איתן – אמון – פרק ב

כעבור חודש

 

גיא

המשימה האחרונה נמשכה יותר זמן מהצפוי, זו היתה משימה משולבת, חיפוש, הצלה וחיסול. במקור חישבנו שבועיים, אבל חודש חלף ורק לפני כמה שעות חזרנו לארץ, מותשים ופצועים.

דן נפגע מירי צלף אויב, למזלנו הכדור נכנס לאזור הבשרי של הכתף שלו ויצא מהצד השני. חיסלתי אותו שניה אחת מאוחר מדי ודן שילם על זה בהמון כאב וזיהום שכמעט התפשט לכל הזרוע בימים שלקח לנו להימלט.

סשה וגלעד נקלעו לכמה עימותים פיזיים אבל לבסוף המטרה הושגה, זה הדבר הכי חשוב לכולנו.

חבושים ועייפים חזרנו הביתה אחרי היעדרות של שלושה חודשים ושישה מבצעים מסווגים.

למרות שיש לי כמה דירות שכורות ברחבי העולם, שאני נמצא בהן הרבה יותר זמן מאשר בארץ, אין כמו ההרגשה שעוטפת אותי כשאני נכנס לבית של אימא שלי.

זיכרונות הילדות הכואבים נמחקו והוחלפו בשנים של חוויות טובות ושמחה. חמשת האחים שלי נמצאים בזוגיות וחלקם כבר הורים.

צחוק הילדים שמעולם לא נשמע מפינו, מהדהד עכשיו בין הקירות ויש תחושה של סגירת מעגל.

העבר מעולם לא רדף אותי, לא סבלתי מסיוטים או התפרצויות זעם. לא הדחקתי את היום ההוא ומעולם לא הצטערתי על הצורה בה אבא שלי מת.

כבר בגיל שמונה ידעתי שאני עושה את מה שאני צריך לעשות כדי להגן על המשפחה שלי.

את האופי המסוגר שלי ירשתי ממנו, האחים שלי תמיד היו חברותיים יותר ואת השקט שלי הם פירשו כסבל, כייסורי מצפון והדחקה. למרות שניסיתי לא פעם להסביר להם שאני פשוט בנוי אחרת ושהכל בסדר, יחסית.

עם השנים, תכונות האופי הבסיסיות שלי התעצמו עם דרישות השירות הצבאי. כמעט שמונה שנים ב"מוסד", הפכו אותי לאדם שאת רוב השיחות שלו מקיים בתוך עצמו, במחשבות.

את השנים האחרונות העברתי לרוב במדינות אויב והמרחק מהמשפחה הגדיל את הפערים בינינו, פערים שהייתי רוצה לצמצם, אבל אני כבר לא כל כך יודע איך.

גם עם הצוות שלי אני לא דברן גדול, אבל יותר קל לי איתם, אין בינינו הצגות ומשחקים. כשרע לנו אז רע לנו, כשהפחד משתק אז הוא משתק את כולנו ביחד.

אנחנו לא מצפים אחד מהשני לשתף ולטחון את הנושא, אנחנו מקבלים את המצב ועוברים הלאה, ביחד.

עם האחים שלי יש ציפייה לשיחות והסברים, לתמיכה משפחתית וחיבוקים. אני כבר לא בנוי ככה.

אולי מעולם לא הייתי.

"דוד גיא! דוד גיא!" יעלי רצה אליי ברגע שהיא שומעת את התיק הכבד שלי נשמט לרצפה. אני מניף אותה באוויר והחיוך העצום שלה משתקף על פניי.

הזרועות השמנמנות שלה נכרכות סביב הצוואר שלי, לא לגמרי מקיפות אותו אבל היא נורא משתדלת.

"מי זאת הדובונת הזאת? זאת יעלי שלי? זאת את? אני כבר לא מזהה אותך, את בת ארבעים?" אני שואל אותה בצחוק ומדגדג אותה.

"לא!! אני בת ארבע!!" היא אומרת לי בין התקפי צחוק באינטונציה הצווחנית שיש לרוב הילדים.

"את כבר בת ארבע?? איך זה יכול להיות? פעם אחרונה שראיתי אותך היית בת שלוש!" אני עונה לה באותה ההתלהבות.

"כי גדלתי! אתה לא היית ביום ההולדת שלי!!" היא מתלוננת עם מבט זועף ועיניים ירוקות מוכרות.

"נכון ואני מאוד עצוב שלא שהייתי, זה לא בכוונה. אבל הבאתי לך מלא מלא מתנות…"

ההצהרה הזאת מעלימה את הכעס והיא מתחילה להשתולל ולקרוא לאבא שלה.

אביתר יוצא לכיווננו מהמטבח עם חיוך גדול והקלה ברורה. אותה ההקלה שאני רואה על הפנים של כל בני המשפחה שלי כשאני מגיע.

"טוב לראות אותך, אח קטן." הוא אומר לי ומחבק אותי חזק בליווי טפיחות על הגב.

"אבא, גיא לא קטן! הוא הדוד הכי גדול שלי!"

"הוא גדול כי הוא גנב לנו את כל האוכל כשהיינו קטנים, אז הוא המשיך לגדול עוד ועוד בזמן שאנחנו הפסקנו, אבל הוא האח הכי קטן שלנו."

יעלי ממשיכה לצחוק מכל מה שאבא שלה אומר והיום עובר בעצלתיים. השמועה שאני בבית מתפשטת ועד הערב הבית כבר מלא משפחה. אין ספק שהתגעגעתי לכולם ואני נהנה מהחברה ומהקלילות. אבל זה פשוט לא מספיק.

רוב חיי הבוגרים מלווים באקשן, ברעש ובאדרנלין. כמה שעות בודדות מחוץ לקו האש ואני מתחיל כבר להרגיש חסר מנוחה.

אולי זו הסיבה שאני נמשך כל כך לעולם הבדס"מ ומוצא את עצמי מגיע יותר ל"מפלט", האדרנלין, הריגוש, האתגר.

אני לא מסוגל לנהל חיים וניליים, לעבוד בעבודה משרדית, להתחתן, להביא ילדים ולשכב עם אשתי פעמיים בשבוע בתנוחה מסיונרית.

"אז מה התוכניות? אתה מתכוון לנוח קצת, להתאושש? או שכבר יש תאריך לטיסה הבאה?"

עידן שואל אותי כשאנחנו שותים ביחד קפה במרפסת, הבית התרוקן ברובו ואני נהנה מהשקט של הלילה.

"יש לי קצת יותר משבוע בבית." אני עונה לו את התשובה הכי מפורטת שאני יכול לתת.

"עד מתי אתה מתכוון להמשיך ככה, גיא? לא התעייפת עדיין? לא מיצית?" אני מסתכל עליו במבט מופתע, לא ציפיתי לשאלה הזאת.

"זה מי שאני, עידן, העבודה שלי… זה מי שאני." המלים נעלמות, אני לא יודע איך להסביר לו שצורת החיים שלי היא לא בחירה, היא ייעוד.

אולי יבוא היום שאני באמת ארצה לנוח, שהגוף שלי כבר לא יוכל לסבול את ההתעללויות, את המאמץ. אבל אני חושש מהיום הזה, אני מכחיש אותו ומדחיק אותו. אני רק בן שלושים וארבע ומבחינתי יש לי עוד כמה עשורים טובים לתת למדינה.

הוא לא מתעקש, לא לוחץ עליי לפרט ולהמשיך את השיחה, אבל אני רואה שהוא רוצה. "עידן, מאיפה השאלה הזאת הגיעה? קרה משהו?"

"לא קרה כלום, אנחנו פשוט דואגים לך. מהרגע שהתגייסת היה ברור לנו שאתה מיועד לתפקידים רציניים, היה ברור לנו שאתה הולך להגיע רחוק. אבל לא ציפינו שתיעלם.

אתה חוזר הביתה פחות ופחות, נעלם לחודשים, לא יוצר אתנו קשר רציף. חצי מהזמן אנחנו לא יודעים באיזה מדינה אתה ואם אתה בחיים.

תנסה להבין גם אותנו.. את אימא.

הנחנו שזאת תקופה שתחלוף, אבל השנים עוברות ואתה שוקע עמוק יותר ו… אנחנו פשוט מפחדים לאבד אותך."

לפעמים אני שוכח שאני לא כמו חברי הצוות שלי. סשה וגלעד יתומים, אין להם אחים והם לא בקשר עם קרובי משפחה ודן בן יחיד לאבא יוצא צבא בעצמו, אימא שלו נפטרה כשהיא ילדה אותו.

אף אחד לא מחכה ולא מצפה להם בבית, הם נעלמים לחודשים ועולם כמנהגו נוהג. קל להיסחף איתם ולשכוח שלי יש סוללה עצומה של אנשים שדואגים לי וחושבים עליי.

"זאת לא תקופה שתחלוף, זו הקריירה שלי. אני לא יודע אם אני תמיד אהיה בסיטואציות שדורשות היעלמות של חודשים על גבי חודשים, אבל אני לא רואה את עצמי עוזב את התחום, לפחות לא בשנים הקרובות.

אני אשתדל ליצור יותר קשר ולהרגיע את אימא, הדבר האחרון שאני רוצה זה להכאיב לה ולהדאיג אותה. אבל… זו לא תקופה. זה אני, זה הייעוד שלי."

"אנחנו סומכים עליך גיא, אנחנו יודעים שאתה שומר על עצמך, שומר על כולנו. אנחנו פשוט מתגעגעים לפעמים לאחינו הקטן. זה הכל."

השיחה מתגלגלת לנושאים פחות רגישים, עד שעידן ושני עוזבים ואני נשאר עם אימא שלי בבית הגדול והדומם.

שעה אחרי שהיא פורשת לישון, הקירות מתחילים להיסגר עליי ואני מרגיש שאני חייב לצאת, חייב לפרוק אנרגיות ומתחים.

אני נכנס למקלחת זריזה, מתארגן ונוסע למועדון הפטיש המצליח ביותר בארץ, "המפלט".

בשנים האחרונות מאז שעידן ואיתמר הפחיתו קצת בנוכחות שלהם שם, קל לי יותר להסתובב בין הכתלים ולבחון את עצמי, את הגבולות שלי. הלילה אני יודע שהם לא יהיו שם בכלל.

 

סשה

רק הבוקר נחתנו בארץ ולמרות כמה סימנים כחולים וקוקטייל של משככי כאבים, אני מוצאת את עצמי במסדרונות "המפלט".

אחרי כמה חודשים רצופים עם הצוות, הבדידות בדירה שלי הכבידה עליי. השלמתי המון שעות שינה, אכלתי טוב וראיתי סרט. אבל לקראת חצות, כבר לא יכולתי לשבת יותר בדממה.

אני לובשת חליפה חדשה שהזמנתי כבר לפני שנה ולא יצא לי ליהנות ממנה, אוברול מתחרה שחורה שצמודה לכל קימור בגוף שלי כמו כפפה ונסגר מקדימה עם כפתורים שחורים עדינים. השרוולים ארוכים והצווארון גבוה, הרגליים עטופות עד הקרסול. על פניו אני נראית מכוסה לחלוטין. אבל תחרה כמו תחרה, היא עשויה מצירוף של צורות והדפסים שמראים בבירור את העור מתחת, עור שלא טרחתי להסתיר הלילה עם חזייה ותחתונים.

העקב הגבוה מוסיף לי כמה סנטימטרים מבורכים שאני חייבת. אמנם להיות דומית שמקבלת כבוד מסובביה לא קשור למראה החיצוני בשום צורה ודרך, זה משהו שנולדים איתו ואני לא חייבת להיות גבוהה וגברית. אבל לפעמים נתקלים בסאב מאוד גבוה ושרירי, שהחזות העדינה שלי, גורמת לו לתחושת ביטחון יתר והתנשאות.

ליל שישי והמועדון מלא, גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, הצלפות, צעקות ואיומים. סאבים תלויים וקשורים, דומים מזיעים ממאמץ ענישה ופרצי אדרנלין.

ריח של סקס באוויר.

אני יודעת מה אני מחפשת, או יותר נכון את מי, אבל אני דוחה את הסיפוק, מושכת את הציפייה של עצמי. זה לא שיש מטרה מסוימת, זה לא שהגעתי לאיזושהי החלטה לנסות משהו הלילה, לבחון את שנינו.. ממש לא.

אבל כל פעם מחדש כששנינו בארץ, אני יודעת שהוא יהיה ב"מפלט" ואני לא מצליחה להתרחק.

"הוא בחדר השחור, ללא בקשת פרטיות, אז את יכולה פשוט להיכנס ולצפות." הקול המוכר של גלעד מאחוריי, עם הטון הציני והפרקטי.

"על מי אנחנו מדברים?" אני מסתובבת אליו ושואלת אותו בתמימות מזויפת וחיוך ציני שתואם לשלו.

הוא מחייך ומושך אותי אליו לחיבוק חם, הוא נפצע הרבה יותר ממני בפעילות האחרונה, אבל הסימנים מתחילים להיעלם. הפנס בעין כבר בצבעים עדינים של צהוב והשפה הפתוחה מתאחה.

אני מאוד מקווה שלא יישארו לו צלקות, כי זה יהיה עוול להרוס פנים מושלמות כמו שלו.

גלעד הוא אחד הגברים הכי יפים שאני מכירה. גיא נראה כמו לוחם אכזרי, הגובה שלו, השרירים העצומים, המראה שלו משדר כאב וענישה. דן נראה כמו גולש אוסטרלי, השיער הבלונדיני שלו ארוך מדי והעיניים הכחולות הבהירות גורמות לנשים לחשוב על ימים ארוכים בים.

גלעד, לעומתם, נראה כמו יצירת אמנות, כמו פסל עתיק יומין שמישהו הצליח לעורר לחיים. הגובה שלו, הכתפיים הרחבות ושישיית הקוביות בבטן מחווירים לעומת היופי של הפנים שלו. עצמות הלחיים הגבוהות, השיער השחור והעיניים החומות הבהירות, כולם יוצרים שילוב של אלגנטיות ורוגע. החזות היפה והמעודנת מסתירה דום סדיסט ומוכשר מאוד.

הסשנים הפומביים שלו תמיד מושכים קהל צופים רחב. הסאבים שלו נוטים להיות גברים צעירים בעלי חזות של שחיינים. מסת שרירים קלה יותר ומה שנקרא "בייבי-פייס". כן, לצערן של כל הנשים ביקום, גלעד הומו.

"לא נמאס לך לצפות בו מזייף מסירת שליטה מול דומיות הרבה פחות מוכשרות ממך? שנינו יודעים שהוא משקר, שהוא שולט בסשנים ולרגע לא מוריד מגננות, שנינו יודעים שהוא לא מקבל את מה שהוא באמת צריך ושאת מסוגלת לתת לו את זה.. אז למה העקשנות? למה לא לנסות?"

"גלעד, דיברנו על זה מספיק, אני לא אקח את הסיכון. אני לא אעשה סשן חד פעמי עם גיא בידיעה שזה יכול לסכן את החברות שלנו ואת הצוות."

"סשה, כולנו ילדים גדולים, אין סיבה שסשן אחד יהרוס שנים של חברות. תעשו הפרדה, נטו בדס"מ, אפשר גם סצנה אחת ולא סשן שלם. שניכם מחפשים את אותו הדבר, את מחפשת סאב חזק ומאתגר שיוציא ממך את הטוב ביותר, שיגרום לך לעבוד קשה בשביל השליטה. הוא מחפש דומית חזקה שתראה מעבר להצגה המטופשת שלו, שתדע לזהות את הזיוף ותדרוש ממנו את הכל. כרגע הוא לא נותן מעצמו אפילו עשרה אחוזים.

שניכם יוצאים מכאן ללא סיפוק אמתי ואני רואה עליך שגם האורגזמות כבר לא עוזרות. את צריכה סיפוק נפשי, מנטלי וגם הוא."

"טוב, דוקטור, אל תשגע אותי עם ההיגיון שלך, גם ככה אני חסרת סבלנות אחרי הימים האחרונים. מצאת כבר סאב ללילה?"

"אני כבר אחרי סשן חמודה, סיימתי להיום.. אני עייף. קבעתי עם דן לבירות בפאב השכונתי שלו. אם לא תמצאי את עצמך כאן, את מוזמנת להצטרף. מסרי גם לגיא."

"טוב, מסור לדן דרישת שלום בינתיים. אוהבת אותך."

"אוהב אותך.. ותחשבי על מה שאמרתי."

זו לא הפעם הראשונה שאני וגלעד מדברים על האפשרות של סשן ביני לבין גיא, זה נושא די לעוס. גלעד טוען שהוא רואה בינינו אופציה אמתית לסיפוק ולעתיד ואני כרגיל מתעקשת לא לנסות אפילו.

הוא לא מקיים את השיחות האלה עם גיא, רק איתי, כי הוא יודע שגיא לא ישתף פעולה. הוא טוב בהרבה דברים אבל לא בשיחות עם אנשים ובטח שלא שיחות על הרגשות שלו.

אני ממשיכה להסתובב במסדרונות בין האנשים, מושכת עוד קצת את הזמן, מקיימת עוד כמה שיחות סרק עם מכרים, עד שאני נעמדת מול הכניסה לחדר השחור. זה היה בלתי נמנע.

שלט הפרטיות מונח בצד, המשמעות היא שהכניסה פתוחה לצופים ואולי אפילו למשתתפים.

אני נכנסת בשקט, משתדלת לא למשוך לעצמי תשומת לב, לפחות עד שהעיניים שלי יסתגלו לחושך היחסי.

המחזה שנגלה בפניי גורם לי לשאוף אוויר לריאות במהירות ובדחיפות, כאילו על סף התקף חנק. הדומית שהוא בחר הלילה סדיסטית ידועה ויש לי הרגשה שהיא קולטת טוב מאוד שהסאב שלה, לא באמת מוותר על השליטה, אלא משחק בה.

היא מבוגרת ממני בעשור ומנוסה מאוד, אני בטוחה שהשקר שלו מכעיס אותה ומדרבן אותה לנסות לשבור אותו.

גיא קשור עם הגב לצלב, הידיים והרגליים שלו אזוקים בכאב לארבע קצוות. הוא נוטף זיעה והגוף שלו מכוסה סימנים אדומים. אני נצמדת לקיר והולכת מאחורי הקהל, בוחנת אותו.

הזין שלו קשור ברתמה הדוקה שמשאירה אותו במצב סטטי של זקפה לא ממומשת. כשאני בוחנת אותו מאחור, אני רואה שהדומית החדירה לו גם פלאג אנאלי שמופעל על רטט.

היא עלתה על כמה נקודות חולשה שלו, אין ספק. אבל היא עדיין חושבת שהיא תצליח לשבור אותו עם כאב.

היא טועה.

אני נעמדת מולו בצד הרחוק ביותר של הקיר, מולו אבל מוסתרת. אני אף פעם לא נותנת לו לקלוט אותי בקהל, אף פעם לא חוצה את הגבול הזה.

"תגיד את מילת הביטחון, סאב, תגיד אותה או שאני אמשיך עוד שעות. אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא מתעייפת בקלות.

הפלאג האנאלי נעים לך, חמוד? בעוד כמה דקות אני מחליפה אותו בדילדו החדש שלי, עשרים סנטימטרים, אני בטוחה שתהנה."

היא מאיימת עליו ומנסה לעורר פחד. גיא שונא משחקים אנאליים, לא בגלל שהוא הומופוב או שזה לא נעים לו… להפך. הם נעימים לו מדי ומעוררים תגובות בגוף שלו, הוא שונא את אובדן השליטה.

היא התחילה בכיוון הנכון אבל חוסר התגובה שלו מערער אותה, היא לא מצליחה לקרוא אותו, לא מצליחה לקלוט על איזה נקודות ללחוץ באמת.

היא ממשיכה להכאיב לו, מוסיפה עוד סימנים, פוצעת את העור על גבול הדימום והוא כרגיל לא נשבר.

אני לא יודעת מה גורם לי לצאת מהצללים, מה מושך אותי דווקא הפעם להראות את עצמי..

הרגליים שלי נעות כאילו מעצמן, מתקדמות לכיוונו ללא מחשבת תחילה. אני נעצרת כשני מטרים ממנו, בשורה הראשונה של הקהל וכשהמבטים שלנו מצטלבים, אני מרגישה את האנרגיה כמו מכת חשמל שעוברת בגוף שלי.

בלתי נמנע.

תגובה אחת בנושא “איתן – אמון – פרק ב”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *