איתן – זכות השליטה – פרק ז

שני

המכות הפסיקו אבל הכאב לא עובר, אני מרגישה זרמים של חשמל על התחת שלי, הכל שורף. אני נאנחת ומתנשפת כאילו רצתי מרתון, הגוף שלי ספוג זיעה והגרון שלי יבש מהצרחות.

עידן דומם מאחוריי וחוסר הידיעה מהצעד הבא שלו משגע אותי, הוא לא מדבר ולא זז. הוא מסתכל עליי? על היצירה שלו? התחת שלי אדום כמו שהוא מרגיש?

אני לא מעזה לזוז או להתלונן, אני מרגישה מחוברת אליו בכל נים ונים בגופי, אני מחוברת לתנועות שלו.

אני שמה לב שאני מתאימה את עצמי אליו, אני נושמת בקצב של הנשימות הכבדות שלו וזה מרגיע אותי.

המחבט נופל לרצפה בקול חבטה חזקה ועידן קם מהרגליים שלי. נשיקה קטנה על העור הבוער, עוד אחת, לשון מלטפת. הוא מנשק אותי, מנשק ומלקק את האזור הפצוע והרותח, כאילו מנחם אותי ומתנצל על הכאב, או לחלופין מחזק את הצריבה ומזכיר לי שהכאב הוא תוצאה של ההתחצפות שלי.

כשהוא זרק אותי על המיטה בצחוק, הרגשתי את הפחד נעלם וההתנהגות שלו הצחיקה אותי. אבל ברגע שהוא הלך, כשהוא ירד לרכב להביא משהו, חוסר הביטחון עלה והשתלט עליי.

לא הבנתי לאן הוא נעלם ומה הוא צריך להביא, הרגשתי לבד ונבהלתי. הפחד ואובדן השליטה עוררו בי כעס וסוג של טינה כלפיו שהוא יכול לעשות לי את זה, להשפיע עליי כל כך. להצחיק אותי ולהפחיד אותי בו זמנית.

רציתי להחזיר אליי את הכוח, את שיווי המשקל ועקצתי אותו, התחצפתי אליו וזלזלתי בו ונענשתי בהתאם. אולי עשיתי את זה בכוונה, אולי רציתי להיענש, להרגיש שאני מעוררת בו תגובות סוערות כמו שהוא מעורר בי.

אני מרגישה את המשקל שלו על המזרן, הוא נעצר מעליי ונראה לי שהידיים שלו מצדדיי. הגוף שלו לא נוגע בשלי והמגע הזה חסר לי. הוא נותן לי נשיקה בין השכמות ומניח את הראש שלו במרכז הגב שלי.

"אני מצטער שנבהלת, אני מצטער שלא הסברתי לך מה אני מביא מהרכב, השארתי אותך לבד על המיטה, קשורה ועירומה ולא הבנת מה קורה.

אני רוצה לקפוץ איתך שלבים, אני רוצה שתסמכי עליי כמו שלא סמכת על אף אחד מעולם אבל הציפייה הזאת לא הגיונית. בעתיד את לא תפקפקי בהחלטות שלי והמעשים שלי לא יערערו אותך, אנחנו עוד לא שם ואני מצטער שהרגשת ככה."

הוא מבין. "אני סולחת לך." עוד נשיקה על הגב.

הוא פותח את הקשר של החגורה ומשחרר את הידיים שלי, מניח אותן לצדדים ומעסה את הכתפיים והשרירים התפוסים. משחרר את מעט המתח שעוד נותר בי.

הוא מסובב אותי לגב והמגע של המצעים על העור הבוער שלי צורם ומענג במקביל.

אני שונאת את כיסוי העיניים, אני שונאת לא לראות ולא לדעת מה הוא עושה.

"אני רוצה לראות אותך, אדוני, אתה יכול להסיר את כיסוי העיניים?"

"לא."

"למה?"

"כי את לא רוצה לראות אותי, את רוצה לדעת מה אני עושה." הוא עונה בטון משועשע. בן זונה.

אני לא ממשיכה עם השאלות, אין טעם להתווכח, אני לא יכולה לנצח איתו.

המזרן זז שוב, הוא קם והולך, מסתובב בחדר ונעצר. איפה הוא?

"קומי מהמיטה, תרדי על ארבע ותזחלי אליי." סליחה?!

"מה?"

"קומי מהמיטה. תרדי על ארבע. תזחלי אליי." לזחול אליו?! לא, לא, אני לא יכולה.

"שני, אני צריך לחזור על עצמי פעם שלישית?"

"אני.. אני לא יכולה לראות לאן… לזחול." תירוץ מטופש, אני יודעת, אבל לזחול? זה כל כך משפיל ומבזה. אין סיכוי.

"אז תצטרכי לסמוך עליי שאני אכוון אותך. קדימה."

אני לא יודעת מה לעשות, הדיסוננס משתולל בי. אני מסוגלת לעשות את זה? לזחול אליו? קראתי עשרות ספרים ארוטיים בנושא בדס"מ, עשרות סצנות, רוב הזמן יכולתי לדמיין את עצמי בתור הגיבורה, הסצנות הדליקו אותי, הפעולות, הכאב, אפילו חלק מההשפלה. אבל עכשיו ברגע האמת אני לא מסוגלת לעשות דבר כל כך.. מביך.

"שני, תעני לי בחופשיות ובכנות, מה עוצר בעדך כרגע?"

"זה משפיל, הזחילה."

"את באמת חושבת שתרגישי מושפלת אם תזחלי אליי? אל הדום שלך? אל הגבר שמעריץ אותך ומעריך את המסירות שלך? או שככה את חושבת שאת אמורה להרגיש?

אני מבין את ההתלבטות, הדעות והחינוך שלך מושרשים בתוכך שלושים שנים. אין ספק בכלל שאם מישהו מחוץ לעולם הזה יראה אותך זוחלת על פי הוראה, הוא יזלזל בך, יזדעזע מההתנהגות שלך. אבל אנחנו לבד, רק אני ואת כאן וגם בעתיד כשיהיה לנו קהל, כולם יהיו חלק מהקהילה.

אני רוצה שתהיי קודם כל כנה עם עצמך, תשאלי את עצמך מה באמת מפריע לך כאן ואם את לא מסוגלת לעשות את מה שאני מבקש ומצפה ממך, אז תשתמשי במילת הביטחון שלך ונעצור."

מה באמת מפריע לי? האקט עצמו או איך שהוא ייתפס בפני הסביבה? איך זה יראה לאנשים זרים שמקומם לא בעולם הבדס"מ ולא בחדר השינה שלי?

האם אני, שני, מסוגלת ורוצה לזחול על הידיים והברכיים בשביל עידן? האם אני רוצה לספק את כל הצרכים שלו? לציית לכל הוראה שלו ולהיות הכי טובה עבורו? התשובה ברורה ומשחררת.

אני יורדת בזהירות מהמיטה ונופלת לברכיים, מחכה להוראה שלו. אני מניחה שהוא יושב על הכורסא בפינת החדר ואני יכולה בערך למצוא את הדרך שלי לשם, אבל אני מעדיפה שהוא יכוון אותי עם הקול שלו.

"אני כל כך גאה בך. את יפהפייה וחזקה ואני מאוד מסופק מהצייתנות שלך." זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. עכשיו שאני כנה עם עצמי, אני מודה שזה הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע, הסיפוק שלו.

"תזחלי לכיוון הקול שלי, סאבית, אני נמצא ממש מולך. תזחלי לאט, אני רוצה ליהנות מהמופע."

 

עידן

המלחמה שהתנהלה בתוכה היתה כל כך מוחשית, למרות הכיסוי על העיניים, ראיתי את ההבעות שלה והיא כמעט דיברה לעצמה בקול.

מצד אחד, אני לא רוצה לרחם עליה ובגלל זה אני דורש בשלב כל כך מוקדם אקט שדורש המון אמון. מצד שני, אם הייתי ממש קשוח, הייתי מסיר את כיסוי העיניים ונותן לה לראות את עצמה זוחלת, לראות אותי מנקודת מבט נחותה כביכול.

אני באמת מבין את מה שעובר עליה, מאוד קשה להתנער מנורמות חברתיות, לשכוח שנים על גבי שנים של מוסכמות. בייחוד לאישה כל כך חזקה, עצמאית ופמיניסטית.

ייקח לה זמן להשלים עם עצמה כסאבית וללמוד לחיות עם הניגודים בין הפרסונה המקצועית והחברתית שלה, לבין מי שהיא איתי.

אין כאן באמת סתירה, הכניעה לא מורידה מהערך שלה, מהאינטליגנציה שלה, היכולות וההישגים. להפך, זה רק גורם לה להיות חזקה יותר, מרשימה יותר. אני פאקינג מעריץ שלה.

היא זוחלת לכיווני באטיות מענה, החזה הכבד שלה זז מצד לצד והזין שלי עומד דום.

היא מגיעה לרגליים שלי ונעצרת, ממתינה להוראה הבאה.

"תפתחי את המכנסיים שלי ותפשיטי אותי."

היא מעבירה את הידיים העדינות עם הציפורניים המטופחות שלה על הרגליים שלי באטיות, מלטפת אותי עד שהיא מגיעה לכפתור. היא פותחת אותו בזהירות וגם את הרוכסן.

היא מושכת את המכנסיים ואני מרים את האגן לעזור לה. בזמן שהיא התלבטה כבר חלצתי את הנעליים שלי והורדתי גרביים, לא רציתי להקשות עליה יותר מדי כשהעיניים שלה מכוסות.

"ילדה טובה, את מתנהגת מושלם. עכשיו תגעי בי, קחי את הזין שלי ותראי לי כמה את מודה לי על השליטה שלי."

היא לא מהססת, למרות המלים המתנשאות, למרות שאני בטוח שגם עכשיו מתנהלת בתוכה מלחמה. היא תופסת אותי בעדינות ומלטפת אותי, עולה עם היד שלה למעלה ולמטה, נוגעת בי, לומדת אותי. היא נשענת קדימה ומנשקת את הקצה של הזין שלי לפני שהיא מכניסה אותו לתוך הפה שלה ומוצצת אותי עמוק עד שאני מרגיש את הגרון שלה נסגר עליי.

היא מלקקת אותי בתאווה, נהנית מכל רגע ואני מתענג על המראה שלה, על הצייתנות והמסירות. נולדתי לשלוט בה, ספציפית בה, חיכיתי לה כל החיים הבוגרים שלי. היא הסאבית שרציתי, שייחלתי לה, היא האישה בשבילי ולמרות שזה מצחיק לחשוב מחשבות רומנטיות בזמן שהיא מוצצת לי, אני לא מצליח לעצור את התקווה לעתיד משותף.

אין לי מושג מה יקרה בינינו עם המשפט המתקרב, אם זה בכלל חוקי שאנחנו מפתחים מערכת יחסים בזמן שאני עד בתיק שהיא עובדת עליו. אבל אני סומך עליה שהיא יודעת מה היא עושה, היא לא היתה מסכנת את הקריירה שלה בשבילי.

היא ממשיכה למצוץ אותי למרות שאני בטוח שהברכיים שלה כואבות וגם הלסת, היא לא עוצרת, לא מתלוננת ואפילו לא זזה באי נוחות. הידיים שלה משפשפות אותי, מלטפות וחופנות את הביצים, לפעמים היא עוזבת את הזין עצמו ומנשקת את המפשעה שלי, את החיבור לרגליים, מלקקת את כל האזור ומטריפה אותי.

הניסיון שלה והביטחון שלה משגעים אותי, היא לא ילדה קטנה והססנית, היא לא בתולה שמגלה סקס לראשונה. היא פאקינג יודעת מה היא עושה, היא יודעת לשלוט ברפלקס ההקאה שלה, היא יודעת לתת תשומת לב לכל מה שמסביב לזין, היא יודעת איפה לגעת ואיך. היא שולטת בי.

"אני עומד לגמור בתוך הגרון שלך, שני, את תבלעי כל טיפה, תלקקי אותי ותמשיכי למצוץ אותי עד שאני אהיה שוב קשה בתוך הפה שלך. בשלב הזה את תעצרי, תוציאי אותי מהפה שלך ותודי לי."

היא לא עוצרת גם בזמן שאני מדבר, להפך היא מוצצת חזק יותר, כאילו מנסה לסחוט ממני את הזרע שלי. עוד מציצה, עוד ליקוק ואני מתפוצץ בתוך הפה שלה, תופס את הראש שלה חזק ומזיין את הגרון שלה בליווי גניחות חזקות. היא בולעת כל טיפה, לא מפספסת, מלקקת אותי ומתענגת על הטעם שלי.

כשאני מסיים ומתחיל להיות רגיש מדי, רך בתוך הפה שלה, היא ממשיכה לפי ההוראות שלי ומוצצת שוב ושוב עד שאני מתקשה בחזרה.

אני נותן לעצמי עוד כמה רגעים ליהנות מהפה שלה עד שאני עוצר אותה. אני מושך את הראש שלה בכח מהשיער והשפתיים שלה אדומות ונפוחות.

היא מלקקת אותן בתאווה ומחייכת. "תודה, אדוני."

אני לא מתאפק ונושך את השפתיים שלה בכח, מוצץ אותן לתוכי. היא משגעת אותי.

"את מושלמת, שני, את מושלמת." אני מרים את כיסוי העיניים והיא ממצמצת כמה פעמים, מתרגלת שוב לאור ומסתכלת עליי בהערצה. כמה חיכיתי למבט הזה.

"עכשיו תזחלי בחזרה למיטה ותחכי לי על הגב, רגליים פתוחות, ידיים מעל הראש."

למרות שהכיסוי הוסר, הלבטים נעלמו ונראה שלפחות נכון לעכשיו, המלחמה הפנימית שקטה.

היא זוחלת בחזרה למיטה ואני מרגיש תחושת סיפוק עצומה למראה התחת האדום שלה. היא מטפסת עליה ונשכבת, מחכה לי בדיוק כפי שאמרתי לה.

אני ניגש אליה וקושר לה שוב את הידיים עם החגורה. "אין לי לאן לקשור אותך במיטה הזאת, הבית שלי הרבה יותר מותאם למשחקים, אז אני סומך עליך שלא תזיזי את הידיים, שתשאירי אותך על הכרית מעליך."

"כן, אדוני."

"התנהגת כל כך יפה היום שאני נותן לך לבחור: האצבעות שלי, הפה או הזין?"

היא מחייכת ומסתכלת עליי, על הגוף שלי, אני יודע מה היא תבחר, היא מוכנה מזמן. "הזין, אדוני."

אני מוציא קונדום מהמכנסיים, מכין את עצמי, תופס עם יד אחת את הזרועות הקשורות שלה ועם היד השנייה את התחת הפצוע שלה בכח וחודר לתוכה בדחיפה אחת.

היא מתחילה להתכווץ סביבי כמעט מההתחלה, על סף אורגזמה. "את נולדת לעולם הזה, שני, תרגישי כמה את רטובה רק מההוראות שלי, מהצייתנות שלך." היא גונחת ואני מזיין אותה חזק ומהר, אין בי עדינות ואני לא מחפש להיות פוטוגני וארוטי. "נולדת להיות על הברכיים מולי, לזחול בשבילי, להתכופף אל מול השליטה שלי." עוד דחיפה, עוד, הגניחות שלה הופכות לצרחות ואני ממשיך לדבר לתוך האוזן שלה, לדרבן אותה.

"תגמרי בשבילי, אהובה שלי, תגמרי בשביל האדון שלך, תוכיחי לשנינו כמה את צריכה את הכאב, את הכניעה ואפילו את ההשפלה." היא גומרת בצעקות ובכי, מתכווצת סביבי וסוחטת ממני אורגזמה נוספת. "את שלי, שני, את שלי. אני לעולם לא אשחרר אותך."

 

שני

אני מתעוררת מהאור המסנוור מהחלון, שכחתי לסגור את הווילונות בלילה. עידן מחבק אותי אליו חזק וחיוך מסופק נמתח על השפתיים שלי.

הפגישות שלי מתחילות רק באחת עשרה ויש לי כמה שעות עד שאני צריכה לצאת מהבית.

אני קמה בשקט, נזהרת לא להפריע לו ונכנסת למקלחת. כעבור בערך רבע שעה אני נכנסת למטבח לבושה בג'ינס וטי-שירט במטרה להכין לנו ארוחת בוקר קלילה כשאני מגלה שאין חלב. אני משאירה לעידן פתק קטן שאני אחזור בקרוב למקרה שהוא יתעורר ויורדת למכולת.

אני מודה שלא הייתי מרוכזת, לא שמתי לב לוואן שנעצר לידי, לא שמתי לב לאנשים שעקבו אחריי וחיכו להזדמנות. אם הייתי קצת יותר ערנית, הייתי יודעת לא להיכנס לסמטה בתור דרך קיצור למכולת, הייתי עושה סיבוב, הולכת בדרך הארוכה יותר.

אבל לא שמתי לב.

 

תגובה אחת בנושא “איתן – זכות השליטה – פרק ז”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *