אביתר
"כמה אירוני שאתה רוצה שאני אתחשב בעתיד שלך. אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר, כדי שיהיה לך קל להבין. העתיד שלך לא מעניין אותי, הצרכים שלך לא מעניינים אותי, זה מה שאני רוצה ואין לך ברירה."
היא מטיחה בי את אותן המלים שהטחתי בפניה כשהיא ביקשה ממני עזרה, כמה זלזלתי בה והתנשאתי מעליה שבוע אחרי המוות של אבא שלה.
ניצלתי את המעמד שלי ברגע הכי מפחיד ומאתגר בחייה ועכשיו היא נוקמת.
הנקמה מגיעה לי, אין ספק בכלל, אבל אני לא יכול לכופף את עצמי ברמה כזאת, עשיתי המון טעויות ומגיע לי לעזוב את החברה בלי כלום, אבל אני חייב לחשוב על העתיד שלי.
"שירה, תאמיני לי שאני רוצה לכפר על החטאים שלי יותר מהכל, אבל מה שאת מבקשת הוא מוגזם." אם זה אפשרי, המבט שלה הפך אפילו ליותר קפוא. אין טיפת חום או הבנה בעיניים הכחולות שלה, היא מסתכלת עליי בשנאה ואני לא מזהה אותה יותר.
"אביתר, אתה תעשה מה שאני אומרת, ללא ויכוחים, או שאני אדאג להוציא לאור את הסיבות האמתיות למוות של אבא שלך ושנינו יודעים מה יהיו התוצאות."
המלים שלה פוגעות בי ומפתיעות אותי כמו כדור בחזה, אני מרגיש כאב פיזי אמתי בגוף שלי. היא חקרה אותי, את המשפחה שלי וגילתה את הסוד שכולנו שומרים כבר עשרים שנה.
היא מציפה את כל הפחדים שלי ואני מאמין שבשלב הזה הבעת השנאה שלה, משתקפת גם במבט שלי. אולי היא מבלפת, אולי יש לה רק קצה חוט והיא מנסה לגרום לי לפלוט את כל הסיפור, איתמר ועידן דאגו לקבור את האמת לפני הרבה שנים.
"מה בדיוק את חושבת שאת יודעת?"
"אני יודעת למה גיא מופנם כל כך, אני יודעת למה הוא לא יוצר קשרים חברתיים. אני יודעת שהוא נושא על כתפיו עול, שאף אחד לא צריך לשאת מגיל שמונה."
אני מנסה לשמור על ההצגה, להיראות רגוע ובשליטה אבל אני נכשל, היא מחזיקה את גורל המשפחה שלי בידיים שלה ואני לא יכול להתנהג כאילו לא אכפת לי.
"מאז שאני מכיר אותך, רצית שגדעון יתגאה בך, אני חושב שאם הוא היה רואה אותך עכשיו הוא היה מבין עד כמה התפוח לא נפל רחוק מהעץ."
"אני מניחה שלעולם לא נדע, הודות לך, יש הרבה דברים שאני וגדעון כבר לא נדע. חוץ מזה, תן לעצמך קרדיט, הצלחת לעשות בשבועיים מה שהוא לא הצליח לעשות בשלושים שנה."
"מה זה בדיוק?"
"הפכת אותי לאחת מכם."
שירה
אני שונאת את עצמי על הרמה הנמוכה שירדתי אליה ואני שונאת את אביתר שהוא הביא אותי למצב הזה. אני לעולם לא אגלה את הסוד, אני לעולם לא אפגע במשפחה שלו, באימא שלו, אבל עצם האיום שיצא מהפה שלי הופך אותי ללא פחות גרועה ממנו.
אני כועסת על עצמי שגם עכשיו, אחרי כל מה שהוא סיפר לי, אני עדיין מרגישה רע עם עצמי, עם ההתנהגות שלי. הסוד נורא ואני בטוחה שזה שאני מעלה אותו דווקא עכשיו אחרי הלילה שעברנו ואחרי שהוא התוודה בפניי על כל מה שהוא עשה, פוגע בו יותר מהכל. אבל אני לא יכולה לתת לרחמים להוביל אותי, אין דרך חזרה, ההיסטוריה המשותפת שלנו מלוכלכת מדי.
אלוהים כמה שהוא פגע בי, הוא לקח ממני משהו שאני לעולם לא אוכל להחזיר. שנים על גבי שנים שהוא הרס בצורה שיטתית ומדויקת את המוניטין שלי בחברה ואת האפשרויות שלי, אבל גרוע מהכל, הוא הרס את היחסים שיכלו להיות לי עם אבא שלי, את הזיכרונות שאולי יכולנו ליצור ביחד, לפני מותו.
"נתראה הערב בכנס, אני מבקשת שתלך עכשיו, אני לא יכולה להסתכל עליך יותר."
"את לא יכולה להסתכל עליי? את שומעת את עצמך?"
סוף סוף הצלחתי לסדוק את השליטה והיהירות שלו, חשבתי שזה ירגיש יותר טוב.
"אל תעז להתנהג כמו הצד הנפגע, לא עשיתי לך כלום, מעולם.
אתה זה שפעל עד הרגע האחרון בשביל לפגוע בי, נטו מחמדנות ורוע. עד הרגע האחרון קיווית שאני אפול! אתה חושב שלא שמתי לב למבטים שלך אתמול? למירמור כשגילית שאני בשליטה מלאה על השמות והתפקידים של כולם? לטינה שהמשיכה לבעבע בך כשהתנהגתי כמו המנכ"ל האמתי של "אייזנשטיין מערכות"?
ביום שבו חזרתי מהשבעה על אבא שלי ופניתי אליך לעזרה, אתה דרשת חצי מהמניות שלי. ניצלת אותי ברגע הכי חלש שלי וזאת אחרי שנים של תככים ומזימות ואתה מעז לשבת כאן עם מבט פגוע? למה? בגלל שפתאום אתמול כשמצצתי לך צמח לך מצפון? כנראה שיש ללשון שלי יכולות פלא.
כן, אני לא יכולה להסתכל עליך ואני רוצה שתלך!"
הוא מסתכל עליי עוד כמה רגעים ונראה שכל האוויר יוצא לו מהמפרשים. הכעס והשנאה בעיניים שלו נעלמים, מתחלפים בהבעה אחרת ואני מותשת מדי בשביל לנתח אותו.
אני עייפה, באמת שאני פשוט עייפה. לפני שהוא מספיק לקום אני לוקחת את הארנק שלי, זורקת כמה שטרות על השולחן והולכת.
כשאני מגיעה לסוויטה שלי, אני חולצת נעליים ונכנסת למיטה, הרעב נשכח מזמן, הדמעות התייבשו בדרך ואני נרדמת.
אביתר
המלים שלה ממשיכות להדהד לי בראש גם עכשיו, שעות אחרי הפיצוץ. אני מריץ את השיחה במחשבות שלי שוב ושוב, מנסה לחשוב מה יכולתי לומר אחרת? איך יכולתי לגרום לתוצאה אחרת, אבל אין לי תשובה.
האמת היתה צריכה להיאמר והתגובה של שירה הולמת.
בהתחלה הייתי המום, לא האמנתי למשמע אוזניי, לא האמנתי שהיא תרד כל כך נמוך… לרמה שלי?
ניסיתי להפוך את היוצרות, לגרום לה להרגיש אשמה אבל היא לא נפלה בשטות הזאת, היא אמרה לי את כל האמת בפנים והיא צדקה בכל מילה.
היא מאיימת עליי כרגע עם סוד שיכול להרוס את כל מה שאני והאחים שלי בנינו, בתמורה היא דורשת צדק, לטובה ולרעה.
אחרי הכל, אחרי כל מה שהיא כבר ידעה וכל מה שהוספתי עם הווידויים שלי, היא מאיימת עליי תיאורטית ומה אני עשיתי? אני לא איימתי, אני פעלתי, שנים. מהרגע שהכרנו וממש עד אתמול, חתרתי תחתיה ואיחלתי לה שתיפול. כמו שהיא אמרה, מחמדנות ורוע, רציתי את התפקיד שלה, רציתי את הכסף והיוקרה, את המעמד. אין יותר תירוצים, הפכתי לבן אדם שאני לא מכבד, לבן אדם שאני מתבייש בו.
בדיעבד, עכשיו כשנרגעתי, אני יכול להודות שסביר להניח שהייתי פועל לפי הדרישות שלה גם בלי האיום, אני חייב לה את זה, אני חייב לה הרבה יותר מזה.
אבל כרגע גם ככה אין לי ברירות, אני אעשה הכל כדי שהסוד יישאר קבור בעבר הרחוק. כל מה שהיא תבקש.
השעות חולפות באיטיות מייסרת ואנחנו צריכים לרדת בקרוב לערב השני של הכנס, אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי איך היא תתנהג כלפיי.
כמה יכול להשתנות בעשרים וארבע שעות, רק אתמול בלילה הייתי בתוכה, שכבנו והתנשקנו ומצאנו נחמה אחד עם השנייה ועכשיו אני לא יודע אם היא בכלל תכיר בי.
השאלות קופצות לראש שלי כמו שלט ניאון מהבהב, למה בעצם היא שכבה איתי? למה היא יזמה את הסקס אתמול כשהיא ראתה את הכוונות שלי, כשהיא זיהתה את הטינה והמירמור?
למה בכל זאת סיימנו ביחד במיטה?
משום מה השאלות האלה מעודדות אותי, מעוררות אותי לפעולה ואני נכנס בזריזות למקלחת ומתארגן.
אני דופק בדלת שלה באותה שעה כמו אתמול וממתין בחוסר וודאות לתגובה. הדלת נפתחת ושירה ניצבת בפניי יפה כמו תמיד, לבושה בשמלה שחורה צמודה ואלגנטית, השיער הארוך שלה פזור וחלק ורק העייפות על הפנים שלה מעידה על סערת הרגשות שחווינו בשעות האחרונות.
"לא הייתי בטוח שתחכי לי." אני אומר לה בכנות.
"יש לנו הסכם." היא אומרת ומתחילה ללכת לכיוון המעליות.
"שירה, אנחנו חייבים להמשיך את השיחה."
"לא עכשיו, אביתר, לא הערב. תן לי לסיים את סוף השבוע הזה כמו שצריך ולעוף מכאן, אין לי כח."
אני רוצה להתווכח, אני רוצה להמשיך לדבר ואולי להגיע להפסקת אש, אבל היא באמת נראית מותשת ואם אני רוצה לעשות שינוי, לכפר ולו במעט על המעשים שלי, אז אני לא יכול ללחוץ.
אנחנו יורדים לאולם הכנסים וגם הערב היא מפעילה את הקסם שלה על כולם. למרות הכל, למרות הלחץ שאני רואה שהיא נתונה בו, היא פועלת במקצועיות וכריזמה ואני מכבד אותה על זה.
לאנשים שלא מכירים אותי היא מציגה אותי בתור יד ימינה, היועץ האישי שלה וסמנכ"ל הפרסום והשיווק של החברה. אנחנו פועלים כצוות, ניגשים לכולם ביחד, צוחקים, מוכרים וכובשים למען מטרה משותפת.
אני מבין עכשיו שככה זה היה אמור להיות תמיד, ככה זה יכול היה להיות מההתחלה, אם הייתי פועל אחרת.
כשאנחנו עולים בחזרה לקומה שלנו ושירה נעלמת לחדר שלה בלי מלים, אני נזכר במכתב שקיבלתי מגדעון, שבוע אחרי מותו.
"אביתר, אם אתה קורא את המכתב הזה, סימן שאני כבר אינני.
אני יודע שאתה כועס עליי עכשיו, אתה כועס על כך שלמרות כל מה שעברנו ביחד, העברתי את השליטה לחברה במלואה לשירה.
תסלח לי, אתה הבן שמעולם לא היה לי ותמיד קיוויתי לו. אתה התגלמות השאיפות שלי ואני גאה בגבר שהפכת להיות אחרי כל השנים שאנחנו פועלים יחדיו. אתה מזכיר לי את עצמי יותר מיום ליום.
אבל דם סמיך יותר ממים.
אני חייב לה את זה, אני חייב לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה ואולי את ההזדמנות להיכשל.
מעולם לא האמנתי בבת שלי ואת החטא הזה אני לוקח איתי לקבר, את היחסים שלנו כבר אי אפשר להציל, עשיתי יותר מדי טעויות, אמרתי יותר מדי מלים קשות.
אולי במותי, אני יכול לנסות לתקן את העוולות ולו במעט.
תן לה שנה, תתמוך בה, תלמד אותה ותגבה אותה. לחברי הדירקטוריון כבר דאגתי.
במידה והיא תיכשל, תעשה מה שאתה צריך לעשות.
אני רואה את שניכם כילדיי והצלחה של אחד מכם, היא מבחינתי הצלחה של כולנו.
אני רק מבקש שתמשיך לדאוג לה גם אחרי הכל, לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף השנה, תדאג לה, היא צריכה לפחות מישהו אחד שיהיה בצד שלה, אלוהים יודע שאני מעולם לא הייתי.
גדעון."
שירה
אחרי לילה נטול שינה, גירדתי את עצמי מהמיטה ביום שבת בבוקר ונסעתי הביתה, שלחתי לאביתר הודעה שיצאתי לדרך וכיביתי את הפלאפון, לא רציתי לתת לו הזדמנות לשכנע אותי להישאר ולדבר.
כשאני מדליקה את הפלאפון בערב, קופצות לי שתי הודעות.
אחת מאביתר: "אוקיי, סעי בזהירות, נתראה מחר." ואחת ממורן שהגיעה ממש לפני כמה דקות: "שירו'ש, מסיים פגישה באזור שלך בעוד כמה דקות, פנויה לקפה?"
אני שוקלת לא לענות לו, אבל ברגע האחרון אני כותבת לו שאני אשמח.
מורן נכנס לדירה שלי ואנחנו נותנים חיבוק ונשיקה לשלום, הוא חתיך וחכם, מצחיק וכריזמטי ואין בינינו טיפת כימיה.
אנחנו שותים קפה ומחליטים לראות סרט, נוח לנו ביחד, שנינו מלאים במחשבות על אנשים אחרים וזה נחמד לשבת ולראות סרט בשקט, בלי משחקים והצגות.
"מורן, אני רוצה לבקש ממך משהו." הוא מסתובב ומסתכל עליי בשקט, מחכה שאני אמשיך ואני שוב מופתעת מהדמיון שלו לאביתר.
"קיים סיכוי גבוה שאתה הולך לשמוע עליי כמה דברים מאחיך בימים הקרובים, דברים לא טובים. אני רוצה לבקש ממך שלא תשנא אותי. התחברתי אליך מאוד ואני מכבדת את המשפחה שלכם, אני לא רוצה שתכעסו עליי."
"שירה, מה קרה? את מתחילה להדאיג אותי."
"זה ביני לבין אביתר, היריבות בינינו עלתה שלב ואני חושבת ששנינו מופתעים מההשלכות, אבל אני מניחה שעל טעויות משלמים… בכל אופן, תנסה לזכור מי אני, איזה בן אדם אני ותן לי הזדמנות. אוקיי?"
"אני לא מבין כלום." ברור שהוא לא מבין כלום, אני בעצמי לא מבינה מה בדיוק אני מבקשת.
"רק תבטיח לי שלא תשנא אותי."
"בסדר, אני מבטיח."
אביתר
חתימה אחרונה והמניות חוזרות לשירה, אנחנו סוגרים את החוזה מול עורכי הדין שלנו וחלק קטן מהמועקה בחזה שלי עובר, אני מרגיש הקלה מהצעד הראשון שלי לקראת הדבר הנכון.
היה לי הרבה זמן לחשוב אתמול על המצב, על המעשים שלי ועל המכתב מגדעון.
בפעם הראשונה שקראתי אותו, הייתי בטוח שאני מבין ויודע שהכל, שגדעון בעצם נותן לי לגיטימציה להמשיך לרמוס את הבת שלו בתום השנה, שהוא מבקש ממני לתת לה הזדמנות מינימלית, אבל מניח שהיא תיכשל ושאני אעשה הכל כדי לקבל שליטה על החברה.
אתמול קראתי אותו שוב ושוב והבנתי כמה החמדנות עיוורה אותי.
גדעון כתב כמה הוא גאה בי, בדמיון בינינו ועכשיו סוף סוף אני מבין שאני לא רוצה להיות דומה לו, אני לא רוצה למות בגיל שישים כשאשתי מאוכזבת ממני והבת שלי לא יודעת איך בכלל לפנות אליי.
אני לא רוצה להיות קר ואכזרי, זה לא מי שאני, זה לא מי שחונכתי להיות.
הוא כתב שדם סמיך יותר ממים והוא צודק, אני אעשה הכל בשביל המשפחה שלי, בשביל השקט הנפשי של אימא שלי, בשביל העתיד של גיא, אני אעשה כל מה ששירה תדרוש.
לבסוף, הוא ביקש ממני להיות בצד שלה, זה החלק שהתעלמתי ממנו בהתחלה, לא ייחסתי לו שום חשיבות.
הוא ביקש ממני להיות בצד שלה, כי הוא בעצמו מעולם לא עשה את זה. הוא ביקש ממני ללכת בדרך אחרת, לא לפעול כמוהו, לעשות את הדבר הנכון עבורה וזה מה שאני אעשה.
עורכי הדין יוצאים ואנחנו נשארים לבד, היא נראית עייפה ואני יודע שגם אני, אני מוזג לנו קפה והיא מסתכלת עליי בהפתעה.
"מורן היה אצלי אתמול." היא אומרת ואני לא יודע איך להגיב, אני לא יודע מה לחשוב על זה ואני בוחר לא לקפוץ למסקנות.
"מה הוא עשה אצלך?"
"הוא היה בסביבה ועלה לקפה, ראינו ביחד סרט והוא נסע הביתה. אין בינינו כלום ומעולם לא היה, הוא הפך מהר מאוד לידיד טוב ותו לא."
"אוקיי, תודה שאת מבהירה לי את זה, אני לא כל כך יודע איך אני מרגיש לגבי הקשר ביניכם."
היא מחייכת אליי בעדינות וסוגרת את המחשב שלה, מסתכלת עליי בעצב ואני מפחד מהמילים הבאות שלה.
"אתה מפוטר, אביתר, עוד כמה דקות ישלחו לך במייל מכתב פיטורין ממחלקת משאבי אנוש. אתה תקבל את הפיצויים והתנאים שמגיעים לך ומכתב המלצה מכובד ומלא הערכה."
מה?! זה מה שביקשתי ממנה במסעדה אבל בהחלט לא מה שהיא דרשה.
"אני לא מבין מה קורה פה, מה השתנה מיום שישי בצהריים?"
"קודם כל נרגעתי, אחרי הגילויים שלך הייתי מאוד נסערת ופעלתי נטו מרגש. אמנם זה מגיע לך, כל מילה שאמרתי לך מגיעה לך, אבל רגשות האשם שליוו אותי אחרי זה… אני לא רוצה להרגיש ככה יותר לעולם.
דבר שני, אני לא הבן אדם הזה, אני לא קרה ונקמנית כמו אבא שלי, אני לא בנויה לזה. אני לעולם לא רוצה לרדת יותר לרמה הזאת, אני לעולם לא רוצה יותר לאיים בסודות אפלים והריסת משפחות. זה הקטע שלך ושל גדעון.. לא שלי.
אני רוצה שתדע שלמרות הכל, לימדת אותי המון, בעיקר על עצמי. אני מודה לך על העזרה בסוף השבוע, אני מודה לך על ארוחת השישי עם המשפחה שלך, אני מודה לך על ידיד חדש שזכיתי להכיר ועל אימא שלך שמתקשרת אליי לפעמים סתם בשביל לשאול מה נשמע. אני מקווה שאתה מעריך את כל מה שיש לך, כל הכסף שבעולם לא משתווה למשפחה תומכת, תאמין לי, אני יודעת."
"שירה, אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר בחברה הזאת עד תום השנה ואנחנו נדאג ביחד שהחברה הזאת תישאר בידיים של משפחת אייזנשטיין."
"תודה, אבל אני לא צריכה אותך בשביל זה, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, שאני סומכת על עצמי ועל היכולות שלי.
החברה הזאת שלי והיא תישאר שלי כי אני הבן אדם הנכון לנהל אותה, כבר אמרתי לך שאני מזמן לא סומכת על אנשים שיצילו אותי."
אני מסתכל עליה המום, זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע היום. אני אמור להיות שמח, היא נותנת לי פתח החוצה, נותנת לי באצילות נפש את כל מה שביקשתי, אבל בפועל אני מרגיש מרוסק. היא מפטרת אותי מהחברה, מהתפקיד ועל הדרך מוציאה אותי מחייה.
"את חושבת שתסלחי לי מתישהו? יש סיכוי כזה?"
"אני סולחת לך."
"אז למה אני מרגיש שזאת הפעם האחרונה שנתראה?"
"כי אני סולחת לך, אבל אני לעולם לא אשכח."
