אם אי פעם תהיתם איך נראה הרגע שאחרי בגידה, אז אני אתאר לכם. שני אנשים נבוכים, מתלבשים באי נוחות בישיבה ברכב, כל אחד בצד שלו.
ריח חזק של סקס באוויר, בגדים מקומטים, שיער שבולט לכל הכיוונים והרבה שקט.
אני לא יודעת מה להגיד לו כרגע ואיך להתנהג, אני לא אנסה להוריד מחומרת המעשה שלי ולהגיד שלא ידעתי מה אני עושה ושאני אכולת חרטה, כי אני לא.
ידעתי בדיוק מה אני עושה ואני בטוחה שגם הוא, עשינו את הבחירה שלנו ולמעשים יש תוצאות.
"את בסדר?"
לא "אני בסדר, אתה?"
"את מצטערת על מה שקרה כאן עכשיו?"
"לא..כן.. חצי ממני מצטער, החצי שעדיין המום ולא כ"כ מתחבר למציאות של מה שקרה בינינו ושל מה שברוב טיפשותי פספסתי כ"כ הרבה זמן, החצי שהיה מעדיף לא לדעת איך זה יכול להיות בינינו.. החצי השני רוצה עוד".
הוא לוקח נשימה עמוקה "אני לא יכול לעצור עכשיו מאיה, אני לא יכול להפסיק כשזה סוף סוף התחיל".
אני לא מאמינה שאני עומדת להגיד את זה, אבל אני מנסה להיות אמתית וקצת פחות תמימה ממה שהייתי "אז אל, אל תפסיק. שנינו יודעים מה קורה כאן מיקי, אין לזה עתיד, אני לא מבטיחה לך כלום ואני לא מבקשת הבטחות בתמורה. אני רק יודעת שלנסות לעצור את זה עכשיו זה תמים וחסר סיכוי ואני מעדיפה שלא נשקר אחד לשני או לעצמנו. אנחנו עושים טעות, אנחנו נכנעים פה לדחפים הכי בסיסיים שלנו על חשבון אנשים שאנחנו מאוד אוהבים אבל אני לא רואה את עצמי מפסיקה לרצות אותך.. " אני עוצרת את המונולוג שלי עם דופק מואץ ולחיים סמוקות, האמת שיצאה מהפה שלי מרגשת ומביישת אותי בו זמנית.
מיקי מסתכל עליי כמה רגעים, מלטף לי את השיער, מניע את הרכב ונוסע לכיוון העבודה.
אני לא יודעת מה בדיוק חשבתי שיקרה, חדרים שמושכרים לפי שעה? צימרים? השורה האחרונה בקולנוע? המציאות הייתה הרבה יותר מסעירה ומענגת.
במשך חודש אחרי אותו מפגש ראשון מיקי לימד אותי איך סקס טוב אמור להיות, מלוכלך רטוב ומלא תשוקה. הוא רצה אותי בכל מקום ואני רציתי אותו בכל רגע.
השתדלנו להתנהג כרגיל בעבודה, המשכנו לצאת לארוחות צהריים ביחד והייתה סיגריה משותפת קבועה לפחות פעם ביום.
אחר צהריים אחד המזכירה של מיקי זימנה אותי אליו לפגישה, דבר די שכיח ונורמלי. השעה הייתה 17:00, מעבר לשעות העבודה שלי ושל רוב העובדים.
עליתי לקומה האחרונה ועברתי את שולחן הקבלה הריק, כנראה "טיפשה קטנה עם חזה גדול" יצאה אחרי השיחה איתי. נכנסתי למשרד של מיקי בלי לדפוק, הוא היה באמצע שיחה וסימן לי להיכנס.
עמדתי ליד החלונות, אין ספק שהנוף יפה יותר כשאתה שותף. המשרד שלו מרווח, קיר אחד כולו חלונות לכיוון הים, ושאר הקירות מכוסים בטפטים דמוי עץ. תמונות מעוצבות בטוב טעם על הקירות ותמונה אחת של הילדים שלו על השולחן.
"תתקרבי אליי מאיה" הוא אומר לי בשקט אחרי שסיים את השיחה, אני מתקרבת לשולחן "עוד קצת" מתקרבת עוד קצת עד שהוא מושך אותי לעמידה בין הרגליים שלו בזמן שהוא יושב על כיסא המנהלים המרווח.
"אז מה את לובשת מתחת לשמלה הזאת?" הוא שואל עם עיניים צוחקות.
"מחוך וחוטיני כמובן, שקוף ואכיל" אני עונה עם מבט רציני.
"בואי נבדוק".
מיקי מרים לי באטיות את השמלה עד המותניים, עד ההפתעה הקטנה שלי.
הידיים שלו נעצרות "את הסתובבת כל היום עם שמלה בלי תחתונים?"
"השמלה צמודה ולא ישבה עליי טוב עם התחתונים…"
"אז החלטת פשוט לבוא בלי" זאת לא שאלה.
הוא קם במהירות, מסובב אותי עם הפנים לשולחן, מכופף אותי כך שאני נאלצת לתפוס את עצמי על השולחן עם ידיים מכופפות ונותן לי 2 סטירות חזקות בתחת.
אני צוחקת ומבינה את המשחק שלו, אני במצב רוח למשחקים ומחליטה להתגרות בו.
"מיקי למה אתה כועס? הסתובבתי ככה כל היום ואף אחד לא שם לב שאני בלי תחתונים…. זאת גם לא פעם ראשונה" עוד 2 סטירות!
"מאיה, אני מתאפק מאוד לא לזיין אותך עכשיו עם דלת פתוחה שכולם ידעו בשביל מי את מגיעה לעבודה בלי תחתונים, אז אל תתגרי בי עוד"
"מאיפה אתה יודע בשביל מי אני מגיעה לעבודה בלי תחתונים? אתה לא החתיך היחיד כאן"
הוא עוזב אותי במהירות, ניגש לדלת המשרד שלו ופותח אותה. לפני שאני מספיקה לזוז מהמקום שלי הוא מאחוריי והידיים שלי שוב תפוסות חזק בשלו מאחורי הגב.
הדלת למשרד שלו פתוחה ואני מולה, מכופפת מעל שולחן עם השמלה סביב המותניים… בלי תחתונים "מה אתה עושה? השתגעת?!"
הוא חודר אליי בחוזקה ועוצר "את רוצה שאני אמשיך? את רוצה שאני אביא אותך למצב שאת צורחת כ"כ חזק שכל הבניין רץ לפה ויראו בדיוק בשביל מי את מגיעה בלי תחתונים לעבודה?"
אני לא נושמת "מיקי, צחקתי, זה ברור שזה בשבילך וזה כבר לא מצחיק אותי. תסגור את הדלת".
"תירגעי, אין אף אחד בקומה ואולי גם לא בבניין" הוא מתחיל לזוז בתוכי והגוף שלי מתחיל להגיב למרות שהראש שלי יודע שאנחנו משחקים באש.
"אבל מישהו יכול פתאום להגיע ולראות אותנו" אני מנסה להתנגד בשארית כוחותיי.
"זה נכון" הוא עונה ומתחיל לזוז מהר יותר, חזק יותר, ביד אחת הוא תופס את הידיים שלי ובשנייה הוא מושך את השיער שלי אחורה בחוזקה ולוחש לי באוזן.
"אם היית שלי הייתי מזיין אותך ככה כל יום, אבל לא רק אחרי שעות העבודה, לא הייתי מצליח להתאפק עד 17:00, גם עכשיו האיפוק שלי במבחן אדיר. אם היית שלי הייתי נשאר בתוכך רוב היום, עד שהיית שוכחת איך ההרגשה כשאני לא בפנים".
המלים הרכושניות שלו מעצבנות ומדליקות אותי בו זמנית, אולי אני מתעצבנת כי אני מרגישה שאני אמורה להתעצבן בשם המין הנשי. הוא גורם לזה להישמע כאילו אני צעצוע שהוא ממש רוצה אבל לצערו שייך לילד אחר. אני נדלקת כי אני נהנית מהתשוקה שלו, אני נהנית להרגיש רצויה עד גבול האובססיה, תחושה שחסרה לי כבר שנים.
אבל הרגש החזק ביותר שמשתלט עליי כעבור רגע הוא עצב, עצב מהמילים "אם היית שלי" כי אני לעולם לא אהיה שלו, אני מבינה למה הוא מתכוון אבל המלים האלה מוציאות אותי משיגעון ההורמונים ומזכירות לי את המציאות, מזכירות לי שאנחנו כאן בהפסקה קצרה מהמציאות אבל היא תמיד מעבר לפינה.
"אני לא שלך מיקי ואני גם לא אהיה" אני עונה לו בקול חלש ואני יודעת שהוא מיד מבין לאן המחשבות שלי ברחו.
"את שלי היום" הוא עונה לי בקול צרוד ומתחיל לזיין אותי באגרסיביות שלא הרגשתי ממנו עד לרגע הזה.
כל מפגש בינינו הוא שונה, לפעמים רך ומלא כאב, לפעמים סוער ומלא תשוקה, לפעמים שטותי ומלא צחוק.. הזיון הזה מלא כעס וכן זה זיון, אי אפשר לתת לזה הגדרה אחרת. מיקי מעניש את שנינו על השנים שחלפו, על ההחלטות שעשינו בחיים ועל הפספוס. הוא מעניש אותי על בחירת הבגדים שלי היום, או יותר נכון על המחסור בפריט לבוש די חשוב, הוא מעניש אותי על זה שאחרים שמים לב למיניות שלי, הוא מעניש אותי על זה שאני שייכת למישהו אחר.
הוא חודר לתוכי בעוצמה פעם אחר פעם, תופס את הידיים שלי מאחוריי הגב, הלחי שלי צמודה לשולחן ולוחש לי "את שלי היום" שוב ושוב ולרגע לא עוצר את תנועות האגן שלו.
כשהחדירות מתחזקות ושנינו מתקרבים לגמירה מגיע החלק האהוב עליי בסקס עם מיקי, המלים. כשאנחנו במצב הזה, מחוברים פיזית ורגשית ברמה העמוקה ביותר הוא פותח בפניי את האני האמתי שלו, הרצונות והצרכים שלו.. ואני אוהבת את זה.
"מאיה… מאיה שלי… אני רוצה לפרק אותך ולהרכיב אותך מחדש, לדעת שאת בתוך השיגעון הזה איתי ביחד, שאני לא לבד כאן.. אני כ"כ אוהב להיות בתוכך, את נוצרת בשבילי.. כל חלק בך, הגוף שלך, המוח החריף והמוכשר שלך והלב העצום שלך".
עם המילים האלה אני גומרת בצעקות ומיקי ישר אחריי. אנחנו מתנשפים חזק והוא משחרר את הידיים שלי, מושיט אותן קדימה בעדינות ומתחיל לעסות לי את הגב בשביל לשחרר את השרירים שנתפסו, מנשק לי בעדינות את הראש.
"אני אוהב אותך"
"ואני אותך"
שעתיים אחרי זה אני נכנסת הביתה, בעלי עדיין לא חזר מהעבודה. אני מתקלחת בזריזות ומכינה ארוחת ערב קלה לשנינו, הוא נכנס הביתה עם זר פרחים ושקית קטנה עם לוגו מוכר של מותג תכשיטים יוקרתי, "יום נישואין שמח יפה שלי" זה יום הנישואין שלנו, שנתיים, שכחתי את יום הנישואין שלנו. ברגליים כבדות אני רצה אליו ומחבקת אותו חזק, לא מצליחה לעצור את הדמעות שכבר יורדות במהירות, דמעות של בושה.
אני מתביישת בעצמי, בהתנהגות שלי ובחולשות שלי.
"יום נישואין שמח, אני אוהבת אותך כל כך ערן, אני אוהבת אותך"
ערן מסתכל לי עמוק בעיניים ומתחיל לנגב לי את הדמעות
"היי מזה? למה את בוכה? תבכי ביום הנישואין העשירי שלנו כשנהיה מוקפים ילדים, כולה שנתיים" הוא נותן לי נשיקה מתוקה על האף ואני מתחילה להירגע קצת "אני אוהב אותך, אני יודע שאני לא אומר את זה מספיק אבל אני רוצה שתדעי שהיום יותר מתמיד, את כל העולם שלי, ככל שהזמן חולף אני אוהב ומעריך אותך יותר" כן, אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית.
למחרת בבוקר אני נכנסת למשרד של מיקי שבורה ונבוכה "הגיע הזמן לסיים את הפרק הזה…."
