איתן – שרה – פרק ה

עמוס

עברו שלושה חודשים מיום ההולדת של שרה, שלושה חודשים מהפעם האחרונה שנפגשנו, שדיברנו.

זה לא שלא ראיתי אותה מאז, ראיתי אותה כמה פעמים. רק שהיא לא ראתה אותי.

הבטחתי לתת לה זמן ואני תמיד עומד בהבטחות שלי, אבל, אני לא מסוגל לא לראות אותה.

אני מכיר את סדר היום שלה כל כך טוב שזה די קל למצוא אותה, לראות אותה, אפילו אם זה ממרחק. זה יותר טוב מכלום.

יש שיגידו שהפכתי לסוג של סטוקר ואני יודע שההתנהגות שלי לא הכי שפויה ובריאה, אבל, אני לא יכול לעצור את עצמי.

היא עדיין לא יודעת, היא לא מבינה שזה "זה" מבחינתי, היא האחת. אני רוצה אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם. אני רוצה אותה לעצמי, גם אם זה לזמן מוגבל, גם אם יבוא היום ופער הגילים יהיה קשה מדי לעיכול עבורה, גם אם זה נועד לכישלון. אני מעדיף לקבל אותה לתקופה קצרה מאשר לא להיות איתה בכלל.

למרות שהפיתוי גדול, אני אף פעם לא פונה אליה, לא נותן לה לקלוט אותי, אני לא רוצה להשפיע בשום צורה ודרך על התהליך שהיא עוברת.

תודה לאל על הדר שדואגת לעדכן אותי על ההתקדמות שלה בטיפולים עם הפסיכולוגית. אם לא היא, כבר מזמן הייתי נשבר ועושה איזשהו צעד, מפר את ההבטחה למרות שזה נוגד את הערכים שלי.

שרה הופיעה בחיי כרעם ביום בהיר, לא ציפיתי לה, לא חיפשתי אותה. ויתרתי מזמן על רעיון הזוגיות לטווח ארוך. ניסיתי את זה כמה פעמים, הייתי במערכות יחסים ארוכות ואפילו הייתי נשוי כמה שנים. זה לא החזיק. אולי שום דבר לא נשאר לנצח, אולי הכל זמני. אולי בני האדם לא נועדו להיות יצורים מונוגמיים לאורך זמן, אני לא יודע, אין לי תשובות להכל.

אני רק יודע שביום שהכרתי אותה, הרגשתי משהו שונה, הרגשתי שייכות, הרגשתי רכושנות. לראשונה בחיי הרגשתי קנאה.

זה התחיל מדברים קטנים, תחושת חוסר נוחות כשהיא חייכה לגברים אחרים, סוג של לחץ לא מוסבר בחזה.

מהר מאוד זה התפתח לתחושות הרבה יותר עוצמתיות.

בכל פעם שמישהו פלירטט איתה מולי או גרם לה לצחוק, התעצבנתי. הרגשתי כעס ממלא אותי ואני מודה שלקח לי זמן להבין מה קורה איתי.

מעולם לא קינאתי לנשים שהיו איתי, הייתי תמיד מאוד בטוח בעצמי וכשהתחילו איתן, החמיאו להן, זה לא השפיע עליי. שמחתי שנעים להן, שמחתי שמעצימים אותן. הייתי בטוח במקום שלי בחייהן ולא הרגשתי מאוים בגלל תשומת לב מגברים אחרים, אפילו אהבתי את זה, זה ליטף לי את האגו.

עם שרה זה היה אחרת, לקח לי זמן להבין שמה שאני מרגיש כלפיה הרבה יותר חזק ממשיכה מינית, שאני מפתח כלפיה רגשות. כן, הגיל שלה בהחלט היווה פקטור בהתחלה, אני לא אשקר ואומר שזה לא משנה כלום, שגיל זה רק מספר. הסיסמאות האלה נחמדות ונשמעות טוב, אבל הן לא מציאותיות. נרתעתי וחששתי, היה לי ברור שזה מכשול עבור שנינו ולא סתם אתגר מעניין.

זו הסיבה שגם לא התווכחתי איתה בהתחלה כשנושא הגיל עלה. ההתנגדויות שלה היו צפויות והגיוניות. התגוננתי, נלחמתי, עמדתי על שלי, אבל, לא זלזלתי בחששות שלה ונתתי לה את הזמן להתמודד עם מערכת היחסים השברירית שהחלה להתפתח בינינו.

הזמן חלף מהר והפסקתי לראות אותנו כאנשים בגילים שונים. הפסקתי לראות אותה כאישה שמבוגרת ממני וראיתי נטו את האישה.

האישה היפהפייה והסקסית שגרמה לי לצחוק, שגרמה לי לחשוב, שגרמה לי לדמיין ולרצות.

במשך חצי שנה חיזרתי אחריה ללא כל שיתוף פעולה מצידה. היא הכניסה אותי לקטגוריית "הידיד", לא הופעתי בכלל על הרדאר שלה וזה ערער אותי. זה ערער לגמרי את הביטחון שלי, כך שכל חיוך שהופנה לגבר אחר עורר בי קנאה כל כך חזקה שכבר לא זיהיתי את עצמי.

ואז הגיע היום שנשברתי, נכנסתי למשרד שלה עם האקדחים שלופים ובמקום להצהיר מילות אהבה רומנטיות, רבתי איתה. תודה לאל שהיא נתנה לי להסביר את עצמי, ארוכות ומפורטות.. אלוהים יודע שמעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו באותו היום. אבל, לבסוף זה עבד, היא הסכימה לתת לנו הזדמנות.

אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אני יודע עליה כל כך הרבה ואני לא יודע כלום. אני יודע עובדות, אני יודע דברים קטנים ששמתי לב אליהם בתקופה הארוכה שעבדנו צמוד. אני יודע אנקדוטות לא משמעותיות שהיא סיפרה לי בדייטים שלנו, אבל, אני לא יודע מה עובר לה בראש, אני לא יודע על החיים שלה, מה היא רוצה, מה היא צריכה, על מה היא חולמת.

אני לא יודע מה הפך אותה לאישה שהיא היום וזה משהו שהדר מסרבת לספר לי. "הסיפור הוא שלה והיא תחליט אם ומתי לשתף אותך." היא אמרה לי באחת השיחות שלנו. היא צודקת, הסיפור הוא של שרה ורק היא יכולה לספר לי אותו.

עם זאת, ככל שהזמן חולף והיא לא יוצרת איתי קשר, אני מתחיל לתהות אם יגיע היום בו היא תספר לי. אני תוהה אם בכלל יש לנו עתיד ואם אני לא מחכה חודשים למשהו שלעולם לא יתגשם.

חצי שנה חיזרתי אחריה. לאחר מכן, במשך שלושה חודשים, לבקשתה, יצאתי איתה לדייט אחד בשבוע ובשלושת החודשים האחרונים, אני מחכה. שנה, פאקינג שנה של ציפייה, שנה של סבלנות ואיפוק ואני לא יכול שלא לתהות, אם אני הפאנץ' ליין בבדיחה עצובה.

שנה של נאמנות מוחלטת. לא יצאתי לדייטים, לא נישקתי, לא נגעתי, לא שכבתי עם אף אחת. אמרתי לה שאני "אול-אין" והתכוונתי לזה, אני שלה בצורה טוטאלית. אבל, הזמן חולף, השעון מתקתק והטלפון שלי נשאר דומם.

היא בטיפול כבר חודש, שני מפגשים בשבוע, ארבעה שבועות. שלושה חודשים מהפגישה האחרונה שלנו ואני עדיין מחכה.

לזכותה יאמר שהיא לא מוליכה אותי שולל, היא לא מחזיקה אותי על אש קטנה ולא ביקשה ממני לחכות לה. להפך, נראה שהיא לא מצפה ממני לכלום.

הביטחון שלי, האמונה המוחלטת שלי שזה יכול לעבוד בינינו מתמסמסים עם כל יום של דממה. הבטחתי לה שאני אחכה, אבל, עד מתי? אין לי דד-ליין, לא קבעתי לעצמי תאריך או תקופה בהם אני יכול לומר ש"חלאס, חיכיתי מספיק, עשיתי הכל". אני לא רואה את הסוף וזה משגע אותי, חוסר הוודאות הופך לבלתי נסבל.

 

כעבור שלושה חודשים

 

שרה

אני יושבת במעגל לצידה של נטע, בחצר ביתה, מוקפת בבנים שלי. זו לא הפגישה האחרונה שלי איתה, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר ארבעה חודשים ואני מניחה שיש לי עוד כמה שנים טובות של טיפול. אבל, אנחנו מציינות היום ציון דרך וביקשתי מילדיי להצטרף ולשמוע את מה שיש לי לומר לה, לעצמי ולהם.

למרות מזג האוויר הקיצי, אני רועדת. אני לא יודעת אם זה מפחד, מהתרגשות, או משילוב של השניים.

ביקשתי מהם להגיע לבד הפעם, ללא בנות הזוג שלהם. אמנם אני אוהבת את הכלות שלי כאילו הן היו בנותיי, דם מדמי, אבל, הפעם, רק הפעם, אני צריכה את הבנים שלי לעצמי. את מה שיש לי לומר, הם צריכים לשמוע לבד.

הם צופים בי בסבלנות, בדממה, ששת בניי. כל אחד מהם כל כך דומה לאבא שלהם ולשמחתי, כל כך שונה. הם לקחו את העבר שלהם, את טראומות הילדות והפכו אותן לנקודות חוזק. הם עברו שיעור ולמדו ממנו, הסיקו מסקנות וצלחו את המבחן.

אני עומדת להעמיד אותם היום בעוד מבחן ואני מתפללת שהם יבינו אותי.

אני לוקחת נשימה עמוקה ואוזרת אומץ בשביל לספר בקול רם את הפחדים והסודות הכי כמוסים שלי.

"אני מבינה עכשיו שהענשתי את עצמי כל השנים הללו. הענשתי את עצמי מהיום שגדי מת ובמשך עשרים ושלוש שנים, על זה שלא הצלתי את הילדים שלי ממנו.

האשמה אכלה אותי, לא ידעתי איך להשתיק את המצפון שלי, את הקולות הנוראיים בראש שלי שצעקו עליי שאכזבתי אותם. שנכשלתי כאימא, שהכשלתי אותם, שגרמתי להם לחיות בתוך גיהינום. גיהינום שהיה הבחירה שלי אבל, לא שלהם.

הם היו רק ילדים, זו היתה המציאות שהם נולדו וגדלו לתוכה. לא היתה להם בחירה, לא היתה להם אפשרות לברוח, לעזוב. זה היה בידיים שלי ונכשלתי.

לא ידעתי איך לפצות אותם, איך לגרום להם לסלוח לי על מה שגרמתי להם לעבור, אז מחקתי את עצמי לחלוטין והקדשתי את חיי למענם. כל מה שראיתי אל מול עיניי היה האושר שלהם, העתיד שלהם, ההצלחה שלהם.

בחרתי לראות רק אותם, בגלל שבמשך שבע עשרה שנים בחרתי לעצום עיניים."

אני לא יכולה לעצור את הדמעות ואני גם לא מנסה, אני לא יכולה להמשיך את ההצגה מולם, אני צריכה שהם ייראו אותי נשברת.

אביתר, עמית ומורן מנידים את ראשם בשלילה, אני רואה שהם רוצים להתווכח איתי, להתפרץ לדבריי. ציפיתי לזה ולכן, ביקשתי מהם להבטיח לי שהם ישתקו עד שאני אסיים, לא משנה מה הם ישמעו ממני.

עידן ואיתמר, התאומים שלי, הבכורים שלי, משפילים מבט, מסתירים ממני את ההשפעה של המלים שלי. הם לא עושים את זה בכוונה רעה, הם לא עושים את זה מתוך זלזול. אני מכירה אותם כל כך טוב ואני יודעת איך הראש שלהם עובד. הם משפילים מבט כי הם לא רוצים לפגוע בי. הם מנסים להסתיר ממני את ההסכמה שלהם, את הידיעה שיש אמת בדבריי והאמת הזאת היתה מתחת לפני השטח כל כך הרבה שנים.

הם כבר היו גדולים כשגדי מת, בני שבע עשרה והם זוכרים הכל. הם זוכרים ומבינים שלא פעלתי.

גיא, התינוק שלי, אולי המסוכן והמאיים ביותר מבין בניי, משפשף את עיניו, מוחה דמעות שאני שמחה שהוא מרשה לעצמו להזיל, בתוך הסביבה הבטוחה הזאת.

"אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את הזיכרונות הרעים שלכם." אני אומרת והקול שלי נשבר. נהיה לי קשה יותר ויותר לדבר מבעד לדמעות ולכאב העצום בחזה שלי. אבל, המלים צריכות להיאמר.

"הייתי סופגת במקומכם כל מכה וכל מילה. אילו יכולתי להחזיר אחורה את הגלגל, הייתי משנה כל כך הרבה. אבל, אין לי את האפשרות הזאת ואני לנצח אחיה עם הידיעה שלא הוצאתי אתכם מהבית הזה. אני לנצח אחיה עם הידיעה שבעל כורחם הפכתם אתם להורים והצלתם אותי. לקחתם את העתיד של כולנו בידיים שלכם והצלתם אותנו.

אני מבקשת מכם סליחה.

אני לא מעוניינת להצדיק את עצמי ולמצוא סיבות הגיוניות ולא הגיוניות להתנהגות שלי. אני לא רוצה שתבינו אותי, מעולם לא הייתם אמורים להבין אותי, זה לא היה התפקיד שלכם. במיוחד כשאני לא הבנתי את עצמי. יש לכם את כל הזכות שבעולם לכעוס עליי, להאשים אותי ולשנוא אותי.

אני יודעת כמה אצילות נפש יש בכם, אני יודעת שלעולם לא תפגעו בי בכוונה, אני יודעת כמה המשפחה הזאת חשובה לכם. אבל, הגיע הזמן שתסתכלו עמוק בפנים, בתוך המחשבות הכמוסות ביותר שלכם ותרשו לעצמם לכעוס עליי, להאשים אותי. תרשו לעצמם לחזור לתפקיד המקורי שלכם, אתם הילדים ואני האימא. אני הייתי אמורה להגן עליכם ולא עשיתי את זה.

זה בסדר להפנות את הכעס שלכם כלפיי, זה לא יהפוך אתכם לאבא שלכם, אתם לא בני הזוג שלי, אתם הילדים שלי. אתם הילדים ואני האימא. הייתי אמורה לשמור עליכם, אני הייתי אמורה להציל אותנו, אני הייתי אמורה לפעול וחוסר הפעולה שלי גרם לכם להגיע להחלטות קשות מדי בגיל קטן מדי." אני אומרת ומפנה את המבט שלי לגיא. הוא היה בן שמונה.

"אתם הילדים ואני האימא."

אני האימא וטעיתי, פעלתי לא נכון, אני בן אדם וטעיתי. אני האימא ואני בוחרת לקחת אחריות על העבר, אבל, גם על ההווה והעתיד. אני לא רוצה להדחיק יותר, אני לא רוצה לטאטא מתחת לשטיח ואני לא רוצה שהבנים שלי ייקחו ממני דוגמא. אני לא רוצה שהם יסתירו את הרגשות שלהם ויטייחו את הכעס רק בשביל לא לפגוע באחרים. אני רוצה לשחרר אותם מהעול שהם נושאים איתי ביחד.

"אני רוצה שתדעו כמה אני גאה בכם שלמרות הכל, למרות הנסיבות ואל מול כל המכשולים, הפכתם לגברים שכל אישה היתה גאה לקרוא להם הבנים שלה. אני גאה בכל מה שעשיתם, בכל צעד וכל החלטה בחיים שלהם, אני גאה בקריירות שלכם, במשפחות שאתם מקימים, אבל, יותר מהכל, אני גאה באנשים שאתם.

בחמלה שקיימת בכם, בכבוד ובביטחון, באנושיות ובאהבה העצומה.

אתם הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי טוב שיצרתי ועשיתי. אתם הפרס שלי, הניצחון שלי, עטרת ראשי.

ולמרות כל הטעויות וההחלטות השגויות שעשיתי, אני לעולם לא אוכל להצטער על כך שהתחתנתי עם אבא שלכם, כי הוא נתן לי אתכם.

אני אוהבת אתכם כל כך, יותר מהכל ואני מבקשת מכם סליחה."

בשלב הזה כבר כולנו בוכים, למרות שרק אני מתייפחת בקול. הבנים שלי מזילים דמעות בדממה, מנסים לעכל את הגלולה המרה שאני דוחפת להם בכח. גם בזה הם לא בחרו, בשיחה הזאת, בהתמודדות הזאת עם העבר ועם האמת.

יותר קל לשתוק, להשאיר את העבר במקומו ולחיות את ההווה. אבל, לראשונה בחיי, אני בוחרת בדרך המפחידה ביותר, אני בוחרת לא לשתוק. אני בוחרת להתמודד וזו הדוגמא שאני רוצה לתת להם.

אחרי כל הדוגמאות השליליות במהלך השנים, אני רוצה לתת דוגמא אחת טובה. בתקווה שלעומתי, הם יחיו חיים כנים ויסירו מעליהם את עול הטינה והכעס.

"אני סולח לך." עמית. עמית שהיה מאושפז בבית החולים במשך שבועיים אחרי ההתפרצות האחרונה של גדי, מדבר ראשון. אני מביטה בו באהבה עצומה ונתלית על המלים שלו.

"אני סולח לך כי את החמלה ואצילות הנפש שבי, את הורשת לי. את לימדת אותי להקשיב, את לימדת אותי סבלנות, את לימדת אותי לשים את עצמי בנעליים של האחר בשביל לנסות להבין ולא לשפוט. כל מה שטוב בי, בא ממך."

"גם אני סולח לך." מורן אומר לי עם חיוך. "אני סולח לך כי בזכותך ידעתי להבין את עדן כשהיא חזרה לחיי, ידעתי איך להכיל אותה, ידעתי איך לפעול. כל מה שיש לי היום הוא בזכותך, אימא."

"גם אני סולח לך." אביתר אומר ומביט בי עם עיניים זהות לשלי, היחיד שקיבל את הצבע הירוק. "אני סולח לך כי חינכת אותי להיות אדם טוב, לפני הכל. לימדת אותי ערכים וסדר עדיפויות. את הסבתא הכי טובה שיכולתי לאחל לבת שלי ולא הייתי משנה בך שום דבר."

"אני סולח לך ואני מודה לך." גיא אומר לי בקול נמוך ומחושב. "אני לא מתחרט על מה שעשיתי באותו היום, מעולם לא התחרטתי. המעשה שלי חיזק אותי ונתן לי ביטחון ביכולות שלי. למדתי שאני יכול לשלוט בגורל שלי, שאני יכול לגרום לשינוי וההבנה הזאת ליוותה אותי כל חיי ומלווה אותי עד היום. בזכותך אני עושה שינוי בעולם, אני עוזר לצדק לנצח."

אני לא יכולה לשבת זקוף יותר, הכתפיים שלי נשמטות ואני תופסת את הפנים שלי בשתי ידיי. אלו לא המלים שציפיתי להן.

שתי זוגות של ידיים חזקות עוטפות אותי. עידן ואיתמר.

"אימא, סלחנו לך מזמן." עידן אומר לי ומנגב את הדמעות מלחיי. "כן, היינו גדולים מספיק בשביל להבין שמה שקורה בבית שלנו לא טבעי ולא תקין. אבל, היינו גם מספיק גדולים בשביל להבין שאימא שלנו מפחדת, בדיוק כמונו."

"לא יכולנו לכעוס עליך לאורך זמן, כי ראינו כמה את כועסת על עצמך." איתמר ממשיך איפה שאחיו התאום עצר, כאילו שהמחשבות שלהם משותפות. הכוונות שלהם משותפות.

"היינו מספיק גדולים בשביל לראות אותך אוכלת את עצמך ומענישה את עצמך. אני חושב שפשוט הנחנו שזה עבר בשלב מסוים, שהתגברת."

עידן ממשיך שוב. "את מענישה את עצמך ולוקחת על עצמך יותר מדי. את שוקעת בתוך שליליות, בתוך ההחלטות הלא נכונות ושוכחת את כל ההחלטות הכן נכונות שעשית.

תסתכלי עלינו, תראי מה עשינו עם החיים שלנו. כולנו, כל אחד מאתנו בצד הנכון וזה נטו בזכותך.

הבנים שאת כל כך גאה בהם ומעריצה אותם, את עיצבת בדמותך. כל הטוב שיש בנו, בא ממך."

"אנחנו סולחים לך, אימא ועכשיו הגיע הזמן שתסלחי לעצמך."

אנחנו ממשיכים לשבת ולדבר בחצר של נטע שעות ארוכות, הדמעות מתייבשות ושלווה שלא הרגשתי שנים ממלאת אותי.

אני לא חושבת שרגשות האשם אי פעם ייעלמו לחלוטין ולדעתי הם לא אמורים להיעלם. הילדים שלי נפגעו וזה טבעי שהתחושות ילוו אותי. אבל, אני בוחרת לא לתת להן לנהל לי את החיים יותר.

בשעת ערב מאוחרת אני חוזרת לביתי ומתיישבת לבד בסלון עם כוס תה. ארבעה חודשי טיפול עם נטע שסבבו כמעט לגמרי סביב חיי הנישואין שלי והעול שנשאתי כל כך הרבה שנים.

לא התעמקנו בעמוס. דיברנו עליו, העלנו תהיות לגבי העתיד, אבל, לא התעמקנו כי היה נושא הרבה יותר קריטי לטפל בו.

עכשיו הנושא טופל ונותרתי עם המחשבות ותחושת הפספוס.

עברה חצי שנה מההודעה האחרונה ששלחתי לו, הודעת מזל טוב גנרית ביום ההולדת שלו. חצי שנה של דממה מצדי, אך גם מצדו.

אני לא יודעת מה איתו עכשיו, אם הוא במערכת יחסים כבר. אני לא מעיזה לטפח תקוות שווא שהוא עדיין מחכה לי.

נראה שמהיום שהכרנו הוא רק מחכה לי. מחכה לסימן כלשהו שהוא לא לבד בתוך סערת הרגשות, שאני איתו. סימן שמעולם לא נתתי לו.

המחשבה על יצירת קשר איתו מפחידה אותי. אני מפחדת מהתגובה שלו, אני מפחדת לשמוע שהוא עבר הלאה עם מישהי אחרת ושהוא מאושר, אני מפחדת לגלות שלבסוף הוא ויתר עליי. שהצלחתי להדוף אותו ממני.

אני מפחדת.

אבל, אני אישה אחרת עכשיו, אני אישה שמתמודדת עם הפחדים שלה, שנלחמת בהם ומתגברת עליהם.

אני מפחדת, אבל, אני רוצה אותו והגיע הזמן להראות לו את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *