איתן – אמון – פרק ה

גיא

אנחנו נשארים מחובקים על הרצפה, אני מרגיש חלש ומותש, אין לי כח לקום ולהתלבש.

סשה מלטפת אותי, מעבירה את האצבעות שלה בעדינות על השיער שלי, מנחמת אותי.

אני לא מצליח לקלוט מה קרה כאן הערב, איך הגעתי למצב הזה? הלב שלי דופק בחוזקה והנשימות שלי לא נרגעות. המחשבות שלי מעורפלות ואין לי שום כיוון.

"תנשום, גיא, תנשום איתי באטיות ותתחיל לאסוף את עצמך. הכל בסדר."

"אני לא מבין מה קורה איתי…" אני עונה לה בכנות ללא תכנון, המלים נפלטות מהפה שלי.

"זה טבעי, ככה בדרך כלל סאבים מרגישים אחרי סשן עוצמתי. עוד מעט זה יעבור ותחזור לעצמך."

הקול שלה עדין ומרגיע, אני מכיר את הטונים האלה, שמעתי דומים אחרים משתמשים בהם עם הסאבים שלהם, אבל זה מעולם לא הופנה אליי.

"בוא נקום ביחד." היא אומרת לי ומושכת אותי לעמידה. למרות העייפות הפיזית והנפשית, ברגע שהיא קוראת לי לקום, הגוף שלי מגיב מעצמו.

אנחנו עדיין בתוך הסשן.

היא מושכת אותי אחריה למקלחת הצמודה לחדר ואני מבין שגם השלב הזה היה מתוכנן. לא בכל חדרי המשחקים יש מקלחות ושירותים, היא בחרה את החדר בקפידה.

אנחנו נכנסים לחדר המקלחת והיא נעצרת מולי ומתחילה להתפשט. היא מושכת את השמלה השחורה הקצרה מעל הראש והגוף העירום שלה נגלה בפניי. ראיתי את סשה עירומה אין ספור פעמים, גם במפלט וגם במבצעים הצבאיים שלנו. אין מלתחות נשים וגברים כשאתה מעבר לגבולות אויב, כולם ביחד, שלוש דקות במים קפואים וממשיכים הלאה.

מעולם לא הרגשנו נבוכים ומעולם לא ייחסנו לזה חשיבות.

עכשיו ששנינו עירומים בחדר הקטן, אחרי הסשן, אני מרגיש שזאת הפעם הראשונה שלנו במצב הזה. אני מניח שזאת באמת הפעם הראשונה.

"תחלוץ עבורי את העקבים שלי, סאב." היא מורה לי באותו קול נעים ועדין.

אני מוצא את עצמי שוב על הברכיים מולה, פועל לפי ההוראות שלה. כשאני קם בחזרה, היא מגיעה בקושי לחזה שלי. היא נמוכה, קטנה ורזה, אבל הכח הפנימי שלה קורן החוצה ואוחז אותי מבפנים.

היא משלבת את האצבעות שלנו ומושכת אותי למקלחון. פותחת את המים, מכוונת את הטמפרטורה והעוצמה ומתחילה לקלח אותי.

אני משותק לחלוטין.

האצבעות שלה מטיילות על הגוף שלי, מסבנות אותי, מנקות אותי. אמנם היא יסודית והמבט שלה נחוש, אבל המגע שלה מלא רגש.

כשהיא מסבנת את הזין שלי, הוא מגיב ונעמד, אבל היא מתעלמת ועוברת הלאה עד ששאריות השמן נשטפות מהגוף שלי.

"תצטרך לחפוף את השיער לבד, אני לא יכולה להגיע לשם בלי שרפרף." היא אומרת לי ומחייכת.

אני מתנער מהאנרגיה המהפנטת שלה וחופף את השיער בזריזות בזמן שהיא מסבנת את עצמה. הגוף שלה מבריק מהמים ובועות הסבון, הפטמות הוורודות שלה עומדות ואני רוצה לגעת בה, להרגיש אותה.

"גברתי, אני יכול לקלח אותך?" היא נעצרת ושוקלת את התשובה שלה כמה רגעים, עד שלבסוף היא מוסרת לי את הספוג.

אני מסבן את הגוף שלה באטיות, מתענג על כל קימור. אני רוצה שהיא תהנה, אני רוצה לספק אותה לפחות בדרך הזאת.

אני מעסה את הכתפיים שלה עד שהיא גונחת, עובר לזרועות, לגב.. מסבן את החזה שלה, את הבטן.. ושוב אני על הברכיים.

אני מסבן את הרגליים שלה ועל הדרך מעסה את הירכיים החזקות שלה. הגוף שלה חטוב והשרירים שלה קשים ומעוצבים.

לבסוף אני ממקם את הספוג בין הרגליים שלה ומנקה אותה באטיות. היא מפשקת מעט את הרגליים, מפנה לי מקום ואני מנצל את ההזדמנות להעביר את האצבעות שלי עליה במסווה של ניקיון.

היא לא עוצרת אותי אבל גם לא מדרבנת אותי להמשיך, אני לא מנסה למתוח את הגבול, אני לא מסוגל לנסות אפילו לעקוף את הסמכות שלה כרגע.

אחרי שאני מסיים לסבן את כפות הרגליים שלה, היא מורידה את ראש המקלחת מהמעמד שלו ושוטפת את הגוף שלה בזמן שאני עדיין על הברכיים, צופה בה ברעב נואש.

היא מרטיבה את השיער שלה וחופפת בעצמה, שוטפת את עצמה משאריות סבון ושמפו בהתעלמות מוחלטת מהעיניים האובססיביות שלי.

לבסוף היא מחזירה את הברז למקומו ומסתכלת עליי מלמעלה בציפייה. "אתה רוצה משהו, סאב?"

"גברתי… אני אעשה מה שתרצי…"

"זה לא מה ששאלתי." היא עונה לי ומלטפת את עצמה, מעבירה אצבעות עדינות על הבטן, על הפטמות.

"אני רוצה לטעום אותך, גברתי, אני רוצה את הפה שלי עלייך." אני אומר לה בכנות ונשען עם הידיים על הקיר משני צדדיה, סוגר אותה.

היא מסתכלת עליי בעיניי המכשפה שלה ומחייכת חצי חיוך. "ואתה חושב שמגיע לך לטעום אותי?"

"פאק לא, לא מגיע לי." לא עשיתי שום דבר שיספק אותה הלילה, לא הקשבתי לה, לא השתמשתי במילת הביטחון כשזה היה ברור לכולנו שהייתי צריך. התעקשתי שוב ושוב עד שהיא נתנה לגבר אחר לגרום לה לגמור.

"אז למה שאני אעשה את זה?"

"כי אני מתחנן, גברתי, אני מתחנן בפניך. אני רוצה אותך, תני לי אותך, לפחות לכמה רגעים." אני זורק את המלים הכנות לאוויר בתקווה שהאמת תיתן לי כמה נקודות זכות.

הפה שלי כל כך קרוב אליה, אני מריח אותה, אם רק אוציא מעט את הלשון אני אוכל ללקק אותה סוף סוף. אבל אני לא מעז, אני לא מסוגל לזוז ללא אישורה.

"כן, סאב, תגרום לי לגמור בתוך הפה שלך."

אני תופס אותה עוד לפניי שהיא מסיימת את המשפט, הפה שלי עוטף אותה והלשון חודרת לתוך החור הצר שלה. אין שום דבר עדין בתנועות שלי ונראה שהיא גם לא מעוניינת בעדינות.

אני מלקק אותה ומוצץ את הדגדגן שלה בעוצמה בזמן שהיא מניעה את האגן במהירות ומשפשפת את עצמה על הפנים שלי.

הגניחות והאנחות שלה משגעות אותי, מדרבנות אותי להרים אותה כמה שיותר גבוה, לתת לה את העונג האולטימטיבי.

הקנאה לגלעד, שנישק אותה, שנגע בה, התסכול מחוסר היכולת להתגמש בפניה ולצרוח את מילת הביטחון, כולם מתמזגים ביחד למטרה אחת, לשתות את המיצים שלה עמוק לתוך הגרון שלי.

"תכניס את האצבעות שלך לתוכי, גיא, תזיין אותי." היא אומרת לי בקול רועד וחסר אוויר ואני מיד מבצע.

אני מחדיר שתי אצבעות עמוק לתוך הכוס שלה ובו זמנית מוצץ את הדגדגן עד שהיא מתפוצצת מעליי, מסביבי, לתוכי.

 

סשה

הסשן היה מתוכנן מתחילתו ועד סופו, החדר, האבזרים בתוכו, הצד של גלעד. ידעתי איך גיא יגיב להכל, ידעתי שאני אאלץ לתת לו מילת ביטחון שכבר בחרתי מראש וידעתי שהוא לא ישתמש בה. קיוויתי שאני טועה, אבל ידעתי.

האגו שלו, הרצון שלו לשלוט בהכל, הנטייה הטבעית שלו "להיכנע" דרך כאב ואלימות, כולם מנעו ממנו להיכנע בפניי באמת.

גיא בשליטה מלאה בסשנים שלו, הוא מוביל לענישה, הוא מוביל לכאב שנגרם לו ולבסוף הוא מוביל לסקס. הדומיות שלו אף פעם לא יוצאות מסשן לא מסופקות מינית, הבעיה שהן חושבות שהן יוצאות מסופקות רגשית… הוא חכם וחד, הוא משתמש במניפולציות ובמראה שלו בשביל להוביל.

לא יכולתי לתת לזה לקרות איתי.

אם הייתי באמת רוצה לפגוע בו, הייתי משתמשת בגבר זר, בדום סטרייט בתור דמות שלישית בסשן. אבל לא רציתי לפגוע בו באמת, רק לזעזע אותו.

היה ברור לי שהוא לא יקנא בגלעד שהוא רואה אותי עירומה. ראשית, בגלל שגלעד הומו ולא נמשך לנשים בכלל. שנית, בגלל שהוא סומך עליו בעיניים עצומות ויודע שגלעד לעולם לא יפגע בנו או ינצל אף אחד מאתנו.

הוצאתי אותו מאזור הנוחות שלו עם המגע של גלעד, עם העיסוי ובטח שעם המגע המיני ביניהם. אבל גם כאן, ידעתי שגיא לא יישבר, שאולי הוא יובך, אולי הוא ירגיש מבולבל מההנאה שגבר אחר גורם לו, אבל לבסוף הוא יזרום וייהנה מכל רגע.

הסוד לשליטה בגיא הוא ההנאה של הדומית. סאב אמתי חושב רק על הצרכים של הדום שלו, בדיוק כפי שדום אמתי חושב רק על הצרכים של הסאב שלו.

זו הסיבה שהוא נותן לדומיות סדיסטיות להכאיב לו, זה הסיפוק הנפשי המינימלי שהוא נותן להן ולבסוף, כשהוא ממצה את הסצנה, הוא מביא אותן לאורגזמה.

קיוויתי שכשהוא יראה אותי מאוננת עם הויברטור, הוא יישבר. הוא יבין שאני עומדת לגמור לבד, עם עצמי, ללא שימוש בו כסאב.. קיוויתי, אבל הייתי מוכנה לכל תוצאה.

בבוקר דיברתי עם גלעד ועברנו ביחד על כל התרחישים, בידיעה שאם גיא לא מוסר שליטה, ניקח אותה.

לקחתי ממנו את מטרת העל שלו כסאב, לקחתי את הסיפוק שלי ונתתי אותו כמתנה, לגבר אחר.

הוא צרח את מילת הביטחון שוב ושוב מאחורי הגאג בשלב הזה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

הדבר היחיד שלא תכננתי, זאת האורגזמה שגיא נתן לי עכשיו במקלחת. לא מגיע לו, הוא לא עבד בשביל זה ולא ביקש "רחמים" כשזה היה רלוונטי. אבל לא יכולתי לסרב לו, רציתי אותו כמו שלא רציתי גבר מעולם, אני עדיין רוצה.

אחרי שגמרתי עצרתי אותו ואת זרם המים, התנגבנו והתלבשנו. משכתי אותו לספה שבחדר וכעת אנחנו יושבים ביחד, אני על הברכיים שלו והראש שלו על החזה שלי. הסשן מסתיים.

אני מלטפת את השיער שלו בחופשיות, כל עוד אני יכולה והידיים החזקות שלו סביבי, עוטפות אותי. האופוריה מתחילה להתמסמס והשרירים הרגועים מתחילים להיתפס שוב. החיים האמתיים חודרים לתוך הפנטזיה… בלתי נמנע.

"איך אני אמור להסתכל לגלעד בעיניים?" גיא שואל אותי עם חיוך, מנסה להקל קצת על המתח שעולה.

"אתה תמיד יכול למצוץ לו כאות תודה על האורגזמה." אני עונה לו עם מבט רציני לחלוטין שנמשך כמה שניות בודדות עד שאנחנו מתפקעים מצחוק.

"הוא לא ישכח לי את זה לעולם, הבן זונה. את יודעת שהוא ינצל את זה בשביל להתעלל בי."

"ברור שאני יודעת, בגלל זה בחרתי בו."

אנחנו מחייכים אחד לשני, המבטים שלנו מוצלבים והחדר דומם. נעים לי, נוח לי, עד שגיא משפיל מבט ואני מרגישה אותו מסתגר בחזרה לעצמו, יוצר בינינו מרחק רגשי, חוזר לאזור הנוחות שלו.

"למה בחרת את החדר הזה אם לא תכננת להשתמש במכשירים?" הוא שואל אותי בטון קצת יותר קריר ואני לא יכולה להמשיך לשבת עליו. אני קמה ומתיישבת בצד השני של הספה, עם הפנים אליו.

"בחרתי את החדר מכל מיני סיבות ששמורות במערכת.. אבל לרגע לא תכננתי להכאיב לך. אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שכאב לא עושה לך כלום. אתה לא זר לאלימות, גיא, מהילדות שלך ועד ההווה, אתה מרגיש בנוח איתה, בדיוק כמו כל האחים שלך. אתה יודע איך להגיב, אתה יודע איך להתגונן. האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך."

המלים האחרונות שלי מסיימות את הסשן ואת השיחה, המבט שלו נאטם לחלוטין ואנחנו חוזרים לתפקידים המקוריים שלנו. אני מניחה שגם את זה תכננתי, הרי ידעתי שתהיה שיחה בסוף ולרגע לא שקלתי לשקר לו. משפחת איתן רגילה לאלימות, הם חוו אותה שנים על גבי שנים וכל האחים נשארו מחוברים אליה בצורה זו או אחרת. אבל גיא יותר כולם.

התפקיד שלו בהצלת המשפחה שלו בילדות, היה מרכזי. הוא לקח על עצמו עול כבד, כבד מדי, בייחוד עבור ילד בן שמונה. עם השנים התפקיד הזה הפך למהות שלו, לייעוד שלו.

האביר על הסוס הלבן, הגיבור עם הדם על הידיים. הוא מעולם לא הסתכל לאחור, לא ניתח את מה שהוא עבר ואת כל מה שהפך אותו לגבר שהוא היום.

הוא מעולם לא שאל "למה?"

למה זה קרה? למה הם היו צריכים לסבול את זה? למה הם היו צריכים לגדול בפחד?

למה הגבר היחיד שהוא היה צריך לסמוך עליו מלידה, ליפול עליו, להישען עליו ולהיתמך בו, אכזב אותו?

אני מניחה שאין באמת תשובות לשאלות האלה, אבל האחים שלו לפחות העלו אותן, לפחות חשבו עליהן. דיברו על העבר ונלחמו בשדים שלהם. גיא קיבל את המאורעות כפי שהם, בזרועות פתוחות ואגרופים מונפים.

הוא קיבל את מה שקרה והסיק מסקנות כבדות. אסור לסמוך על אף אחד, אסור לצפות לשום דבר ואסור לאבד שליטה. כי כשמאבדים אותה, דברים רעים קורים, אנשים מתים, אחים נפגעים.

"נשארו לנו חמישה ימים בבית, תנסי לנצל את הימים הבאים למנוחה, המבצע האחרון לא היה פשוט ויש עליך עדיין כמה סימנים כחולים. את הקודקוד הבא לפי הסבב, אנחנו צריכים אותך במיטבך."

אני רוצה לנער אותו, להניף לעברו אגרופים שימחקו את המסכה מהפנים, אבל הסשן הסתיים ואני כבר לא בשליטה. אני לא יודעת אם אי פעם הייתי.

"אני תמיד במיטבי, נשמה. יאללה, בוא נזוז מפה." אני עונה בנימה החברית הרגילה שלנו, משחקת את המשחק, כאילו כלום לא קרה.

 

גיא

יערות הגשם באפריקה, האדמה בוצית והצמחייה מסיבית וצפופה. כעשרים ילדות חטופות נמצאות במחנה שבויים קילומטר מערבה, מוקפות פצצות ואנסים.

מטרת החטיפה, סחר בילדים, בנשק ובסמים. החוטפים, פושעים מקומיים שנמצאים בהתפתחות מתמדת ומטרידה.

הקשר אלינו, הנשק הוברח מאדמות ישראל.

המשימה משולבת עם כוחות צבאיים ממדינות אחרות. בצד שלנו, סשה הקודקוד עם תכנון המבצע והובלת הצוות. גלעד על איסוף מודיעין וכח רגלי ודן עם הדבר האהוב עליו בעולם, פיזור מטעני חבלה. אני משמש כתצפיתן מעל המחנה עם עוד צלפים מצוותים מקבילים.

כל צוות והמטרות שלו: הצלת הבנות, תפיסת החוטפים, חקירות ומודיעין. אנחנו על הנשק והשבתת המחנה בתום המבצע.

אוזניות הקשר עלינו ואנחנו מוכנים לפעולה בדקות הקרובות.

הקול של סשה מהדהד באוזן שלי, "אני במיקום, שלושים מטרות חמות מקיפות את המחנה. עשרה שומרים חמושים סורקים את האזור, המאהל מזרחית למשאית הנשק."

"מזרחית למשאית הנשק?"

"כן, גם אני מופתעת."

דן בקשר, "סשה, אני מאה מטר לשמאלך, מטעני חבלה טמונים סביב המחנה, מוכנים ללחיצת כפתור. המשך פעולה."

"גלעד, אני מחכה לך לשמאלי."

"אני בדרך אליך, המפה לא היתה נכונה, המיקום לא נכון. משהו לא תקין."

הטון המודאג של גלעד משפיע על כולנו, גלעד אף פעם לא מודאג.

היריות מפתיעות אותנו ודוחפות אותנו לפעולה, הצוותים הרגליים עטים על המחנה, מקיפים אותו מכל הכיוונים.

תחושה רעה ממלאת אותי, התזמון, המיקום של משאית הנשק. אני מרגיש בתוכי שהמבצע הזה משתבש ומשהו נורא עומד לקרות.

הצעקות והיריות מחרישות אוזניים ואני לא שומע את הצוות באוזנייה, אני מכוון את הנשק שלי ומחסל מטרות על ימין ועל שמאל.. הם לא מפסיקים להגיע, הם צצים בין העצים, מתחת למשטחי הסוואה באדמה.. זו מלכודת.

התוכניות נזרקות לפח ואנחנו פועלים על אינסטינקטים, מחסלים מטרות, נלחמים, נפצעים. במצב כזה המטרה היא הישרדות, כל אדם נלחם על חייו בתקווה לחסל כמה שיותר אויבים בדרך ולנסות להציל את המשימה.

הלחימה נמשכת נצח, אני לא רואה את הצוות שלי, אין לי מושג מה קורה איתם ואני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג להם עכשיו.

כאב חד מפלח את הרגל שלי, לצערי אני מכיר את הכאב הזה טוב מדי, כדור. זה לא כמו בסרטים, אני לא עף אחורה ולא נופל לאדמה. אני ממשיך לזוז עם הכאב והדימום, ממשיך להילחם על החיים שלי בזמן שזיעה קרה עוטפת אותי.

הקול של דן באוזנייה מחזק אותי, "חלק ברחו במשאיות אבל הצלחנו להשתלט על הרוב. תוך שלוש דקות אני מפעיל את כל המטענים. תעופו מפה!"

אני שומע קודקודים מכל הצוותים צורחים "נסיגה!" בשפות שונות. חייבים לברוח לפני שהמטענים מתפוצצים. מסוקים צבאיים נוחתים באזורים הפתוחים יותר, אנחנו חייבים להגיע לשם.

צוות ההצלה כבר בנסיגה עם הילדות, נותרנו רק אנחנו עדיין במחנה, הצוותים הרגליים, ממשיכים ביריות ובאלימות. המלים של סשה קופצות לי לראש משום מקום. "האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך." סשה… איפה היא?

"דקה לפיצוץ, איפה אתם?!" דן צורח באוזנייה ואני רץ לכיוון היציאה שקבענו מראש, המאמץ והריצה גורמים לדם לזרום בחופשיות מהרגל שלי ואני מתחיל להרגיש מסוחרר. אני רואה את דן וגלעד מחכים לי ליד מסוק עם דגל ישראל מצויר עליו והראיה שלי מטושטשת. איפה סשה?

המטענים מתפוצצים מאחוריי בדיוק כשהם מושכים אותי לתוך המסוק שכבר מתחיל להתרומם. הרעש נורא והכאב ברגל משתק אותי, אני שלב אחד לפני שוק ואובדן הכרה. "סשה.. איפה סשה?" אני שואל אותם בכוחות האחרונים שלי.

תגובה אחת בנושא “איתן – אמון – פרק ה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *