מילנה
יום אחרי הביקור של דן, עדיין לא הפסקתי לחשוב עליו ואני אפילו לא יודעת למה.
הבן אדם התייחס אליי כמו לחרא בפעם הראשונה שהתראינו ואז התנצל בפניי והיה חמוד ופלרטטן בפעם השנייה.
כל אחד מסך שני המפגשים הללו לא ארך יותר מארבעים דקות, אז למה לעזאזל הוא עדיין בראש שלי?
אני כרגיל בבית הקפה, מפנה שולחנות כשגדי נכנס. הוא מגיע כמה פעמים בשבוע בהפסקת הצהריים שלו עם כמה חברים מהעבודה. אבל זו פעם ראשונה שאני רואה אותו מאז יום שישי.
זו גם הפעם הראשונה שאני מתרגשת לראות אותו.
ברור לי שגדי מעוניין בי, אנחנו מפלרטטים מעט כשהוא מגיע. אבל אני באמת משתדלת לא להעביר לו את המסר הלא נכון. אין בי שום רצון להיכנס לאף מערכת יחסים עם המין הגברי בתקופה הקרובה.
גם לא למטרת סקס בלבד.
הסיבה שזו הפעם הראשונה שאני מתרגשת לראות אותו? כי הוא כל כך דומה לאחיו הגדול.
הם באמת יפהפיים, שניהם. האמת שגדי אפילו יותר יפה מדן, היופי שלו קורן, מלא אור, מלא אנרגיות טובות.
היופי של דן גברי יותר, רציני יותר. החיוך שלו פחות כריזמטי, יותר מסתורי.
וואו, אני ממש פואטית היום.
"הי גדי." אני פונה אליו עם חיוך וגלגול עיניים לעצמי על השטויות שעוברות לי בראש.
"מה קורה, מילנה?" הוא משיב לי עם חיוך מלא שיניים ישרות.
"הכל טוב. המנה הרגילה?" אני שואלת והולכת לכיוון הקופה בשביל להזמין לו את הסלט האהוב עליו.
"כן, את כבר מכירה אותי." הוא אומר עם קריצה ומלווה אותי. "תקשיבי מילנה, אם כבר יש לי רגע של שקט איתך, אני רוצה להתנצל בפניך על יום שישי. אחי התנהג אליכן בצורה מגעילה ושנינו מרגישים חרא עם זה. כבר דיברתי איתו על הנושא והוא רוצה להתנצל בפניך, אבל אני מרגיש אחריות על כל הסיטואציה. אז באמת, סליחה ואני אשמח אם תמסרי גם לענת."
"גדי, הכל באמת בסדר וההתנצלות התקבלה. אמרתי את זה גם אתמול לדן."
"אמרת את זה אתמול לדן?" הוא שואל אותי במבט מבולבל.
"כן, הוא הגיע לכאן אתמול על הבוקר והתנצל בפניי אישית. באמת שהכל מאחורינו, זה אפילו קצת מביך אותי." אני אומרת לו בכנות מוחלטת.
"דן היה כאן אתמול בבוקר? דן, אחי?" גדי שוב שואל בבלבול. מה כל כך מוזר בזה? הוא בעצמו אמר לפני רגע שדן רצה להתנצל בפניי.
"כן, הוא הגיע אתמול קצת אחרי שפתחנו, אפילו אכלנו ביחד ארוחת בוקר. הוא התנצל והיה ממש נחמד, תשכח מזה, מאחורינו." אני אומרת לו בזמן שהוא עדיין צופה בי כאילו הצמחתי שני ראשים.
"אוקי."
"אוקיי?" הוא עובר אירוע מוחי?
"אני פשוט מופתע שהוא כבר היה פה ועוד ביום ראשון על הבוקר. זה לא הסטייל שלו."
"מה הסטייל שלו?" אני שואלת ומקווה שאני מצליחה להישמע נונשלנטית.
"אני לא מופתע שהוא התנצל, דן הוא איש של מילה וברגע שהוא אמר לי שהוא יתנצל בפניך, ידעתי שזה יקרה. הוא פשוט מכור לעבודה וימי ראשון הם ימים מאוד עמוסים ולחוצים. יש לו ישיבה קבועה בכל יום ראשון בשמונה בבוקר, הוא אף פעם לא דוחה אותה. לפחות, הוא אף פעם לא דחה אותה לפי מה שאני יודע. אז אני קצת מופתע שהוא הגיע לכאן מוקדם ועוד ישב איתך לארוחת בוקר."
"טוב, אתה מכיר את אחיך הרבה יותר טוב ממני, זה בטוח. אם אתה אומר שזה מוזר, אז זה מוזר. אבל זה בדיוק מה שקרה.
הוא היה ממש נחמד, אכלנו ביחד, הוא סיפר לי קצת על העבודה שלו ואפילו עליך. היה…. אחלה…." אני אומרת לו ולא מבינה למה אני בכלל מפרטת. אין מה לפרט, לא קרה שום דבר ששווה לדבר עליו. אני פשוט לא רוצה לסיים את השיחה, אני רוצה שגדי ינדב על אחיו עוד מידע.
כוס אמא של דן ופיצול האישיות המסקרן שלו.
גדי ממשיך להסתכל עליי בעניין ומשהו במבט המחושב שלו מזכיר לי את אחיו הגדול.
"מילנה, היית רוצה לצאת איתי לדייט?" וואו, שינוי נושא ללא שום הכנה מראש.
"גדי, זה מאוד מחמיא לי ואתה ללא ספק הבחור הכי חתיך ומקסים שאי פעם הזמין אותי לדייט. אבל אני די סיימתי עם גברים, לפחות לתקופה הקרובה. אז תודה, אבל אני לא במקום הזה כרגע." אני שונאת שיחות כאלה, זה כל כך מביך וגדי באמת מהמם, אבל אני חייבת להיות אמתית וכנה. אני רק מקווה שהוא לא יגיב בצורה לא נעימה ויקבל את הסירוב שלי בהבנה וכבוד.
"אוקיי." הא?
"אוקיי..?" סיריוסלי, מה קורה פה היום?!
"כן, אני מבין לגמרי. לא קרה כלום." הוא מחייך אליי שוב מאוזן לאוזן, לוקח את ההזמנה שלו והולך.
טוב, זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.
דן
"יא בן של זונה." גדי אומר לי בטלפון ברגע שאני עונה לשיחה שלו.
"שלום גם לך, אחי האהוב."
"אתה מעוניין בה. אתה מעוניין במילנה!" פאק
"מה? על מה אתה מדבר?"
"נסעת לבית הקפה ביום ראשון על הבוקר, נסיעה של מעל לשעה מהעבודה שלך עם פקקים בשביל להתנצל בפניה."
"נכון, כי זה מה שאתה רצית, הבטחתי לך שאני אתנצל." אני אומר לו בטון רגוע וקצת משועמם, בתקווה שהוא לא יקלוט שהוא אשכרה הצליח להפתיע אותי.
"דני, כל פעם שקבעתי לנו תכניות לסוף השבוע שהיו חלילה גורמות לך לאחר לישיבת ההנהלה של ראשון בבוקר, ביטלת לי. אתה אף פעם לא מפספס את הישיבה הזאת ובטח שלא בשביל ליישר את ההדורים עם בחורה שאני מעוניין בה. אתה שוכח שאני מכיר אותך טוב מדי, לא באמת אכפת לך מאנשים." מה שנכון נכון.
"לא אכפת לי מאנשים, אבל אכפת לי ממך. אתה מעוניין בה, ההתנהגות שלי הפריעה לך, הבטחתי לך התנצלות וקיימתי. חוץ מזה, הישיבה נדחתה השבוע." שקר גס, אני דחיתי אותה לראשונה מזה שש שנים.
גדי משתתק ואני רואה את זה בתור סימן טוב. בינתיים.
"הבנתי, טוב, כנראה שטעיתי." המהירות בה הוא משחרר מהנושא מלחיצה אותי. גדי הוא כמו אמסטף עם עצם, ברגע שהוא תופס אותה, הוא לא משחרר. "קפצתי עכשיו לבית הקפה לאכול צהרים וראיתי את מילנה אז היא סיפרה לי שהיית שם."
"טוב." אני עונה לו בקצרה ומחכה למכה. ברור לי שהוא מתכנן להתקיל אותי, אני מכיר אותו הכי טוב בעולם.
"היא אמרה שהיית ממש נחמד ושאנחנו יכולים לשים את הסיפור מאחורינו." עדיין מחכה למכה.
"נפלא."
"קיצר, הזמנתי אותה לדייט והיא הסכימה." בום.
"יופי." מאיפה הכבדות הזו בחזה? הרי זו היתה המטרה מלכתחילה. שחרר דן, פשוט שחרר, היא בגילו, הוא דלוק עליה, יש לה פאקינג שיער ורוד.
"אני אקח אותה הערב לאיזה פאב, ניתן לה לשתות איזה כוסית או ארבע בתקווה שהיא תזרום אחר כך לדירה שלי. לא זיינתי כבר איזה שבוע אחי, אני צריך להשתחרר דחוף."
"לא הבנתי. כוסית או ארבע כדי שהיא תזרום? מעבר לזה שזה משפט דוחה ואני ממש מקווה שאתה צוחק ולא מתנהג ככה לנשים, כי אם לא, אני שובר לך את הפנים. דבר שני, מה קרה לכבוד שדרשת ממני לתת לה? כל זה כדי שתוכל להשכיב אותה?? אם לשם חתרת אז אל תתקרב אליה, תבטל את הדייט הזה או שלי ולך יהיה חתיכת דייט אינטימי ותאמין לי שאתה לא תהנה ממנו."
דממה ואז צחוק מתגלגל.
"אוי זה גדול." גדי אומר בין התקף צחוק אחד לשני. "פשוט גדול! הוא מתעצבן שיש לה שיער ורוד, מלכלך עליה שהיא רוצה תשומת לב, מתייחס אליה חרא וכל זה בגלל שהיא מעמידה לו ת'זין!!" והצחוק ממשיך….
"היא לא מעמידה לי את הזין חתיכת ילד מתבגר." אני ממלמל יותר לעצמי מאשר באמת בתקווה להשתיק אותו. אין יותר תקווה להשתיק אותו.
"וואו, דן כהן חרמן על ילדה בת עשרים וחמש עם שיער ורוד."
"סתום את הפה, גדי."
"שיער ורוד! אתה קולט? מלצרית עם שיער ורוד. מה יגידו כל נשות העסקים שמריירות עליך? שמחכות לתשומת לב, איזה מילה טובה?"
"אתה מוכן להירגע? אתה נהנה מזה יותר מדי." אני אומר לו בטון שמתחיל לעלות.
"לא צריך להתעצבן, אני פשוט חושב שזה אירוני…."
"מה פאקינג אירוני?"
"שאתה כל הזמן עוקץ אותי שיש לי פטיש למלצריות, שירדת עליי מהרגע שאמרתי לך שיש לה שיער ורוד. שהיא לחצה לך על כל הכפתורים מהשנייה שראית אותה וכל הזמן הזה… אתה רוצה אותה."
"השיחה הזאת הסתיימה."
"טוב טוב תירגע, זהו, אני עוצר." שנינו משתתקים ואני משפשף את העיניים. אין לי מושג מה לומר.
עד לרגע זה לא הודעתי אפילו בפניי עצמי שאני מעוניין בה, גדי היה צריך לשים לי מראה מול הפנים.
"דן." גדי אומר לי בטון רציני, ללא כל זכר להתקף הצחוק מלפני דקות בודדות.
"מה?"
"זה בסדר."
"מה בסדר?"
"אתה יודע מה בסדר.
מותר לך להתעניין בבחורה, מותר לך ליהנות קצת, מותר לך להשתחרר מכל מה שמושך אותך למטה בשנים האחרונות."
מילנה
השבוע חלף כל כך לאט, כל יום הרגיש כמו נצח. לא היה לי מצב רוח, לא היה לי חשק לצאת בלילות. קמתי בכל בוקר לעבודה, חזרתי אחר הצהריים, התקלחתי, אכלתי ונרדמתי מול הטלוויזיה.
הלימודים של ענת העסיקו אותה, תקופת המבחנים גרמה לה להיות בקבוצות למידה כל השבוע, אז רוב הזמן הייתי לבד בדירה שלנו.
למרות השעות הרבות בעבודה והבינג' שעשיתי מול הסדרות בנטפליקס, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על דן. אני מודה שלא חשבתי עליו כל הזמן, לא חלמתי עליו ולא חיפשתי אותו ברשתות החברתיות.
אבל הוא תמיד היה שם, מאחורי המחשבות היומיות, מאחורי הזיכרונות והכעס. הפנים שלו צצו ברגעים הכי לא צפויים.
במקלחת של הבוקר, כשעמדתי מול מכונת הקפה, בנהיגה הביתה. צחוק גברי של לקוח הזכיר לי אותו, גבר בבגדים מחויטים, העיניים הכחולות של גדי שהמשיך להגיע בקביעות עם המבט המחושב שהפסיק להיות קליל וחסר מגננות.
תפסתי אותו צופה בי כמה פעמים והרגשתי נבחנת, הרגשתי שהוא מנתח אותי. אני מצדי לא הפסקתי לקוות שהוא יזרוק מילה על אחיו הגדול, פיסת מידע כלשהי שתבהיר לי למה אני לא יכולה להפסיק להיזכר בו. מה כל כך מיוחד בו?
כשיום שישי הגיע, ענת נסעה למשפחה שלה ומצאתי את עצמי לבד שוב. מנותקת מבחירה מהעולם שהכרתי במשך עשרים וארבע שנים, מנותקת מהחברים והמשפחה שאיתם גדלתי. הלבד שכל כך רציתי, שהתרגלתי אליו ונהניתי ממנו, החל לסגור עליי.
שיחת הטלפון מגיעה בול בזמן ומנערת אותי מהמחשבות הכבדות שהתחלתי לשקוע לתוכן.
אני לא מזהה את המספר שעל הצג ולרוב אני מסננת שיחות כאלה, אבל אלוהים יודע שאין לי משהו טוב יותר לעשות. אין לי.
"הלו?" אני שואלת בקול חלש וקצת צרוד.
שאיפה עמוקה. "מילנה?" אני מזהה את הקול שלו מיד, אני חושבת שאיפשהו אפילו ציפיתי לשיחה הזאת, ציפיתי או אולי קיוויתי.
"דן."
"כן, זיהית את הקול שלי." זו לא שאלה, זו עובדה והוא נשמע מרוצה, לפחות ככה זה נשמע לי.
"זיהיתי. מה שלומך?" אני מנסה להישמע קלילה.
"אני בסדר.. אני בסדר.. איפה את?"
"בבית. איפה אתה?"
"אני בדיוק נכנס לאוטו, רציתי לעשות סיבוב וחשבתי עליך."
"מה חשבת?" אני שואלת וניצוץ של הבחורה שהייתי נדלק בחזה שלי.
"חשבתי שאני אשמח לבלות איתך את היום, אם אין לך תוכניות."
חיוך ענק מתפרש על הפנים שלי מלווה בתחושת סיפוק.
"אין לי תוכניות. מה בא לך לעשות? יש לי הרגשה שאתה לא רוצה ללכת לים." אני אומרת לו וצוחקת.
"לא, ממש לא לים. אבל אני לא אתנגד לראות אותך שוב בבגד ים."
"אני בטוחה." אני עונה לו בפלרטטנות.
"אז מה דעתך ללבוש בגד ים ומעליו משהו קליל שיהיה לך נוח באוטו שלי ונבלה ביחד את היום על היאכטה שלי?"
"אווו יאכטה, כמה אלפיון עליון מצדך, אתה כזה עשיר וחזק, להתפשט מעכשיו, או שנחכה עם זה כמה שעות?" אני שואלת אותו בציניות ואני שמחה לשמוע את הצחוק שלו.
"כן כן, נשמע שאת מאוד מתרשמת ונלהבת מהעושר שלי. שלחי לי את הכתובת שלך, אני בדרך אליך."
"שולחת."
אנחנו מנתקים את השיחה ואני שולחת לו את הכתובת בזמן שאני רצה למקלחת לגלח רגליים. אני בוחרת ביקיני לבן שמחמיא מאוד לצבע העור השזוף שלי.
אני לובשת מעליו שמלת מקסי לבנה ארוכה ומשוחררת, אוספת את השיער שלי לקוקו גבוה ומכינה בזריזות תיק עם בגדים תחתונים ומגבת ליתר ביטחון. אין לי מושג מה יש ליאכטה שלו להציע, אבל אני לא אוהבת להיות לא מוכנה.
משקפי שמש, כסף, קרם הגנה ואני מוכנה בדיוק כשנשמעת דפיקה על הדלת שלי.
הוא כאן.
