עמית
אני קם מהנקודה שהתמקמתי עליה על הרצפה, הגוף שלי תפוס והשרירים כואבים. חלק מהמאמץ הפיזי וההתנגדות לאחים שלי, אבל הרוב מהמעמסה הנפשית.
הזרועות שלי מכוסות שריטות מהציפורניים של הדר.. כשהיא נלחמה בי, כשהכאבתי לה.
עידן ואיתמר יוצאים מהחדר לפניי ואני מזדנב מאחוריהם כמו פושע, לפחות ככה אני מרגיש. אני מביט שוב על ההרס שיצרתי בחדר, מחר על הבוקר אני אדאג למנקה ובצהריים אני אגיע בעצמי להתחיל לשפץ את הקירות.
אין סיכוי שאני חוזר לעבודה בקרוב, אם בכלל. אני לא חושב שאני צריך להיות בסביבת בני נוער שיכולים להוציא אותי מדעתי על בסיס יומי גם בלי קשר לאי השפיות הזמנית שלי.
אני יוצא לסלון הדומם, כולם עדיין כאן, ביחד, אבל אף אחד לא מדבר. אימא שלי עוטפת כוס תה רותח בידיים שלה ואלינה יושבת עם חבילת טישו ועיניים נפוחות.
התאומים מתיישבים במקומות הפנויים וכל העיניים עליי בציפייה. אני מניח שהם רוצים הסבר כלשהו, הם רוצים להבין מה לעזאזל עובר עליי.
אין לי מושג מאיפה להתחיל, אין לי תשובות.
אני גורר כיסא מפינת האוכל ומתיישב מולם, אני לא מסוגל להתיישב כרגע ביניהם על הספות, אני צריך מרחק פיזי מינימלי. אני צריך לנשום.
שירה מתקרבת אליי עם כוס קפה, מגישה לי אותו, נותנת לי נשיקה במצח וחוזרת למקום הפנוי שלה, ליד אביתר שמחזיק את יעלי, עדיין ישנה.
מעשה האהבה הקטן הזה כמעט שובר אותי.
יש לי הרבה מזל בחיים, אני יודע. למרות כל מה שעברנו, למרות הילדות והזיכרונות, למרות הכאב והסיוטים, אני יודע שהתברכתי. אני מוקף אהבה ותמיכה, אני מוקף באנשים שיעשו בשבילי הכל. הכל. במי מוקפת הדר? מי שם לצידה?
אנחנו עטפנו אותה בשנה האחרונה, הפכנו לחברים ומשפחה והרסתי את זה במעשה אחד של אובדן שליטה. מה עובר עליה עכשיו? מה היא מרגישה? היא מפחדת?
"הפסיכיאטרית הגדירה את זה כ'פוסט טראומה'. בחצי השנה האחרונה התחלתי לסבול מסיוטים והתקפי חרדה, אני לא ישן כל כך טוב, גם התיאבון לא מה שהוא היה פעם.
התחלתי לקחת כדורים, ציפרלקס, אחת ליום ואני נפגש עם פסיכולוג פעמיים בשבוע."
"בחצי השנה האחרונה. מאז ניר." עדן אומרת והדמעות זולגות על הלחיים שלה בחופשיות שאני לא מרשה לעצמי.
"אין לזה קשר אליך, עדן, זה רחוק ממך. כן, הפציעה עוררה משקעים ישנים, אבל הייתי פצצה מתקתקת. אם לא ניר, אז היה מגיע משהו אחר. עדיף עכשיו ולא בעוד עשר שנים כשיהיו לי ילדים שאני אוכל לפגוע בהם."
"אתה לעולם לא תפגע בילדים שלך." אימא שלי אומרת בטון נחרץ.
"גם לא חשבתי שאני אי פעם אפגע באישה.. והנה." אני עונה לה בציניות.
"עמית…"
"אימא, זה בסדר, אני לא צריך שתרגיעו אותי עכשיו וזה לא מפגש התערבות עם מכור בהכחשה. אני יודע שיש לי בעיה ואני מטפל בה. אני מאוד רוצה להבטיח לכם שזה לא יקרה שוב, אבל אני לא יכול. בגלל זה אני מתכוון לתפוס מכם מרחק בתקופה הקרובה, אני לא רואה את עצמי מגיע לארוחות שישי, בטח שלא ליד יעלי. מחר על הבוקר אני אסדר את החדר, זה לא צריך לקחת יותר מכמה שעות, מקסימום אני אחזור יומיים שלושה בבקרים כשאת בעבודה להעביר כמה דברים."
הקולות עולים, הם מתחילים להתווכח איתי ולדבר בינם לבין עצמם אבל אני עוצר אותם מהר מאוד.
"זה לא נתון לוויכוח. אני לא מתכוון לפגוע בעצמי או באף אחד אחר, אין לי מחשבות אובדניות והכל בסדר.. אל תהיו דרמטיים.
אני לוקח אחריות מלאה על עצמי, על החיים שלי ועל העתיד שלי ואני היחיד שיכול לעשות שינוי. תאמינו לי שאני יודע כמה קשה לכם לקבל את מה שאני אומר, אני מבין מה עובר לכם עכשיו בראש, אבל זה מה שאני צריך וזה מה שיהיה.
אני אוהב אתכם, אני יודע שאתם כאן בשבילי, אבל אני צריך זמן לבד."
אני קם בזהירות, לוקח את הדברים שלי ויוצא מהדלת, אלינה יוצאת אחריי בדממה. אין לי כח לזה, אין לי. אני נעצר ליד הרכב ומסתובב אליה עם מבט עייף.
היא מסתכלת עליי וקשת הרגשות שעוברת עליה שקופה על הפנים שלה, תמיד היה לי קל לקרוא אותה. פחד, עצב, כעס, עוד עצב. היא לא אומרת כלום, רק מסתכלת עליי, אולי מחפשת את המלים הנכונות.
לבסוף היא מחבקת אותי ולוחשת לי באוזן, "תחזור אלינו מהר."
אני מחבק אותה אליי חזק, אני אוהב את האישה הזאת מאז שאני זוכר את עצמי, מאז שאני זוכר אותה. כן, יש לי הרבה מזל בחיים.
אני לא אומר לה כלום, לא מבטיח הבטחות שווא ואין לי יותר מדי חיזוקים לחלק כרגע. אני נותן לה נשיקה קצרה על הלחי, נכנס לרכב ונוסע הביתה.
הדר
אני בורחת מהבית של שרה כל עוד נפשי בי, בורחת מבלי להסתכל לאחור. האימה שהשתלטה עליי כשעמית תפס אותי כמעט שיתקה אותי. אני רצה לדלת ורק חוטפת את המפתחות לרכב שמונחים על השידה בכניסה, הפלאפון והעליונית שלבשתי נשכחים בבית.
הנסיעה לדירה הקטנה שלי עוברת ללא טיפת ריכוז ואני חולפת על פני רמזורים אדומים. אני לא עוצרת ולא מאטה, חלק ממני רוצה שיקרה משהו, שייכנס בי רכב, שאני אאבד שליטה ואכנס בעמוד והכאב ייעלם לתמיד. אבל הכבישים פנויים והרחובות ריקים מאדם. שישי בערב, כולם עם המשפחות שלהם.
נמאס לי מהמלחמה הזאת, המלחמה שאף פעם לא נשארת פרטית, שתמיד מעוררת עניין והתערבות מאנשים שאין להם מקום בה. נמאס לי להתמודד עם הספקות העצמיים והדחף להעניש את עצמי.
אני נכנסת לדירה הקטנה שלי והקירות סוגרים עליי, החושך בלתי נסבל והשקט גורם לכל פעולה שלי להישמע כמו רעש נוראי. אני מדליקה את האורות ואת הטלוויזיה בתקווה להרגיש קצת פחות לבד, אולי להשתיק קצת את המחשבות.
ליאב תפס אותי פעם אחת מקיאה, זה היה כמעט שנה אחרי שעברנו לגור ביחד. שנה חיינו תחת אותה קורת גג והוא לא שם לב, לא חיפש את זה ולא חשד בכלום. אמרתי לו שאכלתי יותר מדי והיתה לי בחילה, שהוא יודע כמה שהקיבה שלי קטנה ושהאוכל פשוט עלה.
הוא קיבל את זה, בלי שאלות. אני לא יודעת אם הוא חשד בשלב הזה בכלל או שהוא באמת האמין למה שאני אומרת. אבל הוא לא התווכח, לא שאל שאלות וככה חלפה עוד שנה בה התרחקנו, היחסים התדרדרו והגעתי למשקל שיא של ארבעים ואחת קילו על גובה של מטר שישים וחמש.
בשלב הזה נפקחו לו העיניים והוא כבר לא האמין לתירוצים שלי. היינו בני עשרים ושלוש, הוא לא ידע איך להתמודד ואני הייתי מומחית בשקרים.
הוא ניסה, בדרך שלו. הוא דיבר איתי המון, ניסה לשכנע אותי ללכת לטיפול, ניסה לעקוב אחרי הארוחות שלי. זה אף פעם לא היה מספיק.
הפרעת האכילה מלווה אותי מגיל ארבעה עשרה, החברה הכי טובה והכי רעה שלי. היא שותפה מלאה בכל החלטה וצעד שאני לוקחת. היא הדמות היציבה ביותר בחיי. גם כשאנחנו מתרחקות והקשר לפעמים ניתק, היא תמיד דואגת להזכיר לי שהיא שם, מחכה, ממתינה בשקט לזמן הנכון לחזור.
בזמן הלימודים, אימא שלי היתה מאוד פעילה ומעורבת בחיי, היא הצילה אותי, בייחוד כשלא רציתי להינצל. כשהתגייסתי לצבא, היה נראה שהחברה שלי עזבה אותי בשקט, שהיא הבינה שאני לא רוצה אותה, שהיא לא עושה לי טוב וכולנו נרגענו, נשמנו לרווחה.
הכרתי את ליאב והייתי מאושרת, המשקל שלי היה תקין יחסית והוא העסיק אותי הרבה פחות. כמובן שאימא שלי חששה מאוד כשהתרחקתי כל כך מהבית, אבל היא ראתה כמה טוב לי. התראינו אחת לשבועיים בסופי שבוע והחיוך התמידי הרגיע אותה.
עד שהחברה שלי חזרה, בדיוק בזמן הנכון עבורה. המרחק מהמשפחה והחברים, העבודה החדשה של ליאב שגזלה ממנו המון זמן.. היא הרגישה שיש לי יותר מדי הזדמנויות לחשוב והיא חזרה.
כשהיחסים התפרקו סופית, ליאב אסף את החפצים שלו ונעלם מחיי לחלוטין. אני מניחה שהוא חש הקלה ושחרור, כי לא שמעתי ממנו מאז.
נותרתי לבד, בצד השני של המדינה מכל מי שאוהב אותי ודואג לי. כמעט לבד, היא איתי.
בשנה האחרונה אני מבקרת פחות אצל ההורים, את אובדן המשקל ההתחלתי האשמתי בפרידה ולמרות שאימא שלי נבהלה, גם היא האמינה לשקרים. דאגתי לאכול קצת יותר בסופי השבוע אצלם והקאתי רק מחוץ לבית. המפגשים הדו חודשיים הפכו לחד חודשיים ובחורף לבשתי לפחות שלוש שכבות בעת ביקור.
הקיץ כאן, הבגדים חשופים ולא חזרתי הביתה כבר חודשיים. אני שולחת תמונות בוואטסאפ, בכולן אני עם חיוך מאוזן לאוזן. בעבודה, בארוחות צהריים עם אלינה, במטבח מוקפת מאפים.
אני משתפת סיפורים מצחיקים על הלקוחות שלי וכמובן, סיפורים על ארוחות השישי עם משפחת איתן.
למרות העבודה הקבועה אצל אלינה, אני לא נותנת לאנשים להתקרב אליי יותר מדי. אני חברה של כולם, בסדר עם כולם, אבל אף אחד לא נכנס לי ללב.. או לצלחת.
לארוחות אצל שרה אני מגיעה לא יותר מאחת לחודש, המשפחה הזאת ערנית מדי, מודעת מדי. נראה שכולם מעורבים בחיים של כולם, לכל משפט יש כמה משמעויות. אני שותפה לחלק מהסודות שלהם ודואגת להתרחק מנושאים כבדים מדי.
עדיין, עמית קלט אותי ולעומת ליאב, הוא לא הגיב באלגנטיות והבנה.
הוא לא נתן לי הזדמנות לשקר, להמציא אלף ואחת תירוצים שאני יכולה לשלוף מהמותן בכל רגע נתון. הוא התעמת איתי פנים אל מול פנים, תקף אותי וניסה לשלוט בסיטואציה, עד כמה שהוא יכול.
לא ברור לי מה הוא חשב באותו הרגע, למה הוא נתן לדעה שלו ולמקום הקטן שלו בחיי, כל כך הרבה קרדיט. היה נראה שהוא באמת האמין שאם הוא ייתן לי את ההוראה, אני אצדיע והחברה שלי תצדיע איתי ביחד.
זה לא עובד ככה בעולם האמתי, זה לא עובד ככה עם הפרעות אכילה. אין להן שולטים, אין להן מפקדים ואין להן עמית.
השעות חולפות, התקלחתי ושתיתי כוס מים. הרעידות חלפו סוף סוף והרשיתי לעצמי לכבות את הטלוויזיה. המחשבות קצת פחות דרמטיות וסופניות.
הרעב נותן לי נחמה.
את הלילה אני מעבירה מתחת לשמיכת הפוך, מזג האוויר הקיצי לא מחמם גוף עם מעטה שומן נמוך מדי.
בוקר יום שבת, אני מתעוררת לקראת השעה שש. הרעב מעיר אותי והחברה שלי איתי, מזכירה לי שאני לא צריכה ארוחת בוקר, מספיק כוס קפה והבטן תפסיק לקרקר.
אור השמש חודר מהחלון ואני מרשה לעצמי להיזכר באירועי האתמול בעיניים קצת יותר אובייקטיביות, פחות מונעות מרגש.
אני מבינה עכשיו שלא פחדתי מעמית פיזית, לרגע לא חשבתי שהוא הולך להכות אותי או להכאיב לגוף שלי. הפחד היה נפשי בלבד.
נבהלתי מהכנות שלו, נבהלתי מההבנה שלו ומהאגרסיביות הבלתי מתפשרת. הוא יודע שיש לי הפרעת אכילה, הוא לא מנסה לטאטא אותה מתחת לשטיח, הוא רוצה ללכת איתה ראש בראש.
הוא ניסה לגרום לי ללכת איתה ראש בראש ואני לא שם, אני לא חזקה מספיק.
אני לא רוצה להילחם יותר, אני לא רוצה לנצח, אני לא רוצה לחיות בלעדיה. זה הגורל שלי ואני מקבלת אותו.
למרות שיש בי דחף לארוז הכל ולעזוב, לברוח, אני מבינה שאין לי לאן. אני לא יכולה לחזור הביתה להורים, הם גם יכריחו אותי להילחם ואין לי מספיק כסף להתחיל מאפס במקום חדש.
הברירה היחידה שלי היא להישאר כאן, להמשיך בשגרה ולהתרחק מעמית כמו מאש, לא לתת לו את המקום ואת האפשרות להתערב לי בעניינים.
הטעות היא שלי, הורדתי את המגננות מולו, לא הייתי מודעת מספיק למעשים שלי. אני אחזור מחר לעבודה כאילו שלא קרה כלום ואם הוא ינסה להתעמת איתי שוב, אני אכחיש ואשקר ואעמיד אותו במקומו. הוא לא בן הזוג שלי, אפילו לא חבר קרוב ואין לו זכות להביע דעה, בטח שלא לבוא בדרישות.
עמית
יום ראשון בצהריים ואני בבית ילדותי, סותם את החורים בקירות. אף מנקה לא הסכימה להגיע ביום שבת ונאלצתי לחיות עוד יום עם הבושה שהרסתי לאימא שלי חדר שלם ואת כל התכולה שלו. דמיינתי אותה נכנסת לכאן, מרימה שברי זכוכיות, בוחנת את הנזק ובוכה על הבן שלה. יש לי שלוש שעות עד שהיא חוזרת מהעבודה ואני מתכוון לעשות כמה שיותר בזמן הקצר הזה.
התקשרתי אתמול להדר עשרות פעמים, בשלב מסוים אלינה שלחה לי הודעה שהפלאפון של הדר אצלה ושהיא ראתה שיחות שלא נענו ממני, כשהמסך נדלק שוב ושוב ומשך את תשומת הלב שלה.
יכולתי בקלות לברר איפה היא גרה, אבל חדרתי מספיק לפרטיות שלה והיא בטח מפחדת ממני. אני לא יכול להפתיע אותה במרחב הבטוח שלה.
הפלאפון אצלה כבר כמה שעות, אני לא יודע למה ציפיתי לשמוע ממנה, אבל ציפיתי. קיוויתי לפחות להודעה, למרות שמה יש לה כבר לכתוב לי?
המחשבות עליה לא נותנות לי מנוח, היא הצטרפה לסיוטים שלי, קיבלה תפקיד ראשי ואני מתחיל להשלים עם החשיבות שלה בעיניי.
מעולם לא היה בינינו שום דבר אינטימי, מעולם לא יצאנו לדייט או אפילו פלרטטנו. על פניו, אין בינינו כלום. אבל אני מרגיש שיש בינינו עולם שלם שמפריד ומחבר את הגורלות שלנו.
היא חשובה לי, היא יקרה לי, האושר שלה והשקט הנפשי שלה מדירים שינה מעיניי. אני רוצה לקחת אחריות עליה, אני רוצה לעזור לה, לתקן אותה ואולי על הדרך לתקן את עצמי.
אני יודע שזה יומרני מצדי לחשוב שיש לי את הכח להציל אותה מעצמה, להציל אותה כשאני בעצמי טובע. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מהאחים שלי בשנים האחרונות, זה שאין דבר העומד בפני הרצון.
הפלאפון שלי עדיין דומם. אני יודע שהדר בסדר כי ביקשתי מאלינה לשלוח לי הודעה בשנייה שהיא מגיעה לעבודה. אמנם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה אתמול, אבל זה ברור שזה קשור למשהו שהדר עשתה שהוציא אותי מדעתי. אני מאמין שאלינה תהיה ערנית יותר מעכשיו ותחבר את הנקודות בסיפור.
"אלינה, איך היא?" אני שולח את ההודעה אחרי המון לבטים.
"נראית בסדר גמור, חייכנית ונחמדה כרגיל. יש לה יום עמוס."
"דיברתן?"
"לא משהו שקשור אליך או ליום שישי." זה מאכזב.
"טוב, עדכני אותי אם יש משהו חריג."
"חשבתי שאתה נעלם מחיינו, לא הפסקת לחפור משבע בבוקר." ההודעה העוקצנית מעלה לי חיוך שלא הרגשתי מיום שישי בערב.
"יש לך תלונות? יום שישי חיבקת אותי כאילו אני יוצא למלחמה."
"כי אתה יוצא למלחמה."
כן, יצאתי למלחמה. על השפיות שלי, על העתיד שלי, על האושר שלי ועל הדר. היא שזורה בכל אחת ואחת מהמטרות.
