איתן – שרה – פרק ג

הוא לא נותן לי לרדת ממנו, לקום מהספה ולהוביל אותו לחדר השינה בהליכה סקסית כמו שדמיינתי אינספור פעמים.

הוא נעמד כשאני עדיין עליו, כרוכה סביבו. ידיים אוחזות את צווארו ורגליים מלופפות סביב המותניים שלו, כפות הרגליים מעל התחת המוצק שלו ולוקח את שנינו לכיוון המסדרון.

"דלת שלישית מימין." אני אומרת לו כשהוא מהסס מול מבחר הדלתות.

בעבר הרחוק חדר השינה שלי היה בקומה השנייה, אבל בשנים האחרונות ירדתי לקומת הקרקע והפכתי את החדרים של התאומים ליחידה אחת גדולה ומפנקת עבורי.

אין סיבה לעלות בכל פעם עשרים ושתיים מדרגות כשהבית ריק.

אנחנו נכנסים לחדר החשוך ועמוס מיד מושיט יד למתג שליד הדלת ומדליק את האור, ידו השנייה לרגע לא משחררת אותי. אני צמודה אליו, בטוחה ויציבה, הוא לא ייתן לי ליפול… או לברוח.

האור החזק מסנוור אותי, מערער אותי ומצליח במהירות לכבות את האש שעמוס הצית רק לפני כמה דקות.

הוא מוביל אותנו פנימה בצעדים הגדולים שלו ומניח אותי בזהירות למרגלות המיטה. פלג הגוף העליון שלי נטול בגדים ואני נלחמת בדחף להסתתר.

"על מה את חושבת? מה קרה בעשר השניות שלקח לנו להיכנס לחדר?" הוא שואל בטון נמוך ומכיל. נראה שהוא מחובר לשפת הגוף שלי, להבעות הפנים שלי ושם לב לכל שינוי.

אני מחייכת מעט ומשפילה מבט. "האור, הדלקת את האור ואני מובכת, עבר המון זמן מהפעם האחרונה שגבר ראה אותי ללא בגדים." ומעולם לא גבר כמוך, אני מסיימת במחשבה.

"את חושבת שאני לא מרוצה ממה שאני רואה? ממה שאני מקווה לראות ברגעים הקרובים?" הוא שואל עם חיוך.

"אני לא ילדה." אני עונה לו ומרגישה את מצב הרוח שלי ממשיך להתדרדר מטה, ביחד עם הביטחון שהרגשתי על הספה בסלון.

"אני לא רוצה ילדה, אני גבר ואני נמשך לנשים, לא לילדות. את האישה הכי סקסית שהכרתי בחיי, שרה. אין לך מושג כמה אני רוצה אותך, כמה חיכיתי לרגע הזה."

המלים שלו מצליחות לעודד אותי מעט, אבל אני עדיין לא שם, אני עדיין לא שלמה עם הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. אם הוא רק יכבה את האור…

"אני יכול לכבות את האור." הוא אומר, כאילו שומע את המחשבות שלי. "אבל אני עדיין אגע בך, ארגיש אותך, אני עדיין אראה אותך, גם בחושך. אני לא רוצה לזיין אותך, שרה, אני רוצה להיות איתך, לדעת כל פיסה, קימור וסוד בגוף שלך. אני רוצה להכיר את הגוף שלך כמו שאני מכיר את שלי. אין בך שום דבר שיכול לגרום לי לא לרצות אותך, לא להימשך אליך. הדבר היחיד שיכול לעצור אותי הלילה, הוא את."

אני עונה לו במהירות, לא נותנת לו להמשיך, כל ההתנגדויות שלי צפות מעל פני השטח ומאיימות להטביע אותי.

"אני לא רוצה למחזר את המלים שלי, אני לא רוצה לחזור שוב ושוב על דברים שכבר אמרתי. אבל, הגיל שלי מהווה מחסום אמתי ביחסים שלנו ואנחנו חייבים להתייחס אליו. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני כל כך מבוגרת ממך, מבוגרת בכלל. עמוס, אני בת שישים ואחת ואתה גבר יפהפה, חתיך וסקסי בן ארבעים וחמש. אתה יכול להיות עם נשים הרבה יותר צעירות ממני, אני מאמינה שגם אישה בגילך תרגיש מאוימת ולוקה בחסר אם היא תעמוד מולך עירומה. אז אישה בגילי? אתה לא יכול להבין את זה." אני אומרת לו בתסכול ומפנה לו גב, מרימה מהמיטה את השמיכה הקלה שמקופלת עליה ועוטפת את עצמי, מתחבאת.

הוא לא יכול להבין אותי, הוא לא יכול. לא משנה כמה העולם יתקדם וכמה החברה שלנו תתפתח ותתיימר להיות ליברלית, אנשים תמיד ירימו גבה על אישה מבוגרת עם גבר צעיר.

כשאנחנו רואים זוגות בהם הגבר מבוגר מהאישה בעשור, אנחנו לא מנידים עפעף. עם זאת, אפילו כשהמצב הפוך והגבר הוא מבוגר יותר, יש גבול. חמש עשרה שנים זה יותר מדי, לא משנה למי. כשאנחנו רואים אישה צעירה עם בן זוג מבוגר אנחנו שופטים אותה, אנחנו מניחים שהיא איתו בגלל הכסף שלו או מכל אינטרס אחר. אנחנו אף פעם לא מקבלים את זה בהבנה, אנחנו אף פעם לא מאמינים שזה אמתי. גם אני חוטאת בזה, גם אני שופטת את הזוגות הללו. אני זוכרת כל כך הרבה מקרים בהם ישבתי עם חברות שלי ודיברנו על האקסים שלהן שיוצאים עם בחורות צעירות. צחקנו עליהם, צחקנו על כמה שזה פתטי ומגוחך, כמה זה נראה רע, כמה זה מביך.

כן, הפרשי הגילים היו גדולים יותר ספציפית במקרים ההם, עשרים שנים, אפילו עשרים וחמש.

אבל כשהמצב הפוך, כשהאישה מבוגרת יותר, חמש שנים נראות הרבה, אז חמש עשרה?

מה יגידו עליי? אף אחד לא יחשוב שהוא איתי בשביל הכסף שלי, אמנם המצב הכלכלי שלי מצוין, אבל עמוס הרבה יותר אמיד ממני.

בעצם, אף אחד לא ישפוט אותו, אף אחד לא ידבר עליו ויחפש סיבות למשיכה שלו אליי, כי הוא גבר ויש כלפי גברים פחות ביקורת. ישפטו רק אותי, ידברו רק עליי, יגידו שאני עוברת איזשהו משבר, שאני מנסה להוכיח משהו.

מה לעזאזל אני עושה?

"שרה." עמוס קורא לי בטון תקיף, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. שקעתי במחשבות שלי ולא שמעתי אותו. אני מרימה אליו מבט מעורער לחלוטין ואפילו מעט כועס. על מי אני כועסת?

"כשאמרתי לך שאת עדיין לא מוכנה להיכנס איתי למיטה, לזה התכוונתי. לא דיברתי על הניסיון המיני שלך, לא דיברתי על ההעדפות והחשקים שלנו. דיברתי על הרגע הזה. אני לא יכול לומר שאני מופתע, אבל, כן האמנתי שהצלחתי בחודשים האחרונים לחזק את האמונה שלך בי. בנו."

הוא מעביר את שתי ידיו על הפנים שלו בתנועת תסכול, שכבר ראיתי לצערי בכמה מקרים. מניע את הצוואר ימינה ושמאלה, משחרר את השרירים, אולי את המתח ולבסוף מסדר את הג'ינס השחור שכבר לא צפוף ולוחץ באזור המפשעה.

"חשבתי שאני אצליח לבד לשכנע אותך שזה אמתי, שזה בסדר בשבילנו להיות ביחד, לפחות לנסות. לקחתי את המשימה הזאת על עצמי בביטחון מלא, אולי מופרז.

ידעתי מהרגע הראשון כמה מערכת היחסים הזאת לא טבעית בעינייך, אלוהים יודע שלא הסתרת את זה. אבל, אמרתי לעצמי שאני חזק מספיק בשביל שנינו, עקשן מספיק בשביל להילחם בכל התנגדות שתעלה. התכוננתי לריבים עם הבנים שלך, התכוננתי לאמירות עוקצניות מהסביבה, מהחברים של שנינו, גם מהמשפחה שלי.

אבל אני לא יכול להילחם בך. אני לא יכול להיות בתוך זה, מה שזה לא יהיה, לבד.

את טוענת שאני לא מבין אותך, שאני לא יכול להבין אותך, אבל אני רוצה! פאק, אני מנסה. את לא נותנת לי, את לא עושה לקראתי אף צעד.

מה שקרה על הספה לפני כמה דקות היה הרגע הכי אמתי ופתוח בינינו, בלי מחשבות, בלי פחדים, בלי נורמות חברתיות.

אבל זרמת איתי רק בגלל שחרמנתי אותך, עם כמה שזה נשמע זול, חרמנתי אותך נטו ואני לא מעוניין לשלוט בך דרך ההורמונים שלך.

אמרתי את זה כבר ואני אומר זאת שוב, אני לא רוצה לזיין אותך. זיונים לא חסרים לי וזה ברור לשנינו. אני רוצה הרבה יותר, אבל אני מוכן להסתפק בכל כך מעט ממך, כל כך מעט שזה מביך. את לא ילדה אבל, את גורמת לי להרגיש כמו ילד. ילד שרודף אחריך ומנסה לשכנע אותך לתת לו הזדמנות, כל כך צמא לסימן ממך שזה כבר נהיה עצוב."

הוא מסיים עם מבט כל כך מובס ומבולבל שהוא שובר לי את הלב. אני מרגישה את הלב שלי, פיזית, נשבר בתוך החזה שלי.

אני עשיתי את זה, אני שמתי את המבט הזה על הפנים שלו, אני גרמתי לגבר המרשים והדומיננטי הזה לעמוד מולי בחוסר אונים.

אני רוצה להוריד ממני את השמיכה ולהתפשט, לעמוד מולו עירומה מבגדים וממסכות. אבל, אני לא מסוגלת.

הוא מביט בי שוב ומהנהן פעם אחת עם הראש שלו, כאילו מגיע להחלטה עם עצמו ומתקרב אליי, סוגר את המרחק בינינו ומחבק אותי אליו חזק.

החיבוק נגמר מהר מדי והוא משחרר אותי ולוקח צעד אחורה, לוקח איתו גם את חום גופו.

"אני איתך, שרה, אני בפנים, אני 'אול אין'. אבל, אני לא אהיה בפנים לבד. אני לא אלחם במלחמות שלך עבורך, כפי שאמרת, את לא ילדה. אני מכבד אותך יותר מדי בשביל להפעיל עליך מניפולציות ואפילו לנסות ללחוץ עליך.

את יודעת מה אני רוצה. כשתחליטי מה את רוצה, כשתהיי שלמה עם הרצונות שלך ואם אני אהיה שם בתוך הרצונות הללו, צאי למלחמה.

אני אחכה לך, בלי אגו ובלי הצגות מיותרות. אבל, אני לא אחכה לך לנצח.

הבטחתי לעצמי אחרי הגירושין שאני לעולם לא אתן יותר לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו ואני תמיד עומד מאחורי ההבטחות שלי. אני לא אתן לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו, אפילו לא לך."

עם המלים הגורליות האלה הוא מסתובב ויוצא מהחדר, מהבית ואולי גם מחיי.

אני מתיישבת על המיטה באפיסת כוחות ונותנת לדמעות ליפול. עברו שני עשורים מהפעם האחרונה שבכיתי בגלל גבר, שני עשורים מאז שנתתי לגבר את הכח הזה.

למרות כל מה שעברתי עם בעלי, מעולם לא היה לו את הכח לרסק אותי נפשית. הוא פגע בגוף שלי, הוא פגע בביטחון שלי והוא פגע במשפחה שלי, אבל הוא מעולם לא פגע ברוח שלי.

לעמוס יש את הכח לרסק אותי. מנגד, יש לו גם את הכח להרים אותי, לבנות אותי, להחזיר אותי לחיים והכח הזה מפחיד אותי. החיבור בינינו מפחיד אותי.

אבל, יותר מזה, מפחידה אותי המחשבה שאני הורסת את החיבור הזה במו ידיי.

אני קמה מהמיטה ונכנסת לחדר המקלחת, תחושת הרטיבות שנותרה בתחתונים שלי מזכירה לי את הרגעים עם עמוס על הספה ועולה בי בחילה. בחילה נוראית שנובעת עמוק מהנפש, בחילה שנובעת מהחלטות שגויות ופחד מתוצאות חסרות תקנה.

הריח שלו נצמד לגוף שלי, לצוואר שלי והפטמות שלי אדומות, מכוסות סימני שפשוף מהזיפים שלו. אני מתכסה במים רותחים ומעבירה את ספוג הרחצה על כל נקודה בה הוא נגע. כאילו שמקלחת יכולה להשכיח את ההרגשה של הידיים והשפתיים שלו עליי.

כאילו שהעלמת הריח שלו יכולה להעלים אותו מהמחשבות שלי. המעשים שלי סמליים, אני פועלת מהגנה עצמית, מנסה להתכחש לעוצמת הפספוס… והעצב.

 

צלצול הטלפון מעיר אותי באמצע הלילה.

"עמית?" אני שואלת בקול צרוד משינה קצרה וחסרת מנוחה.

"אימא, אנחנו בדרך לבית החולים, הדר עם צירים מאתמול בערב, מאז שחזרנו הביתה."

המלים שלו מעירות אותי מיד. "מה התדירות?" אני שואלת וכבר קמה להתלבש.

"כל חמש דקות. אימא, היא צורחת מכאב, אני לא יודע מה לעשות, אני מפחד שלא נספיק."

אני לא נותנת לטון המבוהל שלו להשפיע עליי, למרות הרצון העז לפרוץ בבכי. הוא צריך אותי חזקה עכשיו, הוא צריך שאני אכוון אותו.

"חיים שלי, הכל בסדר, בוודאי שתספיקו, זאת נסיעה של פחות מרבע שעה ואתם כבר בדרך. אני גם מתארגנת ובאה. בינתיים תהיה חזק בשבילה ואל תילחץ, בייחוד לא בנהיגה.

היא עוברת את הדבר הכי טבעי בעולם, הכי יפה בעולם. יש לך אישה חזקה, תזכיר לה את זה ובעוד כמה דקות ניפגש.

בינתיים סע בזהירות, מאמי, תתרכז בנהיגה שתגיעו בשלום. אני באה."

"טוב, בסדר. ניפגש תכף." הוא עונה לי ומנתק.

למחרת בצהריים, אחרי שש עשרה שעות של צירים, זכיתי להחזיק בידיי את הנכדה השנייה שלי, מיה.

*

הימים חולפים והופכים לשבועות. לקחתי חופש קצר מהעבודה לאחר הלידה בשביל לעזור להדר וגם בשביל להתפנק על הריח המדהים שרק תינוקות קטנטנים מייצרים.

מילאתי את ימיי בהאכלות והחלפות חיתולים והצלחתי להדחיק את המחשבות על עמוס ואת המועקה.

הוא שלח לי הודעה אחת בלבד אחרי שהוא שמע על הלידה. "מזל טוב להולדת הנכדה, אני בטוח שהיא יפהפייה לפחות כמו סבתא שלה." כל כך שמחתי לקבל ממנו סימן חיים שאפילו אזכור המילה 'סבתא' לא הרס את ההרגשה.

שלושה ימים לאחר מכן, אני שלחתי לו הודעת מזל טוב קצרה, לא ידעתי מה לכתוב, אז הסתפקתי באיחולים גנריים שאנשים בדרך כלל כותבים בפייסבוק. הוא הודה לי בהודעה נוספת ובזאת זה נגמר.

מאז לא שמעתי ממנו, גם לא ראיתי אותו בעבודה. יותר אין לו סיבה להגיע למשרד שלי, אין לנו פרויקטים משותפים ואנחנו כבר לא ביחד.

"שמעת ממנו?" הדר שואלת אותי כשהיא יושבת לצדי במרפסת, מיה הקטנה ישנה בעריסה בסלון. כרגיל, אני בדירה שלהם.

"לא." אני עונה לה ללא הפגנת רגש ולוגמת מכוס התה שלי.

"עברו חודשיים."

"אני יודעת."

"אולי תרימי לו טלפון? או שתשלחי הודעה." היא ממשיכה.

"זה עדיף ככה, הדר, עדיף לשנינו. הנה כבר חלפו חודשיים מבלי ששמתי לב וסוף העולם לא הגיע. הכל בסדר." אני אומרת לה אבל לא מעזה להפנות אליה את מבטי. אני בוהה בנקודה באופק, שואפת ונושפת אוויר בנשימות מחושבות, דוחפת את אותה המועקה שהפכה לחברתי הטובה ביותר, עמוק עמוק לתוך החזה שלי ומצליחה להילחם ברצון לבכות. שוב.

הדר מניחה את כוס התה שלה על השולחן ונשענת לכיווני, מושכת את הכתף שלי שאסתובב אליה.

"אני אוהבת אותך, שרה." היא אומרת לי ונהיה לי קצת יותר קשה להילחם בדמעות.

"גם אני, מאמי." אני עונה לה באטיות, במאמץ אדיר להישמע שפויה.

"קבעתי לך פגישה עם הפסיכולוגית שלי, מחר בחמש, כשאת מסיימת לעבוד. אני אשלח לך בהודעה את הכתובת המדויקת שלה ואת המספר בו היא זמינה. שילמתי על עשרה מפגשים ואני מבקשת ממך ללכת לכל אחד מהם. בשבילי."

"עשית מה??" אני שואלת אותה בהלם.

"שמעת אותי." היא עונה לי ומסתכלת לי ישירות בעיניים. "אל תגרמי לי להרגיש מטומטמת שהוצאתי כל כך הרבה כסף על כלום, היא לא נותנת החזרים. עשרה מפגשים, שרה, את הולכת. נקודה."

"הדר, אני לא צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים. אני לא האישה היחידה בעולם שתימנע מסיטואציה כזאת. זה לא טבעי, זה לא נורמלי." אני עונה לה בהחלטיות וצדקנות, בצביעות ובשקר מוחלט.

"לא נורמלי??" היא שואלת אותי וצוחקת בקול רם. "שרה, אני לא יודעת אם שמת לב, אבל שניים מהבנים שלך מצליפים בבנות הזוג שלהם ומקיימים איתן יחסי מין בפני קהל, השלישי מעדיף את החגורה בידיים של אשתו ובזמנו הפנוי מטייל איתה בעולם ומתנקש באנשים. שאני לא אתחיל לפרט עכשיו אחד אחד על הרפתקאות משפחת איתן. אין דבר נורמלי במשפחה הזאת! אין שום דבר נורמלי בבנים שלך! אין שום דבר נורמלי בכלות שלך!

שתינו יודעות שאני חצי משוגעת, אבל, אני מאושרת. אני שלמה עם עצמי ועם השיגעון שלי, עם ההחלטות שלי ועם התוצאות של המעשים שלי.

מה זה נורמלי בכלל בימינו? מי יכול להגדיר מה זה נורמלי ולמי לעזאזל אכפת?

שמעי לי טוב, גברת איתן, זה לא משנה מה טבעי ומה נורמלי, זה לא משנה מה אנשים יחשבו ויגידו. זה גם לא משנה שעמוס צעיר ממך בפאקינג חמש עשרה שנים.

הבעיה שלך היא עם עצמך, יש נושא שאת צריכה לפתור עם עצמך וככל הנראה, את צריכה עזרה מקצועית, כי את בטח שלא תעשי את זה לבד. את אפילו לא מודה שיש לך בעיה.

אז את מוזמנת לכעוס עליי ואת מוזמנת לריב איתי, אבל את תלכי לטיפולים האלה."

"ואם לא?" אני שואלת אותה במרדנות ילדותית, עדיין מופתעת מכל מה ששמעתי.

"אם לא? אני לא מתכוונת לאיים עליך, אני לא אפנה לאף אחד ולא אמכור את הסודות והמחשבות שלך לבנים שלך. אני לא אשתמש במניפולציות ואני גם לא ארשה לעצמי להתערב בחיים האישיים שלך יותר מזה.

אם לא תלכי לטיפולים, את תאבדי את עמוס. זה עד כדי כך פשוט, את תאבדי אותו. הוא הבטיח לחכות לך, אבל לא לנצח והזמן עובר מהר.

הוא יעבור הלאה, הוא ימצא מישהי חדשה, מישהי שתעניק לו את כל מה שמגיע לו וכל מה שהוא רוצה להעניק לך. הוא יתאהב, הוא יבנה חיים שלמים ואת תישארי מאחור, לבד.

ואני יודעת שאת מאוד אוהבת להגיד לעצמך שאת לבד כבר עשרים שנה והתרגלת לזה, אבל, זה בולשיט.

לא היית לבד בכל השנים האלה, גידלת חמולה לתפארת מדינת ישראל, הם מילאו את חייך.

אבל, הגוזלים שלך עזבו את הקן, שרה, הילדים שלך מסודרים, מאושרים, מקימים קן משל עצמם. אם לא תילחמי על עצמך, על ההווה שלך, את תאבדי את העתיד שלך..

יש לך הזדמנות נוספת לאושר, את קולטת כמה את ברת מזל? זכית לעוד הזדמנות, אל תוותרי עליה."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *