אביתר
אני לא מאמין שאני כאן, בלוויה של הזקן, חשבתי שהוא יחיה לנצח.
גדעון אייזנשטיין היה המנטור שלי, התחלתי לעבוד בחברה שלו בגיל עשרים וארבע, ישירות אחרי התואר. הוא האמין בי, הוא ראה בי משהו שבזמנו אני בעצמי לא ראיתי.
בעזרת האמון והתמיכה שלו הפכתי לגבר שאני היום, לטובה ולרעה.
מאות אנשים הגיעו ללוויה, בני משפחה, קולגות ואנשים זרים שהושפעו ממנו בצורה זו או אחרת.
הגאונות העסקית שלו הפכה לאגדה והספרים שלו, רבי מכר.
בגיל שישים וחמש הוא נכנע למחלת הסרטן והותיר אחריו אישה, בת ומעצמה כלכלית שנשלטת כיום על ידי חברי דירקטוריון פרימיטיביים ותאבי בצע.
גדעון החזיק בחמישים ואחד אחוזים ממניות החברה והן הועברו אוטומטית עם מותו לשירה, הבת שלו, האחוזים הנותרים נמצאים בידיהם של שניים עשר חברי הדירקטוריון.
בתור סמנכ"ל השיווק והפרסום יש לדעות שלי משקל, אבל אני נחשב לאאוטסיידר בעיניי השולטים המבוגרים שליוו את גדעון בחברה מעל לשלושים שנה.
שירה כיהנה עד היום בתפקיד סמנכ"ל הכספים ועכשיו היא המנכ"ל, עד לישיבת הדירקטוריון בשבוע הבא בה תיערך הצבעה לגבי עתיד החברה והעתיד של כולנו.
הם לעולם לא ייתנו לה להישאר בתפקיד, בעיקר כי היא אישה והם חבורה של שוביניסטים עתיקים אבל גם בגלל שהיא פשוט לא מתאימה לתפקיד, אין סיכוי שהיא מסוגלת להנהיג חברה שמגלגלת מיליונים בכל רבעון.
אבא שלה נתן לה תפקיד בכיר ביום שהיא סיימה את התואר שלה במנהל עסקים. כולנו חשבנו שזה זמני, היא מעולם לא נראתה מחויבת או מספיק מוכשרת. הוא נתן לה את הזדמנות חייה כי היא הבת שלו והנחנו שהיא תברח בבכי תוך כמה חודשים, אבל השנים חלפו והיא נשארה.
עכשיו היא בעלת רוב המניות, נטו בזכות שם המשפחה שלה ואני נוטר לה על זה טינה כמו כולם, לא מגיע לה, היא לא מספיק טובה.
מצד אחד, אני מחכה לישיבה כי אני יודע שהם ימצאו דרך להעיף אותה. מצד שני, אני לא יודע אם האלטרנטיבה עדיפה, שליטה מוחלטת של קבוצת טרחנים עתיקים שלא מוכנים להתקדם עם המאה העשרים ואחת, לא מוכנים לקחת סיכונים וחידושים.
אולי עדיף שהחברה תישאר ברובה בבעלות בן משפחתו של גדעון ותפעל לפי החזון שלו. כל עוד שירה המנכ"ל אני יכול להשפיע עליה, להטות את הדעות שלה לטובת היוזמות העסקיות שלי, היא לא מספיק חכמה או חזקה להתנגד לי.
השאלה היא איך אני גורם לזה לקרות, איך אני גורם לה להילחם על המקום שלה מול הדירקטוריון כשסביר להניח שהיא בעצמה יודעת, שהיא פשוט לא מספיק טובה.
שירה
ידענו שהיום הזה יגיע, אבא נלחם במחלה הרבה זמן ובשנה האחרונה הבריאות שלו התדרדרה בקצב מהיר.
עדיין, חלק קטן בתוכי נאחז באמונה שאבא שלי הוא הכי בעולם, שהוא ינצח.
עכשיו שמשליכים חול על התכריכים שלו, אני מבינה שאף אחד לא יכול לנצח את המוות, גם לא גדעון אייזנשטיין.
יותר מהכל, אני רוצה להתיישב כרגע על הבוץ ליד הקבר שלו ולבכות. לבכות על הגאון שהעולם איבד, לבכות על הבעל שאימא שלי כבר לא תחבק אחרי שלושים ושמונה שנים של זוגיות ולבכות על האבא שהוא מעולם לא הצליח להיות עבורי. הוא ניסה, שנינו ניסינו, אבל הוא רצה בן לשחק איתו כדורגל, בן שיתגייס ליחידה שלו, בן שהוא יטפח ויעצב בדמותו עד שהוא יירש את העסק וילך בדרך שלו ולמרות שאני חלק מהעסק הזה כבר שש שנים, הוא מעולם לא ראה אותי כמישהי באמת ראויה.
הוא מעולם לא האמין ביכולות שלי ואני לא מאשימה אותו, נלחמתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי, נלחמתי בעולם השוביניסטי שהוא בא ממנו, נלחמתי בדעות שלו ונלחמתי בחזון שלו לחברה.
אני מסתכלת על אביתר, עומד ליד הקבר כל כך זקוף וגאה ואני מבינה שאת רוב המלחמות בשנים האחרונות ניהלתי בגללו, בגלל הקנאה ליחסים שלו עם אבא שלי. אביתר הוא הבן שמעולם לא היה לו, הפרוטז'ה, היורש.
התחרותיות בינינו היא חד צדדית, אני מתחרה בו שנים כדי לזכות באהבה ובהערכה של אבא שלי, אבל הוא אפילו לא מחשיב אותי כיריבה, אני ילדה מפונקת בעיניו, נולדתי עם כפית זהב בפה בזמן שהוא נאלץ להוכיח את עצמו שנים בשביל להגיע למקום שלו היום.
הוא נוטר לי כמו שרוב עובדי החברה נוטרים לי.
אני ממשיכה להסתכל סביבי ורואה את השותפים של אבא שלי, את חברי הדירקטוריון הפלצנים ואני מבינה שנשארתי לבד, לבד עם המלחמות שכבר לא יהיו והאגו שירשתי מאבא שלי ומנע משנינו לממש את היחסים שיכלו להיות בינינו.
בשבוע הבא תתקיים הישיבה שתשנה את העתיד שלי ואולי את פני החברה כולה, אני יודעת שחברי הדירקטוריון מתכננים להעיף אותי, אני לא תמימה ובטח שלא מטומטמת.
אבל אני לא מסוגלת להתמקד בזה עכשיו, הצער שעוטף את הלב שלי חזק מדי ודאגה לעתיד הכלכלי שלי ושל אימא שלי תיאלץ לחכות.
אביתר
"אז מה הולך לקרות עכשיו בעצם?" אחי מורן שואל אותי בזמן שהוא מעביר לי את הצלחת בארוחת שישי.
אנחנו שישה אחים, אבא שלנו נפטר כשהיינו ילדים ואימא שלנו גידלה אותנו לבד, ללא עזרה. היא האישה הכי חזקה שאני מכיר ובזכותה כולנו יושבים כאן היום ביחד, משפחת איתן בשלמותה. ארוחת שישי היא מסורת של שנים שאנחנו אף פעם לא מוותרים עליה. עידן, איתמר, מורן, עמית, גיא ואימא שלי, שישה זוגות עיניים מסתכלות עליי ומחכות לתשובה שלי, הם יודעים שגדעון היה תחליף לאב עבורי והם יודעים כמה אני מחויב לעסק.
"אני לא בטוח, שבוע הבא תהיה ישיבה עם החלטות לגבי העתיד, אין לי באמת השפעה על התוצאה." אימא שלי מלטפת את הכתף שלי בעדינות ובתמיכה והולכת למטבח.
"מה עם הבת שלו, שירה נראה לי, היא הולכת לנהל את החברה?" הפעם השאלה מגיעה מעידן אחי הבכור, טוב, בכור בשלוש דקות בלבד מאיתמר, או כמו שאני קורא להם, "תאומי האופל".
"היא המנכ"ל כרגע, ילדת שמנת שאין לה מושג למה היא נכנסה וכנראה שהיא לא תישאר בתפקיד אחרי הישיבה."
"וואו, אתה ממש אוהב אותה."
"זה לא שאני לא אוהב אותה, היא לא באמת מעניינת אותי, אני בסך הכל מציין עובדות. היא ילדת שמנת מפונקת שקיבלה את אחד התפקידים הבכירים בחברה כשהיא רק סיימה את התואר שלה ומעולם לא נאלצה להוכיח שום דבר.
סביר להניח ששבוע הבא בישיבה יערכו הצבעה וינסו לגרום לה לפרוש, היא אוחזת ברוב המניות אבל אם אף אחד בחברה לא עומד מאחוריה, אין לה בעצם כלום."
"אין סיכוי שהיא תפתיע? שהיא תצליח לעמוד באתגר ולהוביל את החברה?"
"אין סיכוי, היא לא טובה מספיק, היא לא יכולה לעשות את זה לבד."
"אז תעזור לה, אני ראיתי את שירה לא פעם אחת והיא תמיד נראתה לי כמו בחורה מקסימה שאבא שלה לא באמת האמין בה. כן, הוא נתן לה תפקיד מאוד מרשים אבל בפועל לא היה לה שום כח השפעה. הוא התייחס אליך כאל בן ואליה כאל עובדת. אולי זה הזמן להחזיר לו על האמון, תעזור לה." נו באמת.
"אימא, הוא לא האמין בה כי לא היה במה להאמין. הוא נתן לה תפקיד כי היא הבת שלו, היא מעולם לא התעלתה על הציפיות וזאת לא הבעיה שלי. אין סיבה שאני אעזור לה."
"אה כן? כמה זמן נראה לך שיעבור עד שיעיפו אותך ויתנו למישהו ותיק יותר את התפקיד שלך? אביתר, אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך, אתה מוכשר, אתה חכם ואתה מנהיג מלידה. אבל גדעון היה שומר הראש שלך בחברה הזאת, אתה בעצמך סיפרת לי לא פעם שחברי הדירקטוריון כועסים על עמדת המפתח שלך והיו מעדיפים שאחד האנשים שלהם יחזיק בה. עכשיו שגדעון כבר לא נמצא, אולי גם ימיך ספורים וכדאי שאתה ושירה תאחדו כוחות."
לא חשבתי על זה ככה, הנחתי שהטיפוס שלי לפסגה נעצר סופית עם מותו של גדעון אבל לרגע לא חשבתי שיש סיכוי שיפטרו אותי, אימא שלי צודקת, גדעון טיפח אותי במהלך השנים וקידם אותי לתפקיד מאוד מבוקש, למורת רוחם של הוותיקים. אין לי מניות בחברה ואין להם שום מניעה לפטר אותי, הם בהחלט יכולים לספוג את הפיצויים.
אולי אני באמת צריך לחשוב על שיתוף פעולה עם שירה.
שירה
ימי שישי אף פעם לא סימלו בשבילי יותר מדי, היו מקרים שקפצתי להורים לארוחת צהריים או אפילו ארוחת ערב לעתים רחוקות, אבל צירוף המלים "ארוחת שישי" מעולם לא דיבר אליי. עכשיו שנשארנו רק אני ואימא שלי ליד השולחן, אני מבינה כמה אנחנו באמת לבד וכמה פספסנו.
כבת יחידה, מעולם לא חוויתי בית מלא רעש ושולחן מוקף במשפחה. לאימא שלי יש אחות אחת ולה שני ילדים שמבוגרים ממני בכמה שנים טובות, אבא שלי היה בן יחיד גם.
בימים האחרונים הבית היה מלא אנשים שהגיעו לנחם, אבל הלילות דוממים כמו תמיד.
השעה בסך הכל תשע בערב, אבל אימא שלי כבר פרשה לחדר השינה ואני יושבת בגינה, מכורבלת בתוך שמיכה עבה. הגשמים פסקו והאוויר מקפיא אותי, אבל לא יכולתי להיות יותר בפנים.
עזבתי את הבית בגיל עשרים ואחת ומעולם לא הבטתי לאחור, עכשיו שאני כאן כבר כמה ימים, ישנה בחדר הילדות שלי, הדמות של אבא שלי עומדת מולי בכל מקום, לכל פינה יש זיכרון שקשור אליו ואני נלחמת בדמעות.
אני תוהה לעצמי אם ככה ייראה העתיד שלי, ארוחות שישי שקטות עם עצמי בבית ריק, לילות בגינה עם כוס יין ולב מלא חרטה.
ביום שני תסתיים השבעה ואני חוזרת לעבודה, ישירות לישיבה הגורלית. השותפים רוצים לגרום לי לפרוש, להפחיד אותי עם הידיעה שאני לבד, שאף אחד לא יגבה אותי למרות השליטה שלי במניות.
הם לא יודעים שאבא שלי, שתמיד היה מוכן להכל, הכין גם תוכנית ליום שאחרי מותו.
לפני כמה חודשים הוא הכין צוואה חדשה עם שני עדים, עורך דין ונוטריון, הצוואה מעבירה לידיי בעלות על חמישים ואחת אחוזים מהחברה ומקום בדירקטוריון.
כל זה ידוע ולא משנה יותר מדי, הקאטץ' הוא במכתבים שהוא כתב לכל אחד מהשותפים, חברי הדירקטוריון ובהם לכלוך שהוא צבר עליהם במהלך השנים, חומרים מפלילים שהם חשבו שייקברו ביחד עם אבא שלי. לכל מכתב הוא עשה העתק והעביר לעורך הדין שלו.
במכתבים הללו הוא מבקש, או יותר נכון דורש מהם לתמוך בי למשך שנה אחת, לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי שנה שלמה ללא מסעות נקמה וללא ניסיונות התנכלות מצדם.
במידה ואחרי שנה אני אכשל בתפקיד למרות התמיכה והרצון הטוב, המכתבים יושמדו והאחוזים שלי יחולקו בצורה שווה בין השותפים.
אף אחד לא יכול להאשים את אבא שלי בעדינות נפש, את כל הונו הוא השיג בחשיבה, תכנון וקור רוח. הוא מעולם לא נתן למצפון או למוסר לעמוד בדרכו לפסגה.
ההגינות האפורה הזאת היא אחת הסיבות שלא הסתדרנו, מעולם לא הייתי כמוהו ולא הרגשתי בנוח עם טכניקות איומים.
כשאבא שלי הבין שאני יותר מדי שונה ממנו, הוא עבר לאביתר ולימד אותו את כל מה שהוא יודע. לעומתי, אביתר קורץ מאותו חומר כמו אבא שלי ובזכות התכונות האלה הוא הפך ליד ימינו ואיש סודו בזמן קצר.
יש לי שנה להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי, שאני היורשת האמתית של המעצמה של גדעון אייזנשטיין ושהרווחתי אותה בזכות ולא בחסד.
לצערי, אני יודעת שאני לעולם לא אצליח לעשות את זה לבד, אני חכמה ומיומנת מספיק, אני מכירה את העסק כמו את כף ידי, אבל אני צריכה שותף, איש סוד ותומך אמתי שישלים אותי במקומות בהם אני חלשה, במקומות בהם אני שונה מדי מאבא שלי.
ביום שני בבוקר, לפני הישיבה אני אתפוס את אביתר לשיחה ואבקש את עזרתו, הבעיה היא שאני לא יודעת מה להציע לו בתמורה.
הוא לא סובל אותי והוא לא מסתיר את זה, מה אני יכולה לתת לו בתמורה לגיבוי שלו?
אני יכולה להבטיח לו תפקיד היפותטי למקרה ושיתוף הפעולה בינינו יצליח, אני יכולה להבטיח לו העלאה בשכר, אני יכולה לשפר את התנאים שלו פלאים, בתור המנכ"ל אני יכולה לגרום לתמיכה בי להיות מאוד מתגמלת עבורו.
השאלה היא, האם זה יהיה מספיק בשבילו, או שהוא ירצה משהו מעבר?
אני מכירה את אביתר כבר שש שנים, בתקופה הזאת גיליתי גבר חכם, מרשים, מוכשר ואכזרי, בדיוק כמו אבא שלי.
אם הוא יסכים לעזור לי, הוא יצפה לתמורה משמעותית, משהו שישנה את החיים שלו לתמיד ואולי גם את שלי.
