עדן
הפנים שלי רטובות, אני מרגישה את הדמעות נוזלות עד לצווארון החולצה שלי, נספגות בכותנה. הייתי איתו שנתיים, שנתיים של זוגיות מלאה באהבה ואמון, אין דבר שלא סיפרתי לו, אין דבר שהוא לא ידע על המשפחה שלי, על החיים שלי. החלומות והרגשות שלי היו פרוסים מולו כמו מזנון חופשי, קח מה שאתה רוצה, תראה, תקרא, תשתמש.
אני עומדת עם הסכין ביד, קרש החיתוך מכוסה ירקות שהתחלתי לחתוך וזנחתי ברגע שהוא החל לדבר. הוא יושב מולי ומחכה לתגובה אבל אני קפואה.
המוח שלי לא מצליח לעבד את כל המידע, אישה מוכה, ילדים מוכים, בית מלא באלימות. אני לא מצליחה לעכל את כל מה שהוא סיפר לי כרגע, אבל התחושה הבולטת ביותר בתוך סערת הרגשות היא בגידה, אני מבינה פתאום שאני עומדת מול אדם זר.
הייתי בת עשרים כשהכרנו, הוא היה בן עשרים ושש והוא נראה לי גדול מהחיים. הרבה יותר בוגר ממני, הרבה יותר בשל לעולם האמתי.
סטודנט לרפואה עם עתיד מזהיר ואני.. אני הייתי החולמת, אמנית רעבה ללחם מבית לא כל כך מתפקד. תמיד הרגשתי לא מספיק טובה לידו, לא מספיק חכמה, לא מספיק מיוחדת. הוא הדהים אותי, הוא והמשפחה המושלמת שלו ואני רק רציתי להיות שייכת.
שייכת לעולם שלו, לחיים שלו, לעתיד שלו.
נתתי לו את כל מה שהיה לי לתת ועוד, ללא מסיכות וללא מעצורים. אם יכולתי, הייתי מוציאה את הלב שלי מהחזה ומגישה לו אותו.
הידיעה שזה לא היה הדדי, שבעצם בכל הזמן הזה היו לו סודות כל כך רציניים ממני, מנפצת את הבועה שלאט לאט התחלתי להיכנס אליה מהשיחה בבוקר בחצר.
הוא נתן לי כל כך הרבה בתקופה שלנו ביחד, אהבה, ביטחון, משפחה.. הוא רק לא נתן לי את עצמו.
"עדן, תגידי משהו." הוא אומר לי עם מבט דואג, כן, אני שותקת יותר מדי זמן.
אני מסתובבת באיטיות לכיריים ומכבה את האש מתחת לסיר, אורזת בחזרה את הירקות, מכניסה את התבלינים למקומם ומוזגת לעצמי כוס מים. ההרגשה הזויה, אני לא מרגישה אני כרגע, אלא כאילו אני רואה את הסצנה מהצד, בהילוך איטי.
"עדן, את מלחיצה אותי.."
אני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי, אני מלחיצה אותו. אני מתחילה לצחוק, בהתחלה בשקט, חצי צחוק חצי בכי, אבל מהר מאוד הצחוק גדל ואני ממש מתגלגלת חסרת אוויר למרות שהדמעות לא פוסקות לרגע.
המבט המבועת שלו הופך לקומי בעיניי ואני צוחקת אפילו חזק יותר.
"מה עובר עליך, עדן? השתגעת? אני מספר לך על החיים שלי וזאת התגובה שלך?"
הבלבול והכעס שלו מאפסים אותי כמו דלי מלא במי קרח, אני מתנהגת באמת כמו משוגעת ועכשיו הוא כועס עליי, הוא לא מבין את התגובה שלי והאמת שגם אני לא.
"אני לא מלחיצה אותך, מורן.. אתה לא סופר אותי."
"מה??"
"שמעת אותי, אני לא מלחיצה אותך, אל תגיד שאני מלחיצה אותך.
מה אתה רוצה ממני, מורן? בנית לי בית, לדבריך חיכית לי שנים… למה? למה אתה רוצה אותי בכלל אם אתה לא לוקח אותי ברצינות, מכבד את האינטליגנציה שלי, סומך עליי?"
"על מה את מדברת? ברור שאני סומך עליך, סיפרתי לך כרגע את כל הסודות הכי כמוסים שלי ושל המשפחה שלי?"
"כרגע, כי עכשיו אני 'אישה מוכה' וזה הזמן להציל אותי, להיות גיבור ביחד עם האחים שלך ולהוציא אותי מהמציאות העגומה שלי. איפה הסודות האלה היו לפני שמונה שנים כשהכרנו? לפני שבע שנים.. שש..? היינו ביחד שנתיים וכל מה שידעתי זה שאבא שלך נהרג בתאונה כשהייתם קטנים. הנחתי שמדובר בתאונת דרכים, מעולם לא סיפרת לי משהו מעבר לזה..
וזה לא שלא ניסיתי לדובב אותך, סיפרתי לך הכל על עצמי ושאלתי אין ספור שאלות. מעולם לא התחמקת, מעולם לא אמרת שאתה לא רוצה לדבר איתי על זה כי זה סיפור ארוך או סיפור כואב. אתה תמיד ענית לי, תמיד סיפקת מלא סיפורים ואנקדוטות… אבל אף פעם לא סיפרת לי את האמת.
'אבא שלי נהרג כשהייתי בן שתיים עשרה ואימא שלי גידלה אותנו.' זהו.. משפחה אחת גדולה ומאושרת עם מקרה עצוב שהתגברתם עליו ללא משקעים ומטענים."
הוא מסתכל עליי בתסכול והוורידים בצוואר שלו בולטים, הלסת שלו קופצת.
"עדן, זה לא שהסתרתי ממך, פשוט זה אף פעם לא היה הזמן הנכון לספר ל……"
"זה אף פעם לא היה הזמן הנכון?! לא הצלחת למצוא זמן במשך שנתיים לשתף את בת הזוג שלך, האישה שרצית לבנות איתה חיים, האישה שדיברת איתה על חתונה וילדים, לגבי הילדות האמתית שלך?" הוא לא עונה לי, הוא רק מסתכל עליי במבט האטום שאני מכירה כל כך טוב. זה מבט שלקח לו כמה חודשים לשפר ולשדרג, המבט שאומר לי ללא צל של ספק, שאני צודקת.
"תענה לי על דבר אחד בכנות, מורן." אני אומרת לו ולוקחת את מפתחות הרכב שלי שעידן הקפיץ לכאן על הבוקר. "אם ניר לא היה אלים כלפיי, אם הייתי עוזבת אותו מסיבות יותר שפויות, אם לא הייתי מגיעה אתמול לבית החולים ומבקשת אותך ספציפית, היית מחפש אותי? היית מנסה לבנות איתי זוגיות שוב? היית מספר לי על המשפחה שלך?"
נפרדנו לפני שש שנים, הוא מעולם לא ניסה ליצור איתי קשר, הוא מעולם לא ניסה להחזיר אותי אליו. הוא טוען שאני האישה בשבילו, האחת והיחידה שהוא יחכה לה לנצח… אז למה הוא לא יצר איתי קשר כשהוא גילה שאני מתחתנת? אני בטוחה שהוא ידע כי היו לנו חברים משותפים שסיפרו לו… אני ביקשתי שיספרו לו!
האמת כואבת, אבל היא כאן אל מול עיניי ואני לא יכולה להכחיש אותה. אם לא הייתי מפתיעה אותו אתמול, מכוסה בסימנים שרק בן אדם אחר יכול להשאיר, לא היינו חוזרים לעולם ובטח שלא הייתי שומעת את הסיפור המשפחתי שלו.
"אני לא יודע, אני לא יכול לענות על השאלות האלה, הן תיאורטיות. זו עובדה שהגעת אתמול לבית החולים, ביקשת אותי והנה אנחנו כאן. מה זה משנה איך זה קרה?"
בעבר, הטון הקצת מתנשא והכל כך הגיוני שלו, היה גורם לי להסכים איתו מיד. הרי הוא החכם בזוגיות, הוא יודע מה הוא אומר.
היום אני קצת יותר סקפטית, או שאולי אני פשוט מפוכחת.
אני לוקחת את הפלאפון שלי והולכת לכיוון הדלת.
"לאן את הולכת? את לא יכולה לנהוג עכשיו, זה מסוכן, את על משככי כאבים מאוד חזקים." הוא אומר לי באותו טון חכם ומתנשא.
אני נעצרת עם הדלת פתוחה ומסתובבת אליו עם מבט מתנשא לא פחות. "זה לא עניינך לאן אני הולכת, מורן. כבר שנים שזה לא עניינך."
מורן
פאק פאק פאק!!!!
אני רוצה לרדוף אחריה ולהכריח אותה לחזור הביתה, להכריח אותה להקשיב לי, אבל אין לי מושג מה להגיד לה.. למה כבר יש לה להקשיב?
אין לי שום הגנה מול הטענות שלה, אין לי תירוצים והסברים, היא צודקת.
היינו ביחד שנתיים בהן השקעתי בעצמי, בעתיד שלי ובתוכניות שלי. להגיד שלא היתה לי הזדמנות לשתף אותה בעבר שלי היה תירוץ מזלזל וצבוע והיא קלטה אותו מיד.
האמת היא שלא ניסיתי לעצור אותה יותר מדי כשהיא נפרדה ממני, לא התקשרתי, לא שלחתי פרחים, לא חיזרתי אחריה. כשהיא באה לדירה שלי לארוז את החפצים שלה, התנדבתי לעוד משמרת בבית החולים.
היא ידעה הרבה על החיים שלי, המשפחה שלי ועל החלומות והשאיפות שלי, אבל היא לא ידעה את הדברים החשובים ביותר ואני אפילו לא יודע למה.
היא יצאה מהבית לפני שעה ומאז אני יושב בסלון החשוך מול טלוויזיה כבויה וחושב. אני מנסה להבין את עצמי, להבין את ההתנהגות שלי ועדיין לא הסקתי מסקנות.
ההודעה מעמית מקפיצה אותי. "באזור, לקפוץ לבקר או שאתה עושה משהו יותר מעניין? 😉"
"בוא, אני לבד."
תוך כמה דקות הדלת נפתחת ועמית נכנס עם מבט מודאג. "איך אתה לבד?"
"עדן הלכה."
"אוקיי….לאן?"
"אין לי מושג, סיפרתי לה על הילדות שלנו והיא הלכה." אני עונה לו בשקט ובוחן את התגובה שלו. עדן תמיד כעסה על המבט 'האטום' שלי והיכולת שלי להתנתק רגשית באמצע ריב.. היא לא ראתה את עמית עושה את זה.
כשכולם היו כאן הבוקר, עמית שכנע אותנו שהוא האדם הנכון להתמודד עם ניר, בגלל האופי המאופק שלו. אני מעורב יותר מדי רגשית וסביר להניח שלא אוכל לשלוט בעצמי מולו, עידן ואיתמר חמומי מוח וסביר להניח שיאבדו שליטה ויפגעו בו יותר מדי, אביתר לא יכול לקחת סיכונים בגלל האופי של הקריירה שלו וגיא.. אני לא רוצה לחשוב מה גיא מסוגל לעשות לניר.
עמית לעומתנו, בשליטה מלאה על הרגשות שלו, על המלים שלו ועל המעשים שלו. אני לא יודע מה גרם לו להיות כל כך שונה מאתנו, אולי זה בגלל שהוא חטף הכי הרבה מכות מאבא שלנו אז הוא למד לשתוק, לא להגיב. אולי הוא קיבל קצת מהמזג הנעים של אימא שלנו ואולי הוא פשוט מתבשל שנים בתוך המיץ של עצמו עד היום שהוא יתפוצץ..
"למה היא הלכה?" הוא שואל בטון סופר רגוע ומתיישב לידי.
"היא טוענת שאני לא מכבד אותה מספיק, שאני מזלזל באינטליגנציה שלה. היא כועסת שלא סיפרתי לה כשהיינו ביחד."
"למה לא סיפרת לה באמת? שירה ואלינה יודעות הכל."
למה לא סיפרתי לה?
עדן
הנסיעה לבית של שרה קצרה, הדרך מוכרת לי כמעט כמו הדרך לבית של ההורים שלי.
הדלת נפתחת יחסית מהר ושרה מופתעת כשהיא רואה אותי, אני לא יכולה להאשים אותה, אני מופתעת בעצמי שאני כאן.
"עדן, הכל בסדר? איפה מורן?" היא שואלת בדאגה.
"מורן בבית, הכל בסדר, אל תדאגי. אני יכולה להיכנס לכמה דקות?"
"בוודאי, איזו שאלה." אני רואה שהיא עדיין דואגת, אבל היא לא שואלת יותר שאלות. אנחנו מתיישבות ביחד במטבח עם כוסות תה ירוק, המשקה האהוב עליה.
אחרי כמה רגעים של שתיקה היא מניחה את היד שלה על שלי בעדינות. "הוא סוף סוף סיפר לך."
הקליטה המהירה שלה לא מפתיעה אותי, אני זוכרת שזה משהו שתמיד היה לה ולעמית במשותף, היכולת לקרוא אנשים ומצבים.
"כן." אני עונה לה בקול שבור והיא ממתינה שאמשיך. "שרה, את חושבת שהייתי מספיק טובה בשבילו? מספיק חכמה? אז, אני מתכוונת, כשהיינו ביחד. היית מרוצה מהיחסים שלנו או שחשבת שהוא יכול למצוא מישהי טובה יותר?"
"עדן, איך לחכמה יש קשר בכלל לזוגיות טובה בין אנשים? הוא היה מאושר, מה עוד אימא יכולה לרצות עבור הבן שלה?" היא שואלת אותי באדיבות האינסופית שלה. "מאיפה השאלה הזאת הגיעה?"
אני מרגישה את הסומק בלחיים שלי, אני מובכת אבל מרגישה מספיק בנוח לשתף אותה בתחושות שלי.
"בשנתיים שהיינו ביחד, תמיד הרגשתי שאני לא שווה אותו, שהוא יכול להשיג מישהי הרבה יותר חכמה ומתוחכמת. כשהזמן חלף וההתלהבות הראשונית פחתה, הספק העצמי רק התגבר וחייתי בפחד מהיום שהוא יעזוב אותי.
כשנפרדנו, הוא לא ניסה להילחם עליי, הוא קיבל את הטענות שלי ופשוט המשיך הלאה. אני מניחה שזה היה סוג של אישור לכל הפחדים שלי והביטחון העצמי שלי צנח לרצפה.
במשך שנים חשבתי שאולי טעיתי, אולי הייתי פזיזה ו-וויתרתי עליו מהר מדי. שאולי ציפיתי ממנו לזמן והשקעה שלא היו לו לתת.. הוא היה כל כך מכוון מטרה ואני יודעת שהוא לא בדיוק חיפש מערכת יחסים כשהכרנו.
הוא מעולם לא פגע בי או דיבר אליי לא יפה ואני יודעת שהוא אהב אותי בדרך שלו.. אבל משהו תמיד היה חסר שם.
לפני שעה בערך הוא סיפר לי לראשונה על ההיסטוריה שלכם, על כל מה שעברתם ביחד. אמרתי לו שאם לא הייתי חוזרת לחיים שלו בהפתעה ועוד אחרי מה שקרה עם ניר, אז הוא לעולם לא היה מספר לי.. אולי היינו מפתחים שוב מערכת יחסים ואפילו בונים ביחד עתיד, אבל לא הייתי יודעת עליו כלום. הוא לא התווכח עם הטענה הזאת."
"ועכשיו את תוהה לעצמך, למה?" היא משלימה את הסיפור.
"כן, למה? למה הוא לא סיפר לי? איך זה יכול להיות שהיינו בזוגיות כל כך בוגרת ורצינית ולא ידעתי דברים כל כך מהותיים על החיים שלו?
מורן הפך לדוגמא שלי במהלך השנים, הדוגמא לגבר טוב, לאיך שבן זוג אמור להתנהג, בייחוד כשהיחסים עם ניר התדרדרו. הזיכרונות ממנו חיזקו אותי ועכשיו אני מתחילה להבין שמה שהיה בינינו, לא היה בריא לי. חוסר האמון שלו, חוסר השיתוף שלו ערערו אותי ואת הדימוי העצמי שלי. הייתי בזוגיות מחייבת והרגשתי לבד, היה לי בן זוג אוהב ומכבד והרגשתי לא מספיק טובה.. ואחרי שנפרדנו, התחתנתי עם גבר אלים ונשארתי נשואה לו כמעט ארבע שנים, עד שהוא כמעט הרג אותי."
עכשיו שאני אומרת את כל זה בקול רם, אני מבינה שאני בכלל לא כועסת על מורן, אני כועסת על עצמי. אני כועסת על ההחלטות השגויות שעשיתי בחיי הבוגרים, אני כועסת על הוויתורים העצמיים, אני כועסת על זה שאהבתי את האנשים סביבי בעוצמה וללא תנאים, אבל לא אהבתי את עצמי מספיק.
"עדן, אני לא יכולה לדבר בשמו של הבן שלי, אבל אני כן יכולה להגיד לך שהסיבות שלו לא קשורות אליך. אל תקחי על עצמך דברים שהם ממש לא באחריותך או בשליטתך. השתיקה שלו, הסודות והשקרים, זה שלו, זה עליו, זה העול שהוא נושא עם עצמו ואת לא צריכה להקל עליו במקרה הזה ולקחת על עצמך את האשמה.
שאלת אותי הבוקר איך ידעתי להגיד לך את הדברים הנכונים… עכשיו את מבינה, אני הייתי את, אני עדיין את. הייתי שק החבטות של בעלי אבל בעיקר הייתי שק החבטות של עצמי. איך יכולתי לצפות לכבוד ואהבה ממישהו כשלא כיבדתי ואהבתי את עצמי מספיק?!
לקח לי הרבה זמן להבין שאני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון, שאני צריכה קודם כל להיות חזקה בשבילי ורק אחר כך בשביל כל השאר.
את לא אשמה בזה שמורן לא היה פתוח איתך ולא שיתף אותך. את לא אשמה באלימות של ניר, את לא אשמה בזה שיש אנשים דפוקים בעולם הזה.. אבל השינוי הוא בהחלט בידיים שלך, את היחידה שיכולה וצריכה לקחת אחריות על החיים שלך ואני חושבת שעד שאת לא תלמדי לסלוח קודם כל לעצמך, את גם לא תצליחי לסלוח לבן שלי וכן, אני מאמינה שהוא יקלוט בקרוב מאוד שהוא עשה כמה טעויות והוא יידע לבקש את הסליחה שלך, השאלה אם תתני אותה."
נפרדנו בחיבוק ונשיקה והתחלתי את הנסיעה בחזרה לבית של מורן, לא הגעתי לשום החלטה והבנה עם עצמי, אני מאמינה שהדרך עוד ארוכה אבל אני סובלת מכאבים והשארתי את הכדורים אצלו.
כשהרכב מאחוריי מתנגש בי, אני לא מצליחה להבין בהתחלה מה קורה.. הנהג שיכור? הוא לא עוצר, לא מסמן לי כלום ואני לא יכולה לעצור בצד כי הוא מאיץ מאחוריי.
כשאני קולטת שהוא עומד לפגוע בי שוב, בכוונה, אני לא מספיקה לסטות והפעם הפגיעה גורמת לי לאבד שליטה על הרכב ואני דוהרת במהירות לכיוון עמוד חשמל.
