עמית
בוקר יום שני.
התעוררנו מהשעון המעורר של הדר, אני ביטלתי את השעון המעורר שלי כבר לפני שבוע.
למרות שרציתי ליהנות עוד קצת מחום גופה במיטה, היא קמה בזריזות והחלה להתארגן ליום העבודה.
להפתעתי היא הכינה לנו ארוחת בוקר קלילה, חביתות, גבינות וסלט. היא אכלה בדיוק כמו אתמול, אותן תנועות מחושבות ומנות קצובות, רק שהפעם זה הפריע לי פחות.
אולי זה בגלל שכבר ידעתי מה עומד מאחורי זה ואולי זה בגלל ששמחתי שהיא לא מסתתרת, לא מעלה הצגה עבורי, אלא מרשה לעצמה להמשיך להיות אמתית.
אף אחד מאתנו לא העלה את נושא השיחה הטעון. אני לא אוהב לטאטא דברים מתחת לשטיח ומעדיף תקשורת, בייחוד עם בנות זוג ועל אחת כמה וכמה אחרי חצי שנה של הסתרת סוד מהמשפחה שלי. אבל אין ספק שארוחת בוקר זריזה לפני יום עבודה, זה לא הזמן לעוד שיחה מורטת עצבים.
הקפצתי אותה לסלון ונפרדנו עם נשיקה קצרה והבטחה להיות בקשר במהלך היום.
אני מודה שאין לי מושג איך להתקדם איתה, אין לי מושג מה אני אמור לעשות ומה אני יכול באמת לדרוש ממנה בשלב הזה.
אני צריך עזרה וגם היא, עזרה מקצועית. אבל מעל לכל, אני צריך זמן. לקחת זמן לעצמי לעכל את כל הגילויים מאתמול, לעכל את המבחנים שניצבים בפניי ולחשוב על דרכי פעולה חכמות ואני צריך גם לתת לה את הזמן להתמודד עם הפרעת האכילה שלה, עם העובדה שאני יודע ושאני לא מתכוון להיעלם, אני לא מתכוון לברוח ולתת לה להמשיך לחיות ככה.
היום עובר באטיות, למרות שאני מנסה למלא אותו בעשייה, באימונים ובמפגשים. אני רוצה לראות אותה שוב והציפייה הזאת גורמת לשעות להיראות כמו ימים.
אני מנסה לנצל את השעות המתות בקריאה, בלמידה על העולם שלה, על השדים שהיא נלחמת בהם. יש להפרעות אכילה פנים רבות וכל אדם לוקח את זה אחרת, מתמודד אחרת.
אין חוקים ואין דרך אחת, אני אצטרך ללמוד ביחד איתה.
הדר
ציפיתי לקחת את זה יותר קשה, ציפיתי להיות שבר כלי היום. לא להצליח לעבוד, לא להצליח לחייך.
אבל דווקא הבוקר קמתי עם תחושה קלה יותר, כאילו עול מסוים ירד ממני. עצם ההודאה בבעיה, בפני עמית ובעיקר בפני עצמי, ההכלה שלו, התגובות וההישארות לצדי לאורך כל הלילה והבוקר למחרת, שיחררו מעט את תחושת המחנק התמידית.
במהלך היום הוא שלח לי כל מיני הודעות חמודות, תמונות מצחיקות של אביתר מתעלל בו באימון האגרוף ותייג אותי בפוסטים מצחיקים.
הוא לא עזב אותי לרגע, כל הזמן דאג להדגיש בפניי כמה שהוא נוכח, כמה שהוא לא הולך לשום מקום. אין ספק שהמסר הועבר.
עכשיו שערב הגיע ויום העבודה הסתיים, אני לא מופתעת לראות אותו נשען על הרכב שלו מחוץ לסלון וממתין לי עם חיוך רחב.
"אתה זוכר שהרכב שלי כאן עוד מאתמול, נכון? אני לא צריכה טרמפ." אני אומרת לו ומשיבה בחיוך רחב משלי.
הוא מתקדם לעברי ועוטף אותי בחיבוק חזק. "אני זוכר, אבל רציתי לראות אותך ולבדוק אם יש לך זמן בלוח הזמנים הצפוף שלך לעוד דייט."
"יומיים ברציפות? אני מאמינה שאני אמורה לסרב ולשחק אותה קשה להשגה."
"תאמיני לי ששום דבר בך לא קל להשגה, אני יודע טוב מאוד כמה קשה אני צריך לעבוד בשבילך." הוא אומר לי ונימת הצחוק הופכת לרצינית יותר. החיוך הופך לעדין יותר והוא מלטף לי את הלחי.
"ומה איתך? אתה קל להשגה?" אני שואלת ומלטפת אותו בחזרה, הפנים שלנו קרובות והשפתיים כמעט נוגעות.
"כבר השגת אותי."
אין טיפת ציניות בטון שלו, למרות המלים הרומנטיות שגובלות בקלישאה, הוא אמין לחלוטין. זה לא עוד משפט, אלו לא סתם מלים שאמורות להישמע טוב. הוא מתכוון לזה.
"אז קח אותי לעוד דייט."
עמית
אנחנו עוברים דרך הדירה שלה, היא מתקלחת ומתארגנת בזמן שאני מחטט בערימות הספרים שלה ואנחנו נוסעים לקולנוע. בחרנו ביחד סרט אקשן ואני נהנה מכל רגע, האווירה קלילה והאצבעות שלנו שלובות.
היא לא נוגעת בפופקורן ושותה בקבוק מים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להטריד אותי ואני גם לא מתכוון להעלות הערב את הנושא. היא טוענת שהיא החלה לאכול בצורה יותר מסודרת ואני רוצה לתת לה ליהנות מהספק, תחת עין בוחנת. הבטחתי לעצמי שאני אתן לשנינו זמן ואני אעמוד בהבטחה.
אני חייב להודות גם שהיא נראית יותר טוב, כמובן שהיא לא עלתה במשקל בכמה ימים בודדים, לפחות לא לפי מה שאני יכול לראות כרגע, אבל היא פחות חיוורת ונראית יותר אנרגטית.
הסרט מסתיים ואנחנו קמים להתמתח ולהרגיל את העיניים לאור הבוהק.
"הסרט היה מעולה, אני מתה על מרוול וסרטים שמבוססים על קומיקסים."
"גם אני, היה רגע שחששתי שתכריחי אותי לצפות בקומדיה רומנטית."
"אל תטעה, אני מתה גם על זה ואני עוד אכריח אותך." היא עונה לי עם חיוך זדוני ואני מנשק אותה בחופשיות.
"לא בא לי לסיים את הערב, את רוצה ללכת לשבת איפשהו?" אני שואל בהיסוס. האמת שאני רעב, אבל אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני בוחן אותה ולוחץ עליה.
"כן, בכיף. אני רעבה קצת." היא עונה לי בטון קצת יותר חלש אבל עם מבט נחוש. האופטימיות שלי גוברת.
"מעולה, בואי נלך לבחור מקום."
אנחנו יושבים באחת המסעדות שבקניון שבתוכו ממוקם הקולנוע. לשמחתי היא אוכלת את רוב המנה שלה ואני מרגיש הרבה פחות אי נוחות בסיטואציה.
"אז איך אתה ישן בימים האחרונים?" היא שואלת אותי בזמן שאני ממתין לעוד בקבוק שתיה.
"יותר טוב, השבוע האחרון בבית עשה לי טוב. פחות לחץ, פחות מתבגרים מלאי הורמונים וכעסים. בשבוע שעבר היו כמה סיוטים אבל הלילות האחרונים עברו בשלום, במיוחד אתמול." אני עונה ומחייך אליה.
"אתה חושב שזה בגלל החופש מהעבודה? או שאולי האימונים המפרכים שמתישים אותך?"
"אני חושב שזה שילוב של כמה דברים. החופש מהלחצים בעבודה, האימונים שגורמים לי להתרסק לשינה מותשת. הכנות מול המשפחה שלי, עצם זה שהם יודעים מה עובר עליי הוריד ממני הרבה רגשות אשם ו…את."
"אני?" היא שואלת במבט מופתע.
"כן, את. את ממלאת אותי ברגשות חיוביים, אני חושב עליך הרבה ופחות מתעסק בעבר ובמה שלא טוב. הלילה האחרון איתך, למרות שהוא הגיע אחרי שיחה מאוד טעונה, מילא אותי בנחת. הנוכחות שלך מרחיקה את הסיוטים."
היא מסתכלת עליי ברצינות, מסמיקה מעט ואז חיוך שטותי עולה על שפתיה והעיניים שלה צוחקות. "אתה השוואת אותי עכשיו ללוכד חלומות?"
"אני מעדיף אותך בתוך המיטה איתי מאשר תלויה על הקיר." אני עונה לה באותו טון שטותי.
"תלויה על הקיר.. זה נשמע כמו משהו שהאחים שלך יאהבו, אני אמליץ לאלינה."
ההצהרה הזאת מוציאה ממני צחוק מופתע. לא חשבתי שהיא יודעת מה באמת קורה בתוך הזוגיות של אחי והחברה הכי טובה שלי, במיוחד שהיא המנהלת של הדר.
"לא ידעתי שאלינה משתפת אותך במידע הזה."
"היא לא מספרת לי בפרטי פרטים, אבל אנחנו מספיק קרובות בשביל שאני אבין מושגים כמו בדס"מ, דום, סאב וכדומה."
"הבנתי.. ומה את חושבת על זה?" אני שואל בהיסוס. העולם הזה מאוד מסקרן ומושך, אבל זה לא מי שאני ואני מקווה שהיא לא מצפה לזה רק בגלל עידן ואיתמר. אני מאמין שכבר הייתי יודע אם היא היתה קשורה איכשהו לבדס"מ, אבל עדיף לשאול ולהיות בטוח.
"אני חושבת שזה מאוד מעניין ואני בטוחה שהזוגיות שלהם מלאה בחוויות, אבל זה לא בשבילי. אני מאמינה שכבר הבנת שאני לא ביישנית בכל הנוגע לסקס ואין לי יותר מדי חוקים וחששות, אבל בדס"מ הארד קור כמו האחים שלך, לא מדבר אליי.
ואתה? יש משהו שאני צריכה לדעת?"
"אני חושב בדיוק כמוך. אני מאוד מכבד את האחים שלי, אני אוהב אותם ומאמין שאורח החיים שלהם טוב להם ולבנות הזוג שלהם. אבל זה לא מי שאני ולא מה שאני מחפש."
"אתם שישה אחים, רק התאומים חיים את זה, או שיש לך עוד אחים בבדס"מ?"
"רק התאומים. אביתר ומורן ממש לא קשורים לעולם הזה ומעולם לא היו אפילו במועדון שהתאומים עובדים בו, אני ביקרתי פעם או פעמיים וזה הספיק לי."
"וגיא?"
"גיא.. האמת שאין לי מושג מה גיא אוהב. אמנם אני יותר מופנם משאר האחים אבל גיא הוא סוג של אניגמה. הוא אח מדהים, בן מדהים וחבר נאמן, אני סומך עליו בעיניים עצומות והוא תמיד שם בשבילי.. אבל אני לא באמת יודע מה הוא עושה ומה עובר לו בראש. לצערי ככל שהשנים חולפות הפערים בינינו רק גוברים ואנחנו רואים אותו פחות ופחות."
הדר
הדייט השני שלנו עובר בהצלחה. למרות שאני נהנית עם עמית מאוד, אני משכנעת אותו להחזיר אותי לחניה של העבודה ולא להעביר עוד לילה ביחד.
אני רוצה להיות איתו, אני רוצה לחזור איתו הביתה ולבלות לילה של הנאה מוחלטת ביחד, אבל אני מפחדת לפתח בו תלות, בייחוד בתקופה כל כך רגישה.
אני נלחמת כל יום לאכול יותר, לחזק את עצמי ולנצח את המחלה שמלווה אותי שנים. אני רוצה לדעת שאני מספיק חזקה להילחם לבד ולא בעזרת משענת אנושית.
עמית נפלא, אבל אנחנו רק בתחילתו של קשר וכמו כל קשר חדש, הוא לא יציב ואי אפשר לתלות בו יותר מדי תקוות.
אני רוצה לדעת שאם לא נחזיק מעמד, אם הוא יצא מחיי, אני לא אשבר. אני אהיה מספיק חזקה להמשיך במלחמה.
אחרי ארוחת הערב הלכתי לשירותים ועיניי הנץ של עמית ליוו אותי. ראיתי את החשד שלו, את הדאגה והפחד שאני הולכת להקיא. להפתעתי לא הרגשתי מאוימת, המגננות הקבועות שלי לא עלו ולא היה לי דחף להתעמת איתו על חוסר האמון.
להפך, הרגשתי מנוחמת, הרגשתי שאכפת לו מספיק בשביל לבדוק אותי ולשמור עליי.
אז הלכתי לשירותים והייתי הכי זריזה שאני יכולה להיות. כשחזרתי אחרי כמה דקות בודדות, ההקלה במבט שלו גרמה לי לחייך. בעבר הייתי כועסת.
נפרדנו בנשיקה ארוכה וחזרתי הביתה לבד, ברכב שלי.
לראשונה מזה הרבה זמן, השקט בדירה לא לווה בתחושת בדידות והקול בראש שלי, שמלווה אותי שנים, השתתק.
הימים חולפים והזוגיות שלנו נכנסת לשגרה מלאה בחיוכים ותחושת אושר. נראה שהסיוטים של עמית נרגעו, הוא ממשיך בטיפולים פסיכולוגיים והוא לוקח כדורים נוגדי דיכאון בקביעות. ההקלה של המשפחה שלו מוחשית ועוטפת אותנו.
אנחנו מגיעים ביחד לארוחות שישי ואני חושבת להזמין אותו לסוף שבוע אצל המשפחה שלי בבאר שבע.
המשקל שלי עולה. אמנם אני עדיין לא במקום שבו עלייה במשקל משמחת אותי, רחוק מזה, אבל אני כן שלמה עם הידיעה שזה הדבר הנכון. שאני פועלת נכון עבורי ועבור הבריאות שלי.
כל בוקר אני נשקלת, המעשה מלווה תמיד בבחילה וזיעה קרה. אני מלאה בדיסוננס, הרצון להיות בריאה, הרצון לחיות, אל מול הפחד המשתק מהמספרים שיופיעו על המשקל.
אני ממשיכה לאכול שלוש ארוחות בריאות ביום והמנות גדלות מעט.
אני מרשה לעצמי לאכול יותר בחברת אנשים, אבל עדיין שולטת בתגובות שלי מולם, כדי לא לעורר אי נוחות. עמית הוא האדם היחיד שאני לגמרי אמתית לידו.
דבר אחד שלא נעלם אף פעם, גם לא בשנים בריאות יותר, הוא ספירת הקלוריות והבחינה של הסובבים אותי. אני מאמינה שזה משהו שגם לא יעבור, זה מושרש בי יותר מדי.
האימונים של עמית אינטנסיביים והוא נכנס עמוק לעולם האגרוף. השרירים שלו מתנפחים יותר ויותר והדמיון בינו לבין התאומים גובר. המאמן שלו מדבר איתו על השתתפות בתחרויות מקומיות והפיכת האגרוף למקצוע רווחי.
עמית מסרב בתוקף ומתעקש שבחודשים הקרובים הוא יחזור להוראה, אבל אני רואה שהרעיון קורץ לו.
"אתם אתנו בארוחת השישי?" שרה שואלת אותי בזמן שאני משייפת את הציפורניים שלה.
"כן, בטח. יש מצב שבעוד שבועיים שלושה נעשה סוף שבוע בבאר שבע." אני עונה לה בקלילות ונוחות. תמיד הרגשתי בנוח איתה, אבל אחרי השבועות האחרונים, אני מחשיבה אותה לאחת האנשים הכי קרובים אליי.
"איזה יופי, אני שמחה לשמוע, מתוקה שלי."
"אז.. גברת איתן.. מתי את מתכוונת לספר לבנים שלך שאת נמצאת בזוגיות? את לא חושבת שמשכת את זה מספיק?" אני שואלת אותה עם חיוך וגבה מורמת.
"אני שמחה שהתסכול שלי משעשע אותך." היא עונה לי בהומור.
"אל תתחמקי מתשובה, למה את מחכה?"
"אני מנסה להשאיר את זה לעצמי כמה שאפשר. אני אגיד לך את האמת, אחרי כל כך הרבה שנים של מחשבות ודאגות, פשוט לא בא לי לנתח את זה. לא בא לי לדבר עם הבנים ולספר להם, לא בא לי לענות על שאלות. לא בא לי שהם יחקרו אותו ויבדקו אותו כמו ששתינו יודעות שהם יעשו.
לא בא לי שהם יגוננו עליי אחרי שנים שחיזקתי את העצמאות והביטחון שלי.
יותר מהכל, לא בא לי לחשוב על פערי הגילים שלנו ואני יודעת שברגע שאני אראה אותו באותו החדר עם התאומים, שצעירים ממנו בסך הכל בחמש שנים, אני אחטוף זעזוע.
אז בינתיים אני שומרת על הסטטוס קוו."
"אני סתם מציקה לך, שרה. זכותך המלאה לעשות מה שאת רוצה ולחשוב רק על עצמך לשם שינוי. תיהני מזה, תיהני ממנו כמו שמגיע לך.
כשיגיע היום לשתף, תשתפי… ותתמודדי עם ההשלכות." אני מסיימת עם קריצה וצחוק.
"איזה חצופה נהיית, הדרי. הבן שלי משפיע עליך לרעה." היא אומרת לי וצוחקת בחזרה.
"את נראית טוב." היא אומרת לי אחרי כמה רגעים של שקט.
"תודה.. עליתי קצת במשקל." אני אומרת לה ומשפילה מבט, אמנם מעולם לא דיברנו על הפרעת האכילה שלי ועל פניו היא לא יודעת, אבל שרה מאוד חדה ואינטואיטיבית.
"לא התכוונתי למשקל שלך, מתוקה שלי, את תהיי יפהפייה בכל משקל. התכוונתי שאת נראית שטוב לך, את מחייכת יותר, את צוחקת ואת קורנת."
אני לא יודעת למה, אבל המילה "קורנת" מקושרת אוטומטית בראש שלי לנשים בהריון. אולי כי זה תיאור שנותנים להן בכל הסרטים.
המילה הזאת לא עוזבת אותי, גם אחרי ששרה הולכת. ההתעסקות בה מטרידה אותי ואני מנסה להבין מה גורם לי להרגיש כל כך חסרת מנוחה, עד שנופל לי האסימון.
מאחר לי המחזור בשבוע.
ההתרגשות מהזוגיות עם עמית, ההתעסקות בהחלמה, גרמו לי לשכוח את התאריך שבו אני אמורה בערך לקבל. בנוסף, אני כבר כמה ימים מתעוררת עם בחילות קלות, מרגישה כאבים ברחם והחזה שלי רגיש, נפוח מעט. אבל כל אלה תסמינים קבועים של המחזור שלי, אז איפשהו הנחתי שהוא בדרך.
רק עכשיו כשאני בוחנת באמת את התאריכים, אני מגלה את האיחור.
אולי זה השינוי בהרגלי האכילה, אולי זה עומס הרגשות בתקופה האחרונה, אולי המחזור באמת עומד להגיע.
יש כאן הרבה "אולי" ו"אולי" אחד נוסף ועצום… אולי אני בהריון.
אני מסיימת את יום העבודה בתחושת ריחוף וחוסר ריכוז, אני עונה להודעות מעמית בצורה אוטומטית ומנסה להתנהג כמה שיותר בטבעיות.
אני לא רוצה לשתף אותו עד שאהיה בטוחה. למרות שטוב לנו, כל כך טוב לנו, אני לא רוצה לקשור אותו אליי באיזושהי תחושת מחויבות.
לא דיברנו שוב על הפרעת האכילה שלי מאז אותה השיחה לפני כמה שבועות. אני רואה שהוא עוקב אחרי הרגלי האכילה שלי ודואג לי מאוד, אבל הוא נותן לי את הזמן להתמודד ולהכיל הכל. מצד אחד, לא מסתיר את העניין שלו, מצד שני, לא מפעיל עליי לחץ להתחיל טיפול פסיכולוגי מסודר.
אני בוטחת בו ומאמינה בקשר שלנו, אבל חוסר הביטחון שמלווה אותי שנים, עדיין מקנן בתוכי וגורם לי לפקפק בעוצמת החיבור בינינו.
ברגע שהלקוחה האחרונה שלי קמה, אני רצה החוצה ונוסעת לסופרפארם. כעבור פחות מעשרים דקות אני כבר בשירותים בדירה שלי, קורעת את החפיסה שמחזיקה בתוכה שני מקלונים. בהוראות היה כתוב לעשות את הבדיקה עם הפיפי הראשון בבוקר, אבל אני לא מסוגלת לחכות, אין סיכוי.
פס אחד חזק ובולט מופיע ברגע שאני עושה את הבדיקה. פס אחד זו תשובה שלילית.
אוקיי, אני לא בהריון, הכל בסדר, הכל לגמרי בסדר, אני לא בהריון. אני אמורה להרגיש הקלה עצומה, אז למה הלחיים שלי רטובות מדמעות? למה החזה שלי כואב? למה עצוב לי כל כך?
אני בוהה במקלון כאילו הוא מחזיק בתוכו את התשובות לשאלות הכי עמוקות ביקום ואז מתחיל להופיע עוד פס, חלש, ורוד עדין, אבל ברור ומוחלט.
שני פסים, אני בהריון.
הבחילה שמלווה אותי מהבוקר מתעצמת ואני מסתובבת במהירות לאסלה ומקיאה את תכולת הקיבה שלי.
כמובן שעמית בוחר בדיוק את הרגע הזה להיכנס לדירה עם המפתח שנתתי לו. תוך כמה שניות הוא כבר פורץ את דלת השירותים ומתכופף מולי, נסער ומבוהל.
"הדר, אל תעשי את זה, אני מבקש ממך, אל תמשיכי עם זה. ניסיתי לתת לך זמן, כמה שיכולתי, אבל אני לא יכול להיות סבלני יותר.
אני אוהב אותך, יותר מהכל ואני לא אתן לך לוותר על עצמך ועלינו! לא מעניין אותי מה תגידי ולא אכפת לי אם תכעסי עליי, מחר את מתחילה טיפול!" הוא צועק עליי ומחבק אותי ולגמרי מפספס את הבדיקה שאני עדיין מחזיקה ביד.
"את שמעת אותי? אני אוהב אותך ואנחנו נעבור את זה ביחד. אני אבוא איתך לפגישות אם את רוצה, אני אכנס איתך או שאני רק אסיע אותך ואחכה בחוץ, אבל אני לא מוכן להעלים עין ולתת לך לפגוע בעצמך. את הדבר הכי חשוב לי ואני לא…."
"עמית, תסתום." אני אומרת לו ומתחילה לצחוק.
"מה?" הוא מסתכל עליי בהלם, הצחוק שלי רק מפחיד אותו יותר. הוא בטח חושב שהשתגעתי.
"הדר, זה ממש לא מצחיק, מה עובר עליך? את מלחיצה אותי."
"אמרת שאתה אוהב אותי."
"ברור שאני אוהב אותך, אני מאוהב בך כל כך הרבה זמן, רק חיכיתי לרגע הנכון להגיד לך. לא רציתי להלחיץ אותך, בייחוד בתקופה הזאת שאני רואה כמה שאת עובדת קשה כל יום במלחמה הפרטית שלך. אני רואה כמה שאת רוצה לנצח ופחדתי להעמיס עליך."
הוא אוהב אותי והוא צועק עליי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. השילוב מצחיק אותי יותר, תחושת אופוריה ממלאת אותי.
הוא אוהב אותי והוא לא יוותר עליי. ההיריון הזה לא יקשור אותו אליי בתחושת מחויבות, האהבה שלנו כבר קשרה אותנו אחד לשני.
"הדר, יפה שלי, אני מתחנן בפניך, תני לי את ההזדמנות להוכיח לך שאת לא לבד, שאני איתך וביחד ננצח הכל. נתחיל טיפולים ונעבוד על זה, אני מבטיח לך. רק אל תעשי את זה יותר, בבקשה ממך."
"עמית, לא הקאתי בכוונה, לא הקאתי כבר כמעט חודש, מאז הפעם ההיא שסיפרתי לך עליה."
"אני לא מבין, את חולה? יש לך וירוס או משהו?"
"או משהו.." אני רוצה לנשק אותו ולחבק אותו, אבל לפני זה אני חייבת לצחצח שיניים. אז במקום זה, אני פשוט מראה לו את הבדיקה.
"אני בהריון."
"את בהריון." הוא חוזר אחריי בהלם ובוהה בבדיקה.
"את בהריון?" הפעם הוא שואל וחיוך מהוסס מתחיל להופיע על הפנים היפות שלו.
"כן, הקאתי כי זה מה שעושים בהריון מסתבר. אנחנו עומדים להיות הורים." אני עונה לו וצוחקת שוב.
הוא מלטף אותי בעדינות ומסתכל עליי במבט מלא פליאה. מתקרב אליי ומנשק לי את המצח, עין עין, את האף ולבסוף את השפתיים.
"אנחנו עומדים להיות הורים." הוא חוזר אחרי המשפט האחרון שלי ומחבק אותי אליו חזק.
"אני אתחיל טיפול פסיכולוגי, אם יהיה צורך נלך גם לטיפול זוגי. אני אעשה כל מה שצריך כדי להיות בריאה בהריון הזה, עמית, אני מבטיחה לך."
הוא עוזב אותי לרגע ומסתכל לי עמוק בעיניים. "אנחנו נעשה כל מה שצריך, ביחד. בהריון הזה, בהריון הבא ובכל יום מעכשיו ולתמיד."
כתיבתך קולחת זורמת ומשאירה תמיד טעם של עודנהדרת אתאכן ״מזון לנשמה…״ויש למה לצפות