איתן – כאב יפהפה – פרק ג

אלינה

אני מסיימת את ארוחת הצהריים כשמיה, פקידת הקבלה, נכנסת למשרד שלי. "אלינה, מישהי מבקשת אותך בכניסה."

זה קורה לפעמים שנשים נכנסות מהרחוב ומנסות לקבל טיפול מעכשיו לעכשיו, בדרך כלל אין לי זמן ואני מתעקשת לקבוע תור, אבל היום היה לי ביטול אז אני במצב רוח יותר נדיב.

אני יוצאת לקבלה ורואה את האורחת שלי, שרה, אימא של איתמר ועמית. אני נעצרת ולוקחת לעצמי כמה רגעים, אוזרת אומץ, מוסיפה עוד שורת לבנים לחומה שבניתי סביבי ומכינה את עצמי נפשית לשיחה איתה.

שרה היא אחת הנשים היותר טובות שהכרתי, היא אימא נפלאה והיא תמיד התייחסה אליי כמו לבת, אבל לא ראיתי אותה ארבע עשרה שנים.

אני לא יודעת מה נאמר לה אחרי שעזבתי, אני לא יודעת למה היא באמת כאן עכשיו, אבל אני מניחה שאני לא יכולה להסתתר במשרד שלי כל היום, אז אני לוקחת עוד נשימה אחת עמוקה וניגשת אליה.

"הי שרה, מה שלומך?" אני אומרת לה בנימוס ומבוכה.

"אל תהיי כל כך רשמית אהובתי." היא אומרת לי ומושכת אותי לחיבוק אימהי חם. "שמעתי שחזרת והייתי חייבת לקפוץ לביקור, התגעגעתי אליך מתוקה שלי."

"גם אני התגעגעתי מאוד, אני שמחה שבאת." אני אומרת לה בכנות.

אני מכינה לה כוס קפה ואנחנו מתמקמות במשרד שלי.

"אז איפה היית כל השנים האלה?"

"פה ושם, בעיקר גרתי במרכז והתעסקתי במחשבים ותוכנה."

"איך זה מתחבר לסלון יופי בדיוק??" היא שואלת עם חיוך.

"נושא היופי תמיד עניין אותי וגם התעסקתי בו תקופה, אחרי כמה שנים בעבודה משרדית, ברחתי בחזרה למה שאני אוהבת."

אנחנו יושבות ביחד דקות ארוכות ומתעדכנות על השנים האחרונות ומה השתנה, היא מספרת לי בגאווה על ששת הבנים שלה ועל ההתרגשות שלה מהחתונה של אביתר.

אנחנו מדברות על הכל ובעצם על כלום. שתינו יודעות שהשאלה הכי חשובה היא "למה?" ואולי שתינו לא רוצות לענות עליה.

לבסוף אנחנו קמות וחולקות חיבוק פרידה, יש בי דחף לספר לה הכל, להתנצל בפניה ואולי לגרום לה להבין אותי. אולי לספוג ממנה קצת רחמים ופינוק, אבל אני שותקת.

כשהיא פותחת את הדלת כדי לצאת, היא נעצרת ומסתובבת אליי במבט רציני ואני מחכה למלים שלה כמו לנשימה הבאה שלי.

"את מתכוונת ליצור איתו קשר?" אני לא בטוחה למי היא מתכוונת ואני מניחה שהיא מדברת על עמית.

"עמית היה פה לפני כמה ימים, קבענו להיפגש בסוף השבוע."

"אני לא מתכוונת אליו." אז היא יודעת, לפחות משהו.

"לא."

אני בטוחה שהתשובה שלי לא מספקת אותה, אבל שרה מעולם לא היתה חטטנית והיא לא ישירה כמו הבנים שלה.

היא מהנהנת עם הראש פעם אחת ויוצאת. לוקח לי הרבה זמן להתאושש מהמפגש איתה, אבל העבודה קוראת לי ומהר מאוד אני שוקעת שוב בעיסוקים שלי.

למרות שאני מרוכזת בעשייה, אני יודעת בתוך תוכי, שזה לא הביקור האחרון שאני אקבל מבני משפחת איתן.

 

איתמר

הימים חולפים וההתעסקות שלי באלינה הופכת לאובססיה, יש לי כל כך הרבה שאלות וקשה לי לפעול באיפוק, אז אני עושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, אני חוקר.

אני משתמש בכל הקשרים שיצרתי בשנים האחרונות בשביל לברר איפה בדיוק היא היתה בכל הזמן הזה ולמה היא חזרה עכשיו.

נראה שהיתה תקופה של כמה שנים טובות בהן היא גרה בתל אביב ועבדה בהייטק כבוחנת QA. על פניו העבודה היתה מתגמלת, העריכו אותה מאוד והיא יצרה לעצמה חיים יפים ואז ביום בהיר אחד היא הגישה מכתב התפטרות ואפילו עברה דירה. ההתנהגות הזאת מדליקה אצלי נורות אדומות ומעוררת אפילו יותר שאלות.

למה היא עזבה מקום עבודה רציני ומכובד ועברה דירה באותו השבוע? ברור לי שמשהו קרה ויש לי הרגשה שהמשהו הזה מאוד רציני.

אני מקיים עוד שיחת טלפון שבסופה אני מתבקש להמתין כמה ימים לתשובות קונקרטיות. אני יודע שההמתנה תשגע אותי, אבל הייתי במקום הזה בעבר, כבר השתגעתי בגללה פעם אחת, שרדתי את זה אז ואני אשרוד גם הפעם.

עידן מתקרב אליי בדממה ואני תוהה לעצמי כמה זמן הוא עומד כבר במשרד שלי ומה הוא שמע.

"לא יודע מה איתך אח גדול, אבל לי יש דה ז'ה וו." פשוט נפלא, הוא שמע הכל.

"אתה יודע שאני לא יכול להתעלם מהחזרה שלה, עידן."

"אני יודע, אני רק תוהה לעצמי איזה מחיר תשלם הפעם."

כשאלינה עזבה, איבדתי את זה לגמרי. היא תמיד סקרנה אותי, משכה אותי, אבל היא היתה צעירה והחברה הכי טובה של עמית. לא יכולתי לשחק איתה משחקים ולא רציתי לפגוע בה, אז נלחמתי במשיכה אליה.

כשהיא הגיעה לגיל שמונה עשרה, מחסום החוק נעלם ונהיה לי יותר ויותר קשה להתרחק ממנה.

השירות הצבאי שלי התקרב לסיומו ויצאתי יותר הביתה, היא היתה אצלנו על בסיס יומי. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי אותה, הרחתי אותה, שמעתי את הצחוק שלה ורציתי אותה. פאק כמה רציתי אותה.

הידיעה שהמשיכה הדדית, שיגעה אותי יותר. אף אחת מעולם לא הסתכלה עליי כמו שאלינה הסתכלה עליי והתמכרתי למבט שלה.

התקרבתי אליה, למרות שביקשתי ממנה להתרחק ולא לפתח לגביי תקוות שווא, פעלתי בדיוק להפך ולא נתתי לה להשתחרר ממני.

הפכנו לידידים, היא היתה אינטליגנטית ובוגרת והיא פשוט הבינה אותי. המשיכה הפכה מהר מאוד ליותר והתחלתי לפתח כלפיה רגשות. כולם ראו את זה כמובן, במיוחד עמית שהיה כלב השמירה האישי שלה, אבל לא נתתי לו אפשרות להגן עליה מפניי. הוא היה ילד ולא ייחסתי לדעות שלו חשיבות, אפילו לא סיפרתי לו על המחשבות והתוכניות שלי.

סיפרתי לה על עולם הבדס"מ, למרות שהיא היתה בתולה וידעתי שזה יכול מאוד להפחיד אותה. רציתי להיות אני איתה, בלי מסיכות ובלי משחקים.

להפתעתי היא קיבלה בהבנה את הפטיש שלי ושאלה המון שאלות, היא קראה ספרים ומאמרים בנושא ועשתה ממש שיעורי בית כמו התלמידה החנונית שהיא היתה באותו הזמן.

בלילה אחד גורלי, אחרי חודשים של יצירת אמון וחיזוק הקשר בינינו, שכבנו. הייתי עם עשרות נשים מאז ובמאות סיטואציות מיניות שונות, אבל שום דבר לא השפיע עליי כמו הסקס עם אלינה.

התמימות שלה בשילוב עם המיניות הטבעית שנטפה ממנה, יצרו עבורי סוג של סם, רציתי אותה כל הזמן ובכל מקום.

הקשר לא הספיק באמת להתפתח ולהתחזק עד הלילה שבו עשיתי את טעות חיי.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

"תתכווצי סביב האצבעות שלי מתוקה, אני רוצה להרגיש אותך מושכת אותי לתוך הגוף שלך." כאילו שהאצבעות והלשון שלו לא משגעים אותי מספיק, הוא חייב להוסיף גם את המלים המטריפות. לפני כמעט חודש איבדתי את הבתולין שלי… טוב, איבדתי זה מונח מגוחך, מסרתי אותם ברצון מוחלט!! ומאז איתמר לא עוזב אותי בשקט, אני מסמיקה כשאני חושבת על הדברים שאנחנו עושים ביחד בחדר שלו.

הוא מנשק ומלקק כל פינה בגוף שלי, הוא גורם לי לגמור שוב ושוב, הוא משגע אותי, מדליק אותי, מרטיב אותי ואני לא יכולה בלעדיו.

אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.

אני לא יודעת אם זה לגמרי הדדי אבל אני בטוחה שיש לו רגשות מאוד רציניים כלפיי, אין סיכוי שהוא מתייחס ככה לנשים אחרות, אין סיכוי שמישהי אחרת חוותה את כל מה שאני חווה איתו.

אחרי תקופה ארוכה של שיחות על הבדס"מ, הלילה יש לנו התנסות ראשונה ועדינה, אני אזוקה למיטה.

התחושה של המתכת סביב הזרועות שלי מסעירה אותי ואני כבר עכשיו יודעת שעולם הבדס"מ מושלם! הכל פשוט מושלם!

אני גומרת והוא מלקק אותי, מוצץ את הדגדגן שלי והרגישות מעבירה זרמים של חשמל לכל הגוף שלי.

אחרי שאני נרגעת, הוא מטפס עליי וחודר לתוכי בעדינות עד שאנחנו מחוברים בגוף ובנפש.

"את מדהימה, מתוקה שלי, פשוט מדהימה." הוא אומר לי ומתחיל לזוז בתוכי ולנשק אותי בתאווה. אחרי הפעמים הראשונות ששכבנו, הכאב נעלם ונותר רק עונג.

התחושה שלו בתוכי, מרחיב אותי, לוקח אותי, היא הדבר הכי מרגש ועוצמתי שאי פעם חוויתי.

בפעם הראשונה שלנו, השתמשנו בקונדום, אבל אחרי זה סיפרתי לו שאני כבר כמה חודשים לוקחת גלולות ושאפשר גם בלי.

הוא גומר בתוכי ללא שום דבר שמפריד בינינו והחמימות של הזרע שלו שנוזל בין הרגליים שלי, מעוררת בי הרגשת שייכות מוזרה. אני מרגישה שלו, אני מרגישה שהוא תמיד ידאג לי ויטפל בי וזה ממלא אותי בביטחון.

הוא נשכב לידי וכל מה שאני רוצה זה שישחרר את הידיים שלי שאני אוכל לחבק אותו.

"נהנית יפה שלי?" הוא שואל אותי עם הקול העמוק שלו.

"כן, זה היה מדהים." הוא מחייך ומושיט יד לאזיקים שעוטפים את הידיים שלי.

"וזה? איך זה הרגיש?" הוא מביט על האזיקים.

"אהבתי את זה, אני אוהבת להרגיש שאתה בשליטה מלאה, שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה ושאני לא יכולה לעשות כלום בעניין. זה הופך אותי לסוטה? זה מוזר מצדי ליהנות מזה?"

"לא מתוקה, זה טבעי לגמרי, את סאבית מלידה אלינה, אני לא יכול לחכות כבר שנעבור לשלבים הבאים." השלבים הבאים, הוא מדבר על העתיד שלנו, הוא מתכנן תוכניות בשבילנו והלב שלי מאיים לפרוץ דרך הגרון.

"מה השלבים הבאים?"

"השלבים הבאים הם עוד משחקי שליטה, אני אלמד אותך מונחים ודרכי התנהגות, נעבור לענישה והתמודדות עם כאב ויש עוד המון. העולם הזה עצום ויש לנו את כל הזמן שבעולם לחקור אותו. אבל המטרה הסופית שלי ידועה מראש ואני חסר סבלנות להגיע לשם." המטרה הסופית שלו?

"איזה מטרה סופית?" אני שואלת אותו עם הערצה מוחלטת בעיניים.

"אני כבר שנה מפנטז עליך, מדמיין אותך על הברכיים מולי, בזמן שעידן מאחוריך." רגע, מה?

"עידן? אחיך?"

"ברור, את יודעת שגם הוא דום. אני מת לחלוק בך איתו, אני מת שתרגישי מה זה להיות עם שני גברים במקביל, אם את חושבת שעכשיו זה מושלם, אז כששנינו נהיה בתוכך תגלי מה זה לגעת בגן עדן."

פחד, גועל וכאב מתערבבים בתוכי ואני מתאפקת לא להקיא עליו. אני סתם עוד זיון בשבילו, עוד אחת מהפריחות שהוא מביא בלילות וכל האחים שלו צוחקים עליהן אחרי שהן הולכות.

הוא חושב שאני הזונה שלו… שלו ושל עידן. על זה הוא מפנטז? עליי על הברכיים מול שניהם? משרתת אותם כמו בסרט פורנו זול?

הדמעות חונקות אותי, הן עומדות לי בגרון אבל אני נלחמת בהן בכל כוחי. הוא לא יראה אותי מתפרקת, אני לא אתן לו לצחוק עליי כשהוא יבין שבתמימותי חשבתי שאני מיוחדת ושהלב שלי נשבר מהידיעה שאני רק עוד כלי משחק.

הוא לא מודע לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי והוא משחרר לי את הידיים, מעסה לי את האזורים האדומים וממשיך לדבר, לספר על עוד פנטזיות כנראה אבל אני מזמן לא מקשיבה. אני במקום אחר, התנתקתי לחלוטין.

הוא מנשק את המצח שלי, מלטף שוב את השיער ומחבק אותי עד שהוא נרדם. אני מחכה עוד כמה רגעים, מוודאת שהוא באמת ישן וחומקת מהמיטה בדממה.

אני מתלבשת בזהירות ובורחת.

 

אלינה, הווה

הזיכרונות לא מרפים ממני, בעיקר בלילות. איתמר רודף אותי יותר מתמיד, שנים של הדחקה עפות מהחלון ואני שוב אותה ילדה בת שמונה עשרה שחושבת על חתונה בזמן שהגבר שבתוכה מדמיין אורגיות.

בדיעבד, אולי לא הייתי צריכה לברוח, אולי הייתי צריכה לפתוח את השיחה. אבל לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום על העולם הזה, לא ידעתי שסקס מרובה משתתפים זה לא דבר ששמור רק לסרטי פורנו.

היום אני יודעת הרבה יותר על בדס"מ ועל עצמי, אבל בגיל שמונה עשרה, סמכתי עליו שיכוון אותי, שישמור עליי וידאג לי, אם לא מאהבה אז לפחות מהכבוד שחשבתי שהוא רוכש עבורי.

אהבתי אותו וזה לא היה הדדי, רחוק מזה, אז ברחתי ממנו ואחרי חודשיים ברחתי מהבית היחיד שהכרתי, מכל החברים שלי והקמתי לי חיים הכי רחוק ממנו שאפשר במדינה הקטנה שלנו.

לא הייתי חוזרת לכאן אם היו לי ברירות, הייתי נשארת בחור שלי ולעולם לא מתקרבת שוב לאחים איתן, אבל המציאות אילצה אותי לקבל החלטות קשות, דבר שאני לא זרה לו.

אז חזרתי למקום שתמיד הרגשתי בו הכי בטוחה, למרות הכל.

 

איתמר

"ספר לי מה גילית." אני אומר לקול בצד השני של השפופרת.

"ביום שהיא הגישה מכתב התפטרות היא הוציאה גם צו הרחקה בבית המשפט בתל אביב. עדיין לא הצלחתי לפרוץ לתוך התיק עצמו כדי לגלות את השמות והפרטים, אבל זה יקרה בקרוב. היא הוציאה צו הרחקה, שילמה שכירות על הדירה שלה לכמה חודשים קדימה ועברה לאשקלון. שם היא עברה למקצועות היופי, למדה, עשתה הכשרות ועבדה בסלון יופי מוכר בעיר. לפני חודשיים היא הגישה תלונה במשטרה על הטרדה והוציאה עוד צו הרחקה. היא התפטרה שוב מהעבודה, שילמה את השכירות וחזרה לקריות. זה מה שאני יודע בינתיים."

"תודה." אני אומר ומנתק. היא הוציאה צו הרחקה וברחה הביתה, לקריות.

ידעתי שיש סיפור מאחורי החזרה שלה, ידעתי שאחרי כל השנים האלה היתה חייבת להיות סיבה טובה מאוד, אבל לא חשבתי שנגיע לכיוונים פליליים. אני סקרן מתמיד ואני לא מתכוון לעזוב את הנושא עד שכל התשובות יהיו בידיים שלי.

דבר אחד בטוח, כשאני אגלה את השם של האדם נגדו היא הוציאה שני צווי הרחקה, הוא מת.

 

אלינה

הסצנה חוזרת על עצמה, אני מכינה כוס קפה, מרימה את הרגליים על השולחן בסוף יום עבודה עמוס ומטורף והדלת נפתחת. הפעם אני לא מחייכת, אני רק סקרנית, אבל אין לי יותר סבלנות להיות נחמדה ומנומסת.

"קודם עמית, אחר כך שרה ועכשיו אתה. הייתם צריכים פשוט להגיע פעם אחת ביחד כקבוצה ולחסוך לי זמן. לפחות לתת לי לשתות כוס קפה בשקט במקום העבודה שלי."

עידן מחייך את החיוך החצי סקסי חצי זדוני שלו ואני לא יכולה להכחיש שהמראה שלו מעורר תחושה של חום בין הרגליים שלי. זה לא רק בגלל שהוא התאום הזהה של איתמר, זה בגלל מי שהוא כאינדיבידואל. הוא סקסי, הוא יהיר והוא דום, קשה לסאבית ותיקה ומיומנת כמוני לא להגיב.

"היה לך פה שנון כנערה בת שמונה עשרה, עכשיו את ממש ארסית."

"תיזהר שאני לא אכיש אותך." אני מפלרטטת איתו?

הוא צוחק בקול ומתיישב על הספה מולי.

"עידן, ברצינות, אני מותשת. המוניטין שלך הולך לפניך אז מה דעתך לחסוך ממני משחקים פסיכולוגיים ופשוט להגיד את מה שבאת להגיד?"

"משחקים פסיכולוגיים, אני מבין שאת לא מדברת על המוניטין שלי כאיש אבטחה, את מתכוונת למוניטין אחר."

אני לא עונה לו, שנינו יודעים לאיזה מוניטין אני מתכוונת.

"אני מוצא את זה אירוני שאת בורחת מאחי בגלל הבדס"מ אבל חוזרת אחרי ארבע עשרה שנים כסאבית מנוסה."

"אל תתיימר להבין למה עזבתי." אני עונה לו בכנות ובכעס. אף אחד לא יודע את הסיבה האמתית לעזיבה שלי ובאמת שעייפתי מהשיחות האלה.

"אוקיי אוקיי.. לא התכוונתי להכעיס אותך. רק רציתי לשאול לשלומך, לראות אם את צריכה עזרה במשהו וכמובן לברר למה לעזאזל חזרת אחרי כל השנים האלה." ישירות וכנות, זה מה שאני מצפה מהאחים האלה.

"חזרתי בלית ברירה, תאמין לי שזה המקום האחרון שרציתי להיות בו ולפני שאתה ממשיך בחקירה שלך, אין לי שום כוונה ליצור קשר עם החצי השני שלך. שיישאר בצד שלו ואני בצד שלי עד שיגיע הרגע שלי לעבור שוב."

"אז את לא מתכוונת להישאר פה."

"לא, אני כאן עד שאני כבר לא אוכל להישאר, לא פחות ולא יותר. תעשה לי ולאחיך טובה, תדאג שדרכנו לא יצטלבו, זה עדיף לכולם." אם יש מישהו שמסוגל להרחיק בינינו, זה עידן ואני סומכת על היכולת הזאת, למען השפיות שלי.

"אין ספק שאת לא אותה נערה תמימה ורומנטית שהיית." הוא עונה לי בטון מהורהר ושקט.

"לפעמים החיים מאלצים אותנו להתבגר מהר." אני עונה לו באותו טון ומסתכלת לו עמוק לתוך העיניים.

"כן, עם זה אני מסכים."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *