איתן – אמון – פרק ג

סשה

המבט ההמום של גיא לא זז מהפנים שלי, אני עוברת על חוק לא כתוב, אני שוברת הסכמה הדדית של שלוש שנים.

שניות של בלבול דו צדדי נראות כמו נצח. מה אני עושה? למה יצאתי מהצללים? למה אני עומדת מולו ובוהה בו? מה אני מצפה שיקרה?

המבטים שלנו לא זזים, ממוגנטים אחד לשני, עשרות האנשים סביבנו הופכים לרעש רקע, מתמזגים עם התפאורה והרהיטים. אני רואה רק אותו ואת המבט המפוחד שלו. כן, מפוחד, הוא לא יודע איך להתמודד איתי בסיטואציה הזאת.

ההלם שלי מעצמי מתפוגג והדומית שבתוכי נכנסת לפעולה. אני לא מתכננת את זה, אני לא עובדת על זה. זאת מי שאני.

המבט שלי הופך נחוש, הפה הפעור מעט נאטם והשפתיים מתכווצות בכעס. כל מה שאני רואה מולי כרגע זה סאב לא ממושמע, לא ישר, ששולט בדומית הנוכחית שלו, שולט בסצנה.

החוצפה שלו מרתיחה אותי ואני נותנת לו לראות את זה.

כתגובה טבעית לחוסר שביעות הרצון שלי, המבט שלו משתנה גם. העיניים המופתעות מאבדות מהבלבול שלהן, מתרכזות בי, בתווי הפנים שלי, בתנועות הגוף שלי. אנחנו מחוברים בחוט בלתי נראה, מתקשרים ללא מלים.

להפתעתי והפתעת כל הנוכחים, הוא משפיל את מבטו ומרכין ראש, הסימן האולטימטיבי לכניעה וכבוד.

ריקי, הדומית שלו מסתכלת על חילופי המבטים בינינו, מנסה להבין את הסיטואציה.

"סשה, לא ידעתי שהוא שלך." היא אומרת לי בהרמת גבה. ריקי היא אחת הדומיות הוותיקות והידועות באזור וכבודה במקומו מונח. אני לא אתן לה לחשוב שנעשה כאן איזשהו תרגיל מאחורי הגב שלה, או שאני משתמשת בסאב שלי בתור משחק מקדים, תוך כדי הונאת דומיות אחרות.

"הוא לא שלי, הוא לא הרוויח את זה. אני מתנצלת על ההתפרצות לסצנה, ריקי, זה לא יקרה שוב."

למשמע המלים שלי האגרופים של גיא מתכווצים, הכאבתי לו כשאמרתי שהוא לא שלי וזה היה מכוון. משהו דוחף אותי לזעזע אותו, להוציא ממנו תגובה אמתית, לשבור אותו. אם כבר אני חוצה גבולות הלילה, אז אני אלך עם זה עד כמה שניתן.

"את מוזמנת להצטרף אלינו." ריקי מציעה לי עם מבט סדיסטי. אולי היא חושבת שעם תגבורת היא תצליח לשלוט בו, אין לה מושג עם מי יש לה עסק.

"לא, תודה. אני לא מעוניינת." אני אומרת בקול מנותק ובוחנת את התגובות הפיזיות שלו. השרירים שלו נעים וקופצים, האגרופים מתכווצים שוב ושוב, אבל הוא לא מרים אליי מבט. הראש נשאר בתנוחת כניעה לא אופיינית לו.

"תיהנו." אני אומרת לה ויוצאת מהחדר הדומם, נראה שהקהל מהופנט להצגה הקטנה שהם קיבלו.

אני הולכת במהירות, חולפת בין החדרים והמסדרונות מבלי להסתכל מה קורה סביבי. אני מתיישבת ליד הבר ומזמינה בקבוק מים. זאת הפעם הראשונה שאני מקללת את החוקים ב"מפלט", צ'ייסר וויסקי היה עוזר לי עכשיו. אבל יואב, הבעלים, לא מאפשר מכירת אלכוהול, כדי להגן על המשתתפים ולמנוע תקריות של אובדן שליטה שיכולות לסכן סאבים.

אני יושבת בדממה מעל לחצי שעה, מחכה לו. כמו כל הדברים בינינו, גם העימות בלתי נמנע. אני מכירה את גיא כמו שאני מכירה את עצמי, הוא יחפש אותי בתום הסצנה עם ריקי. הוא ישאל שאלות שאין לי עליהן תשובות. הוא יכעס עליי ובצדק. אני לא יודעת מה עובר עליי הלילה.

אני רק יודעת שמשהו בחוסר הכנות שלו הכעיס אותי מעבר לרגיל, המגננות הקבועות שלו, ההצגה, קראו לי, משכו אותי לפעולה.

השפלת המבט שלו ברגע האמת, כשהרשיתי לעצמי להראות לו שאני מאוכזבת מההתנהגות שלו, הרטיבה אותי. אני מרגישה את הרטיבות עד עכשיו, ספוגה בתחרה שבין הרגליים שלי. דווקא הלילה בחרתי לוותר על הלבשה תחתונה.

אני מרגישה אותו עוד לפני שאני רואה אותו, הנוכחות שלו, האנרגיה העוצמתית שלו עוטפת אותי כשהוא נעמד מאחוריי.

"סשה." הוא קורא לי בקול עמוק מהרגיל, הוא עומד מאחוריי ולא נוגע בי, לא מתיישב לצדי. יחסי הכוחות בינינו לא ברורים כרגע, אני לא מרגישה שזה החבר הכי טוב שלי, שזה העמית שלי.

אנחנו לא סשה וגיא, הוא סאב ואני דומית.

"סשה." הוא אומר שוב ואני לא מסתובבת אליו, למרות שאני כל כך רוצה. אני רוצה להסתובב ולהתנצל, להבטיח לו שזה לא יקרה שוב ולהסביר לו שאין לי מושג מה עבר עליי! אבל אני לא עושה את זה. אני לוגמת מהמים שלי ומתעלמת ממנו. אותו הדחף ששלט בי בחדר השחור, ממשיך לשלוט בי.

הוא מתקרב אליי עוד, אני מרגישה את חום הגוף שלו בגב שלי, אני שומעת את הנשימות שלו למרות שאין בזה הגיון, המוזיקה רועשת מדי.

הוא עומד מאחוריי ולמרות שכיסא הבר שאני יושבת עליו גבוה, הוא עדיין גבוה ממני לפחות בראש. הוא מסתכל עליי מלמעלה אבל אני לא מרגישה קטנה, אני לא מרגישה חלשה.

הוא סאב ואני דומית.

השניות חולפות והופכות לדקות, אנחנו לא זזים, לא מדברים, אנחנו מומחים בשקט. יש לנו שנים של ניסיון בהמתנה סטטית, בצפייה ולמידה של האויב, בחוסר פעולה עד לרגע המדויק שיכריע אם נהיה בצד המנצח או המפסיד.

אמנם גיא הוא לא האויב שלי, אבל אנחנו בעיצומה של מלחמה שקטה.

כל עצב, וריד ונים בגוף שלי מכוונים אליו, הוא עומד מאחוריי ואני מרגישה אותו בתוכי. בתוך הראש שלי, בתוך הנשמה שלי ובתוך הגוף שלי.

אין בינינו אף נקודת מגע, אבל הרטיבות ממשיכה לנזול מתוכי כאילו שאנחנו באמצע אקט מיני.

אין עליי שעון, לא שהייתי מעיזה להרים עכשיו את היד ולבחון את השעה, אבל לפי תחושת הבטן והניסיון שלי, אנחנו נמצאים באותה תנוחה כבר מעל לעשר דקות. אני תוהה כמה זמן זה יימשך, הקרב הזה, קרב שאני לא מתכוונת להפסיד בו.

אני בטוחה שמתחוללת בתוכו כרגע מלחמה פנימית, הדחף לנער אותי, להוציא ממני תשובות ולנסות לחזור לקרקע בטוחה. לעומת הדחף השורשי יותר, הדחף הראשוני שיש לכל סאב אמתי, למסור שליטה.

עשר דקות נוספות חולפות בשתיקה רועמת, עד שהוא עושה את הצעד הראשון.

הוא יורד לברכיים מאחוריי, מחזיק את רגליי הכיסא שלי בשתי ידיים חזקות ומרכין את הראש. משעין את המצח שלו על הגב התחתון שלי בתנוחת כניעה.

ההקלה כל כך עצומה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות ואני לוקחת כמה נשימות עמוקות בשביל לא להתפרק, לא להישבר ולחבק אותו דווקא ברגע הזה.

כשאני מרגישה מספיק בשליטה, אני מסתובבת בכיסא ונעצרת מולו. הוא זז אחורה בזמן שהסתובבתי אליו, אבל ברגע שנעצרתי, הוא החזיר את הידיים לרגליי הכיסא בשני צדדיי והניח את הראש שלו על הברכיים שלי.

היצור החזק והעוצמתי הזה, הלוחם, האלים, הרוצח, עם הכתפיים העצומות והשרירים המאיימים, על הברכיים מולי.

אני מרימה את הידיים ומניחה אותן על הראש שלו, מלטפת את השיער שלו בתנועות עדינות של נחמה.

הוא קובר את הפנים שלו עמוק יותר בין הרגליים שלי, נושם אותי, מריח את התגובה של הגוף שלי לכניעה שלו.

הוא זז באטיות, מעביר את הזיפים שלו על העור החשוף שלי מבעד לתחרה, מנשק את הירכיים הפנימיות שלי ומכוון את השפתיים שלו גבוה יותר.

אני נותנת לו להמשיך כמה רגעים, נותנת לו להגיע למטרה. אני מפשקת מעט את הרגליים והוא מנשק אותי. נותן נשיקה רטובה ושואבת לכוס שלי ואני רוצה לתת לו להמשיך, אני רוצה לגמור בתוך הפה שלו, כאן על הבר, מול עשרות זוגות העיניים הסקרניות.

אבל השליטה שלי חזקה משלו, אני יודעת מה הוא מנסה לעשות. הוא מנסה לשלוט שוב, להוביל אותי כמו שהוא הוביל אין ספור דומיות לפניי. עם מחוות כבוד והורמונים משתוללים.

הוא מפחד ממה שקורה בינינו, הוא מפחד מהתגובה שלו, אז הוא מנסה לבלבל אותי, להחזיר לעצמו את הביטחון. הוא ממעיט בערכי.

האצבעות העדינות שלי הופכות לחזקות ומכאיבות כשאני מושכת את הראש שלו אחורה מהשיער.

"אני נתתי לך אישור לנשק אותי, סאב?" אני שואלת אותו בקול קר ומתנשא.

האישונים שלו מתרחבים והכעס שלו מוחשי. אני תוהה אם הוא שונא אותי כרגע כמו שזה נראה.

"שאלתי שאלה, סאב, אני נתתי לך אישור בכלל לגעת בי?"

הורידים בצוואר שלו בולטים בעקבות האיפוק והאיסור לגעת בי. אני רואה את המבט המחושב שלו, הוא מנסח חירטוטים בראש, חושב איך להרגיע אותי ולהשיג את המטרה שלו. אני מכירה אותו טוב מדי.

"אני מתנצל, גברתי, לא התכוונתי לפגוע בכבודך. רציתי לענג אותך, לספק אותך, להוכיח לך עד כמה אני רוצה להיות העבד שלך הלילה."

שמעתי את המשפטים הללו בעבר, בכל הפעמים שהצצתי לסשנים שלו עם דומיות אחרות. עצם העובדה שהוא משתמש באותן השטויות עליי, מכעיסה ומאכזבת אותי יותר מהכל.

"אתה מזלזל באינטליגנציה של כל הדומיות ב'מפלט' ולצערי עד היום עשית את זה בהצלחה מרובה. אל תחזור על אותה טעות איתי, אל תשכח לרגע שאני מכירה אותך יותר טוב מכל אדם אחר בעולם הזה, גיא. אתה ספר פתוח עבורי ואם יש לך ביצים למסור לי שליטה בכנות, אני אשמח לשחק איתך. אבל זאת הפעם האחרונה שאתה דוחף לי את הבולשיט הזה ואתה בטח שלא ממחזר איתי משפטים. אני ברורה?"

הוא נרתע לאחור כאילו סטרתי לו, הכעס שלי וכנראה גם היכולת שלי לראות מעבר להצגה, מפתיעים אותו והוא נעמד על הרגליים מולי.

"סשה…." הוא מתחיל אבל אני לא נותנת לו להמשיך, אני לא יכולה לתת לו הזדמנות הלילה. אם אני באמת רוצה לשלוט בו, לנסות להיות הדומית של החבר הכי טוב שלי, אז אני צריכה ללכת עד הסוף. בלי רחמים.

"אכזבת אותי, כל סאב אחר במועדון הזה יכול לענג ולספק אותי. עזוב, יש לי ויברטורים שמענגים אותי יותר טוב מרוב הגברים שאני מכירה ולא מבלבלים לי במוח. אתה לא יכול להונות אותי כמו שעשית עם אחרות, אני לא מעוניינת בהצגה ואני לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.

אם אתה רוצה סשן עם דומית חזקה שלא תספוג ממך בולשיט, אתה מוזמן לחכות לי כאן מחר בעשר בלילה. אם נוח לך עם העמדת פנים ומשחק ילדים, אז לך לבזבז את הזמן למישהי אחרת. לא חסרים כאן סאבים שייתנו לי את מה שאני צריכה."

הוא מסתכל עליי בהלם, בדיוק כפי שהתחלנו את הסאגה הזאת. הוא לא עונה לי, אני רואה שהוא לא יודע איך להגיב. אני בטוחה שהוא מתלבט עם עצמו אם הוא בכלל רוצה לנסות ללכת עם זה עד הסוף, או שהוא מעדיף להמשיך באותה שיטת הפעולה עד היום.

"מחר, עשר, תחכה לי כאן על הבר. איחור של דקה וההצעה שלי מבוטלת."

אני לא טורחת להבהיר את הרצינות שלי עם מבט מכוון או מגע כלשהו, אני מפנה לו גב והולכת מבלי להביט לאחור.

 

גיא

המים הרותחים שורפים אותי, אני רגיל למקלחות קרות שנמשכות דקות בודדות. אבל אני עומד מתחת לזרם הרותח כבר עשרים דקות, מהרגע שנכנסתי הביתה עם ראש מלא מחשבות וזקפה מטורפת.

אני משפשף את הזין שלי במהירות ובכח, מנסה לגרום לאורגזמה להגיע כמה שיותר מהר. אני בטוח שסשה לא היתה נוגעת בי ככה, הידיים שלה עדינות ורכות. זו בדיוק הסיבה שאני ברוטאלי עם עצמי, אני לא רוצה לדמיין אותה נוגעת בי, אני לא רוצה לראות את הפנים שלה כשאני גומר.

אני חייב להפריד בינה לבין החרמנות המטורפת ששולטת בי. אני לא רוצה לזיין את סשה, אני לא רוצה להיות בתוכה, אני לא רוצה ללקק אותה ולאכול אותה… פאק… די! אני לא רוצה להיכנע לה, אני לא רוצה להשתחוות בפניה… אני לא רוצה שהיא תכאיב לי, תשלוט בי…

הזרע נשפך ממני בזרמים חזקים ומהירים וברגעים הקצרים האלה של חוסר שליטה מוחלט, אני רואה את הפנים שלה. אני מדמיין אותה מתחתיי בזמן שאני מפמפם לתוכה שוב ושוב. מזיין אותה בכח בזמן שהיא צורחת שהיא לא רוצה אף סאב אחר. שאף אחד לא יכול לספק אותה כמו שאני מספק אותה.

כוס אמק.

אני מניח את המצח שלי על חלון המקלחון הקר ונושם במהירות, מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר לריאות שלי. אני מרגיש שאני עומד להיחנק, האורגזמה היתה כל כך חזקה שלרגע ראיתי נקודות שחורות… והכל בגללה.

אני לא מבין מה קרה הלילה ואיך הגענו בכלל למצב הזה.

אנחנו חברים לצוות כבר שלוש שנים. שלוש שנים בהם אנחנו יודעים שאני סאב ושהיא דומית ואנחנו יודעים שלעולם לא נשלב בין העולמות שלנו.

הסיכון גדול מדי, מעבר לחברות בינינו, מעבר לכימיה של הקבוצה, אנחנו נסכן את החיים שלנו.

רגע אחד של איבוד שליטה, של רגש לא מרוסן באמצע משימה ומישהו יכול למות.

אסור לנו לערבב בין החיים האישיים שלנו לעבודה, אסור לנו. אז התרחקנו אחד מהשני עד כמה שאפשר בין קירות "המפלט".

אני מודה שהסקרנות גברה עליי בכמה מקרים וצפיתי בסצנות שלה עם סאבים אחרים. תמיד הסתתרתי מאחורי צופים נוספים ונצמדתי לצללים, שלא תדע שאני שם. שלא תראה אותי.

אבל צפיתי בה… ורציתי אותה. פאק רציתי אותה לעצמי, רציתי לשחק איתה, להזדיין איתה, להקשיב לה.

אבל הנאמנות שלי למשימה, למטרה, תמיד עצרה אותי.

אני יודע שגם היא צפתה בי כמה פעמים, היא פחות טובה בהסוואה ממני וקלטתי אותה בקהל. היא נשארה מאחור, אף פעם לא התקרבה מדי ובטח שלא התערבה כמו הלילה.

אבל היא צפתה, בדיוק כמוני ולא העיזה להתקרב.

אני לא יודע מה השתנה הלילה, למה הפעם? מה גרם לה לפעול?

הריח שלה, ברגעים הבודדים שהיא נתנה לי לטעום אותה, שיכר אותי. שכחתי מהכל, מהתפקידים שלנו, מהסיכון, מהקהל סביבנו. רציתי לקבור את הפנים שלי בין הרגליים שלה ולשתות את המיץ שלה.

אני מודה שרציתי לבלבל אותה כמו שהיא בלבלה אותי, רציתי להוציא אותה מאיזון. כעסתי עליה, על התגובות שהיא הוציאה ממני. כעסתי על המלים שלה… "הוא לא שלי… אני לא מעוניינת…"

רציתי להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי, אבל היא קלטה אותי בשניות. היא קלטה אותי והיא לא נתנה לי להמשיך במשחק.

מחר בעשר. זאת תהיה טעות להגיע, זאת תהיה טעות לערבב בין העולמות, לחצות את הגבולות הברורים שהצבנו לעצמנו בשנים שאנחנו מכירים.

זאת תהיה טעות ואני מספיק כן עם עצמי בשביל להודות בזה שאני מתכוון לעשות את הטעות הזאת, למרות שהמחיר יהיה כבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *