איתן – אמון – פרק ח

סשה

נאלצנו לקבע את הלסת שלה, היא לא תוכל לפתוח את הפה בימים הקרובים, חיברנו זונדה…

המנתח הפלסטי שלנו עשה כל מה שהוא יכול, אבל החתכים בפלג הגוף העליון שלה היו כבר מזוהמים ויישארו צלקות. לגבי הפנים שלה, הוא קיבע את השבר באף ולא אמור להישאר סימן.. עם זאת, החתך בלחי היה עמוק מדי, לא היה ניתן להימנע מצילוק….

כשתגיעו לישראל… פלסטיקה….

בתקווה שלא יישאר נזק לטווח ארוך לראייה שלה…

עם הזמן היא תוכל לעבור השתלות שיניים..

קיימת פגיעה עצבית באצבעות יד שמאל…

קרע ברחם… דימום… שעות ספורות לפני מוות… לא יכולנו להציל…

פגיעה מוחית עקב חבלות קשות… שיתוק בשתי הרגליים… לא תחזור ללכת.

 

הימים חולפים, אני לא יודעת כמה זמן אני כאן וכמה זמן אני בהכרה. הם לא יודעים שאני שומעת הכל.

אנחנו עדיין בדרום באפריקה, הרופאים מדברים באנגלית עם מבטא שנשמע חצי בריטי חצי אפריקאי.

עדיין לא הצלחתי לפקוח את העיניים או לזוז, אבל אני שומעת אותם. שומעת את הרופאים מדברים עליי, על מה שנשאר ממני.

אני לא מבינה למה נשארתי בחיים, אני לא מבינה למה זה קורה לי. זה עונש על כל המעשים הנוראיים שלי? על החיסולים? ההתנקשויות? מעולם לא פגעתי באדם חף מפשע ועדיין, נראה שהיקום נגדי.

למה הם התעקשו להציל אותי כשלא נותר כבר מה להציל? השארתי את כל כולי בגיהינום ההוא. את הנשיות שלי, את הכח שלי ואת הנפש שלי.

אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתמודד עם השאריות שלי, עם המציאות.

הצוות שלי כאן כל הזמן, אני אף פעם לא לבד. גיא לצדי רוב שעות היממה, הוא נעלם לכמה שעות בהן גלעד או דן מחליפים אותו ואז הוא חוזר.

אני לא רוצה אותו כאן, אני לא רוצה אף אחד מהם. אני לא רוצה שהם ייראו אותי במצב הזה, אני לא רוצה את הרחמים שלהם.

הייתי מעדיפה למות שם ולהישאר חקוקה בזיכרון שלהם כפי שהייתי. לוחמת, עוצמתית, שווה בין שווים.

אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה.

 

גיא

"עברו שבועיים, אני לא מבין למה היא לא מתעוררת." אני יושב על הכיסא לצד המיטה של סשה וכוסס ציפורניים. זה המקום הקבוע שלי.

רק לפני כמה ימים קמתי מכיסא הגלגלים והתחלתי ללכת עם קביים, הצילו את הרגל שלי בנס.

גלעד מסתכל עליי, אבל לא מגיב, לעסנו את הנושא הזה כבר. הרופאים טוענים שזה מנגנון הגנה, שהמוח שלה לא נותן לה להתעורר בגלל שהוא בתהליך שיקום מאוד רציני. היא תתעורר בזמן שלה.

הנפיחות בפנים שלה ירדה מעט, אבל היא עדיין כמעט לא ניתנת לזיהוי. היא מכוסה תפרים וחבישות והיא עברה כבר כמה ניתוחים פנימיים. הרגליים שלה מגובסות והיא מחוברת לצינוריות ושקיות נוזלים. הרפואה כאן לא מתקדמת מספיק ואנחנו טסים הלילה בחזרה לישראל להמשך טיפול.

"באיכילוב כבר מוכנים לקראתה, יש לה דרך ארוכה לפניה. שמעתי את הרופאים כאן מדברים על חודשים של אשפוז ולאחר מכן מעבר לשיקום." גלעד אומר לי בטונים נמוכים, כמעט כאילו הוא מדבר לעצמו.

"היא תעבור את זה כמו גדולה. היא עברה דברים קשים יותר." אני עונה לו בביטחון מזויף.

השתיקה שלו מטרידה ומעצבנת אותי, אבל אני מניח שהשתיקה עדיפה על תשובות כנות ומציאותיות. האמת היא שהיא לא עברה דברים קשים יותר ואני לא יודע אם היא תצא מזה.

איך יוצאים מזה? איך מתגברים?

הפגיעות הפנימיות היו כל כך קשות, נראה שאין איבר שלא ניתחו. אני לא מתחיל לתאר אפילו את ההתעללות שהיא עברה בימים שלה בשבי, אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה, לשקוע בדמיונות ותיאורים. אם יכולתי הייתי חוזר בזמן ורוצח אותם שוב ושוב. הייתי חוזר בזמן ומציל אותה. הייתי חוזר בזמן ולא נותן לה להיתפס מלכתחילה.

היא עברה כריתת רחם. פגעו בה, אנסו אותה, בצורה כל כך ברוטאלית שהיא כמעט מתה מדימום פנימי. היא תמיד אמרה שהיא לעולם לא רוצה להיות אימא, שזה לא הגורל שלה. אבל היתה לה זכות בחירה.

הרופאים טוענים שהיא לא תוכל ללכת יותר, שהפגיעה המוחית בעקבות החבלות משפיעה על הגב והרגליים שלה ושכרגע הם לא רואים אופציית החלמה.

רק אחרי שהיא תתעורר יוכלו לבחון עד כמה הנזק חמור וקבוע, קיימת אפשרות של פגיעה קוגניטיבית, פגיעה בזיכרון, בהבנה, בדיבור.

היא לא מתעוררת וחלק ממני מעדיף את זה. חלק ממני מעדיף שהיא תישאר מחוסרת הכרה כמה שיותר, כי אני לא יודע איך היא תגיב כשהיא תתעורר.

אני לא יודע אם הזוועות שהיא חוותה ירדפו אותה לנצח. אני לא יודע אם היא תצליח להתמודד עם המציאות החדשה שלה. אני לא יודע אם היא תשמח שהוצאנו אותה משם בחיים.

 

סשה

חזרנו לארץ. אני כבר לא מוצאת נחמה בשפה שלנו, המלים, השם שלי, אין להם משמעות.

הורידו את מינון המורפיום ושאר משככי הכאבים, אני מתחילה להרגיש את התוצאות של הימים בגיהינום. הגוף שלי זועק לעזרה, לעתים הכאב כל כך חזק שהעיניים שלי כמעט נפקחות, כמעט.

עברתי עוד ניתוחים והפנים שלי חבושות, נשמע שהמנתח הפלסטי אופטימי.. אבל הוא האופטימיסט היחיד.

גיא שוב לצדי, הופרדנו במהלך הטיסה לארץ, אבל כמה שעות אחרי האשפוז הוא הגיע. אני מקווה שיימאס לו בקרוב, אין לו מה לעשות כאן, אין לו מה לעשות איתי.

נשמע שאני כבר לא אחזור ללכת ובטח שלא לרוץ ולירות בנשק, אני יכולה לשכוח מהיחידה ומהקריירה הצבאית והוא יכול לשכוח ממערכת היחסים האינטימית בינינו. אני לעולם לא אהיה האישה שהוא הכיר, האישה שהכרתי. אני לעולם לא אהיה מה שהוא צריך.

אין לי מה לתת.

עוד יום, עוד שבוע, כמה זמן חלף?

"אני מרגיש אותך, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני מרגיש שאת איתי ואת שומעת אותי. אני לא יודע אם את מבינה מה קורה סביבך, אם את מבינה איפה את נמצאת, אבל אני מרגיש אותך."

הקול של גיא חודר מבעד להרהורים שלי, זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר אליי ולא עליי.

"עבר חודש מהחילוץ, חודש ושבוע שלא ראיתי את העיניים היפות שלך מסתכלות עליי, חודש ושבוע שלא שמעתי את הקול שלך."

שבוע. הייתי בשבי שבוע.

"הרופאים אומרים שאין יותר סיבה פיזית לתרדמת שאת נמצאת בה, שהנפיחות במוח ירדה ואין דימום. הם אומרים שהתרדמת נפשית, סוג של מנגנון הגנה."

הם צודקים, אני לא רוצה להתעורר.

"אני לא מאשים אותך, הייתי פועל אותו הדבר במקומך. הייתי מתנתק מהעולם ושוקע במציאות אחרת. לא הייתי רוצה להתמודד עם ההשלכות של כל מה שקרה, לא הייתי רוצה להילחם בכל שניה ערה.

אבל סשה, אני בן זונה אגואיסט ואני רוצה שתתעוררי. אני צריך שתתעוררי. אני צריך לדעת שאת לא מוותרת, שאת מתכוונת להילחם ושאת מתכוונת להישאר איתי.

כי אני לא יכול לחיות את החיים שלי בפחד תמידי שמשהו יקרה לך, שיום אחד אני אתעורר ואני לא ארגיש אותך יותר."

הקול שלו נשבר והוא מנשק את היד שלי, הנשימות שלו כבדות, הדמעות החמימות שלו נופלות על האצבעות שלי והעיניים שלי נפקחות מעצמן, כנגד רצוני.

כאילו שהוא באמת מרגיש אותי, הוא מרים את הראש ומסתכל עליי במבט מלא פליאה ועצב.

"סשה?" הוא קורא לי ומיד לוחץ על כפתור ליד הכרית שלי.

"סשה? את שומעת אותי? את מבינה אותי?" המבט שלו סוקר אותי, מנסה לקלוט תגובה.. הוא לא יצליח.

אמנם העיניים שלי נפקחו אבל אני לא מעוניינת לקחת חלק בשיחה.

באותו הרגע רופאה נכנסת לחדר שלי ומתקרבת למיטה במהירות.

"כן, מה יש לנו פה?" היא שואלת את השאלה האוטומטית שיש לכל הרופאים.

"ברוכה השבה, סשה." היא מסתכלת עליי ומחייכת. "הדאגת אותנו מאוד, איך את מרגישה?"

איך את חושבת שאני מרגישה, חתיכת מטומטמת. אני מסתכלת עליה בדממה, המלים לא יוצאות, אני אפילו לא מנסה.

אין לי כח לדבר, או לזוז. אפילו מעקב עם המבט מצריך ממני אנרגיה עצומה.

"סשה, את שומעת אותי?" היא מדברת שוב רק הפעם ללא חיוך. כשאני עדיין לא מגיבה, היא מוציאה פנס קטן מהכיס שלה ומנסה בכל כוחה לעוור אותי.

"האישונים שלה מגיבים, אבל נראה שאין לה יכולת להגיב פיזית. זה יכול להעיד על פגיעה קוגניטיבית יותר חמורה ממה שציפינו.

סשה, אם את שומעת אותי, תמצמצי פעמיים."

אני יכולה למצמץ כמה פעמים שהיא תבקש, אבל אני לא רוצה. אני עדיין לא מוכנה לשלב הזה, לשלב בו יבינו שהתעוררתי ושאני זוכרת.

אני פאקינג זוכרת הכל.

אני לא רוצה שהם יקלטו שאני מבינה ושומעת, כי זה ידרוש ממני להוציא עוד אנרגיות, זה ידרוש ממני להילחם ולהוכיח את עצמי. להוכיח שאני אופטימית ולוחמת, להוכיח שאני מסוגלת לשרוד הכל…

ברגע שגיא יבין שבאמת התעוררתי, הוא לא יעזוב אותי בשקט. הוא ישגע אותי על שיקום וכח רצון וכל החרא הזה.

אין לי טיפת סבלנות לשיחות מוטיבציה. אני לא רוצה להיות כאן.

למה שרדתי?

 

גיא

המבט של סשה עוקב אחריי לכל מקום, אבל זאת התנועה היחידה שלה. היא לא מזיזה את הגוף ולא מוציאה מילה מהפה.

כמה דקות אחרי שהיא התעוררה כבר לקחו אותה לצילומים, היה חשש לעוד דימום מוחי. אבל הצילומים הראו שאין החמרה במצב ואין כל סימן פיזי לחוסר היכולת שלה להגיב.

בדיוק כמו ההתעוררות, גם התגובה היא בידיים של סשה. היא תגיב כשהיא תרצה להגיב, אם היא תרצה להגיב.

 

כעבור חודש

הניתוחים הפלסטיים הסתיימו וסשה שהכרתי נעלמה לתמיד. אדם שמכיר אותה פחות טוב, לא יזהה אותה עכשיו. הפנים שלה אחרות, עצמות הלחיים בולטות יותר והאף שונה. היא עדיין יפהפייה, אבל היא אחרת, אלה לא הפנים שאני מכיר כל כך טוב.

נותרה צלקת אחת ארוכה על הלחי שלה שלא היה ניתן להעלים, מהגבה עד הסנטר. החתך היה עמוק מדי והתפרים לא מספיק איכותיים.

היא ירדה במשקל, איבדה מסת שריר, נראה שהיא שוקעת לתוך המיטה ונעלמת בין השמיכות. המבט שלה מופנה לחלון, היא שוכבת בדממה ובוהה באותה הנקודה כבר שעות. היא עדיין לא הוציאה מילה מהפה, אבל לאחרונה היא התחילה לזוז יותר, להגיב לשם שלה.

בעוד חודש מתכננים להעביר אותה לשיקום, אבל הרופאים הסבירו לי שאם היא לא תרצה לעבור, אם היא לא תרצה לעבוד קשה ולהילחם, היא לא מחויבת. הבחירה בידיים שלה.

אחות נכנסת לחדר עם מגש אוכל ומניחה אותו על הכיסא ליד המיטה. כמו בכל יום, אני קם וניגש להאכיל אותה.

היא לא נלחמת בי, לא מסרבת, אני מרים אותה לישיבה ומאכיל אותה כמו ילדה קטנה.

חלק ממני רוצה שהיא תילחם, שהיא תריב איתי, שהיא תזרוק עליי את הצלחת ותקלל אותי. תכעס עליי ותטיח בי האשמות.

כל דבר עדיף על פני הדממה שלה.

היא פותחת את הפה באטיות בזמן שאני מאכיל אותה מרק, היא לא מסוגלת לאכול מאכלים מוצקים מדי, היא עדיין לא עברה טיפולי שיניים והלסת שלה לא החלימה לחלוטין.

כשהיא מסיימת את הצלחת, אני שואל אותה אם היא רוצה עוד, בתקווה לקבל תגובה כלשהי. אבל כרגיל, היא מפנה את המבט שלה בחזרה לחלון ומתעלמת ממני.

"סשה… אני מתגעגע אליך. את תשרדי את זה, אנחנו נשרוד את זה ביחד, רק תני לי הזדמנות. את לא לבד."

הפעמים היחידות בהן אני שומע את הקול שלה, הן בלילות, כשהסיוטים באים. הם החלו לפני שבועיים. זעקות הפחד והכאב שלה שוברות לי את הלב. הדמעות זולגות מעיניה במהירות והיא קוראת לי, מתחננת אליי שאני אבוא להציל אותה.

אני בוכה ביחד איתה ברגעים האלה, מפחד איתה, צורח איתה. לא הצלתי אותה, לא הגעתי בזמן והיא חיכתה לי.

היא היתה שבויה בתוך כלוב כמו חיה, שבורה ומדממת, עוברת מסכות התעללות יומם וליל והיא חיכתה לי.

אכזבתי אותה.

"אני מצטער שלא הגעתי בזמן, אני מצטער שלא הצלחתי למנוע את הסבל. אני מצטער, סשה."

היא לא מסתכלת עליי, אבל דמעה אחת נופלת על הלחי שלה, מחליקה ונעלמת לתוך השיער. היא לא פורצת בבכי, לא מראה שום סימן ולא מצטרפות עוד דמעות.

דמעה אחת בודדה שהופיעה ונעלמה באותה הנשימה. אולי דמיינתי את זה, אולי המוח שלי מתעתע בי, אולי אני כל כך נואש לסימן חיים שהתחלתי להזות.

כל יום מגיעה פסיכולוגית שמתיישבת איתה ומנסה לדובב אותה, הרי זה ברור שבנוסף לכל הסבל הפיזי, סשה סובלת מפגיעות נפשיות חמורות.

היא יושבת לצדה שעות ומדברת אליה, מראה לה תמונות, מספרת לה סיפורים. אבל סשה אף פעם לא מגיבה. אף אחד לא אופטימי.

יש דיבורים על אשפוז במוסדות נפשיים, על כדורים וטיפולים מגוונים.

אם סשה לא תראה סימן חיים בקרוב, לא תרצה לצאת מזה ולחזור אלינו, אני אאבד אותה לנצח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *