אלינה, לפני חצי שנה.
הצמיגים ברכב שלי מפונצ'רים, שוב. עלי כותרת אדומים מפוזרים בכניסה לדירה שלי ואני לא מצליחה לשלוט בדחף להקיא.
הפחד משתלט עליי ואני מספיקה רק להתכופף מעל אחד העציצים ולרוקן לתוכו את תוכן הקיבה שלי.
לא שוב, אלוהים לא שוב.
הכרתי את רון בגיל עשרים ושבע ובהתחלה הכל היה נראה מושלם, לא בדיוק מושלם, אבל נוח ובטוח.
הוא היה מהנדס תוכנה בחברה שעבדתי בה בזמנו, בחור נאה, בן גילי, ביישן ומנומס. הוא היה ההפך הגמור מאיתמר וזה מה שמשך אותי יותר מהכל.
יצאנו כמה חודשים בודדים עד שהפערים בינינו היו בלתי ניתנים לגישור והבנתי שאני לא יכולה ולא צריכה להתפשר על בן הזוג שלי רק בשביל לא לחשוב על העבר. נפרדתי ממנו והוא לא קיבל את זה בצורה יפה, בלשון המעטה.
בהתחלה הוא חיזר אחריי במרץ, שלח לי פרחים, המון פרחים, ורדים אדומים. הפתיע אותי במשרד על בסיס יומי עם מתנות ובקשות להזדמנות נוספת.
אבל אחרי כמה שבועות שסירבתי לו, הפרצוף האמתי שלו התגלה וההטרדות החלו.
שיחות טלפון ממספר חסוי, ללא מלים, רק נשימות כבדות. "הפתעות" מחוץ לדירה שלי כמו עלי כותרת אדומים מרוסקים. שריטות על צד הרכב שהפכו מהר מאוד לצמיגים קרועים, מראות מנופצות ועוד.
לא נתתי לפחד להשתלט עליי, התקנתי מצלמות בכל מקום ותפסתי אותו על חם. העברתי את ההקלטות למשטרה, הוא הואשם בהשחתת רכוש, שילם לי קצת כסף והוצאתי נגדו צו הרחקה.
הוא לא פוטר ממקום העבודה וכמובן שהוא דאג לספר לכולם על היחסים בינינו, רק עם טוויסטים בעלילה שגרמו לי להיראות כמו כלבה נקמנית שמעלילה עליו עלילות שווא. התפטרתי לפני שהיחס כלפיי החמיר ועברתי לאשקלון.
אני עובדת כבר שנתיים בסלון יופי מוכר בעיר, יצרתי חברויות חדשות, אפילו יצאתי לכמה דייטים והיה נראה שמצאתי את המקום שלי, שסוף סוף יש לי קצת שקט… עד עכשיו.
אין לי ספק לגבי המשמעות של עלי הכותרת והצמיגים שלי, זה בטח שלא צירוף מקרים. רון מצא אותי ואני לא יודעת אם צו הרחקה יעצור אותו הפעם.
איתמר
"רון מאיר" זה השם של הסטוקר של אלינה, זה לקח יותר זמן מהצפוי אבל בסוף איש הקשר שלי הצליח להוציא את הפרטים שלו.
הם יצאו ביחד כמה חודשים וכשהיא נפרדה ממנו הוא איבד את זה לגמרי. הטריד אותה, השחית את הרכוש שלה והתעלל בה נפשית.
אני רוצה לרצוח אותו, אני רוצה לגרום לו לשלם על המעשים שלו אבל יש בעיה אחת, הוא נעלם.
שנתיים אחרי צו ההרחקה הראשון היא הוציאה צו הרחקה שני ותוך כמה ימים עזבה את העיר וחזרה לכאן, הוא נעלם ואני לא מצליח לקבל יותר פרטים על המקרה השני.
המחשבות שלי מתרוצצות, אני דואג לה, אני מנסה להבין מה היא עברה בשנים האלה, אני מנסה לגלות מה באמת קרה עם הרון הזה והדרך הכי פשוטה היא לשאול אותה, אבל היא שונאת אותי עכשיו וקשה לי להאמין שהיא תנדב מידע.
"מה גילית?" עידן שואל אותי בארוחת הצהריים.
"גיליתי את השם שלו אבל יש יותר מדי קצוות פתוחים, אם המקרה השני היה כמו הראשון אז היא לא היתה חוזרת הביתה. היא הבהירה לי שזה הדבר האחרון שהיא רצתה אז אני מאמין שקרה משהו נוסף ורציני יותר שהפחיד אותה וגרם לה לחזור למקורות."
"אז אנחנו צריכים לברר מה קרה בדיוק, אם הבן זונה הזה פגע בה, אנחנו צריכים לטפל בו." אני לא יודע אם זה בגלל שאנחנו אחים או בגלל שאנחנו אחים תאומים, אבל תמיד היינו ככה, בעיה של אחד מאתנו הפכה לבעיה של שנינו. מטרה של אחד מאתנו היא המטרה של שנינו ונעשה הכל בשביל לעזור אחד לשני.
"אני לא מוצא אותו, אחרי צו ההרחקה השני הוא נעלם מעל פני השטח. חשבתי שאולי הוא מת אבל אין תעודת פטירה על שמו."
"אם כך, צריך לפנות לגיא בנושא, אין בן אדם שהוא לא יכול למצוא."
"כן, אין ברירה, פשוט לא רציתי לערב אותו." אני אומר בכנות. הקריירה הצבאית של גיא מסווגת ומלאה בסודות, אבל שמענו מספיק בשביל לדעת שיש לו את כל הקשרים ההכרחיים בשביל למצוא את מי שלא רוצה להימצא.
"איתמר, אנחנו תמיד נראה אותו בתור האח הקטן, תמיד נרצה לגונן עליו. אבל בוא נודה באמת, גיא הוא זה שיכול לגונן על כולנו, הוא מזמן לא הילד הקטן שדאגנו לו. חוץ מזה, כולנו מעורבים בסיפור שלך עם אלינה כמו שהיינו מעורבים בסיפור של אביתר עם שירה, בשביל זה יש משפחה."
אחרי הארוחה התפצלנו כל אחד לסידורים שלו וחשבתי הרבה על מה שעידן אמר. גיא בן שלושים, הוא כבר שתיים עשרה שנה בצבא וכבר מזמן אין לנו מושג מה התפקיד שלו, מה באמת הוא עושה, אז כולנו מניחים שזה רציני, מאוד. אני לא יכול להמשיך להסתכל עליו מעיניים של אח גדול שרק רוצה להקל על העול שלו וכרגע אני צריך את העזרה שלו.
"הלו."
"גיא, אני צריך טובה."
אלינה, גיל שמונה עשרה.
אני מתעוררת בבית החולים, מטושטשת וכאובה. זהו, זה מאחוריי, אין תינוק, החיים שאני ואיתמר יצרנו הסתיימו.
"הי יפה שלי, איך את מרגישה?" שני שואלת אותי בעדינות ורק עכשיו אני שמה לב שהיא יושבת על הכיסא ליד המיטה שלי. היא היחידה שידעה על ההיריון ועל הכוונה שלי לסיים אותו, אז היא ליוותה אותי היום.
אני רוצה לענות לה שאני בסדר, שכואב לי אבל אני בסדר ואני שמחה זה מאחוריי אבל לפני שהמלים יוצאות לי מהפה אני פורצת בבכי בלתי נשלט.
אני בוכה על החיים שהיו ואינם עוד, על כל מה שהיה יכול להיות, על החלומות והתקוות שהתנפצו ובעיקר על הילדה שהייתי לפני איתמר איתן ושאני כבר לא אהיה לעולם.
אני מקללת אותו מתוך עמקי נשמתי ומאחלת לו שיסבול כמו שאני סובלת עכשיו, שירגיש את עוצמת הכאב והעצב, שיתמוטט תחת עול האשמה. אני שונאת אותו, אני אשנא אותו לנצח!
שני עולה על המיטה ומתיישבת לידי, מחבקת אותי בלי מלים ונותנת לי להתפרק עד שהדמעות מתייבשות.
אני רוצה לצאת בהצהרות דרמטיות וקשוחות על כך שזו הדמעה האחרונה שאני אי פעם אזיל בגלל איתמר, אבל אני יודעת שזה יהיה שקר, הכחשה. אני יודעת ללא צל של ספק שאני עוד אבכה בגללו המון, כרגע זה מרגיש לי כאילו העצב לא יחלוף לעולם.
"אני לא יודעת מה הדבר הנכון להגיד לך כרגע אהובתי, אני לא יודעת איך להקל עליך, אבל אני יכולה להבטיח לך מכל הלב שאני תמיד אהיה כאן בשבילך, את לא לבד. אני אוהבת אותך."
שני אומרת לי ותחושת האשמה רק מתגברת, התיקים שלי כבר ארוזים ומחר אני עוזבת. נותרו לי חודשיים עד הגיוס ואני לא מתכוונת להעביר אותם בקריית אתא כשמשפחת איתן נמצאת בכל פינה.
זה הדבר היחיד שאני מסתירה ממנה, הדבר היחיד שהיא לא יודעת כי אם אני אגלה לה, היא תצליח לשכנע אותי להישאר. שני תמיד מצליחה לגרום לאנשים לחשוב כמוה, להסכים איתה ואני לא רוצה לתת לה את ההזדמנות להוכיח את זה שוב.
"אני אוהבת אותך גם."
איתמר
השם של גיא מופיע על צג הפלאפון שלי פחות מעשר דקות אחרי שביקשתי ממנו לברר על רון.
"הלו?"
"הוא היה בכלא, קיבל חמש שנים על תקיפה וניסיון אונס." המלים שלו מקפיאות לי את הדם. תקיפה וניסיון אונס, גיא לא מדגיש שמדובר באלינה, זה מובן מאליו ותחושה של זעם מהול בעצב עוטפת אותי. הוא הטריד אותה, התעלל בה וניסה לאנוס אותה.. אני לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה, מה להגיד לגיא, איך להגיב.
"רגע, מה זאת אומרת 'היה'"?
"הוא הצליח להשתחרר תוך שבוע, יש לו קשרים וכסף."
"אז אתה אומר לי שהוא חופשי? שהתוקף של אלינה מסתובב חופשי?" בגלל זה היא חזרה, הוא הצליח לצאת מהכלא והיא איבדה אמון במערכת המשפט.
"איתמר, אתה רוצה שאני אתערב?" מה זאת אומרת?
"תתערב איך?"
"אני יכול לדאוג לו." אני לא שואל למה הוא מתכוון ב"לדאוג", הכוונה שלו ברורה.
אין לי לבטים מוסריים, אני לרגע לא שוקל את המלים שלי או את ההשלכות. אני רוצה שהוא ישלם.
"כן."
השיחה מתנתקת בלי מלים מיותרות ואני מרשה לעצמי כמה רגעים לעכל את היכולות של גיא, לקבל את העובדה שהוא נמצא עמוק בתוך משהו שאף אחד מאתנו לא מכיר. ההבנה מרגיעה אותי משום מה, אולי כי מגיל קטן כל מה שידענו זה כח ואלימות והידיעה שיש לגיא את שניהם, גורמת לי להפסיק לדאוג לו.
המלים שלו מהדהדות לי בראש, "תקיפה וניסיון אונס".. פאק כמה היא עברה בחיים, כמה היא עברה מהרגע שהיא הכירה אותי.
אם היא לא היתה עוזבת, כל זה לא היה קורה! אם היא רק היתה נותנת לי הזדמנות להסביר את עצמי, לחזור בי מהמילים המטומטמות שרק ילד מתלהב בן עשרים וחמש יכול להוציא מהפה ועוד בסיטואציה הכי לא מתאימה, אז היינו ביחד עכשיו, בלי זיכרונות כואבים.
אם רק לא הייתי אומר לה את מה שאמרתי, אז היא לא היתה עוזבת מלכתחילה.
הפלאפון שלי מצלצל שוב, איש הקשר שלי, הוא בטח רוצה לתת לי עוד מידע על רון.
"הלו."
"איתמר, אין לי עוד מידע על התוקף, אבל מצאתי כמה מסמכים על הבחורה, אם זה מעניין אותך."
"ברור שזה מעניין אותי, אני רוצה לדעת כל מה שאתה מגלה עליה ואין צורך לחפש עוד מידע על התוקף, אני יודע מספיק."
"אוקיי, היא עברה גרידה בגיל שמונה עשרה, יום לפני שהיא עזבה."
אלינה
אין ספק שיש משהו מדכא בארוחת ערב ליחיד, כוס אחת, צלחת אחת, כמות קטנה של אוכל, רק אני והשקט. אבל לפחות יש מעט כלים לשטיפה.
אני מתיישבת על הספה, לבושה בפיג'מה, השיער שלי רטוב אחרי מקלחת ארוכה ומרימה ספר מתח שקניתי אתמול כשפעמון הדלת מצלצל.
הפחד המוכר עולה בי שוב, אולי זה רון, אולי הוא כבר מצא אותי ואני מתנחמת בידיעה שהבית מאובטח כמו כספת בבנק. אני הולכת בדממה לדלת ומציצה דרך העינית על האורח שלי, איתמר.
למה לעזאזל הוא כאן? ביקשתי, התחננתי שיעזוב אותי בשקט אבל כרגיל הוא שם זין על הרצונות שלי. אני שוכחת מהלבוש שלי, מהגופייה הלבנה שהפכה לשקופה מהרטיבות של השיער שלי והידיעה שאני בלי חזייה ופותחת את הדלת בעצבים.
המבט שלו מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, העיניים שלו אדומות ונפוחות, הוורידים שלו בולטים והוא מסתכל עליי בכעס מוחלט. הוא גילה, אני לא יודעת איך אני מבינה את זה מהמבט שלו, אבל אני בטוחה שהוא יודע על הגרידה.
"איך גילית?"
"זה משנה?" הווא שואל בטון נמוך מלא ברגש ונכנס לדירה, ללא הזמנה מצדי יש לציין.
אני סוגרת את הדלת אחריו ומכינה את עצמי נפשית לעימות, אני מניחה שאני מתכוננת לזה מגיל שמונה עשרה, תמיד ידעתי שהיום הזה יבוא.
"לא, אני מניחה שזה לא משנה."
"איך יכולת לעשות את זה אלינה? איך יכולת להיפטר מהתינוק שלנו?!" הוא מטיח בי ואני מרגישה את הכעסים הקבועים צפים.
"למה אתה מניח שהתינוק היה שלך?"
"אל תשחקי איתי משחקים!" הוא צורח עליי ואני מתכווצת לכיוון הדלת. אני יודעת שהוא לעולם לא יפגע בי פיזית אבל הזעם שלו כל כך מוחשי שאני מרגישה שהוא ממלא את הדירה ולא נותר לי מקום.
"מה ציפית שיקרה, איתמר? שאני אבוא אליך חודשיים אחרי שהצעת לזיין אותי ביחד עם אח שלך ואנופף בפניך בבדיקת הריון חיובית?
שאני אדפוק לך בדלת לבושה בשמלת כלה? שאני אשלח את אבא שלי לאיים עליך שתתחתן איתי ותהפוך אותי לאישה מכובדת? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות." עשיתי את הדבר הנכון.
"מה עם הזכויות שלי, אלינה?! מה עם הדעה שלי? זה היה גם התינוק שלי והיתה לי הזכות לדעת שהוא קיים!"
הכעס נעלם ואני נושפת בכבדות, עייפות של עשור וחצי מראה אותותיה ואני מרגיעה את הטונים שלי. "הייתי עושה את זה בכל מצב, איתמר, גם אם היית יודע, התוצאה היתה ידועה מראש. הייתי בת שמונה עשרה, כמה חודשים לפני גיוס, לא הייתי משאירה את התינוק, לא יכולת למנוע את זה."
הטונים הנמוכים שלי משפיעים עליו, אולי מרגיעים אותו. הוא עוצם את העיניים ומרכין את הראש, הוא נראה עייף כמו שאני מרגישה. "זה לא משנה, אני יודע שכעסת עליי, אני יודע שטעיתי, אבל היתה לי הזכות לדעת.
לא הייתי מנסה לעצור אותך, לא הייתי רב איתך או מתווכח, אני מבין את ההחלטה. אבל לפחות הייתי שם לצדך, עובר את זה איתך ביחד. לא היית צריכה לחוות את האובדן הזה לבד."
אני לא רוצה לריב איתו יותר, אני לא רוצה לצעוק עליו, אני לא רוצה לשנוא אותו. הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות עם השנאה שלי שעכשיו אני חסרת יכולת להמשיך את השיחה.
השפה התחתונה שלי מתחילה לרעוד ואני מרגישה את הדמעות ממלאות את העיניים שלי, איתמר מסתכל עליי עם כל כך הרבה כאב שהברכיים שלי מתקפלות ואני נופלת לרצפה.
בתוך שניה אחת הוא על הברכיים מולי, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומנדנד אותי קדימה ואחורה בזמן שאני בוכה כמו שבכיתי באותו יום מקולל.
"כמה אהבתי אותך, אלינה.. כמה אני אוהב אותך עדיין."
המלים שלו מכאיבות לי, אבל אני נותנת לחום הגוף שלו לעטוף אותי, אני נותנת לו לנחם אותי כמו שהוא היה צריך לנחם אותי לפני ארבע עשרה שנים ולראשונה מזה המון זמן, אני נרגעת.
אני מרימה את המבט שלי אליו ובוחנת אותו מחדש, בוחנת את הגבר שהוא היום והעיניים הטובות שלו מצערות אותי. היה יותר קל לדמיין אותו בתור הנבל בסיפור, בתור הזיין, הנצלן, הפוגע, מאשר להודות בזה שאולי הייתי פזיזה, שאולי שפטתי אותו מהר מדי.
שכמו שאני הייתי רק בת שמונה עשרה, הוא היה רק בן עשרים וחמש ולמרות שזה גיל לא צעיר והוא לא היה ילד, הוא עדיין היה צעיר מספיק בשביל לעשות טעויות.
אלוהים יודע שאני עושה טעויות עד היום.
"אני מצטערת, הייתי צריכה לספר לך, לא משנה מה קרה בינינו, היתה לך הזכות לדעת."
הוא מלטף את השיער שלי בעדינות, את הפנים שלי, את השפתיים שלי ואנחנו מתנשקים. אני לא יודעת מי יוזם את הנשיקה וזה גם לא משנה, השפתיים שלו על שלי ואני מתמסרת לרגע.
הנשיקה הופכת לחושנית יותר, הלשון שלו משחקת עם שלי, אנחנו נלחמים על דומיננטיות וכמובן שהוא מנצח. הוא לוקח את השליטה באותה קלות שאני מוסרת לו אותה.
הוא מרים את הגופייה שלי ומוריד אותה ממני, מעיף אותה לרצפה ומסתכל עליי, על הגוף שלי.
המבט שלו אינטימי וסקסי ואני יודעת שאנחנו עומדים לסגור מעגל הלילה.
הוא קם ומושך אותי לעמידה, לוקח את היד שלי ומוביל אותי לחדר השינה.
"נשכח את העבר הלילה, לפחות לכמה שעות." הוא אומר לי ומנשק אותי שוב.
אנחנו עומדים אחד מול השנייה עירומים ואני נהנית מהמראה שלו, מהעוצמה שהגוף שלו משדר, מהביטחון.
הוא מרים אותי בקלות ומניח אותי על המיטה, נשכב מעליי ונושך לי את השפתיים.
"הפעם הראשונה תהיה רגילה, ונילית, אבל הפעם הבאה תהיה סשן, שנינו צריכים את זה."
אני מהנהנת עם הראש להסכמה ומנשקת אותו שוב, כן, שנינו צריכים את זה. אני צריכה שהוא ישלוט בי, אני צריכה שהוא יעניש אותי ויפרוק את התסכול שלו על הגוף שלי, בדיוק כמו שהוא צריך להרגיש אותי נכנעת, נותנת לו הכל בלי לשאול שאלות.
אנחנו בנויים אותו דבר, תמיד התאמנו ואני לא מופתעת מהקלות בה אנחנו מדברים על בדס"מ, זה עולם שהוא טבעי לשנינו.
הוא מנשק את הצוואר שלי, נושך אותי ויורד לפטמות, תחושת המציצה של השפתיים שלו שולחת זרמים בין הרגליים שלי ואני צריכה את הפה שלו שם, אני צריכה אותו בכל מקום.
הוא יודע לקרוא את הצרכים שלי, של הגוף שלי והוא יורד למטה, מנשק את הבטן שלי, את המותניים, עד שהוא מתמקם במקום שבו אני צריכה אותו יותר מהכל.
הלשון החמה והרטובה שלו מלקקת אותי, טועמת כל נקודה ואני מתפתלת מעונג. הוא מוצץ לי את הדגדגן ואני גונחת בקול, מרשה לעצמי להשמיע את ההנאה שהוא גורם לי, הנאה שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.
הוא עוטף אותי עם הפה שלו, נושף עליי אויר חם והתחושה מטריפה, הלשון שלו משחקת עם הדגדגן ואני מתקרבת לאורגזמה. האצבעות שלי משחקות עם השיער המלא שלו, מושכות ומלטפות. אני מקרבת אותו אליי עוד, מצמידה אותו לגוף שלי, הפה שלו משגע אותי.
הוא ממשיך עוד ועוד, מלקק אותי, אוכל אותי עד שאני מגיעה לנקודת השבירה. כשהאורגזמה משתלטת עליי הוא נושך לי את הדגדגן ומכניס לתוכי שתי אצבעות.
אני גומרת בצעקות ונעה במהירות על האצבעות שלו, מכניסה אותן עמוק יותר לתוכי, משתמשת בהן כדי להגיע לעונג המוחלט.
הוא לא נותן לי להתאושש, הוא מושך אותי לעמידה על ארבע מולו ומכניס את הזין שלו לתוך הפה שלי בכח. אין הסתגלות, אין כמה רגעים של ליקוקים עדינים כדי שהגרון שלי ישתחרר. הוא נכנס לתוכי בכח ולא נותר לי אלא לזרום עם השליטה שלו.
אני מוצצת אותו לתוכי, הכי עמוק שאני יכולה, מלקקת אותו בכל פעם שהוא נשען אחורה, יוצרת ואקום עם הלחיים שלי כדי לשמוע את הגניחות שלו, לשמוע את ההנאה שלו.
"פאק אלינה, הפה שלך, התגעגעתי לפה שלך."
הוא ממלמל מילות סגידה ליכולות האוראליות שלי ואני מרגישה כמו מלכת סקס, כמו הדבר הכי טוב שקרה לו. לאיתמר תמיד היתה היכולת לגרום לי להרגיש הכי חשובה, הכי טובה והכי מיוחדת.
בכל פעם ששכבנו הוא הרים אותי לגבהים חדשים, פיזית ונפשית, כנראה בגלל זה הנפילה היתה כואבת כל כך.
לא, אני לא נותנת לעצמי לשקוע בעבר, הסכמנו להפסקה של כמה שעות.
הוא תופס את השיער הארוך שלי בכח, מלפף אותו סביב היד שלו ומזיין את הפה שלי, אין דרך אחרת להגדיר את זה.
הוא לוקח את מה שהוא צריך מהגוף שלי ואני מרגישה את הרטיבות שלי נוזלת לי בין הרגליים.
הוא עוזב אותי בפתאומיות ומשכיב אותי שוב על הגב, מתמקם בין הרגליים שלי, מכוון את הזין שלו לתוך הפתח שלי ונעצר. "קונדום? גלולות?" הוא שואל אותי בקול מאומץ.
"אני מוגנת, הכל בסדר." הוא מסתכל עליי לרגע במבט שואל ואני מבינה שכבר אמרתי לו את זה בעבר, שאני מוגנת ואין מה לדאוג וזה הסתיים בהריון.
הפעם אני יודעת בוודאות שאין לזה סיכוי ואני מרגיעה אותו.
"אל תדאג, שנינו מוגנים."
הוא בוחן אותי עוד כמה רגעים עד שלבסוף הוא מתחיל לחדור לתוכי. התחושה מדהימה, הוא מרחיב אותי, מותח אותי וממלא אותי כמעט עד כאב.
כשהוא מתחיל לזוז בתוכי בכח ובמהירות, אני תופסת את ראש המיטה לתמיכה ועוטפת אותו עם הרגליים שלי.
"אל תרחם עליי הלילה איתמר, אני צריכה את זה חזק."
"את תקבלי את זה מתוקה שלי, תקבלי בדיוק מה שאת צריכה."
הוא מבטיח והוא מקיים, הוא מזיין אותי חזק ובמהירות, לא נותן לי דקה לנשום. הוא זז בתוכי בעוצמות והחזה הכבד שלי קופץ, דבר שמושך את תשומת ליבו מיד.
"נהנה מהמופע?" אני שואלת אותו בטיזריות.
"המופע הכי טוב בעיר ויש לי כרטיסים לשורה הראשונה." הוא תופס את השדיים שלי, מעסה אותם, מלקק ומנשק אותם ואני מרגישה את אורגזמה מספר שתיים מתקרבת.
"עוד איתמר, תן לי עוד."
הוא מוצץ את הפטמות שלי בכח, הופך אותן לאדומות ורגישות וכל הזמן חודר לתוכי, לא עוצר.
"אני עומדת לגמור, אני צריכה עוד!"
המלים שלי משגעות אותו, מכניסות אותו לטירוף של גניחות ותנועות ואני מתענגת על כל תחושה.
לבסוף הוא מרים את אחת הרגליים שלי גבוה וצובט לי את הדגדגן עד שאני צורחת את האורגזמה שלי ומתכווצת סביבו, סוחטת אותו לתוכי.
התחושה המוכרת של הזרע החם שלו נוזל ממני מזכירה לי מחשבות רומנטיות של מתבגרת מאוהבת ואני לא נותנת לעצמי לשקוע בנוסטלגיה.
איתמר היה ונשאר הסקס הכי טוב בחיי, אבל אני לעולם לא אתן לו שוב מקום בלב שלי.