איתן – טיפול באמנות – פרק ג

עדן

אני נושמת עמוק במטרה להרגיע את הכעס שעולה ומאיים להשתלט עליי. אחרי בוקר מלא באלימות, אין לי טיפת סבלנות לגברים שתלטנים שמנסים לחלק לי הוראות.

"מורן, אני יודעת שהכוונה שלך טובה, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לי ושאתה חושב שזאת הדרך הנכונה, אבל אתה תרגיע את הטונים שלך. עכשיו."

אולי הוא רואה את הרצינות בעיניים שלי (עין אחת ליתר דיוק), או שהוא רואה את השפתיים שלי רועדות כמה רגעים לפני התמוטטות מוחלטת, כי הוא משתתק ומתיישב בחזרה בכיסא שלו.

"אני מצטער, את לא צריכה את החרא הזה עכשיו, אני לא מתכוון לחלק לך הוראות, תאמיני לי שאני יודע שאני לא יכול לשלוט בך.

אבל תביני אותי, תביני מה הרגשתי כשראיתי אותך יושבת על מיטת הטיפולים עם פנס בעין ושפה פתוחה. עדן, אני יודע שאני כלום בשבילך כבר הרבה זמן, אבל אכפת לי ממך, בדיוק כמו אז ואני מת מפחד, אני מת מפחד שיקרה לך משהו ואני חייב לפחות לנסות להגן עליך בדרך היחידה שאני יודע."

כוס אימא שלו, הוא תמיד ידע לדבר, הוא תמיד ידע בדיוק מה להגיד לי בשביל לשבור אותי.

"אני לא דורש ממך כלום, אני מבקש ממך לחזור איתי הביתה, יש לי חדר אורחים, תהיה לך פרטיות ואני אוכל לטפל בך. מה יותר טוב משותף לדירה רופא?? לפחות לכמה ימים עד שתקומי על הרגליים. אני מכיר את ההורים שלך, אני יודע שאין סיכוי שתלכי אליהם ויש לי הרגשה שאת לא תחזרי הביתה לבעלך. תני לי להיות ידיד שלך, לפחות."

אני כל כך עייפה, אני מותשת, אין לי כח להתווכח איתו, אין לי כח לחפש הצדקות לסירוב. אני יודעת שזאת טעות לחזור איתו לדירה שלו, להכניס אותו בחזרה לחיי בייחוד שאני יודעת ששום דבר לא השתנה מבחינתו, הוא אותו קרייריסט חדור מטרה ואני.. אני אישה נשואה, אבל אני פשוט עייפה.

"אוקיי, אני אבוא איתך, לכמה ימים."

הוא לא אומר כלום, לא מחייך, רק קם ולוקח את התיק שלי. אנחנו עוברים דרך חדר הרופאים כדי שהוא ייקח את החפצים שלו, כולל חליפה מחויטת ארוזה שאין לי מושג למה הוא מחזיק בבית חולים. עוברים דרך הרכב שלי ולוקחים את המזוודות שארזתי בחיפזון אחרי שהצלחתי לקום מהרצפה בבוקר ונוסעים אליו.

הוא כבר לא גר באותה דירה קטנה שהוא שכר לפני שש שנים, מסתבר שהוא קנה בית במושב מחוץ לקריות ואני מתאהבת במבט ראשון בפשטות של המבנה, בפרחים ששתולים בגינה שלו ובנדנדה על המרפסת. אני יכולתי לגור כאן? זה יכל להיות הבית שלי? אולי, אם דברים היו נראים אחרת, מתגלגלים אחרת בינינו. אבל את הנעשה אין להשיב.

 

עדן, גיל עשרים ושתיים

אחד הדברים האהובים עליי, זה ארוחות השישי עם המשפחה של מורן. מעולם לא היו לנו ארוחות משפחתיות בבית, זה לא שההורים שלי היו קרים ונוראיים, אבל לכל אחד היה את הקטע שלו. אני הייתי מסתגרת ימים בחדר שלי עם הציורים ולאחיות שלי תמיד היו עיסוקים משלהן.

רק כשהכרתי את מורן גיליתי שאחים יכולים לשבת ביחד שעות, לצחוק וליהנות, שאפשר לאכול ארוחות משותפות מבלי לדבר על העתיד ועל כסף..

"ואן גוך, תפסיקי לבהות בדביל ותעבירי את השתייה." עידן אומר לי וגורם לכל השולחן לצחוק. כן, אני בוהה במורן, שזה לא חדש.. אבל הערב אני בוהה בו כי הוא כל הזמן עם הראש בפלאפון, הוא מברר לגבי איזושהי תוכנית מחקר חדשה שהוא שוקל להצטרף אליה וכמובן שהוא גם תורן בבית החולים אז הוא חייב להיות זמין.

התרחקנו בתקופה האחרונה, יש לו פחות זמן להיפגש איתי וגם כשאנחנו כבר ביחד הוא לרוב מוטרד או מותש ונרדם.. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי ובאמת לנצל את הזמן ביצירה, אבל עצוב לי.

אני מתגעגעת אליו, אני מרגישה שאנחנו הולכים לאיבוד ואני לא יודעת איך לשנות את המצב.

עידן ואיתמר מנסים לבדר אותי כמה שיותר, אני צעירה מהם באחת עשרה שנים והם אוהבים להתייחס אליי כמו לילדה קטנה וכמובן לעקוץ את מורן שהוא פדופיל. אני אוהבת אותם, את כולם, הרווחתי משפחה גדולה, משפחה שאני מפחדת לאבד.

הפלאפון של מורן מצלצל והוא עונה תוך פחות משניה. "כן, זמן הגעה? אני בדרך." הוא מנתק וכולנו יודעים מה זה אומר, הוא הוקפץ לבית החולים.

הוא מסתכל על עידן בשאלה והתשובה לא מאחרת לבוא. "אני אקפיץ אותה הביתה, לך." עידן כבר יחזיר אותי, הפכתי למטרד.. כמעט בכל ארוחה ומפגש, אחד האחים מחזיר אותי.

הוא נותן לי נשיקה קלה על המצח, מנופף למשפחה שלו ונעלם.

שאר הערב עובר בתחושת אי נוחות, אמנם אני בת בית, אבל כולם כבר מרגישים שמשהו קורה ביני לבין מורן. הם רואים מהצד את המרחק שנוצר בינינו, את חוסר היחס כלפיי, זה החיסרון הכי בולט ביחסים כל כך קרובים עם המשפחה. כולם יודעים הכל.

"מה קורה, תינוקת?" עידן שואל אותי בנסיעה לבית של ההורים שלי.

"אני מעדיפה 'ואן גוך'." אני עונה לו בצחוק מאולץ, יש לו הרבה כינויים בשבילי.

"את צריכה שאני אפוצץ את אח שלי מכות? כי את יודעת שאני אעשה את זה בשבילך, אפילו בשמחה." אני מתחילה לצחוק בקול מהמבט המתלהב שלו, הוא ואיתמר תמיד מציעים לי להרביץ למורן ולפעמים הם עדיין רבים מכות בחצר.

"לא, זה בסדר, לא נראה לי שזה יעזור." אני עונה לו בכנות והקול שלי נשבר במילה האחרונה. אני נושמת עמוק ומשתעלת קצת בשביל להתאפס על עצמי.

"תינוקת, אני לא יכול לראות אותך ככה, תגידי לי מה אני יכול לעשות."

הדמעה הראשונה נופלת ואני מרגישה את השפה התחתונה שלי רועדת, אני שונאת את זה, אני שונאת לבכות בפני אנשים. "אתה לא יכול לעשות כלום, עידני, זה ביני לבינו. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות קצת חושבים עם עצמינו…"

אני יודעת שזה לא הוגן מצדי לכעוס על מורן שהוא לא מתייחס אליי מספיק בזמן שהוא נלחם על העתיד שלו, שלנו. בזמן שהוא מפתח את עצמו ומגיע להישגים מטורפים. הרי זה זמני, הכל למטרה מסוימת ואז הכל יחזור לקדמותו, אולי. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, תחושת העלבון נוראית, בייחוד שזה נראה כאילו הוא לא מודע לזה, לא שם לב שאנחנו לא מתראים, לא שוכבים, אפילו לא מתנשקים כבר כמה חודשים.

זאת ארוחת שישי שלישית ברציפות שאחד מהתאומים מחזיר אותי הביתה, נמאס לי.

 

מורן

עדן בבית שלי, אחרי כל השנים האלה, היא סוף סוף כאן. קיוויתי שזה יהיה בנסיבות אחרות, שמחות יותר, אבל לפחות היא איתי ואני קצת יותר רגוע.

כשראיתי אותה על מיטת הטיפולים, פצועה, פגועה ושברירית, זעם ישן ומוכר השתלט עליי. רציתי לרצוח, להכאיב, להשמיד את מי שהעז לפגוע בה וזה היה ברור שהיא לא היתה מעורבת בתאונת דרכים.

אחרי סדרת בדיקות, ניצלתי את העייפות שלה והצלחתי לשכנע אותה לחזור איתי הביתה. אני לא מרגיש אשם אפילו לרגע, זה המקום שלה.

כשיצאנו מהרכב, תהיתי לעצמי אם היא תזהה ישר את העיצוב של הבית, אם המראה שלו יהיה מוכר לה, אבל כנראה שהיא היתה מותשת מדי, או שאני סתם חי בעבר שהיא שכחה מזמן.

היא ישנה כבר שעתיים בחדר האורחים, ברגע שהיא לא התנגדה כשהצעתי לה ללכת לישון בשנייה שנכנסנו, היה לי ברור שהיא באפיסת כוחות.

אני נכנס לחדר החשוך ומתיישב לידה, היא לא רגועה, היא זזה המון מתוך שינה ומתכווצת מכאב.

"עדן, תתעוררי רק לכמה רגעים מתוקה שלי, את צריכה לקחת כדורים." היא פוקחת עיניים מטושטשות ולוקחת את משככי הכאבים בדממה. אני לא רוצה לגרום לאי נעימות וברגע שהיא מסיימת, אני קם ויוצא מהחדר.

השעות חולפות ואני ממשיך להעיר אותה כל שלוש שעות בשביל לקחת כדורים ולבדוק את הריכוז שלה, לוודא שאין לה זעזוע מוח ושלא פספסתי משהו בבדיקות.

התקשרתי לבית החולים ולקחתי שבוע חופש, ללא שום הודעה מוקדמת. למזלי המעמד שלי מאוד מבוסס ואף אחד לא העז להתלונן או להתנגד, חוץ מזה שזה חופש ראשון שאני לוקח, אי פעם.

אני מכין ארוחת ערב כשדלת הכניסה נפתחת ועידן נכנס לדירה. "מה קורה?" הוא שואל ואני מנסה להיזכר אם קבענו משהו לערב, בדרך כלל הוא לא קופץ אליי ללא הודעה מוקדמת.

"הכל טוב, מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו ומוציא לשנינו בקבוקי בירה.

"פטפטתי עם נטלי לא מזמן, אמרה לי שלקחת שבוע חופש, אז באתי לראות אם אתה גוסס או משהו. אתה עובר אירוע מוחי?" הוא שואל רק חצי בצחוק.

"פטפטת עם נטלי? אתה יכול בבקשה להפסיק לזיין את כל האחיות בבית החולים?! זה מקום העבודה שלי! אחר כך הן עושות לי פרצופים כשאני פאקינג מבקש אזמל באמצע ניתוח!"

"אני לא מזיין את נטלי! אמנם היא סאבית עסיסית ויפה אבל אנחנו חברים טובים מדי, זה לא יקרה בחיים. היא התקשרה לשאול לגבי מסיבת החג ב'מפלט' אז שאלתי עליך כי לא ישנת מאז החתונה, מותר לי לדאוג לאחי הקטן?"

עדן בוחרת את הרגע הזה לצאת מחדר השינה והמבטים שלה ושל עידן נפגשים. היא נראית כל כך קטנה ושבורה, היא חיוורת והפנס בעין בולט הרבה יותר מהבוקר. בימים הקרובים המראה של הפציעות יחמיר, ייקח לה זמן להחלים.

"הי עידני." היא אומרת לו עם חיוך רועד וקול חלש.

"תינוקת…" הוא אומר, יותר לעצמו וניגש אליה בזהירות. "מי עשה לך את זה?"

אני לא מופתע מהשאלה הישירה שלו, אף אחד מהאחים שלי לא ידוע בטאקט, אבל אני כן מופתע מהדמעות שמתחילות ליפול מהעיניים האדומות של עדן, דמעות שהיא לא העיזה לשחרר מולי.

עידן עוטף אותה בחיבוק והיא בוכה לתוך החולצה שלו. "הוא מת, עדן, אני ארצח אותו. תגידי לי מי עשה לך את זה ואני מבטיח לך שלעולם לא תראי אותו יותר."

אני לא מקנא, אני לא חושד, אני יודע שאין סיכוי שאי פעם היה או יהיה משהו ביניהם, אבל רק עכשיו אחרי כל השנים האלה, אני מגלה כמה הם היו קרובים, כמה היא סומכת עליו… יותר מעליי.

אני תוהה אם הקשר ביניהם התבסס בכל המקרים שעזבתי אותה בבית של אימא שלי, כשהעברתי את האחריות עליה בקלות ובפזיזות לכל אחד מהאחים שלי שהיה מוכן לעזור באותו הרגע.

בכל אותם המקרים שהזנחתי אותה וזלזלתי בחשיבות שלה בחיי מבלי להניד עפעף.

"זה בעלי, ניר, זאת לא הפעם הראשונה." היא עונה לו בכנות ומאששת את החשד שלי. "אבל אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אני נשואה לניר מרציאנו, אף אחד לא יכול לגעת בו."

"את לא מעריכה אותי מספיק, את יודעת איך אני מתנהג כשאני רוצה משהו." הוא שואל בחיוך והיא מחייכת אליו בחזרה. אלה החיוכים האמתיים הראשונים שלה מהבוקר והם מופנים לאח שלי.

"הכל בסדר, אני אעשה את זה בדרכים המקובלות, אני אגיש בקשה לגט ונגמור את הסיפור." היא עונה לו ונשמע שהיא לא מאמינה אפילו לעצמה. אדם כמו ניר מרציאנו לא ייתן לסקנדל כמו אישה מוכה וגירושין לפרוץ החוצה.

"מורן היה מאוד אדיב אליי הבוקר והציע לי להישאר כאן כמה ימים, עד שאני לא אראה כמו.. תאונת דרכים." היא אומרת ומעיפה את התלתלים שלה על הפנים בניסיון להסתיר קצת את הסימנים.

"עכשיו אני מבין למה לקחת חופש." עידן אומר לי ועדן מסתכלת עליי בהפתעה.

"לקחת חופש? למה? מורן, אני לא צריכה בייביסיטר."

"אני יודע שאת לא צריכה בייביסיטר, אבל את כן צריכה טיפול רפואי צמוד וכבר אמרתי לך שאני מודאג, אז אני אשאר איתך כמה ימים, זה לא ביג דיל." אני אומר לה ומקווה שהיא לא תעשה מזה סיפור.

"מורן, מעולם לא לקחת חופש, בטח שלא בשבילי ואני לא צריכה שתתחיל עם זה עכשיו." פאק זה הכאיב לי בחזה. מעולם לא לקחתי חופש ובטח שלא בשבילה. אם תהיה לי הזמנות, אני אקדיש את החיים שלי במטרה לפצות אותה על ההרגשה הזאת, על התחושה שהיא לא מספיק חשובה.

"כן, מעולם לא לקחתי חופש ועכשיו זאת הזדמנות טובה, אני סתם מנצל את המצב בשביל לנוח בעצמי. אני גמור, שחוק, כמה ימים בבית יעשו לי רק טוב."

אני רואה שהיא לא מאמינה לי, אבל היא לא מתווכחת.

 

עדן

אני יושבת על הספה, מכורבלת ליד עידן ואנחנו רואים סרט בזמן שמורן מתקלח. ביקשתי ממנו שיישאר, עדיין לא אזרתי מספיק אומץ בשביל להיות בבית הזה לבד עם מורן בלילה.

"אתה לא צריך לעבוד הלילה?" אני שואלת את עידן כשאני שמה לב לשעה המאוחרת, אחרי שגיליתי שהדר עובדת בשביל אלינה, גיסתו לעתיד של מורן, תחקרתי אותה על כל האחים ואני יודעת שעידן ואיתמר מנהלי האבטחה ב'מפלט', מועדון הפטיש המצליח ביותר בצפון ואולי בארץ.

"מה את יודעת על מקום העבודה שלי, תינוקת?" עידן שואל עם חיוך ומושך לי בצמה, גם בגיל עשרים ושמונה אני תינוקת בעיניו.

"שמעתי לא מעט, חתיכת סוטה מין." אני עונה לו ואנחנו צוחקים בקול.

"הבנתי אותך, כבר עשית בירורים. איתמר שם, אני בטוח שהוא מסתדר." הוא עונה לי ולוקח עוד חופן מהפופקורן, באיזה קלות הוא חזר לתפקיד שומר הראש שלי, אחי הגדול.

"אני אוהבת אותך, עידן, אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, חשוב לי שתדע את זה. אחרי הפרידה ממורן, הייתי חייבת להיעלם, לא יכולתי להיות אתכם בקשר ואני רוצה שתדע כמה שזה היה לי קשה, כמה התגעגעתי אליכם, לכולכם." שנים שאני רוצה להגיד לו את המלים האלה, לו ולכל המשפחה. אחרי הפרידה, כאב לי יותר מדי לראות אותם, כאב לי לראות את כולם מתקדמים וממשיכים בחיים שלהם בזמן שאני מתתי מבפנים.

לא רציתי לשמוע עליו מהם, לא רציתי לדעת שהוא משיג את כל המטרות שלו ושהחלומות שלו מתגשמים, בלעדיי.

לא רציתי לראות את מבטי הרחמים שהופנו אליי יותר ויותר בחודשים האחרונים לזוגיות שלנו, אז נעלמתי. עידן ואיתמר התקשרו אליי לא פעם אחת, הם ניסו לשמור איתי על קשר, לדאוג לי, סיננתי את השיחות עד שלבסוף החלפתי מספר.

עכשיו שעידן שוב כאן לצדי, כרגיל שומר עליי, מחבק ודואג, אני מנצלת את ההזדמנות להוקיר לו תודה.

"אני אוהב אותך, אחות קטנה, אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו. הפרידה ממורן לא שינתה את זה ואנחנו יודעים שעשית מה שהיית חייבת לעשות, אף אחד לא כועס עליך ולא מאשים אותך בכלום. לא היינו עיוורים, עדן, ראינו מה קורה ביניכם, ראינו את מורן נסחף לעולם שלו, הפרידה היתה בלתי נמנעת ועשית את הדבר הנכון."

תחושת ההקלה עוצמתית ומוחשית, אני מרגישה את העול יורד מכתפיי, מפנה את החזה שלי. אני מסתובבת בחזרה לסרט ומניחה את הראש שלי על הכתף שלו, כמו עשרות פעמים בעבר.

 

מורן

אני יושב בשקט על הכיסא בפינת האוכל ומסתכל עליהם, הם לא שמעו אותי יוצא מהמקלחת ונראה שאני גם לא כל כך חסר להם כרגע.

שמעתי את כל השיחה שלהם ולמרות שהמלים של עידן ריסקו אותי, אני מספיק גבר בשביל להודות בזה שהוא צודק בהכל. הפרידה היתה בלתי נמנעת, דחיתי את עדן עם המעשים והמלים שלי, דחקתי אותה לפינה עד שלא היתה לה ברירה.

בעקבות השיחה אני מבין את עוצמת הפגיעה בה, במשך שנתיים הכנסתי אותה למשפחה שלי, הפכתי אותה לאחת מאתנו. בחורה צעירה מבית קר ולא מתפקד, נכנסת למשפחה חמה ואוהבת, מתקרבת לכולם, מרגישה שהיא יצרה לעצמה עולם חדש ואז אני מגיע והורס הכל.

מעולם לא חשבתי על זה שבעקבות הפרידה שלנו, היא איבדה גם את המשפחה שלי. ידעתי שהיא בקשר טוב עם כולם, ידעתי שהיא היתה מאוד קרובה לאימא שלי ולרגע לא חשבתי שאני מפריד ביניהם, שאני הורס את הקשר הזה.

אני יושב ומדמיין לעצמי את החיים שלה אחרי הפרידה, כן היא הכירה את ניר יחסית מהר, התחתנה ובנתה קריירה מדהימה, היא כוכב עולה בעולם האמנות, אבל אני מניח שההתחלה היתה נוראית. בבית שלה מעולם לא היו ארוחות משפחתיות, היא ושתי האחיות שלה בקושי היו אומרות שלום אחת לשנייה כשהן היו נכנסות הביתה.

כששמעתי את עידן אומר לה שהוא אוהב אותה ושאף אחד לא האשים אותה בפרידה ובהיעלמות שלה, נפל לי האסימון על עוצמת הקשר שהיתה לה עם כולם.

תשומת הלב שלי חוזרת לספה איפה שעידן מניח את עדן הישנה בזהירות לשכיבה, מכסה אותה וניגש אליי במבט קשה ואינטנסיבי. הרוך וההומור שהוא הפגין מול עדן נעלמו כלא היו.

"אנחנו צריכים לטפל בו, מורן." עידן אומר לי ומוזג לעצמו כוס קפה.

"אני יודע, אבל אנחנו לא יכולים לתת לגיא להעלים גופות כל שני וחמישי. חוץ מזה, ניר מרציאנו הוא לא רון, אי אפשר להיפטר ממנו בכזאת קלות. הוא אישיות עם פרופיל ציבורי רציני, יש לו קשרים והוא טחון בכסף."

"אז נטפל בו בדרכים אחרות, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה, אנחנו חייבים לה את זה, חייבים לה את תחושת הביטחון. אף אישה לא צריכה לחוות את מה שהיא חוותה, אנחנו צריכים לגרום לו לשלם על זה." הוא אומר לי ומסתכל לי עמוק בעיניים. אנחנו לא זרים לאלימות, לא זרים לבעלים מכים ונשים שצריכות הגנה. אני יודע שהוא חושב בדיוק על מה שאני חושב מהרגע שראיתי את עדן בבוקר, הוא חושב על אימא שלנו, מדמיין אותה מתכווצת בפינה, בורחת מהאגרופים של אבא שלנו, מהזעם שלו.

היינו שם בתור ילדים, ראינו את זה וטיפלנו בזה כבר אז. גיא עשה את הצעד הקשה ביותר, הוא לקח על עצמו מעשה שאף ילד בן שמונה לא צריך אפילו לחשוב עליו, אבל כולנו חשבנו על זה, בוקר וערב, בזמן ששמענו את אימא שלנו בוכה מכאב.

ניר מרציאנו ישלם, אנחנו נמצא את הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *