איתן – שרה – פרק א

שרה

אני בת שישים ואחת היום. המשפחה הגדולה שלי כולה כאן, אפילו גיא וסשה שנחתו ממש הבוקר מעוד חור מסתורי על הגלובוס. כולם הגיעו לחגוג את יום ההולדת שלי.

מעולם לא חששתי מהגיל שלי כמו היום.

מעולם לא הפריע לי לחגוג את השנים שחולפות, את ההתבגרות שלי. לא עברתי שום ניתוח קוסמטי, לא הרגשתי צורך.

הרווחתי את הקמטים שלי ביושר. חלקם נוצרו מצער עמוק, מכאב ופחד. אבל הקמטים בשני העשורים האחרונים נוצרו מצחוק גדול, אושר אמתי ותחושת סיפוק.

גידלתי שישה גברים מדהימים, כל אחד הוא עולם ומלואו ולשמחתי העצומה, בחמשת השנים האחרונות הרווחתי שש כלות יפהפיות.

אני לא חושבת על המראה החיצוני שלהן כשאני קוראת להן 'יפהפיות', אני חושבת על הפנימיות שלהן, על העוצמות, על העקשנות ועל כח הלחימה אל מול העולם המאתגר שלנו.

הבית התמלא בשמלות וצחוק נשי, זכיתי בחברות נפש ותומכות נלהבות ואפילו זכיתי בנכדה שאני מלבישה בוורוד שהיה כל כך חסר לי במהלך השנים.

הדר, כלתי היקרה, אולי הקרובה אליי ביותר מבין כלותיי, שוכבת על המיטה בחדר שלי וצופה בי בזמן שאני מתארגנת.

היא כבר בהריון מתקדם, אמורה ללדת בכל יום, עוד נכדה. היקום בהחלט מפצה אותי על הכחול והירוק של ארבעת העשורים האחרונים.

אני צופה בהשתקפות שלי במראה ואני יודעת שאני נראית טוב, לגילי. האימונים הרבים שלי משתלמים, הגוף שלי חזק וחטוב. הבטן שלי מתוחה, עד כמה שאפשר בגיל שישים ואחת ואחרי חמש הריונות. בייחוד הריון של תאומים.

הירכיים שלי מעוצבות והעור מתחת לזרועות שלי לא מדלדל. אבל הקמטים.. אוי הקמטים..

"את יודעת שמדונה בת שישים?" הדר מוציאה אותי מהמחשבות הדיכאוניות שלי.

"סליחה?" אני שואלת ומסתובבת אליה.

"מדונה, הזמרת? היא בת שישים."

"אוקיי." אני עונה לה כביכול בבלבול, למרות שאני יודעת בדיוק לאן היא חותרת.

"גם שרון סטון בת שישים ומישל פייפר, הנשים הכי יפות בעולם."

"הדר…" אני מתחילה אבל היא קוטעת אותי.

"ואת זוכרת את קים בייסינגר?? היא בת שישים וחמש!" היא אומרת לי בהתלהבות.

"תודה לך על פיסות הטריוויה הקריטיות האלה, חיי התפצלו לשניים. את חותרת לאנשהו?" אני שואלת בציניות המיומנת שהורשתי לילדיי, בייחוד לבעלה של ההריונית שמולי.

"הלו, גברת, מספיק לי עמית אחד בחיי, הציניות שלך מאוד לא מוערכת כרגע." היא אומרת לי בטון נעלב מזויף ומרימה את האף הקטן שלה בתנועת בוז.

"אני ממש מתנצלת יקירתי, חלילה לא התכוונתי להעליב. אז למה את משמשת בתור וויקיפדיה בזמן שאני אמורה להתארגן למסיבת יום ההולדת שלי?" אני שואלת אותה ומסתובבת בחזרה למראה, מתארת לעצמי את גלגול העיניים הקבוע שלה.

"את יודעת למה."

כן, אני יודעת למה. עמוס.

הכרתי אותו לפני כשנה דרך העבודה שלי, אני מעצבת פנים והוא מהנדס בניין. שיתפנו פעולה בכמה פרויקטים.

הוא חיזר אחריי חודשים רבים ופשוט לא ראיתי את זה. אני מחשיבה את עצמי לאישה חדה, אחת שלא מפספסת פרטים ויודעת לקרוא סיטואציות, אבל איתו, פספסתי ובגדול.

לא זיהיתי את הסימנים, לא זיהיתי את הפלרטוט ואת הרצון. היום אני מבינה שפשוט סירבתי לקבל את זה שבחור בן ארבעים וחמש יהיה מעוניין באישה בת שישים. ארבעים וחמש, רק חמש שנים מעל הבנים הבכורים שלי.

זה לא שמעולם לא התחילו איתי או התעניינו בי. אני אלמנה כל כך הרבה שנים וזה לא נתון שנשמר בסוד. גברים חיזרו אחריי וחיפשו את קרבתי, אבל הם היו בגילי ומעלה.

כשגברים בני שישים וחמש ושבעים התחילו איתי, זה היה הגיוני. בסך הכל אני לא ילדה אבודה, אני אישה חזקה, בעלת קריירה מצליחה והון עצמי. אני נראית טוב, לגילי. הגיוני שגברים יתעניינו בי.

כשעמוס נכנס לחיי, אוטומטית הכנסתי אותו לקטגוריית "הילד", כמו "הילדים שלי". כן למרות שכל הבנים שלי מעל גיל שלושים, הם תמיד יהיו "ילדים" עבורי.

את הפלרטוטים שלו ייחסתי ל"אופי פלרטטני", את הפרחים שהוא שלח לי ייחסתי ל"נימוסי עבודה והערכה", את השיחות, ההודעות והיחס החם, ייחסתי לנימוס ולעזאזל, אפילו ל"כבוד למבוגרים". מבחינתי הוא היה ג'נטלמן, חשבתי לעצמי שאימא שלו ודאי חינכה אותו כמו שצריך ושאני לא אצפה לפחות מהבנים שלי.

עד לאותו היום לפני שלושה חודשים.

ישבתי במשרד שלי כשנשמעו שתי דפיקות קצרות על הדלת והיא נפתחה, לפני שהספקתי להגיב.

הוא נכנס כרוח סערה, עם הליכה החלטית ומבט רציני.

"את יוצאת עם מישהו?" הוא שאל אותי בכעס, בלי שלום, בלי מה שלומך? בלי הנימוס והנועם האופייניים לו.

"סליחה?"

"את יוצאת עם מישהו? את בזוגיות?"

"עמוס, אני לא מבינה מאיפה השאלות האלה. לא אני לא יוצאת עם אף אחד, אתה רוצה להכיר לי מישהו??" הנחתי שהוא רוצה להכיר לי את אבא שלו, או דוד שלו וכבר הכנתי את הסירוב הקבוע שלי. אני נזכרת בזה ומובכת מחדש מחוסר ההבנה שלי.

הכעס הלא ברור שלו הפך להלם. "להכיר לך מישהו? את צוחקת עליי?"

"אני לא צוחקת עליך, אני לא מבינה מה קורה פה, אני ביקום מקביל?" הוא העביר את האצבעות בשיער שלו וניער את הראש בייאוש.

"עמוס, אני מרגישה שאנחנו בשיח חרשים פה, פשוט תגיד לי מה אתה רוצה!" בשלב הזה גם אני התחלתי לכעוס. לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי ולמה לעזאזל הוא מאשים אותי שאני צוחקת עליו.

"את באמת לא יודעת? באמת לא שמת לב? הייתי עד כדי כך לא ברור?! לא, אני לא רוצה להכיר לך מישהו! אני מחזר אחריך כבר חצי שנה ואת לא זורמת עם שום צעד שלי. חצי שנה של פרחים, הפתעות, שיחות טלפון והודעות בשעות לא הגיוניות ובנושאים שרחוקים מהעבודה ואת לא משחררת לי מילה אחת טובה. רמז אחד קטן שיחזק אותי ויעזור לי להבין אם יש לי בכלל סיכוי איתך.

מה לעזאזל אני אמור לעשות? רק תבקשי ואני אעשה את זה. אבל, אם את לא מעוניינת בי, אז תגידי, אל תשחקי איתי משחקים."

אם הוא היה נכנס למשרד שלי לבוש בשמלת טוטו ושר "יונתן הקטן", כנראה שהייתי מופתעת פחות.

מחזר אחריי חצי שנה? תוהה אם יש לו סיכוי איתי? איתי??

ישבתי בדממה ובהיתי בו, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. נראה שגם הרוח יצאה לו מהמפרשים אחרי ההתפרצות שלו והוא התיישב בתבוסה על הכיסא מולי.

"אני מתנצל, סליחה. באמת, שרה, לא התכוונתי להתפרץ ככה למשרד שלך באמצע יום עבודה. גם לא התכוונתי להאשים אותך בשום דבר, אני יודע מי את, איזו אישה את.

זה ברור שאת פשוט לא מעוניינת, מעולם לא הולכת אותי שולל ותמיד התנהגת בנימוס ובמקצועיות. אני מניח שלא רציתי להודות בזה שאת לא מעוניינת בי.

אני יודע שזה הולך להישמע רע ואני לא מתכוון להישמע שחצן או מתנשא, אבל אני לא רגיל לעבוד כל כך קשה בשביל דייט. בדרך כלל נשים הן אלה שמתחילות איתי. אני לא לבד בגילי מחוסר אפשרויות, אני לבד מבחירה שלי, מחוסר עניין שלי בנשים שהכרתי עד עכשיו. עד שאת נכנסת לחיי והיה לי ברור שאם יש אישה אחת שאני מוכן להשקיע את הזמן ואת הכח שלי, רק בשביל לשמוע אותה צוחקת, זו את.

את יודעת שאני גרוש, ניסיתי פעם אחת ללכת עד הסוף ונכשלתי. אמנם זכיתי בשני ילדים מדהימים, אבל על הדרך ויתרתי על זוגיות ארוכת טווח, ויתרתי בכלל על הרעיון.. ואז את הגעת.

פאק, אני לא מפסיק לדבר מהרגע שנכנסתי. לא התכוונתי להפוך את זה לשיחת שכנוע. אני מתנצל שהבכתי אותך, אני מבטיח לא לחצות יותר את הגבול בינינו. בואי פשוט שנינו נשכח שזה קרה.

בסדר? נשכח מזה."

לשכוח מזה? הוא ביקש ממני לשכוח משהו שעדיין לא עיכלתי שהוא באמת קורה.

זאת היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי עליו כעל גבר, שהרשיתי לעצמי באמת לבחון אותו בתור גבר, בתור אפשרות ולא בתור קולגה, ידיד, ילד.

לא, הוא לא ילד. הוא גבוה מאוד, יותר גבוה מבעלי, זכרו לברכה. יותר גבוה מהבנים שלי..

השיער המלא שלו קצר מאוד, חלקו שחור אבל רובו שיבה, אני מתארת לי שבשנים הקרובות השחור ייעלם לגמרי ויישאר רק אפור ולבן.

הכתפיים שלו רחבות מאוד והזרועות חסונות, נראה שגם הוא, כמוני, מתאמן בקביעות.

צבע העור שלו שחום, שזוף מאוד מכל שעות העבודה בשמש וסביב העיניים הכחולות הבהירות שלו יש קמטי צחוק רבים. כמעט כמו אצלי, אבל רק כמעט.

הוא נראה כל כך טוב, איך פספסתי את זה? פספסתי את הסקס אפיל, את הגבריות המובהקת, את הקול העמוק והמעט צרוד שלו, את העיניים היפהפיות.

הוא ישב שם מולי, עם הלב על השולחן ותקווה דועכת במבטו ולא יכולתי לומר מילה.

כל כך הרבה שנים כיביתי את המיניות שלי, את הצרכים שלי. התלבשתי כמו אישה, טיפחתי את עצמי כמו אישה, אבל הדחקתי את הנשיות שלי.

היו לי שישה בנים לגדל, לבד, בעולם שהתאכזר אליי, שאכזב אותי, יותר מדי. עטפתי את עצמי במעטפת קשיחה והנחתי בצד, נתתי את כולי למשפחה שלי. נתתי כל כך הרבה, עד שהאמנתי שלא נותר לי כבר מה לתת.

לא דמיינתי את עצמי מזדקנת לצד מישהו.

בחלומותיי ראיתי את עצמי יושבת בגינה וצופה בנכדים שלי משחקים. שותה כוס תה עם הכלות שלי, מרכלת איתן על הבנים שלי ותמיד הייתי לבד. מעולם לא אחזו את ידי.

לא טיפחתי מחשבות רומנטיות, לא ציפיתי לו.

כשהוא התחיל לזוז בחוסר נעימות בכיסא, הבנתי שהשתיקה שלי כבר מזמן עברה את גבול הטעם הטוב והכרחתי את עצמי לדבר.

"לא, לא שמתי לב."

"מה?" הוא שאל אותי בבלבול, לא היה קשר בין המלים שלי לבין סוף המונולוג הארוך שלו.

"לא שמתי לב שאתה מחזר אחריי, זאת אומרת, אני לא הבנתי שזה מה שאתה עושה. הנחתי שאתה פשוט נחמד אליי בגלל שאנחנו עובדים הרבה ביחד."

"מה?" הוא שאל שוב במבט סקפטי מאוד.

"עמוס, אני בת שישים." אמרתי לו בכבדות וחיכיתי לסוף השיחה, חיכיתי שהוא ייקח צעד אחורה, שהוא יירתע מהמספר. אני נראית צעירה יותר, אני יודעת. בדרך כלל חושבים שאני בת ארבעים ושמונה, מקסימום חמישים. במיוחד כשאני מתאמנת בחדר הכושר עם טייץ וגופיה, המקום היחיד שאני מתלבשת בו בחוסר צניעות.

"כן, אני יודע, בעוד שלושה חודשים יש לשנינו יום הולדת, דיברנו על זה שאנחנו אותו מזל." הוא ענה לי בקלילות ואני, למבוכתי הרבה, הסקתי שהוא לא ירד לסוף דעתי, אז לחצתי שוב.

"נכון, אני אהיה בת שישים ואחת, אתה תהיה בן ארבעים ושש, כמה ימים אחריי."

"אני מבין לאן את חותרת, שרה, אני פשוט רוצה שתגידי את זה בקול רם כדי שנוכל לסגור את הנושא ולהתקדם." הוא ענה לי והסתכל עליי במבט מתגרה. נראה שזה נושא שהוא כבר היה מוכן לקראתו.

"כפי שאתה יודע, אני מבוגרת ממך בחמש עשרה שנים."

"נכון."

"אני סבתא."

"כן, יש לך נכדה בשם יעל, הבת של אביתר ושירה ועוד נכדה אחת בדרך, הבת של עמית והדר. יש עוד נתונים לא רלוונטיים שאת מתכוונת להציף? תני לי לחסוך לנו זמן, ברשותך.

יש לך שישה בנים, הבכורים תאומים בני ארבעים ואחת, קטנים ממני רק בחמש שנים, כן, אני בטוח שזה אוכל אותך. כן, אני מכיר אותם ואפילו טוב, אני ועוד כמה אנשי מקצוע מאוד מוכשרים בנינו את "המפלט".

אני מכיר גם את עמית, הוא היה המורה למתמטיקה של שני הבנים שלי, כשהם עוד היו בתיכון. כיום שניהם בצבא. עומר, בן שמונה עשרה, התגייס לא מזמן וארז, בן עשרים, כבר קצין. שניהם בסיירת מטכ"ל.

את שאר הבנים שלך אני לא מכיר, גם לא את הכלות. כמובן שעל שירה ושני שמעתי לא מעט, אבל לא יצא לי להכיר אותן אישית.

את אלמנה כבר מעל לעשרים שנה, גרה בקריית אתא ולמיטב ידיעתי, לא יוצאת לדייטים.

פספסתי משהו?"

 

"שרה, את איתי?" הדר שואלת ומחזירה אותי להווה. אני עומדת קפואה מול המראה עם האיי-ליינר ביד, שקועה במחשבות וזיכרונות.

שלושה חודשים חלפו מאותו היום, שלושה חודשים בהם יצאתי עם עמוס לשניים עשר דייטים. דייט אחד בשבוע, זה מה שהקצבתי לנו, זו הפשרה שהגענו אליה, אחרי בערך ארבעים דקות של ויכוחים במשרד שלי.

הוא ביקש הזדמנות ואני הסכמתי לנסות.

שלושה חודשים בהם הוא כיבד את הרצונות שלי, לא לחץ עליי, לא דרש ממני דבר, מלבד את הזמן שלי, אחת לשבוע.

שלושה חודשים של שיחות קבועות, לפחות פעמיים ביום ואינספור הודעות.

שלושה חודשים בהם הוא לא נגע בי.

נשיקה קטנה על השפתיים, לפעמים על הלחי, לפעמים על המצח, היתה אפילו פעם אחת שהוא נתן לי נשיקה עדינה על האף. אבל הוא לא נגע בי.

"אני לא אגע בך, עד היום שבו תספרי לבנים שלך עלינו." הוא הצהיר בפניי אחרי כמה וכמה דייטים שבסופם אני כבר ניסיתי לשלוח אליו ידיים והוא הדף אותי.

"עמוס, זה נראה לך הגיוני?" שאלתי אותו בהלם ובתסכול מיני.

"את לא מוכנה לזה, שרה, את לא מוכנה להיכנס איתי למיטה. את חושבת שכן, אבל את רחוקה מזה. את עדיין לא שלמה עם הזוגיות שלנו ועם כל מה שאני רוצה ממך. אם ניכנס ביחד למיטה, אני די בטוח שתברחי בבהלה בתוך כמה דקות ספורות."

"אני חושבת שאתה לא נותן לי מספיק קרדיט, יקירי. ילדתי שישה ילדים, אני יודעת איך הם באים לעולם. אתה לא הולך להפתיע אותי." אמרתי לו בהתנשאות מוחלטת ולגמרי מזויפת, כי ידעתי שהוא צודק. למרות שאני הרבה יותר מבוגרת ממנו, הוא בעל הניסיון ובעל הביטחון.

הציניות שלי לא הרתיעה אותו, הוא אפילו צחק, בקול.

"אני לא אגע בך….. גם אם תתחנני." הוא לחש לי באוזן עם חיוך רחב וקריצה. רציתי לכעוס, באמת שרציתי, אבל באותו הרגע רצתי בחזרה הביתה לויברטור שלי.

ויברטור חדש, יש לציין ששני, כלתי, רכשה עבורי לראש השנה! היא בהחלט מבינה בצעצועי מין ואני ממש לא רוצה לדעת מאיפה, איך ולמה.

"אני איתך, מאמי." אני עונה להדר ומסיימת להתאפר. השיער השחור שלי חלק ועובר כבר את קו הכתפיים. בזכות ביקורים קבועים במספרה, אין זכר לשיער שיבה. העיניים הירוקות שלי מודגשות בעדינות עם מסקרה ואיי-ליינר ועל לחיי, סומק קל.

אני מרימה את האודם החדש שקניתי השבוע, אודם אדום בוהק. מעולם לא השתמשתי בצבע כל כך.. מה המילה שאני מחפשת? בולט.

מצד אחד, אני מרגישה מובכת ומגוחכת. אני לא בחורה צעירה, אני לא אמורה למשוך לעברי תשומת לב.

מצד שני, אני מרגישה מחוזקת, אני מרגישה סקסית, אני מרגישה רצויה. לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שנים, אני מרגישה אישה.

"וואו, שרה.. פשוט וואו." הדר אומרת לי כשאני מסתובבת אליה לבסוף. גם את השמלה רכשתי השבוע. שמלה שחורה עם שרוולים שמגיעים עד למרפקים שלי והתחתית מגיעה כמעט עד הברכיים.

על פניו השמלה צנועה ומכובדת, המחשוף מאוד עדין. אבל, לעומת שאר המלתחה שלי, היא צמודה. עוטפת כל קימור ובליטה בגוף שלי, גם את מה שאני לא רוצה שייראו.

לרגליי נעלי עקב שחורות, לגמרי גבוהות מדי, שאלינה הכריחה אותי לקנות. "יופי דורש סבל." היא אמרה לי בטענה שזה סוג של פתגם רוסי ישן שאימא שלה אמרה לה מגיל קטן.

"את פצצה, חמותי. שילכו להזדיין שרון סטון ומישל פייפר, שרה איתן is in the house."

היא מזמרת וצוחקת.

עברו שלושה חודשים ואני רוצה שהוא ייגע בי. אני רוצה לחיות.

נראה לי שמסיבת יום ההולדת עם כל המשפחה שלי, זה בדיוק הזמן לספר להם עליו. על עמוס.

חבר שלי.

2 תגובות בנושא “איתן – שרה – פרק א”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *