איתן – טיפול באמנות – פרק א

פרק א

 

מורן, גיל עשרים ושמונה

"גן עדן, תישעני אחורה." זה הכינוי שלי בשבילה כשאנחנו במצב טוב, כשאנחנו בריב זה 'גיהינום'.

עדן צוחקת ונופלת אחורה על הספה, כרגיל לא החזקנו מעמד עד לחדר השינה. ברגע שהיא נכנסה לדירה שלי עם השמלה האדומה האהובה עליי, לא יכולתי להתאפק.

התלתלים החומים הפרועים שלה מונחים סביבה כמו הילה סקסית והעיניים הירוקות מרוכזות בי, מחכות לצעד הבא.

אני זז אחורה, נשען על הברכיים ומתחיל להרים את השמלה שלה באטיות, חושף חוטיני מתחרה שחורה. חבל שהיא משקיעה כל כך בהלבשה תחתונה, אין לי טיפת הערכה לזה, מבחינתי זה רק מכשול בדרך למטרה.

אני מסיר את החוטיני בעדינות ומרגיש את הרטיבות שבו, הריח שלה עולה אליי ואני כמו מסומם, מכור לכל דבר שקשור אליה.

אין לי סבלנות להמשיך להפשיט אותה, המטרה קוראת לי ואני גרוע בדחיית סיפוקים. אני מתמקם על הבטן בין הרגליים שלה וטועם את הממתק האהוב עליי, אין דבר שאני אוהב יותר מלרדת לה. התגובות שלה מטריפות אותי, היא לא מסתירה כלום, כל גניחה וצעקה ממלאות אותי באנרגיה, אני יכול להישאר כאן לנצח.

"מורן, הלשון שלך… אני מאוהבת בלשון שלך…" אני מכניס את הלשון שלי לתוכה והיא מתכווצת, מזיזה את האגן שלה בתנועות מעגליות. אני מוצץ את הדגדגן שלה, את השפתיים והרטיבות שלה ממלאת אותי, הטעם שלה… פאק הטעם שלה… זה אף פעם לא מספיק.

"עוד מורן, עוד… אני גומרת!" אני לא עוצר, לא מפסיק עד שהרעידות שלה נרגעות, עד שהיא מוטלת אחורה באפיסת כוחות… ואז אני מתחיל שוב.

 

מורן, הווה

"אז, עד מתי נמשיך ללכת לתערוכות של האקסית שלך, מורני? לא נמאס לך להתעלל בעצמך?" שני שואלת אותי כשאנחנו נכנסים למבנה. עד לפני כמה חודשים שירה, ארוסתו של אביתר, היתה בת הזוג הקבועה שלי לתערוכות האלה אבל עכשיו שהחתונה כל כך קרובה, אני מציק לה פחות ואלינה ושני ממלאות את מקומה.

"אני לא מתעלל בעצמי, בסך הכל מכבד מישהי שהיתה פעם מאוד חשובה לי." אני משקר במצח נחושה.

"אהמ.. אמין. מורן, אני אומרת את זה כי אני באמת אוהבת אותך אז תפסיק לזיין לי בשכל. זאת כבר התערוכה החמישית שאני מלווה אותך אליה, כן, עדן מאוד מוכשרת ואני באמת נהנית, אבל ראינו הכל, כמה פעמים. אתה הולך לתערוכות האלה כי אתה רוצה לראות אותה, כי אתה מקווה למשהו… לא יודעת למה, אולי לגרום לה לקנא? יש סיבה שאתה מגיע איתי ולא עם אחד החברים או האחים שלך. אבל היא אישה נשואה, זה לא בסדר, קשה לי לתמוך בך כשאתה עושה משהו שיכול לסכן חיי נישואין של מישהי, כי אני רואה גם את המבטים שלה. אם אתה רוצה לגרום לה לקנא, אז אתה מצליח."

המונולוג שלה משמח ומבייש אותי בו זמנית. כן, אני רוצה לגרום לעדן לקנא, אני רוצה לפגוע בה, לגרום לה להתחרט על ההחלטה שלה, על העזיבה שלה. אבל שני צודקת, היא אישה נשואה ואני משחק באש.

"אני לא יכול לשלוט בזה שני, אני לא מצליח לעצור את עצמי. ברגע שאני יודע שיש לה תערוכה, אני חייב להגיע, אני חייב לראות אותה. אני יודע שהיא עשתה את הבחירות שלה ושהיא אישה נשואה עכשיו, אבל כנראה שחלק ממני תמיד יקווה להזדמנות שניה."

"מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שהיא תעזוב את בעלה בשבילך?" כן, חד משמעית.

"אני לא יודע, אני לא יודע מה אני מקווה שיקרה."

"ולמה אתה מגיע דווקא איתי? למה לא עם אחד החברים הגברים שלך?"

"את יודעת למה, את יודעת איך את נראית וכן, אני רוצה לפגוע בה."

"לפחות אתה כן. טוב, אנחנו כבר כאן אז בוא נעשה את הסיבוב הקבוע, אבל אני לא מבטיחה שאני אמשיך להגיע איתך."

"ממתי המוסר שלך עובד? ממתי אכפת לך מאנשים בכלל?" אני שואל אותה חצי בצחוק וחצי ברצינות, שני סניגורית של הפושעים הכי מתועבים בסביבה וזה ידוע שהיא נולדה בלי מצפון.

"טוב, תפסת אותי, לא באמת אכפת לי מחיי הנישואין שלה, מצדי שתהיה איתך ועם בעלה בו זמנית. המבט שלה מפריע לי… אתה פוגע בה, רואים שכואב לה כשהיא רואה אותך, בייחוד עם בחורה לצדך.. ועוד מישהי מהממת כמוני."

היא מסיימת בשחצנות הקבועה שלה והולכת לבר, ללא טיפת הומור, אלא בידיעה מוחלטת שהיא נראית מדהים. הלוואי שהמראה שלה היה עושה לי משהו, הלוואי שהייתי נמשך אליה אבל אין בינינו כלום, לא היה ולא יהיה. אני של עדן מאז שאני זוכר את עצמי.

 

עדן

לקח לי הרבה שנים לפרוץ לתודעה בתור אמנית.. 'אמנית', מילה כל כך פלצנית אבל היא טומנת בתוכה את מי שאני, בלב ובנפש. צילום, פיסול, ציור, אני עושה הכל מגיל קטן מאוד ובעשור האחרון נתתי את כל כולי בשביל הפריצה הזאת.

אמנם אני רק בת עשרים ושמונה והרבה אמנים אחרים מחכים להזדמנות יותר שנים ממני, אם בכלל ההזדמנות הזאת מגיעה, אבל בערך מגיל עשרים אני לא עושה כמעט כלום חוץ מלעבוד, לקדם את עצמי, לחתור למטרה.

אני מסתובבת בין האנשים שהגיעו לתערוכה שלי, מחייכת, עוצרת לשיחות חולין, מצטלמת ובעיקר מוכרת את עצמי, עד שאני רואה את מורן ועורכת הדין שלו.

הכרתי אותו כשהשתחררתי מהצבא, יצאתי לחגוג את השחרור עם כמה חברות בפאב השכונתי והוא היה שם עם עמית, אח שלו. הם משכו את תשומת ליבן של כל הנשים וכמובן של החברות שלי. היה ברור שהם אחים, אי אפשר להתעלם מהדמיון ביניהם, אבל מורן בלט בעיניי, משהו במבט החצי משועשע חצי משועמם, עשה לי את זה.

עמית נראה מאוד רציני, הוא סקר את הסביבה שלו ונראה כאילו הוא קולט את כולם, את המחשבות שלהם, את הכוונות שלהם, נשים לא מיהרו להתקרב אליו.. אבל לא למורן, שתי בחורות יפיפיות פלרטטו איתו ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.

כשהייתה הפוגה קלה בהערצה סביבו, ניגשתי לבר להזמין בירה, נעמדתי לידו ונשענתי עליו קצת, למרות שהיה מספיק מקום לכולם.

"אם צפוף לך את יכולה פשוט לשבת עליי בזמן שאת מחכה לבירה שלך." זה היה משפט התחלה לא מוצלח במיוחד, אבל ניצלתי את ההזדמנות ולהפתעתו הרבה, התיישבתי עליו. הוא התחיל לצחוק מההתנהגות שלי וזה היה דיל סגור מבחינתנו, אי אפשר היה להפריד בינינו מאותו רגע.

הוא היה בן עשרים ושש, סופר חכם, מחונן, באמצע לימודי רפואה ומבחינתי העולם סבב סביבו. נפגשנו כל יום, אפילו שהלימודים שלו והעבודה שלי היו כל כך תובעניים, מצאנו את הזמן להתראות, גם אם זו היתה שעה אחת ביממה, ככה זה נמשך שנתיים.

ואז השעה ביממה הפכה לשעה ביומיים.. שלושה.. ההתמחות שלו דרשה ממנו כל רגע פנוי, הוא היה עמוס ומותש ולא היה לו זמן בשבילי.

בדיעבד אני מבינה שהייתי ילדה, לא התחשבתי בו, באילוצים שלו, הרגשתי שהוא כבר לא מתרגש ומתלהב ממני, שהתשוקה שבערה כל כך חזק דועכת. עזבתי אותו בהתקף טנטרום של ילדה מפונקת שקיבלה יותר מדי וזאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי.

הקשר נותק לכמה שנים, הכרתי את ניר, בעלי והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.

עכשיו הוא ניצב מולי, יפיפה וסקסי כמו שהוא היה תמיד, הוא גבוה וחטוב, הזיפים שעל פניו הופכים פנים כמעט יפות מדי לגבריות ומסוקסות. שני איתו שוב, קיוויתי שהיא תהיה זמנית כמו הבחורות הקודמות שהוא הגיע איתן, שירה ואלינה, כן אני זוכרת את השמות שלהן, אבל לצערי היא מתמידה.

שני אלקובי, קראתי עליה וראיתי אותה כמה פעמים בחדשות, עורכת הדין של כל המי ומי בעולם הפשע, אני מופתעת שהוא יוצא עם מישהי כל כך חסרת מצפון. טוב, כשאני מסתכלת עליה אני לא באמת מופתעת, היא מדהימה. העור שלה שזוף, חלק ומבריק, השיער ארוך וצבוע לבלונד פלטינה, היא רזה והחזה שלה גדול.. איך אפשר לסרב למישהי כזאת. עורכת דין ורופא, הזיווג המושלם.

משגע אותי שהוא מגיע לכל התערוכות שלי, הזמנתי אותו רק לראשונה, למרות שלא היינו בקשר, היה לי חשוב שהוא יגיע והנחתי שהוא נשוי גם. שהוא יגיע עם אישה ממוצעת וחביבה, שמנמנה.. נמוכה… אבל לא, הוא מגיע עם כוסיות דקיקות ומוצלחות.

למרות שאני רוצה להסתתר מהם, זה בלתי אפשרי ואני חייבת להוכיח לו שהנוכחות שלו לא מערערת אותי ושאני לא סופרת את בנות הזוג שלו, אפילו שהן גורמות לי להרגיש לא מספיק טובה.

אני ניגשת אליהם בביטחון מזויף וחיוך קצת מתנשא, שני מחייכת אליי בנחמדות מתסכלת ומורן בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, הוא תמיד אהב אותי באדום.

"הי חברים, אני שמחה שהגעתם." אני אומרת ונותנת לשניהם נשיקות מאולצות על הלחי.

"עדן, אני יודעת שכבר אמרתי לך את זה בתערוכה הקודמת, אבל אני פשוט מאוהבת ביצירות שלך, את כל כך מוכשרת, זה תענוג לעיניים." כוס אימא שלך!!! למה את נחמדה כל כך?! בת זונה.

"תודה רבה, שני, אני מאוד מעריכה את זה. זה מדהים בעיניי שאנשים באמת מגיעים לתערוכות ואוהבים את היצירות שלי, זה מקור גאווה עצום." אני עונה לה בכנות.

"אני בטוחה, את גאה ובצדק. יש תצלום שחור לבן יפיפה שראיתי בחדר הצמוד שאני אשמח לרכוש." נו את לא אמתית.

"באמת?"

"כן, למה לא? אני לא מחמיאה לך סתם, את באמת מוכשרת מאוד." טוב, די, אני לא יכולה לשנוא אותה.

"תודה רבה, שוב, תראי לי מאוחר יותר את התצלום ואני אדאג למחיר מיוחד ושיארזו לך אותו."

"מעולה, טוב אני אתן לכם לקשקש בפרטיות, אני רואה קולגה שלי ליד תערוכת הפסלים, אלך להגיד שלום." היא אומרת עם חיוך סקסי והולכת, משאירה אותנו לבד. או שמורן לא סיפר לה על העבר שלנו, או שיש לה כל כך הרבה ביטחון שהיא פשוט לא סופרת אותי ולא חוששת להשאיר את חבר שלה עם חברה שלו לשעבר.

"היא צודקת, את באמת מאוד מוכשרת, עדן, אני גאה בך." הוא אומר לי בטון מהורהר וקצת מלנכולי.

"תודה, אני שמחה שאתה מגיע לתערוכות, הזמנתי אותך בפעם הראשונה כי באמת היה לי חשוב שתהיה חלק מהשמחה שלי. היית שם בערך מהרגע הראשון ורציתי שתראה אותי קוצרת את הפירות." אני אומרת לו ואנחנו משתתקים, מה יש עוד לומר? אני לא רואה את עצמי שואלת אותו מה שלומו ומתנהגת כאילו אנחנו ידידים ותו לא. חלק ממני לא רוצה לדעת מה שלומו, אני לא רוצה לדעת שטוב לו בלעדיי, שהוא המשיך הלאה והחיים שלו יפים יותר כשאני לא חלק מהם.

"מה שלום ניר? אני לא רואה אותו בתערוכות." הוא מפתיע אותי עם השאלה שלו, לא שהוא יודע את השם של בעלי, אלא שהוא שם לב לחסרונו.

"הוא מאוד עסוק ואמנות זה לא הקטע שלו." אני עונה את התשובה האוטומטית, אף אחד לא צריך לדעת מה באמת קורה בזוגיות שלי, בטח שלא מורן.

"זה לא הקטע שלו?? את אשתו, זה לא באמת משנה שאמנות לא מעניינת אותו, לא ראיתי אותו באף תערוכה." הוא אומר לי בכעס ואני מתעצבנת בתגובה, אין לו זכות להתערב בכלל.

"מורן, אנחנו לא בקשר כבר שנים ואתה בטח שלא אחי הגדול, היחסים שלי עם בעלי הם לא עניינך." אני אומרת לו בטונים קרים ואני רואה שהוא רק מתעצבן יותר, אבל הוא שותק. אני חושבת שהוא למד לשתוק כשהיינו ביחד, בהתחלה רבנו המון, כל ריב היה הופך לקולני, האופי הטמפרמנטי שלי היה גורם לי להשליך חפצים ולרסק צלחות. הייתי גוררת אותו אחריי לעימותים סוערים, עד שנמאס לו, עד שהוא הפסיק לריב איתי, הפסיק לענות ולהגיב לגחמות שלי.

"את צודקת, זה לא ענייני." הוא אומר ברוגע ומתחיל ללכת לכיוונה של שני.

"למה אתה מגיע לכל התערוכות שלי, מורן?" אני שואלת את השאלה שבוערת בתוכי כבר כמה חודשים. "ציפיתי לך בפעם הראשונה, ידעתי שתגיע כי זה מי שאתה, אתה תומך ומכבד, אבל למה אתה ממשיך?"

"אמנות זה 'הקטע שלי'." הוא אומר לי בזלזול.

"לא זה לא, אל תשכח שאני מכירה אותך יותר טוב מהרבה אנשים. למה אתה כאן? למה איתה?" אני שואלת אותו ומסמנת לכיוונה של שני שצוחקת עם חבורה של גברים שבוהים בה כאילו היא אחת מיצירות האמנות בתערוכה.

הוא לא עונה, אני רואה שיש לו הרבה מה לומר, הוא מסתכל עליי בתסכול ואני מאמינה שאם הוא היה מרשה לעצמו להיות כן, אז הוא היה מטיח בי לא מעט מלים פוגעות. אבל הוא שותק, שוב, כמה שנאתי את השתיקות שלו.

"מורן? היי מה אתה עושה פה?" הדר, בת דודה שלי ניגשת אליו ומחבקת אותו לשלום. הוא פונה אליה בחיוך ידידותי ומנשק אותה במצח. מאיפה הם מכירים?!

"עדן היא חברה ותיקה, מה את עושה פה?" הוא עונה לה בקלילות מעצבנת.

"עדן בת דודה שלי, לא יצא לי להגיע לתערוכות הקודמות והפעם לא ויתרתי, הגעתי ישירות אחרי העבודה." היא עונה לו בחיוך ומסתובבת אליי, עוטפת אותי בחיבוק חם ואוהב.

"הי בובה, אני שמחה שהגעת. אז מאיפה אתם מכירים??" אני מקווה שההלם שלי לא שקוף מדי.

"סיפרתי לך על סלון היופי שאני עובדת בו, אז גיסתו לעתיד היא הבוסית שלי, אלינה." אלינה, גיסתו לעתיד, מה הסיכוי שזאת אותה אלינה..?

"אלינה? הבחורה שליוותה אותך לתערוכות הראשונות שלי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא מחייך אליי במבט מבין עניין.

"כן, היא מאורסת לאיתמר." הוא עונה לי ואני מתמלאת תקווה מטופשת שאולי גם שירה ושני קשורות לאחים שלו, אלוהים יודע שיש שם מספיק אחים.

"גם שירה מאורסת לאחד האחים שלך?" אני שואלת כאילו בצחוק.

הוא צוחק ומסמיק מעט במבוכה. "האמת שכן, שירה מאורסת לאביתר, הם מתחתנים בעוד שבועיים." יש אלוהים!

אני לא מצליחה להסתיר את הסיפוק שלי. "ושני??"

"לא, שני לא קשורה לאף אחד מהאחים שלי." אאוץ'.

 

מורן

הדר הספרית היא בת דודה של עדן, עולם קטן, או יותר נכון, מדינה קטנה. אני לא יודע למה החדשות האלה משמחות אותי כל כך, זה לא שזה באמת משנה משהו. אבל חלק אופטימי בי מקווה שהדר תהיה אשת הקשר שלי לעולם המסתורי של עדן.

"אז, הדר בת דודה של עדן, מעניין." שני אומרת לי בנסיעה חזרה.

"כן, צירוף מקרים." אני עונה לה בנונשלנטיות מזויפת שהיא מזהה מיד. היא מתחילה לצחוק אבל לא אומרת יותר שום דבר בנושא.

"אתה בא איתי לאלינה?" היא שואלת כשאנחנו נכנסים לקריה.

"איפה איתמר?"

"עובד ומשעמם לה, יאללה תבוא, מה יש לך לעשות?" צודקת, מה כבר יש לי לעשות, זה לא שיש לי חיים מחוץ לבית החולים.

"כן, אני אעלה לכוס קפה."

אנחנו נכנסים לבית ומגלים שם גם את שירה, שני מעדכנת את שתיהן במאורעות הערב בזמן שאני מכין לעצמי כוס קפה. הפכנו לחברים טובים בשנה האחרונה, האחים שלי צוחקים שאני הידיד ההומו שלהן אבל זה לא מפריע לי, גבר חכם יודע שאין דבר יותר טוב מידידות, בייחוד כשאתה מנסה להיכנס לראש של אישה.

"אז מה התוכנית, מורן? אתה בערך הבן אדם הכי עסוק שאני מכירה אבל טרחת כבר ללכת לתשע תערוכות שלה… אני בטוחה שיש לך מטרה. אז יאללה, שתף אותנו." שירה אומרת לי עם חיוך ערמומי, מתאים לה לעקוב בדיוק אחרי מספר התערוכות.

אני יכול להמשיך להכחיש, לשקר ולהמציא תירוצים, אבל שלושת הנשים האלה יכולות ללמד אותי דבר או שניים על שמירת סודות ותככנות, אין מנוס.

"אני רוצה אותה. משהו מסריח ביחסים עם בעלה, יש שם איזה סוד שהיא מסתירה ואני מתכוון לגלות אותו, להפריד ביניהם ולהחזיר אותה אליי."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *