עידן
אני מתעורר למיטה ריקה ודירה דוממת, למרות פריצות המחסומים הלילה, אני עדיין לא בטוח לגבי התגובה של שני היום ויש בי חשש שהיא ברחה שוב.
הפתק שמחכה לי על השולחן בסלון מרגיע אותי, היא הלכה לקנות חלב. אוקיי, היא גרה ברחוב די מרכזי עם לא מעט חנויות, אז היא בטח תחזור תוך כמה דקות, מספיק זמן להתקלח.
אני עושה מקלחת זריזה ומצחצח שיניים עם מברשת שיניים חדשה שמחכה לי ליד הכיור. כשעוברת חצי שעה והיא עדיין לא מגיעה, אני מתחיל לדאוג. כשאני מתקשר אליה ומגיע לתא קולי, אני בטוח שמשהו קרה.
אני מתקשר למשרד שלה וגם שם אין מענה, השעה תשע וחצי, לא הגיוני שהמשרד ריק. אני לוקח את הפלאפון ומחייג לאיתמר.
"הלו."
"שני נעלמה, היא יצאה לקנות חלב ולא חזרה. הפלאפון שלה כבוי ואף אחד לא עונה לי במשרד."
"אוקיי… מה קרה אתמול בלילה?" השאלה שלו מעצבנת אותי, למרות שאני מבין למה הוא שואל.
"זה לא משנה, היא לא ברחה. משהו קרה, אני בטוח, יש לי הרגשה רעה ולא מהיום."
"מתי היא הלכה?"
"אני לא יודע, ישנתי. התעוררתי לפני ארבעים דקות, היא השאירה לי פתק שהיא יורדת למכולת לקנות חלב… אין לי מושג מתי היא כתבה אותו. היא רגילה להגיע למשרד כל יום בשבע בבוקר, היא רגילה להתעורר מוקדם. לך תדע מתי היא כתבה את זה…." אני אומר לו ומרגיש את רף החרדה שלי עולה.
"תשלח לי את המספר שלה, אני אבקש מאלעד לנסות לאתר את המיקום שלה." אלעד הוא ההאקר שלנו ואם מישהו יכול לאתר אותה, זה רק הוא.
"אני שולח."
"עידן, תישאר רגוע, אל תלך לאיבוד. אתה יודע שדווקא במצבים כאלה אנחנו חייבים להישאר מפוקסים."
אנחנו מנתקים את השיחה ואני יוצא מהדירה, לא לפני שאני משאיר לשני פתק שמסביר לאן הלכתי, למקרה שהיתה אי הבנה והיא באמת תחזור בקרוב.
שני
חושך. אני שוכבת על הרצפה בוואן, הידיים שלי קשורות מאחורי הגב ויש לי כיסוי על הראש שלקח לי את הראייה. האירוניה של המצב שלי ביחס ללילה עם עידן לא נעלמת מעיניי, אבל אני לא מסוגלת ליהנות ממנה כרגע.
אני לא נותנת לפחד להשתלט עליי, אני חייבת להישאר ערנית ומרוכזת בפרטים. כבר מזמן ויתרתי על הניסיון לעקוב אחרי הנסיעה, אז עכשיו אני מנסה לשמוע את השיחות סביבי ולקלוט פיסות מידע.
הבעיה שמדברים רוסית ולמרות כישוריי הרבים, רוסית, אני לא יודעת.
הם קפצו עליי בסמטה שמקשרת בין הרחוב שלי לרחוב המקביל, השעה היתה שבע בבוקר, אין עדים. לא הספקתי להתנגד, לא הצלחתי להילחם. ברגע שצעקתי, אחד הבבונים של אברמוב הכניס לי אגרוף לפנים ומאז לא העזתי להוציא הגה. בן זונה, זה ישאיר סימן.
אנחנו נוסעים לפחות ארבעים דקות, אני מניחה שלאחד המחסנים שלהם בצפון. אני מנסה לא לדמיין מה מחכה לי, מה אני אעבור בשעות ואולי בימים הקרובים.
אני חושבת על עידן, מריצה בראש את הלילה איתו. אני חושבת על הפתק שהשארתי לו, תוהה אם הוא כבר התעורר ומחכה לי. אם הוא חושש שברחתי לו.
אני יודעת שהוא יחפש אותי, הוא ישתמש בכל האמצעים למצוא אותי ולנסות להציל אותי. אני חייבת להישאר שפויה.
ידיים זרות חופנות את החזה שלי, את התחת, הם נוגעים בי כל כמה זמן וצוחקים. למרות שאני נלחמת מנטלית, אני לא מצליחה לעצור את דמעות העלבון.
בכל פעם שמישהו מהם נוגע בתחת שלי, הצריבה מזכירה לי את עידן, אני פצועה ורגישה והם מלכלכים את הזיכרון הזה. אני אמורה ליהנות מהצריבה, אני אמורה לחשוב עליו בכל רגע שהג'ינס משפשף את העור שלי, כשאני מתיישבת, מתקלחת. אני אמורה להיזכר בלילה ולהתענג והם הורסים את זה.
אני מניחה שאני צריכה להיות אסירת תודה שהם לא עושים משהו חמור יותר, אבל יש לי הרגשה שזה יגיע. אברמוב הולך להעניש אותי.
הנסיעה איטית, זה אמצע השבוע ויש פקקים בשעות האלה. איבדתי תחושת זמן ואני לא יודעת כמה רחוק נסענו, או שהם נוסעים במעגלים בשביל לבלבל אותי?
אנחנו עוצרים סוף סוף ואחד הבבונים מושך אותי מהרצפה בחוסר אלגנטיות. כמה צעדים ואנחנו נכנסים למבנה קר ולפי ההד, די ריק.
"הנה היא, אורחת הכבוד." אברמוב.
מושיבים אותי על כיסא ומורידים את הכיסוי מהראש שלי. אני ממצמצת במהירות בשביל להסתגל לאור ולהצליח לראות את הסביבה שלי והנפשות הפועלות.
אברמוב, הבבונים שלו, רואה החשבון ועוד כמה שאני לא מכירה אישית אבל מזהה מצילומי האבטחה.
אנחנו נמצאים באחד המחסנים שהוא משתמש בהם, לימיני חונות שתי משאיות שמשמשות אותו להובלת ה"סחורה" שלו.
"שני היקרה, אני שמח שהצטרפת אלינו." הוא אומר בנימוס ציני, כאילו התיישבתי הרגע לשולחן כבוד בארוחה יוקרתית. אני לא עונה לו, אני מעדיפה להקשיב בינתיים.
"אני מניח שאת יודעת למה את פה." אני ממשיכה לשתוק. "זה לא חכם לבגוד בי, שני. את אישה מאוד מוכשרת, אבל חטא היוהרה גרם לך לעשות כמה טעויות גורליות. עם מי את משתפת פעולה? מי שכנע אותך לנסות להפיל אותי?"
בשלב הזה השתיקה שלי מסירה את החזות הרגועה של אברמוב והוא סוטר לי בכח, באותה הלחי שכבר נפוחה מהאגרוף של אחד הבבונים. אני יורקת דם לרצפה, השפה שלי פתוחה, אולי גם החניכיים, אבל אני לא משפילה מבט.
"את חושבת שאת כל כך אמיצה עם השתיקה שלך. נראה כמה אמיצה תהיי בעוד כמה שעות אחרי שכל האנשים שלי יזיינו אותך בכל צורה ודרך. אני מבטיח לך ששקט לא יהיה אפשרות."
המלים שלו מזעזעות אותי ורעד עובר בגוף שלי, אי אפשר להילחם בפחד. גם אחרי כל השנים שאני מתעסקת עם חלאות המין האנושי, אי אפשר להתרגל לפחד. לידיעה שבכל רגע נתון הצד המפלצתי שלהם יכול להיות מכוון אליי. מה הולך לקרות? מה אני הולכת לעבור כאן במחסן הזה עד שימצאו אותי?
"בהתחלה חשבתי למכור אותך, מישהי כמוך יכולה להכניס לי הרבה כסף, אפילו שאת לא צעירה מספיק. אבל אז החלטתי שלא מגיע לך להמשיך לחיות.
את תהיי הצעצוע של האנשים שלי, מגיע להם פרס על הנאמנות שלהם. נאמנות מאוד חשובה לי… תשמשי אותם בזמן שתמסרי לי את המידע שאני צריך עד שהגוף שלך יוותר. יש גבול לכמה שגוף האדם יכול לספוג, את יודעת. בשלב מסוים הפצעים לא מתאחים, במיוחד פצעים פנימיים."
מפלצת. הוא מפלצת.
"תהיי חכמה, שני, תספרי לי כבר עכשיו כל מה שאת יודעת, הסוף יגיע מהר יותר."
אני שוקלת לספר לו הכל, לגמור עם זה כבר, להגיע לשלב של העינויים והאונס ולמות. מוות חייב להיות גורל טוב יותר ממה שהוא מתכנן לי, לא?
לא, לא. לא הגעתי לאן שהגעתי כי אני חלשה. אני לוחמת, עשיתי מספיק ויתורים בשביל החיים שלי, הקריירה שלי ואם אני עומדת למות במקום הזה, אז אני אעשה את זה באותה הדרך שהלכתי בה עד היום. אני אשתמש בשכל שלי, באינטליגנציה ובתושייה.
"איך גילית?" אני שואלת אותו, כאילו שאני לא יודעת. הוא צוחק..
"איך גיליתי? שאת מזדיינת עם הבעלים של 'ביטחון איתן'? באמת חשבת שאני לא אשים עליך מעקב? שאני אבטח בך רק בגלל שחתמת על חוזה מולי?
אני לא סומך על אף אחד, אני לא בוטח באף אחד. היה עליך מעקב מהפגישה הראשונה שלנו. תמונות שלך איתו הגיעו אליי על בסיס קבוע. החתונה של אח שלו, התערוכה של גיסתו אתמול וכמובן הביקור שלו בדירה שלך אחרי זה. האנשים שלי עקבו אחריך וראו אותו מגיע אליך, הם גם ראו שהוא לא יצא מהבניין."
"אני עורכת הדין שלך, התפקיד שלי הוא להגן עליך וזהו. מותר לי לשכב עם מי שבא לי וזה לא קשור אליך, אפילו שהוא עד."
"נתחיל מזה שאת כבר לא עורכת הדין שלי, כמובן שאת מפוטרת, המכתב יישלח אליך בדואר." הוא אומר וצוחק מהבדיחה המטומטמת שלו. הוא חושב שהוא שנון.
"שנית, מר איתן חבר של הבלש שעוקב אחריי כבר שנים. הוא מנסה להפיל אותי בכל הזמנות, לצערו אני חכם יותר ואף האשמה שהוא ניסה להצמיד אליי, לא עבדה."
"אם עקבת אחריי, כמו שאתה אומר, אז ראית שמעולם לא נפגשתי עם הבלש הזה. אני יודעת על מי אתה מדבר, כי הוא היה עד בתיק תקיפה שעבדתי עליו לפני כמה חודשים. אבל מעולם לא היה בינינו קשר מעבר לזה. בנוסף, אני לא מדברת על התיקים שלי עם אף אחד, אפילו לא עם גברים שאני שוכבת איתם. עידן מעולם לא שאל עליך ולא מסרתי שום מידע, אני לא מטומטמת, אני יודעת עם מי יש לי עסק ולא בגדתי באמון שלך."
אני מנסה למשוך את הזמן, לגרום לו לדבר כמה שיותר. כל עוד הוא מדבר, אף אחד לא נוגע בי. אולי אני אצליח לשכנע אותו שלא עשיתי כלום, שפעלתי בתמימות. אני מנסה לפנות לאגו שלו.
"סרגיי, אני יודעת מה היכולות שלך, חתמתי איתך בעיניים פקוחות לרווחה, בידיעה למה אני נכנסת. הבטחתי לעשות כל מה שאני יכולה בשביל להגן עליך משפטית ואני נשבעת לך שלא פתחתי את הפה שלי. אני יודעת מה אתה מסוגל לעשות לי ומה אתה עושה לאנשים שבוגדים בך."
הוא מסתכל עליי בעניין, הראש שלו מוטה מעט לצד בחשיבה, בניסיון לפענח אם אני כנה, מזל שהוא לא מכיר באמת את החוק.
הסטירה הבאה מפתיעה אותי, לא ציפיתי לה.
"זונה שקרנית. את כל כך מיומנת בשקרים וסילופים, זו אחת הסיבות שרציתי אותך בצד שלי. יכולת להיות נכס לעסק שלי, את חכמה יותר מרוב האנשים שעובדים בשבילי, אבל אני חכם יותר."
"אני לא משקרת, סרגיי." אגרוף, הפעם בצד השני. פאק זה כואב, ההדף מטלטל אותי, מעיף את הראש שלי אחורה. השיניים שלי כואבות ואני מפחדת שהוא שבר את העצם בלחי.
"את מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאין לי בעיה להכות אישה. אני מודה שההרס של הפנים היפות שלך נוגד את האמונות והערכים שלי. אני מאוד מעריך יופי, אבל את אחת מאלף, ממיליון, יש כמוך כמו זבל. אל תחשבי לרגע שאת מיוחדת, את עוד חתיכת בשר בשבילי."
זהו, זה הסוף שלי. אין לי שפנים בכובע, אין לי שקרים לשליפה מהמותן, אני בקושי מצליחה לחשוב, הכאב מטשטש אותי.
"סרגיי.. תן לי הזדמנות להוכיח לך שלא בגדתי באמון שלך, תן לי הזדמנות.." אני מתחננת בקול שבור ואני אפילו לא יודעת למה. אני מנסה למשוך את הזמן לחילוץ שאולי לא יבוא.
אני לא יודעת כמה שעות חלפו, אולי עידן בכלל לא התעורר ולא יודע שנעלמתי. הם לקחו את התיק שלי עם הפלאפון בתוכו, הם בטח כיבו אותו ואני לא יודעת אם המעקב יעבוד. אולי הם השליכו אותו בכלל בדרך..
"אני מתחננת, אל תיתן אותי.. להם, תמכור אותי. הפצעים יחלימו וייקנו אותי, שנינו יודעים את זה. אני לא שווה לך מתה." ניסיון אחרון.
"אני לא מוכר סחורה פגומה ומשומשת, מתוקה שלי." הוא אומר בקול נמוך, כמעט אבהי ורחום. "אני מוכר נשים צעירות, נערות שקל לשבור. קל להפחיד. הפחד הוא חלק מהעניין, את מבינה? זה מה שמדליק אותם. נערות וילדות קטנות.. הפחד שלהן, העצמות השבירות, זה הקסם, שם הכסף."
הרטט בחזייה שלי מסמן לי שהשגתי את מה שהייתי צריכה, העזרה כאן.
אני מתחילה לצחוק בקול, אני לא יודעת אם מהקלה, או שזאת אופוריה שגורם פרץ האדרנלין בגוף שלי מכל הכאב. אולי בכלל איבדתי כבר את השפיות, אולי איבדתי אותה מזמן.
"למה את צוחקת, חתיכת מטומטמת?" הוא צועק עליי עם מבט מבולבל.
"חטא היוהרה, אברמוב, אתה חושב שאתה כל כך חכם, אבל אתה הטיפש הכי גדול שהכרתי בחיים שלי." עוד סטירה, הכאב כבר לא מפחיד אותי, כבר לא אכפת לי.
"אתה הולך לשבת בכלא שנים על גבי שנים, אתה לעולם לא תצא ממנו."
"על מה את מדברת?! את הוזה? הכאב שבר אותך כל כך מהר? חשבתי שאת חזקה יותר."
"באמת חשבת שההיעלמות שלי לא תדליק נורות אדומות? אני לא אחת ממיליון, אפילו לא מאלף. אני פאקינג עורכת דין שני אלקובי ואתה מוזמן למצוץ לי."
"את משוגעת, את פשוט משוגעת." הוא מנסה להישמע מלא ביטחון אבל אני רואה שהוא כבר מעורער, העיניים שלו קופצות מפינה לפינה, מחפשות…
"חטפת אותי, תקפת אותי פיזית, איימת עליי ברצח והודית בפניי על הסחר בנשים וילדים…אידיוט."
יריות, אור חזק מהדלתות העצומות שנפתחות במהירות, עוד יריות וצעקות, כל כך הרבה צעקות.
לירון הזהיר אותי לפני כמה חודשים תמיד להיות עם הפלאפון עליי, שהוא יכול לעקוב אחרי ככה. אבל למקרה שהמעקב לא יעבוד, מכשירי האזנה נתפרו לכל החזיות שלי. ידעתי שאולי אני אקריב את החיים שלי, אבל לפחות הכל יהיה מוקלט ואברמוב ישלם.
פחדתי שהתיק הזה יהיה גדול עליי, שאני חוצה גבול שלא אוכל לחזור ממנו, שאני אאבד חלק מהנשמה שלי. אבל לא בגלל שאברמוב הוא פושע ברמה אחרת, לא בגלל שהפשעים שלו מזעזעים ברמה בלתי נתפסת, אלא בגלל המחיר שאני אשלם.
הרישיון שלי, החיים שלי, עידן.
שוטר רעול פנים משחרר את הידיים שלי ואני קמה על רגליים לא יציבות. לירון אוזק את אברמוב מול העיניים שלי ואני מרשה לעצמי לנשום עמוק. הצלחנו.
"את לא יכולה להגיד כלום! את לא יכולה! את עורכת הדין שלי ואת חתומה על חיסיון לקוח!" סרגיי מנסה להציל את עצמו, הוא עדיין לא מבין כמה הוא נפל.
אני מתקרבת אליו בזהירות ויורקת עליו רוק מהול בדם. "פיטרת אותי."
עידן
אני יושב עם איתמר מחוץ לחדר הבדיקות, שני נמצאת שם כבר ארבעים וחמש דקות. אלעד הצליח לאתר את המיקום של הפלאפון שלה, אבל זה היה מאוחר מדי, איחרתי בכמה שעות טובות. המיקום הראה את בית החולים.
בהתחלה חשבתי שקרה לה משהו, שהיא עברה תאונה. עד שלירון התקשר אליי.
"יש לך אישה חזקה שם, אחי." איתמר אומר לי עם חיוך מלא הומור וגאווה. הומור שאני ממש לא מרגיש עכשיו.
רציתי להציל אותה.. איזה בדיחה. שני מעולם לא היתה צריכה גבר שיציל אותה.
אני מלא בפחד, הוא לא חולף, לא משחרר אותי. היא סגרה עסקה עם השטן, אבל זה מעולם לא היה אברמוב. היא סגרה עסקה עם משטרת ישראל, עם היחידה ללוחמה בסחר בבני אדם, עם לירון.
היא סיכנה את החיים שלה בשביל לגרום לאברמוב לשלם, בשביל להוריד אותו מהרחובות ולהפיל את העסק שלו. היא נכנסה במודע למצב בלתי אפשרי, לעולם מלא סכנה, בייחוד לנשים. היא פעלה מאחוריי הגב שלי, של כולם בעצם והצליחה. נגד כל הסיכויים.
הפחד הופך לכעס, לזעם, אני רוצה לרצוח את לירון שהוא השתמש בה בצורה כזאת, באישה שאני אוהב. שהוא הרשה לעצמו להתעסק עם מה ששלי מבלי ליידע אותי. שבוע שעבר ישבנו ביחד על בירה, סיפרתי לו עליה, על הכוונות שלי לגביה והוא לא אמר כלום, הוא התנהג כאילו אין ביניהם שום קשר מעבר להיכרות שטחית מאוד. אני מרגיש מטומטם, אני מרגיש חסר אונים.
לירון יוצא מחדר הבדיקות ביחד עם הרופאה ומסתכל עליי במבט מתגונן, הוא יודע שאני מת לריב איתו. הוא יודע שהוא לא בסדר.
"יאללה, תשפוך את הכל ותירגע לפני שאתה נכנס אליה, היה לה מספיק טסטוסטרון ליום אחד." הוא אומר לי בשיא החוצפה.
אני לא מצליח לשלוט בעצמי ותופס אותו מהצווארון של החולצה ישירות לקיר. "מאיפה האומץ להתעסק איתה? אתה ידעת מה אני מרגיש כלפיה, ידעת כמה היא חשובה לי והעזת לשבת איתי על פאקינג בירות ולא לספר לי שהיא משתפת איתך פעולה?! יש לך מושג מה עבר עליי הבוקר? יש לך מושג מה עובר עליי כבר כמה חודשים מאז שהיא חתמה מול אברמוב?!"
לירון מסתכל עליי בהלם, כאילו שאני לא בסדר כאן! הוא מפתיע אותי ודוחף אותי אחורה, מעיף אותי לקיר הנגדי. הבן זונה חזק.
"מה עבר עליך הבוקר? אתה מקשיב לעצמך?! יש לך מושג מה עבר עליה הבוקר?! חתיכת אפס. תוריד לרגע את האגו שלך ותבין מה קורה סביבך. שני לא חייבת לך כלום, אני לא חייב לך כלום. היא חתמה מולי כעדת מדינה, כמשתפת פעולה ואתה לא קשור לזה בכלל!
אתה חושב שבגלל שאתה שוכב איתה יש לך זכויות עליה? זכות להחליט עבורה ולשלוט בה? הבדס"מ עלה לך לראש."
אני שואט לכיוונו שוב ואיתמר תופס אותי. "עידן, תירגע ותקשיב לו, תקשיב למה שהוא אומר."
"אתה בחור טוב, עידן, אתם משפחה טובה ויש לכם כוונות טובות. אבל לא כולם צריכים שתצילו אותם. שני היא אישה חזקה, היא פאקינג לוחמת והיא בת אדם בפני עצמה. היא לקחה החלטה ועמדה מאחוריה. היא ידעה מה הסיכונים, לא הסתרתי ממנה כלום, להפך, ניסיתי להוריד אותה מזה. אבל כולנו יודעים שאי אפשר לעצור אותה כשהיא רוצה משהו, היא כח טבע.
תרד מהעץ שטיפסת עליו ותגיד תודה שהיא בחיים. תעזור לה להחלים, תתמוך בה ותטפל בה, עד כמה שהיא תיתן לך. אבל לרגע אל תחשוב שמישהו חייב לך הסברים."
הוא מפנה לי גב והולך. לא מחכה לתגובה שלי ולא מפתח איתי את השיחה. הוא אמר את מה שיש לו להגיד ומבחינתו השיחה הסתיימה. בן זונה שחצן.
"עידן, אולי לא כדאי שתיכנס אליה עכשיו. אלינה בדרך, היא לא תהיה לבד. אולי כדאי שנעשה סיבוב שתירגע קצת." הוא חי בסרט אם הוא חושב שאני אזוז ממנה.
"ממש לא. חכה לאלינה וסע איתה בחזרה הביתה, אני נשאר פה."
אני עוזב את איתמר במסדרון ונכנס בשקט לחדר הבדיקות הסטרילי.
המראה שלה כמעט מפיל אותי לברכיים. היא שוכבת על המיטה לבושה בחלוק של בית החולים, השיער שלה פרוע ואסוף בקוקו מסורבל והפנים שלה… אלוהים הפנים שלה.
"עד כדי כך, אה?" היא שואלת בקול חלש, מרוב ההלם לא שמתי לב שהיא מסתכלת עליי.
"מה עשו לך, שני?" אני שואל אותה ובולע רוק בקושי, מתאפק לא להתפרק מולה.
"זה נראה יותר גרוע ממה שזה באמת, כמה סטירות פה ושם, זה יחלים." היא מנסה להרגיע אותי, היא שוכבת על מיטת טיפולים עם פנים כמעט בלתי ניתנות לזיהוי והיא מנסה להרגיע אותי.
"למה עשית את זה? למה לא סיפרת לי? הייתי עוזר לך, היינו עובדים ביחד, הייתי שומר עליך."
היא מחייכת עם צד אחד של הפה, הצד השני נפוח וקרוע.
"לא היינו עושים שום דבר ביחד. היית עוצר אותי, מכריח אותי לרדת מזה, מנסה לפחות. היינו רבים עד שהיית משתלט על הכל ולוקח ממני את התיק."
אני רוצה לצרוח עליה שברור שהייתי לוקח ממנה את התיק! ברור שהייתי משתלט על הכל כי זה לא המקום שלה! היא לא צריכה לקחת את הסיכונים האלה! זה התפקיד שלי, של האחים שלי, אנחנו אמורים להגן עליהן.
"יכולתי לאבד אותך.. ידעת שהאנשים שלו עוקבים אחריך? מצלמים אותנו ביחד?"
"ברור שידעתי."
כאן נופל לי האסימון, ברור שהיא ידעה, היא תכננה את הכל.
"התערוכה אתמול… כשהתקרבת אליי וליטפת אותי, כשנתת לי לנשק אותך, למרות שאת לא אוהבת הפגנות חיבה בפומבי, למרות שסירבת לי כל כך הרבה פעמים.. את ידעת שמישהו מצלם אותנו."
שתיקה כהסכמה. הופתעתי כשהיא יזמה את המגע איתי, כשהיא היתה כל כך חמה ומתמסרת. אפילו אמרתי לאיתמר שההתנהגות שלה מוזרה.
היא ידעה שמצלמים אותנו, היא בטח גם ידעה שיעקבו אחריה הביתה.
"ידעת שאני אבוא לדירה שלך הלילה? שההתנהגות שלך תדאיג אותי ושאני אבוא לראות מה איתך?"
"לא. ידעתי שיש רכב מתחת לבית שלי שמתצפת עליי, ידעתי שצילמו אותנו בתערוכה. כשדפקת בדלת חשבתי שאלה האנשים של אברמוב, שהוא ראה מספיק ושהם כבר הגיעו."
"וידעת שהם רואים שאני נשאר ולא עוזב, ידעת שאברמוב יבין שיש בינינו מערכת יחסים ושהוא יבוא לקחת אותך."
שוב השתיקה המקוללת שלה. היא ביימה את הכל, כל מגע. אני מרגיש מעורער לחלוטין וחסר ביטחון, היא ביימה את כל מה שהיה בינינו? היא השתמשה בי למטרה שלה?
אמנם המטרה נעלה אבל.. היא יודעת שיש לי רגשות כלפיה. אני נשען אחורה על הכיסא שליד המיטה, אני צריך קצת מרחק ממנה, מהפנים הפגועות שלה.
"עכשיו אתה מבין.. לא יכולת להציל אותי, עידן, לא יכולת למנוע את מה שקרה. לא הייתי נותנת לך. נכנסתי לזה הרבה לפני הלילה הראשון שלנו ביחד."
"כן, אבל מערכת היחסים שלנו התחילה הרבה לפני הפעם הראשונה ששכבנו, ידעת שיש לי רגשות אליך, ידעת… וניצלת את זה."
"אתה מתנהג כאילו שבגדתי בך, לא זייפתי את מה שיש בינינו, לא זייפתי את מה שקרה בינינו הלילה."
אבל היא כן.. כל מה שהוביל ללילה הזה הוא הצגה אחת גדולה בשביל המצלמות של אברמוב. היא סירבה לי במשך שנה ופתאום לפני כמה חודשים היא התחילה לפלרטט איתי בחזרה.. היא ידעה שהחברה שלי מעורבת בצילומי האבטחה לפעילויות של אברמוב. היא ידעה שאני אהיה עד של התביעה, היא ידעה הכל מראש.
"תעני לי על שאלה אחת בכנות. אם כל הסיפור עם אברמוב לא היה קיים, היית נענית לי?"
היא לא עונה.
"השתיקה שלך רועמת."
אני לא מסוגל להמשיך להסתכל עליה יותר, למרות שזה נוגד את החינוך שלי, את הערכים שלי, אני קם ועוזב אותה לבד בחדר.
כעבור חודש
עידן
עדן יושבת מולי בסלון, היא הגיעה לפני כמה דקות לדבר איתי אז אנחנו יושבים עכשיו בדממה ושותים קפה, דוחים את הקץ.
"את מתכוונת להגיד משהו?" נמאס לי מנשים ששותקות ורואות יותר מדי.
"למה ניתקת קשר עם שני? למה עזבת אותה כשהיא היתה צריכה אותך יותר מהכל?" היא שואלת אותי בטון כל כך מאוכזב שאני מרגיש בחילה.
עדן היא אחות קטנה בשבילי, התינוקת של המשפחה, אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את האחים שלי והמחשבה שהיא מאוכזבת ממני, מרסקת אותי.
"היא לא צריכה אותי, לא אכפת לה ממני בכלל. עדן, היא השתמשה בי בשביל להשיג את המטרה שלה. היא ידעה שאני אוהב אותה והיא ניצלה את זה, בלי טיפת מצפון. את אמורה לכעוס עליה, לא עליי." אני נשמע כמו ילד קטן אפילו לאוזניים שלי, אני עוד דקה בן ארבעים ואני מדבר כמו נער מתבגר.
"כן, היא ניצלה את היחסים ביניכם בשביל להוריד מהרחובות פושע מסוכן, בשביל להציל נשים וילדים….."
"אז המטרה מקדשת את האמצעים?!" אני קוטע אותה בכעס.
"כן! מי כמוך יודע שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים! אח שלך חטף בשבילי כדור בחזה כי המטרה מקדשת את האמצעים!"
"זה לא אותו דבר!"
"אתה חתיכת שוביניסט!" מה??
"אני לא שוביניסט, איך את יכולה בכלל להגיד לי דבר כזה?" אני שואל אותה בהלם.
"אתה אוהב נשים, אתה מעריך ומכבד אותן, אתה מגונן עליהן ופועל לטובתן אבל בסוף היום, אתה מאמין שיש להן מקום מאוד ספציפי והן צריכות להישאר בו."
"זה ממש לא נכון! אין לי שום בעיה עם הקריירה שלה, אני תומך בה לגמרי, אני מעריץ אותה, היא תותחית!"
"אני לא מדברת על קריירה.. אתה מעריץ את האינטלקט שלה, את ההישגים שלה, אתה מאמין שהיא יכולה לכבוש את העולם ושהיא לא צריכה אף אחד בשביל זה. אבל אתה לא מוכן שהיא תסכן את עצמה למטרה מדהימה וחשובה. אתה לא מוכן שהיא תשחק במשחק של הגדולים, אתה לא מוכן שהיא תיקח החלטות שיכולות לפגוע בה פיזית כי אתה מאמין שזה תפקידו של הגבר לקחת סיכונים פיזיים, זה התפקיד שלכם להציל את כל הנשים בעולם.. לחטוף בשבילן כדורים, להרוג בשבילן.. אתה רוצה שהאלימות תישאר רק אתכם, אבל זה לא מציאותי.
עידן, היא לא אימא שלך, היא לא אני. היא לא אישה מוכה. היא לא קורבן. היא לוחמת ומותר גם לנשים להילחם. נעים מאוד, המאה העשרים ואחת, יש כאן גם נשים שנלחמות ומגינות על עצמן, לפעמים עם שימוש באלימות.."
פאק, פאק. אני שונא את זה.
"אתה יודע שמה שקורה ביניכם, אמתי. אתה יודע שהיא אמנם ניצלה את היחסים ביניכם אבל היא לא זייפה את הרגשות שלה. תיזכר במפגשים ביניכם, אתה דום עם עשרים שנים של ניסיון, סאבית יכולה לזייף את התגובות שלה? תיזכר בלילה האחרון שלכם ביחד ובתחושות שעברו בך. אתה באמת יכול לרגע אחד לחשוב שזה היה שקר?"
בא לי לדפוק את הראש בקיר. לא, שני לא יכלה לזייף את התגובות של הגוף שלה, את ההתמסרות המדהימה שלה, את הרגש. אני שוביניסט.
"אני מבין שאתן קרובות עכשיו."
"היא חברה הכי טובה של שתי הגיסות שלי, ברור שאנחנו קרובות עכשיו." היא עונה לי עם גלגול עיניים.
"היא שונאת אותי?" אני שואל ומפחד מהתשובה.
"היא לא שונאת אותך, אבל אכזבת אותה, פגעת בה. עזבת אותה לבד ולא נתת לה הזדמנות להסביר את עצמה. דרשת תשובות לשאלות קשות, שעות בודדות אחרי שהיא עברה אירוע סופר טראומתי ושפטת אותה כשהיא לא ענתה את מה שרצית לשמוע. עשית פדיחה מאמי, עכשיו אתה צריך לעבוד קשה."
שני
אני עומדת מול המראה ובוחנת את הפנים שלי. המראה החיצוני שלי שימש אותי כל חיי, ניצלתי אותו, הוא פתח לי דלתות ואני לא יודעת איך לחיות בלעדיו.
לשמחתי, אני לא צריכה. הפצעים החלימו יפה והסדק בעצם הלחי התאחה, נותרה לי רק צלקת קטנה ליד השפתיים שלדעתי אפילו מוסיפה לי. כן, אני יהירה.
חודש עבר מהפעם האחרונה שראיתי את עידן, המבט הנבגד שלו רודף אותי, הוא מאמין ששיקרתי לו, שזייפתי את כל מה שהיה בינינו בשביל להפיל את אברמוב.
כן, ניצלתי אותו ואת היחסים שלנו, אין ספק. ידעתי שעוקבים אחריי ומצלמים אותי, ידעתי בדיוק איפה ומתי אני לא לבד, נגעתי בו בצורה מכוונת ועוררתי את הזעם של אברמוב כדי שיפעל.
אבל לא זייפתי את הרגשות שלי, את המשיכה שלי ואת התגובות שלי לשליטה שלו.
אם הוא רק היה נותן לי הזדמנות, הייתי מסבירה לו הכל. אבל אולי הייתי צריכה לנסות יותר, אולי אחרי כמה ימים של מרחק, אחרי ששנינו נרגענו, הייתי צריכה לנסות ליצור איתו קשר. האגו שלי עצר אותי, כרגיל.
כשאני רואה אותו עומד בכניסה למשרד שלי עם קופסא שחורה ביד, אני חושבת לרגע שאני מדמיינת, שזימנתי אותו אליי מתוך המחשבות והצורך.
אחרי כמה רגעים של שתיקה מביכה, אני מבינה שהוא באמת כאן ושאנחנו עומדים אחד מול השני ללא מלים.
אילה נעמדת מאחוריו וסוגרת את הדלת עם חיוך.
"הבאת לי מתנה?" אני שואלת אותו בטון קליל, אין לי אומץ לשאול אותו את השאלות החשובות באמת.
"כן, חשבתי בהתחלה על פרחים, אבל את לא נראית לי כמו אחת שפרחים ירשימו אותה."
"אתה מחפש להרשים אותי?"
"תמיד."
הוא מתקרב אליי ומושיט לי את הקופסא. אני לוקחת אותה והולכת לשולחן שלי, מתיישבת על הכיסא ופותחת אותה בזהירות.
צעצוע, כמובן. מוזהב, נראה כמו שלט עם ראש קטן בקצה.
"מה זה?"
"זה צעצוע לאישה שנקרא Satisfyer, הראש הקטן נצמד לדגדגן ומוצץ אותו. לפי הביקורות זה חיקוי די מוצלח לאוראלי." הוא מסביר לי עם חיוך קטן ומתיישב על הכיסא מול השולחן שלי.
"לא הבנתי.. הפה שלך מקולקל?"
"סליחה?" הוא שואל בבלבול.
"הפה שלך התקלקל שאתה קונה לי חיקוי לאוראלי? אני מעדיפה את הדבר האמתי."
הוא מתחיל לצחוק בקול ואני מחייכת אליו בחזרה.
"לא, הפה שלי לא מקולקל, אבל זה יכול להיות מאוד שימושי כשאני מזיין אותך בדוגי, למשל. או כשאני ארצה לחלוק בך ושנינו נהיה בתוכך, הגישה לדגדגן תהיה בעייתית, הצעצוע יוכל להעצים את ההנאה שלך."
כמובן שיש לו תשובה להכל, הוא לעולם לא יירתע מהבוטות שלי.
"זה הזמן להתחיל להתנצל, עידן."
החיוך שלו נעלם והוא מסתכל עליי ברצינות ובעצב.
"אני מצטער, שני. אני מצטער שעזבתי אותך, אני מצטער שלא נתתי לך הזדמנות להסביר, אני מצטער שפקפקתי בך ואני מצטער שניסיתי לשלוט בך. את האישה הכי חזקה שאני מכיר ואני יודע למה את מסוגלת, אני יודע כמה את חדורת מטרה, אבל נבהלתי, הפחדת אותי. פחדתי שיכולתי לאבד אותך, את האישה הכי חשובה בחיים שלי. פחדתי שסיכנת את עצמך כשבראש הדפוק שלי אני אמור להסתכן במקומך.
לקח לי הרבה זמן פלוס שיחת נזיפה מעדן בשביל לפקוח את העיניים ולהבין שאני מנסה להציל את כל העולם בגלל הילדות שלי, בגלל העבר שלי וזה לא הגיע לך. מגיע לך שאני אכנס למערכת היחסים הזאת נקי ומלא אמון.
אני מצטער שזלזלתי ביכולות שלך ואני אוהב אותך, יותר מכל אדם אחר בעולם."
זה הלך הרבה יותר טוב ממה שציפיתי…
"אני מצטערת שניצלתי אותך וביימתי את הפעולות שלי בפומבי, אבל אני רוצה שתדע שאם הייתי צריכה לעבור את זה שוב, לא הייתי משנה כלום. כי בסופו של דבר הצלחנו, אברמוב נכנס לכלא לכל החיים והארגון שלו התפרק. זה היה שווה את זה."
"אני יודע, קשה לי להודות בזה אבל פעלת נכון, לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים."
"זה המוטו שלי."
הוא קם מהכיסא, עוקף את השולחן ויורד לברכיים מולי, מתמקם בין הרגליים שלי ומחבק את המותניים שלי חזק.
"זה הזמן להגיד לי שאת אוהבת אותי גם."
