כעבור שמונה חודשים.
סשה
"אני לא יכולה. אני לא יכולה!"
"את כן יכולה, את פשוט לא רוצה כי את עצלנית ומפונקת. תזיזי את עצמך ותעשי עוד צעד."
"אני לא עצלנית ואני בטח שלא מפונקת! אתה לא יודע עליי כלום! אם אני אומרת לך שאני לא מסוגלת אז אני לא מסוגלת!"
"את מחפשת שאני ארחם עליך, מתוקה? כי זה לא התפקיד שלי. עוד צעד, קדימה."
הוויכוח הקבוע שלי עם כפיר, הוא דורש ממני יותר בכל יום, אין בו טיפת רחמים. אני בטוחה שהוא סדיסט, בן אדם נורמטיבי לא יכול להתעלל ככה באדם אחר.
"כבר אמרתי לך שאני מרחמת על אשתך?"
"לפחות פעמיים, היום. עוד צעד אחד ואת יכולה לנוח."
עוד צעד אחד. אני עומדת על הרצפה הקשיחה ומחזיקה בכל הכח בעמודים התומכים משני צדדיי, עוד צעד אחד ואני אגיע לשישה צעדים.
לפני חודש הצלחתי לעמוד, להחזיק את עצמי כמה שניות על הרגליים ללא תמיכה. לפני שבוע עשיתי את הצעד הראשון שלי.
כפיר אומר שאני כמו תינוק שלומד ללכת, שהיכולת קיימת בתוכי והיא תגדל ותתחזק, אני רק צריכה לרצות את זה.
אני מודה שלא רציתי את זה. בחודשים הראשונים שלי כאן לא רציתי להחלים, לא עבדתי בשביל זה ולא האמנתי שהאפשרות בכלל קיימת.
העברתי את הימים שלי בטיפולים פיזיים ונפשיים שנכפו עליי. פיזיותרפיה, פסיכולוגיה שיקומית, ריפוי בעיסוק, שעות על גבי שעות של סבל. הכאיבו לגוף שלי והכאיבו לנפש שלי, לא משנה כמה ניסיתי, לא נתנו לי להדחיק, להסתתר.
פתחו את הפצעים שלי ודרשו ממני לדמם שוב ושוב. אני זוכרת כל שעה מחמישים ושלוש השעות שלי בשבי. חמישים ושלוש שעות, זה נשמע כל כך מעט ביחס לחיים שלמים, אבל כשכל דקה מלווה בייסורים, זה נצח. חמישים ושלוש שעות בהן רמסו את גופי, את כבודי ואת נפשי.
חמישים ושלוש שעות שדרשו ממני לשחזר ולספר בקול רם שוב ושוב, עד שהצלחתי לדבר על זה מבלי לשקוע בהתקף חרדה ולסיים על הרצפה מכוסה בקיא.
אחרי שלושה חודשים של חוסר בשיתוף פעולה, כפיר לקח אותי לשיחה ושטף אותי כמו שאף מפקד צבאי מעולם לא שטף אותי.
הוא הבהיר לי שאני לא עושה לו טובה ושאף אחד לא הולך להילחם במלחמות שלי במקומי. הוא הטיח בפניי את האמת המרה והכואבת, שאם אני לא אקח את עצמי בידיים, אני אסיים את חיי נכה, על כיסא גלגלים באיזשהו מוסד ממשלתי שכוח אל. או זקנה ערירית בדירה קטנה, נתונה לחסדי הביטוח הלאומי.
"אני יודע שעברת גיהינום, אני לא יכול להתחיל לתאר לעצמי מה נאלצת לעבור.. אבל תתפלאי, יש אנשים שעברו דברים נוראיים יותר והם שרדו אותם. ניתנה לך הזדמנות נדירה ומופלאה, יש לך את האפשרות לצאת מזה, לחזור לעצמך. את מבינה בכלל כמה מזל יש לך? אני מטפל בנער בן שמונה עשרה שהיה מעורב בתאונת דרכים, הוא היה אמור להתגייס חודש הבא ליחידה קרבית. מלח הארץ, חכם, יפה תואר, מלא חלומות ושאיפות שלעולם לא יחזור ללכת. לעולם! הוא לא ירקוד בחתונה שלו, הוא לא יטייל בעולם, הוא לא יזכה להחזיק את הילדים שלו. עד סוף ימיו יסעדו אותו. את רוצה לבכות על גורל אכזר? תעשי סיבוב בין מחלקות הילדים שלנו, זה פאקינג גורל אכזר! את אישה צעירה וחזקה, יש לך את כל הנתונים לצאת מזה ויש לך צבא של אנשים מאחורייך שמאמינים בך ותומכים בך ואת יורקת לכולם בפרצוף.
אם את לא רוצה את זה, אז תגידי לי עכשיו ותחסכי לי את העבודה הקשה, יש כאן מספיק אנשים שישמחו מאוד לקבל ממני יחס אישי על בסיס יומי."
כן, הוא לא ריחם עליי ולא ויתר לי. הוא שם מולי מראה ואילץ אותי לצפות בה, לצפות בעצמי ולהגיע להחלטות.
בכיתי, צעקתי, האשמתי את היקום שהשאיר אותי בחיים והתחננתי שיעזבו אותי בשקט, התחננתי למות.
"את לא רוצה למות, אם היית רוצה למות כבר היית דואגת לזה. כל עוד את כאן, סימן שעמוק בתוכך עדיין קיים הרצון לחיות."
מאותו יום הוא מתעלל בי, דוחף אותי, מתגרה בי ובונה אותי מחדש.
עוד צעד, עוד צעד אחד ומותר לי לנוח. אני מרימה את רגל ימין במאמץ עצום, אני מרגישה כאילו משקולת כבדה קשורה לקרסול שלי ומנסה למנוע ממני להתקדם. זה כואב, זה קשה אבל אני עושה את זה.
ספוגת זיעה אני מתמוטטת על כיסא הגלגלים שכפיר מצמיד אליי ונלחמת בנקודות השחורות שצפות אל מול עיניי.
"אל תאבדי את ההכרה עכשיו, יש לך מבקרים ואנחנו לא צריכים פדיחות." כפיר אומר לי עם חיוך ומגיש לי מגבת פנים.
מבקרים, סימן שכבר שלוש בצהריים. אני מחייכת אליו בחזרה ומנגבת את הזיעה שנוטפת ממני.
"תודה בוס." אני אומרת לו כמו בכל יום ומנווטת את כיסא הגלגלים לעבר אזור המבקרים. הכיסא ידני ופלג הגוף העליון שלי התחזק וחזר לעצמו בעקבות המאמץ לנוע ממקום למקום.
ארבע פעמים בשבוע, בשעה שלוש בדיוק יש לי מבקרים. עד לפני חודשיים אלה היו דן וגלעד, אבל לפני חודשיים הם חזרו לפעילות מבצעית, אז כשהם יוצאים למשימות, משפחת איתן לוקחת על עצמה את תפקיד הבייביסיטר. הם מגיעים אליי בזוגות, כמו תיבת נוח, אוחזים תמיד בהפתעות טעימות ומלאי חיוכים.
אני מכירה אותם שנים כמובן ותמיד הרגשתי די בנוח, אבל בחודשיים האחרונים אני ממש מרגישה כמו בת מאומצת. בייחוד כששרה מצטרפת.
אני מתגלגלת לאזור הביקורים בציפייה שלא הרגשתי הרבה זמן, שלא הרשתי לעצמי להרגיש. משהו באטימות ובמרחק היה מאוד מנחם, ההצגה שלא אכפת לי מאף אחד ושום דבר, הזיוף בנונשלנטיות. לאחרונה המסכות החלו לרדת ולמרות הפחד לחזור לחיים, לחזור להרגיש, אני מקבלת את האורחים שלי עם חיוך.
עידן ואיתמר.
לפני שנה הם עזבו את העסקים שלהם, את המשפחות שלהם ואת החיים שלהם, עלו על טיסה לאפריקה והצילו אותי. העיניים החומות של עידן היו הדבר הראשון שראיתי כשהם פרצו למבנה. הוא האדם הראשון שהראה לי רחמים בגיהינום ההוא והדמעות שהוא הזיל עבורי, מנחמות אותי עד היום.
"תאומי האופל, איזה כבוד." אני אומרת עם חיוך, מנסה להפיג מעט את המתח שהם הביאו איתם. "למרות שתמיד כיף להסתכל עליכם, אני מעדיפה את חברת הנשים שלכם. יש סיבה שהן לא כאן?"
עידן מחייך בחום אבל ההבעה של איתמר לא משתנה, הפנים הסקסיות שלו מרוכזות בי עם מבט כמעט… פלרטטני?
"הביקור היום לא משפחתי." הוא אומר לי במסתוריות.
"אוקיי… אני לא כל כך מבינה, הכל בסדר? קרה משהו?"
"לא קרה כלום." עידן עונה לי במהירות. "כולם בסדר… גיא בסדר." גיא בסדר..
"אז מה אתם עושים כאן לבד ולמה אתם מתנהגים מוזר?" אני שואלת ומציצה שוב לכיוון איתמר.
"חשבנו שאולי נמאס לך קצת מהביקורים המרגשים והמתוקים ובא לך להיות עצמך, לפחות לשעה-שעתיים." עידן אומר לי ומרים לעברי גבה. גם המבט שלו השתנה, נהיה פחות ידידותי ויותר גברי, מיני.
לוקח לי עוד כמה רגעים לקלוט מה קורה, מאיפה מגיע המתח שאני מרגישה, מה פשר ההתנהגות השונה שלהם, עד שנופל לי האסימון. זה לא ביקור משפחתי, אני לא הבת המאומצת, הם כאן כ"דומים".
"אין לי מושג למה אתם מתכוונים, נראה לי שטעיתם. אני מצטערת שנסעתם עד לכאן בשביל כלום, אבל אני עייפה, אז תודה רבה, אבל כדאי שתלכו." אני עונה ברובוטיות. אני לא יודעת מה הם מתכננים ומה הם חושבים לעצמם, אבל הם רחוקים מהמציאות. אין לבדס"מ מקום בעולם שלי יותר.
"תפסיקי לברוח, סשה, את לא צריכה לשחק אתנו משחקים. עברה שנה, הגיע הזמן לחזור לעצמך."
"אני מבינה מה אתם מנסים לעשות, אבל אתם טועים. אני כבר לא שם ואני לא מתכוונת לחזור לשם." אני עונה בהחלטיות ומתחילה לכוון את כיסא הגלגלים אחורה.
"שלא תעזי להפנות לנו גב."
"שלא תעז להשתמש בטונים האלה איתי, עידן, אני לא הסאבית שלך." אני עונה לו בכעס מלווה במבט המום.
"את לא הסאבית שלי, אבל לדברייך את גם לא דומית יותר, אז תני לנו את הכבוד שמגיע לנו ותישארי במקום." החוצפה שלו מסעירה אותי, גורמת לזעם למלא אותי במהירות.
"לא אמרתי שאני לא דומית, אמרתי שאני כבר לא שם, אני לא קשורה לעולם הזה יותר, אז אתה יכול לקחת את היהירות שלך ולדחוף אותה עמוק לתחת."
"איפה הסאב שלך?" איתמר שואל אותי בהתעלמות מוחלטת מההצהרות שלי.
"אין לי סאב. תעזבו אותי בשק…"
"איפה הסאב שלך, סשה?"
"אני מסבירה לכם שאין לי ס…"
"תפסיקי לזיין בשכל ותעני לנו, איפה הסאב שלך?!"
"הוא לא כאן! טוב? הוא לא כאן! הוא לא מגיע! הוא לא הגיע מהיום שהתאשפזתי! לא ראיתי אותו כבר שמונה חודשים! אז אולי במקום לשחק איתי משחקים פסיכולוגיים לכו תבדקו בעצמכם איפה הוא ותעזבו אותי בשקט!"
עשרות פרצופים מסתובבים אליי, מטופלים ובני משפחותיהם, כל המבטים עליי. על המשוגעת על כיסא הגלגלים.
"למה את חושבת שהוא לא מגיע?" עידן שואל בטונים רגועים יותר, כאילו שהוא שמע את מה שהוא קיווה לשמוע.
"כי אמרתי לו לעבור הלאה והוא עבר." אני עונה בקרירות בזמן שהלב שלי מאיים לפרוץ החוצה מבית החזה. הכאב שהמחשבות עליו מביאות, מפלח לי את הבטן.
"הוא לא הסאב שלי." אני אומרת בשקט. "היה לנו סשן אחד, חסר משמעות, לפני מעל לשנה. הוא לא הסאב שלי."
"את יודעת שהוא לא עבר הלאה, את מקבלת דיווחים קבועים עליו מגלעד. את יודעת שהוא לא חזר ל'מפלט' מאותו הסשן שחלקתם."
"יש עוד מועדוני פטיש בארץ ומאות מועדונים בעולם, זה שהוא לא מגיע ל'מפלט' רק אומר לי שהוא שומר על הפרטיות שלו מולכם ומול גלעד. זה הכל."
"את באמת מאמינה לשטות הזאת שפלטת עכשיו מהפה שלך?" איתמר שואל אותי עם מבט מזלזל.
"מה אתם רוצים ממני? למה אתם כאן?" אני שואלת בעייפות. "למה אתם לא עוזבים אותי בשקט?"
"כי אכפת לנו ממך ואנחנו אוהבים את אח שלנו." איתמר עונה ומסתכל עליי, בוחן את התגובות שלי.
"את יודעת טוב מאוד למה הוא לא בא ובתוך תוכך את יודעת שהוא לא עבר הלאה, הוא לא הולך למועדונים אחרים ובטח שלא משתתף במשחקים עם דומיות אחרות.
סשה, חלפה שנה ועד שאת לא תחליטי אחרת, יחלפו גם עשר שנים. זה מה שאת רוצה?"
גיא
"אנחנו צריכים לשקול ברצינות צלע רביעית."
"לא."
"גיא, שלוש זה לא מספיק לפעולות שלנו ואתה יודע את זה. אחרי התקרית הערב, אתה לא יכול להמשיך להטיל וטו על הנושא. יצאנו משם בנס."
"אנחנו לא מכניסים צלע רביעית, אנחנו לא מחליפים אותה. נקודה." אני עונה לדן בעקשנות והולך במהירות לכיוון המסוק שממתין לנו. נמאס לי כבר מהשיחה הזאת, הוא לא מבין שאני לא מסוגל לדמיין את זה אפילו? לדמיין אותנו יוצאים לפעולות מבצעיות עם מישהו שמחליף אותה? כאילו שהיא סתם עוד סוכנת, כאילו שההיסטוריה שלנו לא שווה כלום, כאילו שהיא מתה.
"תוציא כבר את הראש מהאדמה!" הוא צועק ומושך אותי בכח שאסתובב אליו. "אנחנו לא מחליפים אותה, אנחנו לא שוכחים אותה, אנחנו פאקינג אצלה כמעט כל יום כשאנחנו בארץ! היא לא תחזור לפעילות מבצעית, גם אם היא תחזור ללכת ולרוץ ולהילחם, אף אחד לא יאשר אותה פסיכולוגית ואתה יודע את זה. אנחנו לא מסתדרים לבד ואני לא מוכן למות בגלל העקשנות שלך."
העקיצה שלו כואבת, 'אנחנו אצלה כמעט כל יום', הם אצלה ואני לא. הוא לא מבין, הוא לא יכול להבין למה אני לא מבקר אותה והוא כועס עליי.
"אתה מבין איך היא תרגיש אם היא תשמע שצירפנו מישהו במקומה?!" אני שואל אותו באותם טונים כועסים ואני מרגיש את האלימות עולה מעל פני השטח, אנחנו על סף פיצוץ כבר תקופה.
"אתה שואל אם אני מבין?" הוא מסתכל עליי במבט המום. "אתה מבין איך היא מרגישה בכל פעם שהיא רואה אותנו בלעדיך? אתה עומד כאן עם הצדקנות שלך ומסרב 'להחליף' אותה, אבל פעם אחת לא ביקרת אותה בשמונה חודשים! כשאמרתי לך שהמלחמה שלה ושההחלטות שלה הנחתי שתיתן לה קצת זמן, חודש, חודשיים, אבל אתה זה ששכח אותה! אתה זה שאפילו לא מנסה! תרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ותפסיק לנסות לגרום לנו להרגיש חרא עם זה שאנחנו לא רוצים לצאת למשימות התאבדות."
"לך תזדיין!" אני מטיח לעברו וקופץ עליו בלי יותר מדי מחשבה. האגרוף שלי מונף ישירות לפנים שלו ובזכות גורם ההפתעה אני מצליח לפגוע באף שלו ולשבור אותו על המכה הראשונה.
הוא לא נשאר חייב, ההלם חולף תוך פחות משניה והאגרוף שלו מתנגש עם העין השמאלית שלי. פאק זה ישאיר סימן.
אנחנו לא עוצרים לרגע, אגרופים, בעיטות, נגיחות וכל זה מחוץ למסוק בזמן שגלעד מסתכל עלינו מהצד.
אנחנו מותשים ומסריחים מהמשימה, אבל זה לא משנה, המתח בינינו התעצם ככל שהחודשים חלפו וזה היה עניין של זמן.
הריב נמשך ואני מרגיש איך הוא פותח לי את השפה, הטעם המטאלי של הדם ממלא לי את הפה. היכולות שלנו כמעט זהות, הטכניקות שלנו, החישובים, אנחנו לא יכולים להפתיע אחד את השני כי לרוב אנחנו מתאמנים ביחד.
עוד אגרוף, עוד הדיפה, אנחנו מתגלגלים על הרצפה ורבים כמו ילדים מטומטמים ללא שום מטרה.
"זה ייקח עוד הרבה?" גלעד שואל בחוסר עניין. "יש לי תוכניות."
אנחנו מתעלמים ממנו וממשיכים לפרוק חודשים של אגרסיות וטינה דרך הידיים שלנו.
"טוב, אל תגידו שלא שאלתי." הוא אומר שניה לפני שהוא מצמיד לשנינו שוקרים חשמליים.
"אהההה" אנחנו צועקים ונופלים לרצפה, מקופלים מכאב. "יא בן זונה! חשמלת אותנו! אני לא מאמין שאשכרה חשמלת אותנו!!" דן צועק עליו בהלם ויורק דם.
"הסברתי לכם שיש לי תוכניות, התעלמתם ממני." הוא עונה בקור רוח אופייני ומחייך מעט כשהוא רואה אותנו רועדים ומדממים. בן זונה סדיסט.
"טוב, עכשיו שנרגעתם, בואו נעלה למסוק ונמשיך את השיחה כמו הגברים שאנחנו ולא הילדים הפתטיים שאתם כל כך רוצים להיות."
עם האמירה המתנשאת הזאת ובמבט מלא יהירות, הוא מפנה לנו גב ועולה למסוק.
אנחנו ממשיכים לשכב על הרצפה, בעיקר כי אנחנו לא מסוגלים עדיין לזוז, אבל אני מרגיש את כל האוויר יוצא לי מהמפרשים. הכעס, הקנאה, כולם מתפוגגים ואני מתבייש באובדן השליטה.
"אל תאכל את עצמך, הבאנו את זה על עצמנו… וזה בעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן." דן אומר לי עם החדות הקבועה שלו.
"אני יודע שאתה כועס עליי ואני מבין למה.. אבל אני לא יכול ללכת אליה, אני פשוט לא יכול." אני אומר לו בשארית כוחותיי. האדרנלין חלף ואני לא בטוח שאני אצליח לקלף את עצמי מהרצפה.
"זה קטע בדס"מי? בגלל שאתה הכלבה הקטנה שלה?" הוא שואל כביכול ברצינות וסוחט ממני צחוק מותש.
"כן, זה קטע בדס"מי." אני עונה לו בהומור וממשיך. "לא שכחתי אותה, דן, היא איתי מהרגע שאני מתעורר כל בוקר ועד הרגע שאני חוזר לישון. היא רודפת אותי בחלומות שלי… ובסיוטים שלי. אני לא יכול לשכוח אותה, אני לא יכול להחליף אותה, העולם שלי סובב סביבה. אבל אני לא יכול ללכת אליה."
שמונה חודשים חלפו מהפעם האחרונה שדיברנו, מאז שהיא אושפזה בבית לווינשטיין, מאז שהיא אסרה עליי להתקרב אליה. כפיר מדווח לי על ההתקדמות שלה בכל יום, גם אחרי שהיא אסרה עליו להעביר לי מידע.
שכרתי דירה ברעננה ובמשך חצי שנה, בכל יום, הגעתי לשיקום וצפיתי בה מהצד. בחודשיים האחרונים חזרנו לפעילות מבצעית ואנחנו במשימה ממושכת, אז אני נאלץ לשמוע עליה מהמשפחה שלי.
אני מתגעגע אליה, לעוקצנות שלה, להומור שלה, לקול שלה ולנוכחות שלה. לכל מה שהיא גורמת לי להרגיש רק מעצם נוכחותה לידי.
חוסר הוודאות הורג אותי, אני לא יודע כמה זמן הנתק יימשך, אני לא יודע אם יש לו סוף. אני לא יודע אם יבוא היום בו היא תהיה מוכנה לתת לנו הזדמנות, בו יהיה לה כח נפשי להתמודד עם כל מה שאנחנו יכולים להיות האחד בשביל השנייה.
אני מרגיש חסר אונים והתחושה הזאת מערערת אותי יותר מהכל.
אנחנו קמים בזהירות מהרצפה ונכנסים למסוק, מתיישבים לצד גלעד שנשען אחורה עם עיניים עצומות. המשימה היתה קשה במיוחד, דן צודק, אנחנו צריכים עזרה.
"נו? דיברתן, חמודות?" גלעד שואל אותנו בטון סרקסטי.
"כן, דיברנו.. ואני לא יודע מי יותר הומו, אתה או גיא." דן עונה לו ומצמיד תחבושת לאף המדמם שלו.
בינתיים המצב נרגע.
כעבור ארבעה חודשים
סשה
ההליכון זז במהירות מתחת לרגליים שלי ואני מגבירה קצב.
"יאללה, קדימה, עוד קילומטר ואת יכולה לנוח." כפיר אומר לי עם חיוך.
לא רק שחזרתי ללכת, חזרתי גם לרוץ. אמנם איבדתי מהחן הנשי שליווה את ההליכה שלי בדרך כלל ובוודאי שאיבדתי המון מיומנויות בשנה בה אני מחוץ לצבא. אבל אני מתחילה סוף סוף להשלים עם האדם שאני עכשיו, עם האישה שאני עכשיו.
שנה בשיקום, פיזי ונפשי, מגיעה לסיומה. עשרות שעות עם הפסיכולוגית ועוד עשרות שעות עם משפחת איתן ואני מתחילה להרגיש שוב שלמה… כמעט שלמה, חסר עוד חלק אחד בפאזל.
"יאללה, סיימת ויש לך מבקרים." כפיר אומר לי וזורק לעברי מגבת שאני תופסת בקלות.
"כן, אני יודעת, עידן ואיתמר… אני קראתי להם."