איתן – שרה – פרק ו

שרה

אני אוחזת בטלפון בכף ידי בחוזקה, בוהה בו כמו על פצצה מתקתקת. חצי שנה חלפה, חצי שנה בה כל יום חשבתי על עמוס. חשבתי להתקשר אליו, לשלוח הודעה, לעדכן אותו שאני כאן, שאני חושבת עליו, שאני עובדת קשה בשביל העתיד שלי ומייחלת שהוא יהיה חלק ממנו.

לא עשיתי את הצעד. בכל פעם עצרתי את עצמי כי ידעתי בתוך תוכי שזה עדיין לא הזמן, שאני עדיין לא מוכנה. שאם אני אנסה שוב להתקדם איתו, אני אעשה לשנינו עוול.

היום אני מרגישה אחרת, אני מרגישה מוכנה ושלמה עם ההחלטה לנסות שוב.

חשבתי בהתחלה להפתיע אותו, פשוט לצוץ במשרד שלו כפי שהוא צץ במשרד שלי באותו יום גורלי לפני תשעה חודשים. בחוצפה, בדרישה, אבל, אני מפחדת מהתגובה שלו, אני מפחדת שהוא כבר נמצא במערכת יחסים ושאני אגיע ברגע הלא נכון. שהוא לא ישמח לראות אותי, שאני אפול עליו כמו עול מהעבר, או הכי גרוע, שבת הזוג החדשה שלו תהיה שם איתו ואני אמצא את עצמי בתוך סצנה מביכה ומשפילה בקומדיה רומנטית.

אז החלטתי להתקשר ולהזמין אותו לכוס קפה. לא דייט, לא משהו מחייב, כוס קפה בין שני חברים שיש ביניהם נושא לא סגור.

אני יושבת ככה כבר ארבעים דקות.

כשהטלפון מצפצף ומאותת לי על הודעה נכנסת, אני כמעט מפילה אותו מהפתעה. הודעה מהדר.

"נו?"

"עדיין לא התקשרתי."

"את לא אמתית."

"אני מנסה!"

"יש לך בעיה בטלפון? בעיה בקליטה? ברשת הסלולרית? איך את מנסה להתקשר אליו ולא מצליחה?!"

"תעזבי אותי בשקט! נמאס לי ממך!"

"תתקשרי עכשיו. אם אני לא שומעת ממך תוך חמש דקות, אני באה ואני מתקשרת בעצמי. זאת האזהרה היחידה שתקבלי ממני."

אני כבר לא טורחת לענות לה. ראשית, היא צודקת, אני מושכת את הזמן יותר מדי. שנית, הדר לא זורקת איומי סרק, היא תבוא.

אני לוחצת על השם שלו במסך הטלפון והשיחה יוצאת. כל צליל חיוג נמשך עבורי נצח ואני מתמלאת חרדה שהוא לא יענה לי, שהוא יבחר לסנן אותי.

למרות הפסימיות והדרמטיות שלי, כעבור כמה שניות בודדות, עמוס עונה.

"הלו?"

מאות החזרות שקיימתי בראשי נמחקות ברגע שאני שומעת את הקול העמוק שלו. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לו, בדיוק באילו מלים להשתמש והכל נמחק עם ה'הלו' המופתע שלו.

"הי." אני אומרת בהיסוס ועוצמת עיניים. חצי מסתתרת מהיקום, חצי מכבה את כל החושים שלי חוץ מחוש השמיעה.

"הי." הוא עונה ומשתתק גם, נותן לי את הבמה להוביל את השיחה, או שפשוט אין לו מה לומר לי.

"מה שלומך, עמוס?"

"אני בסדר, מה שלומך את? הכל בסדר?" הנימה המבולבלת שלו מעציבה אותי. ציפיתי לשמוע הפתעה בקולו, ציפיתי להומור ציני, אולי לעקיצה, אני לא יודעת באמת למה ציפיתי. אבל, הבלבול בקול שלו, התמיהה מעצם השיחה שלי מבהירים לי כמה שהוא כבר לא ציפה אי פעם לשמוע ממני.

הוא שואל אם הכל בסדר, כאילו שהסיבה היחידה שלי להתקשר היא אם משהו לא בסדר, אם אני צריכה ממנו איזושהי עזרה.

אולי אני מנתחת שתי מלים יותר מדי, עושה סרט משאלה לגיטימית ובנאלית. לצערי, אני לא מצליחה לשלוט בחוסר הביטחון.

"כן, הכל בסדר גמור. אני רציתי לשאול אם אתה יכול לפנות לי כמה דקות מזמנך לכוס קפה."

אני ממלמלת משפט ששיננתי וממתינה לתשובה שלו. השתיקה שלו קצרה והתשובה שלו ממלאת אותי באופטימיות.

"כוס קפה. אוקיי, מתי?"

"מתי שנוח לך, אני פנויה." מקווה שגם אתה, תרתי משמע.

"האמת שבדיוק סיימתי פגישה במרכז העיר, את רוצה להיפגש עוד כמה דקות בבית קפה? או שחשבת על שעה מאוחרת יותר?"

"לא, לא, כמה דקות זה מושלם, אני לא עובדת היום, אני אצא עכשיו מהבית. ניפגש במקום הקבוע שלנו?" אני שואלת ומגלגלת עיניים לעצמי. 'במקום הקבוע שלנו', כאילו שאנחנו עדיין בזוגיות ולא חלפה חצי שנה מאז שישבנו שם.

"כן, נתראה שם." הוא עונה לפני שאני מפתחת עוד תסביכים במחשבות.

זה הלך יותר טוב ממה שחשבתי.

אני לובשת ג'ינס צמוד בצבע כחול כהה וטי-שירט לבנה פשוטה. נועלת את המגפיים האהובים עליי שמוסיפים לי גובה רצוי והופכים את ההליכה שלי ליותר סקסית. העקב קצת גבוה מדי, עוד בחירה של אלינה יותר במחשבה על יופי מאשר על נוחות ומעל להכל, מעיל צמר אפור ארוך שקניתי לפני כמה שנים בלונדון ותמיד גורם לי להרגיש מתוחכמת. רעש הגשם מחוץ לחלון מזכיר לי שוב את הזמן שחלף.

אני מעדכנת את הדר בהודעה על התפתחות האירועים ועושה סיבוב אחרון בבית לוודא שאני לא שוכחת כלום מרוב התרגשות.

תיק, טלפון, מפתחות, מבט אחרון במראה ואני מחוץ לדלת.

הכבישים פנויים והנסיעה קצרה, לא חולפת רבע שעה ואני כבר נכנסת לבית הקפה המואר. עמוס יושב בשולחן פינתי מבודד.

אני מרשה לעצמי לעצור לרגע ולהביט בו, להכיר אותו מחדש, להעריך את היופי שלו, את הגבריות. הוא לא מעסיק את עצמו בטלפון, לא מביט בתפריט ולא משוחח עם המלצרים. הוא יושב בנינוחות ובביטחון, צופה בסביבה, מחכה לי, שוב ואולי עדיין.

החיוך הטבעי שעולה על שפתיו כשהוא רואה אותי, גורם לי לצביטה בלב. אני כל כך מקווה שלא איחרתי, שלא פספסתי אותו.

אני מתקרבת אליו באטיות והוא קם לכבודי, תמיד ג'נטלמן, תמיד מנומס ומכבד. כשכמעט לא נותר בינינו מרחק, הוא מושיט את ידו ומושך אותי לנשיקה קלה על הלחי וחיבוק חם.

"הי." הוא אומר, בדיוק כמו שאמרתי בתחילת שיחת הטלפון שלנו.

"הי." אני משיבה ומחזירה לו את אותו החיוך. ברגע הזה בדיוק, גם אם זה זמני, גם אם בעוד כמה דקות הכל יחלוף, אני מאושרת.

אני פושטת את המעיל ומתיישבת מולו וברגע שהוא מתיישב גם, אני מאותתת למלצר ומזמינה לנו קפה. אני רוצה שההתעסקות בהזמנה תהיה מאחורינו כדי שנקיים את השיחה ללא הפרעות.

"אני שמחה שהסכמת להיפגש איתי." אני אומרת לו ברגע שהמלצר מסתובב.

"חשבת שאני אסרב?" הוא שואל אותי ברצינות.

"אני לא יודעת מה חשבתי, עבר הרבה זמן, לא ידעתי למה לצפות." אני משיבה בכנות.

"לא משנה מה היה או לא היה בינינו וכמה זמן יחלוף, אני תמיד אהיה כאן בשבילך כשתצטרכי אותי."

אני לא יודעת איך להבין את המלים שלו, אני לא יודעת מה אני אמורה לקרוא בין השורות, אבל, תחושת מועקה ממלאת אותי.

"אני רוצה קודם כל להתנצל בפניך שלא יצרתי איתך קשר בכל החודשים הללו. התחלתי טיפול פסיכולוגי שלקח ממני המון.. ונתן לי המון. הקדשתי את התקופה הזאת להחלמה וגילוי עצמי."

"זה כבר נשמע טוב, את מגדירה את הטיפול כהצלחה?"

"כן." אני עונה בלב שלם. "אני מאושרת שעשיתי את זה, התוצאות משפיעות על כל המשפחה שלי. כולנו במקום טוב יותר עכשיו."

"אני שמח לשמוע, שרה. אני שמח בשבילך, מגיע לך להיות מאושרת."

אני לא יודעת למה המשפט האחרון שלו מעלה דמעות בעיניי, אולי כי הוא נשמע כמו פרידה.

המלצר מציל אותי מהתפרצות כשהוא מגיש לנו את כוסות הקפה ואני לוקחת נשימות ארוכות בזמן שעמוס מוסיף לכוס שלו סוכר.

"אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך שותה קפה." הוא אומר לי עם חיוך ואני לא מצליחה לענות לו, אני לא מוצאת את המלים הנכונות.

"שרה, תפסיקי לחשוב כל כך הרבה, תגידי את כל מה שיש לך לומר. אני רוצה לשמוע אותך."

"למה לא יצרת איתי קשר? אני יודעת שהשאלה לא הוגנת, אני יודעת שהכדור היה במגרש שלי ולא יזמתי בעצמי שום שיחה, אבל, נעלמת. הבטחת לחכות ונעלמת."

זה לא מה שתכננתי לומר, השיחה בכלל לא הולכת לכיוון שתכננתי. אנחנו לא במקום בו אני יכולה לבוא בטענות כלפיו. אבל, אני רוצה להיות כנה וזו המחשבה שליוותה אותי רוב הזמן. לראשונה, אני מרשה לעצמי לומר אותה בקול רם.

הוא עוצר את תנועת הערבוב ומניח את הכפית בצד בזהירות, הוא לא נראה מופתע, הוא נראה רציני מדי, מלא במחשבות.

"הבטחתי לתת לך זמן ומרחב, הבטחתי לחכות וחיכיתי. הייתי בקשר קבוע עם הדר והיא שיתפה אותי בהתקדמות שלך ובתחושות שליוו אותך לאורך התקופה."

אני בטוחה שאני לא מצליחה להסתיר את ההפתעה שעל פניי, אבל, הוא לא נותן לי לחקור את ההצהרה האחרונה שלו וממשיך.

"שרה, אני מנסה להתנהל בצורה בוגרת ואחראית בכל היבט בחיי, אני משתדל לא לתת לאגו להוביל אותי ואת המעשים שלי. אבל, אני ידעתי מה אני רוצה והבהרתי את הרצונות שלי בפניך בכמה הזדמנויות, ללא משחקים והצגות.

את היית צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמך ולהגיע לתובנות. את זו שלא היתה בטוחה לגבינו והספקות שלך ערערו אותי. אני מניח שבסופו של דבר, נתתי לאגו שלי להוביל אותי להחלטה שהצעד הבא צריך לבוא ממך. שלראשונה במערכת היחסים שלנו, את זו שתצטרך להוכיח את הכוונות שלה.

חיכיתי לך, שרה, חיכיתי הרבה לפני השיחה האחרונה שלנו. חיכיתי מהרגע הראשון שהכרנו, חיכיתי  גם אחרי אותו היום במשרד שלך ששכנעתי אותך במשך ארבעים דקות לתת לנו הזדמנות והמשכתי לחכות לאורך כל התקופה שיצאנו לדייט אחת לשבוע.

חיכיתי בסבלנות, לא האצתי בך, לא דרשתי, כי הרגשתי שלם עם מה שמתפתח בינינו, עם מה שהאמנתי שיכול לקרות בינינו.

חיכיתי גם כשנעלמת."

הוא צודק, העמדתי אותו בסיטואציה בלתי אפשרית. מהרגע שהכרנו הוא רק נתן מעצמו, שוב ושוב ואני לקחתי את כל מה שהיה לו לתת מבלי לוותר על אף פיסה מעצמי.

לקחתי וגם עכשיו כשאנחנו סוף סוף נפגשים אחרי כל כך הרבה זמן, אני עדיין מנסה לקחת.

במקום לשתף אותו בכל מה שעברתי בחודשים הללו, בכל העשייה והמחשבות עליו, ברצונות שלי, אני מטיחה בו אשמה ודורשת הסברים. הסברים למשהו שאני יצרתי, ביקשתי.

"אתה צודק. יש לי אלף ואחת סיבות להצדיק את ההתנהגות שלי ואולי יום אחד, אם תיתן לי הזדמנות, אני אספר לך הכל על העבר שלי ועל המאורעות שעיצבו אותי והפכו אותי למי שאני.

האמת שתכננתי לספר לך הכל עוד היום. אבל, עכשיו אני חושבת שזה כבר לא רלוונטי, זה לא מה שאני אמורה לומר, זה לא מה שאתה צריך לשמוע ממני.

עמוס, התקשרתי אליך היום כי אני רוצה אותך. אני רוצה אותנו, את מה שהיה בינינו וכל מה שהיה יכול להיות. חשבתי עליך כל יום בחצי השנה האחרונה, המחשבות עליך החזיקו אותי לאורך הטיפול והן אלה שדרבנו אותי להצליח. אני רוצה אותך, אני רוצה להיות איתך בכל מובן אפשרי ואני מוכנה להילחם על זה. לא להילחם בשבילך או בשביל לחזק אותך, להילחם בשבילנו. כי אני יודעת שאתה יכול לעשות אותי מאושרת ואני רוצה לעשות אותך מאושר.

לקח לי חצי שנה להשלים עם מה שאני מרגישה כלפיך ולקבל את זה שזה בסדר, שמותר לי ומגיע לי להיות מאושרת.

הגיל שלך, הגיל שלי, הם מעולם לא היו המחסום העיקרי בינינו. פחדתי ממך, מכל מה שאתה מייצג, מהתחושות שעוררת בתוכי.

התרגלתי להיות לבד בתוך המבצר שבניתי לעצמי. אזור הנוחות שלי היה מוכר וידוע ואולי זה מה שהייתי צריכה בכל השנים מאז שבעלי נפטר. אולי הייתי צריכה את הדממה אחרי כל הרעש.

אבל, אז אתה באת וזעזעת את הקרקע שעליה הכל עמד והפחדת אותי. גרמת לי לרצות משהו אחר ושינוי זה מפחיד.

אז הדפתי אותך ממני וניסיתי לברוח בחזרה למה שאני יודעת. למרות שנלחמת והתעקשת.. קשה להיפטר מהרגלים של עשרים ושלוש שנים.

דווקא בסוף, כשהאמנתי שהצלחתי להבריח אותך, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך ככה יותר. הודיתי בקול רם שלא טוב לי וזה שיחרר אותי.

אל תחשוב שלא יצרתי איתך קשר כי לא האמנתי בך. אני לא האמנתי בעצמי ולא רציתי להוליך אותך שולל. מגיע לך הרבה יותר מאישה מבולבלת שתחזיק אותך על אש קטנה.

אני חושבת שניסיתי לעשות את הדבר הנכון ואני חוששת שבסוף גרמתי לתגובה הפוכה."

הוא שותק לאורך כל המונולוג שלי, שותק ומקשיב. מדי פעם הוא לוגם את הקפה שלו אבל, רוב הזמן המבט שלו דבוק אליי בריכוז מוחלט.

אני רוצה לומר שתשומת הלב שלו מנחמת, מעוררת בי תקווה. אבל, האמת היא שככל שאני מדברת יותר, השתיקה שלו, המבט שלו, גורמים לי לבהירות והבנה. הוא חיכה לי, הוא חיכה…

"מתי הפסקת לחכות?"

"התחלתי לצאת עם מישהי לפני כמה שבועות."

 

עמוס

שרה יושבת מולי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן ואומרת לי את כל מה שרציתי לשמוע.

הייתי המום כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון שלי, הפסקתי לחכות לשיחה ממנה לפני כמה חודשים, עוד לפני שהתחלתי לצאת עם לילך.

ויתרתי. ויתרתי עליה, עלינו ועל סיפורי אהבה נגד כל הסיכויים. הבטחתי לה שאני אחכה וכשההבטחה יצאה מפי, התכוונתי אליה בכל לבי. אמרתי לעצמי שאני אחכה לה לנצח.

ככל שהחודשים חלפו, ההבטחה הפכה לחבל סביב הצוואר שלי. הספקות התגברו מיום ליום והשתיקה שלה לבסוף ניצחה אותי.

אולי אם הסיפור בינינו היה מתחיל אחרת, נבנה אחרת, עם יותר בטחון ובסיס אמתי, היה לי את הכח להמשיך לחכות.

אבל, בכל הזמן הפנוי שנוצר לי בהיעדרה, ניתחתי את הקשר שלנו והרצתי בראש שוב ושוב את כל השיחות והמפגשים בינינו. עד שלבסוף הבנתי שהדבר החשוב ביותר בכל מערכת יחסים, מעולם לא התקיים במערכת היחסים שלנו, אמון.

היא לא האמינה בנו, היא לא האמינה בי וזה כאב. זה פגע בי, זה ערער אותי יותר מיום ליום עד שויתרתי.

היא יושבת מולי, יפהפייה, כנה, אמתית ואומרת את המלים שהפסקתי לצפות להן. העצב שלה כל כך מוחשי שאני מרגיש אותו עוטף אותנו כמו עננה שחורה. מתמזג עם מזג האוויר שמחוץ לחלון.

חלק ממני רוצה לשים פס על הכל ופשוט לברוח איתה מפה, להיפתח בפניה שוב, לתת לה עוד הזדמנות ולהתנהג כמו נער מאוהב ללא ניסיון חיים.

החלק השני, מזהיר אותי שכבר נכוויתי בעבר. בפעם הראשונה על ידי גרושתי ובפעם השנייה על ידי שרה. מזהיר אותי ששום דבר לא נשאר לנצח ושעדיף לא לפתח ציפיות.. כי בסוף מתאכזבים. לכל דבר יש תאריך תפוגה.

"טוב לך איתה?" היא שואלת אותי עם חיוך עדין ועיניים רטובות.

"כן." אני עונה לה אוטומטית בלי לחשוב יותר מדי.

"אז אני בטוחה שהיא נהדרת."

"שרה…" אני מתחיל ועוצר.

"הכל בסדר עמוס, זה סיכון שלקחתי בחשבון כשיצרתי איתך קשר. אני לא הייתי הוגנת כלפיך, זה לא היה הוגן לצפות שתחכה חודשים על גבי חודשים ללא שום עידוד או חיזוק מצדי.

גם לך מגיע להיות מאושר."

אני מהנהן עם הראש, המלים עומדות לי על קצה הלשון ואני עוצר אותן. אני עוצר אותן כי גם אני כבר לא מרגיש אמון.

"הקפה עליי, לזכר ימים עברו." היא צוחקת ומוציאה כסף מהארנק. אני מושיט יד לעצור אותה, אמנם אני צעיר יותר, אבל, גם אני גדלתי בתקופה בה הגבר משלם. היא תופסת את היד שלי ומחייכת שוב.  "זה לא דייט, עמוס."

היא מניחה את הכסף על השולחן, נותנת לי נשיקה קצרה על הלחי והולכת.

הדחף לרוץ אחריה כמעט בלתי נשלט, כמעט.

 

שרה

אני לא בוכה, אני לא מרשה לעצמי להישבר. לא קרתה טרגדיה וזה לא סוף העולם.

האמת שזה היה צפוי. עד מתי הוא היה אמור לחכות לי? לא שלחתי לו אפילו הודעה במשך חצי שנה.

מה חשבתי לעצמי.. ברור שהוא יוצא עם מישהי ולא הייתי צינית כשאמרתי לו שהיא בטח נהדרת. אני בטוחה שהיא מקסימה, מצחיקה, יפהפייה וחכמה. הו כמה שהיא חכמה, היא ידעה לתפוס אותו ולא לשחרר.

מטומטמת.

מטומטמת!

אני נכנסת הביתה כרוח סערה, טורקת את הדלת ומעיפה את התיק והמעיל לכיוון השולחן בפינת האוכל. לפי הרעש, אני מפספסת את המטרה.

את המגפיים אני זורקת ליד הספה בסלון, שניה לפני שאני משתטחת עליה ומתעטפת בשמיכה הרכה שתמיד מקופלת עליה.

קר לי. קור משתק שבוקע מפנים, מתוך הנשמה ומתפשט החוצה.

מה חשבתי לעצמי?

למה שהוא יחכה לי, למה שאני אקבל סוף מהאגדות? זה לא קיים, זה לא אמתי. אנשים לא מחכים כל כך הרבה זמן בחוסר ודאות בעולם האמתי. זה תסריט ששמור רק לסרטים.

בחיים האמתיים יש סירים ללא מכסה, יש אנשים שמזדקנים לבד, יש אנשים שמפסיקים לחכות להם.

דפיקה בדלת מוציאה אותי מהמחשבות, אבל, אני לא טורחת לקום. אני לא מצפה לאף אחד ולא מעוניינת לראות אף אחד.

עוד דפיקה.

מי שזה לא יהיה, הוא ילך. בטח הדוור, או אחד השכנים בא לבקש משהו.

הפעם דפיקה מלווה בצלצול בפעמון. איזה חוצפה! זה לא ברור שהבית ריק? למה להטריד?!

"לכו מפה! אני לא בבית!" אני צועקת בכעס. מה לא ברור?! למה לצלצל שוב ושוב??

"שרה, תפתחי את הדלת!"

הקול של עמוס עוצר את הזעם הצדקני שעמד להשתלט עליי. עמוס, זה עמוס.

אני מרימה את השמיכה ורצה לדלת. מתעכבת כמה שניות עם המנעול בגלל שהידיים שלי רועדות.

כשאני פותחת לבסוף את הדלת, עמוס עומד מעברה השני ספוג מים. יורד מבול ונראה שהוא לא מצא חניה קרובה.

אני מביטה בו בהלם מהול בתקווה, לא מעזה לומר מילה, גם לא לצחוק מהמראה שלו.

הוא מביט בי בחזרה ומחייך חיוך רחב, חושף את השיניים הלבנות והישרות שלו.

"לא הפסקתי לחכות."

"מה?"

"שאלת מתי הפסקתי לחכות.. לא הפסקתי. אני מניח שאני גם לעולם לא אפסיק." הוא אומר וממשיך לעמוד מתחת לגשם הסוער.

"מה עם הבחורה שאתה יוצא איתה?"

"יצאנו לשני דייטים, לא היה כלום, לא יצרתי איתה קשר בשבועיים האחרונים ואני די בטוח שהיא גם לא מעוניינת שאני אצור."

"למה?"

"אני מניח שאף אישה לא רוצה לשמוע על אישה אחרת במהלך דייט."

"אישה אחרת?" אני שואלת ומרשה לעצמי לחייך.

הוא עובר במהירות את מפתן הדלת ואני קופצת אחורה כדי לא להירטב מהבגדים הספוגים שלו.

"קיווית שאני אמות מדלקת ריאות?" הוא שואל ונועל אחריו את הדלת. חולץ את הנעליים הרטובות שלו ואחריהן גם את הגרביים.

אני לא עונה לו, אני שמחה מדי, אני נהנית מדי ממצב הרוח שלו ומהידיעה שהוא בבית שלי ושהוא חיכה. הוא לא ויתר, הוא חיכה.

כשהוא פושט את החולצה, אני מוצאת את הקול שלי. "מה אתה עושה?"

"אני רטוב, קפוא ולא נגעתי בך חצי שנה." הוא אומר ותופס אותי חזק במותניים, מושך אותי אליו לחיבוק. "את צריכה לחמם אותי." הוא לוחש לי באוזן.

"אני אחמם אותך." אני משיבה לו עם חיוך ונושכת לו את הכתף, חזק. "רק תן לי דקה להביא מגבת לייבש אותך."

"מיותר, לפי התכנון שלי את הולכת להרטיב אותי שוב בתוך פחות מחמש דקות."

כשאני פותחת את הפה בהלם, הוא מנצל את המצב ונושך את השפתיים שלי, מכניס את הלשון שלו עמוק לתוך הפה שלי.

אני לא מתנגדת אפילו לשנייה. אני מוצצת את הלשון שלו חזק ומושיטה ידיים לכפתורי הג'ינס שלו.

הוא מפשיט אותי במהירות שיא ואנחנו נעצרים רק כשאנחנו עומדים האחד מול השנייה עירומים לגמרי.

אור יום נכנס מהחלונות והבית מואר למרות מזג האוויר החורפי. אני לא יכולה להסתיר ממנו כלום ואני גם לא רוצה.

הוא מתחיל ללכת קדימה ובכך לדחוף אותי אחורה עד לגב הספה עם הגוף הגדול והקשה שלו.

"אתה לא רוצה ללכת לחדר השינה? יש לי מיטה ענקית עם הרבה מקום." אני אומרת לו וקורצת.

הוא לא עונה, רק מניד את הראש לשלילה ומרים אותי מהמותניים לשבת על גב הספה. אני תופסת את הכתפיים שלו בשביל לא לעוף אחורה ומנסה לעטוף אותו עם הרגליים שלי. אבל, נראה שיש לו תוכניות אחרות.

"תרימי ידיים ותישעני אחורה עד שתגיעי לספה." הוא רוצה שאני אהיה הפוכה?

"אני אפול אחורה, לא יהיה לך יותר נוח אם אני אמשיך לשבת בדיוק ככה? המשענת בגובה המושלם." אני אומרת ומסמנת לו שהזין שלו נמצא כרגע בדיוק בין הרגליים שלי. מושלם.

"עדיין לא." הוא אומר ודוחף אותי אחורה בהפתעה. אני מושיטה מהר את הידיים בפחד שאתגלגל ישירות מהספה לרצפה. באותו הזמן שהידיים שלי נעצרות על הספה, עמוס תופס את הרגליים שלי ומלפף אותן סביב הצוואר שלו.

הראש שלו בין הרגליים שלי והוא מחבק את הבטן שלי בזמן שאני הפוכה. מצד אחד, כדי שלא אפול, מצד שני, כדי להצמיד אותי לפה שלו.

ברגע שהלשון שלו נצמדת  אליי, החשש מנפילה והדם שיורד לכיוון הראש שלי, נשכחים.

הוא מלקק אותי ללא שום הכנה מראש, ללא עדינות. הלשון שלו בכל מקום, על השפתיים, סביב הדגדגן, חדירה פנימה ושוב סיבוב. הוא מוצץ את הדגדגן שלי חזק וחוזר לליקוקים החושניים.

זה יותר מדי ומהר מדי, אני לא מספיקה לעכל את כל מה שקורה כשהאורגזמה הראשונה מציפה אותי. אני רועדת והידיים שלי כמעט מתקפלות, הצעקות שלי מופתעות ורועשות. אני לא מסתתרת, לא מנסה אפילו לשלוט בתגובות שלי. זה טוב מדי.

האורגזמה לא עוצרת אותו והוא ממשיך ללקק אותי. למרות שאני רגישה מדי ברגעים הללו, אני לא הודפת אותו. אני מתמסרת לתחושות ומרגישה את הגלים מתחזקים שוב.

"עמוס… עוד… עוד…" אני מתחננת בפניו. זה הרבה יותר טוב מהידיים שלי ואפילו מכל הצעצועים שלי.

הוא עוטף אותי עם הפה שלו, מחדיר את הלשון שלו עמוק ואני מתחילה לאבד סבלנות. אני צריכה יותר, עמוק יותר, חזק יותר.. פשוט יותר.

הוא משחרר יד אחת מסביב למותניים שלי ומחדיר לתוכי שתי אצבעות, במקביל הוא נושך את הדגדגן שלי ואני גומרת שוב.

כשאני מפסיקה לגנוח ולהתפתל הוא מרים אותי אליו בזהירות ומנשק אותי שוב. אני טועמת את עצמי על השפתיים שלו, על הלשון שלו וזה הדבר הכי סקסי שחוויתי.

אני מביטה לתוך עיניו, מלטפת אותו בעדינות ורק מילה אחת עוברת לי בראש. "עוד."

הוא מחייך אליי את החיוך הסקסי שאני כל כך אוהבת והופך אותי בהפתעה עם הגב אליו. עם יד אחת חזקה הוא מכופף אותי ועם היד השנייה הוא מכוון את הזין שלו לתוכי.

למרות שעד לרגע זה הוא היה אגרסיבי, ברגע שהוא מתחיל לחדור אליי, הוא מאט את הקצב ונותן לי להסתגל לחדירה בעדינות.

"פאק כמה חיכיתי לזה." הוא אומר מאחוריי. "זה יותר טוב ממה שדמיינתי. את מושלמת, מושלמת בשבילי."

הוא ממלא אותי באטיות עד שלא נותר בי מקום והישבן שלי צמוד למפשעה שלו.

"את בסדר?" הוא שואל אותי ומלטף לי את הגב.

"יותר מבסדר." אני עונה לו בכנות.

"מצוין." הוא אומר ומשכיח משנינו כל זכר לעדינות.

הוא יוצא מתוכי כמעט עד הסוף, כשרק הקצה שלו בתוכי ואז חודר בחזרה בעוצמה שמצמידה אותי לספה כמעט בכאב.

שוב ושוב הוא מרוקן וממלא אותי. התחושה מדהימה והחיכוך משגע אותי. מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא נהניתי ככה עם גבר.

"את איתי, שרה? אני לא יכול להחזיק יותר, אני עומד לגמור."

"אני איתך." אני אומרת לו וגונחת בקול בזמן שהאורגזמה שוב משתלטת עליי. אני מתכווצת סביב הזין שלו בעוצמה ושומעת אותו מקלל ומתנשף מאחוריי.

אני מתמוטטת קדימה והוא ממשיך לחדור לתוכי שוב ושוב, עוד חדירה ועוד עד שלבסוף הוא נעצר, נצמד אליי ואני מרגישה את הזרע החם שלו ממלא אותי ונוזל ממני.

אנחנו נשארים ככה דקות ארוכות, אני מרוחה על הספה והוא מרוח עליי מאחור. שנינו סחוטים ומותשים.

"אני זקן מדי בשביל זה, הרגת אותי." הוא ממלמל ואני לא מצליחה לעצור את הצחוק.

"אני מוכנה לסיבוב שני."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *