גיא
"קודקוד מוכן לפעולה"
"משקיף במיקום"
"מאה מטר מערבה"
"המטרה נצפתה"
"גיבוי במיקום"
"גיבוי שני במיקום"
"המטרה נעה"
"עשר שניות לפגיעה"
"מוכן"
"מוכן"
"מוכנה"
"המטרה נוטרלה. לסגת."
כעבור ארבע שעות.
"במכת החשמל הרביעית הוא כבר השתין על עצמו ומסר את כל השמות." סשה מספרת, צוחקת ומסיימת את בקבוק הבירה השלישי שלה.
"איכס אני שונא שהם משתינים על עצמם, אני מעדיף שיאבדו את ההכרה לפני זה. הריח גומר אותי." דן אומר לה וקורץ למלצרית שעושה לו עיניים מהרגע שנכנסנו לבר.
"אני מעדיף שלא יאבדו את ההכרה בכלל, כי אז הכיף נגמר." גלעד מוסיף בטון וחיוך סדיסטי.
בר חשוך ובירה זולה. יש מנהגים שאנחנו לא מרשים לעצמנו לוותר עליהם. גם בעיירה שכוחת אל במרכז אמריקה.
כשמבצע מסתיים בהצלחה, אנחנו הולכים לחגוג, רק ארבעתנו, הצוות.
סשה, דן, גלעד ואני. גויסנו ליחידה המסווגת מתוך ענפים שונים בצה"ל. כל אחד עם המומחיות שלו, עם נקודות החוזק והחולשה.
דן, מומחה לנשק וחומרי נפץ. גלעד, איש מודיעין ומומחה לשפות ותרבויות. סשה, מומחית באומניות לחימה והגנה עצמית ואני, צלף.
כל אחד מאתנו בלט ביחידת המקור שלו ואחרי שנים של נאמנות למדינה, נבחרנו וגויסנו.
כבר שלוש שנים שאנחנו ביחד, חצינו יבשות ואוקיינוסים, נטשנו משפחות וחברים, נפצענו, סבלנו, החלמנו ובילינו.
האמון בינינו מוחלט, אין לנו סודות. אנחנו יודעים הכל ומשתפים הכל. אי אפשר לשרוד בתפקיד שלנו עם שקרים.
במהלך השנים הכשרנו אחד את השני וכיום, כולנו מיומנים ברוב התחומים כמעט באותה הרמה ואנחנו נעים כגוף אחד.
אין בנינו מנהיג, אין היררכיה, אנחנו ארבעה חלקים של שלם אחד. לכל מבצע יש קודקוד שונה שנבחר לפי סבב קבוע.
ניסו להרחיב אותנו, להוסיף עוד חברי צוות, אבל בשלב הזה הפכנו לחבורה כל כך מלוכדת שאנחנו לא מצליחים לפתוח את המעגל ולאפשר לעוד אנשים להצטרף.
אנחנו כפופים לאנשים הבכירים ביותר בצה"ל ועובדים בשטח האפור של החוק. יחידת מודיעין, יחידת הצלה ויחידת חיסול.
הבירה חמה והמקום באמת מעופש, אבל מנהג זה מנהג ובתחום שלנו אמונה תפלה לעתים מביאה הרבה נחמה.
קפה לפני ובירה אחרי, נכנסים ארבעה ויוצאים ארבעה.
"סנוקר זוגות?" סשה שואלת וקמה מהכיסא הדביק. היא מתקדמת לעבר שולחן הסנוקר ורוב הגברים בחור הזה מהופנטים ממנה.
אני מניח שאחת הסיבות היא העובדה שהיא בלונדינית בהירה עם עיניים כחולות בזמן שהנשים הבודדות סביבנו שחומות עור ושיער. אבל הסיבה העיקרית היא היופי שלה.
בג'ינס בהיר צמוד וטי שירט לבנה פשוטה, סשה קורנת ומושכת אליה תשומת לב גברית ונשית ללא מאמץ מיותר.
למרות כל מה שעברנו ביחד, למרות שרוב הזמן אני רואה אותה כחבר צוות, עמית, אח.. אני לא יכול להתכחש למשיכה שלה.
אנחנו קמים אחריה בקלילות ושורפים עוד שעה במשחק חסר מחשבה. נותנים קצת מנוחה למוח שבדרך כלל עובד שעות נוספות, אבל אף פעם לא מורידים את המגננות. אף פעם לא נכנעים לשאננות.
המבצע לא באמת מסתיים עד שאנחנו מגיעים לאדמת ישראל. אנחנו מוקפים אויבים.. או שזו הפרנויה.
"אני מניח שדי מיצינו, עשרים דקות ונזוז. דן, לך תזיין כבר את המלצרית לפני שהיא מריירת עלינו ובואו נצא מכאן. יש לנו טיסה לתפוס." גלעד אומר חצי ברצינות וחצי בצחוק.
יש לנו באמת טיסה לתפוס וכולנו יודעים שהזיון בין דן למלצרית בלתי נמנע, אז עדיף למנוע עיכובים.
"אני מרגיש שאתם לוקחים אותי כמובן מאליו, כאילו לא נשארה בינינו טיפת מסתורין." דן אומר במבט פגוע בזמן שהוא הולך למלצרית, תופס אותה ומושך אותה לכיוון השירותים.
"יש אנשים שאוספים מגנטים למקרר בכל מדינה שהם מבקרים בה, דן אוסף מלצריות." סשה אומרת בציניות ומזמינה סיבוב צ'ייסרים.
"עבודה יפה חברים, שתהיה לנו נסיעה טובה."
"נסיעה טובה."
"נסיעה טובה."
שעה וחצי לטיסה הבאה, למשימה הבאה.
סשה
כשאת בת יחידה לאם נרקומנית באחת השכונות הכי עניות ומוזנחות בקריית אתא, יש לך רק שתי אפשרויות בחיים. ליפול, להיכנע לגורל, ללכת באותה הדרך ולפי אותה הדוגמא שגדלת איתה. או לברוח לצד השני, לעוף, לצמוח, להתפתח ולהילחם על עצמאות, כבוד וגאווה.
את הקריירה הצבאית שלי התחלתי בחטיבת הביניים, אימא שלי רשמה אותי לפנימייה צבאית בסבסוד מדיני כדי לראות אותי כמה שפחות. לא היה לה שום רצון להיות אימא אמתית עבורי, מעולם. את הילדות שלי העברתי ברחובות ובבתים של שכנים שריחמו עליי.
כשגדלתי והחזה שלי גדל איתי, היא חיפשה דרכים להיפטר ממני. היה רגע קצר מאוד שחשבתי שהכוונה שלה טובה, שהיא רוצה להרחיק אותי מה"מחזרים" הקבועים שלה, שלפעמים השאירו כמה שטרות על השידה אחרי שהם הלכו ולפעמים שקית קטנה עם אבקה לבנה.
אבל מהר מאוד הבנתי שהיא לא דאגה לי, היא פחדה שהיא מגדלת בבית שלה מתחרה שתגנוב ממנה פרנסה. היא גם הבהירה לי את זה באותן המלים.
כשהייתי בת שש עשרה היא מתה ממנת יתר. בשלב הזה היא היתה אישה זרה עבורי ואני מודה שלא התאבלתי עליה, לרגע לא עצרתי לבכות על מה שיכל היה להיות.
שקעתי עוד ועוד בעולם הצבאי ויצאתי רק אחת לחודש לסופי שבוע קצרים אצל רחוקי משפחה.
בגיל שמונה עשרה המפקד שלי שלח אותי למבחני קבלה ליחידה בחיל המודיעין. מנת המשכל הגבוהה שלי פתחה בפניי הרבה דלתות, אבל הזעם שלי הוא זה שלבסוף כיוון אותי לתפקידי שטח.
בגיל עשרים ושש, אחרי שנתיים ב"מוסד", גויסתי ליחידה הנוכחית שלי.
את גיא הכרתי לפני זה.
באחד המבצעים הראשונים שלי, נכנסתי כסמויה לעולם השליטה, הבדס"מ. במשך שלושה חודשים למדתי להיות סאבית, שירתי דום והכרתי כל מונח וכל מנהג בעולם המורכב הזה. לבסוף, כשהמבצע הסתיים ולאחר מסע של גילוי עצמי, הבנתי שאני נמצאת בצד השני של המטבע, אני דומית.
ביליתי במועדוני פטיש בכל העולם, חוויתי, ניסיתי, טעמתי מהכל ודווקא בבית, בקריות, גיליתי את המקום שאני מרגישה בו הכי בנוח, "המפלט".
בין המבוכים והחדרים, בין הסצנות והנפשות, ראיתי אותו.
אני לא רוצה להכליל, אבל רוב הסאבים הגברים שראיתי בשלב הזה לא נראו כמוהו. הם היו עדינים יותר, אסתטיים וכמהים לרצות ולספק.
גיא נראה כמו אריה שנלכד בכלוב זמני, מחכה להזדמנות שלו לפרוץ ולשחוט את הסובבים. הוא היה תלוי בשלשלאות ברזל שירדו מהתקרה, עירום לחלוטין. מטר תשעים וחמש של שרירים וגבריות מובהקת.
כל החלק האחורי בגוף שלו היה מכוסה פסים אדומים בוערים מהשוט הרצחני שהדומית הזמנית שלו השתמשה בו.
הזין שלו היה לכוד בתוך טבעת אכזרית צמודה שחנקה אותו בבסיס והשאירה אותו במצב תמידי של זקפה כואבת, ללא אפשרות פורקן.
למרות ההתעללות שהוא חווה בשעתיים שצפיתי בו, הוא לא נשבר, לא התחנן לרחמים ולא אמר את מילת הביטחון שלו.
הדומית הצליפה בו והכאיבה לו, קשרה אותו למכשירים שונים וסימנה אותו עם חגורות ופלוגרים. הזין שלו המשיך לעמוד דום והחיוך המתנשא לרגע לא נעלם.
היא רצתה לשבור אותו, ראיתי את התסכול שלה, הרגשתי אותו והזדהיתי איתה. כשהיא כמעט ויתרה, הוא הקסים אותה בנימוס מחושב ומלים יפות. החמיא לה והשתחווה בפניה עד שהיא פתחה את רגליה והוא זיין אותה כמו אחרון הדומים.
צפיתי בו באובססיביות במהלך הלילה כשהוא עבר בין דומית לדומית, ספג עונשים כואבים ושיחק את משחק הכנוע, אבל ראיתי מעבר למסכה. ראיתי את השקר, את העמדת הפנים.
לא היה לי ספק שהוא סאב, אבל הוא לרגע לא הוריד את המגננות שלו ולא נתן לאף אחת לשלוט בו בצורה מוחלטת וכנה.
האנשים הבודדים במועדון שקיבלו ממנו כבוד אמתי היו דומים תאומים שדמו לו בצורה מחשידה. מאוחר יותר גיליתי שהם האחים הגדולים שלו והכבוד שלו נבע מקרבה משפחתית ולא בעקבות הבדס"מ.
חיפשתי אותו שוב בשבועות שאחרי אבל הוא נעלם.
כעבור כמה חודשים בודדים, דרכינו הצטלבו במקום הכי לא צפוי, במקום שאנחנו נמצאים בו כבר שלוש שנים, במערכת יחסים שונה לחלוטין.
היום אנחנו כבר יודעים אחד על השני הכל, הוא יודע על אימא שלי ואני יודעת על הסודות המשפחתיים שלו.
אנחנו מתראים לפעמים ב"מפלט" אבל שומרים על מרחק. אנחנו לא נותנים לצד המיני שבנו להתערבב, הסיכונים גבוהים מדי.
לפעמים כשהוא חולף על פניי עם הצמיד הקבוע שמעיד על הסטטוס שלו כסאב, הוא מהנהן קלות עם הראש לשלום וממשיך בדרכו. מעולם לא ראיתי אותו בקהל שלי כשאני בתוך סצנה פומבית, אבל אני ממשיכה לעקוב אחריו. הפיתוי חזק ממני.
השנים חלפו אבל המסכה שלו לא נסדקה, עדיין לא הגיעה הדומית שהצליחה לשלוט בו באמת.
אני לא יודעת אם היא בכלל קיימת, או אם הוא באמת רוצה למסור את השליטה ולחוות תחושת שחרור אמתית.
אני רק יודעת שמה שאני מחפשת שונה לחלוטין. אמנם אני לא זרה לסטוצים, בעולם השליטה וגם בעולם הוונילי. אבל בתוך תוכי אני מחפשת מערכת יחסים עמוקה ופתוחה. אני מחפשת בן זוג שיהיה חזק מספיק בשביל לצעוד לצדי בחיי היום יום וחזק מספיק בשביל לצעוד צעד אחד מאחוריי, בחיי הלילה.
אנחנו מחכים לדן בג'יפ השכור מחוץ לבר, כשהוא יוצא לבסוף עם שיער פרוע מעט ומבט מסופק.
"אתה יכול למחוק את החיוך מהפרצוף שלך? לא כולם כאן מקבלים על בסיס יומי." אני אומרת לו בציניות והומור כשהוא מתיישב לידי במושב האחורי.
"אולי אם תקבלי קצת יותר, לא תפתחי עיניים על הזיונים שלי. חבל ממי, המרמור עושה קמטים ואת לא נהיית צעירה יותר."
אני מכניסה לו מרפקייה לצלעות בזמן שגלעד ממלמל לעצמו "אאוץ'" על העקיצה וגיא צוחק.
"אל תכעסי, סשה, אני מוכן להקריב את עצמי בשביל להפיג את התסכול המיני שלך." דן אומר לי ומחבק אותי אליו.
למרות המלים המיניות, החיבוק שלו משפחתי וממלא אותי בתחושת אהבה ואחווה.
אין ספק שאני צריכה סקס ואני מודה בכנות שאני מחפשת מערכת יחסים רצינית, אבל אני לא אמצא את הדברים האלה בתוך החבורה הזאת, אנחנו אחים.
"יאללה חברים, ליעד הבא. נסיעה טובה."
כהרגלך בקודש כתיבה סוחפת
ומרתקת תותחית