גיא
אני מושיט יד לכבות את השעון המעורר, הצפצוף משגע אותי. מתי נרדמתי בכלל?
אני מגשש בחושך לכיוון הפלאפון, חייב להפסיק את הצפצוף. ממתי יש לי שעון מעורר? אני מתעורר ביקיצה טבעית מגיל ארבע, מהגיל שהתחלתי לפחד.
אני לא מוצא את הפלאפון והמוח המעורפל שלי מתחיל להתעורר. החדר לא חשוך, העיניים שלי פשוט עצומות וקשה לי לפקוח אותן. אני מרגיש מסומם, לא מאופס.
"גיא, תפסיק אתה תוציא את האינפוזיה."
דן? איזה אינפוזיה? למה אני לא מצליח לפקוח את העיניים ומה נסגר עם הצפצוף המזדיין?! הוא לא עונה לי ואני מתחיל להתעצבן.
"גיא, אחי, תפקח את העיניים, אתה בבית חולים. תסתכל עליי, אני כאן לידך."
בית חולים?
אני עוצר את פעולות החיפוש ונושם עמוק, מנסה לקלוט את הסביבה עם עיניים עצומות. ריח של סבון אנטיספטי, אנשים מדברים בקול עמום מעבר לקירות, הצפצוף… זה לא שעון מעורר, זה מוניטור, זה הדופק שלי.
דן איפשהו לשמאלי והוא לא עונה כי עדיין לא דיברתי, השאלות צפות בתוך הראש שלי והפה שלי מסרב לשתף פעולה.
אני מנסה לזוז וכאב חד ברגל מחזיר אותי לתודעה ולהשתלשלות האירועים.
היינו במשימה ביערות הגשם באפריקה, זו היתה מלכודת ונאלצנו לאלתר ולברוח. חטפתי כדור ברגל.. ס'אמק, עוד צלקת. דן וגלעד משכו אותי לתוך מסוק.. סשה.
העיניים שלי נפקחות במהירות והאור מסנוור אותי לכמה רגעים.
"ברוך שובך לארץ החיים, התחלת להדאיג אותי."
אני מסתגל לתאורה והפנים של דן מופיעות מולי, לאט ובזהירות הטשטוש נעלם והראייה מתחדדת. השיער הארוך שלו אסוף ואפשר לראות את כל הפצעים החדשים, פנס בעין, אף שבור ושפה מפוצצת. לא פעם ראשונה או עשירית שזה קורה, דן לא מתרגש מצלקות.
אני מנסה לדבר אבל הגרון שלי שורף ואני מיובש.
"בוא אני אעזור לך להתיישב ותשתה קצת, אתה יודע שהרדמה מלאה מייבשת את הפה."
הוא תומך בי ומרים אותי לישיבה בקושי רב, למרות שדן גבוה בעצמו ובכושר מעולה, יש לי בערך שלושים קילו של שרירים עליו ולא פשוט להזיז אותי.
הוא מקרב כוס מים לפה שלי ואני לוגם בעדינות, נלחם ברצון להקיא. אני שונא הרדמה מלאה.
"הכדור פספס את העורק שלך בערך במילימטר, אז היה לך מזל. אבל הוא נתקע בתוך הרגל אז היו צריכים לנתח אותך. גלעד יחזור בקרוב, הוא היה לידך כל הלילה, החלפנו משמרות בבוקר. למרות הכל הצלחנו במשימה, כל הבנות שוחררו והצלחנו לתפוס את רוב חוליית המבריחים. כאות תודה קיבלנו חופשה ארוכה ללא תאריך סיום… דיברתי עם איתמר וסיפרתי לו שאנחנו כאן ושיצאת מכלל סכנה, שיעדכן את המשפחה שלך ושלא ידאגו יותר מדי."
דן ממשיך לברבר ואני יודע מה הוא עושה, הוא דוחה את הקץ. הוא מעולם לא עדכן את המשפחה שלי על פציעות, בדרך כלל עד שאני חוזר הביתה, הסימנים נעלמים והם אפילו לא יודעים שקרה משהו. אם הוא התקשר אליהם הפעם, יש סיבה.
אני שולח אליו מבט כועס והוא מעביר יד על הפנים שלו בתשישות. עכשיו שאני מתרכז בו יותר, אני רואה את סימני הלחץ והמתח על הפנים שלו. העיניים הכחולות שלו מוקפות אדמומיות וקמטים קטנים פזורים סביב השפתיים הקפוצות שלו.
"הייתי חייב לעדכן אותם כי אני מניח שהם כבר שמעו בחדשות על המבצע.. ועל הסוכנת השבויה."
הוא לא ממשיך בהסבר והוא לא צריך, סשה נעלמה במהלך המבצע והיא לא היתה במסוק. פלאשים של זיכרונות קופצים לי לראש. הטיסה, הנחיתה על גג בית החולים, דן וגלעד סביבי כל הזמן, המבטים המודאגים והשיחות המוחלשות.
סשה נלקחה בשבי.
אני עוצם את העיניים בחוזקה, מנסה להדחיק את הידיעה ואת הכאב בחזה. לא התגעגעתי לפחד המשתק, לתחושת חוסר האונים, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא ארגיש ככה שוב.
השנים חלפו והפכנו לגברים עצמאיים ודומיננטיים, אני והאחים שלי. שמנו את העבר מאחורינו ולקחנו שליטה על החיים שלנו.
עטפנו את עצמנו באלימות כי אנחנו מכירים אותה כל כך טוב, היא לא מפתיעה… ולא מאכזבת.
עם השנים כבר לא הייתי צריך לדאוג למשפחה שלי והם היחידים שאי פעם עניינו אותי. החלטתי לא לתת לאף אחד, חוץ מהם, אי פעם להתקרב אליי ברמה שתהיה להם איזושהי השפעה אמתית.
הבטחתי לעצמי לעולם, לעולם לא לפחד יותר. לעולם לא להיות בחוסר ודאות, לעולם לא לדאוג לאדם אחר עד שיגעון.
הבטחתי ועמדתי בהבטחה שלושים ואחת שנים, עד שהכרתי את סשה. במשך שלוש השנים שלנו ביחד בצוות, היא עקפה את החומות שלי בשיטתיות וללא כוונה ידועה מראש.
הפחד מר בתוך הפה שלי ומזכיר לי דברים שהעדפתי לעולם לא לחשוב עליהם שוב.
העיניים שלי עדיין עצומות, אני לא מסוגל להסתכל על דן ולראות את הרגשות שלי משתקפים על הפנים שלו.
דמעה סוררת גולשת מזווית העין שלי. פאק אני שונא את זה. אני כל כך שונא את זה.
אני נושם עמוק, בולע את כדור ההיסטריה שתקוע לי בגרון ומכריח את עצמי להתאפס. זה לא הזמן לאבד עשתונות.
אני פוקח את העיניים ומכוון את המבט שלי לדן. הוא יושב על כיסא הפלסטיק עם גב זקוף וגוף קפוא. הוא בוהה בי ללא מצמוץ, ללא הפגנת רגשות. הוא מסוגר בתוך עצמו ולא נותן לרגש להציף אותו. זה מנגנון הגנה נפלא ששלטתי בו רוב חיי.
אני מכחכח מעט בגרון, בוחן את הצרידות והכאב לפני שאני מעז לדבר.
"כמה שעות אני כאן? כמה שעות מאז שלקחו אותה?"
"שלושים ושבע." הוא עונה לי ללא צורך לבדוק בשעון.
שלושים ושבע?! הייתי מחוסר הכרה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. הזמן נגדנו, כל שעה שחולפת היא קריטית במצבים כאלה. זו לא חטיפה רגילה, היא נלקחה בשבי ולמרות שהמין שלה מעולם לא השפיע עלינו באף מבצע, במצב כזה היא בסכנה הרבה יותר גדולה. אישה, סוכנת צבאית.. אני לא רוצה לדמיין את העינויים ו… אני לא רוצה.
"מה התוכנית?"
"גיא.. אתה אחרי ניתוח ארוך וקשה, רק עכשיו אתה חוזר להכרה אחרי יממה וחצי…."
"מה התוכנית, דן? אל תזיין לי בשכל, שנינו יודעים שאתה וגלעד כבר חשבתם על הכל."
"אסרו עלינו להשתתף במבצע החילוץ, מבחינתם אנחנו לא אובייקטיבים ולא נפעל בשיקול דעת. צוות החילוץ אמור לצאת בערך תוך חמישה ימים, כבר זיהו את המיקום שלה, אבל היא מוקפת שומרים במתחם מסוגר מתחת לאדמה.
אין לנו אף אחד בפנים, אנחנו לא יודעים איך המבנה מורכב ומה מחכה שם. הם רוצים לאסוף מודיעין בימים הקרובים כדי לא לאבד אנשים בדרך."
"חמישה ימים? יש לך מושג מה היא תעבור בימים האלה? מה היא עברה כבר?!" אני תוקף את דן בזעם. פאקינג חמישה ימים!
"ברור שאני יודע, גיא! אתה לא היחיד שדואג לה! אתה לא היחיד שאוכל את עצמו!" הוא צורח עליי וקם מהכיסא בסערה, מפנה לי גב.
"דן…" אני קורא לו בקול שבור. "אני יודע שאנחנו ביחד בתוך זה, אבל תבין אותי.. אני…"
"מה שאתה מגלה רק עכשיו, אני וגלעד יודעים כבר שלושים ושבע שעות, גיא. שלושים ושבע שעות של בעתה, של מחשבות ודמיונות, של תוכניות חילוץ מפורטות ואין ספור תרחישים שמסתיימים בכישלון. סשה היא משפחה, המשפחה היחידה שיש לנו ואנחנו אוהבים אותה לא פחות ממך. אבל אנחנו לא יכולים להסתער על המקום ולמות בדרך, זה לא מה שיציל אותה."
פאק!!!! אני רוצה לזעוק אל הקירות, אני רוצה להסתער בדיוק כפי שהוא אמר, אני רוצה להציל אותה מהגיהינום שהיא ודאי נמצאת בתוכו כרגע.
זה הסיוט הכי גדול שלנו, הפחד הכי גדול שיש לסוכנים מבצעיים. העינויים, הפחד, ההשפלות, ההתעללות הפיזית והנפשית.
אם לא הייתי פצוע הייתי נלחם באיסור ויוצא למבצע הזה, שום דבר לא היה עוצר אותי, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אף אחד לא יאשר לי לצאת, לא משנה על מי אני אאיים.
אני אצטרך למצוא פתרון אחר, פתרון לא חוקי, כי אין מצב שאני משאיר אותה שם.
בדיוק ברגע הזה גלעד נכנס לחדר עם זרוע חבושה וצליעה בולטת. "התעוררת." הוא אומר לי בקול עייף ומחליף מבטים עם דן.
"התעוררתי ואני יודע, אז אל תלך לידי על ביצים. מה קרה לך? למה הצליעה?"
"בן זונה אחד הוציא סכין והחליט להכין ממני שניצלים.. עצרתי אותו מאוחר מדי."
הניסיון שלו להומור לא עובד ואני לא מסוגל להגיב אפילו בצביעות. "על מה חשבתם? איזה תוכניות הרצתם בראש? אולי אני יכול לעזור."
"השגתי מפרט של המבנה ואני יודע באיזה חדר היא מוחזקת. היא בחיים, אבל היא לא במצב טוב."
"מאיפה לעזאזל אתה יודע את כל זה ואיך השגת את המפרט?" דן שואל אותו בתדהמה.
"זה התפקיד שלי ומסתבר שיש לי כמה קשרים באזור."
"קשרים בצפון אפריקה?"
גלעד לא עונה לו ופותח מפות על המיטה שלי. "עשרים ושניים שומרים מעל המתחם, מסתובבים ברוטינות קבועות, הם לא חכמים במיוחד.
מתחת לאדמה המתחם מורכב משמונה חדרים קטנים, עוד עשרה שומרים נמצאים שם קבוע. היא בחדר המערבי ביותר, נעולה בתוך סוג של כלוב." הקול שלו קר והמלים רובוטיות, הוא מנסה להעביר לנו כמה שיותר מידע, כמה שיותר מהר מבלי להיכנע לרגש.
"היא פצועה קשה. היא נפגעה במהלך המבצע וגם מהפיצוצים היזומים שלנו, היא עברה כבר שתי חקירות והם לא נותנים לה יותר מדי זמן להתאושש. הם…" הקול שלו נשבר לרגע אבל הוא אוסף את עצמו וממשיך. "הם נוגעים בה.. אונסים אותה. הם לא מצליחים לשבור אותה נפשית אז הם שוברים אותה פיזית ושלושתנו יודעים שסשה לא תמסור סודות צבאיים לעולם, אז יש לנו מקסימום יומיים לפני שהם יוותרו וירצחו אותה.
אין שום דבר שהם צריכים מאתנו, אין אסירים ביטחוניים ולא הוגשה בקשה לכופר. יש לנו ארבעים ושמונה שעות להוציא אותה משם."
אני רועד, הידיים שלי, הרגליים, כל הגוף. המאמץ לא להקיא גורם לזיעה קרה לעטוף אותי.
דן מאבד את זה ומתחיל להרוס את החדר, הוא מעיף כיסאות ובועט בארונות בזמן שגלעד בוהה בי במבט חצי מוטרף. הם הורגים אותה, הם אונסים אותה ושוברים את הגוף שלה בזמן שאנחנו כאן עם ידיים ורגליים קשורות.
דן מתמוטט לבסוף לרצפה ונשען על הקיר, אף אחד לא מתפרץ לחדר לבדוק מאיפה המהומה, כאילו כולם מסביב יודעים שמתחוללת בחדר שלי מלחמה והם מעדיפים לא להיקלע לקו האש.
"אני אעביר את המידע לצוות החילוץ, שירכיבו תוכנית וייצאו מקסימום מחר."
"לא. אנחנו נעשה את זה." אני עונה לו ברצינות מוחלטת.
"השתגעת? אתה אחרי ניתוח ואני חצי מושבת. לא נצליח לעולם."
"גלעד, אנחנו נרכיב תוכנית, אנחנו מכירים את השטחים האלה כי למדנו כבר את האזור בשביל המבצע האחרון. יש לך קשרים, הרבה קשרים ואתה יודע שאתה יכול לארגן שיתוף פעולה מקומי. אף אחד לא יצליח במשימה כמונו, לאף אחד לא אכפת כמונו. אנחנו הסיכוי הכי טוב שלה."
"אנחנו חייבים עזרה, גיא." דן אומר לי מנקודת הישיבה שלו על הרצפה. למרות התשישות אני רואה שהמבט שלו מחושב, הוא כבר מתכנן.
"אנחנו נקבל עזרה, אתם שוכחים שעידן ואיתמר מנהלים חברת אבטחה שמורכבת כולה מיוצאי יחידות צבאיות קרביות. רובם יוכלו להיות כאן תוך שתיים עשרה שעות. דן, אתה יכול לארגן כלי נשק, אלוהים יודע שרק בתיק שלך יש מספיק בשביל צבא קטן. גלעד, אתה אחראי על איסוף מודיעין ושיתופי פעולה. נצטרך גם את המשטרה המקומית.
אני אתקשר לאחים שלי ואעביר להם טלפונית את התוכנית… ברגע שתהיה לנו אחת כזאת. בתוך ארבע עשרה שעות אנחנו מוציאים אותה משם."
סשה
הכאב עומד לנצח אותי. אני לא יכולה להזיז את האצבעות ביד ימין ואין לי תחושה ברגליים. העיניים שלי עצומות מנפיחות והריח המטאלי של הדם שלי, גורם לי להקיא על עצמי, שוב.
אני שוכבת בתוך שלולית של דם ושתן, הדם מהחתכים בגוף שלי מתערבב עם הדם בין הרגליים שלי.
רוב הזמן אני מצליחה להתנתק, לברוח לעולם אחר בו אני לא האישה על הרצפה, שחבורה של גברים משתמשים בה לסיפוק היצרים החולניים שלהם.
אני רואה את הסצנות מבחוץ, מרחפת מעל הגוף השבור שלי, מחפשת פרצות בקירות, בסורגים. כשאני בתוך הכלוב אני רגועה, זה אומר שיש לי כמה רגעים של מנוחה, אף אחד לא נוגע בי. כשמוציאים אותי מהכלוב, אני מתכוננת נפשית לסבל כמו שמעולם לא חוויתי או דמיינתי.
כשהתודעה שלי חוזרת, האימה משתקת אותי והצרחות שלי נשמעות כחיה נשחטת. אני בורחת יותר ויותר לעולם האישי שלי, מתנתקת שוב ושוב וזה מתחיל להיות כמעט בלתי אפשרי לחזור.
לפעמים כשהכאב בלתי נסבל, אני מאבדת את ההכרה וחולמת עליו, אני חולמת שהוא פורץ לגיהינום שלי ורוצח את כולם, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אפילו שזה שקר. שום דבר, לעולם, לא יהיה בסדר.
צעדים כבדים מתקרבים אליי במהירות ואני נבהלת וצורחת כשמרוקנים עליי דלי מים קפואים. זה הסימן הקבוע שאני לפני חקירה נוספת.
אני נותנת למוח שלי להיכבות, למחשבות להיעלם ומתנתקת מהמציאות.
