף על הסיפון. יותר נכון, דן שוכב על מיטת השיזוף ואני עליו, בין הרגליים שלו. הגב שלי לחזה שלו והוא מעסה לי את הכתפיים.
השמש לוהטת על הגוף שלי ודן לוהט מאחוריי.
"על זה שאני לא רוצה שהיום הזה יסתיים, על העבודה מחר, השבוע החדש. לא משהו מיוחד." אני עונה לו בחצי כנות.
"אל תחשבי על מחר, תחשבי על היום. נראה לי שעברו יותר מדי שעות מהפעם האחרונה שהייתי בתוכך ואת בעצם מפגינה תסמיני גמילה."
"דן, חלפו בקושי ארבעים דקות." אני עונה לו עם חיוך.
"וואלה? מרגיש לי כמו נצח. תפשקי את הרגליים."
עם המלים האלה, המחשבות מתמוססות ואני איתו בתוך הרגע, בתוך החרמנות ששוב עולה. שנראה שאין לה סוף.
אני מפשקת רגליים ומרגישה את חום השמש על הכפלים הרטובים שלי. דן מחבק אותי אליו, חופן לי את השדיים עם ידיים חזקות. צובט לי את הפטמות שכל כך רגישות מההתעללות שלו ביממה האחרונה.
הוא מושיט יד באטיות, חולף על הבטן שלי, מלטף, מגרה עד שהאצבעות שלו שם, איפה שאני צריכה אותו יותר מהכל.
"את רגישה מדי, או שאת מוכנה לעוד סיבוב?" הוא שואל לתוך האוזן שלי ומלטף לי את הדגדגן בתנועות מעגליות.
האצבעות שלו נעות בקלות בתוך המיצים שלי.
"אני מוכנה." אני רגישה מדי, אבל אני לא מעזה לומר לו את זה. אני לא רוצה שיפסיק, אני צריכה אותו בתוכי שוב.
לצערי אני לא מצליחה לעצור את ההתכווצות של הגוף שלי וגניחת כאב קטנה כשהוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות.
הוא עוצר מיד ומוציא את האצבעות בזהירות.
"מילנה, אף פעם אל תשקרי לי, בטח שלא בנושא הזה, אני לא רוצה להכאיב לך."
"אני לא רוצה שתעצור." אני עונה לו בכנות ומביטה לתוך העיניים המיוחדות שלו.
"אני לא עוצר, אנחנו רק נשנה מסלול. תסתובבי אליי." הוא אומר לי בקול הזה, הקול שכבר משויך עבורי אוטומטית לסקס. עמוק יותר, מלא דומיננטיות.
"את רגישה, כואב לך… השתמשתי בכוס שלך יותר מדי בעשרים וארבע השעות האחרונות. תני לי לפצות אותך." המלים שלו, כל כך גסות, מחפיצות, מלוכלכות. אני מכורה אליהן.
"איך אתה רוצה לפצות אותי?" אני שואלת אותו ומסתובבת אליו, חזה אל חזה, מרגישה את הזין הקשה שלו על הבטן שלי.
הוא תופס את הפנים שלי ברכות, הידיים שלו על הלחיים שלי ואומר עם השפתיים שלו על השפתיים שלי "שבי לי על הפנים."
אני זוחלת במעלה הגוף שלו, מכוונת למטרה שלי. כשהחזה שלי מול הפנים שלו הוא מעביר ליקוקים עדינים על הפטמות שלי. למרות ההרגשה הנעימה אני לא עוצרת במסע וממשיכה לטפס עליו, עד שהוא נשכב לגמרי אחורנית והרגליים שלי פתוחות מול הפנים שלו.
"השליטה בידיים שלך, מילנה. תחליטי איך את רוצה את זה.
ישיבה עדינה על הלשון שלי, או רכיבה על הפנים שלי. תשתמשי בי כמו שאני כל כך נהנה להשתמש בך."
אני תופסת בשתי ידיים את המשענת האחורית של מיטת השיזוף ומתיישבת על הפה שלו. למרות הרגישות, למרות הכאב בתוכי משימוש יתר, אני בוחרת לא להיות עדינה.
זו לא באמת בחירה, אין לי ברירה. ברגע שהלשון שלו נוגעת בדגדגן שלי, אני מרגישה כבר את האורגזמה מתקרבת ואני רוכבת על הפנים שלו בדיוק כמו שרכבתי על הזין שלו.
מורחת את המיצים שלי על השפתיים שלו, על הלחיים והאף שלו. אני פרועה וחופשיה בתוך המרדף אחר הגמירה והוא מעודד אותי לאורך כל הדרך עם גניחות משלו.
הידיים שלו אוחזות בתחת שלי חזק, הוא מצמיד אותי אליו יותר, אוכל אותי, שוקע בתוכי.
אני גומרת בצרחות, מרשה לעצמי להביע את ההנאה שלי ללא חסמים וגבולות כשרק רעש הגלים סביבנו.
אני מתחילה לזחול בחזרה מטה וכשאני חוזרת למקומי בין הרגליים של דן ואנחנו שוב חזה אל חזה. אני מביטה עמוק לתוך העיניים המסופקות שלו, מחייכת אליו ומלקקת בעדינות את המיצים שלי מהפנים שלו.
דן
החזרה למציאות מרגישה כמו דלי של מים קפואים על הפרצוף.
אחרי כמעט יומיים עם מילנה, ישיבת ההנהלה של ראשון בבוקר מרגישה כמו עינוי.
במקום להתרכז בסיקור השבועי ממנהלי הצוותים שלי, אני נזכר בסופ"ש המשותף שלנו. אני נזכר בגוף הסקסי שלה, עירום ומתפתל לאור השמש החמה. אני נזכר בטעם שלה על הלשון שלי.
אני נזכר בשפתיים שלה, חמות ולחות סביב הזין שלי. הכוס הצר שלה, הפטמות הזקורות.
אני נזכר בנשיקות הבלתי פוסקות ליד הדלת שלה כשהחזרתי אותה הביתה ותחושת האכזבה כשנאלצתי לשחרר אותה.
אני חייב לעצור לפני שאני אתקשה מול עשרה אנשים בחדר הישיבות במטה שלי.
חלמתי עליה במהלך הלילה והתעוררתי עם זקפת בוקר שסירבה לרדת עד שטיפלתי בעצמי במקלחת.
התאפקתי לא לשלוח לה הודעת בוקר טוב בשנייה שפקחתי עיניים, גם ככה התכתבנו אל תוך הלילה עד שנרדמתי עם חיוך.
אני מרגיש כמו ילד בן שבע עשרה, אני רוצה להתכתב איתה ולדבר איתה, לראות אותה שוב, לקחת אותה אליי, לבית שלי.
אני רוצה את הריח שלה בחדר השינה שלי, ספוג במצעים כדי שאוכל להריח אותה מתי שהחשק יעלה.
העיניים שלי קופצות אחת לכמה שניות למסך הטלפון שלי בתקווה לראות את השם שלה מהבהב עליו.
אני בדרך כלל מחובר לטלפון בגלל המיילים וההודעות מהצוותים, אז לפחות ההתנהגות הזאת לא מעוררת חשד.
בצהריים אני מתפתה לנסוע אליה לבית הקפה, לאכול איתה בהפסקה שלה. למרות שמדובר בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון, בהנחה שאין פקקים. פלוס זמן הארוחה איתה, כשבדרך כלל אני מזמין אוכל למשרד ואוכל מול המחשב כי כל דקה קריטית.
לשמחתי, ההיגיון שלי מתעורר כשאני שולח יד למפתחות הרכב ואני מבין שזו בוודאות שעה עמוסה בשבילה והיא לא תוכל להצטרף אליי לארוחה. סביר להניח שהיא לוקחת הפסקה בשעות המתות.
אני לא יודע מה עוצר אותי כל כך מלשלוח לה הודעה, פשוט לשאול אותה מתי היא לוקחת הפסקה, מתי היא פנויה עבורי.
אני לא חושש להיראות נואש בעיניה, כבר הבנתי שמילנה היא בחורה שלא שופטת אחרים ואני בטוח שאם אראה לה עניין היא לא תברח.
אני חושב שזה איזשהו מחסום שלי עם עצמי. אולי אני מפחד להודות בפני עצמי עד כמה היא משפיעה עליי, עד כמה אני רוצה אותה.
אני מפחד מהפגיעות, אני מפחד לתת לה את הכח לפגוע בי, להרוס אותי.
כבר הייתי שם, במקום המוחלש, במקום התלותי והפגיע. הייתי שם ונשבעתי לעולם לא לחזור.
היום עובר באטיות, אני לוקח על עצמי יותר עבודה, דוחות שאני בדרך כלל מאציל על מנהלי הצוותים, נתונים פיננסיים. כמה שיותר תעסוקה כדי לא לחשוב על מילנה.
אני מודה, יש בי חלק צבוע שמתעצבן עליה קצת שהיא גם לא יוצרת איתי קשר. כי אני יודע למה אני עושה את זה, אבל אני לא יודע למה היא עושה את זה.
היא לא חושבת עליי? הזמן שלנו ביחד לא השפיע עליה כמו שהוא השפיע עליי?
ברור לי שהיא נהנתה בדיוק כמוני, אלוהים יודע ששמעתי והרגשתי את ההנאה שלה כמה וכמה פעמים.
אבל יכול להיות שיש לה כמוני עוד כמה. עוד גברים שהיא נהנית איתם, מזדיינת איתם ושוכחת אותם למחרת.
אני לא שופט, מותר לה בדיוק כמו שמותר לי.
אבל אני מקנא.
לקראת הערב אני מבין שסיימתי ביום אחד עבודה של שלושה ימים ושאני חייב לאסוף את הדברים שלי ולעוף כבר הביתה. בקצב הזה מחר אני אהיה כל כך משועמם שקיימת אפשרות שאגיע לבית הקפה שמילנה עובדת בו על הבוקר ופשוט אצפה בה כל היום כמו מעריץ אובססיבי.
אני מכבה את האור במשרד כשהפלאפון שלי מצפצף עם התראה על הודעה. הייתי רוצה לומר שלא פתחתי את ההודעה במהירות והתלהבות של נערה מתבגרת, אבל זה יהיה שקר.
"יש סיבה שלא שמעתי ממך כל היום?" ההודעה ממילנה צצה מול עיניי. היא לא מתחילה בנימוס מזויף, לא אומרת שלום, לא משחקת במשחקי רמזים. היא חותכת ישר לתכלס וזה רק גורם לי לרצות אותה יותר.
"אני אידיוט. תסלחי לי?" אני כל כך מותש מעצמי, מהסרטים שהרצתי היום בראש, מהמונולוגים הפנימיים והכבדות, שאין לי כח להמציא לה איזה שטות שתגרום לי להיראות טוב.
"זה תלוי."
"במה?" אני שואל אותה בסקרנות.
"בתוך כמה זמן אתה יכול להגיע לדירה שלי וכמה אורגזמות תוציא ממני הלילה."
אני אפילו לא מתכוון לשקול את הבעד והנגד של הצעד הבא שלי.
אני לא מתכוון להרהר על ההתנהלות ועל טיב היחסים בינינו. על ההזמנה אליה לדירה שהיא חולקת עם השותפה שלה. על זה שאנחנו הולכים להיפגש יום שלישי ברציפות. על ההקלה המטורפת שאני מרגיש בחזה….
"יש לך עשרים דקות להתכונן לקראתי." אני עונה לה ויוצא לחניון, אני גם לא מתכוון לעבור בבית שלי ולהחליף בגדים.
אני רוצה אותה. עכשיו.
מילנה
חשבתי על דן כל היום. ברגע שפקחתי את העיניים בבוקר, הפנים היפות שלו צצו אל מול עיניי ואיתן פלשבקים של סוף השבוע שלנו יחד.
אני מרגישה שהוא הגבר הראשון שהייתי איתו, שכולם לפניו היו ילדים ששיחקו ב"נדמה לי", משחקי תפקידים ילדותיים כמו "רופא וחולה" בגן חובה.
דן גבר, גבר שיודע מה הוא רוצה, שיודע לספק אישה, שיודע להוציא ולצאת מאזור הנוחות.
המחשבות עליו ליוו אותי כל הבוקר וגרמו לי לאין ספור טעויות בעבודה, התקשיתי להתרכז.
לא רציתי לשלוח לו הודעות משתי סיבות. האחת, לא רציתי להיראות נואשת, בילינו ביחד יומיים ללא הפסקה ואתמול התכתבנו עד שנרדמנו. שתיים, אני צריכה לנשום. אני צריכה את המרחק.
דן מפחיד אותי.
יש משהו מאוד מנחם בחוסר תחושה. בלהעביר את החיים על טייס אוטומטי, ללא רגשות חזקים, ללא מחשבות עמוקות, ללא זיכרונות.
יש משהו מאוד מנחם בהדחקה.
אני יודעת שזה לא בריא, אני יודעת שאני לא בסדר, אני יודעת שאני על זמן שאול ויום אחד העבר יתפוצץ לי בפנים.
אבל כל עוד אני יכולה להמשיך, אני אמשיך. כי זה קל יותר. כי האלטרנטיבה מבחינתי בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להתמודדות.
אני לא שם, אני לא מסוגלת להתקדם, להחלים, לעבור הלאה.
ההדחקה משאירה אותי בחיים.
דן גורם לי לחשוב על האלטרנטיבה הזאת, על האפשרות הבלתי נתפסת שאני אצליח לעבור הלאה ולבנות לעצמי חיים חדשים.
חיים בלעדיה.
החיים האלה לא מגיעים לי, לא מגיע לי להתקדם הלאה, לא מגיע לי להיות שלווה ולא מגיע לה שאני אשכח אותה.
החלטתי לתת לעצמי כמה שעות של שגרה ושקעתי בעבודה. אני לא מנותקת מהמציאות עד כדי כך שאני חושבת שאצליח לשכוח את דן או להתעלם מקיומו. אני לא מספיק חזקה.
אבל אולי אני אצליח להאט את הקצב שלנו, להוריד מעט מרמת הכימיה המטורפת.
פחות מיומיים ביחד והרגשתי את הלב שלי מתחיל להפשיר עבורו, הרגשתי את עצמי מתמסרת אליו בפתיחות וכנות.
השעות חלפו וגם דן לא יצר איתי קשר, אני חייבת לציין שלא הייתי מופתעת, אני רואה שגם הוא מסתיר ממני המון. לפעמים כשהוא שוקע במחשבות, עובר על פניו מבט כל כך מיוסר שאני מרגישה את הכאב שלי מתערבב ומתמזג עם הכאב שלו.
גם לו יש שלדים בארון וגם הוא לא שלם עם מה שקורה בינינו. אני מבינה ומכבדת את זה.
אבל זה לא מונע ממני ליצור איתו קשר בערב.
אני חלשה אל מול המשיכה בינינו, אל מול העונג שחוויתי איתו. אני רוצה עוד, אני רוצה את המבט שלו עליי, אני רוצה את התשוקה שלו, אני רוצה את הכאב שלו.
אני רוצה להרגיש, ולו רק לכמה שעות.
ענת לא חזרה מסוף השבוע אצל ההורים שלה, היא שלחה לי הודעה לפני שעה שהיא החליטה להישאר אצלם עוד לילה אחד ושהיא תחזור מחר על הבוקר.
לא רציתי לפספס את ההזדמנות ושלחתי לדן הודעה, לשמחתי הוא ענה מייד ונתן לי עשרים דקות להתכונן עבורו.
אם הוא רק היה יודע שהגוף שלי מוכן עבורו מהרגע שהתעוררתי.
אני מרגישה שהגוף שלי מוכן עבורו מאז ומתמיד, עוד לפני שהכרנו.
אני נכנסת למקלחת זריזה, אני עדיין חלקה מהגילוחים של יום שישי ומייבשת את השיער הארוך שלי.
הצבע הורוד דהה משמעותית והוא נראה יותר בלונדיני עם נגיעות של ורוד בהיר.
איפור מיותר מבחינתי, הוא לא ראה אותי עם איפור עד היום ואני לא מרגישה את הצורך להתחיל.
הדפיקה בדלת מקפיצה את האדרנלין שלי ואני מרגישה את פעימות הלב שלי בגרון.
אני רצה לדלת, כן, אשכרה רצה אליה ופותחת אותה במהירות לרווחה.
המראה של דן עם מכנס שחור מחויט וחולצה מכופתרת בצבע תכלת, כל כך בהירה, כמעט כמו צבע העיניים שלו, גורם לי להרצות לזנק עליו כמו חיה.
אבל המבט שלו, יותר מהכל, המבט שלו כשהוא רואה אותי. כל כך הרבה תשוקה, כל כך הרבה צורך.
אפשר להתמכר לזה.
"איפה ענת?" הוא שואל אותי בקול עמוק ואני לוקחת צעד חלש אחורנית, מרגישה פתאום קצת מאוימת מהאגרסיביות שהוא מקרין.
הוא לא מהסס ונכנס לתוך הדירה, טורק את הדלת ונועל אותה אחריו.
הוא מחזיק ביד אחת פלאפון ובשנייה מפתחות, את שניהם הוא מניח על השידה שליד הכניסה.
"מילנה, שאלתי אותך שאלה."
"היא… היא לא פה." אני לוחשת.
"מתי היא תחזור?"
למה הלב שלי פועם כל כך חזק? למה אני מפחדת לענות לו? למה אני ממשיכה לסגת אחורה לכיוון המטבח בזמן שהוא צועד קדימה בביטחון כמו חיה טורפת שהתבייתה על הטרף שלה.
"מ…מחר." אני עונה לו ומרגישה טיפה נוטפת מהכוס העירום שלי על הירכיים הפנימיות וממשיכה במסעה מטה.
אני לובשת שמלה שחורה קצרה פשוטה, שמלה ששמורה לימים חסרי מעש בבית, ללא הלבשה תחתונה.
זה לא פחד, אני לא מפחדת ממנו, התגובה שלי… היא התרגשות, אני נדלקת יותר ויותר מהדומיננטיות שלו.
דן ממשיך להתקדם לעברי עד שאני נתקעת בשולחן פינת האוכל.
"את מפחדת ממני, מילנה?" הוא שואל וסוגר את המרחק בינינו. מצמיד אותי לשולחן.
"לא…" אני עונה בקול חלש ומתאפקת לא לגנוח מהתחושה של הגוף הקשה והגדול שלו צמוד לשלי.
"את צריכה לפחד ממני." הוא עונה ומקרב את הפנים שלו אליי, מעביר את האף שלו בצוואר שלי, בתוך השיער ונושם.
"למה?"
"כי היום אני חסר סבלנות, האיפוק שאני כל כך מתגאה בו נעלם. באתי לכאן לזיין אותך, מילנה. ואני אגיד לך את האמת, לא אכפת לי אם את מוכנה לזה או לא."
"מה.. מה זאת אומרת לא אכפת לך?" אני שואלת והעיניים שלי מתגלגלות אחורה כשהלשון שלו עוברת בין השדיים שלי, למעלה למעלה עד שהוא מלקק את השפתיים שלי ומסיים בנשיכה חזקה לשפה התחתונה.
"לא אכפת לי מה הכנת לנו להערב, לא אכפת לי אם את רוצה דייט, לא אכפת לי אם את צריכה שיחה או משחק מקדים. אני לא ג'נטלמן הערב, מילנה, פוליטיקלי קורקט על הזין שלי.
אני הולך לזיין אותך, עכשיו, מכופפת על השולחן עם התחת גבוה באוויר ואת הולכת לצרוח בשבילי.
ככל שתצרחי יותר, אני אזיין אותך חזק יותר, עד שתתפוצצי סביב הזין שלי ותסחטי מתוכי את המיץ שלי ישירות לתוכך. אני רוצה למלא אותך בזרע ואחר כך אני רוצה לשבת ולבהות בכוס שלך בזמן שאת מטפטפת שאריות שלי על הרצפה."
אני לא עונה, מה אפשר לענות על זה? איך מגיבים לעזאזל?
"תסתובבי." הוא אומר לי באותו הקול ואני מצייתת במהירות, אני מרגישה שאני מסוגלת לגמור רק מהמלים שלו, רק מההתנהגות שלו הערב.
הוא מרים את השמלה שלי במהירות, חושף את התחת שלי וצוחק לעצמו בהנאה. הוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות במהירות ובכח ואני גונחת בקול. מופתעת מהחדירה הפתאומית.
"תראי אותך, מביטה בי עם העיניים הענקיות שלך מלאות תמימות ופחד. נרתעת ממני, מגמגמת, וכל הזמן הזה את מחכה לי ללא תחתונים ועם כוס נוטף… כמו זונה."
פאקקק אני מתכווצת סביב האצבעות שלו. "אתה… אתה לא יכול לדבר אליי ככה." אני אומרת לו ולא מתכוונת לאף מילה. אני משחקת איתו את המשחק, אני הילדה התמימה והמבוהלת והוא הגבר הרע שרוצה להרוס לי את התמימות.
"אני יכול לדבר אליך איך שבא לי, את שלי, מילנה. את הרכוש שלי, הצעצוע הקטן שלי שאני יכול לשחק איתו ולהפעיל אותו איך שרק ארצה.
הלילה את הזונה שלי, אני הולך לזיין אותך כמו הזונה שלי ואת תגמרי סביבי כמו הזונה שלי."
עם המלים האלה הוא מוציא את שתי האצבעות מהכוס שלי ודוחף לי אותן לפה, נותן לי לטעום את עצמי, בזמן שעם היד השנייה שלו אני שומעת שהוא פותח את החגורה, מוריד את הרוכסן של המכנסיים שלו ומוציא את הזין שלו.
הוא משפשף אותו בין הרגליים שלי, מתגרה בי, משחק איתי בדיוק כמו שהוא אמר. כאילו אני הצעצוע שלו.
האורגזמה מפתיעה אותי, אני מתחילה לרעוד ולהשתולל על השולחן בחוסר שליטה והוא חודר לתוכי בדחיפה אחת.
"פאק מילנה, כל כך טובה, את כל כך טובה." הוא אומר בין דחיפה לדחיפה.
הוא מושך את השיער שלי בכח אחורנית עם יד אחת ועם השנייה דוחף את הגב התחתון שלי מטה. גורם לי להתקמר עבורו, התחת שלי גבוה באוויר והצרחות שלי ממלאות את הדירה הקטנה.
"כן, תגמרי בשבילי. עוד אחת, אני רוצה עוד אחת. אל תפסיקי לגמור סביבי." הוא אומר ומזיין אותי בכח ובמהירות. אני מרגישה אותו עמוק בתוך הבטן שלי, מפצל אותי לשניים, מכאיב לי, משתמש בי ואני גומרת שוב, משפריצה סביבו את הנוזלים שלי, על השולחן והרצפה.
"אההה כןןןןן…." דן גונח מאחוריי וגומר עמוק בתוכי, ממלא אותי בזרע שלו בדיוק כמו שהוא אמר.
דן
צלצול הפלאפון שלי מוציא אותי מהאופוריה של הסקס עם מילנה.
אחרי הזיון הפסיכי על השולחן, עברנו לספה בסלון לסיבוב שני בו היא רכבה עליי כמו רוכבת מקצועית על הסוס האהוב עליה.
מילנה במקלחת ואני יושב על השטיח בסלון למרגלות הספה, לא מסוגל להרים את עצמי ולהצטרף אליו.
"גדי" השם מהבהב על המסך ואחרי התלבטות קשה אני עונה לו.
"הלו."
"מה קורה?" גדי שואל ואני חסר סבלנות איתו, רוצה להצטרף למילנה לסיבוב שלישי. אני חסר תקנה.
"הכל בסדר, משהו דחוף? אני די עסוק."
"לא, לא דחוף, רק רציתי לדעת אם יום חמישי אנחנו נפגשים כרגיל."
השאלה שלו מרסקת אותי. לוקח לי בדיוק שתי שניות להיזכר במה שקורה ביום חמישי.
אני לא מאמין ששכחתי, אני לא מאמין שהעברתי את היום הזה במחשבות נטו על מילנה ולא על השבוע המקולל הזה.
"ברור שאנחנו נפגשים כרגיל, גדי, זה יום ההולדת של הבת שלי."
