הדר
לא הקאתי כבר מעל לארבעים ושמונה שעות, מיום שישי בבוקר.
את יום שבת העברתי לבד, עם עצמי והמחשבות שלי. ברגע שחזרתי הביתה אחרי המפגש עם עמית, כיביתי את הפלאפון, לא רציתי לתת לו את ההזדמנות ליצור איתי קשר.
או שאולי פחדתי שהוא אפילו לא ינסה, אז העדפתי לכבות את הפלאפון ולא לדעת, לא להעביר את היום בציפייה ולבסוף אכזבה.
אני לא יודעת למה אני לא מקיאה, מאיפה הדחף לשמור על עצמי, לחזק את הגוף שלי. שקעתי בעבודה, בלקוחות ובמחשבות בלתי פוסקות על עמית ועל כל מה שהיה בינינו בליל שישי.
בכל פעם שאני מתיישבת על הכיסא שלי בחוסר זהירות, אני נזכרת בו. כל תנועה של הגוף שלי, כל שריר שחווה מאמץ לא רגיל, גורמים לי לחשוב עליו.
הראש שלי כל כך עמוס בעשייה ומחשבות, שאוכל מטריד אותי פחות ופחות.
אני יודעת שאני פחדנית, אני יודעת שאני בורחת ממנו ושזה זמני. המפגש הבא שלנו בלתי נמנע. אלינה היא גיסתו לעתיד וחברה הכי טובה שלו. אימא שלו לקוחה שלי ובלי קשר, אנחנו גרים באותה הקיריה הקטנה. מרחק של כמה דקות נסיעה קצרות.
אבל אני מנסה לדחות את הקץ כמה שיותר וברור לי שהקץ יגיע. אין לנו סיכוי, לעמית ולי, אנחנו פגומים מדי, שבורים ולפחות אני, לא מספיק חזקה בשביל להילחם על עתיד טוב יותר.
הוא יבין את זה, אם לא הבין עד עכשיו. הוא יבין שאני לא בשבילו, לא טובה לו ושאין למה להמשיך.
"הי בובה, יש לך דקה בשבילי?" אלינה שואלת אותי כשאני מכינה עוד כוס קפה במטבחון.
"כן אבל שיהיה זריז, הבוסית שלי לא אוהבת שאני מקשקשת עם חברות." אני עונה לה עם חיוך והולכת אחריה לעמדה שלה.
אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה ולפי מבט האי נוחות שלה, אני מבינה שהיא הולכת לדבר על נושא שאני לא רוצה לפתוח.
"הדר, מעבר ליחסי העבודה בינינו, אני מחשיבה אותך לחברה טובה שלי. זה הדדי?"
"ברור, את יודעת כמה אני מכבדת אותך בתור מנהלת, אבל אני מעריכה אותך גם כאישה, כחברה. למה את שואלת?" אני יודעת למה היא שואלת, אני יודעת לאן היא חותרת, אבל בינתיים אני מעדיפה להקטין ראש.
"כי אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות אישיות ולפני זה רציתי לוודא שזה בסדר מצדך."
"אוקיי, תשאלי."
"את יודעת שעמית הוא החבר הכי טוב שלי, גדלנו ביחד והוא אח של איתמר, אז אנחנו גם משפחה. זה ברור שיש ביניכם משהו ושניכם מאוד דיסקרטיים, אז אני לא יודעת מה זה המשהו הזה…."
"אלינה, תשאלי את מה שאת רוצה לשאול." אני קוטעת אותה בחוסר סבלנות. היא רוצה לדעת מה קורה בינינו, היא רוצה לדעת מה אני רוצה ממנו, מה אני עושה איתו. מה לעזאזל הוא עושה איתי! אני בטוחה שהיא לא מבינה מה הקשר בינינו ומה הוא מוצא בי בכלל, אני בטוחה שהיא מדמיינת אותו עם מישהי שונה ממני לחלוטין, מישהי כמוה. חזקה, סקסית, עצמאית.
"את צודקת, אני סתם הולכת סחור סחור כי אני מרגישה שאני בוגדת בעמית כשאני עושה את זה, כשאני פונה אליך מאחורי הגב שלו ואפילו מעזה לחשוב את המחשבות האלה." היא שומטת לרגע את הראש קדימה, מעבירה אצבעות בשיער השחור המלא שלה והיא נראית עייפה, טרודה. "הדר, את בטוחה שאת יודעת מה את עושה כשאת נכנסת למערכת יחסים איתו? הוא סובל מפוסט טראומה ורק לפני שבוע וחצי הוא תקף אותך באמצע ארוחה משפחתית ללא שום היגיון.
אני אוהבת את עמית, אני אוהבת אותו יותר מהרבה אנשים ואני רוצה עבורו את הטוב ביותר. אבל אני אוהבת גם אותך ולמרות שזה אידיאלי שתהיו ביחד וכולנו נשמח מאוד לראות את זה קורה, אני עדיין מפחדת.. אני מפחדת שהוא יפגע בך, שהוא יאבד שליטה שוב."
"רגע, רגע, אני רוצה לראות אם אני מבינה אותך נכון. את דואגת…לי? את מפחדת שהוא יפגע…בי?"
"כן, זה לא ברור? מה חשבת שאני רוצה לשאול אותך?" היא מסתכלת עליי בבלבול ותחושה הזויה משתלטת עליי. תחושה של חום ואהבה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל העיניים שלי מתמלאות דמעות.
היא לא רוצה להרחיק אותי מעמית, היא לא תוהה מה לעזאזל הוא עושה איתי… היא דואגת לי, היא מפחדת שהוא יפגע בי, כי היא אוהבת אותי.
"אני לא יודעת. זאת אומרת, לא ידעתי מה את מתכוונת לשאול אותי, אבל לא ציפיתי לזה."
"כולנו דואגים לך, הדר. קלטנו מזמן את הכימיה ביניכם ותאמיני לי שחיכינו לרגע שהוא יזמין אותך לדייט. את מושלמת בשבילו והוא בשבילך, לפחות ככה אנחנו חושבים.
אבל ברגע שקרה מה שקרה, כשעמית סיפר לנו כמה הוא סובל וכמה הוא… לא יציב… בקיצור, את מבינה לאן אני חותרת. אני פשוט רוצה שתשמרי על עצמך ושתדעי שאם את צריכה משהו, כל דבר, אני כאן. את לא לבד. אמנם המשפחה שלך בצד השני של הארץ אבל את לא לבד כאן, את מוקפת בעוד משפחה, באנשים שמאוד אוהבים אותך. אוקיי?"
אני לא לבד, אנשים אוהבים אותי.
"אוקיי, תודה, באמת. זה מאוד מרגש אותי שאתם דואגים לי ככה, אבל אל תטרידו את עצמכם יותר מדי. לא קורה בינינו כלום, זה לא רציני, אין מערכת יחסים. אנחנו ידידים, לא יותר."
"זה בסדר, הדר, את לא חייבת לספר לי. אני מכבדת את הפרטיות שלכם, רק רציתי להעביר מסר." היא עונה לי במהירות ומסמנת עם היד שאנחנו לא חייבות להיכנס לזה. היא לא מאמינה לי שאין בינינו שום דבר.
"אני אומרת את האמת, אלינה, אין בינינו כלום. לא יכול להיות בינינו כלום."
אני אומרת את המלים יותר לעצמי, חוזרת אחריהן כמו מנטרה. "אין בינינו כלום."
אני קמה מהכיסא ופונה לכיוון העמדה שלי, אבל ברגע האחרון אני מסתובבת אליה בחזרה, אני חייבת להגיד לה עוד משהו.
"ההתנהגות שלו ביום שישי, הכעס… זה לא היה חסר היגיון. הוא לא התעצבן סתם.. עשיתי משהו שהכעיס אותו, משהו שלא הייתי צריכה לעשות. הוא לא פעל מרוע, הוא פעל מפחד, הוא דאג לי.
אני מבינה עכשיו שהוא לא שיתף אותך במה שקרה בינינו, אבל חשוב לי שתדעי שאני לא כועסת עליו ואני לא מפחדת ממנו, פיזית. עמית לעולם לא יתקוף אותי או יכאיב לי, ליבנו את העניינים בינינו והכל בסדר. הוא אחד האנשים היותר טובים שאני מכירה ולא הייתי מגדירה אותו כ'לא יציב'."
היא מסתכלת עליי בריכוז, מקשיבה למונולוג הקצר שלי ואני רואה את ההקלה על הפנים שלה, אני רואה כמה שהמלים שלי מנחמות אותה. היא אוהבת אותו כל כך, היא דואגת לו וחוששת לעתיד שלו. במובן מסוים היא אחותו והמצב הנפשי שלו גובה מחיר מכל המשפחה.
אני שמחה שיש לי את האפשרות לחזק אותה, לחזק מישהו ועל הדרך להתחזק בעצמי.
עמית
אני לא יודע כמה פעמים התקשרתי להדר ביום שבת, הפסקתי לספור את הניסיונות בשלב מסוים. הפלאפון שלה היה כבוי, או יותר נכון, היא כיבתה את הפלאפון שלה. ברור לי שזה מכוון, היא לא רצתה לשמוע ממני.
חשבתי לשלוח לה כמה הודעות שהיא תראה ברגע שהיא תפעיל את המכשיר, אבל אחרי שכתבתי ומחקתי עשרות משפטים, הבנתי שאני גרוע בניסוח בכתב ומעדיף לדבר איתה פנים אל מול פנים.
שקלתי לנסוע אליה, אבל עדיין המחשבה על הגעה לדירה שלה ללא הזמנה, מרגישה לי כמו חדירה לפרטיות. מרגישה לי כמו משהו שעדיין אין לו מקום במערכת היחסים השברירית שלנו.
נתתי לה את היום האחד הזה לחזק את החומות ולשקר לעצמה שאין בינינו כלום, שאני לא חשוב לה. גם היום לא יצרתי איתה קשר, לא רציתי להפריע לה בעבודה, אבל עכשיו אני עומד מחוץ לסלון היופי ומחכה ללקוחה שלה שתצא.
אלינה יצאה לפני חצי שעה בערך ואמרה לי שהדר לבד בפנים עם הלקוחה האחרונה. דקה אחרי שהלקוחה יוצאת אני נכנס ומחפש אותה בתחושת ציפייה והתרגשות שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
התגעגעתי אליה, אני רוצה לראות אותה, אני רוצה לגעת בה.
הפעמון שממוקם מעל הדלת מאותת על הכניסה שלי ואני שומע את העקבים של הדר מתקתקים על המרצפות.
"מיטל, שכחת משהו?…." היא שואלת בהיסח דעת כשהיא יוצאת מהחדר האחורי. כשאני לא עונה לה, היא מרימה אליי מבט מופתע. "עמית, חשבתי שאתה הלקוחה שלי… זאת אומרת, הלקוחה שלי בדיוק יצאה וחשבתי שהיא שכחה משהו."
"כן, ראיתי אותה יוצאת, חיכיתי שהיא תצא."
היא מסתכלת עליי והראש שלה מוטה מעט הצדה במחשבה. מעניין על מה היא חושבת כל הזמן. היא מנתחת כל משפט שאומרים לה, כל דבר שהיא שומעת, כאילו שלכל מילה יש אינספור משמעויות נסתרות.
"רצית משהו?" היא שואלת אותי כמו אדם זר, כאילו שלא הייתי בתוכה לפני פחות מיומיים.
"כן, לראות אותך."
"אוקיי… יכולת פשוט לשלוח הודעה או משהו. אין לי זמן עכשיו, יש לי עוד לקוחות." שקרנית.
"לא, אין לך. 'מיטל' היתה האחרונה." אני אומר לה בציניות ומתקרב אליה בצעדים מדודים.
"מאיפה אתה יודע?" היא שואלת אותי ובוחנת את הפעולות שלי, את התנועות שלי. היא צופה בצעדים שלי בדריכות, כמו על חיה מסוכנת שיכולה לתקוף אותה בכל רגע.
"אני יודע. התגעגעת אליי? אני התגעגעתי אליך." אני אומר לה עוד לפני שהיא עונה לשאלה שלי, לא שאני חושב שהיא היתה עונה. אני ממשיך להתקדם לעברה והיא נסוגה לכיוון אחת העמדות מאחוריה, עד שהיא נתקלת בשולחן ואין לה יותר לאן לברוח.
"אני חושב עליך מהרגע שהשארת אותי ברחוב מחוץ לדירה שלי, כמו אידיוט. לא טרחת לשלוח לי הודעה שהגעת הביתה בשלום וכיבית את הפלאפון שלך."
"נגמרה לי הסוללה ושכחתי את המטען שלי בעבודה. רק הבוקר הפעלתי אותו ולא ראיתי הודעות ממך."
הפעם זה תורי להטות את הראש לצד ולבחון אותה. "את בטוחה שאת רוצה להמשיך לשקר לי, הדר?"
היא לא טורחת למשוך את התירוץ, למרות שזה באמת תירוץ טוב, אבל אני יודע שזה שקר. המבט המהוסס שלה הופך לעצבני, היא מתחילה לכעוס עליי. מצוין.
"מה אתה רוצה, עמית? למה אתה פה? שמעתי לא פעם על משחקי המוחות שלך ו'החוש השישי' ואני לא מעוניינת להשתתף בניסוי. באת בשביל לריב איתי? לקרוא לי שקרנית? או שיש סיבה אחרת למפגש ההזוי הזה."
עד שהיא מסיימת את ההטפה אני כבר עומד צמוד אליה. היא מרימה את הידיים שלה ומניחה אותן על החזה שלי, מנסה להזיז אותי, ליצור בינינו מרחק כלשהו. אני לא נותן לה.
"אמרתי לך למה אני פה, התגעגעתי אליך, רציתי לראות אותך. התקשרתי אליך עשרות פעמים אתמול ובכל פעם הגעתי לתא הקולי. זאת לא הפעם הראשונה שאת בורחת ממני, אבל זאת הפעם האחרונה שאני נותן לך.
בפעם הבאה שאת בורחת, אני רודף אחריך ולא אכפת לי מי יהיה לידינו ומי ישמש כקהל."
"חשבתי שהאחים שלך הם אלה שאוהבים קהל." היא עונה לי באותה הציניות ששולטת בטונים שלי.
"כנראה שזה משפחתי." אני אומר לה ומנשק אותה בכח, תוקף את הפה שלה ותופס את השיער שלה חזק.
היא לא מתנגדת אפילו לשבריר שניה. האצבעות שלה חופנות את השיער שלי והיא מצמידה אותי אליה עוד, מנסה לטפס עליי. פאק אני רוצה אותה.
הגעתי לכאן הערב לדבר איתה, להזמין אותה לארוחה וסרט, דייט נורמלי. אבל ברגע שראיתי אותה בשמלה הקיצית הקצרצרה, נוצר לי קצר במוח והכוונות הטובות עפו מהחלון.
היא משגעת אותי, מוציאה אותי מאיזון וגורמת לי לחשוב עם הזין כמו ילד בן שש עשרה.
אני עוזב לרגע את השיער הארוך שלה ומושך את השמלה שלה מעלה, מעיף אותה ממנה באגרסיביות, למרות שהיא מנסה להתנגד.
"עמית, מה אתה עושה? הדלת לא נעולה, אנחנו באמצע הסלון וכל אחד יכול להיכנס!"
"כבר שמונה בערב וכיבית את רוב האורות, אף אחד לא ייכנס." אני אומר לה וממשיך להפשיט אותה.. החזיה, החוטיני.
"אנחנו לא בטוחים בזה! אתה לא נורמלי!" היא צועקת עליי אבל אני שומע נימה של הומור והתרגשות בקול שלה. הלחיים שלה סמוקות ויש לה ניצוץ בעיניים שראיתי רק פעם אחת, בשישי בלילה, שניה לפני שהיא גמרה.
אני מרים אותה ומושיב אותה על השולחן מולי, היא עירומה לחלוטין ואני עדיין לבוש בג'ינס וטי-שירט. אני שוקל להתפשט גם, אבל דווקא ההבדלים בינינו, העירום שלה והלבוש המלא שלי, מדליקים אותי יותר.
"שייכנסו, שיראו אותנו, שיקנאו בי." אני אומר לה ומנשק אותה שוב. הרגליים שלה נכרכות סביבי מידית, למרות המלים שלה, הגוף שלה פועל איתי בחופשיות.
"התגעגעת אליי גם? רצית לראות אותי? חשבת עליי כמו שאני חשבתי עליך ביממה האחרונה?" באובססיביות.
היא לא עונה לי, היא מתרכזת בפעולות של האצבעות שלה על הכפתורים של הג'ינס שלי. היא פותחת אותם בזריזות, מורידה את התחתונים מעט ומוציאה את הזין שלי, עוטפת אותו עם היד העדינה שלה בלהט, משפשפת אותי במהירות.
"מה את רוצה, הדר? את כל הזמן שואלת אותי מה אני רוצה, למה אני כאן… תגידי לי מה את רוצה."
אני שואל אותה ומעביר את הזין שלי בין הרגלים שלה באיטיות, לא נכנע לפעולות האגרסיביות שלה. היא לא רוצה לדבר, היא לא רוצה לחשוב. אבל אני רוצה לשמוע את המלים, אני חייב לגרום לה לומר אותן, להודות בזה שהיא רוצה אותי כאן, איתה, בתוכה.
היא גונחת מהנאה ומשמיעה קולות מצוקה כשאני מתרחק, כשאני לא נכנע לה ולא נותן לה את מה שהיא מבקשת רק עם הגוף שלה.
אני תופס לה את השיער בכח עם יד אחת, עם השנייה אני מפשק אותה עוד ומחדיר לתוכה שתי אצבעות. היא נוטפת, רטובה וחמה סביבי ואני מת להחליף את האצבעות בזין שלי. אבל לא לפני שהיא תדרוש את זה במלים. "תגידי לי מה את רוצה, הדר." אני אומר לה בקול רם, כמעט צועק עליה. אני מנער אותה מהשיער והסצנה קשוחה, כוחנית וכמעט אלימה.
לפני כמה שבועות לא הייתי מדמיין לרגע שאני אתנהג איתה ככה, שאני ארשה לעצמי להיות כל כך בוטה ושולט. ראיתי אותה כבובת חרסינה עדינה ושברירית, אבל דווקא הצד האלים הזה מדליק אותה יותר מהכל, מוציא ממנה את התגובות הכי כנות וחסרות מעצורים.
אני מסובב את האצבעות בתוכה, משפשף את נקודת הג'י שלה והיא נרטבת יותר, גונחת בקול ומנסה למצוא חיכוך לדגדגן כדי להגיע לאורגזמה. אני מכוון את היד שלי בכוונה נמוך יותר כדי למנוע ממנה את הסיפוק. אני לא מתכוון להקל עליה, אני לא רוצה לבחור בדרך הקלה.
היא נלחמת בזה, נלחמת בי. העיניים שלה מתמלאות דמעות תסכול והיא מתחילה לשרוט אותי, למשוך את החולצה שלי. היא מנסה לגרום לי לאבד את השליטה, לזיין אותה סוף סוף מבלי שהיא תצטרך לתת קצת מעצמה. זה לא יקרה.
"אני לא אכנע לך, הדר, אני לא מרחם עליך ואני לא מתכוון לתת לך להיכנס לדמות הנשלטת. זה לא מי שאת וזה לא מה שאני רוצה. תגידי לי מה את רוצה ממני!!"
היא נשברת, האיפוק נשבר והיא מעיפה לי סטירה מצלצלת שתשאיר סימן לפחות בשעה הקרובה. אני המום מהפעולה, המום מהשיגעון ששולט כרגע בשנינו. "תזיין אותי, עמית! פאקינג תזיין אותי כבר!!"
אני דוחף אותה לשכיבה על השולחן, הכלים שהונחו עליו ביסודיות עפים לכל מקום. כוס קפה מתגלגלת ומתנפצת ואחריה גם תמונה ממסוגרת ובקבוקונים מלאים בנוזלים שנשפכים על הרצפה.
אני תופס את הרגליים שלה, מניח אותן על הכתפיים שלי וזוכר ברגע האחרון לשים קונדום. החדירה המיוחלת מוציאה משנינו גניחות וקללות, אנחות הנאה וכאב.
היא מרימה את הידיים ותופסת את השולחן מעליה. המראה שלה פורנוגרפי, סוטה, מחרמן. החזה הקטן שלה קופץ עם כל חדירה כוחנית ואני חופן אותו, צובט לה את הפטמות עד שהן נהיות אדומות ונפוחות. היא צורחת את השם שלי שוב ושוב, גונחת ומייללת, מעולם לא ראיתי אישה יותר סקסית ממנה. מעולם לא רציתי משהו יותר מאותה.
אני מושיט יד לכתף שלה, תופס אותה ודוחף אותה מטה עם כל חדירה לתוכה. ככל שאני משתמש ביותר כח היא נרטבת ומתכווצת סביבי יותר.
אני לא יכול להתאפק, אני לא יכול לדחות יותר את האורגזמה. אני מצמיד את האגודל שלי לדגדגן שלה ועם המגע הראשון היא מתפוצצת סביבי וסוחטת אותי עד הטיפה האחרונה.
אני מקלל את הקונדום שמפריד בינינו, אני מקלל את הכדור שהיא לקחה ביום שישי ואני מקלל את השריטות של שנינו שמונעות מאתנו להתחיל ולסיים ככה כל יום. עם ההנאה המוחלטת הזאת.
"את לא בורחת ממני יותר. אני לא אתן לך."
