איתן – אמון – פרק ט

גיא

חלפו חודשיים מהחילוץ, החבישות ירדו, גם התפרים ואפילו הגבס. דאגתי לטיפולי שיניים פרטיים שגם הם הסתיימו כבר, סך הכל שש השתלות ושלושה כתרים שבוצעו בהרדמה מלאה כי סשה לא שיתפה פעולה.

אני יודע שזה נראה שטחי, שאני דואג למראה החיצוני שלה וכביכול "מתקן" אותה, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. אני לא יכול לתקן את הנזק הנפשי, אז אני מנסה לכל הפחות להקל על ההסתגלות שלה מבחינה פיזית.

היא יושבת על המיטה ובוהה בטלוויזיה שהתקנתי בחדר הפרטי שלה בבית החולים. היא בשליטה מלאה על פלג הגוף העליון והסוגרים שלה, אבל היא לא יכולה להזיז את הרגליים.

לאחר בדיקות נוירולוגיות מקיפות, הרופאים הגיעו למסקנה שעם שיקום מסיבי של חודשים רבים, היא אולי תחזור לתחושה מסוימת ברגליים ואפילו ללכת, אבל זה תלוי ברצון שאין לה.

חוץ מהצעקות והתחנונים במהלך הסיוטים הליליים, היא עדיין לא דיברה עם אף אחד. אבל היא מבינה הכל, היא בוחרת לא לדבר.

אלינה ביקרה לפני כמה ימים, היא ישבה איתה שעות לבד בחדר. אין לי מושג מה היא אמרה לה, אבל הבנתי שהיא לא קיבלה תגובה. אחרי שהיא הלכה ונכנסתי לחדר גיליתי שהיא סיפרה אותה, קיצרה לה את השיער לאורך האהוב עליה. כל מה שנותר מסשה שהכרתי הוא השיער, צבע העיניים וצורת השפתיים. מעבר לכך, היא אחרת לגמרי והבנתי מהאחיות שהיא מעולם לא הסתכלה במראה, לא התעניינה בשינויים הפיזיים שנעשו בעקבות הניתוחים הפלסטיים.

האחות נכנסת לחדר עם ארוחת הצהריים של סשה על מגש, היא מניחה אותו על הארונית לצד המיטה ויוצאת. הסגל הרפואי ברובו כבר לא פונה אליה, לפחות לא כשאני כאן.

סשה מושיטה ידיים דקיקות למגש ומניחה אותו מולה, הסכו"ם מפלסטיק כי יש חשש לנטיות אובדניות. הם חוששים שהיא תנסה לפגוע בעצמה, שהנפש שלה כל כך שבורה שהיא ויתרה לגמרי על החיים ורק מחכה להזדמנות לסיים עם הכל.

שלוש אצבעות ביד השמאלית שלה נותרו עם נזק עצבי קבוע והיא מרימה את כוס המים בזהירות לפה שלה, לוגמת בעדינות וממשיכה לאכול.

הצפייה בה מרתקת ומשגעת בו זמנית. אני מרגיש שאני צופה ביצור נדיר ושברירי שיכול להיעלם בכל רגע, זן נכחד. היא בלתי צפויה וכל כך שונה מכל מה שהכרתי, כל כך שונה ועדיין סשה, סשה שלי.

אני לא יודע איך לפרוץ את החומה שהיא הקיפה את עצמה בה, אני לא יודע מה לומר. ניסיתי לפנות אליה בדרכים שונות, אבל חוץ מדמעה אחת סוררת שאני לא בטוח שבאמת ראיתי לפני כחודש, לא קיבלתי אף תגובה.

לפעמים אני מרגיש שהיא סובלת בחברתי, שהיא לא רוצה אותי כאן, אבל רוב הזמן אני מרגיש שפשוט לא אכפת לה. שאין לנוכחות שלי כל משמעות עבורה.

לא חזרתי לפעילות מבצעית, אף אחד מאתנו לא חזר, אנחנו ב"חופשה" בלתי מוגבלת עד להודעה חדשה. דן וגלעד מגיעים כמעט כל יום ויושבים לצדה שעות, בדרך כלל כולנו כאן ביחד, ארבעתנו ביחד כמו שהתרגלנו, אבל שונים.

האווירה השתנתה, האנרגיה. איפה שפעם היתה אחווה מוחלטת ונינוחות, התמקם מתח. אנחנו מלאי פחד וחוסר ביטחון, מחכים לפיצוץ, לסערה שאחרי השקט הלא טבעי שלה.

רק עכשיו בסיטואציה הנוראית הזאת, אנחנו מבינים כמה כל אחד מאתנו קריטי לצוות שטיפחנו שלוש שנים, כמה לכל אחד מאתנו יש תפקיד ומקום, משמעות.

בלעדיה אנחנו לא שלמים, יש חוליה חסרה והחיסרון שלה מאיים לפרק תמידית את הקשר בינינו.

הטלוויזיה מכוונת לערוץ הבידור והקול מושתק, נראה שסשה מעדיפה דממה סביבה, אולי אחרי כל מה שהיא עברה, השקט מנחם אותה, מרגיע אותה.

רוב הזמן אנחנו ככה, שנינו סגורים לבד בחדר שלה, יושבים כל כך קרוב אבל בפועל נמצאים בעולמות שונים. אחת לכמה ימים הסבלנות שלי נגמרת ואני לא מסוגל לסבול יותר את השקט, אז אני מדבר אליה, מספר לה על החיים שבחוץ, על האחים שלי, על האחיינים החדשים שלי, על מכרים משותפים… כל דבר, רק לא השקט הנורא.

"סשה." אני קורא לה ומתפלל לתגובה, לפחות שתסתכל עליי. "אני מוכן לתת הכל כדי לשמוע את הקול שלך שוב. תקללי אותי, תריבי איתי, תאשימי אותי, מצדי תקריאי לי את התווית שעל בקבוק השתייה שלצדך, רק לשמוע את הקול שלך."

כלום. דממה.

"את שמחה שאלינה קיצרה לך את השיער? אני יודע שזה האורך האהוב עליך… את יפהפייה, סשה, הפצעים כולם החלימו וכמעט לא נותרו צלקות.. את יפהפייה…

הרופאה דיברה איתי הבוקר על שיקום, עם עבודה קשה והרבה כוח רצון קיים סיכוי שתחזרי ללכת. רוצים להעביר אותך לבית לווינשטיין ויש לי שם חבר טוב, פיזיותרפיסט… התייעצתי איתו והוא אמר שזה לא יהיה פשוט, אבל הוא ראה מקרים כמו שלך בהם פגיעה מוחית גרמה לשיתוק בגפיים והוא ראה אנשים יוצאים מזה. חוזרים לעצמם לחלוטין, מאה אחוז החלמה…. זה פשוט ייקח זמן.

דיברנו גם על הניתוחים שעברת, על כריתת הרחם.. לא נגעו בשחלות, אז את לא אמורה לחוות תופעות לוואי חמורות.."

אני מברבר, מעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו בחודשיים האחרונים. אני כבר לא יודע מה לספר לה ועל מה לחפור לה, אני לא יודע מה לומר כדי לעורר תגובה.

"ברגע שיעבירו אותך לשיקום אני אעבור לדירה ברעננה, כבר מצאתי אחת ממש קרובה ואני אוכל להמשיך להגיע כל יום.

זה גם יקל על דן וגלעד, אז נראה אותם יותר..

סשה, הם לא יכולים להחזיק אותך פה עוד הרבה ואם לא תראי נכונות, לא יעבירו אותך לשיקום. את חייבת לדבר, את חייבת לומר משהו לרופאים, לחתום על הסכמה. זה או שיקום, או לעבור לגור איתי, ברור לך שאני אטפל בך ואדאג לכל דבר שתצטרכי, אבל אני לא מוסמך לעזור לך פיזית, לקדם אותך. אם לא תתחילי בשיקום בקרוב, השרירים שלך יתנוונו ולא תהיה דרך חזרה.

אני מתחנן בפניך, אני מתחנן שלפחות תגידי משהו לרופאים, לפחות תחתמי על המעבר."

 

סשה

לא חשבתי על זה, לא חשבתי על האלטרנטיבה לשיקום. הנחתי שאם לא יעבירו אותי לשיקום אז יסגרו אותי באיזה מוסד שאני אוכל להירקב בו בשקט.

הייתי צריכה לדעת שגיא לא ייתן לזה לקרות. לעבור לגור איתו ולתת לו לטפל בי נשמע כמו הסיוט הכי נורא שלי.. כמעט הכי נורא.

גיא משתתק שוב והקול שלו חסר לי, הסיפורים שהוא מספר לי לא מעניינים אותי, לא אכפת לי מהעולם שבחוץ, לא אכפת לי מהאושר של האחים שלו, לא אכפת לי שהחיים ממשיכים בזמן שאני גוססת כאן. אבל הקול שלו מרגיע אותי.. מייצב אותי.

הוא סיפר לי המון בחודשיים האחרונים, גיליתי עוד דברים עליו ועל המשפחה שלו, שמעתי סיפורים שחלקם מצחיקים וחלקים מעציבים. שמעתי על הילדות שלו בצל אבא אלים וכאח הקטן לחמישה אחים מאוד דומיננטיים.

הוא דיבר איתי על הכל, חוץ מעל מבצע החילוץ שלי. הוא לא מדבר על הימים שלי בשבי, לא שהוא יכול לחדש לי משהו, אני היחידה שבאמת יודעת מה קרה שם בפנים. אבל הוא גם לא סיפר לי על הצד שלו ושל הצוות שלנו. איך הם הוציאו אותי, מי עזר להם.

עכשיו שאיום המעבר לדירה שלו מרחף מעליי, אני מחליטה שזה הזמן הכי נכון להשמיע קול ולחסוך מעצמי עוד סבל ומבוכה.

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת בקול חלש ומסתכלת על גיא. העיניים שלו מתבייתות על הפנים שלי בתדהמה.

"סשה.. פאק סשה…" הוא קם מהכיסא ומתיישב על המיטה לצדי. "את לא מבינה כמה זה טוב לשמוע אותך, את לא מבינה כמה חיכיתי לרגע ה…"

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת שוב. אני לא מסוגלת לתת לו לשפוך בפניי את הלב, אני מעדיפה לחסוך ממנו את המבוכה שבחוסר התגובה ממני.

"מה? אנחנו, הצוות והיתה לנו עזרה.."

"עם מי גלעד נכנס להוציא אותי מהכלוב? אני זוכרת את העיניים שלך, הייתי בטוחה באותו הזמן שזה אתה. אבל אחר כך ראיתי אותך על כיסא גלגלים וקביים אז הבנתי שנפצעת וזה לא היית אתה."

הניצוץ בעיניים שלו כבה עם השאלות שלי, הוא מתרחק ממני פיזית ורגשית, נאטם. אני מרגישה את זה.

"עידן.. עידן הוציא אותך עם גלעד. אני הייתי מחוסר הכרה בשלב הזה. עידן, איתמר ומורן הגיעו עם עוד שבעה יוצאי צבא והם עזרו לנו במבצע."

"למה היית מחוסר הכרה, מה קרה לך?"

הוא מסתכל עליי עם עיניים מלאות רגש, המבט שלו עוקב אחר כל תו בפנים החדשות שלי, כאילו הוא משנן את השינויים.

"נפצעתי במבצע החילוץ, זאת היתה מלכודת, הם חיכו לנו, עשרות טרוריסטים חמושים הפתיעו אותנו. חטפתי ירייה ברגל, הכדור נשאר בפנים ונאלצו לנתח אותי, גלעד סבל מחתכים ברגל וסדק בעצם ביד. דן שבר שוב את האף…" הוא אומר לי ומחייך מעט, דן תמיד שובר את האף.

"…ואת נלקחת מאתנו."

נלקחתי..

"כמה זמן הייתי שם?"

"חמישים ושלוש שעות." רק יומיים וחצי.. זה הרגיש הרבה יותר, זה הרגיש כמו נצח, חיים שלמים, עולם ומלואו.

"אז איך הצלחתם לבוא אליי? אם שלושתכם הייתם פצועים ואתה היית שעות אחרי ניתוח."

"התקשרתי לתאומים והם ארגנו צוות, תוך שלוש שעות הם כבר עלו על טיסה. מורן הגיע על תקן חובש צבאי.. בגלל זה עידן נכנס עם גלעד והוא זה שהוציא אותך. התפרים נפתחו ודיממתי, איבדתי את ההכרה בערך שעה אחרי שהמבצע החל.

אני מצטער סשה, אני מצטער שלא הצלחתי להגיע מהר יותר, אני מצטער שלא הצלחתי להוציא אותך בעצמי, אני מצטער על כל כך הרבה דברים."

"זו לא אשמתך, גיא." אני אומרת לו בכנות מוחלטת. הוא לא אשם שמסתובבים בינינו חיות אדם, הוא לא אשם בבחירת הקריירה שלי, הוא לא אשם שנתפסתי.

הוא מושיט יד בזהירות להסיט את השיער שלי מהפנים ואני נרתעת אחורה. התגובה לא רצונית ולא בשליטתי, אני לא יודעת מה קרה בדיוק. כל הזמן הזה גיא תמיד היה לצדי, הוא האכיל אותי וישב צמוד אליי והקרבה שלו לא הפריעה לי. אבל משהו בהושטת היד שלו, במחווה האינטימית הדליק לי נורות אדומות ופעלתי ללא מחשבה.

"אתה יכול לעבור לכיסא שלך, בבקשה?" אני שואלת בקול שבור. אני צריכה מרחק, אני צריכה אוויר.

"כן, ברור, סליחה."

הידיים שלי רועדות ואני מתאפקת לא לפרוץ בבכי. הדופק שלי מואץ וזיעה קרה מכסה אותי. התקף פניקה. כמובן.. פוסט טראומה, עוד אחת מהמזכרות הנפלאות מהשבי.

"אני אקרא לרופאה.."

"לא. אל תזוז, אל תקום ואל תקרא לאף אחד." אני אומרת לו בנחישות שאני לא מרגישה. אני צריכה דממה, אני צריכה שהוא לא יעשה תנועות חדות ושאף אחד לא ייכנס לחדר.

למה הם הצילו אותי, למה? זה הגורל שלי? להעביר את חיי בגוף שמרגיש לא שלי, עם פנים לא שלי, נשלטת על ידי פחדים לא רציונליים?

למה לא מתתי שם? אני לא מצליחה להבין, איזו מטרה יכולה להיות להישרדות שלי. איזה תועלת אני יכולה להביא עם רגליים משותקות ונפש שבורה?

"סשה." גיא קורא בשמי בעדינות. "מה אני יכול לעשות? תגידי לי מה לעשות, מה את צריכה ממני?"

מה אני צריכה ממנו? כלום. אין לו שום דבר שאני צריכה או רוצה. אני חייבת להוציא אותו מחיי, הוא לא צריך את הנטל, הוא לא צריך להישאר דבוק אליי מתוך תחושת מחויבות מטופשת. הוא לא צריך לוותר על העתיד שלו רק בגלל שהעתיד שלי נהרס.

והוא יעשה את זה, הוא יקריב את עצמו למעני כי זה הבן אדם שהוא. הוא יקריב את האושר שלו בשביל לטפל בי וכשהתקווה תמות והכישלונות שלי יצופו, הוא ישנא אותי וינטור לי.

אם יש דבר שמפחיד אותי יותר מחיים ללא גיא, אלה חיים עם גיא ששונא אותי ונשאר לצדי מתוך כבוד וחובה.

"איך קוראים לחבר הפיזיותרפיסט שלך? בבית לווינשטיין?"

"כפיר, הוא מצפה לך בימים הקרובים והוא כבר בונה לך תוכנית עבודה."

"מצוין. אז אני צריכה שתלך עכשיו ותקרא לרופאה, שתגיע עם מסמכים לחתימה על מעבר לשיקום."

החיוך שלו כמעט מסנוור אותי, אני מרגישה אשמה על הציפייה שאני עומדת לנפץ.

"אני כבר חוזר." הוא אומר לי בהתרגשות ויוצא מהדלת, לא עוברת דקה והוא חוזר עם הרופאה.

"סשה, שמעתי את החדשות המדהימות. טוב שחזרת אלינו." הרופאה אומרת לי עם חיוך ולוקחת לי מדדים. "לחץ הדם שלך מעט גבוה אבל בסך הכל המדדים תקינים."

"טוב. איפה המסמכים?" אני שואלת אותה בחוסר סבלנות.

היא מסתובבת ומוציאה כמה טפסים מהתיקייה שהיא הביאה איתה. אני חותמת בזריזות על מעבר לשיקום בבית לווינשטיין, עוברות עוד כמה בדיקות ולבסוף, אנחנו שוב לבד, אני וגיא.

"יאללה, עוד כמה ימים תעברי לשיקום ונתחיל תהליך ביחד. זה ייקח זמן, אבל אני אהיה איתך כל יום, נעבור את זה ביחד, עד לתוצאה הרצויה." גיא אומר לי ומסתכל עליי ברצינות, בוחן את התגובות שלי. נראה שהוא מרגיש את המתח שלי.

"לא."

"לא?" הוא חוזר אחריי ומרים גבה.

"לא. אנחנו לא נעבור את זה ביחד, גיא. אני צריכה לעבור את זה לבד ואני צריכה שלא תהיה שם."

"על גופתי המתה. סשה, אני לא זז ממך ואני בטח שלא עוזב אותך לבד…."

"גיא, אני לא רוצה אותך שם, האמת שאני גם לא רוצה אותך כאן. הנוכחות שלך לא משפיעה עליי לטובה, אני לא מרגישה בנוח, אני לא מרגישה טוב.

אני צריכה שתשכח ממני ותתקדם עם החיים שלך. תן לי להילחם במלחמה הזאת לבד."

"סשה…."

"בהתחלה תוכל להתעדכן דרך כפיר, אין לי בעיה שימסור לך מידע לגביי. אחרי כמה זמן זה ייפסק, אני אדאג שזה ייפסק ואני מבקשת שתכבד את הבקשות שלי ואת הדרך שלי."

"סשה, תקשיבי לי, אני יודע שיש לנו דרך ארוכה מאוד, אני יודע שאת לא אותה הסשה שהיית לפני חודשיים, אני יודע שאולי לעולם לא תחזרי להיות אותה האישה, אבל אני מקבל את זה, אני שלם עם זה, כי אני רוצה אותך בכל דרך שאני יכול לקבל אותך.

אני לא מתכוון לנטוש אותך כשאת צריכה תמיכה יותר מתמיד, מה שיש בינינו… אנחנו לא רק חברים לצוות ואת יודעת את זה. אני לא יכול…."

"גיא." אני עוצרת אותו לפני שהוא יצליח לשבור את המעט שנותר מהנשמה שלי. "מה שהיה בינינו מת, מה שיכל להיות בינינו מת, סשה שהכרת מתה. היא מתה שם בכלוב באפריקה, לא הצלתם אותה, החזרתם לארץ גופה, קליפה ריקה.

אני לעולם לא אהיה היא ואני לעולם לא אוכל לתת לך מה שאתה רוצה וצריך לקבל מאישה. אני גם לא רוצה, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את החיים האלה ואני לא רוצה אותך לצדי.

תשכח מדירה ברעננה, תשכח מתקוות לעתיד ואשליות מתוקות. תשכח אותי, כי אני כבר לא קיימת."

"את לא מתכוונת לזה." הוא אומר לי ומסתכל עליי המום ושבור. "את לא חושבת בהיגיון כרגע, סשה, את נסערת ואנחנו נדאג לך לטיפול הטוב ביותר. פיזית ונפשית."

"גיא, אני צריכה שתקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני לא רוצה אותך בחיים שלי, אני לא רוצה אף אחד מכם בחיים שלי.

תיקח את הדברים שלך, צא מהחדר הזה ולעולם אל תסתכל לאחור, כי אני לעולם לא אהיה שם. תמשיך עם החיים שלך ותשכח אותי.

אם תנסה ליצור איתי קשר, אני אוציא נגדך צו הרחקה. אתה מבין את מה שאני אומרת? אני רצינית לגמרי. אני לא רוצה אותך בחיים שלי."

2 תגובות בנושא “איתן – אמון – פרק ט”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *