אביתר
אני חייב להודות שההתנהלות של שירה בישיבה עשתה לי את זה, מסתבר שיש לנסיכה עמוד שדרה.
החל מאותו יום אנחנו עובדים ביחד קבוע ואני מגלה שטעיתי לגביה, היא אחת הנשים החכמות והחריפות שנתקלתי בהן.
היא יודעת על מה היא מדברת, היא יודעת מה החברה צריכה בשביל להתקדם ולהתפתח והיא יודעת בדיוק מה התפקיד שלה בתוך כל זה.
יש שני מכשולים רציניים שניצבים בדרכה, האחד הוא, שאנשים לא לוקחים אותה ברצינות, בדיוק כפי שאני לא לקחתי אותה ברצינות והשני הוא, שהיא לא מכירה דמויות מפתח.
אני הייתי מלווה את גדעון לכל המפגשים הגדולים עם המי ומי של עולם העסקים, הוא אף פעם לא הזמין אותה או את אשתו. אין ספק שגדעון היה שוביניסט ממדרגה ראשונה וזה אחד הדברים שאני לא מתכוון לקחת ממנו כדוגמא.
בעוד שבועיים מתקיים כנס חשוב בתל אביב וזאת תהיה הפעם הראשונה של שירה בתור הפנים של "אייזנשטיין מערכות בע"מ", היא ביקשה ממני להתלוות אליה ולמרות שזאת הזדמנות מצוינת בשבילי לבסס את עצמי יותר מול האנשים הנכונים, אני יודע שהפעם אני אעשה את הדבר הנכון עבורה ולא רק עבורי. לעזאזל עם אימא שלי והקארמה שלה.
"טוב, אני זז, את יוצאת?" אני שואל אותה כשאני קם מהכיסא שאני יושב עליו כבר ארבע שעות רצוף. יום שישי היום והשעה כבר שלוש.
"לא, אני אשאר כאן, יש לי מלא עבודה."
"שירה, יום שישי היום, את כל השבוע נמצאת כאן משבע בבוקר עד תשע בערב, הגיע הזמן שתעשי הפסקה. חוץ מזה, אין לך ארוחת שישי עם המשפחה או משהו?"
היא מביטה בי במבט קצת נבוך. "אהמ… לא, המשפחה של אימא שלי לא קרובה אלינו וכמו שאתה יודע, לגדעון לא היתה משפחה מורחבת."
"אבל אימא שלך בטח מחכה לך.. לא?"
"לא, היא אצל חברים שלה הערב." אין להן ארוחת שישי משפחתית? טוב, אני מניח שיש דברים שאני לוקח כמובן מאליו וברור שמסורת זה לא משהו שחשוב לכולם.
אבל אני מסתכל עליה עכשיו, קבורה בתוך הניירת ללא שום כוונה לצאת מהמשרדים עד הלילה ואני יודע שאני לא מסוגל לעזוב אותה ככה, אני פשוט לא מסוגל.
"את רוצה לבוא לארוחת שישי עם המשפחה שלי?"
היא מרימה אליי מבט מופתע ולא עונה לי, נראה שהיא בוחנת את הפנים שלי, בוחנת את הכוונות שלי אולי?
"אני לא חושבת שזה מקצועי כל כך."
"על הזין שלי מקצועי, את לא נשארת כאן בערב שישי, את בטח גם מתכוונת לחזור מחר ולעבוד. יאללה תקפלי את עצמך, אני אוסף אותך בשעה שש בדיוק מהדירה שלך ואני שונא איחורים."
"אביתר, נראה לך שאני ארגיש בנוח בארוחת שישי עם המשפחה שלך? אני לא מכירה אותם, אני ארגיש אאוטסיידרית." אני יודע מה זה להרגיש אאוטסיידר ואני לא אתן לזה לקרות.
"את מכירה את אימא שלי, נפגשתן כמה פעמים והיא כבר שבוע וחצי מדברת עליך ועל כמה שאת מקסימה, אני לא יודע מה היא רואה שאני לא רואה, אבל היא תשמח אם תבואי. חוץ מזה כל האחים שלי רווקים, זאת לא ארוחה עם בנות זוג וילדים והם ישמחו לבהות בך כל הערב." אני לא יודע למה אני מתעקש כל כך בשלב הזה ולמה אני מנסה להצחיק אותה.
"כל האחים שלך? כמה אחים יש לך בדיוק??"
"אנחנו שישה." המבט ההמום שלה גורם לי לצחוק בקול ואני שם לב שזה קורה לי לא מעט לידה.
"שישה אחים? רק גברים??"
"כן, אז את יכולה להבין למה אימא שלי תשמח לארח אישה בבית שלה, לשם שינוי."
היא מסתכלת עליי עוד קצת, מסתכלת על כמות הניירת על השולחן ולבסוף מהנהנת עם חיוך.
"אני אשמח."
שירה
אביתר שלח לי הודעה שהוא מחכה לי למטה ברכב, אני לוקחת את המתנה שקניתי לאימא שלו ברגע האחרון ומסתכלת על עצמי פעם אחרונה במראה.
אני לובשת ג'ינס משופשף בהיר וסריג קשמיר לבן, הבגדים צמודים ומדגישים את הקימורים שלי. לא רציתי להשקיע יותר מדי אבל אני רוצה שתהיה לי נוכחות.
אני נועלת מגפיים חומות, הן עוטפות את כף הרגל שלי עד לקרסול בלבד והעקב גבוה, בתקווה לא להיראות יותר מדי כמו גמדה ליד אביתר והאחים שלו, אני מניחה שהם ענקיים כמוהו.
השיער שלי תמיד אסוף בעבודה, אז הערב הרשיתי לעצמי לפזר אותו, החלטה שאני כבר מתחרטת עליה כי הוא ארוך כל כך. מעיל, אודם ורדרד ואני יוצאת מהדלת.
אני נכנסת לרכב ורק אחרי שאני מתמקמת אני מבינה שאביתר בוהה בי.
"הכל בסדר? נמרח לי האודם או משהו?" אני פותחת מהר את המראה שמעל המושב והכל נראה תקין.
"לא, לא נמרח כלום." פה מסתיימת השיחה שלנו והנסיעה עוברת בדממה. אביתר נראה כועס ואני תוהה לעצמי אם הוא מתחרט שהוא הזמין אותי, אולי האחים שלו אמרו משהו? אולי לא מתאים להם שהבוסית של אח שלהם מגיעה לארוחה משפחתית?
מאוחר מדי להסתובב עכשיו, כי אביתר חונה מול בית פרטי ומדומם את המנוע. מסתבר שאימא שלו גרה פחות מעשר דקות נסיעה מהדירה שלי.
אנחנו יוצאים מהרכב ואביתר מחכה לי בתחילת השביל, אנחנו הולכים ביחד לכיוון הדלת כשהיא נפתחת בהפתעה. כן, כנראה שכל האחים גדולים כי הבחור שעומד בכניסה ומסתכל עליי בסקרנות, פשוט עצום.
אני בטוחה שהוא אח של אביתר כי הם נראים כמעט זהים, חוץ מהעיניים השחורות.
"איתמר, זאת שירה, הבוסית שלי." למרות שאני בעצמי חשבתי על המונח הזה לפני כמה דקות ספורות, כשזה מגיע מאביתר זה מציק לי. אני לא מרגישה כמו הבוסית שלו, חצי מהזמן אני מרגישה כמו מתלמדת.
איתמר מושיט לי יד עם חיוך מזמין ומושך אותי בעדינות לתוך החום של הבית.
"נעים מאוד, שמענו עליך הרבה, אנחנו שמחים שהצטרפת אלינו הערב." כן, אימא שלהם באמת חינכה אותם טוב.
"תודה רבה, אני שמחה מאוד להיות כאן."
באור החזק בכניסה אני רואה את איתמר יותר בבירור ולרגע המלים מתבלבלות לי. וואו, הגנטיקה שלהם מושלמת. הוא גבוה ושרירי, השיער והעיניים השחורות יוצרים שילוב סקסי וקצת מאיים. אני חוששת שאני מביכה את עצמי עם הבהייה שלי אז אני מסתובבת במהירות לסלון ונתקלת ב… איתמר שוב?! אוי שאלוהים ישמור אותי, תאומים.
"הי, אני עידן."
"יש שניים כמוכם." אדמה, היפתחי. "זאת אומרת, אביתר לא אמר לי שיש לו אחים תאומים."
"כן, יש לי אחים תאומים." אביתר נעמד לידי, צמוד. "כמו שאת רואה, אני לקחתי את כל היופי במשפחה." עידן מתחיל לצחוק ומושך אותו לחיבוק גברי מלווה בטפיחה רועשת על הגב.
שלושה אחים נוספים יושבים בשולחן ואני מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, זה אמתי? אנשים באמת נראים ככה מחוץ לסרטי אקשן?
"אלה מורן, עמית וגיא, אל תדאגי, את תזכרי את השמות עד סוף הערב. הם מחייכים אליי ומברכים אותי לשלום.
אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו, פשוט להתיישב איתם או לחפש את אימא שלו?
הדילמה נפתרת כשהיא נכנסת לסלון עם קערת סלט.
"שבת שלום שרה, תודה על ההזמנה." אני אומרת לה במבוכה.
"שירה, אני כל כך שמחה שבאת." היא מניחה את הקערה על השולחן ועוטפת אותי בחיבוק אימהי חם. "אני משתתפת בצערך יקירתי, הערכתי את אבא שלך מאוד."
אני מחבקת אותה בחזרה ומבינה כמה זה חסר לי, החום הזה, המחשבה על אבא שלי במונחים רגשיים יותר ולא רק עסקיים.
המלים שלה מעוררות רצף ניחומים מכל השאר והעיניים שלי מתמלאות דמעות שאני עוצרת בכח.
"תודה רבה, הבאתי לך משהו קטן." אני מוסרת לה את השקית והיא פותחת אותה מיד בהתלהבות.
היא מסתכלת עליי מופתעת. "זה הבושם האהוב עליי, איך ידעת?"
"זה אחד הבשמים האהובים גם עליי וזכרתי שהרחתי אותו עליך בפעם האחרונה שהתראינו."
"זה היה לפני שנתיים, איך זכרת את זה? אני עם הבושם הזה כבר מעל לעשור והבנים שלי עדיין לא זוכרים." היא מסתכלת עליהם במבט מלא כוונה והם מגלגלים אליה עיניים. אני מניחה שזאת לא הפעם הראשונה שהם מדברים על זה.
"אם רצית שהילדים שלך ידעו לזהות בשמים, היית צריכה ללדת בנות." אחד האחים אומר לה עם חיוך ציני.
"אם היה לכם אכפת ממני, השולחן הזה כבר היה מוקף כלות." היא עונה לו באותה ציניות בדיוק ואני צוחקת בקול.
"אימא, אל תתחילי שוב, תני לנו ארוחה אחת בלי דיבורים על חתונה." אביתר אומר לה בייאוש מוחלט.
"אני רק אומרת שאני לא נהיית צעירה יותר ותיארתי לעצמי שבגילי אני כבר אזכה לראות נכדים."
השיחה נמשכת והם מתווכחים איתה וכולם צוחקים, אני צופה מהצד וכאב חזק מפלח את החזה שלי. ככה זה כשיש משפחה? ככה זה בארוחות שישי?
"היי, את בסדר?" אביתר שואל אותי בשקט, העיניים הירוקות שלו מרוכזות בי בדאגה ואני לא יודעת איך להגיב. איך אני מסבירה לבחור הזר הזה וכן, הוא זר בשבילי כי אנחנו לא חברים, שמעולם לא הרגשתי חלק ממשהו כזה.
אין לי אחים ואבא שלי עבד כל הזמן, אני ואימא שלי תמיד אכלנו ביחד במטבח ולא בשעות קבועות או למטרה מסוימת. התארחתי לפעמים אצל חברות בערבי חג אבל הייתי ילדה ולא ידעתי אז כמה מהר הזמן טס, לא ידעתי מה החשיבות של משפחה עד שזה היה מאוחר מדי.
"הכל מצוין, אימא שלך מצחיקה אותי."
"את לא נראית משועשעת כרגע."
"הכל בסדר אביתר, באמת." אני רואה שהוא לא משתכנע אבל הוא גם לא מתעקש.
הערב מתקדם מושלם, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי כל כך הרבה.
אביתר צדק, אני זוכרת את השמות של כולם ואפילו מצליחה לשייך אותם לאחים הנכונים.
איתמר ועידן הם הבכורים, הם בני שלושים ושבע והוא קורא להם משום מה "תאומי האופל", יש להם חברת אבטחה פרטית.
אביתר נולד שלוש שנים אחריהם והוא היחיד שקיבל את העיניים הירוקות של אימא שלהם.
מורן בן שלושים ושתיים והוא רופא, הוא גם הכי פחות נפוח מכולם, רואים שהוא חטוב אבל הוא לא ענקי כמו השאר.
עמית בן שלושים והוא מורה בתיכון, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה התלמידות שלו מרוכזות בשיעור.
ואחרון חביב, גיא, הוא בן עשרים ושמונה ואני לא מצליחה לקרוא אותו. הוא קצין בצבא והוא רציני מאוד, כמעט ולא מחייך, לא מדבר הרבה.
כשהוא קם לפנות את השולחן, אני שמה לב שמבחינה אירונית לחלוטין, הוא האח הכי גבוה.
כשאביתר קולט שאני מסתכלת על גיא, הוא מספר לי בצחוק שכשהם היו רבים מכות בבית הספר בתור ילדים, הם היו מאיימים שהם יקראו לאחיהם הקטן שיגונן עליהם כי הוא תמיד היה גבוה כל כך.
כל האחים קמים ביחד בסוף הארוחה ומפנים את השולחן, אני מתחילה לקום בשביל להצטרף אליהם כששרה עוצרת אותי.
"שבי יקירתי, את אורחת הערב. חוץ מזה, חינכתי את הבנים שלי לשוויון, אני מבשלת, הם מפנים ושוטפים כלים. קחי את זה בתור טיפ לעתיד."
"אחלה טיפ, אני אנסה לזכור אותו בעתיד כשיהיו לי ילדים." אם יהיו לי ילדים.
"את בזוגיות?" היא שואלת אותי ולוגמת מכוס היין שלה.
"לא." לא נעים לי לתת לה תשובה של מילה אחת בלבד, אבל אין לי מה לפרט. לא הייתי בזוגיות מגיל עשרים ושתיים בערך והשנים האחרונות הוקדשו לעבודה בלבד.
"אני לא יודעת למה אתם מחכים בימינו, בגילך כבר הייתי אימא לשלושה."
"אימא תעזבי אותה, לא מספיק שאת משגעת אותנו? היא לא תרצה לחזור." אביתר צץ מאחוריי ומניח מולי כוס קפה, בדיוק כמו שאני אוהבת.
"אני לא משגעת אותה, אנחנו בסך הכל מדברות, היא שמעה את הסיפורים שלכם כל הערב, אני מנסה לתת גם לה הזדמנות לדבר קצת."
"ברור, ברור, אל תתני לה לשכנע אותך להתחתן עם אחד מאתנו שירה, תהיי בטוחה שזאת התוכנית שלה." הוא אומר עם חיוך ומנשק את אימא שלו במצח.
המחווה העדינה כל כך לא מתאימה לו, או שאולי היא כן מתאימה לו ואני פשוט לא מכירה את אביתר האמתי.
אני מסתכלת עליו בסקרנות בזמן שהוא ממשיך לפנות את השולחן ואני רואה בזווית של העין ששרה מסתכלת עליי.
אני מסתובבת אליה ומסמיקה, לא התכוונתי לבהות ובטח שלא התכוונתי להיתפס.
"אני שמחה שאת ואביתר מתקרבים, גדעון היה כמו אבא בשבילו והוא לקח את המוות שלו מאוד קשה. אני חושבת שביחד אתם יכולים להתחזק ולהגיע מאוד רחוק."
"אנחנו לא מתקרבים." אני ממהרת לתקן אותה. "אביתר פשוט ריחם עליי אז הוא הזמין אותי לארוחה, אנחנו נטו עמיתים לעבודה."
"באמת? הייתי בטוחה שיש ביניכם משהו מעבר, את האישה הראשונה שהוא הזמין לארוחה משפחתית."
אביתר
הערב הזה היה טעות איומה, מהרגע ששירה נכנסה לרכב ידעתי שעשיתי טעות. היה הרבה יותר קל לתכנן להחליף אותה בחברה כשהיא לא היתה כל כך מוחשית עבורי.
בעיניי, היא תמיד היתה הבת המפונקת של גדעון, הנסיכה. לא מספיק חכמה, לא מספיק חזקה, לא מספיק מעניינת, פשוט לא מספיק.
כשהיא נכנסה לרכב עם השיער הארוך שלה פרוע סביבה והג'ינס הצמוד, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה כאישה, אישה סקסית ויפיפייה. כשהיא נתנה לאימא שלי את המתנה המושלמת, הרגשתי את הסדק בחומה בינינו, הרגשתי אותו בוקע וככל שהערב התקדם והיא נהנתה כל כך עם האחים שלי, הסדק הפך לשבר שאין לי מושג איך לאטום.
היא היתה מצחיקה, שנונה וטובת לב, היא אפילו הצליחה להוציא כמה משפטים מגיא.
כשהיא ישבה לבד עם אימא שלי לקראת הסוף, הרשיתי לעצמי לדמיין, רק לכמה רגעים, שאני לא בתחרות איתה, שהיא לא המנכ"ל שלי, שהיא סתם בחורה שאני יוצא איתה והבאתי לראשונה לארוחת שישי.
כשהיא הסתכלה עליי עם העיניים הכחולות הצוחקות שלה וגלגלה עיניים על משהו שאימא שלי אמרה לה שוב על זוגיות וילדים, הבנתי שאני חייב להתרחק ממנה כמה שיותר מהר. היא מתאימה לעולם שלי יותר מדי, היא נכנסה לעניינים בתוך כמה דקות וזה הרגיש כמו הדבר הכי נכון.
המחשבות שלי סטו לגמרי מהעבודה, מהעתיד המקצועי שלי ומ"אייזנשטיין מערכות", אני לא יכול להרשות לזה לקרות.
התפקיד יותר חשוב ממנה, העתיד שלי יותר חשוב ממנה, אני לא יכול לתת לה לבלבל אותי.
אני עוצר את הרכב מתחת לבניין שלה ומחכה שהיא תצא, מתפלל שהיא תזדרז.
"תודה על הערב אביתר, אני ממש שמחה שבאתי, המשפחה שלך מדהימה והיה ערב מושלם."
"כן, היה נחמד מאוד."
"תודה שוב לאימא שלך בשמי, אני מעריכה את זה."
"אני אעביר לה, לילה טוב." צאי מהרכב, פאק צאי מהרכב.
"אביתר, הכל בסדר?" וכאן אני חוזר שוב על הטעות שלי, אני מסתכל עליה. מסתבר שלהסתכל עליה זה מספיק בשביל לבלבל לי את המחשבות.
היא מביטה בי בחוסר ביטחון, היחס שלי אליה מערער אותה. אחרי ערב מהנה שאני יזמתי, אני מפנה לה גב והיא לא יודעת איך להגיב, מי יכול להאשים אותה. אני רוצה להגיד לה כמה נהניתי הערב וכמה שהיא מדהימה, כמה שהיא כבשה את האחים שלי ואת אימא שלי וכמה שאני אשמח שהיא תצטרף לעוד ארוחות כאלה.
אבל אני לא עושה את זה, אני לא יכול. המכתב של גדעון חקוק במוח שלי ואני חייב לכבד את הרצונות שלו.
"הכל בסדר שירה, אני פשוט גמור מעייפות. נתראה ביום ראשון."
"אוקיי, נתראה ביום ראשון."
היא יוצאת מהרכב בלי להביט לאחור, הגב שלה זקוף וההליכה שלה מלאת מטרה. יופי, חזרנו לדיסטנס. שלא יהיו אי הבנות בינינו, אנחנו עמיתים לעבודה, היא המנהלת שלי ובעוד שנה, היא בחוץ ואני אהיה המנכ"ל.
