שני
אני על הברכיים מולו, לבושה במכנסי פיג'מה בלבד בזמן שהוא בחליפה מחויטת. אני מסתכלת עליו מלמטה, מחכה להוראה הבאה שלו בדיוק כמו בפנטזיה שתיארתי לו לפני כמה שבועות בחתונה של מורן ועדן, הפנטזיה של שנינו.
שלושים שנים של בניית אופי, ערכים, אמונות ומגננות ואני על הברכיים מול דום. הדיסוננס סוער בתוכי, עם זאת, אני מרגישה שלווה ונינוחה.
עידן מוריד את הז'קט שלו ומניח אותו על גב הכיסא בפינת האוכל, הפעולות שלו אטיות ורגועות, יש לו את כל הזמן שבעולם.
הוא פותח את הקשר בעניבה ומניח אותה על הז'קט, פותח כפתור כפתור בחולצה המחויטת ופושט אותה. למרות שזרמים של התרגשות וחוסר סבלנות עוברים בתוכי, אני חייבת להודות שאני מאוד נהנית מההופעה, עידן הוא תענוג לעיניים.
הגובה המאיים שלו, הכתפיים הרחבות, השרירים הנפוחים והורידים הבולטים מרכיבים יצירת אומנות גנטית. שערות שחורות מפוזרות על החזה שלו ואפילו השעון הכסוף על העור השחום מוסיף לגבריות שמוקרנת ממנו.
הוא פותח את החגורה שלו ומתקרב אליי, הצעדים נשמעים רועשים בבית הדומם והוא נעצר מאחוריי. אני מרגישה אותו מתכופף, הנשימות שלו על העורף שלי ואני מזדקפת כשהחגורה נסגרת סביב הזרועות שלי. הוא קושר את הידיים שלי מאחורי הגב בכח והראש שלי מסתחרר.
אנחנו לא מדברים, התקשורת פיזית, חסרת מלים.
הוא מתחיל לאסוף את השיער שלי בעדינות עד שהוא קושר גם אותו לקוקו גבוה עם גומייה שאני לא יודעת מאיפה הוא השיג.
נשיקה עדינה על העורף שלי, על הכתף והידיים שלו עוטפות את המותניים שלי, עוברות קדימה לחזה שמרגיש כבד ונפוח. הוא מלטף את הפטמות שלי בעדינות, צובט אותן קצת ויורד למטה, מלטף את הבטן, שוב תופס את המותניים ומנשק את העורף שלי, הפעם עם פה פתוח ולשון מפנקת.
הוא מנשק את הצוואר בתאווה ואני נאנחת ונשענת עליו אחורה, הוא נושך אותי, מוצץ את העור שלי ועובר לצד השני.
זה לא נגמר, הוא לא עוצר ולא רץ למטרה, זה המשחק המקדים של עידן והוא לא מוותר על אף פיסת עור חשופה.
הידיים שלו בכל מקום, מלטפות בעדינות, מחממות אותי ובו זמנית הלשון שלו על הצוואר שלי. אני נשענת עוד אחורה והאגן שלי זז מעצמו, קדימה ואחורה, למטה ולמעלה, מחפש חיכוך.
היד שלו חופנת אותי בכח בין הרגליים והוא מצמיד אותי אליו. "את לא זזה." ההוראה הכי נוראית שהוא יכל לתת לי, איך אני אמורה לא לזוז כשהוא משגע אותי?!
הנשיקות על הצוואר ממשיכות ואני נרטבת עוד ועוד, התחתונים שלי ספוגים ברמה מביכה, ברמה שאני חוששת שהרטיבות תעבור למכנסיים.
הוא חופן את החזה שלי בעוצמה, העדינות מתחילה להיעלם, עוד נשיכה על הצוואר ולשון שעוברת על סימני השיניים ומרגיעה את הכאב.
הוא מושך את הקוקו שלי אחורה, מפנה לעצמו עוד מקום על הצוואר ואני בטוחה שאני מכוסה בסימנים. הוא צמוד אליי ואני מרגישה את הזין הקשה שלו על התחת שלי, מתחכך, מדליק אותי יותר. אם הוא יעביר את היד שלו בין הרגליים שלי אני אתפוצץ, אני אגמור באותה השנייה ואף הוראה לא תעצור אותי.
צביטות חזקות על הפטמות, עוד משיכה של השיער ואני מאבדת את עצמי למגע שלו, אין לי מושג מה קורה, אין לי טיפת שליטה על התגובות של הגוף שלי, הדבר היחיד שעובר לי בראש זה 'לא לזוז'.. ואז הוא נעלם, הוא קם ואני מנסה להתייצב, לנשום עמוק ולא ליפול על הפרצוף.
הוא תופס את השיער שלי בכח ומושך אותי לעמידה, הפעולה משפילה אבל הפמיניזם שלי לא חלק מהמפגש הזה. אני נותנת לרגש להוביל אותי מבלי לחשוב על אגו ועל הגדרות 'נורמליות' של כבוד. אני לא מרגישה מושפלת, אני לא מרגישה מובכת ולא מכובדת, אני מרגישה כמו האישה הכי סקסית בעולם.
יד אחת שלו בתוך השיער שלי והשנייה על החגורה שמלופפת סביב הידיים שלי והוא מוביל אותי לחדר השינה.
אנחנו נעצרים מול המיטה והוא מסובב אותי אליו. "מה מילת הביטחון שלך, שני?"
אני מסתכלת עליו במבט מטושטש ולא מרוכז ומנסה להבין מה הוא שואל, מילת ביטחון?
"שני, תהיי איתי, אני בטוח שיש לך מילת ביטחון, אני בטוח שחשבת על זה, את חושבת על הכל. מה מילת הביטחון שלך?"
כן, חשבתי על הכל, דמיינתי הכל, עשיתי שיעורי בית ולמדתי את המושגים והחוקים בעולם המטורף הזה שברחתי ממנו יותר מדי זמן.
"משפט." הוא מחייך, התשובה שלי מבדרת אותו.
"כמובן." הוא אומר ומלטף אותי בעדינות שחשבתי שאני כבר לא ארגיש הלילה. "שני…" הוא קורא בשם שלי כמו תפילה ועוצר, הידיים שלו רכות וזהירות על הלחיים שלי והוא מנשק אותי.
נראה שהוא נרגע והדחיפות שהשתלטה עליו לפני כמה רגעים נעלמה, הוא מנשק אותי באטיות, טועם את השפתיים שלי, את הלשון. הוא מנשק את הלחיים שלי, את המצח, עין, עין ולבסוף נשיקה קטנה על האף.
אני מסתכלת עליו ועוצמת הרגש מציפה אותי, העיניים שלי מתמלאות דמעות והוא מחבק אותי אליו, עוטף אותי בחום שלו. שנינו לבושים במכנסיים בלבד, צמודים חזה אל בטן ואני מרגישה קטנה וחלשה, אבל בטוחה. הראש שלי מגיע רק לחזה שלו והזרועות החזקות שלו מקיפות אותי, מייצבות אותי ואני נותנת לעצמי להיסחף עם ההרגשה שהכל יהיה בסדר, אפילו שאני יודעת שלא, שזה זמני ושהתוצאות של המעשים שלי ממש מעבר לפינה. אני נותנת לעצמי להרגיש וליהנות מהרגע.
"מילת הביטחון שלך היא 'משפט', ברגע שאת אומרת אותה הכל נעצר ואנחנו מדברים על מה שהוביל אותך להשתמש בה. למילה 'לא' אין משמעות, אם תבקשי ממני לעצור זה לא ישנה כלום, רק מילת הביטחון יכולה לעצור סשן שאני מוביל.
אני לא מתכוון לרחם עליך או ללכת לאט, אני לא חושש להלחיץ ולהפחיד אותך, את תקבלי אותי כמו שאני, בלי מסיכות. את פונה אליי בתור 'אדוני', את לא משתמשת בשם שלי ולא מתווכחת איתי, אלא אם את מחפשת להיענש.
אם את צריכה שאני אשתמש ביותר כח, אם את צריכה כאב, תבקשי. אל תנסי לעורר את הכעס שלי ואל תתחצפי בשביל עונש פיזי שיגרום לך עונג. אם תנסי לקחת את השליטה בדרכים עקיפות, העונש שתקבלי לא יהיה מענג, אני מבטיח.
את לא גומרת בלי רשות, האורגזמות שלך שייכות לי.
את לא נוגעת בעצמך, הגוף שלך שייך לי.
את לא נוגעת בי ללא הנחייה מפורשת או קבלת רשות.
אם תתנגדי לי, זה רק ידליק אותי יותר. אם תנסי להוביל, זה רק יגרום לי לרצות לשלוט בך יותר.
אל תפחדי לדבר איתי ולבקש ממני כל דבר, אני תמיד אענה לך ואכבד את הרצונות והצרכים שלך.
אם משהו לא נעים לך, את אומרת לי, אל תקריבי את עצמך ואת ההנאה שלך בגלל המחשבה שמשהו עושה לי טוב. ההנאה שלך היא מה שעושה לי טוב.
אני מעדיף שתעצרי אותי שוב ושוב מאשר שתשתמשי במילת הביטחון.
אני מבטיח לעשות כל שביכולתי בשביל ללמוד אותך, את הרצונות והצרכים שלך, את מה שעושה לך טוב ומה שפחות. אני מבטיח שאני לעולם, לעולם לא אפגע בך רגשית בכוונה, אני מעריך אותך ואני מכבד אותך. הסיפוק והאושר שלך הם הדברים הכי חשובים לי.
אני ברור?"
את המונולוג הזה הוא מגיש כשהידיים שלו עדיין סביבי והפה שלו ליד האוזן שלי, הכל נאמר בטון מרגיע ושלו, כמעט כמו סיפור.
"אתה ברור."
"שאלתי, אם אני ברור?"
לוקח לי כמה רגעים להבין למה הוא שואל שוב. "אתה ברור, אדוני."
"ילדה טובה."
עידן
אני מחבק את שני אליי חזק, מנסה לשדר לה את הביטחון שלי בסיטואציה ובקשר שלנו. זה הולך להיות הסשן הראשון שלה וההתנהלות שלי קריטית. היו לא מעט מקרים של סאבים שחוו חוויות מאכזבות בסשן הראשון שלהם והתרחקו מהעולם הזה.
אני לא יודע מה הציפיות שלה ממני ואני גם לא מתכוון לשאול הפעם, לא הגעתי לכאן הערב במטרה להכניס אותה סוף סוף לעולם שלי, רק רציתי לראות שהיא בסדר ומצאתי אותה במצב רגשי מעורער. היא מפחדת ממשהו, הביטחון שלה פגוע והיא מבולבלת, נכנסנו לסשן ממקום טבעי ולא מתוכנן.
אני מרגיש שזה מה שהיא צריכה כרגע, היא צריכה את השליטה שלי, היא צריכה שאני אקח את המושכות אליי ובעיקר היא צריכה להירגע.
אני מושך את הקוקו שלה אחורה בחוזקה בשביל לראות את הפנים שלה, היא נראית כל כך קטנה ועדינה פתאום. "יש לך שאלות אליי לפני שאנחנו מתחילים?"
"לא, אדוני."
'אדוני', עדיין לא הרווחתי את התואר הזה אבל אני ארוויח אותו והוא יהיה שלי בזכות ולא בחסד.
אני לוקח צעד אחורה ומסתכל עליה, אני רוצה אותה עירומה. אני מוריד את מכנסיי הפיג'מה שלה ונעצר על הברכיים מול חוטיני לבן מתחרה, רטוב מהנוזלים שלה. אני נותן לה נשיקה קטנה בדיוק על אזור הדגדגן מעל התחתונים ופושט אותם.
למרות שהדבר שאני הכי רוצה עכשיו הוא לקבור את עצמי בין הרגליים שלה, דחיית סיפוקים היא שם המשחק.
אני קם ומרים אותה מעבר לכתף שלי כמו ילדה קטנה והיא צוחקת. יופי, זה מה שקיוויתי, אני רוצה להעלים את העצב והפחד מהמבט שלה.
אני משליך אותה על המיטה ונותן לה סטירה קלילה על התחת. "אני יורד להביא משהו מהרכב, אל תלכי לשום מקום." אני נותן את ההוראה הזאת בהומור והיא צוחקת שוב, לאן היא כבר יכולה ללכת קשורה ועירומה..
אני לא טורח ללבוש חולצה, הרכב בחניון הפרטי מתחת לבניין המגורים שלה והשעה מאוחרת. למדתי מניסיון העבר של איתמר ואלינה, תמיד להיות מוכן עם תיק משחקים נייד.
תוך פחות מחמש דקות אני נכנס בחזרה לחדר השינה עם התיק ביד והמראה שלה שוכבת על המיטה, רגל על רגל עם הידיים קשורות מאחורי הגב, מדליק אותי יותר מהכל.
היא מזיזה את הרגליים בחוסר סבלנות, מסתכלת עליי בכעס ונראית כמו דומית שמחכה לסאב הסורר שלה ולא כמו סאבית כנועה.
"יש לך משהו להגיד, סאבית?" אני שואל אותה בעניין, סקרן לשמוע את התשובה שלה.
"לקחת את הזמן שלך… אדוני." המילה 'אדוני' נשמעת כמו קללה מהפה שלה כרגע.
"עברו פחות מחמש דקות, סאבית." אני מדגיש שוב את המילה 'סאבית', מזכיר לה את מקומה.
"אהמ.. זה הרגיש יותר."
אני מניח את התיק ליד המיטה ותופס אותה בכח, הופך אותה על הבטן ומתיישב על הרגליים שלה, תופס את החגורה בהפגנתיות, מדגיש מי בשליטה. למזלה, היא לא מוציאה מילה מהפה.
"אני מניח שבגלל ההמתנה וההתרגשות, הדקות הבודדות שלקחו לי לרדת לרכב ולחזור, נראו לך כמו זמן ארוך יותר. אבל אני חושב שהתבלבלת קצת, סאבית, את לא באה אליי בטענות, את לא מזרזת אותי ואת לא מדברת אליי בטונים מזלזלים.
כשאת קוראת לי 'אדוני', המילה צריכה לצאת מהפה שלך ביראת כבוד, את לא תפחיתי מהערך של המקום שלי במערכת היחסים הזאת."
"אני לא זלזלתי, אדוני, רק הבעתי דעה….. וחוץ מזה, למה היית חייב ללכת ולהשאיר אותי כאן? מה כל כך חשוב ברכב שהשארת אותי קשורה, עירומה על המיטה שלי?! אם כבר, זאת התנהגות לא מכבדת ומאוד מזלזלת ואני לא בטוחה שאני בכלל רוצה להמשיך את הסשן הזה!"
הדופק שלי מאיץ מהתרגשות, ציפיתי לזה, שני רגילה לשלוט בהכל, היא רגילה שעובדים בשבילה ומפחדים ממנה, היא רגילה שנופלים לרגליה.
היא היתה כנועה ונעימה כשהייתי לידה וזרמנו אבל בשנייה שזזתי ממנה והיה לה זמן לחשוב, הספקות עלו.
היא מתנגדת עכשיו ומאיימת לסיים את הסשן, אבל אני לא שומע את מילת הביטחון. היא מחפשת לאתגר אותי, היא צריכה יד קשה.
"הסשן עדיין לא התחיל, מתוקה, בינתיים רק שיחקנו. את לא זזה ולא מוציאה מילה מהפה, שני. רק תנסי אותי."
אני קם ופותח את התיק ולמרות שהגוף שלה דרוך, היא לא זזה ולא מדברת.
אני מוציא צעיף סטן שחור דק ומכסה את העיניים שלה, אני רוצה לחדד את שאר החושים שלה, השמיעה, המגע, הריח והטעם. אני רוצה שהיא תרגיש הכל.
מחבט הסיליקון מושלם למה שאני מתכנן, הוא מרובע ורחב, פוגע בשטח עור גדול כך שהמכה לא צורמת מדי, אבל החומר ממנו הוא עשוי מעורר את כל העצבים על פני השטח.
אני מתיישב מאחוריה שוב ומניף אותו. "יש לך אישור לצרוח." לפני שהיא מספיקה להבין למה אני מתכוון, המכה הראשונה נוחתת על התחת שלה והצרחה לא מאחרת לבוא.
שני
אש, התחת שלי שורף, זאת התחושה. אני מרגישה שאני עולה באש ואם אני אמשיך לצרוח בעוצמה הזאת אני אאבד את הקול.
חושך סביבי, עידן לקח את חוש הראייה שלי ואני מרגישה את הכאב בצורה מוגברת. הנשימות שלי אפילו רועשות באוזניים. אני שומעת את הכלי שהוא משתמש בו כשהוא פוגע לי בבשר, אני בטוחה שזה מחבט, ראיתי מספיק תמונות באינטרנט.
אני לא יודעת כמה פעמים המחבט כבר פגע בי, אני לא יודעת איך לעזאזל אני אשב מחר.. או בחודש הקרוב. אני לא יודעת מה הוא מתכנן ומתי הוא יעצור. אני רק יודעת שמילת הביטחון רחוקה ממני, זה המקום שאני צריכה להיות בו, זה הדבר שאני אמורה לעשות.
עשיתי את ההחלטה הנכונה וכשהאנשים של סרגיי יבואו לקחת אותי, אני אלך איתם בלב שלם.
