איתן – מזון לנשמה – פרק ד

עמית

אני שוכב על הרצפה, מדמם וכואב והגופות של האחים שלי מונחות סביבי. אני צופה באבא שלי שוחט אותם אחד אחד ומחכה לאימא שלי, לתור שלה.

צעדיה רועשים על המדרגות והמבט המבועת שכל כך התרגלתי לראות, מתחלף עם המבט המזועזע של הדר.

זה התפקיד שלה בסיוטים שלי בימים האחרונים, היא החליפה את אימא שלי.

אני מתעורר כשאבא שלי תופס אותה. שוכב על הספה בסלון, מזיע ומבולבל, נרדמתי שוב מול הטלוויזיה. אני שונא להירדם, אני חי בפחד מהרגע הזה ומנסה לדחות את השינה כמה שיותר, אבל חוסר מעש מעייף יותר מכל עבודה.

אלו הם חיי בשבוע האחרון מאז שלקחתי "חופשת מחלה". ככה קוראים לזה בבית הספר, למרות שברור לכולם שאני לא אחזור בקרוב.. אם בכלל.

כמובן שהאחים שלי לא סופרים אותי. למרות שביקשתי קצת ספייס, לפחות אחד מהם נמצא לידי רוב הזמן. אני לא מופתע כשאני שומע את הרעש במטבח, כנראה הרעש שהעיר אותי.

אני קם מהספה עם גוף עייף, שמרגיש היום הרבה יותר מבוגר משלושים ושלוש השנים שלו. אביתר מסתובב אליי עם שתי כוסות מלאות במשקה ירוק לא מפתה, מניח אותן על השולחן ומתיישב בדממה.

"אל תגיד לי שאתה כאן עם יעל." אני אומר לו בכעס ולחץ. זה דבר אחד שהם מתעקשים להיות סביבי, זה דבר אחר לגמרי שהאחיינית שלי תהיה לידי במקרה ויהיה לי עוד התקף.

"תירגע, היא אצל אימא. לא שאני חושב שאי פעם תעשה לה משהו, אידיוט." הוא לא חושב, אבל הוא לא בטוח וזה סיכון שהוא לא ייקח.

הנוכחות של אביתר מעיקה עליי פחות משאר האחים ולקח לי הרבה זמן להבין למה. העיניים שלו, הן ירוקות כמו של אימא שלנו וזה מפריד אותו קצת מהדמיון והזיכרונות.

בחודש האחרון אני מתקשה לראות את עצמי במראה, למרות שאת המבט הבוחן קיבלתי מאימא שלנו, החזות הכוללת שלי ושל האחים היא כמעט העתק של אבא שלנו.

הקושי הגדול ביותר הוא עם גיא, למרות שהוא האח הקטן, היחיד שקטן ממני, הוא הגדול והמאיים ביותר פיזית. העתק מדויק של הזיכרון האחרון, של הדמות בסיוטים.

"אז תודה שאתם מכבדים את הבקשה שלי ונותנים לי שקט." אני אומר לו בעוקצנות ומתיישב.

"אתה מוזמן למצוץ לי. תשתה את השייק שלך, נצא לריצה ובעוד שעה קבעתי עם המאמן שלי."

"הייתי בחדר הכושר אתמול, אני לא צריך עוד אימון." אני אומר לו ושותה את הגועל הירוק בלגימות מהוססות. פאק, מה זה?

"זה אימון אגרוף פרטי ואני חושב שזה יעשה לך טוב. אני יודע שאתה מת על אימונים של כוסיות אבל אגרוף ייתן לך לפרוק אגרסיות." הוא אומר ומסתכל עליי במבט מלא משמעות.

אני רוצה להתווכח איתו אבל חלק ממני רוצה להאמין לו, לקוות שזה באמת יעזור לי. אולי אם אני אוציא את התסכולים שלי על שק אגרוף, אני לא אוציא אותם על הדר. הדר שלא שמעתי ולא ראיתי כבר שבוע.

היא מעולם לא ענתה להודעות ולשיחות שלי, עד שהפסקתי לנסות. אני לא רוצה להפחיד אותה יותר ממה שכבר הפחדתי, אני לא רוצה להעיק עליה. אני מבין עכשיו שאני צריך להתרחק ממנה, אפילו יותר מכמה שאני מנסה להתרחק מהשאר. היא מוציאה ממני כל כך הרבה רגש שאני לא סומך על עצמי לידה.

"מה לעזאזל אני שותה? יש לזה ריח של גרביים!"

"משקה מלא בשיט טוב, די להתבכיין. יאללה תתלבש ונזוז."

אני שוטף פנים ומצחצח שיניים אבל לא טורח לשטוף מעצמי את הזיעה מהסיוט, לפי המבט האסרטיבי של אביתר אני מבין שגם ככה אני הולך להזיע את חיי עכשיו. אני לובש בגדי ספורט ואנחנו יוצאים ביחד לריצה.

כל חיי הבוגרים התרחקתי מספורט אלים, בזמן שהאחים שלי התעסקו באמנויות לחימה למיניהן אני התמדתי בשחייה, חדרי כושר וריצה. הקילומטרים שגמענו עד למכון עברו בקלות והרגשתי סיפוק עצום כשאביתר עמד להתמוטט לקראת הסוף ולי עדיין היו אנרגיות. תחרותיות בין אחים לא עוברת עם הגיל.

עם זאת, במהלך אימון האגרוף, הוא עשה לי בית ספר.

"מה קרה ילדה? קשה לך? לחזק לך את הקוקיות?" הוא אומר לי וצוחק.

"תצחק סבא'לה, אל תשכח שרצנו לפה ונצטרך לרוץ בחזרה." אני עונה לו והחיוך המתנשא שלו נמחק.

"סבאלה אחותך, אני גדול ממך בארבע שנים יא זין."

"נושק לארבעים, הזיעה לא מסתירה את שיערות השיבה." אנחנו ממשיכים להתגרות אחד בשני במהלך כל האימון וגם בריצה חזרה.

כשאנחנו נכנסים לדירה השכורה הקטנה שלי, אנחנו מתמוטטים ביחד על הרצפה ומתקשים לנשום.

"פעם הבאה נוסעים עם הרכב." הוא אומר לי ומשתעל.

אני מנסה לענות אבל בשלב הזה המוח שלי כבר לא מספק עקיצות שנונות. פאק זה היה קשה.

אחרי עשרים דקות של נשימות עמוקות ומתיחות הוא עוזב אותי לנפשי. אני מתקלח עם מים רותחים ונרדם לשינה עמוקה נטולת חלומות. סוף סוף.

 

הדר

עמית הפסיק להתקשר. כל כך רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט, כל כך כעסתי עליו שהוא מטריד אותי ומרשה לעצמו להתערב לי בחיים, אבל כשהוא הפסיק.. התאכזבתי.

אני לא יודעת למה ציפיתי, הוא לא בן הזוג שלי ולא אכפת לו ממני. הוא לא אוהב אותי. אבל לרגע אחד קצר הרגשתי שיש שם מישהו שמוכן להלוות לי קצת מהכח שלו.

עבר שבוע מאותה ארוחת שישי מקוללת ואני יושבת לבד מול הטלוויזיה בסלון. חתכתי לעצמי סלט עם קצת גבינת פטה חמישה אחוז. הלעיסות שלי מתונות ומחושבות, כל ביס מלווה בשתיית מים. הקאתי רק פעם אחת היום, בבוקר, אחרי שאכלתי קרואסון עם אלינה.

בצהריים אכלתי מלפפון וחצי שניצל תירס. זו התקדמות. אני לא יודעת מה עובר עליי ולמה אני מנסה לאכול, אבל מאז שעמית ניתק איתי את הקשר, משהו בי התעורר. איזשהו רצון שאני עדיין לא יודעת להגדיר אותו.

הפלאפון שלי מצלצל ואני רואה הודעה מעדן. "ממי, איפה את?"

"בבית, איפה את?"

"אצל שרה, ארוחת שישי. בואי לכאן, מתגעגעים אליך."

ההודעה מרגיזה אותי, אף אחד לא מתגעגע אליי, אני לא מספיק חשובה בשביל שיתגעגעו אליי וירגישו בחסרוני. אני מרגישה שהיא מתנשאת מעליי ומדברת איתי כמו עם ילדה קטנה ומטומטמת. ברור שעמית סיפר לכולם מה קרה ולמה הוא כעס עליי כל כך, אני בטוחה שכולם יודעים. למרות שאלינה לא אמרה לי כלום…

"כבר אכלתי, בהזדמנות אחרת. מסרי לכולם דרישת שלום."

"אז בואי לקפה אחר כך, שרה לא מפסיקה לדבר עליך. את יודעת כמה היא אוהבת אותך, את יודעת כמה אני אוהבת אותך. בואי… עמית לא כאן."

עמית לא שם?? למה? אני רוצה לשאול אותה, אבל אין לי אומץ. אני לא רוצה שידעו שאכפת לי, אני לא רוצה להצטייר כחלשה ומתעניינת בבחור שתקף אותי.

"עמית לא מעניין אותי. אני כבר מרוחה על הספה, אגיע שבוע הבא. מסרי לשרה את אהבתי."

"טוב.. שתדעי שעמית לא מגיע כי הוא אוכל את עצמו על מה שקרה ביניכם, הוא בחור טוב ואכפת לו ממך. הוא התרחק מכולם והחליט לא להצטרף יותר לארוחות. אני יודעת שזה לא המקום שלי להתערב לך בעניינים ואין לי מושג מה קורה בכלל ביניכם, אבל הוא בבעיה. הוא צריך עזרה ואני חושבת שאם תסלחי לו, תוכלו לעזור אחד לשנייה."

אני לא עונה לה על ההודעה הארוכה הזו, אני לא יודעת מה לענות. עמית מתרחק מכולם ולא מגיע לארוחות משפחתיות.. בגללי? הוא בבעיה? איזה בעיה כבר יכולה להיות לו, החיים שלו כל כך קלים, מושלמים.

אני בטוחה שאם יש לו באמת בעיה אז יש לו גם סוללה של מגנים מאחוריו שתומכים בו. הוא לא לבד.

אני מצליחה לסיים חצי מהסלט עם ארבע כוסות מים, הדחף לרוץ לשירותים חזק, אבל שוב, אני מצליחה להילחם בו.

אני מתכסה בשמיכה הקלה שעל הספה ונרדמת ללילה מלא בחלומות על המשפחה שלי, על העבר ועל עמית.

 

עמית

זאת הפעם הראשונה שאני לא מגיע לארוחת שישי ללא סיבה מוצדקת. זיכרונות מהארוחה הקודמת לא מרפים ממני ותחושת הבושה מלווה אותי. אני יושב בסלון מול הטלוויזיה, חדר השינה שלי נטוש כבר כמה לילות. הזמנתי פיצה וסיימתי כמעט את כל המגש, את השאריות הכנסתי למקרר שישמשו כארוחת בוקר מחר. הפכתי לרווק טיפוסי.

העבודה חסרה לי, התלמידים, אפילו צוות המורים שחלקם הפכו לחברים טובים שלי. אבל אני לא רואה את עצמי חוזר להוראה כרגע, אני לא רואה את עצמי עומד מול כיתה, מהווה דוגמא למישהו.

שק האגרוף שאביתר הרכיב הבוקר תלוי מהתקרה ואני עוטה את הכפפות. המאמן אמר שאני מתאגרף טבעי כמו האחים שלי, אגרסיבי כמוהם. תמיד חשבתי שאני שונה, שאני בנוי אחרת מהם, שאני לא חזק מספיק, לא דומיננטי מספיק. דווקא בשנים האחרונות אני מגלה שוב ושוב כמה שכולנו קורצנו מאותו החומר.

מכה ועוד מכה ועוד. פיזית אני תוקף את השק, מנטלית אני נלחם בזיכרונות. ככל שאני משתמש ביותר כח ומקיא מתוכי את האלימות, הפרצוף שאני מדמיין על השק הוא לא של אבא שלי, הוא שלי. אני מעניש את עצמי, פוגע בעצמי על הפגיעה בהדר ועל שנים של שתיקה והדחקה.

האימון הפיזי הקשה מצליח לשחרר קצת מהעול, אני מתמכר לתחושה והלילה שיורד מלחיץ אותי קצת פחות. יש בי מעט תקווה לעוד שינה נטולת סיוטים.

מקלחת רותחת, טרילוגיית הסנדק ואני מתחיל סוף סוף לצלול על הספה כשצלצול הוואטסאפ מעיר אותי. אני כמעט מתעלם, עד שאני רואה בזווית של העין את השם שלה. הדר.

"הי." אני המום שהיא שולחת לי הודעה ועונה לה במהירות מביכה.

"הי, מה שלומך?"

"אני בסדר. מה שלומך?"

"בסדר, בבית, רואה הסנדק. מה את עושה?"

"שוכבת בסלון מול קומדיה רומנטית.. עמית, אני שולחת לך הודעה כי עדן הזמינה אותי לארוחת שישי אצל אימא שלך היום ועל הדרך הבנתי שאתה לא נמצא. רציתי לשאול למה?"

מעניין איך זה הגיע למצב שעדן סיפרה לה שאני לא נמצא.

"היית אצל אימא שלי?"

"לא, דחיתי את ההצעה, הייתי כבר אחרי ארוחה." אחרי ארוחה, מעניין ממה הורכבה הארוחה שלה.

"הבנתי… זה מורכב, סיפור ארוך. אני אשמח לשתף אותך בארבע עיניים ולא בהודעות וואטסאפ."

אני זורק את הכדור למגרש שלה ומקווה שהיא תצטרף למשחק.

הדקות חולפות והיא לא עונה, אני יושב על הספה, ערני לחלוטין עם הפלאפון עטוף בשתי ידיי כמו פצצה מתקתקת. הדופק שלי מואץ ואני חסר סבלנות. עד שהצלצול המיוחל מגיע.

"אתה עייף?" גם אם הייתי גמור, לעולם לא הייתי כותב לה את זה.

"בכלל לא."

"אוקיי, כמה דקות אני אצלך, שלח לי את הכתובת המדויקת."

אני שולח לה את הכתובת וטס מהספה לסדר כמה שיותר את הבלגן שיצרתי בשבוע של חוסר מעש. בגדים מלוכלכים זרוקים בכל פינה, בקבוקי בירה ריקים ושקיות עמוסות אשפה מחוץ לדלת. לשמחתי שטפתי היום ערמות של כלים.

אני מעיף את כל הבגדים לסל ויורד במהירות לזרוק את כל השקיות.

כשהדפיקה בדלת נשמעת, הבית מתוקתק לגמרי ואני לבוש בג'ינס וטי-שירט נקיים ישירות מהמייבש.

אני פותח את הדלת ונעצר מולה ללא מלים, השיער הארוך שלה פזור ומגיע לאמצע הגב. היא לובשת שמלה אפורה פשוטה ארוכה שמגיעה עד לכפות הרגליים. הכתפיים העדינות שלה חשופות ולמרות שאפשר לראות עד כמה היא רזה, הבד הנופל מעדן מעט את הזוויות החדות של העצמות הבולטות.

נראה שהיא רזתה יותר מהפעם האחרונה שהתראינו, היא נראית שבירה, עדינה וחלשה ועדיין, בשבילי, היא היצור הכי יפה בעולם.

שבוע שעבר שפטתי אותה בארוחה, את המראה שלה, חשבתי לעצמי שהיא לא כל כך יפה ולא סקסית, שאני מכיר נשים הרבה יותר מרשימות.

אבל ברגע הזה בדיוק, היא עוצרת לי את הנשימה.

המבט שלה משתנה, היא מתחילה להיסגר ולהסמיק. ברור, אני בוהה בה דקה שלמה ולא מזמין אותה פנימה.

"פאק, אני מצטער, כנסי, בבקשה."

"הכל בסדר? אתה מעדיף שאני אלך?" היא שואלת בהיסוס ולוקחת צעד אחורה.

"לא, לא! ממש לא. אני פשוט… חשבתי לעצמי כמה את יפה היום." היא מסמיקה עוד ומחייכת בעדינות. כעבור כמה שניות היא נכנסת לדירה באטיות ובשקט. נראה שאין לה כח אפילו ללכת, או שאני הופך לדרמטי יותר מרגע לרגע.

"את רוצה לשתות משהו?" אני שואל כשהיא מתיישבת על הספה.

"לא, תודה. רק אם אפשר לכבות את המזגן, או לפתוח חלון. קצת קריר לי." אמצע מאי ואני מת מחום, אבל אני מכבה את המזגן ללא היסוס ופותח את כל החלונות בדירה.

אני מוציא בקבוק שתיה מהמקרר ומניח אותו על השולחן עם שתי כוסות, למקרה שהיא תשנה את דעתה או שאני אאבד את ההכרה מחום.

למרות שיש כורסא פנויה, אני בוחר להתיישב לידה על הספה, נותן לה מספיק מרחב, אבל עדיין קרוב.

"תודה שבאת, אני מודה שהופתעתי אחרי ההתנהגות שלי בפעם האחרונה שהתראינו."

היא לא עונה, רק משפילה מבט לידיים שלה, בוחנת את האצבעות כאילו הן הדבר המעניין ביותר בעולם.

"אני מצטער, אני רוצה לבקש ממך סליחה על מה שאמרתי ועשיתי. אין שום הצדקה להתנהגות שלי, שום הצדקה."

"אז למה עשית את זה?" היא שואלת בקול חלש ומפנה אליי עיניים חומות גדולות עטופות בריסים ארוכים.

"יש הרבה שאת לא יודעת עליי, על המשפחה שלי, על החיים שלנו. אני נושא איתי הרבה משקעים מהעבר וכשראיתי אותך יוצאת מהשירותים.. כשהבנתי מה… איבדתי את זה. הכעס והדאגה השתלטו עליי."

"לא באתי לכאן בשביל לדבר עליי, עמית, אני לא מתכוונת לפתוח איתך שום דבר מהחיים שלי. באתי לכאן כי אישה שאני מאוד אוהבת ומעריכה אוכלת את עצמה, כי הבן שלה פגע בי. הגעתי לכאן בשביל לתת לך הזדמנות להסביר את עצמך ואת הסיבה להתנהגות שלך. אבל אל תחשוב לרגע שאני נותנת לך את הפתח או את המקום להתערב לי בעניינים." היא צודקת, היא נותנת לי הזדמנות להסביר את עצמי, היא לא חייבת לי כלום, אני זה שחייב לה התנצלות.

"אוקיי. אני אספר לך סיפור קצר שקרה לפני עשרים ושלוש שנים, בתקווה שזה ישפוך קצת אור על יום שישי האחרון ובתקווה שאחרי שתשמעי אותו, תתני לי הזדמנות למצוא את המקום בתוך העניינים שלך."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *