מילנה – פרק 2

דן

שיער ורוד, בחייאת רבאק, איזו דרישה לתשומת לב. היא בטח כוכבת אינסטגרם או הטיק טוק הזה שכל הנציגות שלי במוקד הטלפוני מצלמות בהפסקות.

הצחוק שלה רועש ומסובב ראשים, הביקיני שלה צבעוני וכל כך קטן שאני מופתע שאני לא רואה את הפטמות שלה.

היא כל כך אוהבת תשומת לב שזה פתטי.

אנחנו נכנסים לבית הקפה והיא עוטפת את עצמה בסוג של שמלה עם כפתורים. לפחות היא מבינה שזה לא מכובד לשבת כאן עם בגד ים בלבד, למרות שבית הקפה ממוקם על החוף.

אני ממשיך לבהות בה ולנתח כל תנועה שלה גם כשאנחנו מתיישבים והמלצר ניגש אלינו. אני מניח שאני לא מסתיר ולו במעט את התחושה שלי כלפיה, אבל על הזין שלי. אני לא רוצה להיות פה והנוכחות שלה פשוט מעצבנת אותי. בצורה בלתי רגילה ואני מודה, בלתי הגיונית.

היא מרגישה את זה, היא לא לגמרי מטומטמת, היא קולטת את חוסר שביעות הרצון שלי והצחוק שלה נהיה חלש יותר עד שהוא נעלם לגמרי. עד שהיא משתתקת, כמוני.

"ענת, מה את עושה בחיים?" גדי שואל את חברה של מילנה עם חיוך, בזמן שאנחנו מחכים למנות שלנו. כנראה בשביל לשבור את הדממה.

"אני לומדת הוראה לחינוך מיוחד."

"יפה, מעניין. במה את מתמחה?"

"מתמטיקה לבתי ספר יסודיים. תמיד אהבתי מתמטיקה וזה ממש מעניין אותי. לא הייתי בטוחה שאני אתחבר להוראה, לא חלמתי להיות מורה. אבל ככל שהלימודים מתקדמים ואני מבצעת התנסויות, אני ממש מרגישה שבחרתי נכון. אני מתחברת מאוד לילדים." היא עונה לו ומחזירה חיוך. לפחות היא נראית ונשמעת כמו בחורה רצינית. לעומת החברה שלה.

"בינתיים אני גם ממלצרת ביחד עם מילנה בבית הקפה." היא מוסיפה ואני לא כל כך מצליח לשלוט בהתכווצות של הגבות שלי. אפילו השם שלה מעצבן אותי.

"באמת? אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" גדי שואל.

"כי אני יכולה לעבוד רק בערבים ורק שלוש-ארבע פעמים בשבוע, תלוי בעומס הלימודים והמבחנים. אז מילנה לוקחת את כל משמרות הבוקר וכנראה אלה השעות שאתה מגיע."

הם ממשיכים לקשקש בזמן שמילנה ואני לא מוסיפים אף מילה מהצד. אני לא מרגיש שום צורך להשתתף בשיחה ואני לא מתייסר על אי הנוחות שאני גורם לגדי.

אמרתי לו בחוף הים שאין לי מה לעשות עם שתי ילדות בנות עשרים וחמש ושמילנה הזאת ממש לא באה לי טוב. הוא התעקש, אז שיתמודד.

לשמחתי היא גם ממשיכה לשתוק אז לפחות אני לא צריך לשמוע את הקול הקופצני שלה. יש דבר כזה בכלל 'קול קופצני'? אני לא יודע, אבל זה הקול שלה.

ענת שואלת גם על הלימודים של גדי והוא משתף אותה בפרטים על התואר ועל ההתמחות שלו בזמן שהמלצר מביא לנו את המנות שלנו.

אנחנו מתחילים לאכול והדממה חוזרת. אין ספק שאפשר לחתוך את המתח עם סכין.

הארוחה הזאת היא טעות, לא היינו צריכים לזרום איתן, לא הייתי צריך לזרום עם גדי.

היינו מפליגים ביאכטה שלי או משתזפים בבריכה בבית שלי. לא היינו צריכים להגיע לחוף הזה.

"את גם סטודנטית?" אין לי מושג מאיפה השאלה שלי הגיעה ובאמת שהתשובה לא מעניינת אותי, לא אכפת לי מה היא עושה בחיים. אבל בא לי לעקוץ אותה, משהו בה מנגן לי על העצבים ובא לי להיות קטנוני, בא לי לשמוע שהיא מלצרית ביום וכוכבת אינסטגרם בשאר הזמן.

אני רוצה לדעת בוודאות שאני צודק לגביה, שהיא רדודה וחסרת אינטליגנציה כמו שהיא נראית.

אז אני שואל ומסתכל לה ישירות בעיניים.

היא מפנה את המבט שלה אליי בהרמת גבה. "אתה מדבר אליי?"

"אני מביט בך, אז כנראה שכן." אני עונה לה בהתנשאות.

"וואו. אני מרגישה כל כך מיוחדת. תודה." היא עונה לי בטון יבש ונוגסת בתאווה בהמבורגר שלה ללא תשובה לשאלה שלי.

אני ממשיך לבהות בה ורואה מהצד את ענת וגדי מחליפים ביניהם מבטים מבולבלים ונעים באי נוחות.

"מילנה." אני קורא לה.

"כן, דן?" היא שואלת בפה מלא אוכל, וממשיכה  ללעוס בהנאה. אין לי מושג למה השם שלי על השפתיים שלה וההתעלמות הבוטה ממני, מעוררים בי עניין. אבל אני דוחף הצידה את התחושה.

"את גם סטודנטית?" אני שואל שוב.

"לא." כמובן.

"אז מה את עושה בחיים, חוץ ממלצרות?" וישיבה שעות במספרה בשביל שיער ורוד צעקני.

היא בולעת את האוכל באטיות ולוגמת מהמשקה שלה, מנגבת את הפה עם מפית ורק אז מחזירה אליי מבט.

"כלום."

"כלום?"

אני מביט בה בציפייה, חייב להיות המשך לתשובה שלה.. לא?

היא ממשיכה לצפות בי כמו על חרק לא רצוי ואני מבין שלא יהיה המשך. זה כל מה שהיא תיתן לי. היא לא נופלת לעקיצה שלי ולא יורדת נמוך לרמה שאני מנסה להוריד אותה.

השתיקה סביב השולחן רועמת, ענת משחקת עם הסלט שלה וגדי צופה בי בעצבים.

לצערי, התשובה שלה לא נותנת לי את תחושת הסיפוק לה ציפיתי. יש לי הרגשה שה'כלום' שלה מלא במשמעות וכוונה ושאני האידיוט הרדוד בשולחן.

מילנה

בן של זונה. אם הוא חושב שהכוונה שלו להביך אותי לא היתה ברורה ושקופה, אז הוא אפילו יותר אטום ממה שחשבתי.

היופי החיצוני המושלם שלו נעלם כלא היה אל מול הכיעור הפנימי.

מהרגע שגדי הכיר בינינו, דן לא הפסיק לצפות בי בזלזול והתנשאות. ברור לי שהוא שופט אותי לפי המראה החיצוני שלי וברור לי גם שהוא לא הראשון. כשבחרתי לצבוע את השיער שלי בצבע ורוד, חלפה לי המחשבה בראש שאנשים ישפטו אותי, שאני אקבל יותר תשומת לב ממה שאני אוהבת ומעוניינת לקבל ושהיא לא תמיד תהיה חיובית.

אבל עשיתי את זה בשבילי, כי רציתי, כי זה עשה לי טוב וידעתי שהאנשים שישפטו אותי, לא מכירים אותי, בטח שלא חברים שלי.

המבטים שאני מקבלת מדי פעם מעוברי אורח או מלקוחות בבית הקפה מעולם לא הפריעו לי. אבל דן…. זה אחרת כשזה אדם שיושב איתך לארוחה. על פניו גבר לא צעיר, לא ילדותי ומשועמם, שבוחר לשבת איתי לארוחת צהרים ומהרגע הראשון פשוט לא סובל אותי.

זה היה נסבל כשהוא שתק, כשענת וגדי מילאו את השקט בשיחה קלילה ונעימה. אם רק הוא היה מתאפק לעוד חצי שעה עד שנסיים לאכול, הוא היה חוסך לכולנו אי נעימות.

הוא לא הוציא מילה מהפה מהרגע שגדי הציג אותו ועד להזמנת המנה שלו מהמלצר. לא פנה אלינו, לא התעניין בשום דבר. לא ניסה אפילו לתת לנו את הכבוד המינימלי ביותר.

לבסוף כשהוא טרח להביע עניין כלשהו, להשתתף ולו במעט בארוחה הזו שככל הנראה נכפתה עליו (?) הוא בחר לנסות להעליב אותי. 'לנסות' היא מילת המפתח, כי הוא לא הצליח.

אין בי שום צורך להגן על עצמי מהדעה שלו, האגו שלי לא נכנס לפעולה, אני לא מעוניינת להטיח בו שעד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה עם דירה משלי ו…. זה לא משנה.

הוא קיבע דעה לגביי, אני מלצרית מטומטמת עם שיער ורוד וללא שאיפות. שיחשוב מה שעושה לו טוב, שיאמין במה שנוח לו, שהעולם שחור ולבן ללא חלקים אפורים.

שישפוט אנשים, זה עליו, זה שלו, זה לא קשור אליי.

אני מרגישה סיפוק קל מהדממה שלו עכשיו, אחרי שעניתי לו במילה אחת. הוא לא ניסה לחטט יותר ונראה שהוא בהחלט מבין שהוא הרס לכולנו את ארוחת הצהריים.

אני לא מביטה בו, אין לי מושג מה הוא עושה, אני מביטה בענת שבוהה בצלחת שלה ובגדי שבוהה בדן עם כעס. שני אנשים שלא עשו לו כלום, לא עצבנו אותו מעצם היותם הם והוא הרס להם את מצב הרוח.

אין לי תיאבון יותר ולשמחתי אני כבר לא בשלב בחיים בו אני נשארת במקומות שאני לא רוצה להיות בהם, אם אני לא חייבת.

"טוב, חברים, נעמתם לנו מאוד, היה טעים ונחמד אבל ענת ואני חייבות לזוז, הבטחתי לה שאני אעזור לה ללמוד למבחן." אני אומרת עם חיוך שמופנה רק לגדי בזמן שענת קמה בזריזות ואוספת את החפצים שלה.

אני מניחה שטר של מאה שקלים על השולחן למרות שגדי מנסה לעצור אותי ואומר שהארוחה עליו. אני מתעקשת בנימוס אך בהחלטיות, אני לא צריכה שישלמו עליי וגם ענת לא.

"תודה, היה אחלה." ענת ממלמלת ומחייכת לשני האחים לפי שאנחנו מסתובבות ללכת.

"אני אראה אותך בבית הקפה כרגיל." גדי קורא לעברי.

"אותו מקום אותה שעה." אני עונה לו עם קריצה וממשיכה אחרי ענת.

אנחנו יוצאות לאוויר החם מחוץ לבית הקפה ונושמות עמוק עם חיוך מבין אחת לשנייה, בשלב הזה של החברות שלנו אנחנו כבר יודעות לתקשר רק עם העיניים.

"איזה זין." ענת אומרת לי ומרכיבה את משקפי השמש שלה. מביעה את דעתה על דן בשתי מלים קצרות.

"זין קטן." אני עונה לה עם החיוך הקבוע שלי ובזאת אנחנו מסכמות את החוויה הנפלאה והחד פעמית הזאת.

דן

"אפשר להבין מה לעזאזל נסגר איתך?!" גדי שואל אותי בכעס ברגע שמילנה וענת יוצאות מבית הקפה.

"מה זה היה? אני מבין שלא רצית לבלות את הצהריים עם שתי 'ילדות בגילי' אבל מדובר כאן בפאקינג שעה אחת של ארוחה משותפת. אני יודע שרוב הזמן אתה זין חסר רגישות כלפי העובדים שלך, אבל מתי הפכת לזין מתנשא כלפי אנשים שאתה בכלל לא מכיר?"

אין לי מושג איך לענות לו, אין לי באמת תשובה, לפחות לא אחת הגיונית ומספקת.

"לא ביקשתי ממך יותר מדי, דני, שעה אחת עם שתי בחורות יפהפיות ונחמדות. לא מדובר פה בעינוי סיני. אמרתי לך שאני מעוניין במילנה, לא שזה עניינך במי אני מעוניין ועם מי אני יוצא אבל יכולת לפחות לנסות לא לגרום לה להרגיש כמו חתיכת חרא שנדבקה לך לסוליה של הנעל." הוא מסיים בכעס והפעם אני מרגיש את המצפון שלי עובד, המלים שלו קשות ומדויקות.

"אני לא יודע גדי, אני באמת לא יודע מה נסגר איתי. אין לי תשובה טובה לתת לך. לא ניסיתי להרוס את הסיכויים שלך איתה או משהו. לא היתה לי מטרה. יש בה פשוט משהו ש…."

"משהו שמה??" הוא שואל אותי כשאני לא מצליח לסיים את המשפט.

"פאק, אני לא יודע, אני מצטער." אני אומר לו שוב ומעביר יד על הפנים שלי, משפשף את העיניים.

אני מרגיש מותש פתאום, אני לא יודע אם זו השמש, השבוע המטורף שעבר עליי, או היא. אבל אני מותש.

עוברות כמה דקות של שקט עד שאני שומע את גדי מתנשף בקול וקם מהכיסא שלו.

"טוב, עזוב, בוא נזוז. אני אקפוץ אליה לבית הקפה השבוע בתקווה שהיא לא תנפנף אותי רק בגלל שיש לי קרבת דם אליך." הוא אומר עם חצי חיוך ונותן לי אגרוף לכתף.

אחד הדברים הכי מדהימים בגדי זה שהוא לא נשאר כועס לאורך זמן. לפחות לא כלפיי.

הוא תמיד סולח לי וזה הדבר היחיד שהוא מאשר לי לקחת כמובן מאליו. האהבה שלו אליי.

פאק יצאתי בן זונה. עם כמה שמילנה עוררה בי אנטגוניזם מהרגע הראשון שראיתי אותה, זה לא מצדיק את ההתנהגות שלי. המבטים, ההתעניינות המזויפת שנבעה נטו מהתנשאות. העובדה שפשוט הרסתי לשלושה אנשים את ארוחת הצהריים בלי שום סיבה נראית לעין.

זו התנהגות מגעילה ואמנם אני לא הבן אדם הכי נחמד שיש, רוב הזמן אני פשוט לא מתעניין בסובבים אותי, אבל אני כן משתדל לשמור על נימוס בסיסי.

למרות שהמצפון שלי מציק לי עכשיו, יותר מהכל אני מרגיש חרא שאכזבתי את גדי.

זו לא אמורה להיות בעיה להשיג את שם בית הקפה שמילנה עובדת בו.

אני אעשה את הבירורים שלי וביום ראשון על הבוקר אני אלך להתנצל בפניה, פנים מול פנים. אם היא לא תשפוך עליי קפה רותח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *