איתן – כאב יפהפה – פרק ד

איתמר

"עמיתי, שכחתי לספר לך שביקרתי את אלינה שבוע שעבר בסלון שלה, היא הקימה מקום יפיפה. היא אמרה שכבר הספקת לבקר אותה." אימא שלי אומרת לעמית בארוחת שישי ואני דוחף עוד כף פירה לפה שלי.

כולם בשולחן יודעים שהיה משהו בינינו לפני שהיא עזבה, אבל עידן הוא היחיד שיודע את כל הפרטים. מבחינתם, היה בינינו משהו קצר וחסר חשיבות ועמית הוא היחיד שאמור להיות מעורב בחזרה שלה לעיר.

"כן, אנחנו יוצאים ביחד הערב האמת, התגעגעתי אליה." הם יוצאים ביחד?

"ברור שהתגעגעת אליה, הייתם בלתי נפרדים שנים! הייתי מופתעת אם לא היית מספר לי שחזרתם להיות בקשר. אתה יודע שהיא רווקה עדיין…" היא אומרת לו עם חיוך מלא משמעות ואני לא יכול לסתום את הפה שלי.

"אימא תעזבי אותו, הם כמו אח ואחות." אני נובח לכיוונה ומיד מרגיע את הטון שלי כשכל המבטים מופנים אליי.

"הם היו כמו אח ואחות לפני מעל לעשור, הרבה דברים השתנו בזמן הזה, איתמר. היא בחורה מאוד מוכשרת וחכמה, אני אשמח לראות אותה שוב בבית הזה ולאו דווקא בתור ידידה של הבן שלי."

הפעם אני מתאפק ולא עונה אבל שוב נעלם לי התיאבון, היא צודקת, הם היו ידידים בעבר ואין סיבה שהיחסים ביניהם לא יתפתחו לכיוון שונה.

אבל הוא לא יעשה לי את זה, נכון? הוא לא ינסה לפתח איתה קשר רומנטי… אמנם הוא לא יודע כמה היא חשובה לי אבל הוא יודע מספיק. הוא היה נוכח בטירוף שלי אחרי שהיא עזבה.

"אימא, איתמר צודק, היא ממש כמו אחות בשבילי ומעולם לא היתה בינינו משיכה, גם עכשיו אין. חוץ מזה, כבר שמתי עין על אחת העובדות שלה."

"באמת??" היא שואלת בהתרגשות ושוכחת לגמרי מאלינה, תודה לאל. "על מיה? הפקידה? היא באמת מקסימה אבל היא נורא צעירה, היא יכולה להיות חברה של התלמידות שלך."

"היא באמת חברה של התלמידות שלי, היא בת שבע עשרה. אני מדבר על הדר, הספרית."

"אוי היא יפיפייה! איזה יופי, היא תצטרף ליציאה הערב? קבעתם משהו?"

"אימא, תנשמי. אני יוצא עם אלינה לבד, לא פניתי אפילו להדר אז אל תזמיני עדיין אולם."

יופי, מצוין. מצדי שיצא עם כל העובדות שלה, רק לא איתה.

"נמאס לי מכם, לפחות אביתר מביא לי נחת." היא אומרת ומלטפת את היד של שירה שמעוטרת כבר ביהלום.

"הייתי בטוח שהאירוסין ירגיעו אותך לפחות לשנה שנתיים לפני שתחזרי לשגע אותנו, כנראה שהייתי אופטימי מדי." מורן אומר לה עם חיוך וכולם מצטרפים בצחוק, חוץ ממני, אני לא מסוגל לראות הומור בשום דבר כרגע. אלינה נפגשת הלילה עם עמית ואני לא מסוגל להישאר מחוץ לזה, אני לא יכול לחכות יותר.

 

אלינה

אני נכנסת לרכב של עמית ואנחנו נוסעים לאחד הפאבים בחיפה, למרות ששנינו השקענו ללא ספק במראה החיצוני שלנו, זה ברור שלא עשינו את זה בשביל להרשים אחד את השני. חזרנו לאותו הקשר שהיה בינינו בילדות, אפלטוני ומלא כבוד ואהבה.

אמנם יש לי אח קטן שקרוב אליי מאוד, אבל עמית הוא האח שלי בנפש, תמיד היה ותמיד יהיה.

"איתמר יודע שאנחנו נפגשים." עמית אומר לי ומחכה לתגובה. אני מסתכלת עליו אבל אני לא מסוגלת לדבר, אז הוא ממשיך.

"אימא דיברה עליך בארוחה, היא סיפרה שנפגשתן אז אמרתי לה שאנחנו יוצאים הלילה."

"היא הגיעה לסלון שבוע שעבר, שאלה אם אני מתכוונת ליצור איתו קשר." אני עונה לו בקול חלש והמחשבות שלי נודדות.

"אז היא יודעת."

"היא יודעת משהו, זה בטוח. לא דיברנו עליו, אמרתי לה שאני לא מתכוונת ליצור איתו קשר ופה השיחה הסתיימה."

"היא לא אחת שתחטט." הוא אומר לי ואני מחייכת אליו בנוסטלגיה.

"כן, אני יודעת."

אנחנו מגיעים לפאב ומתמקמים על הבר, הוא מזמין בקבוק בירה ואני מזמינה קוקטייל פלצני.

"את עדיין שותה משקאות של בחורות?? חשבתי שזה היה פשוט שלב של גיל שמונה עשרה." הוא צוחק עליי ומסיים חצי מהבקבוק שלו בלגימה אחת.

"אני רוסיה, אני חייבת שילוב של וודקה במשקאות שלי, בירה זה לחלשים." אני עונה לו ואנחנו צוחקים.

אנחנו לא מספיקים אפילו להתחיל שיחה לפני שהמבט של עמית משתנה, הופך לאטום והוא מניח את הבקבוק שלו על הבר בתנועה שנראית לי מתוסכלת וקצת עייפה.

אני לא צריכה לשאול אותו מה קרה, יש מולנו מראה וההשתקפות של איתמר מאחוריי מסבירה הכל.

אני מניחה את המשקה שלי ולוקחת כמה נשימות עמוקות, זה מדהים שאחרי כל השנים האלה אני עדיין מגיבה אליו ככה, אני צריכה ממש להתכונן פיזית ונפשית.

עד עכשיו ישבתי על הצד עם הפנים לעמית, אני מסתובבת בכיסא שלי עם הפנים לבר ומפנה לאיתמר את המבט הכי נונשלנטי שאני מסוגלת לייצר, בהתחשב בנסיבות.

"איתמר, טוב לראות אותך." הקול שלי רועד קצת ואני מקווה שהמוזיקה הרועשת מצילה אותי.

"גם אותך." הוא אומר לי והמבטים שלנו מצטלבים ונתקעים, אני לא מסוגלת לזוז ונראה שגם הוא. השנים עשו לו טוב, לא שאני מופתעת, בייחוד אחרי שראיתי את עידן שבוע שעבר. הוא גבר בן שלושים ותשע, הגוף שלו שרירי מתמיד והגובה שלו עדיין מאיים. שיערות שיבה עדינות פזורות על הרעמה השחורה שלו, קמטי צחוק קטנים מעטרים את העיניים ועוצמת האכזבה מאיימת לרסק אותי.

עכשיו שאני רואה אותו, רואה את סימני השנים על הפנים שהיו חקוקות בזיכרון שלי בגיל עשרים וחמש, אני מבינה כמה פספסנו, מה יכול היה להיות בינינו.

את השנים הכי יפות ומשמעותיות בחיינו העברנו בנפרד ותמיד האמנתי שבצדק, שעשיתי את הדבר הכי נכון עבורי, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.

אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליו, אני לא יכולה להמשיך לחשוב על העבר אז אני פונה בחזרה למשקה שלי ומתעסקת בקש, בתחתית, רק לא בעיניים הבוחנות שלו.

"טוב, אני הולך להעסיק את עצמי, עד שאני חוזר אני מצפה מכם להתנהג כמו אנשים בגילכם ולא כמו זוג ילדים." עמית אומר וקם לכיוון הברמנית שמחייכת אליו מהרגע שנכנסנו לפאב.

"הוא אפילו מדבר כמו מורה." אני ממלמלת לעצמי ורואה את איתמר מחייך בהשתקפות שבמראה.

"אלינה, תסתכלי עליי." הוא אומר לי בקול נמוך ומלא משמעות. מיותר להילחם בזה, אני רוצה להקשיב לו, אני רוצה לשמוע את מה שיש לו לומר. אני מסתכלת עליו ושוב מתפלאת מסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי, אהבה, שנאה, כעס, געגוע.

"לא נתת לי הזדמנות, אמרתי משהו מטומטם וחסר התחשבות, אבל הגיעה לי הזדמנות."

"איתמר, בוא לא נדבר על העבר אני…."

"ארבע עשרה שנים, אלינה. נעלמת לארבע עשרה שנים, בלי לומר מילה לאף אחד, אפילו לא לעמית. יש לך מושג מה עבר עלינו כאן? איזה מחשבות עברו לנו בראש?" הטון המאשים שלו מעורר בתוכי זעם שחשבתי שכבר מזמן שמתי מאחוריי.

"הייתי חייבת לעזוב והייתי חייבת ניתוק מוחלט. אני מבינה שקשה לך להבין את זה, אבל פאקינג שברת אותי, איתמר. אתה קורא לזה 'משהו מטומטם וחסר התחשבות', אני ראיתי את זה קצת אחרת."

"אני יודע שאהבת אותי ואת יודעת טוב מאוד שהיו לי רגשות אליך, אבל בין זה לבין היעלמות מוחלטת ליותר מעשור, יש הבדל. את לא ברחת לילה אחרי ההצעה שלי, את ברחת אחרי חודשיים. מה את לא מספרת לי?!"

"אני לא רוצה לקיים את השיחה הזאת, לא הזמנתי אותך לכאן ולא יצרתי איתך שום קשר. אני מנסה לשבת עם ידיד שלי וליהנות מערב מחוץ לבית ואתה הורס לי את זה. אני מבקשת ממך לעזוב אותי בשקט, אני לא מתכוונת להישאר כאן לנצח, הכל זמני, אז אל תעסיק את עצמך במחשבות על היסטוריה נשכחת." הטון שלי החלטי ולא משאיר מקום לספק.

"את באמת חושבת שאני אעזוב אותך בשקט? ככה את מכירה אותי? אני יודע על תל אביב ואשקלון, אני יודע על צווי ההרחקה ובעוד יום יומיים אני אדע את השמות של המעורבים ואת יודעת בדיוק מה אני אעשה.

בגלל זה חזרת לפה? כי ידעת שאני אחקור ואגלה עליך? ידעת שאני אפתור את הבעיה בשבילך?"

"לך תזדיין, אני לא צריכה את הטובות שלך וממש לא חזרתי לכאן בשביל העזרה המפוקפקת שלך. איתמר, אני רצינית, תתרחק ממני, אני לא רוצה שום קשר אליך! אין לך מושג כמה אתה מחוק מבחינתי, מה שהיה בינינו מת ונקבר. סע ל"מפלט", תפרוק את החרמנות שלך על סאבית או שתיים ותשכח ממני." לך מפה, פשוט לך מפה. אני לא יכולה יותר.

"גם על זה אני יודע, על הניסיון שלך בבדס"מ, על ההרפתקאות שלך. אני הייתי אמור להיות המנטור שלך, אני הייתי אמור ללמד אותך הכל על שליטה וכניעה ואת נתת את המתנה הזאת למישהו אחר. ברחת ממני ומההצעה שלי ישירות לתוך אותו עולם בדיוק ואני שובר את הראש בניסיון להבין את הפעולות שלך."

בשלב הזה אני מתנתקת מהסיטואציה לחלוטין, דבר שלמדתי לעשות באותו לילה גורלי איתו, פשוט להתנתק ולרחף למקום אחר, מקום פחות כואב.

אני לא יכולה לסבול יותר את הנוכחות שלו, האהבה והגעגוע נשכחים ואני מתמלאת בכעסים ובעצב.

הוא לא יודע כמה הוא לקח ממני, כמה שילמתי על הפרק ההוא בחיים שלי בזמן שהוא בילה ונהנה.

"אלינה.." הוא פונה אליי הפעם בטון יותר עדין, אולי הוא סוף סוף רואה שאני על סף התמוטטות.

"אני לא אלינה, אני לא האלינה שהכרת לפני כל כך הרבה שנים. עברתי חיים שלמים בעשור האחרון ואין לך מקום אצלי יותר. תעזוב אותי, בבקשה."

 

איתמר

אני גרמתי לכל העצב הזה? המבט החלול שמופנה אליי כרגע מראה לי עד כמה היא באמת השתנתה. כשהיא התווכחה איתי הייתי קצת אופטימי, חשבתי שכל עוד היא עונה ומתווכחת אז אכפת לה, אז יש על מה לדבר. אבל מתישהו באמצע היא פשוט נעלמה, היא התנתקה לחלוטין מהשיחה וממני. היא יושבת מולי עכשיו ובשבילי היא אותה ילדה בת שש עשרה שראיתי כל יום יושבת באיזה פינה עם האף תקוע עמוק בתוך ספר. אבל המבט אחר, המבט שלה מלא ניסיון חיים, מפוקח ומאשים.

היא היתה כל כך יפיפיה וקורנת כשנכנסתי לפאב, היא ישבה על הבר עם אחי וכולם הסתכלו עליה. השיער השחור הארוך והעיניים הכחולות הבהירות יוצרים שילוב מהפנט שאף אחד לא פיספס.

כמה דקות איתי ואין בה טיפת שמחה, היא צודקת, הרסתי לה את הערב.

"אני מצטער, אלינה. אני מצטער…" אני אומר את המלים היחידות שאני יכול לומר עכשיו, אחרי כל השנים. אני מצטער על הכל, על היוהרה שלי, על הפזיזות ועל מה שהיה יכול להיות.

עמית מסתכל עליי מהצד השני של הבר ואני מסמן לו לבוא, שאלינה לא תישאר לבד אפילו לרגע, בטח שלא במצב נפשי רגיש.

הוא עוזב את הברמנית מבלי להביט לאחור וניגש אלינו. "סיימתם?" הוא שואל בטון מודאג.

אלינה עונה לפניי. "סיימנו."

אני קם והולך בצעדים כבדים, לא ככה דמיינתי את המפגש הראשון בינינו. אני נכנס לרכב שלי ונוסע ישירות ל"מפלט", מהרגע שגיליתי שאלינה חזרה לא השתתפתי באף סצנה או סשן ואני לא מתכוון לחזור לזה הלילה.

אני נוסע לשם כי זה המקום היחיד בימינו שאני מרגיש בו מספיק בנוח להיות אני. להסתובב בלי חיוך מזויף על הפנים והומור יבש שדורש ממני יותר ויותר מאמץ מיום ליום.

אני יכול להיות אני הממורמר, הכועס, המאוכזב והעצוב ולאף אחד לא יהיה אומץ לחפור לי.

אני נכנס למועדון ועולה ישירות לחדר הבקרה, אני מתיישב מול המסכים ולראשונה מייחל שמשהו יקרה, מקווה שמישהו יעשה טעות ותהיה לי לגיטימציה לריב, להכאיב.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

עברו חודשיים מאז אותו לילה עם איתמר, הלילה שהוא גילה לי שהפנטזיה הכי גדולה שלו היא לסרסר אותי לאחיו התאום.

ניתקתי איתו כל קשר, סיננתי את השיחות ממנו עד שהוא הפסיק להתקשר וסירבתי לפתוח לו את הדלת כשהוא הגיע לבית של ההורים שלי. אני עדיין רואה את עמית לא מעט, אבל הוא מגיע אליי, אני כבר לא מגיעה לבית שלו.

בדיקת ההיריון מונחת ביד שלי כמו משקולת כבדה ולמרות הגיל שלי, אני מבינה טוב מאוד מה המשמעות של שני פסים.

אני בתוך סיוט, אני בהריון מבחור שפל שמאז ומתמיד ראה אותי נטו בתור צעצוע, משחק שהוא יכול לחלוק בו כאוות נפשו.

דמיינתי את היום הזה, דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה עומדת לצדו מתחת לחופה.

דמיינתי את עצמי מתעגלת, מתרחבת ומגדלת בתוכי חיים חדשים.

דמיינתי אותו כבעלי, כאב ילדיי וקיבלתי סטירת לחי מצלצלת.

אני בת שמונה עשרה ואני בהריון. אני רוצה להתכרבל על המיטה שלי מתחת לשמיכה ולבכות כמה ימים ברציפות, אבל אני לא אתן לדיכאון להשתלט עליי.

אני יודעת שאני בהריון כבר מעל לשבוע, הבחילות תוקפות אותי מהבוקר עד הלילה, היום פשוט עשיתי את הבדיקה. המספר של מעבדת הפסקת ההיריון ביד שלי ואני מחייגת וקובעת תור לגרידה.

הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה ילד ממנו, להיות קשורה אליו ולאחיו לנצח.

שבוע הבא אני עוברת את התהליך ואני עוזבת, לתמיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *