איתן – מזון לנשמה – פרק ח

עמית

אחרי שהדר התלבשה סידרנו את הבלגן בשקט יחסי. "יחסי" כי היא לא הפסיקה למלמל לעצמה על כך שאלינה תרצח אותה אם היא תדע לאן נעלמו בקבוקים של חומר חיטוי ואבקות אקריל ועוד כל מיני שמות שלא אומרים לי כלום.

כמובן שהיא הכריחה אותי לשטוף את הרצפה בזמן שהיא עמדה מעליי כמו רס"ר צבאי.

"טוב, הכל מבריק ואם אלינה תבוא אליך בטענות, תשלחי אותה אליי, אני אכסה את ההפסדים." אני אומר לה ברצינות מזויפת. הסיטואציה לגמרי מצחיקה אותי.

"אל תחשוב לרגע שאני לא רואה שאתה מת לצחוק עליי." היא אומרת לי בכעס ולוקחת את התיק שלה.

"אני מבטיח לפצות אותך על עוגמת הנפש." אני אומר לה ומתקרב אליה עם מבט מלא משמעות.

"לא לא לא! תוציא את המחשבה מהראש שלך! אין יותר סקס במקום העבודה שלי."

"בסדר גמור, אם יהיה סקס בכל מקום אחר." היא מגלגלת עיניים מהתשובה שלי והשפתיים שלה מתכווצות ממאמץ לא לחייך אליי בחזרה.

"אתה חסר תקנה."

"אמרו לי את זה פעם או פעמיים בעבר."

"אני לא מופתעת."

אני מתקרב אליה שוב והפעם היא לא מתרחקת, היא נותנת לי לחבק אותה. "אפשר להזמין אותך לדייט?"

היא מסתכלת עליי, בוחנת אותי, חושבת על התשובה שלה ואני לא אומר כלום, לא לוחץ עליה, לא מנסה לשכנע. "על מה חשבת?"

"חשבתי על סרט, ארוחת ערב.. לאו דווקא בסדר הזה."

"אוקיי, אני לא מספיק ערנית בשביל לשרוד סרט שלם, אבל יש מסעדה חדשה בקריית חיים אם בא לך. אני מאמינה שאין צורך להזמין מקומות מראש ביום ראשון."

אני מצליח בקושי להסתיר את ההפתעה שלי, הייתי בטוח שהיא תחפש ותמצא תירוץ לדחות אותי. לפחות לדחות את ארוחת הערב.

"יאללה, תשאירי את הרכב שלך, ניסע ביחד. אני אחזיר אותך לכאן."

היא לא עונה לי, רק מהנהנת עם הראש להסכמה ומתקדמת ליציאה. מפעילה את האזעקה ונועלת את הדלת אחרינו.

הנסיעה עוברת בנעימים ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ונכנסים למסעדה.

כשהמלצר ניגש אלינו לקחת את ההזמנה, אני בוחן את ההתנהגות שלה. אין לי מושג איך היא, מה עובר עליה, האם היא ממשיכה להקיא. אני גם לא באמת יודע אם זה משהו קבוע, הייתי עד רק למקרה אחד.

מעניין אותי מה היא תזמין והאם היא תאכל את הכל. מעניין אותי איך היא תגיב להזמנה שלי והאם הארוחה הזאת תהיה מבחן נוסף בקשר שאני מקווה שיתפתח בינינו.

היא מזמינה סלט עם נתחי עוף אפויים ובקבוק מים, אני מזמין המבורגר וקולה.

אנחנו לא מדברים על אוכל, למרות שהבטן שלי מקרקרת ועם כל אחד אחר כבר הייתי מתלונן בלי הפסקה על כמה שאני רעב ומחכה שהמנה תגיע.

אנחנו מדברים על הכל, רק לא על הפיל שבחדר. העבודה שלה, העבודה שלי שנמצאת כרגע בהפסקה זמנית ואולי מוחלטת. על האגרוף והאימונים עם אביתר, על החברות שלי עם אלינה ועל המשפחה שלה בבאר שבע.

היא מספרת לי על הסיבה שהיא בקריות, שהיא הגיעה לכאן בעקבות מערכת יחסים עם בחור שהיא הכירה בצבא. שהם נפרדו לפני כמה זמן והיא החליטה להישאר כי היא מרגישה שהיא הקימה כאן בית וחיים.

האווירה נינוחה וקלילה, אנחנו צוחקים הרבה ומשתפים אחד את השני בזיכרונות ילדות וחוויות משמעותיות מהחיים שלנו.

כשהאוכל סוף סוף מגיע, מצב הרוח שלי נהרס לחלוטין. החששות שלי מאומתים ואין לי ספק שהדר סובלת מהפרעת אכילה.

היא אוכלת באטיות רבה, מעבירה בכל פעם כף אחת מהסלט לצלחת נוספת. חותכת את הירקות שגם ככה קצוצים ומקציבה לעצמה כמויות מזעריות. כל ביס נלעס שוב ושוב… ושוב. בקבוק המים מסתיים הרבה לפני שהיא אוכלת אפילו רבע מהסלט.

היא מסתכלת עליי ועל האכילה שלי, אני מרגיש שהיא שופטת אותי, בודקת מה אני אוכל ואיך. מחשבת את הקלוריות.

נראה שהיא לגמרי לא מודעת למעשים שלה, היא לא שמה לב להתעסקות שלה ולהרגשה הלא נעימה שהיא משדרת.

היא עוצרת כשהיא מסיימת חצי מהסלט ומסמנת לי שהיא מלאה עד אפס מקום. בדרך כלל המבורגר אחד לא משביע אותי, בייחוד כשאני מתאמן כל כך הרבה. אבל הפעם אני לא מצליח לסיים את המנה שלי. התיאבון נעלם כלא היה ובמקומו ממלאת אותי תחושת לחץ ומועקה.

אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, לא לתת לה להבין כמה שלא נוח לי כרגע, אבל היא קולטת מיד.

"אני לא מצליחה לשלוט בזה." היא אומרת לי בקול חלש וסומק מכסה את הלחיים שלה.

"מה?"

"אני מצטערת שהרסתי לך את התיאבון, אני יודעת שזה לא נעים לאכול לידי, העירו לי על זה בעבר. אני לא שולטת בזה, ניסיתי, אבל אני לא מצליחה."

אני מרגיש שאני ניצב מול דלת פלדה גדולה וכבדה שמאחוריה מסתתרים כל הסודות של הדר. הדלת הזאת נמצאת בינינו, נעולה הרמטית, כבר שנתיים.

הערב, לראשונה, נראה שהיא פותחת אותה מעט, סדק קטן שבוקע ממנו אור.

אני נאחז ברגע הזה ומעריך את המשמעות שלו.

"מי אמר לך את זה?"

"חבר שלי לשעבר, קרובי משפחה."

"מה הם אמרו בדיוק?"

"שהם מרגישים שאני כועסת עליהם כשהם אוכלים, שאני שופטת אותם על הכמויות והבחירה… שאני בוחנת כל ביס, מחשבת את הערך הקלורי ואת מה שיידרש מהם פיזית כדי להוריד את זה."

אני לא עונה לה, אני מפחד להסכים איתה ולומר לה שזה בדיוק מה שאני הרגשתי עכשיו. אני לא רוצה לפגוע בה והאמת שאין לי מושג מה הדרך הנכונה לפעולה.

"הכל נכון."

"מה נכון?" אני שואל בבלבול ושם לב למבט הנחוש שלה, לסנטר המורם. היא עומדת להגיד לי משהו שאני לא באמת רוצה לשמוע, שהיא לא גאה בו, אבל לא מתכוונת להסתיר הפעם.

"מה שהם אמרו, מה שהם הרגישו… מה שאתה הרגשת הערב. אני באמת שופטת אתכם, אני באמת מחשבת הכל. בחנתי כל ביס שלקחת מההמבורגר, כל לגימה מהקולה. אני יודעת כמה קלוריות קיימות בכל מה שנמצא על השולחן וכמה קילומטרים צריך לרוץ בשביל לשרוף אותן.

אני כועסת עליך, על הפזיזות וחוסר המחשבה בהן אתה מכניס את כל זה לגוף שלך. אני כועסת על השלמות שלך, על כך שנראה שמה שאתה אוכל בכלל לא משפיע עליך פיזית.

אני מקנאה בך ובכל האנשים במסעדה הזאת." היא עוצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה ולא יציבה וממשיכה.

"כשאני אוכלת, כשאני ליד אנשים שאוכלים, אני שונאת אתכם."

דמעה אחת סוררת נופלת על הלחי שלה והיא מנגבת אותה במהירות.

"אתה מבין את מה שאני אומרת לך, עמית? אני שונאת אותך כרגע, אני מקנאה בך ואני כל כך שונאת אותך."

היא שוברת לי את הלב. הכאב שלה, העצב שלה מוחשי וכבד בינינו, היא מרסקת אותי לרסיסים.

דמעות נוספות זולגות והיא מנגבת אותן עם אחת המפיות שהמלצר הביא בתחילת הארוחה. מה שמרסק אותי יותר מהכל, זה השקט שלה. היא לא דרמטית, היא לא מתייפחת ומשתמשת במניירות מוגזמות. היא יושבת בקור רוח ותזוזה מינימלית, רק הדמעות שלא עוצרות מרמזות על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה.

"תזמין חשבון בבקשה, אני מאמינה שהדייט נגמר."

 

הדר

אני לא יכולה להסביר את התחושות שעברו בתוכי כשעמית הפתיע אותי בעבודה. כשהוא נישק אותי, כשהוא הכריח אותי להגיב לו בכנות, בדרישה כמעט אלימה.

האגרסיביות שלו, הדומיננטיות, גרמו לי להרגיש שבכח הרצון שלו בלבד הוא יכול להילחם בכל השדים שלי.

שאם רק הוא יחליט, החברה שלי תעזוב אותי בשקט. שאם הוא באמת מאמין שאני האחת בשבילו ושאני יכולה לגרום לו אושר, אז זה מה שיהיה. הפחדים ייעלמו, השריטות, העכבות.

הביטחון העצמי שלו ממכר ומשכר, הוא גורם לי לרצות שהדברים יהיו אחרת ולכמה דקות של עונג מושלם, נתתי לעצמי להאמין לו.

כשהוא הזמין אותי לדייט, עם החיוך הכובש שלו והכריזמה הבלתי ניתנת להכחשה, זיהיתי את ההזדמנות שלי.

ההזדמנות להראות לו מי אני באמת, עם מי יש לו עסק, עבור מי הוא נלחם. ההזדמנות לפגוע בו, להגעיל אותו עם הטקסים המיוחדים שיש לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה.

ההזדמנות להבריח אותו אחת ולתמיד.

אז ויתרתי על הסרט, חבל על הכסף שלו והלכתי ישר על הארוחה.

למרות שההתנהגות שלי בזמן האוכל בדרך כלל לא ניתנת לשליטה, בארוחות השישי אצל אימא שלו הצלחתי להסתיר אותה טוב. התרכזתי רק בצלחת שלי, רק במה שאני מכניסה לפה שלי ולא העזתי להרים מבט לשאר יושבי השולחן בזמן שהם אוכלים.

חשבתי על כל משפט שאמרתי ודאגתי לשמור על קשר עין בזמן שיחה ולא לפזול לצלחות.

הערב נתתי לעצמי יד חופשית, לא חשבתי על המעשים שלי, לא ניסיתי לשלוט בתנועות ובמבטים. הייתי אני, האני הכי אמתית וכנה שלי. ללא מסיכות וללא הצגות.

נתתי לו לראות, לפחות לכמה דקות, איך זה מרגיש לבלות לצד אדם שסובל מהפרעת אכילה. נתתי לו לראות מה מצפה לו, אם הוא ימשיך לחזר אחריי ולנסות לבנות איתי מערכת יחסים.

אני יודעת עכשיו שאין לי כח להילחם בו, אני גם לא באמת רוצה. אני רוצה אותו, אני רוצה להיות איתו, אני נמשכת אליו ומעוניינת בתשומת הלב שלו, ברגשות שלו.

אני לא מסוגלת לדחוף אותו בכל פעם ולדחות את הניסיונות שלו. ברור לשנינו כבר שאני אשבר, שהוא יקבל את מה שהוא רוצה כי זה גם מה שאני רוצה.

אז שמתי את הקלפים על השולחן, בידיעה מוחלטת שהדרך היחידה להוציא אותו מחיי, היא לגרום לו לצאת מהם מרצונו החופשי.

לגרום לו לוותר עליי, כי אני לא שווה את המאמץ.

המבט שלו כשסיפרתי לו על המחשבות שלי, את האמת שלי, שבר לי את הלב. ראיתי את הרחמים, את הפחד, את הדאגה.

פגעתי בו, הכאבתי לו ופקחתי את עיניו. זו לא אגדה והוא לא האביר על הסוס הלבן שהגיע להציל אותי.

אלה החיים כמו שהם עבורי, מכוערים, אפלים, מלאי עצב ובדידות.

לא יכולתי לעצור את הדמעות, הבושה קשה מנשוא. הוא האדם הראשון חוץ מאימא שלי שאני מספרת לו בכזאת חופשיות על המלחמה התמידית בראש שלי. על המחשבות הפוגעניות והכעס.

כשראיתי שהוא לא מגיב, לא ממשיך עם השאלות, ביקשתי שיזמין חשבון. למה להמשיך עם החוויה הנוראית הזאת? אני מעדיפה לגאול אותו מייסוריו.

"מתי היתה הפעם האחרונה שהקאת?" השאלה תופסת אותי לא מוכנה והתשובה נפלטת מהפה שלי עוד לפני שאני מבינה מה אני באמת אומרת.

"ביום שישי בבוקר."

"למה דווקא אז?"

"אכלתי קרואסון עם אלינה, קרואסון שוקולד, כמעט חמש מאות קלוריות." הכמות היומית שלי במאפה אחד קטן. הנתון קיים בראש שלי כבר שנים ואני שולפת אותו בקלות.

"למה לא הקאת מאז? לא אכלת?"

"אכלתי האמת, אכלתי שלוש ארוחות מסודרות בשאר היום וגם אתמול. הארוחה איתך עכשיו היא הארוחה השלישית היום."

"איך את מסבירה את זה?"

"אין לי הסבר, אני בעצמי מנסה להבין. אני לא אוכלת הרבה ואני בוחרת את המזון בקפידה.. אבל אני אוכלת."

"אני מניח שהיית בטיפול. אמרת שהעירו לך על ההתנהגות שלך בעבר, אני מאמין שאלה היו אנשים שידעו על.. הבעיה שלך."

"כן, הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שנים. היתה תקופה רגועה כשלמדתי בתיכון ובתחילת הזוגיות שלי עם ליאב, החבר שלי מהצבא. אבל ההפרעה חזרה לבסוף."

זאת הפעם הראשונה שאני מודה בזה בקול רם, שההפרעה חזרה.

"למה את לא בטיפול עכשיו?" שאלת השאלות.

"כי אני לא רוצה."

"למה?"

אני לא יכולה להמשיך את השיחה, הדופק שלי מאיץ וזיעה קרה עוטפת אותי. אני לא יכולה יותר. אני חייבת לצאת מכאן, אני רוצה הביתה.

"הדר, תנשמי עמוק, הכל בסדר. אני לא אשאל יותר, אני מבטיח שהערב לא אשאל יותר שאלות בנושא הזה."

הערב, הערב הוא לא ישאל, אבל מחר כן.

"תזמין חשבון." אני אומרת לו ומסמנת בעצמי למלצר.

כשעמית זורק כמה שטרות על השולחן אני כבר עם התיק על הכתף ממהרת ליציאה. אני לא יכולה לנשום, אני חייבת אוויר.

הוא רץ אחרי אבל לא תופס אותי, לא מנסה לעצור אותי. אני הולכת בהליכה מהירה לכיוון הרכב והוא הולך אחריי, ללא מלים. הוא לא קורא בשמי ולא מנסה להרגיע אותי, הוא רק מלווה אותי בדממה.

דווקא הדממה הזאת והליווי הם אלה שמצליחים להרגיע מעט את התקף הפניקה.

אנחנו נכנסים לרכב ועמית מיד פותח את החלונות, נותן לרוח הקרה למלא את החלל ולייבש את הפנים הרטובות שלי, חלק מדמעות וחלק מזיעה.

אני מרגישה שאני בוערת מבפנים אבל קר לי, אני רוצה להקיא ואני גם לא רוצה. הבחילה לא מהאוכל, אלא מהגילויים והחיטוט בפצע הנפשי.

הוא לא נוסע לסלון היופי, אלא לרחוב שלי. כשהוא נעצר מתחת לבניין המגורים שלי, אני מסתכלת עליו בשאלה.

"הדר, אני רוצה לעלות איתך אליך לדירה, אני רוצה לישון איתך הלילה. איך את מרגישה לגבי זה?"

"עמית, אני בטוחה שאתה מבין שאני לא במצב רוח לארח ובטח שלא במצב רוח לסקס….."

"לא לזה התכוונתי ואני בטח שלא מצפה לסקס אחרי השיחה שלנו. אמנם אני גבר אבל אני לא לגמרי אידיוט." הוא אומר במטרה להצחיק אותי ומצליח לשפר מעט את האווירה הקודרת.

אני מהנהנת עם הראש להסכמה ללא מלים. חלק בגלל שהגוש בגרון שלי לא נותן לי לדבר וחלק בגלל שאני לא באמת יודעת מה להגיד כרגע.

אנחנו עולים לדירה הקטנה שלי בקומה השלישית בדממה. הבניין ישן ואין בו מעלית, העלייה ברגל כמה פעמים ביום היתה חלק מהשיקול שלי לעבור לכאן.

אנחנו נכנסים לדירה ואני מכוונת אותו ישירות לחדר השינה, כבר אחת עשרה בלילה ואני רגילה לישון בשעה הרבה יותר מוקדמת. התשישות מיום העבודה הארוך וארוחת הערב הסוערת סחטו אותי לחלוטין.

אנחנו מתפשטים באטיות, מגניבים לפעמים מבטים אחד לשנייה ונכנסים למיטה, מתחת לשמיכת הפוך.

"אני מאמינה שיהיה לך חם בלילה, יש שמיכות דקות בארון, אם אתה רוצה. אני סובלת מקור."

אני לא מחכה לתשובה שלו ומפנה לו גב. אני לא מסוגלת להמשיך להסתכל עליו ולנתח כל הבעה שלו. הלוואי שהשינה תבוא מהר.

אני מרגישה תזוזה על המזרון ועמית נצמד אליי בעדינות מאחור, מחבק אותי ומריח את השיער שלי. אין שום דבר מיני בפעולות שלו, שום דבר תובעני. רק חיבוק ונחמה.

דמעות חדשות נופלות על הכרית שלי ואני שמחה שהוא לא רואה אותן.

אחרי כמה דקות של שקט בחושך, אני שואלת אותו בקול חלש: "למה אתה פה? למה אתה מתעקש כל כך?"

"כי את שווה את זה."

איתן – מזון לנשמה – פרק ז

הדר

לא הקאתי כבר מעל לארבעים ושמונה שעות, מיום שישי בבוקר.

את יום שבת העברתי לבד, עם עצמי והמחשבות שלי. ברגע שחזרתי הביתה אחרי המפגש עם עמית, כיביתי את הפלאפון, לא רציתי לתת לו את ההזדמנות ליצור איתי קשר.

או שאולי פחדתי שהוא אפילו לא ינסה, אז העדפתי לכבות את הפלאפון ולא לדעת, לא להעביר את היום בציפייה ולבסוף אכזבה.

אני לא יודעת למה אני לא מקיאה, מאיפה הדחף לשמור על עצמי, לחזק את הגוף שלי. שקעתי בעבודה, בלקוחות ובמחשבות בלתי פוסקות על עמית ועל כל מה שהיה בינינו בליל שישי.

בכל פעם שאני מתיישבת על הכיסא שלי בחוסר זהירות, אני נזכרת בו. כל תנועה של הגוף שלי, כל שריר שחווה מאמץ לא רגיל, גורמים לי לחשוב עליו.

הראש שלי כל כך עמוס בעשייה ומחשבות, שאוכל מטריד אותי פחות ופחות.

אני יודעת שאני פחדנית, אני יודעת שאני בורחת ממנו ושזה זמני. המפגש הבא שלנו בלתי נמנע. אלינה היא גיסתו לעתיד וחברה הכי טובה שלו. אימא שלו לקוחה שלי ובלי קשר, אנחנו גרים באותה הקיריה הקטנה. מרחק של כמה דקות נסיעה קצרות.

אבל אני מנסה לדחות את הקץ כמה שיותר וברור לי שהקץ יגיע. אין לנו סיכוי, לעמית ולי, אנחנו פגומים מדי, שבורים ולפחות אני, לא מספיק חזקה בשביל להילחם על עתיד טוב יותר.

הוא יבין את זה, אם לא הבין עד עכשיו. הוא יבין שאני לא בשבילו, לא טובה לו ושאין למה להמשיך.

"הי בובה, יש לך דקה בשבילי?" אלינה שואלת אותי כשאני מכינה עוד כוס קפה במטבחון.

"כן אבל שיהיה זריז, הבוסית שלי לא אוהבת שאני מקשקשת עם חברות." אני עונה לה עם חיוך והולכת אחריה לעמדה שלה.

אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה ולפי מבט האי נוחות שלה, אני מבינה שהיא הולכת לדבר על נושא שאני לא רוצה לפתוח.

"הדר, מעבר ליחסי העבודה בינינו, אני מחשיבה אותך לחברה טובה שלי. זה הדדי?"

"ברור, את יודעת כמה אני מכבדת אותך בתור מנהלת, אבל אני מעריכה אותך גם כאישה, כחברה. למה את שואלת?" אני יודעת למה היא שואלת, אני יודעת לאן היא חותרת, אבל בינתיים אני מעדיפה להקטין ראש.

"כי אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות אישיות ולפני זה רציתי לוודא שזה בסדר מצדך."

"אוקיי, תשאלי."

"את יודעת שעמית הוא החבר הכי טוב שלי, גדלנו ביחד והוא אח של איתמר, אז אנחנו גם משפחה. זה ברור שיש ביניכם משהו ושניכם מאוד דיסקרטיים, אז אני לא יודעת מה זה המשהו הזה…."

"אלינה, תשאלי את מה שאת רוצה לשאול." אני קוטעת אותה בחוסר סבלנות. היא רוצה לדעת מה קורה בינינו, היא רוצה לדעת מה אני רוצה ממנו, מה אני עושה איתו. מה לעזאזל הוא עושה איתי! אני בטוחה שהיא לא מבינה מה הקשר בינינו ומה הוא מוצא בי בכלל, אני בטוחה שהיא מדמיינת אותו עם מישהי שונה ממני לחלוטין, מישהי כמוה. חזקה, סקסית, עצמאית.

"את צודקת, אני סתם הולכת סחור סחור כי אני מרגישה שאני בוגדת בעמית כשאני עושה את זה, כשאני פונה אליך מאחורי הגב שלו ואפילו מעזה לחשוב את המחשבות האלה." היא שומטת לרגע את הראש קדימה, מעבירה אצבעות בשיער השחור המלא שלה והיא נראית עייפה, טרודה. "הדר, את בטוחה שאת יודעת מה את עושה כשאת נכנסת למערכת יחסים איתו? הוא סובל מפוסט טראומה ורק לפני שבוע וחצי הוא תקף אותך באמצע ארוחה משפחתית ללא שום היגיון.

אני אוהבת את עמית, אני אוהבת אותו יותר מהרבה אנשים ואני רוצה עבורו את הטוב ביותר. אבל אני אוהבת גם אותך ולמרות שזה אידיאלי שתהיו ביחד וכולנו נשמח מאוד לראות את זה קורה, אני עדיין מפחדת.. אני מפחדת שהוא יפגע בך, שהוא יאבד שליטה שוב."

"רגע, רגע, אני רוצה לראות אם אני מבינה אותך נכון. את דואגת…לי? את מפחדת שהוא יפגע…בי?"

"כן, זה לא ברור? מה חשבת שאני רוצה לשאול אותך?" היא מסתכלת עליי בבלבול ותחושה הזויה משתלטת עליי. תחושה של חום ואהבה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל העיניים שלי מתמלאות דמעות.

היא לא רוצה להרחיק אותי מעמית, היא לא תוהה מה לעזאזל הוא עושה איתי… היא דואגת לי, היא מפחדת שהוא יפגע בי, כי היא אוהבת אותי.

"אני לא יודעת. זאת אומרת, לא ידעתי מה את מתכוונת לשאול אותי, אבל לא ציפיתי לזה."

"כולנו דואגים לך, הדר. קלטנו מזמן את הכימיה ביניכם ותאמיני לי שחיכינו לרגע שהוא יזמין אותך לדייט. את מושלמת בשבילו והוא בשבילך, לפחות ככה אנחנו חושבים.

אבל ברגע שקרה מה שקרה, כשעמית סיפר לנו כמה הוא סובל וכמה הוא… לא יציב… בקיצור, את מבינה לאן אני חותרת. אני פשוט רוצה שתשמרי על עצמך ושתדעי שאם את צריכה משהו, כל דבר, אני כאן. את לא לבד. אמנם המשפחה שלך בצד השני של הארץ אבל את לא לבד כאן, את מוקפת בעוד משפחה, באנשים שמאוד אוהבים אותך. אוקיי?"

אני לא לבד, אנשים אוהבים אותי.

"אוקיי, תודה, באמת. זה מאוד מרגש אותי שאתם דואגים לי ככה, אבל אל תטרידו את עצמכם יותר מדי. לא קורה בינינו כלום, זה לא רציני, אין מערכת יחסים. אנחנו ידידים, לא יותר."

"זה בסדר, הדר, את לא חייבת לספר לי. אני מכבדת את הפרטיות שלכם, רק רציתי להעביר מסר." היא עונה לי במהירות ומסמנת עם היד שאנחנו לא חייבות להיכנס לזה. היא לא מאמינה לי שאין בינינו שום דבר.

"אני אומרת את האמת, אלינה, אין בינינו כלום. לא יכול להיות בינינו כלום."

אני אומרת את המלים יותר לעצמי, חוזרת אחריהן כמו מנטרה. "אין בינינו כלום."

אני קמה מהכיסא ופונה לכיוון העמדה שלי, אבל ברגע האחרון אני מסתובבת אליה בחזרה, אני חייבת להגיד לה עוד משהו.

"ההתנהגות שלו ביום שישי, הכעס… זה לא היה חסר היגיון. הוא לא התעצבן סתם.. עשיתי משהו שהכעיס אותו, משהו שלא הייתי צריכה לעשות. הוא לא פעל מרוע, הוא פעל מפחד, הוא דאג לי.

אני מבינה עכשיו שהוא לא שיתף אותך במה שקרה בינינו, אבל חשוב לי שתדעי שאני לא כועסת עליו ואני לא מפחדת ממנו, פיזית. עמית לעולם לא יתקוף אותי או יכאיב לי, ליבנו את העניינים בינינו והכל בסדר. הוא אחד האנשים היותר טובים שאני מכירה ולא הייתי מגדירה אותו כ'לא יציב'."

היא מסתכלת עליי בריכוז, מקשיבה למונולוג הקצר שלי ואני רואה את ההקלה על הפנים שלה, אני רואה כמה שהמלים שלי מנחמות אותה. היא אוהבת אותו כל כך, היא דואגת לו וחוששת לעתיד שלו. במובן מסוים היא אחותו והמצב הנפשי שלו גובה מחיר מכל המשפחה.

אני שמחה שיש לי את האפשרות לחזק אותה, לחזק מישהו ועל הדרך להתחזק בעצמי.

 

עמית

אני לא יודע כמה פעמים התקשרתי להדר ביום שבת, הפסקתי לספור את הניסיונות בשלב מסוים. הפלאפון שלה היה כבוי, או יותר נכון, היא כיבתה את הפלאפון שלה. ברור לי שזה מכוון, היא לא רצתה לשמוע ממני.

חשבתי לשלוח לה כמה הודעות שהיא תראה ברגע שהיא תפעיל את המכשיר, אבל אחרי שכתבתי ומחקתי עשרות משפטים, הבנתי שאני גרוע בניסוח בכתב ומעדיף לדבר איתה פנים אל מול פנים.

שקלתי לנסוע אליה, אבל עדיין המחשבה על הגעה לדירה שלה ללא הזמנה, מרגישה לי כמו חדירה לפרטיות. מרגישה לי כמו משהו שעדיין אין לו מקום במערכת היחסים השברירית שלנו.

נתתי לה את היום האחד הזה לחזק את החומות ולשקר לעצמה שאין בינינו כלום, שאני לא חשוב לה. גם היום לא יצרתי איתה קשר, לא רציתי להפריע לה בעבודה, אבל עכשיו אני עומד מחוץ לסלון היופי ומחכה ללקוחה שלה שתצא.

אלינה יצאה לפני חצי שעה בערך ואמרה לי שהדר לבד בפנים עם הלקוחה האחרונה. דקה אחרי שהלקוחה יוצאת אני נכנס ומחפש אותה בתחושת ציפייה והתרגשות שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

התגעגעתי אליה, אני רוצה לראות אותה, אני רוצה לגעת בה.

הפעמון שממוקם מעל הדלת מאותת על הכניסה שלי ואני שומע את העקבים של הדר מתקתקים על המרצפות.

"מיטל, שכחת משהו?…." היא שואלת בהיסח דעת כשהיא יוצאת מהחדר האחורי. כשאני לא עונה לה, היא מרימה אליי מבט מופתע. "עמית, חשבתי שאתה הלקוחה שלי… זאת אומרת, הלקוחה שלי בדיוק יצאה וחשבתי שהיא שכחה משהו."

"כן, ראיתי אותה יוצאת, חיכיתי שהיא תצא."

היא מסתכלת עליי והראש שלה מוטה מעט הצדה במחשבה. מעניין על מה היא חושבת כל הזמן. היא מנתחת כל משפט שאומרים לה, כל דבר שהיא שומעת, כאילו שלכל מילה יש אינספור משמעויות נסתרות.

"רצית משהו?" היא שואלת אותי כמו אדם זר, כאילו שלא הייתי בתוכה לפני פחות מיומיים.

"כן, לראות אותך."

"אוקיי… יכולת פשוט לשלוח הודעה או משהו. אין לי זמן עכשיו, יש לי עוד לקוחות." שקרנית.

"לא, אין לך. 'מיטל' היתה האחרונה." אני אומר לה בציניות ומתקרב אליה בצעדים מדודים.

"מאיפה אתה יודע?" היא שואלת אותי ובוחנת את הפעולות שלי, את התנועות שלי. היא צופה בצעדים שלי בדריכות, כמו על חיה מסוכנת שיכולה לתקוף אותה בכל רגע.

"אני יודע. התגעגעת אליי? אני התגעגעתי אליך." אני אומר לה עוד לפני שהיא עונה לשאלה שלי, לא שאני חושב שהיא היתה עונה. אני ממשיך להתקדם לעברה והיא נסוגה לכיוון אחת העמדות מאחוריה, עד שהיא נתקלת בשולחן ואין לה יותר לאן לברוח.

"אני חושב עליך מהרגע שהשארת אותי ברחוב מחוץ לדירה שלי, כמו אידיוט. לא טרחת לשלוח לי הודעה שהגעת הביתה בשלום וכיבית את הפלאפון שלך."

"נגמרה לי הסוללה ושכחתי את המטען שלי בעבודה. רק הבוקר הפעלתי אותו ולא ראיתי הודעות ממך."

הפעם זה תורי להטות את הראש לצד ולבחון אותה. "את בטוחה שאת רוצה להמשיך לשקר לי, הדר?"

היא לא טורחת למשוך את התירוץ, למרות שזה באמת תירוץ טוב, אבל אני יודע שזה שקר. המבט המהוסס שלה הופך לעצבני, היא מתחילה לכעוס עליי. מצוין.

"מה אתה רוצה, עמית? למה אתה פה? שמעתי לא פעם על משחקי המוחות שלך ו'החוש השישי' ואני לא מעוניינת להשתתף בניסוי. באת בשביל לריב איתי? לקרוא לי שקרנית? או שיש סיבה אחרת למפגש ההזוי הזה."

עד שהיא מסיימת את ההטפה אני כבר עומד צמוד אליה. היא מרימה את הידיים שלה ומניחה אותן על החזה שלי, מנסה להזיז אותי, ליצור בינינו מרחק כלשהו. אני לא נותן לה.

"אמרתי לך למה אני פה, התגעגעתי אליך, רציתי לראות אותך. התקשרתי אליך עשרות פעמים אתמול ובכל פעם הגעתי לתא הקולי. זאת לא הפעם הראשונה שאת בורחת ממני, אבל זאת הפעם האחרונה שאני נותן לך.

בפעם הבאה שאת בורחת, אני רודף אחריך ולא אכפת לי מי יהיה לידינו ומי ישמש כקהל."

"חשבתי שהאחים שלך הם אלה שאוהבים קהל." היא עונה לי באותה הציניות ששולטת בטונים שלי.

"כנראה שזה משפחתי." אני אומר לה ומנשק אותה בכח, תוקף את הפה שלה ותופס את השיער שלה חזק.

היא לא מתנגדת אפילו לשבריר שניה. האצבעות שלה חופנות את השיער שלי והיא מצמידה אותי אליה עוד, מנסה לטפס עליי. פאק אני רוצה אותה.

הגעתי לכאן הערב לדבר איתה, להזמין אותה לארוחה וסרט, דייט נורמלי. אבל ברגע שראיתי אותה בשמלה הקיצית הקצרצרה, נוצר לי קצר במוח והכוונות הטובות עפו מהחלון.

היא משגעת אותי, מוציאה אותי מאיזון וגורמת לי לחשוב עם הזין כמו ילד בן שש עשרה.

אני עוזב לרגע את השיער הארוך שלה ומושך את השמלה שלה מעלה, מעיף אותה ממנה באגרסיביות, למרות שהיא מנסה להתנגד.

"עמית, מה אתה עושה? הדלת לא נעולה, אנחנו באמצע הסלון וכל אחד יכול להיכנס!"

"כבר שמונה בערב וכיבית את רוב האורות, אף אחד לא ייכנס." אני אומר לה וממשיך להפשיט אותה.. החזיה, החוטיני.

"אנחנו לא בטוחים בזה! אתה לא נורמלי!" היא צועקת עליי אבל אני שומע נימה של הומור והתרגשות בקול שלה. הלחיים שלה סמוקות ויש לה ניצוץ בעיניים שראיתי רק פעם אחת, בשישי בלילה, שניה לפני שהיא גמרה.

אני מרים אותה ומושיב אותה על השולחן מולי, היא עירומה לחלוטין ואני עדיין לבוש בג'ינס וטי-שירט. אני שוקל להתפשט גם, אבל דווקא ההבדלים בינינו, העירום שלה והלבוש המלא שלי, מדליקים אותי יותר.

"שייכנסו, שיראו אותנו, שיקנאו בי." אני אומר לה ומנשק אותה שוב. הרגליים שלה נכרכות סביבי מידית, למרות המלים שלה, הגוף שלה פועל איתי בחופשיות.

"התגעגעת אליי גם? רצית לראות אותי? חשבת עליי כמו שאני חשבתי עליך ביממה האחרונה?" באובססיביות.

היא לא עונה לי, היא מתרכזת בפעולות של האצבעות שלה על הכפתורים של הג'ינס שלי. היא פותחת אותם בזריזות, מורידה את התחתונים מעט ומוציאה את הזין שלי, עוטפת אותו עם היד העדינה שלה בלהט, משפשפת אותי במהירות.

"מה את רוצה, הדר? את כל הזמן שואלת אותי מה אני רוצה, למה אני כאן… תגידי לי מה את רוצה."

אני שואל אותה ומעביר את הזין שלי בין הרגלים שלה באיטיות, לא נכנע לפעולות האגרסיביות שלה. היא לא רוצה לדבר, היא לא רוצה לחשוב. אבל אני רוצה לשמוע את המלים, אני חייב לגרום לה לומר אותן, להודות בזה שהיא רוצה אותי כאן, איתה, בתוכה.

היא גונחת מהנאה ומשמיעה קולות מצוקה כשאני מתרחק, כשאני לא נכנע לה ולא נותן לה את מה שהיא מבקשת רק עם הגוף שלה.

אני תופס לה את השיער בכח עם יד אחת, עם השנייה אני מפשק אותה עוד ומחדיר לתוכה שתי אצבעות. היא נוטפת, רטובה וחמה סביבי ואני מת להחליף את האצבעות בזין שלי. אבל לא לפני שהיא תדרוש את זה במלים. "תגידי לי מה את רוצה, הדר." אני אומר לה בקול רם, כמעט צועק עליה. אני מנער אותה מהשיער והסצנה קשוחה, כוחנית וכמעט אלימה.

לפני כמה שבועות לא הייתי מדמיין לרגע שאני אתנהג איתה ככה, שאני ארשה לעצמי להיות כל כך בוטה ושולט. ראיתי אותה כבובת חרסינה עדינה ושברירית, אבל דווקא הצד האלים הזה מדליק אותה יותר מהכל, מוציא ממנה את התגובות הכי כנות וחסרות מעצורים.

אני מסובב את האצבעות בתוכה, משפשף את נקודת הג'י שלה והיא נרטבת יותר, גונחת בקול ומנסה למצוא חיכוך לדגדגן כדי להגיע לאורגזמה. אני מכוון את היד שלי בכוונה נמוך יותר כדי למנוע ממנה את הסיפוק. אני לא מתכוון להקל עליה, אני לא רוצה לבחור בדרך הקלה.

היא נלחמת בזה, נלחמת בי. העיניים שלה מתמלאות דמעות תסכול והיא מתחילה לשרוט אותי, למשוך את החולצה שלי. היא מנסה לגרום לי לאבד את השליטה, לזיין אותה סוף סוף מבלי שהיא תצטרך לתת קצת מעצמה. זה לא יקרה.

"אני לא אכנע לך, הדר, אני לא מרחם עליך ואני לא מתכוון לתת לך להיכנס לדמות הנשלטת. זה לא מי שאת וזה לא מה שאני רוצה. תגידי לי מה את רוצה ממני!!"

היא נשברת, האיפוק נשבר והיא מעיפה לי סטירה מצלצלת שתשאיר סימן לפחות בשעה הקרובה. אני המום מהפעולה, המום מהשיגעון ששולט כרגע בשנינו. "תזיין אותי, עמית! פאקינג תזיין אותי כבר!!"

אני דוחף אותה לשכיבה על השולחן, הכלים שהונחו עליו ביסודיות עפים לכל מקום. כוס קפה מתגלגלת ומתנפצת ואחריה גם תמונה ממסוגרת ובקבוקונים מלאים בנוזלים שנשפכים על הרצפה.

אני תופס את הרגליים שלה, מניח אותן על הכתפיים שלי וזוכר ברגע האחרון לשים קונדום. החדירה המיוחלת מוציאה משנינו גניחות וקללות, אנחות הנאה וכאב.

היא מרימה את הידיים ותופסת את השולחן מעליה. המראה שלה פורנוגרפי, סוטה, מחרמן. החזה הקטן שלה קופץ עם כל חדירה כוחנית ואני חופן אותו, צובט לה את הפטמות עד שהן נהיות אדומות ונפוחות. היא צורחת את השם שלי שוב ושוב, גונחת ומייללת, מעולם לא ראיתי אישה יותר סקסית ממנה. מעולם לא רציתי משהו יותר מאותה.

אני מושיט יד לכתף שלה, תופס אותה ודוחף אותה מטה עם כל חדירה לתוכה. ככל שאני משתמש ביותר כח היא נרטבת ומתכווצת סביבי יותר.

אני לא יכול להתאפק, אני לא יכול לדחות יותר את האורגזמה. אני מצמיד את האגודל שלי לדגדגן שלה ועם המגע הראשון היא מתפוצצת סביבי וסוחטת אותי עד הטיפה האחרונה.

אני מקלל את הקונדום שמפריד בינינו, אני מקלל את הכדור שהיא לקחה ביום שישי ואני מקלל את השריטות של שנינו שמונעות מאתנו להתחיל ולסיים ככה כל יום. עם ההנאה המוחלטת הזאת.

"את לא בורחת ממני יותר. אני לא אתן לך."

איתן – מזון לנשמה – פרק ו

הדר

הוא משכיב אותי על הספה ומפשק את הרגליים שלי, מסתכל עליי, בוחן אותי ואני לא מצליחה להפסיק לזוז. אני מרגישה סקסית, אני מרגישה חמה ורטובה.

הוא נעמד מולי ומוריד את הג'ינס שלו, נשאר עירום כמוני ואני חסרת סבלנות. אני מושיטה אליו את הידיים שלי, קוראת לו ללא מלים שיבוא אליי ויכסה אותי עם הגוף הגדול שלו.

הוא נשכב מעליי ומנשק אותי, טועם את עצמו בתוך הפה שלי, מלקק את השפתיים שלי ומוצץ את הלשון. הוא ממוקם בין הרגליים שלי ואני מניעה את האגן, משתפשפת עליו ומרגישה איך הזין שלו מתקשה בחזרה.

אני כל כך רטובה, כל כך מוכנה לכל מה שהוא יכול לתת לי. אני לא עוצרת את התנועות שלי, החיכוך מושלם. אני זזה בתנועות חדות ומהירות, לוקחת את מה שאני רוצה ממנו ואחרי כמה רגעים האורגזמה סוחפת אותי. אני גונחת את השם שלו שוב ושוב והוא ממשיך לנשק אותי, להשתפשף עליי בחזרה בזמן שהגלים עוטפים אותי. עד שאני נרגעת.

הגוף שלי נמרח על הספה בחוסר אנרגיה מוחלט, אני רוצה לישון שעות, לנוח, לצבור כוחות… אבל עמית רוצה משהו אחר.

השפתיים שלו נסגרות סביב הפטמה שלי ומלקקות אותה בתאווה, מוצצות אותה חזק ואני מתחילה להתעורר לחיים. החזה שלי קטן והוא שואב כמעט את כולו לתוך הפה שלו, כל פעולה שולחת זרמים של חשמל לדגדגן שלי, אני מרגישה אותו בכל מקום.

הוא עובר לפטמה השנייה ומקדיש לה את אותה תשומת הלב ואני גונחת שוב, מתחילה לנוע שוב.

הוא ממשיך לרדת עם נשיקות רטובות לבטן שלי, מכניס את הלשון שלו לתוך הטבור שלי ונושך לי את המותניים. מוצץ את העור ומשאיר עליי סימנים אדומים.

אני לא חושבת על כלום, אני לא מפחדת מכלום ונראה שגם הוא, אנחנו שקועים בתוך ההנאה.

כשהוא נעצר עם הפנים בין הרגליים שלי ומסתכל, אני רוצה לתפוס את הראש שלו ולהצמיד אותו אליי, להכריח אותו ללקק אותי. להפסיק למשוך אותי ולהתעלל בי.

אני כמעט עושה את זה אבל הוא זז לפני שאני פועלת. הוא מתחיל ללקק אותי ביסודיות, מהכניסה לגוף שלי ועד לדגדגן. מלקק כל פינה וכפל, מנקה את המיצים שלי שלא מפסיקים לנטוף. דוחף את הלשון שלו עמוק לתוכי ומעודד אותי לרכב על הפנים שלו, להזיז את האגן שלי ולגנוב עוד אורגזמה. הלשון שלו בתוכי והדגדגן שלי משתפשף על האף שלו ואני צורחת מהנאה. האורגזמה הזאת אפילו חזקה יותר מהקודמת.

אני עדיין לא נרגעת מהעוצמה, עדיין לא נוחתת והוא מוצץ את הדגדגן שלי בכח, בלי הפסקה, עד שעוד אורגזמה מפתיעה אותי ואני מאבדת את העשתונות. אין לי שליטה על הצרחות שלי או על הידיים שכבר מזמן תלשו לו כמה שיערות.

"את משתמשת בוויברטור?" מה?

"מה?"

"הדר, תהיי איתי, את משתמשת בוויברטור?"

אני מובכת מהשאלה ואין לי מושג לאן הוא חותר, אבל בשלב הזה ברור לי שכנות זו הדרך היחידה איתו.

"כן."

"את מחדירה אותו לתוכך?" פאק, אני מסמיקה. הפה שלו עדיין מול הכוס שלי ואני מסמיקה.

"כן, למה אתה שואל את זה?"

"כי אמרת שהיית רק עם גבר אחד וזה היה מזמן, אני לא רוצה להכאיב לך." אה. אוקיי. "מתי השתמשת בו לאחרונה?"

"א..אתמול בלילה." אני עונה במבוכה והוא מחייך אליי.

"אני שמח לשמוע." עם המשפט הזה הוא מחדיר לתוכי שלוש אצבעות בכח ואני גונחת בקול. זה כואב, זה שורף וזה מדהים.

הוא לא עוצר, לא נותן לי להתרגל ומזיז את האצבעות בתוכי במהירות. הוא מכניס אותן עמוק ומוצץ את הדגדגן שלי, גורם לי להרטיב עוד ועוד, לנזול על היד שלו.

אני עוטפת את הראש שלו עם הרגליים שלי ומרימה את האגן למעלה שוב ושוב, מחפשת עוד חיכוך, חדירה עמוקה יותר, אורגזמה נוספת.

הוא הופך אותי לחצופה וחמדנית, אני רוצה עוד ועוד. אני רוצה אותו בתוכי. אני חייבת.

"עמית, עמית די, די לשחק איתי. אני צריכה אותך."

"עוד קצת מאמי, תני לי עוד קצת ותקבלי כל מה שאת צריכה."

הוא מסובב את האצבעות בתנועות מעגליות, מרחיב אותי ומשגע אותי. הלשון שלו זזה במהירות על הדגדגן שלי וההנאה גובלת בכאב, בסבל. הגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם זה לעוד הרבה זמן. אני חייבת פורקן.

הוא מתחיל להתרומם מעליי ומצמיד את האגודל שלו לדגדגן שלי, משפשף אותי במהירות בזמן שהפה שלו משתלט על הפה שלי. הנשיקה תובענית וחסרת מעצורים, מלאת תשוקה, לשון ורוק.

אני עומדת לגמור כשהאצבעות שלו נעלמות והזין שלו חודר עמוק לתוכי בתנועה אחת חזקה. האגן שלו זז במהירות והוא מזיין אותי כמו ששנינו חייבים בשלב הזה.

הוא דופק אותי בכח והספה זזה, חורקת על הרצפה. אני גונחת וצורחת את השם שלו, שורטת את הגב שלו בזמן שהוא מפרק אותי לגורמים ומרכיב אותי בחזרה.

הוא עצום בתוכי, ארוך, קשה וחם והעיניים שלי מתגלגלות אחורה מהעונג. "עמית….עמית…" אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד, אני לא באמת חושבת על המלים.

הוא זז מהר יותר, חזק יותר וכשהאורגזמה סוף סוף תוקפת אותי אני נושכת את הכתף שלו בכח וגונחת כמו חיה פצועה. הוא גונח בקול ביחד איתי, אני לא יודעת אם זה מהאורגזמה המתקרבת או מהכאב בכתף, אבל נראה שהנשיכה רק מעודדת אותו להיות אגרסיבי יותר, להשתמש אפילו ביותר כח. כל חדירה שלו דוחפת אותי במעלה הספה עד שהראש שלי תלוי כבר מעבר למשענת היד, השיניים שלי משתחררות ואני צורחת את השם שלו עד שהוא לבסוף נעצר וממלא אותי בזרע שלו.

בלי קונדום.

 

עמית

הסקס הכי טוב שהיה לי. הכי. טוב. שהיה. לי. אי. פעם.

האורגזמה נמשכה נצח, למרות שגמרתי רק כמה דקות לפני זה בתוך הפה שלה, האורגזמה הזאת הרגישה כמו סקס ראשון אחרי שנים של משחק מקדים.

האמת שזה די מדויק, מהיום שהכרתי אותה התכוננתי לרגע הזה. כל חילוף משפט או מבט בינינו היה משחק מקדים.

מעולם לא גמרתי כל כך חזק, מעולם לא הרגשתי גוף של אישה עוטף אותי בצורה כל כך מושלמת. אני עדיין מעליה, מזיע ומתנשף כמו אחרי ריצת מרתון. אני בטוח שאני מועך אותה אבל אני לא רוצה לקום, אני לא רוצה להפסיק להרגיש את חום גופה.

"אני חושבת שהרסנו את הספה שלך." היא לוחשת לי באוזן עם נימה של צחוק.

"אני אקנה חדשה, נהרוס גם אותה."

אני מסתכל עליה, הפנים שלה רגועות והלחיים סמוקות. היא מחייכת אליי ואני מחייך בחזרה. בא לי לצחוק, בא לי לשבת איתה ולראות סרט ביחד, בא לי לחבק אותה.

"יש לי חדשות לא כל כך נעימות, אפילו קצת מביכות, אבל אין ברירה." היא אומרת לי, מבוישת.

"מה קרה?" אני שואל אותה בבלבול וקצת לחץ. עשיתי משהו לא בסדר? קראתי את המצב לא נכון? הייתי אגרסיבי מדי?

"אנחנו צריכים לנסוע לסופרפארם."

"אני לא מבין."

"אהמ.. אם אני מרגישה נכון, אז הזרע שלך כרגע מטפטף מתוכי ואני לא על גלולות… אנחנו צריכים פוסטינור."

פאק. פאק פאק פאק פאק. עוד פאק ליתר ביטחון.

"אני בהלם. וואו הדר, אני לא יודע מה להגיד לך, לא חשבתי."

אני קם ממנה בזהירות ורואה את הכתם שנוצר על הספה מתחת לגוף שלה. גמרתי בתוכה ללא שום הגנה או מחשבה.

"אני רוצה להגיד לך שהנחתי שאת על גלולות, אבל זה יהיה בולשיט. לרגע לא חשבתי על הגנה, לרגע לא חשבתי לעצור ולשים קונדום. זה מעולם לא קרה לי."

מעולם לא הייתי עם אישה ללא קונדום, מעולם. עידן ואיתמר עשו שיחה לכל אחד מהאחים ברגע שהגענו לגיל שבע עשרה. הם הסבירו לנו על הריון ומחלות מין, הסבירו על גלולות ושאין מאה אחוז. הבהירו לנו כמה חשוב לשמור ולהגן על האישה שאתנו וגם על עצמנו.

"קודם כל, תירגע." היא אומרת וצוחקת, הצחוק שלה גורם לי לחייך ולנשום עמוק. אבל המלים שלה גורמות לי להבין שאני לא צריך להירגע, אני לא לחוץ. המחשבה שאולי הדר תיכנס להריון ממני, גורמת לי להרגשה חמה ונעימה בחזה. גורמת לי לחשוב על דברים טובים, על חלומות שלא העזתי לחלום.

"זו גם האחריות שלי ולא רק שלך אז אתה לא חייב לי הסברים. הייתי שקועה בדיוק כמוך וגם אני לרגע לא עצרתי לחשוב על הגנה. מזל שאנחנו בעידן מתקדם ואפשר לפתור הכל עם כדור קטן."

היא קמה מהספה ואני רואה את המבוכה על הפנים שלה. עכשיו שהחרמנות עברה, היא מודעת יותר לעירום שלה, של שנינו ומנסה להסתתר.

"טוב, עכשיו, או בעוד שעה, או מחר בבוקר, זה כבר לא משנה. בואי ניכנס להתקלח ביחד." אני אומר לה ומושך את היד שלה בעדינות.

"אני לא חושבת שכדאי לנו לקחת סיכון, עמית. אני לא מבינה איך זה עובד ומעולם לא לקחתי פוסטינור, אבל נראה לי הגיוני שנעשה את זה עכשיו, לא?"

אני בטוח שהיא צודקת, אמנם גם לי אין ניסיון בזה אבל ההסבר שלה נשמע הגיוני. איך אני מסביר לה שאני לא מסוגל לשחרר אותה עדיין? שאני לא רוצה לצאת מהדירה שלי לעולם האמתי ולהתנתק מכל שהיה בינינו לפני כמה דקות בודדות?

"אז לא נחכה למחר, נצא עוד מעט. בואי רק נתקלח ביחד, נגנוב עוד כמה שעות… עוד כמה נשיקות?" אני מחייך אליה ומנשק אותה בעדינות.

היא מנשקת אותי בחזרה ומחבקת אותי אליה. "אתה יודע שאנחנו יכולים פשוט לחזור אליך אחר כך, נכון?" היא אומרת וצוחקת.

נכון. לא רציתי לשחרר אותה כי איפשהו בתוכי חשבתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי איתה. שברגע שנצא מהדלתות האלה, לא תהיה דרך חזרה.

אולי זו אינטואיציה, תחושה מוקדמת שאומרת לי למצות כמה שיותר את הלילה הזה, כי העולם האמתי מחכה לנו ולא פתרנו כלום.

אין פוסטינור להפרעת האכילה שלה ובטח שלא להפרעות שלי. יש לנו עבודה, מאמץ ואני לא בטוח שהיא מעוניינת לעשות משהו בנדון.

בתחילת הערב כשסיפרתי לה על הילדות שלי, היא הבהירה לי טוב מאוד שהיא כאן בשביל לשמוע את הצד שלי, לא בשביל לשתף על הצד שלה. היא לא מוכנה ולא רוצה להכניס אותי לחיים שלה ולעניינים שלה.

אני בטוח שסקס אחד טוב לא שינה את דעתה.

אני מושך אותה אחריי למקלחת ומשקיע בדקות האחרונות של שקט. ככל שהזמן חולף תחושת הדאגה גוברת ואני לא מצליח להשתחרר ממנה.

"הכל בסדר?" היא שואלת אותי ומסתכלת עליי במבט מודאג משלה.

"כן, אני פשוט לא רוצה לסיים את המפגש הזה. אם זה היה תלוי רק בי, היינו עדיין מכורבלים על הספה."

"כן? שוכבים בתוך שלולית זרע?" היא שואלת וצוחקת בקול. מוזגת שמפו לתוך היד שלה וחופפת לי את השיער.

אני מתענג על המגע שלה, נהנה מתשומת הלב והקרבה. אני מקווה שאני טועה ושאני סתם לחוץ.

כשאנחנו מתנגבים וחוזרים לבגדים שלנו בסלון, אני מסתכל עליה בעניין, בוחן את הפעולות שלה, מחפש איזשהו סימן שהיא לא רוצה להיות פה יותר, שהיא רוצה ללכת.

היא נראית שלווה לחלוטין, חסרת דאגות וחיוך קטן קבוע על השפתיים שלה.

היא מסתרקת עם המסרק שלי וקולטת אותי בוהה בה, סוף סוף.

"מה?" היא שואלת אותי ומסמיקה מעט.

"את יפהפייה." אני עונה לה בכנות והמבט שלה נופל לרצפה. הנה הן, המגננות והספק העצמי.

היא ניגשת אליי, מניחה יד אחת על הלחי שלי ומנשקת אותי בעדינות. "אתה יותר."

 

הדר

הפחדים חזרו, חיכיתי להם. הסקס היה מדהים ואין לי ספק שעמית נהנה, אבל עכשיו שמסך ההורמונים הוסר, אני תוהה מה עוד יש לי להציע לו.

הוא שיתף אותי הלילה בסודות הכי כמוסים שלו, חשף בפניי את הנשמה שלו, אני לא מסוגלת להשיב לו באותו מטבע.

אני לא חזקה מספיק, אני לא מסוגלת להניח את הלב שלי על השולחן מולו ולקוות שהוא לא יקרע אותו לגזרים.

אנחנו נכנסים לסופרפארם ותוך פחות משתי דקות יש לנו את החפיסה ובקבוק מים. אני לא מהססת וישר קורעת את האריזה ובולעת את הכדור. עמית עוקב אחרי כל תנועה שלי בעניין ועם מבט שאני לא מזהה.

הוא בטח רוצה לוודא שאני לוקחת את הכדור ולא עושה לו תרגיל.

החברה שלי, היא התעוררה והיא ממלאת אותי בספקות.

הוא בטח לא רוצה להיות קשור אליי לכל החיים, הוא לא רוצה שאני אהיה זו שתביא לו ילדים.

"טוב, זה מאחורינו." אני אומרת לו עם חיוך קל והולכת לכיוון הרכב.

"כן.. למרות שלפי מה שאני קורא עכשיו בדף המידע זה לא מאה אחוז, אז אני מניח שלא נדע בשבועות הקרובים."

מה? הייתי בטוחה שהכדור הזה הוא הצלחה מובטחת. "אני מאמינה שהכל יהיה בסדר." אני אומרת לו ואולי יותר לעצמי.

אנחנו נכנסים לרכב והנסיעה עוברת בשקט יחסי, מצב הרוח שלי השתנה לגמרי ואני כבר לא מעוניינת לעלות אליו בחזרה. אולי גם הוא לא מעוניין וזו בכלל לא אפשרות.

למרות שאיזה גבר יסרב לסקס זמין? אלא אם הוא לא באמת נמשך אליי והוא קיבל את מה שהוא רצה, חד פעמית.

אני שונאת את ההרגשה הזאת! הדר מלאת הביטחון נעלמה כלא היתה, במקומה חזרה הדר הקטנה, השקופה.

"נעלה אליי? יש מלא סרטים טובים בטלוויזיה." הוא אומר לי אחרי שאנחנו חונים ליד הרכב שלי. הוא רוצה שאני אעלה, הוא מביט בי בציפייה. הצד ההגיוני שבי רואה את זה, מזהה את הכנות שבו, את הרצון האמתי להיות איתי. אבל החברה שלי דואגת לחדד בפניי שהוא רק רוצה עוד סקס ואולי בכלל הוא רוצה להשאיר אותי תחת השגחה עד שהוא יהיה בטוח שאני לא בהריון.

"האמת שאני ממש עייפה. הייתי מאוד שמחה לעלות אבל אני חוששת שאני ארדם ברגע שנפעיל סרט."

"אוקיי, אז בואי נלך לישון, אצלי. האמת שגם אני די עייף."

"לא. אני מעדיפה שלא." אני אומרת לו וכבר אין לי תירוצים אז אני יוצאת מהרכב מבלי להוסיף מילה.

אני שומעת אותו טורק את הדלת שלו והולך אחריי, לכיוון הרכב שלי.

"אתה לא חייב ללוות אותי." אני אומרת לו עם צחוק מזויף.

"אני לא רוצה ללוות אותך, אני מעדיף לעלות איתך אליי." הוא אומר לי ותופס את היד שלי, מושך אותי אליו בזהירות אבל בביטחון. "מה קורה, הדר? נעלמת לי."

"אני כאן."

"לא, את כבר לא."

"הכל בסדר, עמית." אני אומרת לו ונותנת לו נשיקה עדינה על הלחי, הוא מסתכל עליי במבט שרואה ומבין יותר מדי. החוש השישי של עמית. "אני פשוט עייפה וממש מאוחר.. נדבר מחר.. ניפגש." אני ממלמלת ונכנסת לרכב במהירות. הוא לא אומר כלום, לא מנסה לעצור אותי אבל לא זז מהנקודה שהוא עומד בה עד שאני פונה מהרחוב.

ההשתקפות שלו במראה המרכזית מעציבה אותי וממלאת אותי תחושה של החמצה.

אולי אני עושה טעות, אולי הייתי צריכה להישאר.

אבל אני פשוט לא מסוגלת.

איתן – מזון לנשמה – פרק ה

עמית

"אני יודע שמהצד אנחנו נראים כמו משפחה גדולה ומאושרת, זה נכון, עכשיו. עכשיו אנחנו מאושרים, אבל זה לא תמיד היה ככה.

אבא שלי היה אלים, בעל אלים, אבא אלים. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מנסה להבין מאיפה הכעס שלו הגיע, ממה זה נבע, אבל זו היתה המציאות שלנו.

כל יום הרגשנו שאנחנו על זמן שאול, מחכים לפיצוץ הבא. אימא שלנו סבלה את רוב המכות, אבל לפעמים כשהיא לא היתה בבית, כל אחד מאתנו היה מטרה.

את מכירה אותנו כבר וברור לך שהמראה החיצוני לא מגיע מאימא שלנו. הוא היה גבר עצום, לפחות ככה אני זוכר אותו מעיניים של ילד בן עשר. ענק, גבוה ורחב, הוא היה כבאי ומתוקף המקצוע, התאמן כמעט על בסיס יומי.

יש לי גם זיכרונות טובים, היו ימים טובים, אבל כשהימים הרעים הגיעו.. הם היו הכי רעים בעולם.

הוא קינא לאימא שלי מאוד, תמיד חשד בה והטיח בה האשמות על בגידות הזויות ולא הגיוניות. היא עבדה בזמנו בחצי משרה ואני זוכר איך היא היתה ממהרת הביתה, חוששת לאחר אפילו בחמש דקות, שהוא לא יתחקר אותה על המעשים שלה בדקות הללו. התשובות שלה אף פעם לא היו מספקות.

בעיקר היא חששה להשאיר אותו לבד, אתנו.

אני לא אלאה אותך בפרטים, הסיפורים לא יעשו טוב לאף אחד.

היינו לבד איתו בבית, אני, גיא, מורן ואביתר. אימא שלנו היתה בעבודה, איתמר ועידן סיימו את הלימודים שעתיים אחרינו.

הוא היה באחד ממצבי הרוח שלו אז ניסינו להתרחק כמה שאפשר, להיות דוממים. הייתי רעב ולא טרחתי לבקש ממנו להכין לי משהו, אז החלטתי לגנוב עוגייה עד שאימא שלנו תחזור מהעבודה. הוא קלט אותי במטבח ואני זוכר שראיתי את המבט שלו והבנתי שזהו, הלך עליי, זה היום שהוא יהרוג אותי.

הוא משך אותי מהחולצה לקומה השנייה, בדרך הוא קרא לאחים שלי שילמדו מה קורה למי שמעז לאכול קינוח ללא רשותו. במשך עשרים דקות הוא שבר כמה עצמות בגוף שלי, בפנים שלי, העיף לי שתי שיניים. הם ניסו להילחם בו, להגן עליי ולמרות שהיינו ארבעה, היינו חלשים לעומתו ומול השיגעון שלו.

אני לא זוכר מה קרה בהמשך, כבר איבדתי את ההכרה וסבלתי מזעזוע מוח. מהסיפורים אני יודע שאיתמר ועידן חזרו מהלימודים והתנפלו עליו, הם היו בני שבע עשרה וכבר עמוק בעולם אמנויות הלחימה. כנראה שהוא התעייף, למרות שהוא הצליח לגרום נזק אצל כל אחד ואחד, אבל גיא דחף אותו והוא איבד שיווי משקל… הוא התגלגל במדרגות לקומה הראשונה. עשרים ושתיים מדרגות, מפרקת שבורה וזה היה הסוף, ככה שנים של סבל נגמרו, בחמש שניות."

אני מסיים את הסיפור ומרשה לעצמי סוף סוף להרים את המבט לפנים של הדר. לא יכולתי להסתכל עליה בזמן שדיברתי, לא רציתי שהיא תסיח את דעתי, לא רציתי לראות את הרחמים שלה.

היא מסתכלת עליי בהלם מוחלט והפנים שלה רטובות מדמעות. היא לא אומרת כלום, מה כבר אפשר להגיד? אני מסתכל לה עמוק בעיניים, מנסה לתקשר איתה ללא מלים, לנסות להבין מה עובר לה בראש.

אחרי כמה רגעים בהם היא בוהה בי, אני לא יכול לסבול יותר את הדממה וממשיך לדבר.

"סבלתי מסיוטים כמעט עשור, הייתי בטיפולים פסיכולוגיים ולקחתי כדורים. בצבא הם הפסיקו, אולי מהתשישות, אולי בגלל השירות התובעני, אני לא יודע.

לפני חצי שנה בערך, כפי שאת יודעת, חטפתי ירייה בחזה והסיוטים חזרו. הזיכרונות שהדחקתי, הפחדים. הפסיכולוגית אבחנה פוסט טראומה, אני בטיפול מאז."

אני ממשיך בהיסוס. "כשיצאת מהשירותים.. כששמעתי אותך מקיאה והבנתי שהחשדות שלי נכונים, משהו בתוכי נשבר. בהתחלה חשבתי שזעם השתלט עליי, אבל זה לא היה זעם, זה היה פחד.

הדר, אכפת לי ממך, יותר ממה שאת חושבת, יותר ממה שאני חשבתי והבנתי עד לאותו הרגע.

אני לעולם לא אצליח להתנצל בפניך מספיק על התגובה שלי, על ההתנהגות שלי. זאת בושה שאני אסחוב איתי, סביר להניח תמיד. אבל לא רציתי לפגוע בך, זו לא היתה הכוונה. רק רציתי שלא תפגעי בעצמך."

 

הדר

בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לי שזה מה שאני אשמע מעמית היום. הנחתי שהיתה לו חברה עם הפרעות אכילה בעבר, או שהוא פשוט גבר טיפוסי שתלטן ואגרסיבי. הנחתי הרבה הנחות. שגויות.

המשפחה הזאת שנכנסה לי ללב, הגבר הזה שנכנס לי לנשמה, עברו כל כך הרבה ושפטתי אותם. ראיתי את מה שכולם רואים מבחוץ, ראיתי את המשפחתיות, את הצחוק, את השחצנות, את ההצלחות. לא ניסיתי לראות מעבר, לא טרחתי לחשוב שיש משהו מעבר.

שרה, האישה החזקה, האימא, הלוחמת. ההערכה שלי אליה גם ככה היתה עצומה, עכשיו היא בגדר הערצה.

בזמן שעמית סיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר, בזמן שהוא חשף בפניי את הקרביים שלו, דמיינתי אותו.. את הילד הקטן שחטף עוגייה במטבח כי הוא ידע שאבא שלו, הגבר שהוא אמור לסמוך עליו יותר מהכל, לא יטרח להאכיל אותו.

דמיינתי אותו מפחד, דמיינתי את הבעתה כשהוא ראה את אבא שלו בכניסה למטבח. אותו מטבח שכבר הייתי בו כמה וכמה פעמים והלב שלי נקרע.

עצמות שבורות, זעזוע מוח. אני לא מצליחה לעכל את כל מה שהוא סיפר לי, אני לא מצליחה לקלוט את הרוע.

רק לפני כמה שעות חשבתי לעצמי כמה החיים שלו מושלמים, כמה קל לו.. אני מאוכזבת מעצמי ובעיקר אני מצליחה לקבל את המצב הרגיש שלי בפרופורציה. אני לא היחידה בעולם עם היסטוריה, עם מטען כבד שאני סוחבת איתי.

אני לא לבד בעולם של עצב, אני לא היחידה שנרדפת על ידי שדים.

ללא כוונה ותכנון, אני מרימה את היד ומלטפת את הפנים שלו. מעבירה את האצבע שלי בעדינות על הגבות המכווצות מדאגה, על האף הסולד. אני מלטפת את הלחיים שהרגישו כאב וספגו דמעות, את השפתיים שנפתחו בפניי ושיתפו אותי.

"אל תרחמי עליי, הדר. אני לא אצליח להתמודד עם הרחמים שלך." הוא אומר לי בקול שבור ומבט מתגונן.

"אני לא מרחמת עליך, אני כואבת על הילד שהיית ומעריכה את הגבר שגדלת להיות."

באטיות וזהירות הוא מרים את היד שלו ומכסה את שלי, שעדיין מונחת על הפנים שלו. הוא פונה בעדינות ומנשק את כף היד שלי מבפנים, בדיוק במרכז.

"אני מצטער, הדר, סליחה שהפחדתי אותך."

"אני חושבת שהפחדת את עצמך יותר." אני עונה לו בכנות. נראה שייסורי המצפון אכלו אותו הרבה יותר מכל מניפולציה רגשית שאני אי פעם הייתי מעזה להפעיל עליו.

 

עמית

זאת פעם ראשונה שאני מספר למישהו מחוץ למשפחה את הסיפור הזה. האמת שזאת פעם ראשונה שאני מדבר על זה בכלל. אפילו את הפסיכולוגית לא שיתפתי בכל הפרטים.

היו מספיק אנשים שדיברו, שניתחו את המצב, את מה שקרה. דיברו על זה מספיק ולי היה נוח בתוך השקט.

אני מוצא שקל לי לדבר עם הדר, קל לי להיפתח בפניה ולשתף אותה. אני רואה בה כל כך הרבה תכונות שאני רואה בעצמי. היא גורמת לי להתמודד עם המשקעים שלי, היא גורמת לי לרצות להתגבר עליהם ולהיות יותר טוב, יותר שפוי, בשבילה.

היד שלה על הפנים שלי, קטנה וקרה, אבל יציבה ומנחמת. מקררת את החום שעולה בי מהקרבה שלה, מהגילויים שלי.

"קר לך?" אני שואל אותה ובולע רוק. זרמים עדינים של חשמל עוברים בתוכי, מעוררים אותי, מדרבנים אותי לפעול.

"לא, כבר לא." היא לוחשת לי בחזרה ומתרכזת בתנועות של האצבע שלה על השפתיים שלי.

אני אומר לעצמי לפעול לאט, לא למהר ולא להלחיץ אותה, אבל המבט שלה… אני זז בזהירות, מטה את הפנים הצדה ונושך את האצבע שלה. העיניים שלה נפערות והיא מסתכלת עליי מופתעת, אבל היא לא נרתעת. האצבע עדיין בין השיניים שלי ואני סוגר סביבה את השפתיים, מוצץ אותה בעדינות לתוך הפה שלי, עוטף אותה עם הלשון.

אני שומע אותה נושמת נשימה עמוקה והשפתיים שלה נפתחות מעט. אני לא מבזבז זמן, אני לא נותן לספקות לחלחל בתוכי, מקסימום היא תהדוף אותי או פשוט תסרב.

אני משחרר את האצבע שלה ומקרב את הפנים שלי לשלה. אני לא עוצם עיניים, המבטים שלנו מוצלבים ואני לא מעז למצמץ אפילו. אני מתקרב אליה באטיות, נותן לה את כל הזמן שהיא צריכה להתנגד.

היא מתקרבת אליי בחזרה והשפתיים שלנו נפגשות לנשיקה ראשונה. אני טועם את טעם הדובדבן של השפתון שלה ומרגיש הקלה כשאני לא טועם את טעם המנטה של משחת השיניים שלה. אולי היא לא הקיאה היום, אולי היא לא מקיאה בדרך כלל, אולי הגזמתי.

אני מלקק את הלשון שלה בעדינות והדופק שלי מאיץ כשהיא משתפת פעולה ומכניסה את הלשון המתוקה שלה עמוק לתוך הפה שלי. אני מוצץ את השפתיים שלה ומושך אותה אליי מהמותניים. נשען אחורה ומושיב אותה עליי בפישוק.

המגע בינינו, הנשימות, הנשיקות, הכל נהיה עוצמתי יותר, מהיר יותר, תובעני יותר. אני רוצה אותה עירומה מתחתיי, אני רוצה להיות בתוכה.

אני מרים את השמלה שלה ותופס את הירכיים שלה בכח, מצמיד אותה אליי כשכל מה שמפריד בינינו הם התחתונים שלה והג'ינס שלי. התנועות שלי מחושבות, למרות שאני שקוע לחלוטין בתוך הצורך וההנאה, אני נזהר לא להכאיב לה, לא לעשות תנועות חדות מדי. אני ערני לתגובות שלה ולסימני מצוקה.

היא משתפשפת עליי וגונחת, מנצלת את הזקפה שמאחורי הרוכסן לחיכוך בין הרגליים שלה ואני רוצה לצרוח. אני רוצה להפוך אותה על הספה עם התחת באוויר ולזיין אותה, אני רוצה ללקק ולטעום אותה, אני רוצה להרגיש אותה מתכווצת סביב הזין שלי ומרטיבה אותי עם המיצים שלה.

מעולם לא הרגשתי ככה, רצון כל כך עז להיות עם אישה, לשלוט בכל החושים שלה, לגרום לה לרצות אותי כמו שאני רוצה אותה. על גבול האובססיה.

אני מרים את האגן שלי למעלה שוב ושוב, זז תחתיה ומגביר את החיכוך עד שהיא עוצרת את הנשיקות בפתאומיות ומניחה את המצח שלה על שלי עם עיניים עצומות.

"אני ממהר, הלחצתי אותך." אני אומר בין נשימות כבדות ומלטף את הלחי שלה, מסיט את השיער שנפל על הפנים העדינות שלה.

"לא, לא הלחצת אותי." היא אומרת ומחייכת אליי. "עמית, אין לי ניסיון בזה, אין לי ניסיון עם גברים כמוך. הייתי עם גבר אחד בסך הכל ואני לא בטוחה שאני יודעת… איך להתקדם עכשיו."

"גם לי אין ניסיון בזה." אני אומר לה בכנות והיא מתחילה לצחוק.

"קשה לי להאמין לזה."

"אין לי ניסיון עם נשים כמוך, אין לי ניסיון עם מה שהייתי רוצה שיהיה לי איתך. כן, הייתי עם מספיק נשים בשנים האחרונות, אבל הן מילאו צורך פיזי בלבד. אין לי טיפת ניסיון עם מה שקורה כאן ואני לא מתכנן שום דבר. בואי ננסה לזרום, לעשות מה שמרגיש לנו טוב. אם אני אעשה משהו שלא נעים לך או שמלחיץ אותך, רק תגידי לי לעצור ואני אעצור. אני לא אפגע בך שוב, הדר."

היא מסתכלת עליי בריכוז מוחלט ואומרת את המלים שלעולם לא חשבתי שאני אשמע ממנה, לעולם.

"אני יודעת, אני סומכת עליך."

 

הדר

אני סומכת עליו. כמה הזוי ולא הגיוני. אני סומכת על הגבר שבסך הכל לפני שבוע איבד את השליטה שלו מולי ותקף אותי. כן, יום יומיים אחרי זה כבר הבנתי שהוא לא ניסה לפגוע בי או להכאיב לי. הבנתי שהוא לא אדם אלים ושתלטן, אבל לא הבנתי מה גרם לו לפעול כפי שהוא פעל.

אחרי שהקשבתי לסיפור שלו הלילה, אחרי שגיליתי מעט על העבר שלו, על מה שהפך אותו לגבר שהוא היום… אני מבינה אותו יותר טוב ואני גם מבינה את התגובה שלו בשבוע שעבר.

אין הצדקה, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שהוא לא באמת היה מודע לפעולות שלו ושהוא לעולם לא יפגע בי בכוונה.

אני סומכת עליו ואני רוצה אותו.

לא הייתי עם אף גבר חוץ מליאב וגם לא רציתי. לא הרגשתי שום צורך מיני מאז הפרידה ועד שהכרתי את עמית. עוצמת הרצון שלי כרגע, הצורך בין הרגליים שלי שגובל בכאב פיזי, חדש לי. אני רוצה אותו בתוכי, אני רוצה להרגיש אותו מפשק אותי, מותח אותי וגומר בתוכי.

אני מחזיקה את הפנים שלו בעדינות בין הידיים שלי, הידיים שהיו קפואות לפני כמה דקות וכרגע בוערות ומזיעות. אני רוכנת לעברו ומעבירה את הלשון שלי על השפתיים שלו, אין לי מושג מאיפה הביטחון והמיניות מגיעים, אבל אני מרגישה בנוח להתנהג איך שאני באמת רוצה. אני מרגישה שהוא לא ישפוט אותי או יירתע מהפעולות שלי.

אני משלבת את האצבעות שלי בתוך השיער שלו ומושכת את הראש שלו אחורה, חזק. המבט שלו מופתע לרגע מהפעולה שלי ואז מתחלף במבט מלא תשוקה…וחרמנות.

אני נושכת את השפתיים שלו חזק ואז מוצצת אותן לתוך הפה שלי. מלקקת ומנשקת אותו וכל הזמן ממשיכה לרכב על הזקפה המדהימה שאני מרגישה תחתיי כבר כמה דקות. אם אני אמשיך להשתפשף עוד כמה רגעים, אני אגמור.

הוא תופס את השמלה שלי ומתחיל להרים אותה למעלה בזהירות, כל הזמן מסתכל עליי במבט שואל. הוא מחכה שאני אעצור אותו, הוא מחכה שאני אבהל ואברח. זה לא יקרה.

אני מפחדת, אני חוששת מהרגע שהוא יראה אותי עירומה, אני חוששת מחוסר הביטחון שלי, אני חוששת שהוא לא יאהב את מה שהוא יראה, שהוא ייגעל ממני. אבל אני בעיקר חוששת מהחברה שלי, שאני לא שומעת אותה כבר כמה שעות, אבל היא תמיד, תמיד איתי.

ברגע שהוא נישק אותי החלטתי שהלילה אני אנסה לנעול אותה בחוץ, הלילה אני אנסה להשתיק אותה ולא לתת לרעל שלה לצלצל לי באוזניים, לפחות עד שאני אצא מכאן.

אני נשענת אחורה ומרימה את הידיים שלי גבוה, מסמנת לו להפשיט אותי.

הוא מחייך ומרים את השמלה בהדרגתיות, בוחן כל פיסת עור שנגלית בפניו בהנאה ברורה.

כשאני יושבת עליו לבושה בחוטיני בלבד, אני עוצמת עיניים ונותנת למבט שלו לחמם אותי. למרות הדחף, אני לא מסתירה את החזה הקטן שלי ואת העצמות הבולטות. אני לא מסתתרת ממנו ומתעקשת לא להתבייש, בעצמי.

"אל תעצמי את העיניים, הדר, אל תתנתקי ממני." הוא אומר לי בקול עמוק. "את מושלמת בעיניי, מושלמת בשבילי."

אני לא מושלמת, רחוק מזה. אבל גם הוא לא מושלם ואני מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר שאני מושלמת בשבילו. אני מושלמת בחוסר השלמות שלי, בדיוק כמוהו.

אני תופסת את החולצה שלו ומרימה אותה באטיות, מפשיטה אותו ומתענגת על הגוף החטוב. הוא כל כך סקסי, גבוה, רחב ושרירי. אין עליו טיפת שומן מיותרת….לא. אני לא מרשה לעצמי ללכת לשם.

אני קמה ונעמדת מולו, מניחה את הידיים שלי לצדדים וממתינה לצעד הבא. הוא לא מתעכב, לא מושך יותר את הזמן. החוטיני שלי זרוק על הרצפה תוך שניות. כשהוא מתכוון לקום, כנראה בשביל להמשיך להתפשט, אני עוצרת אותו מסמנת לו להישאר ישוב על הספה.

הוא מסתכל עליי בעניין, אני רואה כמה שהוא רוצה אותי, כמה שהוא כבר חסר סבלנות, אבל הוא לא מאיץ בי.

אני יורדת לברכיים מולו ומפשקת את הרגליים שלו.

"הדר, תני לי לגעת בך, יש לנו זמן לזה אחר כך…"

"ששש… תן לי ליהנות עמית, מזמן לא נהניתי." אני קוטעת אותו ופותחת את הג'ינס שלו ביעילות.

כשאני מחזיקה את הזין שלו ביד שלי, הפחד שמלווה אותי כל הזמן הופך להתרגשות. אני מתרגשת לקראת השעות הקרובות, אני מתרגשת לקראת האקט הבא שלי.

כל כך הרבה זמן לא הייתי עם גבר, לא חוויתי אינטימיות, מגע ואורגזמות.

אני נשענת קדימה על המרפקים ומלקקת אותו מהבסיס ועד הכיפה. הגניחה החנוקה שלו מביאה לי סיפוק עצום. אני מוצצת אותו בתאווה עמוק לתוך הגרון שלי ומשחררת. עולה ויורדת, מוצצת ומלקקת ואני מרגישה אותו מפמפם בתוך הפה שלי, חם וקשה. אני מתענגת על הטעם והריח שלו, אני נהנית מכל רגע.

הידיים שלו בתוך השיער שלי, מושכות, מכוונות, מפעילות ואני זורמת עם השליטה שלו. אני מרגישה האישה הכי סקסית בעולם ואני עפה, נוסקת לגבהים רק מההנאה שלו.

"פאק הדר, תמצצי לי, תלקקי אותי, תשגעי אותי. הפה שלך הדר, הפה שלך…" הוא גונח וממלמל מלים גסות שרק מדליקות אותי יותר. מכניסות בי אנרגיה מחודשת וגורמות לי למצוץ לו חזק יותר, מהר יותר.

"הדר, אני גומר, תעצרי…" הוא מנסה למשוך אותי אחורה מהשיער והכאב בקרקפת שולח זרמים של חרמנות ישירות לדגדגן שלי. אני רוצה שהוא יגמור בפה שלי, אני לא יודעת למה, מה זה מעורר בי, אבל אני רוצה את זה.

"הדר..פאק…" הוא גונח בקול, תופס את הראש שלי ומזיין לי את הפה בכח, ממלא אותי בנוזל שלו ולא עוצר עד שאני בולעת הכל, עד הטיפה האחרונה.

אני מלקקת את השפתיים שלי עם חיוך מסופק והמבט המזוגג שלו מתמקד עליי בכוונה מחודשת.

"תורך."

איתן – מזון לנשמה – פרק ד

עמית

אני שוכב על הרצפה, מדמם וכואב והגופות של האחים שלי מונחות סביבי. אני צופה באבא שלי שוחט אותם אחד אחד ומחכה לאימא שלי, לתור שלה.

צעדיה רועשים על המדרגות והמבט המבועת שכל כך התרגלתי לראות, מתחלף עם המבט המזועזע של הדר.

זה התפקיד שלה בסיוטים שלי בימים האחרונים, היא החליפה את אימא שלי.

אני מתעורר כשאבא שלי תופס אותה. שוכב על הספה בסלון, מזיע ומבולבל, נרדמתי שוב מול הטלוויזיה. אני שונא להירדם, אני חי בפחד מהרגע הזה ומנסה לדחות את השינה כמה שיותר, אבל חוסר מעש מעייף יותר מכל עבודה.

אלו הם חיי בשבוע האחרון מאז שלקחתי "חופשת מחלה". ככה קוראים לזה בבית הספר, למרות שברור לכולם שאני לא אחזור בקרוב.. אם בכלל.

כמובן שהאחים שלי לא סופרים אותי. למרות שביקשתי קצת ספייס, לפחות אחד מהם נמצא לידי רוב הזמן. אני לא מופתע כשאני שומע את הרעש במטבח, כנראה הרעש שהעיר אותי.

אני קם מהספה עם גוף עייף, שמרגיש היום הרבה יותר מבוגר משלושים ושלוש השנים שלו. אביתר מסתובב אליי עם שתי כוסות מלאות במשקה ירוק לא מפתה, מניח אותן על השולחן ומתיישב בדממה.

"אל תגיד לי שאתה כאן עם יעל." אני אומר לו בכעס ולחץ. זה דבר אחד שהם מתעקשים להיות סביבי, זה דבר אחר לגמרי שהאחיינית שלי תהיה לידי במקרה ויהיה לי עוד התקף.

"תירגע, היא אצל אימא. לא שאני חושב שאי פעם תעשה לה משהו, אידיוט." הוא לא חושב, אבל הוא לא בטוח וזה סיכון שהוא לא ייקח.

הנוכחות של אביתר מעיקה עליי פחות משאר האחים ולקח לי הרבה זמן להבין למה. העיניים שלו, הן ירוקות כמו של אימא שלנו וזה מפריד אותו קצת מהדמיון והזיכרונות.

בחודש האחרון אני מתקשה לראות את עצמי במראה, למרות שאת המבט הבוחן קיבלתי מאימא שלנו, החזות הכוללת שלי ושל האחים היא כמעט העתק של אבא שלנו.

הקושי הגדול ביותר הוא עם גיא, למרות שהוא האח הקטן, היחיד שקטן ממני, הוא הגדול והמאיים ביותר פיזית. העתק מדויק של הזיכרון האחרון, של הדמות בסיוטים.

"אז תודה שאתם מכבדים את הבקשה שלי ונותנים לי שקט." אני אומר לו בעוקצנות ומתיישב.

"אתה מוזמן למצוץ לי. תשתה את השייק שלך, נצא לריצה ובעוד שעה קבעתי עם המאמן שלי."

"הייתי בחדר הכושר אתמול, אני לא צריך עוד אימון." אני אומר לו ושותה את הגועל הירוק בלגימות מהוססות. פאק, מה זה?

"זה אימון אגרוף פרטי ואני חושב שזה יעשה לך טוב. אני יודע שאתה מת על אימונים של כוסיות אבל אגרוף ייתן לך לפרוק אגרסיות." הוא אומר ומסתכל עליי במבט מלא משמעות.

אני רוצה להתווכח איתו אבל חלק ממני רוצה להאמין לו, לקוות שזה באמת יעזור לי. אולי אם אני אוציא את התסכולים שלי על שק אגרוף, אני לא אוציא אותם על הדר. הדר שלא שמעתי ולא ראיתי כבר שבוע.

היא מעולם לא ענתה להודעות ולשיחות שלי, עד שהפסקתי לנסות. אני לא רוצה להפחיד אותה יותר ממה שכבר הפחדתי, אני לא רוצה להעיק עליה. אני מבין עכשיו שאני צריך להתרחק ממנה, אפילו יותר מכמה שאני מנסה להתרחק מהשאר. היא מוציאה ממני כל כך הרבה רגש שאני לא סומך על עצמי לידה.

"מה לעזאזל אני שותה? יש לזה ריח של גרביים!"

"משקה מלא בשיט טוב, די להתבכיין. יאללה תתלבש ונזוז."

אני שוטף פנים ומצחצח שיניים אבל לא טורח לשטוף מעצמי את הזיעה מהסיוט, לפי המבט האסרטיבי של אביתר אני מבין שגם ככה אני הולך להזיע את חיי עכשיו. אני לובש בגדי ספורט ואנחנו יוצאים ביחד לריצה.

כל חיי הבוגרים התרחקתי מספורט אלים, בזמן שהאחים שלי התעסקו באמנויות לחימה למיניהן אני התמדתי בשחייה, חדרי כושר וריצה. הקילומטרים שגמענו עד למכון עברו בקלות והרגשתי סיפוק עצום כשאביתר עמד להתמוטט לקראת הסוף ולי עדיין היו אנרגיות. תחרותיות בין אחים לא עוברת עם הגיל.

עם זאת, במהלך אימון האגרוף, הוא עשה לי בית ספר.

"מה קרה ילדה? קשה לך? לחזק לך את הקוקיות?" הוא אומר לי וצוחק.

"תצחק סבא'לה, אל תשכח שרצנו לפה ונצטרך לרוץ בחזרה." אני עונה לו והחיוך המתנשא שלו נמחק.

"סבאלה אחותך, אני גדול ממך בארבע שנים יא זין."

"נושק לארבעים, הזיעה לא מסתירה את שיערות השיבה." אנחנו ממשיכים להתגרות אחד בשני במהלך כל האימון וגם בריצה חזרה.

כשאנחנו נכנסים לדירה השכורה הקטנה שלי, אנחנו מתמוטטים ביחד על הרצפה ומתקשים לנשום.

"פעם הבאה נוסעים עם הרכב." הוא אומר לי ומשתעל.

אני מנסה לענות אבל בשלב הזה המוח שלי כבר לא מספק עקיצות שנונות. פאק זה היה קשה.

אחרי עשרים דקות של נשימות עמוקות ומתיחות הוא עוזב אותי לנפשי. אני מתקלח עם מים רותחים ונרדם לשינה עמוקה נטולת חלומות. סוף סוף.

 

הדר

עמית הפסיק להתקשר. כל כך רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט, כל כך כעסתי עליו שהוא מטריד אותי ומרשה לעצמו להתערב לי בחיים, אבל כשהוא הפסיק.. התאכזבתי.

אני לא יודעת למה ציפיתי, הוא לא בן הזוג שלי ולא אכפת לו ממני. הוא לא אוהב אותי. אבל לרגע אחד קצר הרגשתי שיש שם מישהו שמוכן להלוות לי קצת מהכח שלו.

עבר שבוע מאותה ארוחת שישי מקוללת ואני יושבת לבד מול הטלוויזיה בסלון. חתכתי לעצמי סלט עם קצת גבינת פטה חמישה אחוז. הלעיסות שלי מתונות ומחושבות, כל ביס מלווה בשתיית מים. הקאתי רק פעם אחת היום, בבוקר, אחרי שאכלתי קרואסון עם אלינה.

בצהריים אכלתי מלפפון וחצי שניצל תירס. זו התקדמות. אני לא יודעת מה עובר עליי ולמה אני מנסה לאכול, אבל מאז שעמית ניתק איתי את הקשר, משהו בי התעורר. איזשהו רצון שאני עדיין לא יודעת להגדיר אותו.

הפלאפון שלי מצלצל ואני רואה הודעה מעדן. "ממי, איפה את?"

"בבית, איפה את?"

"אצל שרה, ארוחת שישי. בואי לכאן, מתגעגעים אליך."

ההודעה מרגיזה אותי, אף אחד לא מתגעגע אליי, אני לא מספיק חשובה בשביל שיתגעגעו אליי וירגישו בחסרוני. אני מרגישה שהיא מתנשאת מעליי ומדברת איתי כמו עם ילדה קטנה ומטומטמת. ברור שעמית סיפר לכולם מה קרה ולמה הוא כעס עליי כל כך, אני בטוחה שכולם יודעים. למרות שאלינה לא אמרה לי כלום…

"כבר אכלתי, בהזדמנות אחרת. מסרי לכולם דרישת שלום."

"אז בואי לקפה אחר כך, שרה לא מפסיקה לדבר עליך. את יודעת כמה היא אוהבת אותך, את יודעת כמה אני אוהבת אותך. בואי… עמית לא כאן."

עמית לא שם?? למה? אני רוצה לשאול אותה, אבל אין לי אומץ. אני לא רוצה שידעו שאכפת לי, אני לא רוצה להצטייר כחלשה ומתעניינת בבחור שתקף אותי.

"עמית לא מעניין אותי. אני כבר מרוחה על הספה, אגיע שבוע הבא. מסרי לשרה את אהבתי."

"טוב.. שתדעי שעמית לא מגיע כי הוא אוכל את עצמו על מה שקרה ביניכם, הוא בחור טוב ואכפת לו ממך. הוא התרחק מכולם והחליט לא להצטרף יותר לארוחות. אני יודעת שזה לא המקום שלי להתערב לך בעניינים ואין לי מושג מה קורה בכלל ביניכם, אבל הוא בבעיה. הוא צריך עזרה ואני חושבת שאם תסלחי לו, תוכלו לעזור אחד לשנייה."

אני לא עונה לה על ההודעה הארוכה הזו, אני לא יודעת מה לענות. עמית מתרחק מכולם ולא מגיע לארוחות משפחתיות.. בגללי? הוא בבעיה? איזה בעיה כבר יכולה להיות לו, החיים שלו כל כך קלים, מושלמים.

אני בטוחה שאם יש לו באמת בעיה אז יש לו גם סוללה של מגנים מאחוריו שתומכים בו. הוא לא לבד.

אני מצליחה לסיים חצי מהסלט עם ארבע כוסות מים, הדחף לרוץ לשירותים חזק, אבל שוב, אני מצליחה להילחם בו.

אני מתכסה בשמיכה הקלה שעל הספה ונרדמת ללילה מלא בחלומות על המשפחה שלי, על העבר ועל עמית.

 

עמית

זאת הפעם הראשונה שאני לא מגיע לארוחת שישי ללא סיבה מוצדקת. זיכרונות מהארוחה הקודמת לא מרפים ממני ותחושת הבושה מלווה אותי. אני יושב בסלון מול הטלוויזיה, חדר השינה שלי נטוש כבר כמה לילות. הזמנתי פיצה וסיימתי כמעט את כל המגש, את השאריות הכנסתי למקרר שישמשו כארוחת בוקר מחר. הפכתי לרווק טיפוסי.

העבודה חסרה לי, התלמידים, אפילו צוות המורים שחלקם הפכו לחברים טובים שלי. אבל אני לא רואה את עצמי חוזר להוראה כרגע, אני לא רואה את עצמי עומד מול כיתה, מהווה דוגמא למישהו.

שק האגרוף שאביתר הרכיב הבוקר תלוי מהתקרה ואני עוטה את הכפפות. המאמן אמר שאני מתאגרף טבעי כמו האחים שלי, אגרסיבי כמוהם. תמיד חשבתי שאני שונה, שאני בנוי אחרת מהם, שאני לא חזק מספיק, לא דומיננטי מספיק. דווקא בשנים האחרונות אני מגלה שוב ושוב כמה שכולנו קורצנו מאותו החומר.

מכה ועוד מכה ועוד. פיזית אני תוקף את השק, מנטלית אני נלחם בזיכרונות. ככל שאני משתמש ביותר כח ומקיא מתוכי את האלימות, הפרצוף שאני מדמיין על השק הוא לא של אבא שלי, הוא שלי. אני מעניש את עצמי, פוגע בעצמי על הפגיעה בהדר ועל שנים של שתיקה והדחקה.

האימון הפיזי הקשה מצליח לשחרר קצת מהעול, אני מתמכר לתחושה והלילה שיורד מלחיץ אותי קצת פחות. יש בי מעט תקווה לעוד שינה נטולת סיוטים.

מקלחת רותחת, טרילוגיית הסנדק ואני מתחיל סוף סוף לצלול על הספה כשצלצול הוואטסאפ מעיר אותי. אני כמעט מתעלם, עד שאני רואה בזווית של העין את השם שלה. הדר.

"הי." אני המום שהיא שולחת לי הודעה ועונה לה במהירות מביכה.

"הי, מה שלומך?"

"אני בסדר. מה שלומך?"

"בסדר, בבית, רואה הסנדק. מה את עושה?"

"שוכבת בסלון מול קומדיה רומנטית.. עמית, אני שולחת לך הודעה כי עדן הזמינה אותי לארוחת שישי אצל אימא שלך היום ועל הדרך הבנתי שאתה לא נמצא. רציתי לשאול למה?"

מעניין איך זה הגיע למצב שעדן סיפרה לה שאני לא נמצא.

"היית אצל אימא שלי?"

"לא, דחיתי את ההצעה, הייתי כבר אחרי ארוחה." אחרי ארוחה, מעניין ממה הורכבה הארוחה שלה.

"הבנתי… זה מורכב, סיפור ארוך. אני אשמח לשתף אותך בארבע עיניים ולא בהודעות וואטסאפ."

אני זורק את הכדור למגרש שלה ומקווה שהיא תצטרף למשחק.

הדקות חולפות והיא לא עונה, אני יושב על הספה, ערני לחלוטין עם הפלאפון עטוף בשתי ידיי כמו פצצה מתקתקת. הדופק שלי מואץ ואני חסר סבלנות. עד שהצלצול המיוחל מגיע.

"אתה עייף?" גם אם הייתי גמור, לעולם לא הייתי כותב לה את זה.

"בכלל לא."

"אוקיי, כמה דקות אני אצלך, שלח לי את הכתובת המדויקת."

אני שולח לה את הכתובת וטס מהספה לסדר כמה שיותר את הבלגן שיצרתי בשבוע של חוסר מעש. בגדים מלוכלכים זרוקים בכל פינה, בקבוקי בירה ריקים ושקיות עמוסות אשפה מחוץ לדלת. לשמחתי שטפתי היום ערמות של כלים.

אני מעיף את כל הבגדים לסל ויורד במהירות לזרוק את כל השקיות.

כשהדפיקה בדלת נשמעת, הבית מתוקתק לגמרי ואני לבוש בג'ינס וטי-שירט נקיים ישירות מהמייבש.

אני פותח את הדלת ונעצר מולה ללא מלים, השיער הארוך שלה פזור ומגיע לאמצע הגב. היא לובשת שמלה אפורה פשוטה ארוכה שמגיעה עד לכפות הרגליים. הכתפיים העדינות שלה חשופות ולמרות שאפשר לראות עד כמה היא רזה, הבד הנופל מעדן מעט את הזוויות החדות של העצמות הבולטות.

נראה שהיא רזתה יותר מהפעם האחרונה שהתראינו, היא נראית שבירה, עדינה וחלשה ועדיין, בשבילי, היא היצור הכי יפה בעולם.

שבוע שעבר שפטתי אותה בארוחה, את המראה שלה, חשבתי לעצמי שהיא לא כל כך יפה ולא סקסית, שאני מכיר נשים הרבה יותר מרשימות.

אבל ברגע הזה בדיוק, היא עוצרת לי את הנשימה.

המבט שלה משתנה, היא מתחילה להיסגר ולהסמיק. ברור, אני בוהה בה דקה שלמה ולא מזמין אותה פנימה.

"פאק, אני מצטער, כנסי, בבקשה."

"הכל בסדר? אתה מעדיף שאני אלך?" היא שואלת בהיסוס ולוקחת צעד אחורה.

"לא, לא! ממש לא. אני פשוט… חשבתי לעצמי כמה את יפה היום." היא מסמיקה עוד ומחייכת בעדינות. כעבור כמה שניות היא נכנסת לדירה באטיות ובשקט. נראה שאין לה כח אפילו ללכת, או שאני הופך לדרמטי יותר מרגע לרגע.

"את רוצה לשתות משהו?" אני שואל כשהיא מתיישבת על הספה.

"לא, תודה. רק אם אפשר לכבות את המזגן, או לפתוח חלון. קצת קריר לי." אמצע מאי ואני מת מחום, אבל אני מכבה את המזגן ללא היסוס ופותח את כל החלונות בדירה.

אני מוציא בקבוק שתיה מהמקרר ומניח אותו על השולחן עם שתי כוסות, למקרה שהיא תשנה את דעתה או שאני אאבד את ההכרה מחום.

למרות שיש כורסא פנויה, אני בוחר להתיישב לידה על הספה, נותן לה מספיק מרחב, אבל עדיין קרוב.

"תודה שבאת, אני מודה שהופתעתי אחרי ההתנהגות שלי בפעם האחרונה שהתראינו."

היא לא עונה, רק משפילה מבט לידיים שלה, בוחנת את האצבעות כאילו הן הדבר המעניין ביותר בעולם.

"אני מצטער, אני רוצה לבקש ממך סליחה על מה שאמרתי ועשיתי. אין שום הצדקה להתנהגות שלי, שום הצדקה."

"אז למה עשית את זה?" היא שואלת בקול חלש ומפנה אליי עיניים חומות גדולות עטופות בריסים ארוכים.

"יש הרבה שאת לא יודעת עליי, על המשפחה שלי, על החיים שלנו. אני נושא איתי הרבה משקעים מהעבר וכשראיתי אותך יוצאת מהשירותים.. כשהבנתי מה… איבדתי את זה. הכעס והדאגה השתלטו עליי."

"לא באתי לכאן בשביל לדבר עליי, עמית, אני לא מתכוונת לפתוח איתך שום דבר מהחיים שלי. באתי לכאן כי אישה שאני מאוד אוהבת ומעריכה אוכלת את עצמה, כי הבן שלה פגע בי. הגעתי לכאן בשביל לתת לך הזדמנות להסביר את עצמך ואת הסיבה להתנהגות שלך. אבל אל תחשוב לרגע שאני נותנת לך את הפתח או את המקום להתערב לי בעניינים." היא צודקת, היא נותנת לי הזדמנות להסביר את עצמי, היא לא חייבת לי כלום, אני זה שחייב לה התנצלות.

"אוקיי. אני אספר לך סיפור קצר שקרה לפני עשרים ושלוש שנים, בתקווה שזה ישפוך קצת אור על יום שישי האחרון ובתקווה שאחרי שתשמעי אותו, תתני לי הזדמנות למצוא את המקום בתוך העניינים שלך."

איתן – מזון לנשמה – פרק ג

עמית

אני קם מהנקודה שהתמקמתי עליה על הרצפה, הגוף שלי תפוס והשרירים כואבים. חלק מהמאמץ הפיזי וההתנגדות לאחים שלי, אבל הרוב מהמעמסה הנפשית.

הזרועות שלי מכוסות שריטות מהציפורניים של הדר.. כשהיא נלחמה בי, כשהכאבתי לה.

עידן ואיתמר יוצאים מהחדר לפניי ואני מזדנב מאחוריהם כמו פושע, לפחות ככה אני מרגיש. אני מביט שוב על ההרס שיצרתי בחדר, מחר על הבוקר אני אדאג למנקה ובצהריים אני אגיע בעצמי להתחיל לשפץ את הקירות.

אין סיכוי שאני חוזר לעבודה בקרוב, אם בכלל. אני לא חושב שאני צריך להיות בסביבת בני נוער שיכולים להוציא אותי מדעתי על בסיס יומי גם בלי קשר לאי השפיות הזמנית שלי.

אני יוצא לסלון הדומם, כולם עדיין כאן, ביחד, אבל אף אחד לא מדבר. אימא שלי עוטפת כוס תה רותח בידיים שלה ואלינה יושבת עם חבילת טישו ועיניים נפוחות.

התאומים מתיישבים במקומות הפנויים וכל העיניים עליי בציפייה. אני מניח שהם רוצים הסבר כלשהו, הם רוצים להבין מה לעזאזל עובר עליי.

אין לי מושג מאיפה להתחיל, אין לי תשובות.

אני גורר כיסא מפינת האוכל ומתיישב מולם, אני לא מסוגל להתיישב כרגע ביניהם על הספות, אני צריך מרחק פיזי מינימלי. אני צריך לנשום.

שירה מתקרבת אליי עם כוס קפה, מגישה לי אותו, נותנת לי נשיקה במצח וחוזרת למקום הפנוי שלה, ליד אביתר שמחזיק את יעלי, עדיין ישנה.

מעשה האהבה הקטן הזה כמעט שובר אותי.

יש לי הרבה מזל בחיים, אני יודע. למרות כל מה שעברנו, למרות הילדות והזיכרונות, למרות הכאב והסיוטים, אני יודע שהתברכתי. אני מוקף אהבה ותמיכה, אני מוקף באנשים שיעשו בשבילי הכל. הכל. במי מוקפת הדר? מי שם לצידה?

אנחנו עטפנו אותה בשנה האחרונה, הפכנו לחברים ומשפחה והרסתי את זה במעשה אחד של אובדן שליטה. מה עובר עליה עכשיו? מה היא מרגישה? היא מפחדת?

"הפסיכיאטרית הגדירה את זה כ'פוסט טראומה'. בחצי השנה האחרונה התחלתי לסבול מסיוטים והתקפי חרדה, אני לא ישן כל כך טוב, גם התיאבון לא מה שהוא היה פעם.

התחלתי לקחת כדורים, ציפרלקס, אחת ליום ואני נפגש עם פסיכולוג פעמיים בשבוע."

"בחצי השנה האחרונה. מאז ניר." עדן אומרת והדמעות זולגות על הלחיים שלה בחופשיות שאני לא מרשה לעצמי.

"אין לזה קשר אליך, עדן, זה רחוק ממך. כן, הפציעה עוררה משקעים ישנים, אבל הייתי פצצה מתקתקת. אם לא ניר, אז היה מגיע משהו אחר. עדיף עכשיו ולא בעוד עשר שנים כשיהיו לי ילדים שאני אוכל לפגוע בהם."

"אתה לעולם לא תפגע בילדים שלך." אימא שלי אומרת בטון נחרץ.

"גם לא חשבתי שאני אי פעם אפגע באישה.. והנה." אני עונה לה בציניות.

"עמית…"

"אימא, זה בסדר, אני לא צריך שתרגיעו אותי עכשיו וזה לא מפגש התערבות עם מכור בהכחשה. אני יודע שיש לי בעיה ואני מטפל בה. אני מאוד רוצה להבטיח לכם שזה לא יקרה שוב, אבל אני לא יכול. בגלל זה אני מתכוון לתפוס מכם מרחק בתקופה הקרובה, אני לא רואה את עצמי מגיע לארוחות שישי, בטח שלא ליד יעלי. מחר על הבוקר אני אסדר את החדר, זה לא צריך לקחת יותר מכמה שעות, מקסימום אני אחזור יומיים שלושה בבקרים כשאת בעבודה להעביר כמה דברים."

הקולות עולים, הם מתחילים להתווכח איתי ולדבר בינם לבין עצמם אבל אני עוצר אותם מהר מאוד.

"זה לא נתון לוויכוח. אני לא מתכוון לפגוע בעצמי או באף אחד אחר, אין לי מחשבות אובדניות והכל בסדר.. אל תהיו דרמטיים.

אני לוקח אחריות מלאה על עצמי, על החיים שלי ועל העתיד שלי ואני היחיד שיכול לעשות שינוי. תאמינו לי שאני יודע כמה קשה לכם לקבל את מה שאני אומר, אני מבין מה עובר לכם עכשיו בראש, אבל זה מה שאני צריך וזה מה שיהיה.

אני אוהב אתכם, אני יודע שאתם כאן בשבילי, אבל אני צריך זמן לבד."

אני קם בזהירות, לוקח את הדברים שלי ויוצא מהדלת, אלינה יוצאת אחריי בדממה. אין לי כח לזה, אין לי. אני נעצר ליד הרכב ומסתובב אליה עם מבט עייף.

היא מסתכלת עליי וקשת הרגשות שעוברת עליה שקופה על הפנים שלה, תמיד היה לי קל לקרוא אותה. פחד, עצב, כעס, עוד עצב. היא לא אומרת כלום, רק מסתכלת עליי, אולי מחפשת את המלים הנכונות.

לבסוף היא מחבקת אותי ולוחשת לי באוזן, "תחזור אלינו מהר."

אני מחבק אותה אליי חזק, אני אוהב את האישה הזאת מאז שאני זוכר את עצמי, מאז שאני זוכר אותה. כן, יש לי הרבה מזל בחיים.

אני לא אומר לה כלום, לא מבטיח הבטחות שווא ואין לי יותר מדי חיזוקים לחלק כרגע. אני נותן לה נשיקה קצרה על הלחי, נכנס לרכב ונוסע הביתה.

 

הדר

אני בורחת מהבית של שרה כל עוד נפשי בי, בורחת מבלי להסתכל לאחור. האימה שהשתלטה עליי כשעמית תפס אותי כמעט שיתקה אותי. אני רצה לדלת ורק חוטפת את המפתחות לרכב שמונחים על השידה בכניסה, הפלאפון והעליונית שלבשתי נשכחים בבית.

הנסיעה לדירה הקטנה שלי עוברת ללא טיפת ריכוז ואני חולפת על פני רמזורים אדומים. אני לא עוצרת ולא מאטה, חלק ממני רוצה שיקרה משהו, שייכנס בי רכב, שאני אאבד שליטה ואכנס בעמוד והכאב ייעלם לתמיד. אבל הכבישים פנויים והרחובות ריקים מאדם. שישי בערב, כולם עם המשפחות שלהם.

נמאס לי מהמלחמה הזאת, המלחמה שאף פעם לא נשארת פרטית, שתמיד מעוררת עניין והתערבות מאנשים שאין להם מקום בה. נמאס לי להתמודד עם הספקות העצמיים והדחף להעניש את עצמי.

אני נכנסת לדירה הקטנה שלי והקירות סוגרים עליי, החושך בלתי נסבל והשקט גורם לכל פעולה שלי להישמע כמו רעש נוראי. אני מדליקה את האורות ואת הטלוויזיה בתקווה להרגיש קצת פחות לבד, אולי להשתיק קצת את המחשבות.

ליאב תפס אותי פעם אחת מקיאה, זה היה כמעט שנה אחרי שעברנו לגור ביחד. שנה חיינו תחת אותה קורת גג והוא לא שם לב, לא חיפש את זה ולא חשד בכלום. אמרתי לו שאכלתי יותר מדי והיתה לי בחילה, שהוא יודע כמה שהקיבה שלי קטנה ושהאוכל פשוט עלה.

הוא קיבל את זה, בלי שאלות. אני לא יודעת אם הוא חשד בשלב הזה בכלל או שהוא באמת האמין למה שאני אומרת. אבל הוא לא התווכח, לא שאל שאלות וככה חלפה עוד שנה בה התרחקנו, היחסים התדרדרו והגעתי למשקל שיא של ארבעים ואחת קילו על גובה של מטר שישים וחמש.

בשלב הזה נפקחו לו העיניים והוא כבר לא האמין לתירוצים שלי. היינו בני עשרים ושלוש, הוא לא ידע איך להתמודד ואני הייתי מומחית בשקרים.

הוא ניסה, בדרך שלו. הוא דיבר איתי המון, ניסה לשכנע אותי ללכת לטיפול, ניסה לעקוב אחרי הארוחות שלי. זה אף פעם לא היה מספיק.

הפרעת האכילה מלווה אותי מגיל ארבעה עשרה, החברה הכי טובה והכי רעה שלי. היא שותפה מלאה בכל החלטה וצעד שאני לוקחת. היא הדמות היציבה ביותר בחיי. גם כשאנחנו מתרחקות והקשר לפעמים ניתק, היא תמיד דואגת להזכיר לי שהיא שם, מחכה, ממתינה בשקט לזמן הנכון לחזור.

בזמן הלימודים, אימא שלי היתה מאוד פעילה ומעורבת בחיי, היא הצילה אותי, בייחוד כשלא רציתי להינצל. כשהתגייסתי לצבא, היה נראה שהחברה שלי עזבה אותי בשקט, שהיא הבינה שאני לא רוצה אותה, שהיא לא עושה לי טוב וכולנו נרגענו, נשמנו לרווחה.

הכרתי את ליאב והייתי מאושרת, המשקל שלי היה תקין יחסית והוא העסיק אותי הרבה פחות. כמובן שאימא שלי חששה מאוד כשהתרחקתי כל כך מהבית, אבל היא ראתה כמה טוב לי. התראינו אחת לשבועיים בסופי שבוע והחיוך התמידי הרגיע אותה.

עד שהחברה שלי חזרה, בדיוק בזמן הנכון עבורה. המרחק מהמשפחה והחברים, העבודה החדשה של ליאב שגזלה ממנו המון זמן.. היא הרגישה שיש לי יותר מדי הזדמנויות לחשוב והיא חזרה.

כשהיחסים התפרקו סופית, ליאב אסף את החפצים שלו ונעלם מחיי לחלוטין. אני מניחה שהוא חש הקלה ושחרור, כי לא שמעתי ממנו מאז.

נותרתי לבד, בצד השני של המדינה מכל מי שאוהב אותי ודואג לי. כמעט לבד, היא איתי.

בשנה האחרונה אני מבקרת פחות אצל ההורים, את אובדן המשקל ההתחלתי האשמתי בפרידה ולמרות שאימא שלי נבהלה, גם היא האמינה לשקרים. דאגתי לאכול קצת יותר בסופי השבוע אצלם והקאתי רק מחוץ לבית. המפגשים הדו חודשיים הפכו לחד חודשיים ובחורף לבשתי לפחות שלוש שכבות בעת ביקור.

הקיץ כאן, הבגדים חשופים ולא חזרתי הביתה כבר חודשיים. אני שולחת תמונות בוואטסאפ, בכולן אני עם חיוך מאוזן לאוזן. בעבודה, בארוחות צהריים עם אלינה, במטבח מוקפת מאפים.

אני משתפת סיפורים מצחיקים על הלקוחות שלי וכמובן, סיפורים על ארוחות השישי עם משפחת איתן.

למרות העבודה הקבועה אצל אלינה, אני לא נותנת לאנשים להתקרב אליי יותר מדי. אני חברה של כולם, בסדר עם כולם, אבל אף אחד לא נכנס לי ללב.. או לצלחת.

לארוחות אצל שרה אני מגיעה לא יותר מאחת לחודש, המשפחה הזאת ערנית מדי, מודעת מדי. נראה שכולם מעורבים בחיים של כולם, לכל משפט יש כמה משמעויות. אני שותפה לחלק מהסודות שלהם ודואגת להתרחק מנושאים כבדים מדי.

עדיין, עמית קלט אותי ולעומת ליאב, הוא לא הגיב באלגנטיות והבנה.

הוא לא נתן לי הזדמנות לשקר, להמציא אלף ואחת תירוצים שאני יכולה לשלוף מהמותן בכל רגע נתון. הוא התעמת איתי פנים אל מול פנים, תקף אותי וניסה לשלוט בסיטואציה, עד כמה שהוא יכול.

לא ברור לי מה הוא חשב באותו הרגע, למה הוא נתן לדעה שלו ולמקום הקטן שלו בחיי, כל כך הרבה קרדיט. היה נראה שהוא באמת האמין שאם הוא ייתן לי את ההוראה, אני אצדיע והחברה שלי תצדיע איתי ביחד.

זה לא עובד ככה בעולם האמתי, זה לא עובד ככה עם הפרעות אכילה. אין להן שולטים, אין להן מפקדים ואין להן עמית.

השעות חולפות, התקלחתי ושתיתי כוס מים. הרעידות חלפו סוף סוף והרשיתי לעצמי לכבות את הטלוויזיה. המחשבות קצת פחות דרמטיות וסופניות.

הרעב נותן לי נחמה.

את הלילה אני מעבירה מתחת לשמיכת הפוך, מזג האוויר הקיצי לא מחמם גוף עם מעטה שומן נמוך מדי.

בוקר יום שבת, אני מתעוררת לקראת השעה שש. הרעב מעיר אותי והחברה שלי איתי, מזכירה לי שאני לא צריכה ארוחת בוקר, מספיק כוס קפה והבטן תפסיק לקרקר.

אור השמש חודר מהחלון ואני מרשה לעצמי להיזכר באירועי האתמול בעיניים קצת יותר אובייקטיביות, פחות מונעות מרגש.

אני מבינה עכשיו שלא פחדתי מעמית פיזית, לרגע לא חשבתי שהוא הולך להכות אותי או להכאיב לגוף שלי. הפחד היה נפשי בלבד.

נבהלתי מהכנות שלו, נבהלתי מההבנה שלו ומהאגרסיביות הבלתי מתפשרת. הוא יודע שיש לי הפרעת אכילה, הוא לא מנסה לטאטא אותה מתחת לשטיח, הוא רוצה ללכת איתה ראש בראש.

הוא ניסה לגרום לי ללכת איתה ראש בראש ואני לא שם, אני לא חזקה מספיק.

אני לא רוצה להילחם יותר, אני לא רוצה לנצח, אני לא רוצה לחיות בלעדיה. זה הגורל שלי ואני מקבלת אותו.

למרות שיש בי דחף לארוז הכל ולעזוב, לברוח, אני מבינה שאין לי לאן. אני לא יכולה לחזור הביתה להורים, הם גם יכריחו אותי להילחם ואין לי מספיק כסף להתחיל מאפס במקום חדש.

הברירה היחידה שלי היא להישאר כאן, להמשיך בשגרה ולהתרחק מעמית כמו מאש, לא לתת לו את המקום ואת האפשרות להתערב לי בעניינים.

הטעות היא שלי, הורדתי את המגננות מולו, לא הייתי מודעת מספיק למעשים שלי. אני אחזור מחר לעבודה כאילו שלא קרה כלום ואם הוא ינסה להתעמת איתי שוב, אני אכחיש ואשקר ואעמיד אותו במקומו. הוא לא בן הזוג שלי, אפילו לא חבר קרוב ואין לו זכות להביע דעה, בטח שלא לבוא בדרישות.

 

עמית

יום ראשון בצהריים ואני בבית ילדותי, סותם את החורים בקירות. אף מנקה לא הסכימה להגיע ביום שבת ונאלצתי לחיות עוד יום עם הבושה שהרסתי לאימא שלי חדר שלם ואת כל התכולה שלו. דמיינתי אותה נכנסת לכאן, מרימה שברי זכוכיות, בוחנת את הנזק ובוכה על הבן שלה. יש לי שלוש שעות עד שהיא חוזרת מהעבודה ואני מתכוון לעשות כמה שיותר בזמן הקצר הזה.

התקשרתי אתמול להדר עשרות פעמים, בשלב מסוים אלינה שלחה לי הודעה שהפלאפון של הדר אצלה ושהיא ראתה שיחות שלא נענו ממני, כשהמסך נדלק שוב ושוב ומשך את תשומת הלב שלה.

יכולתי בקלות לברר איפה היא גרה, אבל חדרתי מספיק לפרטיות שלה והיא בטח מפחדת ממני. אני לא יכול להפתיע אותה במרחב הבטוח שלה.

הפלאפון אצלה כבר כמה שעות, אני לא יודע למה ציפיתי לשמוע ממנה, אבל ציפיתי. קיוויתי לפחות להודעה, למרות שמה יש לה כבר לכתוב לי?

המחשבות עליה לא נותנות לי מנוח, היא הצטרפה לסיוטים שלי, קיבלה תפקיד ראשי ואני מתחיל להשלים עם החשיבות שלה בעיניי.

מעולם לא היה בינינו שום דבר אינטימי, מעולם לא יצאנו לדייט או אפילו פלרטטנו. על פניו, אין בינינו כלום. אבל אני מרגיש שיש בינינו עולם שלם שמפריד ומחבר את הגורלות שלנו.

היא חשובה לי, היא יקרה לי, האושר שלה והשקט הנפשי שלה מדירים שינה מעיניי. אני רוצה לקחת אחריות עליה, אני רוצה לעזור לה, לתקן אותה ואולי על הדרך לתקן את עצמי.

אני יודע שזה יומרני מצדי לחשוב שיש לי את הכח להציל אותה מעצמה, להציל אותה כשאני בעצמי טובע. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מהאחים שלי בשנים האחרונות, זה שאין דבר העומד בפני הרצון.

הפלאפון שלי עדיין דומם. אני יודע שהדר בסדר כי ביקשתי מאלינה לשלוח לי הודעה בשנייה שהיא מגיעה לעבודה. אמנם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה אתמול, אבל זה ברור שזה קשור למשהו שהדר עשתה שהוציא אותי מדעתי. אני מאמין שאלינה תהיה ערנית יותר מעכשיו ותחבר את הנקודות בסיפור.

"אלינה, איך היא?" אני שולח את ההודעה אחרי המון לבטים.

"נראית בסדר גמור, חייכנית ונחמדה כרגיל. יש לה יום עמוס."

"דיברתן?"

"לא משהו שקשור אליך או ליום שישי." זה מאכזב.

"טוב, עדכני אותי אם יש משהו חריג."

"חשבתי שאתה נעלם מחיינו, לא הפסקת לחפור משבע בבוקר." ההודעה העוקצנית מעלה לי חיוך שלא הרגשתי מיום שישי בערב.

"יש לך תלונות? יום שישי חיבקת אותי כאילו אני יוצא למלחמה."

"כי אתה יוצא למלחמה."

כן, יצאתי למלחמה. על השפיות שלי, על העתיד שלי, על האושר שלי ועל הדר. היא שזורה בכל אחת ואחת מהמטרות.

איתן – מזון לנשמה – פרק ב

עמית

המלים של אימא שלי מלוות אותי מאז ארוחת הצהריים המשותפת שלנו. "אתה יותר אגרסיבי מהם, אתה יותר יהיר ודומיננטי.. מתחת לחזות הידידותית והנונשלנטית, צברת הרים של אגרסיות."

חשבתי שאני מסתיר את זה יותר טוב. אני בטוח שהסתרתי את זה יותר טוב עד לא מזמן.

עוד שני לילות נטולי שינה ואני יושב בארוחת שישי עם המשפחה שלי. מעל לעשרים שנים היינו שבעה סביב השולחן, אני, האחים שלי ואימא שלנו. בשנתיים האחרונות התרחבנו ופינת האוכל המרווחת מלאה עד אפס מקום.

אימא שלי יושבת בראש השולחן ומסתכלת באהבה על המשפחה שהיא הקימה וגידלה כמעט לגמרי לבד. איתמר ואלינה, עידן ושני, אביתר, שירה והתינוקת שלהם 'יעל' שמנמנמת בעגלה, מורן ועדן ולבסוף אני.. והדר. גיא שוב נמצא באזור לא ידוע בעולם והמקום הקבוע שלו לימיני, תפוס על ידי האובססיה הפרטית שלי.

קשה לי יותר לבהות בה כשהיא לא מולי, אבל גם בזווית הלא נוחה, היא משתלטת על רוב תשומת הלב שלי. בייחוד שאנחנו יושבים צמודים עקב הצפיפות והריח שלה עוטף אותי.

אימא שלי הזמינה אותה שוב לארוחת שישי והופתעתי שהיא הסכימה. אחרי ההתנהגות הקרה שלה כלפיי שלשום, ציפיתי שהיא תתרחק לזמן מה, אבל היא כאן, לצדי, עם המשפחה שלי.

היא מושיטה יד לקנקן המים שלידי ובטעות מזיזה אותי. "סליחה." היא אומרת לי בקול חלש מבלי להרים אליי מבט ומושכת את היד שלה בחזרה.

זרם החשמל שהרגשתי בשבריר השנייה שנגענו מסקרן אותי, מעורר אותי ואני חייב להרגיש אותו שוב. אני מרים את קנקן המים, בכוונה עם יד שמאל, כדי שאיאלץ להישען עליה בזמן שאני מוזג לכוס שלה. הכתף שלי צמודה לשלה ואני מרשה לעצמי להריח אותה קצת יותר מקרוב. שמפו? בושם? הריח הטבעי שלה? אני לא יודע מה זה אבל הריח משכר אותי.

אני נשען עליה עוד קצת, נזהר שלא להעמיס משקל על הגוף הצנום שלה והיא לוקחת נשימה עמוקה. היא גם מריחה אותי?

"אל תתנצלי." אני לוחש לה בשקט והיא מרימה אליי מבט מופתע מלא בשאלות. "אל תתנצלי שנגעת בי." אני מסיים עם חצי חיוך ומקרב קצת יותר את הכיסא שלי אליה.

השיחה זורמת בשולחן ואני מתאכזב כשאני מבין שהדר מרגישה מאוד בנוח לקיים שיחה עם כל אחד מבני המשפחה שלי, רק לא איתי.

היא לא מהססת בתשובות שלה, לא חושבת עליהן יותר מדי ולא שוקלת מלים. החיוכים שלה ניתנים בחופשיות וגם החיבוקים והמגע.

תמיד קראתי אנשים בקלות, מגיל מאוד קטן, הבנתי מה הם חושבים, מה הם רוצים. בזמן שהאחים שלי דיברו, פלרטטו ודרשו תשומת לב, אני האזנתי.

עם הדר אני לוט בערפל. אין לי מושג על מה היא חושבת, אין לי מושג מה היא מרגישה כלפיי. אני לא יודע אם הסיבה שהיא כל כך מכונסת בעצמה לידי זה בגלל שהיא לא סובלת אותי או להפך, בגלל שהיא נמשכת אליי.

אם היא נמשכת אליי, למה היא מתרחקת ממני? אנחנו לא ילדים, אין סיבה לשחק משחקים. אני גם יודע בתוך תוכי שהיא לא משחקת, היא לא מנסה להתגרות בי. היא באמת ובתמים מעדיפה לשמור ממני מרחק.

למה?

 

הדר

חם לי. עמית יושב צמוד אליי כבר מעל לשעה. הירך שלו צמודה לשלי, הכתף שלו צמודה לשלי והריח שלו.. הריח הגברי המדהים שלו, גורם לי לדמיין סיטואציות שלא קשורות לארוחות משפחתיות.

אני לא יודעת מה עובר עליי הערב, מה עובר עליו בעצם. הוא תמיד מתעניין בי, מדבר אליי, אני מרגישה שהוא תמיד בוחן אותי ואת התגובות שלי. אבל מעולם לא הרגשתי שהוא מפלרטט איתי, עד עכשיו.

אני משתדלת אף פעם לא לשדר לו את העניין שלי, לא לרמוז לו בשום צורה ודרך שאני נמשכת אליו. למרות שברור שאני כן, מי לא? כל אישה בריאה בגופה ובנפשה ושפויה בדעתה תימשך אליו.

עם הגובה הלא שגרתי שלו והגוף החטוב, הוא נראה יותר כמו ספורטאי מקצועי מאשר מורה. הפנים שלו יפהפיות, פשוט יפהפיות.. הוא לא גס ומאיים כמו התאומים או עצום ואפל כמו גיא. הוא דומה יותר לאביתר ומורן, עם ההבדל הקטן שלאביתר יש עיניים ירוקות כמו לשרה. הוא נראה כמו שחיין אולימפי.

אני מרגישה זעירה לידו, ילדותית, לא נשית. לא מספיק מושכת ומעניינת.

אני מכירה את המשפחה הזאת כבר מעל לשנה ומעולם לא הרגשתי פחות טובה מאף אחד, אולי כי לא חשבתי שאני מספיק חשובה כדי שיעשו השוואה ביני לבין מישהו.

אבל הערב, כשעמית מפלרטט איתי ונצמד אליי, אני לא יכולה שלא להסתכל על בנות הזוג של האחים שלו ולהבין עד כמה אני לוקה בחסר.

שירה, מעבר ליופי המסנוור שלה, השיער הארוך והגוף המושלם, היא מנכ"ל ובעלים של אחת החברות המצליחות בארץ.

אלינה, החצי השני של איתמר, היא משלימה אותו בכל היבט. עור הפורצלן שלה, העיניים הכחולות המהפנטות והגוף הנשי והעגלגל הם קונטרה מושלמת לדום הקשוח והמאיים. גם היא בעלים של עסק עצמאי. הבוסית שלי לא פחות..

שני.. עורכת דין פלילית שעברה מסנגוריה לקטגוריה לאחרונה. לוחמת צדק, לידרית בכל רמח איבריה ולא נופלת מדוגמניות של ויקטוריה סיקרטס.

עדן, בת הדודה שלי, האמנית הסקסית עם התלתלים הפרועים והחזה השופע. הצחוק המתגלגל שלה מושך אחריו את כל השולחן והכריזמה נשפכת לה מהאוזניים.

רוב הזמן אני נבוכה לעמוד ליד אחת מהן, בטח שלא להציב את עצמי באותה הקטגוריה. הדימוי העצמי שלי מתדרדר מטה ככל שהזמן חולף ואני מרגישה את עצמי מתכנסת עוד יותר לתוך העולם הפרטי שלי ונעלמת.

מעט האוכל שנכנס לקיבה שלי עולה, מאיים לצאת ואני מחכה להזדמנות שהאחים קמים מהשולחן לפנות את הכלים והשאריות בשביל ללכת לשירותים. הבית של שרה גדול ואני כמעט הולכת לאיבוד בין החדרים. אני בוחרת בשירותים המרוחקים ביותר וננעלת בתוכם.

המראה שמולי מביישת אותי, היא גורמת לי להתעמת עם עצמי, עם המעשים שלי והפחדים שלי.

אני לובשת שמלה שחורה, קיצית וקצרה. לא צמודה מדי, לא חשופה מדי אבל בהחלט לא שמרנית. אני מסתכלת על הזרועות שלי, על הכתפיים, עצמות הבריח הבולטות ושונאת את מה שאני רואה. אני יודעת שאני רזה, הראייה שלי לא מעוותת. ברור לי שאני לא שמנה, אפילו לא מלאה, אבל זה אף פעם לא מספיק טוב. אני אף פעם לא מספיקה.

אני אוספת את השיער עם הגומייה שתמיד נמצאת על היד שלי ודוחפת שתי אצבעות עמוק לגרון. הגוף שלי מורגל לפעולה והקיא עולה במהירות, יוצא ממני ומוריד את הלחץ הכבד בחזה.

כשהקיבה שלי מרוקנת לחלוטין, אני קמה מהרצפה ומורידה מים. הברכיים שלי אדומות אבל זה יעבור בדקות הקרובות. אני שוטפת פנים בכיור הצמוד, מורחת מעט משחת שיניים על האצבע ומעבירה על השיניים, על הלשון. שוטפת את הידיים ביסודיות עם סבון ומפזרת את השיער.

למדתי לפני שנים להשתמש תמיד באיפור עמיד במים.

כשאני פותחת את הדלת, אני כמעט ולא מצליחה לעצור את צעקת הבהלה, כשהמבט הזועם של עמית מופיע מולי.

 

עמית

השינוי במצב הרוח של הדר היה כל כך בולט לעין שרציתי למשוך אותה לגינה ולדרוש ממנה תשובות. היה נראה שהיא נהנית, שהיא מרגישה בנוח ופתאום היא נאטמה לגמרי בתוך עצמה ומבט של סבל השתלט על הפנים העדינות שלה.

אימא שלי גידלה אותנו בבית שוויוני ומכבד, עד היום כשהארוחה מסתיימת, זה ידוע שאנחנו האחים מפנים את השולחן ודואגים לכלים. לא רציתי לעזוב אותה, להתרחק ממנה, תחושת לחץ ודאגה גרמו לי לא להסיר ממנה עין. אבל באחד מהסיבובים שלי למטבח, היא נעלמה ומיד ידעתי לאן היא הלכה.

ניצלתי את ההזמנות שהנשים שקעו בשיחה עמוקה והאחים שלי היו במטבח, בשביל לחפש אותה. זה לא היה מסובך מדי, ידעתי איפה לחפש. דלת השירותים הנעולה בחדר האורחים, החדר המרוחק ביותר מפינת האוכל.

איחרתי, כשאני נכנס לחדר אני שומע אותה משתעלת פעם, פעמיים ומורידה מים באסלה. היא יוצאת בערך שלוש דקות אחרי זה ובזמן הקצר, שנראה לי כמו נצח, הזעם משתלט עליי.

הלוואי שהיתה בי טיפת שליטה ברגע הזה, הלוואי שהיה בי היגיון, הלוואי שהיו לי המלים הנכונות וההסמכה להתמודד עם הסיטואציה בצורה בריאה ומקצועית. אבל אין לי.

הקשר בין המוח שלי לשאר הגוף מתנתק, אין לי שליטה בפעולות שלי, הכל אינסטינקטיבי.

אני משלב את האצבעות שלי בתוך השיער שלה, עם שתי הידיים ומושך אותה אחורה לקיר. הפנים שלי צמודות לשלה ולפי המבט המבועת, כנראה שבשלב הזה כבר איבדתי את החזות המתורבתת.

"את לא עושה את זה יותר." אני נוהם לעברה ומתאפק לא לטלטל אותה.

"על מה אתה מדבר, עמית? מה עובר עליך?" היא שואלת אותי בתמימות מזויפת עם עיניים פקוחות לרווחה מפחד והשקר מעצבן אותי יותר.

"לעולם, הדר. את לעולם לא עושה את זה יותר."

"עמית, מה.."

"אם תעזי לגרום לעצמך להקיא שוב, אי פעם, אני לא אשלוט במעשים שלי. אני לא יודע למה את עושה את זה ואני לא מספיק שפוי כרגע בשביל לנתח את הסיבות. אני רוצה להעביר לך את זה בצורה הברורה ביותר: את לא פוגעת בעצמך, את לא מרעיבה את עצמך ואת לא מקיאה. בפעם הבאה שדבר כזה קורה, אני לוקח ממך את זכות הבחירה ועל הזין שלי הרצונות שלך. אם צריך אני אקשור אותך במחסן שלי ואדחוף לתוכך שלוש ארוחות ביום עד שתביני שלא כדאי לך להתעסק איתי.

האם אני ברור?!"

העיניים שלה מתמלאות דמעות והיא נלחמת בי. הגוף שלה מנסה להתנתק משלי והציפורניים שלה חודרות לתוך העור שלי.

אני לא משחרר אותה, אני לא יכול לעזוב אותה, הפחד שיקרה לה משהו משתק אותי.

"עמית, אתה מכאיב לי!" רק כשהיא חוזרת על המשפט בפעם השלישית, המלים מצליחות לחדור דרך הזעם שלי ואני משחרר אותה בבהלה.

הפעם תורי להרגיש בחילה. אני לוקח עוד כמה צעדים אחורה ומסתכל עליה בהלם, היא בוכה, נסערת. פגעתי בה, הכאבתי לה והיא מפחדת ממני.

"הדר…" אני לא יודע מה להגיד לה והיא גם לא נותנת לי הזדמנות. היא בורחת מהחדר וסערת הרגשות שבתוכי מחפשת מוצא, אני לא מצליח להתמודד עם כל הרגש, עם כל הכעס והתסכול.

אני תולש את טלוויזיית הפלזמה מהקיר ומעיף אותה לצד השני של החדר. מרסק אותה ואת כל מה שבדרכה.

זה לא מספיק. עוד, אני צריך עוד.

אני מרים את האגרטל שעל הרצפה ומנפץ אותו על הקיר. המראה הבאה בתור, הכיסא, התמונות על הקירות.. אני לא נעצר עד שהחדר הרוס כולו ואבק מרחף באוויר.

זה לא מספיק. הזעם לא עובר, הוא מכרסם בתוכי והידיים שלי מגרדות. אני עומד לתלוש את המנורה מהתקרה כשמשטיחים אותי לרצפה. עידן ואיתמר.

הם מצמידים אותי לפרקט המאובק, הידיים שלי תפוסות חזק מאחוריי הגב ואני לא יכול לזוז. אני מנסה, אני נלחם בהם עם נהימות של חיה פצועה, עד שאני מבין שאין לי סיכוי להעיף אותם ממני. למרות התקף השיגעון, הם שניים וביחד הם שוקלים בערך פי שלוש יותר ממני.

אני נושם עמוק שוב ושוב, עוצם את העיניים ומכריח את עצמי להירגע, להשתחרר מפרץ האלימות שכל כך לא אופייני לי.

אני שטוף זיעה, רועד ומתנשף. אני מתאר לעצמי שכל המשפחה שלי בהרכב מלא עומדת ליד הדלת וצופה בי מתפרק לרסיסים. אני שונא את זה, פאק אני שונא את זה.

"אני בסדר. נרגעתי, אני בסדר." אני אומר לתאומים עד שהם משחררים אותי וקמים.

"תנו לנו כמה רגעים." עידן אומר, כנראה לקהל שלי.

הדלת נסגרת ואני נשאר לבד בחדר עם עידן ואיתמר, הנשימות שלי מפרות את הדממה.

"הדר?" אני שואל אותם כשאני מתיישב עם הגב לקיר הסדוק עם הטיח המקולף.

"ראיתי אותה בורחת מהבית בערך שניה לפני שהרעש התחיל." איתמר עונה לי.

אני מהנהן עם הראש ועוצם עיניים, נשען אחורה ומרגיע במאמץ רב את הנשימות שלי.

הם לא מדברים, לא אומרים מילה, אבל אני מרגיש את המבטים שלהם עליי, אני מרגיש את הדריכות באוויר. הם מוכנים, בוחנים אותי ואת הפעולות שלי למקרה שאני אתפרץ שוב.

"זה לא יקרה שוב, אתם יכולים לשבת." אני אומר להם, עדיין עם עיניים עצומות. אני מעדיף שהם ילכו, אני מעדיף להישאר לבד, אבל אין דבר כזה 'לבד' במשפחה הזאת.

אני פוקח את העיניים ורואה את האחים הגדולים שלי יושבים באותה התנוחה כמוני, כל אחד בפינה אחרת של החדר. עידן ליד דלת הכניסה ואיתמר ליד החלון. חוסמים את דרכי הבריחה שלי.

"עמית.." עידן מתחיל ועוצר, אין לו מלים, גם לי אין.

"אני לא יודע, אני לא יודע מה קרה אז אל תצפו לתשובות."

"אוקיי, איך זה התחיל?" איתמר שואל.

"היא עצבנה אותי, היא עשתה משהו שעצבן אותי ואיבדתי את זה." אני יודע שהתשובה הזאת לא תספק אותם, אולי אפילו תעורר יותר שאלות וספקות לגבי השפיות שלי. אבל אני לא יכול לפרט להם מה בדיוק קרה לפני שהשתגעתי. זה שלה, הסוד שלה, סביר להניח שזה הסוד הכי כמוס שלה ואני לא מסוגל לבגוד באמון שלה ולספר להם.

"היא עצבנה אותך? היא עצבנה אותך אז שברת את כל החפצים והרהיטים בחדר האורחים של אימא?" עידן שואל אותי בהלם.

אני עוצם שוב את העיניים וצחוק חסר הומור מתפרץ ממני. אולי אני באמת משתגע.

"אמרתי לכם שאין לי תשובה. היא עשתה משהו שפשוט… כיבה את המוח שלי. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי לבנות מלים. הגוף שלי פעל מעצמו."

אני מחפש את המלים הנכונות בשביל להסביר להם משהו שאני בעצמי עדיין לא מבין. איך זה יכול להיות שתקפתי אותה ככה? שריסקתי ככה את החדר? אני, האח הרגוע, השקול. בן למשפחה שמכבדת נשים ושמה לעצמה כמטרה לגונן על כל הנשים בחייה.. תוקף אישה.

"רציתי להכאיב לה, רציתי לנער אותה ולטלטל אותה עד שהיא תבין את חומרת המעשים שלה. הרגשתי שהגוף שלי מתמלא בזרמים של חשמל ולא ידעתי לאן להוציא הכל.

שנים שלא הרגשתי ככה."

"שנים? זאת אומרת שכן הרגשת ככה בעבר?" עידן שואל אותי בריכוז מוחלט, נתלה על כל מילה שלי.

"כן."

"מתי?"

"בלילה ההוא."

שוב שקט, אני שונא את השקט. הם מנתחים אותי, את התשובות שלי, הם רוצים להציל אותי עכשיו, אני הפרויקט הבא.

"מתי הסיוטים חזרו, עמית?" איתמר שואל אותי בקול עמוק ועצוב. שאלת השאלות.

"לפני חצי שנה."

"פאק!" הוא פולט בקול ומעיף לצד שברי זכוכית.

"לא רציתי להדאיג אתכם, את אימא. חזרתי לטיפול ולכדורים, אבל שום דבר לא עוזר." אני בולע את המועקה, את הדמעות שמתאספות בגרון ומאחורי העיניים שלי. אני לא מתכוון להישבר מולם שוב, אני כבר לא ילד בן עשר.

"כמה ימים לא ישנת?" אני מנסה להיזכר, לחשב.

"הלילה לא ישנתי בכלל, אבל מבחינת שינה רצופה של שעתיים לפחות… חמישה חודשים בערך."

אין לי מושג איך להסתכל להם בפנים, אני לא יודע איך אני יוצא מהחדר הזה ונעמד מול אימא שלי, מול האחים והגיסות שלי. אלינה היא החברה הכי טובה שלי ולא סיפרתי לה שעובר עליי משהו… עכשיו היא יודעת, כולם יודעים.

אני מרגיש אבוד וחסר אונים, אני מרגיש שאני מאבד את האחיזה שלי במציאות, בחיים שבניתי לעצמי.

אני לא יודע איך להמשיך מכאן, איך לעזור לעצמי. אבל גרוע מהכל, אני לא יודע אם הדר אי פעם תסלח לי, או אם יצרתי נזק בלתי הפיך.

איתן – מזון לנשמה – פרק א

עמית

אני מתעורר באמצע הלילה מתוך סיוט נוסף, הגוף שלי שטוף זיעה. הנשימות הכבדות שלי ודפיקות הלב רועשות בחדר הדומם.

הצלחתי להדחיק את הזיכרונות כל כך הרבה שנים, הצלחתי לבנות לעצמי חיים רגועים, שלווים יחסית, רחוקים מהעבר שאני רוצה למחוק.

למדתי הוראה ואני מחנך כיתה בתיכון המקומי, ההבדלים ביני לבין האחים שלי בולטים.

איפה שהם קיבלו את האלימות באהבה ומינפו אותה לחיים שלהם, אני בחרתי להתרחק ממנה כמו מאש.

הייתי בן עשר בלילה שבו אבא שלי מת, אותו הלילה שאושפזתי בבית חולים עם שתי צלעות סדוקות, שיניים שבורות, זעזוע מוח ועיניים סגורות מנפיחות.

הסיוטים החלו מיד ורדפו אותי כמעט עשור.

כשהשתחררתי מהצבא התחלתי טיפולים פסיכולוגיים והם נעלמו. זה לא שהחלמתי, זה לא שקיבלתי את מה קרה והשלמתי עם התוצאות של אותו הלילה. כדרך התמודדות, המוח שלי פשוט מחק הכל.

זכרתי, אבל הדחקתי. הטראומה נקברה עמוק בתת המודע שלי וזה היה מאוד מאוד נוח. עד לפני חצי שנה, כשספגתי כדור בחזה בשביל גיסתי.

מצאתי את עצמי מאושפז שוב, באותו בית החולים, עם אותו הסיוט.

אני שוכב על הרצפה, מדמם וכואב והגופות של האחים שלי מונחות סביבי. אני צופה באבא שלי שוחט אותם אחד אחד ומחכה לאימא שלי, לתור שלה.

בסיוט הסוף אף פעם לא טוב, לא שאפשר לקרוא למוות של אבא שלי "טוב". אבל המוות שלו בהחלט עדיף על פני המוות של כל המשפחה שלי.

אני תמיד מתעורר באותה הנקודה, כשאימא שלי עולה במדרגות ואבא שלי תופס אותה.

ניסיתי להדחיק שוב, להתמודד עד כמה שאני יכול, אבל הטיפולים לא עוזרים הפעם. הזיכרונות צפים ואני מרגיש את אותה האלימות שברחתי ממנה כל כך הרבה שנים, עוטפת אותי.

 

הדר

אחת. שתיים. שלוש. אני מרגישה שלוש צלעות כשאני עוברת עם האצבעות שלי בעדינות על הגב. אני מסדרת את החולצה ויוצאת מהשירותים, שוטפת ידיים, מכניסה מסטיק מנטה לפה והולכת למטבחון.

כפית קפה ומים חמים, ללא סוכר וחלב. אני חולפת על פני העוגיות והמאפים שאלינה קונה כל בוקר לעובדים וללקוחות, הריח המתקתק מעורר בי בחילה.

"הדר, שרה מחכה לך בחדר."  טל, פקידת הקבלה אומרת לי כשאני חולפת על פניה. אני מחייכת והולכת לכיוון חדר העבודה שלי.

שרה, היא לקוחה קבועה שלי כבר תקופה ארוכה ולמרות שהיא מגיעה למניקור אחת לחודש, אנחנו מתראות יחסית הרבה. הבן שלה מורן, התחתן עם בת הדודה שלי, עדן ומאז היא סוג של אמצה אותי. אני מגיעה אחת לכמה שבועות לארוחת שישי ואנחנו אפילו נפגשות לפעמים לכוס קפה ביחד עם אלינה שמאורסת לעוד אחד מהבנים שלה, איתמר.

אני מניחה שכשיש לך שישה בנים, את כמהה ל- girl time ואני מאוד אוהבת לבלות איתה.

"יפה שלי." היא אומרת לי כרגיל כשאנחנו מתראות ועוטפת אותי בחיבוק אימהי מלא בחום.

"הי ממי, התגעגעתי אליך, לא יצא לנו להיפגש השבוע." אני אומרת לה ומתיישבת מולה בעמדה שלי.

"כן, הייתי קצת עסוקה.. התחלתי להתראות עם מישהו." היא אומרת לי במבוכה קלה ומניחה את הידיים שלה מולי.

אני מסתכלת עליה קצת בהלם וחיוך רחב מתפרש על השפתיים שלי. שרה אלמנה כבר מעל לעשרים שנה ואני אישית לא שמעתי מעולם על גברים בחייה.

"וואלה?? איזה כיף! מי הוא? איפה הכרתם? בן כמה הוא? מה הוא עושה בחיים? הבנים שלך יודעים?" אני מפציצה אותה בשאלות ומתחילה לשייף את שכבת הלק הישנה שעל הציפורניים שלה.

היא צוחקת בקול ולוגמת מכוס הקפה שלה עם היד הפנויה. "זה מאוד חדש ובינתיים אף אחד לא יודע. הכרנו בעבודה, הוא גרוש כבר כמה שנים, יש לו שני בנים משלו. הוא מהנדס בניין והחברה שלו עושה שיתוף פעולה עם החברה שלנו."

שרה עובדת כמעצבת פנים אצל אחד מקבלני הבניין המוכרים בצפון. היא עיצבה את הבתים של כל הבנים שלה ונתנה לי המון טיפים שימושיים לגבי הדירה הקטנה שלי.

"אוקיי.. אני צריכה עוד פרטים." אני אומרת לה עם חיוך זדוני.

"הוא בן ארבעים וחמש." היא אומרת ומגלגלת עיניים. כן, זה מה שרציתי לשמוע. שרה בת שישים והיא נראית מעולה. לא ברור לי איך הגוף הקטן שלה עבר חמש לידות. היא מתאמנת קבוע ומטפלת בעצמה, היא נראית מדהים ואני לא מסוגלת לדמיין אותה עם איזה גבר זקן שהשיא שלו כבר מאחוריו.

"מה את אומרת, חתיכת שודדת עריסות." אני אומרת לה בטון נוטף סרקזם. "רק חמש שנים מעל התאומים.. הם מאוד יאהבו את זה."

"אלוהים, אל תגידי את זה בקול! אני המומה מעצמי שאני אפילו נותנת לזה הזדמנות. הוא כמעט בגיל של הילדים שלי, יכול להיות שהוא אפילו מכיר אותם, חבר שלהם. אני לא יודעת מה עובר עליי.. לא מתאים לי להתנהג בכזאת פזיזות." היא אומרת ומסיימת בטון מעורער שצובט לי את הלב.

"שרה, אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אין לי מושג מה עברת בחיים ואם בכלל יצאת עם גברים בשנים האחרונות. אבל את אישה יפהפייה, את שומרת על עצמך, את בכושר, את אוכלת נכון. גידלת שישה בנים לתפארת, את חמות נפלאה, את חברה נפלאה, גרמת לי להרגיש כמו משפחה מהיום שהכרנו ומבחינתי זו זכות להכיר אותך. אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת, זה שאת דואגת לכולם כל הזמן ואף פעם לא חושבת על עצמך.

השיחות שלנו תמיד סובבות סביב הילדים שלך והנכדה שלך. את שואלת אותי על החיים שלי, מתעניינת ומביעה דעה, אבל כשזה מגיע אליך, את בדרך כלל משנה נושא.

מגיע לך ליהנות, מגיע לך להיות מאושרת גם. זה הזמן!"

היא מחייכת אליי ומשתתקת, אני לא לוחצת עליה ולא מנסה לסחוט עוד מידע. אני רואה שהנושא קשה לה והדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לה אי נוחות.

אני יודעת דבר או שניים על התנהגות פזיזה, אני יודעת איזה השפעה יכולה להיות לגברים על הרגשות וההתנהגות שלנו.

גדלתי בבאר שבע, המשפחה שלי עדיין שם. הכרתי את ליאב בצבא וזו היתה אהבה מטורפת, האהבה הראשונה והיחידה שלי.

הוא במקור מקריית אתא ואחרי השחרור עברתי לגור איתו כאן, עזבתי את כל החיים שלי מאחוריי והתחלתי חיים חדשים איתו.

בהתחלה היינו באופוריה, עבדנו, בילינו ונהנינו. אחת לשבועיים היינו נוסעים ביחד למשפחה שלי ואז ממהרים לחזור לפינה הקטנה שלנו.

הייתי מאושרת, באמת שהייתי. אבל השדים הישנים והמוכרים שלי הרימו ראשם והפעם אימא שלי לא הייתה לצדי בשביל לעזור לי להילחם בהם.

הזוגיות שלנו נהרסה לאט ובזהירות, אני נלחמתי כל יום וליאב לא היה חזק מספיק בשביל להילחם לצדי. אני לא מאשימה אותו.

התיק היה כבד מדי על בחור צעיר בן עשרים ושלוש.

אחרי הפרידה הכואבת שקלתי לחזור לבאר שבע, אבל לא רציתי להתמודד עם השדים. עייפתי מהמלחמות וידעתי שכאן יהיה קל יותר, רחוק מעיניים חוקרות.

אני שוקעת בעבודה על הציפורניים של שרה ומריצה זיכרונות בראש בדממה נוחה, עד שהיא ממשיכה את הסיפור שלה.

"האבא של הבנים שלי היה אדם קשה, הוא אהב אותי בדרך שלו, אני מניחה. אבל הוא לא היה רגוע, הוא אף פעם לא היה מסופק מהחיים שלו והמירמור שלו הרס אותנו.

לקח לי הרבה שנים להתגבר על כל מה שהיה והיה לי נוח לשקוע בגידול הילדים. אבל את צודקת, אני מרגישה צעירה, אני מרגישה שהחיים שלי עוד לפניי והגיע הזמן שאני אעשה משהו שהוא רק בשבילי."

אני מחייכת אליה בהסכמה, אל האישה הנפלאה הזאת ומקווה שהיא תקבל את הסוף הטוב שלה.

"אני חושבת שאת עושה את הדבר הנכון, שאת מנסה לפחות והדבר היחיד שמערער אותך הוא התגובה של הילדים שלך לגיל שלו." אני אומרת לה בהבנה מלאה.

"אני מפחדת שהם יחשבו שהשתגעתי, שהם יכעסו עליי שאני מתנהגת כמו ילדה ולא כמו סבתא." היא עונה לי שוב במבוכה.

"שרה, כן, את סבתא. אבל את גם אישה, יש לך צרכים ורצונות ואם לבנים שלך תהיה בעיה עם זה? אז הבעיה היא שלהם! את האימא שלהם ולא ההפך, שיתמודדו."

דפיקה על הדלת וטל מציצה פנימה. "שרה, עמית פה." היא אומרת לה ומסמיקה. נשים בדרך כלל מסמיקות ליד הגברים למשפחת איתן.

"תגידי לו שייכנס, יש לי עוד זמן." היא עונה לה ומחייכת אליי. אין לי בעיה שייכנס, הרבה נשים מגיעות לכאן עם חברות ובדרך כלל זה ממש לא מפריע לי. אבל עמית.. יש משהו בנוכחות שלו שמערער אותי לחלוטין.

לא פעם שמעתי מאלינה ושירה שיש לעמית חוש שישי, יש לו את היכולת לקרוא אנשים ומצבים בצורה עמוקה. מעולם לא היתה בינינו שיחה רצינית מדי והוא לא יודע עליי כלום, אבל תמיד כשאני מדברת, הוא מסתכל עליי בדממה, מקשיב בריכוז והשקט שלו גורם לי להרגיש כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

אני מפנה את כל תשומת הלב שלי לעבודה שלי ומנסה לא לשבת זקוף יותר כשהוא נכנס, לא להפגין חיצונית שהוא משפיע עליי.

"אימא, מה נשמע?" הוא שואל אותה ונותן לה נשיקה במצח.

"הכל בסדר אהוב שלי, אני עוד מעט מסיימת ונלך לאכול. הדר, תצטרפי אלינו?"

אני מרימה מבט מופתע מהציפורניים ולא יכולה להתעלם מהעיניים השחורות שבוחנות אותי. "יש לי המון לקוחות היום ברצף, לצערי לא יהיה לי זמן להפסקה נורמלית, אבל תודה."

אני עונה לה וחוזרת לעיסוקיי, מנסה להזדרז עם הלק כדי להשתחרר מהאנרגיה המאיימת שמילאה את החדר ברגע שעמית נכנס.

"מה שלומך, הדר?" הקול העמוק שלו צרוד קצת, מלווה בסרקזם, מעביר בי צמרמורת.

"הכל בסדר, עמית, מה שלומך?" אני עונה בנימוס ומחייכת אליו, עד כמה שאני מסוגלת כרגע. המבט שלו מטריד אותי.

שרה מסתכלת על שנינו מהצד, הראש שלה זז בצורה קומית בינינו, כאילו היא צופה בהצגה משעשעת.

"אני בסדר, קיוויתי שתצטרפי אלינו היום. את בטוחה שאין לך זמן?"

אני בוהה בו בעיניי איילה מופתעת, למה הוא שואל את זה ככה? הוא בדק את היומן שלי? הוא דיבר עם אלינה? למה בכלל הוא מזמין אותי לארוחה הזאת?

"אני בטוחה. לצערי." אני עונה לו בטון סופי שלא משאיר מקום לוויכוח.

 

עמית

ריצה של עשרה קילומטרים ומקלחת חמה הצליחו לשחרר אותי סופית מהסיוט, זה נהיה יותר ויותר קשה לאחרונה.

יום רביעי הוא היום החופשי שלי ואני בדרך כלל מבלה אותו עם אחד האחים שלי, מי שפנוי. כשאלינה אמרה לי שיש לאימא שלי תור אצל הדר היום, ישר יזמתי ארוחה משותפת.

אני לא יודע מה האובססיה שלי לבחורה הזאת, על פניו אין בינינו שום קשר. היא די קבועה בחיים שלי, הפכה לסוג של משפחה בגלל עדן, אבל מעולם לא היתה בינינו שיחה משמעותית.

היא מסקרנת אותי. ההתנהגות שלה, המבטים שלה, אפילו הצורה בה היא מבטאת מלים.

כשהיא מצטרפת אלינו לארוחות אני מוצא את עצמי בוהה בפעולות שלה. היא תמיד חותכת את האוכל שלה לחתיכות קטנטנות ומדויקות. מכניסה את המזלג לפה באטיות ולועסת כל ביס דקות ארוכות. כשהארוחה מסתיימת הצלחת שלה נשארת כמעט מלאה.

אי אפשר להגיד שהיא יפהפייה, השיער שלה חלק וארוך בצבע חום כהה והעיניים חומות בהתאם, היא רזה מאוד והחזה שלה קטן. היא אף פעם לא מושכת תשומת לב לעצמה, היא לא מצחיקה מדי ולא הייתי עד לדיאלוג שנון. נראה שאין בה שום דבר מיוחד שאמור להשפיע עליי בצורה כזאת.

אבל זה קיים, הדחף הזה לראות אותה. להסתכל על האצבעות העדינות שלה כשהיא עובדת, להקשיב לקול המוזיקלי שלה כשהיא מדברת, לחייך כשהיא מחייכת ולהרגיש כעס כשהיא נראית מוטרדת.

אני מאמין שאימא שלי קלטה אותי לא פעם אחת מרוכז בה ובגלל זה היא מנסה גם להפגיש בינינו. אני לא מנסה להסתיר את העובדה שאני תמיד מגיע לסלון היופי כשאימא שלי אצל הדר.. ולפחות עוד פעמיים בשבוע "לבקר את אלינה".

אני יודע שאימא שלי נפגשת עם הדר לבד לא מעט, אבל היא תמיד מסרבת כשאני בתמונה.

אולי זה מה שמושך אותי, חוסר העניין המוחלט שלה. זה לא רק חוסר עניין בי, אלא בהכל. נראה שהיא תמיד בעולם משלה, במחשבות שלה ואני רוצה להיכנס לראש שלה, לראות מה שהיא רואה, להבין על מה היא חושבת כל הזמן ולאן היא בורחת.

"סיימנו, מרוצה?" הדר שואלת את אימא שלי בחיוך בזמן ששתיהן בוחנות את הציפורניים שלה.

"הדר, את אמנית, אני תמיד מרוצה." אימא שלי עונה לה ואין לי מושג מה הקשר בין ציפורניים לאמנות, כאילו כמה זה כבר מסובך לצבוע לק?

אנחנו נפרדים ממנה לשלום והעיניים שלה לא זזות מהפנים של אימא שלי, היא לא מסתכלת עליי אפילו כשהיא אומרת לי 'ביי' בקול חלש.

יש בי דחף מטומטם לדחוף את הפרצוף שלי מול שלה ולדרוש ממנה ליצור איתי קשר עין, לנער אותה ולצעוק עליה שאני רוצה יחס!

לשמחתי, אני מתאפק, בקושי.

"מתי אתה מתכוון להזמין אותה לדייט כשאני לא בסביבה?" אימא שלי שואלת אותי כשאנחנו מתיישבים במסעדה.

"היא לא מוכנה לזה עדיין, כמו שאת רואה."

"אולי היא מסרבת לך דווקא כי אני נמצאת גם, אולי זה מביך אותה והיא תסכים להיפגש איתך לבד."

"אימא, היא לא מסוגלת ליצור איתי קשר עין, נראה לך שהיא תסכים לשבת איתי שעתיים במסעדה אחד על אחד? אני מנסה להקל עליה, להכיר אותה בקצב איטי, בסביבה בטוחה."

היא מסתכלת עליי בדממה ומחייכת בזמן שאני עובר על התפריט.

"אתה כל כך שונה מהאחים שלך." היא יוצאת בהצהרה הכי מובנת מאליה בעולם.

"ספרי לי על זה. איתמר כבר היה אוזק אותה לעצמו ומעלים את המפתח עד שהיא תסכים."

היא צוחקת ופותחת את התפריט שלה גם. "לא לזה התכוונתי. אמנם אתה לא משחק את המשחקים של התאומים אבל אתה בהחלט בולדוזר בדיוק כמוהם, אתה פשוט שחקן יותר טוב."

"למה את מתכוונת?" אני שואל בעניין.

היא מסתכלת עליי עם אותו המבט שאני רואה כל יום במראה, בוחנת אותי כמו שאני בוחן אחרים.

"אתה יותר אגרסיבי מהם, אתה יותר יהיר ודומיננטי. אתה וגיא תמיד הייתם התינוקות שלי ואני חושבת שמרוב שרציתי לעטוף אתכם בצמר גפן בשביל לגונן עליכם מהעולם, גרמתי לכם להיות פזיזים וחסרי פחד."

אני מסתכל עליה קצת בחשש, אני לא אמור להיות מופתע מהמילים שלה בשלב הזה, היא מכירה אותי טוב מכולם. אבל הניתוח המעמיק של האופי שלי גורם לי לקחת צעד אחורה.

"את לא חושבת שאת קצת דרמטית, אימא? אני מורה בתיכון."

"אל תזלזל באינטליגנציה שלי, ילד. אל תשכח מי לימד אותך לאכול עם כפית." היא עונה לי באותה ההתנשאות שאני כל כך אוהב להשתמש בה בעצמי ומרימה גבה. "אתה מסתיר את זה מצוין, מגיעה לך מועמדות לאוסקר על התמדה, אבל אני מכירה את הבן שלי. מתחת לחזות הידידותית והנונשלנטית, צברת הרים של אגרסיות והאמת שאני לא בטוחה שהדר היא הבחורה המתאימה להתמודדות איתך. היא שברירית, עמית, היא נמצאת בתוך מלחמה בעצמה. היא צריכה מישהו שיילחם לצדה ולא יקבור אותה תחת המשקעים האישיים שלו."

יתרת הארוחה עוברת בדממה, אנחנו מרוכזים בעולמות שלנו, כל אחד עם התיק שהוא נושא על כתפיו. היא צודקת, הדר חלשה מדי בשבילי, היא לעולם לא תצליח להתמודד עם השדים שחיים בתוך הראש שלי.

אבל זה לא יגרום לי להתרחק ממנה.

אני חייב להבין איך הראש שלה פועל לפני שאני משאיר אותה מאחוריי, היא כמו חידה שאף אחד לא הצליח לפתור עד היום ואני מכור לאתגרים.

איתן – זכות השליטה – פרק ח

עידן

אני מתעורר למיטה ריקה ודירה דוממת, למרות פריצות המחסומים הלילה, אני עדיין לא בטוח לגבי התגובה של שני היום ויש בי חשש שהיא ברחה שוב.

הפתק שמחכה לי על השולחן בסלון מרגיע אותי, היא הלכה לקנות חלב. אוקיי, היא גרה ברחוב די מרכזי עם לא מעט חנויות, אז היא בטח תחזור תוך כמה דקות, מספיק זמן להתקלח.

אני עושה מקלחת זריזה ומצחצח שיניים עם מברשת שיניים חדשה שמחכה לי ליד הכיור. כשעוברת חצי שעה והיא עדיין לא מגיעה, אני מתחיל לדאוג. כשאני מתקשר אליה ומגיע לתא קולי, אני בטוח שמשהו קרה.

אני מתקשר למשרד שלה וגם שם אין מענה, השעה תשע וחצי, לא הגיוני שהמשרד ריק. אני לוקח את הפלאפון ומחייג לאיתמר.

"הלו."

"שני נעלמה, היא יצאה לקנות חלב ולא חזרה. הפלאפון שלה כבוי ואף אחד לא עונה לי במשרד."

"אוקיי… מה קרה אתמול בלילה?" השאלה שלו מעצבנת אותי, למרות שאני מבין למה הוא שואל.

"זה לא משנה, היא לא ברחה. משהו קרה, אני בטוח, יש לי הרגשה רעה ולא מהיום."

"מתי היא הלכה?"

"אני לא יודע, ישנתי. התעוררתי לפני ארבעים דקות, היא השאירה לי פתק שהיא יורדת למכולת לקנות חלב… אין לי מושג מתי היא כתבה אותו. היא רגילה להגיע למשרד כל יום בשבע בבוקר, היא רגילה להתעורר מוקדם. לך תדע מתי היא כתבה את זה…." אני אומר לו ומרגיש את רף החרדה שלי עולה.

"תשלח לי את המספר שלה, אני אבקש מאלעד לנסות לאתר את המיקום שלה." אלעד הוא ההאקר שלנו ואם מישהו יכול לאתר אותה, זה רק הוא.

"אני שולח."

"עידן, תישאר רגוע, אל תלך לאיבוד. אתה יודע שדווקא במצבים כאלה אנחנו חייבים להישאר מפוקסים."

אנחנו מנתקים את השיחה ואני יוצא מהדירה, לא לפני שאני משאיר לשני פתק שמסביר לאן הלכתי, למקרה שהיתה אי הבנה והיא באמת תחזור בקרוב.

 

שני

חושך. אני שוכבת על הרצפה בוואן, הידיים שלי קשורות מאחורי הגב ויש לי כיסוי על הראש שלקח לי את הראייה. האירוניה של המצב שלי ביחס ללילה עם עידן לא נעלמת מעיניי, אבל אני לא מסוגלת ליהנות ממנה כרגע.

אני לא נותנת לפחד להשתלט עליי, אני חייבת להישאר ערנית ומרוכזת בפרטים. כבר מזמן ויתרתי על הניסיון לעקוב אחרי הנסיעה, אז עכשיו אני מנסה לשמוע את השיחות סביבי ולקלוט פיסות מידע.

הבעיה שמדברים רוסית ולמרות כישוריי הרבים, רוסית, אני לא יודעת.

הם קפצו עליי בסמטה שמקשרת בין הרחוב שלי לרחוב המקביל, השעה היתה שבע בבוקר, אין עדים. לא הספקתי להתנגד, לא הצלחתי להילחם. ברגע שצעקתי, אחד הבבונים של אברמוב הכניס לי אגרוף לפנים ומאז לא העזתי להוציא הגה. בן זונה, זה ישאיר סימן.

אנחנו נוסעים לפחות ארבעים דקות, אני מניחה שלאחד המחסנים שלהם בצפון. אני מנסה לא לדמיין מה מחכה לי, מה אני אעבור בשעות ואולי בימים הקרובים.

אני חושבת על עידן, מריצה בראש את הלילה איתו. אני חושבת על הפתק שהשארתי לו, תוהה אם הוא כבר התעורר ומחכה לי. אם הוא חושש שברחתי לו.

אני יודעת שהוא יחפש אותי, הוא ישתמש בכל האמצעים למצוא אותי ולנסות להציל אותי. אני חייבת להישאר שפויה.

ידיים זרות חופנות את החזה שלי, את התחת, הם נוגעים בי כל כמה זמן וצוחקים. למרות שאני נלחמת מנטלית, אני לא מצליחה לעצור את דמעות העלבון.

בכל פעם שמישהו מהם נוגע בתחת שלי, הצריבה מזכירה לי את עידן, אני פצועה ורגישה והם מלכלכים את הזיכרון הזה. אני אמורה ליהנות מהצריבה, אני אמורה לחשוב עליו בכל רגע שהג'ינס משפשף את העור שלי, כשאני מתיישבת, מתקלחת. אני אמורה להיזכר בלילה ולהתענג והם הורסים את זה.

אני מניחה שאני צריכה להיות אסירת תודה שהם לא עושים משהו חמור יותר, אבל יש לי הרגשה שזה יגיע. אברמוב הולך להעניש אותי.

הנסיעה איטית, זה אמצע השבוע ויש פקקים בשעות האלה. איבדתי תחושת זמן ואני לא יודעת כמה רחוק נסענו, או שהם נוסעים במעגלים בשביל לבלבל אותי?

אנחנו עוצרים סוף סוף ואחד הבבונים מושך אותי מהרצפה בחוסר אלגנטיות. כמה צעדים ואנחנו נכנסים למבנה קר ולפי ההד, די ריק.

"הנה היא, אורחת הכבוד." אברמוב.

מושיבים אותי על כיסא ומורידים את הכיסוי מהראש שלי. אני ממצמצת במהירות בשביל להסתגל לאור ולהצליח לראות את הסביבה שלי והנפשות הפועלות.

אברמוב, הבבונים שלו, רואה החשבון ועוד כמה שאני לא מכירה אישית אבל מזהה מצילומי האבטחה.

אנחנו נמצאים באחד המחסנים שהוא משתמש בהם, לימיני חונות שתי משאיות שמשמשות אותו להובלת ה"סחורה" שלו.

"שני היקרה, אני שמח שהצטרפת אלינו." הוא אומר בנימוס ציני, כאילו התיישבתי הרגע לשולחן כבוד בארוחה יוקרתית. אני לא עונה לו, אני מעדיפה להקשיב בינתיים.

"אני מניח שאת יודעת למה את פה." אני ממשיכה לשתוק. "זה לא חכם לבגוד בי, שני. את אישה מאוד מוכשרת, אבל חטא היוהרה גרם לך לעשות כמה טעויות גורליות. עם מי את משתפת פעולה? מי שכנע אותך לנסות להפיל אותי?"

בשלב הזה השתיקה שלי מסירה את החזות הרגועה של אברמוב והוא סוטר לי בכח, באותה הלחי שכבר נפוחה מהאגרוף של אחד הבבונים. אני יורקת דם לרצפה, השפה שלי פתוחה, אולי גם החניכיים, אבל אני לא משפילה מבט.

"את חושבת שאת כל כך אמיצה עם השתיקה שלך. נראה כמה אמיצה תהיי בעוד כמה שעות אחרי שכל האנשים שלי יזיינו אותך בכל צורה ודרך. אני מבטיח לך ששקט לא יהיה אפשרות."

המלים שלו מזעזעות אותי ורעד עובר בגוף שלי, אי אפשר להילחם בפחד. גם אחרי כל השנים שאני מתעסקת עם חלאות המין האנושי, אי אפשר להתרגל לפחד. לידיעה שבכל רגע נתון הצד המפלצתי שלהם יכול להיות מכוון אליי. מה הולך לקרות? מה אני הולכת לעבור כאן במחסן הזה עד שימצאו אותי?

"בהתחלה חשבתי למכור אותך, מישהי כמוך יכולה להכניס לי הרבה כסף, אפילו שאת לא צעירה מספיק. אבל אז החלטתי שלא מגיע לך להמשיך לחיות.

את תהיי הצעצוע של האנשים שלי, מגיע להם פרס על הנאמנות שלהם. נאמנות מאוד חשובה לי… תשמשי אותם בזמן שתמסרי לי את המידע שאני צריך עד שהגוף שלך יוותר. יש גבול לכמה שגוף האדם יכול לספוג, את יודעת. בשלב מסוים הפצעים לא מתאחים, במיוחד פצעים פנימיים."

מפלצת. הוא מפלצת.

"תהיי חכמה, שני, תספרי לי כבר עכשיו כל מה שאת יודעת, הסוף יגיע מהר יותר."

אני שוקלת לספר לו הכל, לגמור עם זה כבר, להגיע לשלב של העינויים והאונס ולמות. מוות חייב להיות גורל טוב יותר ממה שהוא מתכנן לי, לא?

לא, לא. לא הגעתי לאן שהגעתי כי אני חלשה. אני לוחמת, עשיתי מספיק ויתורים בשביל החיים שלי, הקריירה שלי ואם אני עומדת למות במקום הזה, אז אני אעשה את זה באותה הדרך שהלכתי בה עד היום. אני אשתמש בשכל שלי, באינטליגנציה ובתושייה.

"איך גילית?" אני שואלת אותו, כאילו שאני לא יודעת. הוא צוחק..

"איך גיליתי? שאת מזדיינת עם הבעלים של 'ביטחון איתן'? באמת חשבת שאני לא אשים עליך מעקב? שאני אבטח בך רק בגלל שחתמת על חוזה מולי?

אני לא סומך על אף אחד, אני לא בוטח באף אחד. היה עליך מעקב מהפגישה הראשונה שלנו. תמונות שלך איתו הגיעו אליי על בסיס קבוע. החתונה של אח שלו, התערוכה של גיסתו אתמול וכמובן הביקור שלו בדירה שלך אחרי זה. האנשים שלי עקבו אחריך וראו אותו מגיע אליך, הם גם ראו שהוא לא יצא מהבניין."

"אני עורכת הדין שלך, התפקיד שלי הוא להגן עליך וזהו. מותר לי לשכב עם מי שבא לי וזה לא קשור אליך, אפילו שהוא עד."

"נתחיל מזה שאת כבר לא עורכת הדין שלי, כמובן שאת מפוטרת, המכתב יישלח אליך בדואר." הוא אומר וצוחק מהבדיחה המטומטמת שלו. הוא חושב שהוא שנון.

"שנית, מר איתן חבר של הבלש שעוקב אחריי כבר שנים. הוא מנסה להפיל אותי בכל הזמנות, לצערו אני חכם יותר ואף האשמה שהוא ניסה להצמיד אליי, לא עבדה."

"אם עקבת אחריי, כמו שאתה אומר, אז ראית שמעולם לא נפגשתי עם הבלש הזה. אני יודעת על מי אתה מדבר, כי הוא היה עד בתיק תקיפה שעבדתי עליו לפני כמה חודשים. אבל מעולם לא היה בינינו קשר מעבר לזה. בנוסף, אני לא מדברת על התיקים שלי עם אף אחד, אפילו לא עם גברים שאני שוכבת איתם. עידן מעולם לא שאל עליך ולא מסרתי שום מידע, אני לא מטומטמת, אני יודעת עם מי יש לי עסק ולא בגדתי באמון שלך."

אני מנסה למשוך את הזמן, לגרום לו לדבר כמה שיותר. כל עוד הוא מדבר, אף אחד לא נוגע בי. אולי אני אצליח לשכנע אותו שלא עשיתי כלום, שפעלתי בתמימות. אני מנסה לפנות לאגו שלו.

"סרגיי, אני יודעת מה היכולות שלך, חתמתי איתך בעיניים פקוחות לרווחה, בידיעה למה אני נכנסת. הבטחתי לעשות כל מה שאני יכולה בשביל להגן עליך משפטית ואני נשבעת לך שלא פתחתי את הפה שלי. אני יודעת מה אתה מסוגל לעשות לי ומה אתה עושה לאנשים שבוגדים בך."

הוא מסתכל עליי בעניין, הראש שלו מוטה מעט לצד בחשיבה, בניסיון לפענח אם אני כנה, מזל שהוא לא מכיר באמת את החוק.

הסטירה הבאה מפתיעה אותי, לא ציפיתי לה.

"זונה שקרנית. את כל כך מיומנת בשקרים וסילופים, זו אחת הסיבות שרציתי אותך בצד שלי. יכולת להיות נכס לעסק שלי, את חכמה יותר מרוב האנשים שעובדים בשבילי, אבל אני חכם יותר."

"אני לא משקרת, סרגיי." אגרוף, הפעם בצד השני. פאק זה כואב, ההדף מטלטל אותי, מעיף את הראש שלי אחורה. השיניים שלי כואבות ואני מפחדת שהוא שבר את העצם בלחי.

"את מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאין לי בעיה להכות אישה. אני מודה שההרס של הפנים היפות שלך נוגד את האמונות והערכים שלי. אני מאוד מעריך יופי, אבל את אחת מאלף, ממיליון, יש כמוך כמו זבל. אל תחשבי לרגע שאת מיוחדת, את עוד חתיכת בשר בשבילי."

זהו, זה הסוף שלי. אין לי שפנים בכובע, אין לי שקרים לשליפה מהמותן, אני בקושי מצליחה לחשוב, הכאב מטשטש אותי.

"סרגיי.. תן לי הזדמנות להוכיח לך שלא בגדתי באמון שלך, תן לי הזדמנות.." אני מתחננת בקול שבור ואני אפילו לא יודעת למה. אני מנסה למשוך את הזמן לחילוץ שאולי לא יבוא.

אני לא יודעת כמה שעות חלפו, אולי עידן בכלל לא התעורר ולא יודע שנעלמתי. הם לקחו את התיק שלי עם הפלאפון בתוכו, הם בטח כיבו אותו ואני לא יודעת אם המעקב יעבוד. אולי הם השליכו אותו בכלל בדרך..

"אני מתחננת, אל תיתן אותי.. להם, תמכור אותי. הפצעים יחלימו וייקנו אותי, שנינו יודעים את זה. אני לא שווה לך מתה." ניסיון אחרון.

"אני לא מוכר סחורה פגומה ומשומשת, מתוקה שלי." הוא אומר בקול נמוך, כמעט אבהי ורחום. "אני מוכר נשים צעירות, נערות שקל לשבור. קל להפחיד. הפחד הוא חלק מהעניין, את מבינה? זה מה שמדליק אותם. נערות וילדות קטנות.. הפחד שלהן, העצמות השבירות, זה הקסם, שם הכסף."

הרטט בחזייה שלי מסמן לי שהשגתי את מה שהייתי צריכה, העזרה כאן.

אני מתחילה לצחוק בקול, אני לא יודעת אם מהקלה, או שזאת אופוריה שגורם פרץ האדרנלין בגוף שלי מכל הכאב. אולי בכלל איבדתי כבר את השפיות, אולי איבדתי אותה מזמן.

"למה את צוחקת, חתיכת מטומטמת?" הוא צועק עליי עם מבט מבולבל.

"חטא היוהרה, אברמוב, אתה חושב שאתה כל כך חכם, אבל אתה הטיפש הכי גדול שהכרתי בחיים שלי." עוד סטירה, הכאב כבר לא מפחיד אותי, כבר לא אכפת לי.

"אתה הולך לשבת בכלא שנים על גבי שנים, אתה לעולם לא תצא ממנו."

"על מה את מדברת?! את הוזה? הכאב שבר אותך כל כך מהר? חשבתי שאת חזקה יותר."

"באמת חשבת שההיעלמות שלי לא תדליק נורות אדומות? אני לא אחת ממיליון, אפילו לא מאלף. אני פאקינג עורכת דין שני אלקובי ואתה מוזמן למצוץ לי."

"את משוגעת, את פשוט משוגעת." הוא מנסה להישמע מלא ביטחון אבל אני רואה שהוא כבר מעורער, העיניים שלו קופצות מפינה לפינה, מחפשות…

"חטפת אותי, תקפת אותי פיזית, איימת עליי ברצח והודית בפניי על הסחר בנשים וילדים…אידיוט."

יריות, אור חזק מהדלתות העצומות שנפתחות במהירות, עוד יריות וצעקות, כל כך הרבה צעקות.

לירון הזהיר אותי לפני כמה חודשים תמיד להיות עם הפלאפון עליי, שהוא יכול לעקוב אחרי ככה. אבל למקרה שהמעקב לא יעבוד, מכשירי האזנה נתפרו לכל החזיות שלי. ידעתי שאולי אני אקריב את החיים שלי, אבל לפחות הכל יהיה מוקלט ואברמוב ישלם.

פחדתי שהתיק הזה יהיה גדול עליי, שאני חוצה גבול שלא אוכל לחזור ממנו, שאני אאבד חלק מהנשמה שלי. אבל לא בגלל שאברמוב הוא פושע ברמה אחרת, לא בגלל שהפשעים שלו מזעזעים ברמה בלתי נתפסת, אלא בגלל המחיר שאני אשלם.

הרישיון שלי, החיים שלי, עידן.

שוטר רעול פנים משחרר את הידיים שלי ואני קמה על רגליים לא יציבות. לירון אוזק את אברמוב מול העיניים שלי ואני מרשה לעצמי לנשום עמוק. הצלחנו.

"את לא יכולה להגיד כלום! את לא יכולה! את עורכת הדין שלי ואת חתומה על חיסיון לקוח!" סרגיי מנסה להציל את עצמו, הוא עדיין לא מבין כמה הוא נפל.

אני מתקרבת אליו בזהירות ויורקת עליו רוק מהול בדם. "פיטרת אותי."

 

עידן

אני יושב עם איתמר מחוץ לחדר הבדיקות, שני נמצאת שם כבר ארבעים וחמש דקות. אלעד הצליח לאתר את המיקום של הפלאפון שלה, אבל זה היה מאוחר מדי, איחרתי בכמה שעות טובות. המיקום הראה את בית החולים.

בהתחלה חשבתי שקרה לה משהו, שהיא עברה תאונה. עד שלירון התקשר אליי.

"יש לך אישה חזקה שם, אחי." איתמר אומר לי עם חיוך מלא הומור וגאווה. הומור שאני ממש לא מרגיש עכשיו.

רציתי להציל אותה.. איזה בדיחה. שני מעולם לא היתה צריכה גבר שיציל אותה.

אני מלא בפחד, הוא לא חולף, לא משחרר אותי. היא סגרה עסקה עם השטן, אבל זה מעולם לא היה אברמוב. היא סגרה עסקה עם משטרת ישראל, עם היחידה ללוחמה בסחר בבני אדם, עם לירון.

היא סיכנה את החיים שלה בשביל לגרום לאברמוב לשלם, בשביל להוריד אותו מהרחובות ולהפיל את העסק שלו. היא נכנסה במודע למצב בלתי אפשרי, לעולם מלא סכנה, בייחוד לנשים. היא פעלה מאחוריי הגב שלי, של כולם בעצם והצליחה. נגד כל הסיכויים.

הפחד הופך לכעס, לזעם, אני רוצה לרצוח את לירון שהוא השתמש בה בצורה כזאת, באישה שאני אוהב. שהוא הרשה לעצמו להתעסק עם מה ששלי מבלי ליידע אותי. שבוע שעבר ישבנו ביחד על בירה, סיפרתי לו עליה, על הכוונות שלי לגביה והוא לא אמר כלום, הוא התנהג כאילו אין ביניהם שום קשר מעבר להיכרות שטחית מאוד. אני מרגיש מטומטם, אני מרגיש חסר אונים.

לירון יוצא מחדר הבדיקות ביחד עם הרופאה ומסתכל עליי במבט מתגונן, הוא יודע שאני מת לריב איתו. הוא יודע שהוא לא בסדר.

"יאללה, תשפוך את הכל ותירגע לפני שאתה נכנס אליה, היה לה מספיק טסטוסטרון ליום אחד." הוא אומר לי בשיא החוצפה.

אני לא מצליח לשלוט בעצמי ותופס אותו מהצווארון של החולצה ישירות לקיר. "מאיפה האומץ להתעסק איתה? אתה ידעת מה אני מרגיש כלפיה, ידעת כמה היא חשובה לי והעזת לשבת איתי על פאקינג בירות ולא לספר לי שהיא משתפת איתך פעולה?! יש לך מושג מה עבר עליי הבוקר? יש לך מושג מה עובר עליי כבר כמה חודשים מאז שהיא חתמה מול אברמוב?!"

לירון מסתכל עליי בהלם, כאילו שאני לא בסדר כאן! הוא מפתיע אותי ודוחף אותי אחורה, מעיף אותי לקיר הנגדי. הבן זונה חזק.

"מה עבר עליך הבוקר? אתה מקשיב לעצמך?! יש לך מושג מה עבר עליה הבוקר?! חתיכת אפס. תוריד לרגע את האגו שלך ותבין מה קורה סביבך. שני לא חייבת לך כלום, אני לא חייב לך כלום. היא חתמה מולי כעדת מדינה, כמשתפת פעולה ואתה לא קשור לזה בכלל!

אתה חושב שבגלל שאתה שוכב איתה יש לך זכויות עליה? זכות להחליט עבורה ולשלוט בה? הבדס"מ עלה לך לראש."

אני שואט לכיוונו שוב ואיתמר תופס אותי. "עידן, תירגע ותקשיב לו, תקשיב למה שהוא אומר."

"אתה בחור טוב, עידן, אתם משפחה טובה ויש לכם כוונות טובות. אבל לא כולם צריכים שתצילו אותם. שני היא אישה חזקה, היא פאקינג לוחמת והיא בת אדם בפני עצמה. היא לקחה החלטה ועמדה מאחוריה. היא ידעה מה הסיכונים, לא הסתרתי ממנה כלום, להפך, ניסיתי להוריד אותה מזה. אבל כולנו יודעים שאי אפשר לעצור אותה כשהיא רוצה משהו, היא כח טבע.

תרד מהעץ שטיפסת עליו ותגיד תודה שהיא בחיים. תעזור לה להחלים, תתמוך בה ותטפל בה, עד כמה שהיא תיתן לך. אבל לרגע אל תחשוב שמישהו חייב לך הסברים."

הוא מפנה לי גב והולך. לא מחכה לתגובה שלי ולא מפתח איתי את השיחה. הוא אמר את מה שיש לו להגיד ומבחינתו השיחה הסתיימה. בן זונה שחצן.

"עידן, אולי לא כדאי שתיכנס אליה עכשיו. אלינה בדרך, היא לא תהיה לבד. אולי כדאי שנעשה סיבוב שתירגע קצת." הוא חי בסרט אם הוא חושב שאני אזוז ממנה.

"ממש לא. חכה לאלינה וסע איתה בחזרה הביתה, אני נשאר פה."

אני עוזב את איתמר במסדרון ונכנס בשקט לחדר הבדיקות הסטרילי.

המראה שלה כמעט מפיל אותי לברכיים. היא שוכבת על המיטה לבושה בחלוק של בית החולים, השיער שלה פרוע ואסוף בקוקו מסורבל והפנים שלה… אלוהים הפנים שלה.

"עד כדי כך, אה?" היא שואלת בקול חלש, מרוב ההלם לא שמתי לב שהיא מסתכלת עליי.

"מה עשו לך, שני?" אני שואל אותה ובולע רוק בקושי, מתאפק לא להתפרק מולה.

"זה נראה יותר גרוע ממה שזה באמת, כמה סטירות פה ושם, זה יחלים." היא מנסה להרגיע אותי, היא שוכבת על מיטת טיפולים עם פנים כמעט בלתי ניתנות לזיהוי והיא מנסה להרגיע אותי.

"למה עשית את זה? למה לא סיפרת לי? הייתי עוזר לך, היינו עובדים ביחד, הייתי שומר עליך."

היא מחייכת עם צד אחד של הפה, הצד השני נפוח וקרוע.

"לא היינו עושים שום דבר ביחד. היית עוצר אותי, מכריח אותי לרדת מזה, מנסה לפחות. היינו רבים עד שהיית משתלט על הכל ולוקח ממני את התיק."

אני רוצה לצרוח עליה שברור שהייתי לוקח ממנה את התיק! ברור שהייתי משתלט על הכל כי זה לא המקום שלה! היא לא צריכה לקחת את הסיכונים האלה! זה התפקיד שלי, של האחים שלי, אנחנו אמורים להגן עליהן.

"יכולתי לאבד אותך.. ידעת שהאנשים שלו עוקבים אחריך? מצלמים אותנו ביחד?"

"ברור שידעתי."

כאן נופל לי האסימון, ברור שהיא ידעה, היא תכננה את הכל.

"התערוכה אתמול… כשהתקרבת אליי וליטפת אותי, כשנתת לי לנשק אותך, למרות שאת לא אוהבת הפגנות חיבה בפומבי, למרות שסירבת לי כל כך הרבה פעמים.. את ידעת שמישהו מצלם אותנו."

שתיקה כהסכמה. הופתעתי כשהיא יזמה את המגע איתי, כשהיא היתה כל כך חמה ומתמסרת. אפילו אמרתי לאיתמר שההתנהגות שלה מוזרה.

היא ידעה שמצלמים אותנו, היא בטח גם ידעה שיעקבו אחריה הביתה.

"ידעת שאני אבוא לדירה שלך הלילה? שההתנהגות שלך תדאיג אותי ושאני אבוא לראות מה איתך?"

"לא. ידעתי שיש רכב מתחת לבית שלי שמתצפת עליי, ידעתי שצילמו אותנו בתערוכה. כשדפקת בדלת חשבתי שאלה האנשים של אברמוב, שהוא ראה מספיק ושהם כבר הגיעו."

"וידעת שהם רואים שאני נשאר ולא עוזב, ידעת שאברמוב יבין שיש בינינו מערכת יחסים ושהוא יבוא לקחת אותך."

שוב השתיקה המקוללת שלה. היא ביימה את הכל, כל מגע. אני מרגיש מעורער לחלוטין וחסר ביטחון, היא ביימה את כל מה שהיה בינינו? היא השתמשה בי למטרה שלה?

אמנם המטרה נעלה אבל.. היא יודעת שיש לי רגשות כלפיה. אני נשען אחורה על הכיסא שליד המיטה, אני צריך קצת מרחק ממנה, מהפנים הפגועות שלה.

"עכשיו אתה מבין.. לא יכולת להציל אותי, עידן, לא יכולת למנוע את מה שקרה. לא הייתי נותנת לך. נכנסתי לזה הרבה לפני הלילה הראשון שלנו ביחד."

"כן, אבל מערכת היחסים שלנו התחילה הרבה לפני הפעם הראשונה ששכבנו, ידעת שיש לי רגשות אליך, ידעת… וניצלת את זה."

"אתה מתנהג כאילו שבגדתי בך, לא זייפתי את מה שיש בינינו, לא זייפתי את מה שקרה בינינו הלילה."

אבל היא כן.. כל מה שהוביל ללילה הזה הוא הצגה אחת גדולה בשביל המצלמות של אברמוב. היא סירבה לי במשך שנה ופתאום לפני כמה חודשים היא התחילה לפלרטט איתי בחזרה.. היא ידעה שהחברה שלי מעורבת בצילומי האבטחה לפעילויות של אברמוב. היא ידעה שאני אהיה עד של התביעה, היא ידעה הכל מראש.

"תעני לי על שאלה אחת בכנות. אם כל הסיפור עם אברמוב לא היה קיים, היית נענית לי?"

היא לא עונה.

"השתיקה שלך רועמת."

אני לא מסוגל להמשיך להסתכל עליה יותר, למרות שזה נוגד את החינוך שלי, את הערכים שלי, אני קם ועוזב אותה לבד בחדר.

 

כעבור חודש

 

עידן

עדן יושבת מולי בסלון, היא הגיעה לפני כמה דקות לדבר איתי אז אנחנו יושבים עכשיו בדממה ושותים קפה, דוחים את הקץ.

"את מתכוונת להגיד משהו?" נמאס לי מנשים ששותקות ורואות יותר מדי.

"למה ניתקת קשר עם שני? למה עזבת אותה כשהיא היתה צריכה אותך יותר מהכל?" היא שואלת אותי בטון כל כך מאוכזב שאני מרגיש בחילה.

עדן היא אחות קטנה בשבילי, התינוקת של המשפחה, אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את האחים שלי והמחשבה שהיא מאוכזבת ממני, מרסקת אותי.

"היא לא צריכה אותי, לא אכפת לה ממני בכלל. עדן, היא השתמשה בי בשביל להשיג את המטרה שלה. היא ידעה שאני אוהב אותה והיא ניצלה את זה, בלי טיפת מצפון. את אמורה לכעוס עליה, לא עליי." אני נשמע כמו ילד קטן אפילו לאוזניים שלי, אני עוד דקה בן ארבעים ואני מדבר כמו נער מתבגר.

"כן, היא ניצלה את היחסים ביניכם בשביל להוריד מהרחובות פושע מסוכן, בשביל להציל נשים וילדים….."

"אז המטרה מקדשת את האמצעים?!" אני קוטע אותה בכעס.

"כן! מי כמוך יודע שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים! אח שלך חטף בשבילי כדור בחזה כי המטרה מקדשת את האמצעים!"

"זה לא אותו דבר!"

"אתה חתיכת שוביניסט!" מה??

"אני לא שוביניסט, איך את יכולה בכלל להגיד לי דבר כזה?" אני שואל אותה בהלם.

"אתה אוהב נשים, אתה מעריך ומכבד אותן, אתה מגונן עליהן ופועל לטובתן אבל בסוף היום, אתה מאמין שיש להן מקום מאוד ספציפי והן צריכות להישאר בו."

"זה ממש לא נכון! אין לי שום בעיה עם הקריירה שלה, אני תומך בה לגמרי, אני מעריץ אותה, היא תותחית!"

"אני לא מדברת על קריירה.. אתה מעריץ את האינטלקט שלה, את ההישגים שלה, אתה מאמין שהיא יכולה לכבוש את העולם ושהיא לא צריכה אף אחד בשביל זה. אבל אתה לא מוכן שהיא תסכן את עצמה למטרה מדהימה וחשובה. אתה לא מוכן שהיא תשחק במשחק של הגדולים, אתה לא מוכן שהיא תיקח החלטות שיכולות לפגוע בה פיזית כי אתה מאמין שזה תפקידו של הגבר לקחת סיכונים פיזיים, זה התפקיד שלכם להציל את כל הנשים בעולם.. לחטוף בשבילן כדורים, להרוג בשבילן.. אתה רוצה שהאלימות תישאר רק אתכם, אבל זה לא מציאותי.

עידן, היא לא אימא שלך, היא לא אני. היא לא אישה מוכה. היא לא קורבן. היא לוחמת ומותר גם לנשים להילחם. נעים מאוד, המאה העשרים ואחת, יש כאן גם נשים שנלחמות ומגינות על עצמן, לפעמים עם שימוש באלימות.."

פאק, פאק. אני שונא את זה.

"אתה יודע שמה שקורה ביניכם, אמתי. אתה יודע שהיא אמנם ניצלה את היחסים ביניכם אבל היא לא זייפה את הרגשות שלה. תיזכר במפגשים ביניכם, אתה דום עם עשרים שנים של ניסיון, סאבית יכולה לזייף את התגובות שלה? תיזכר בלילה האחרון שלכם ביחד ובתחושות שעברו בך. אתה באמת יכול לרגע אחד לחשוב שזה היה שקר?"

בא לי לדפוק את הראש בקיר. לא, שני לא יכלה לזייף את התגובות של הגוף שלה, את ההתמסרות המדהימה שלה, את הרגש. אני שוביניסט.

"אני מבין שאתן קרובות עכשיו."

"היא חברה הכי טובה של שתי הגיסות שלי, ברור שאנחנו קרובות עכשיו." היא עונה לי עם גלגול עיניים.

"היא שונאת אותי?" אני שואל ומפחד מהתשובה.

"היא לא שונאת אותך, אבל אכזבת אותה, פגעת בה. עזבת אותה לבד ולא נתת לה הזדמנות להסביר את עצמה. דרשת תשובות לשאלות קשות, שעות בודדות אחרי שהיא עברה אירוע סופר טראומתי ושפטת אותה כשהיא לא ענתה את מה שרצית לשמוע. עשית פדיחה מאמי, עכשיו אתה צריך לעבוד קשה."

 

שני

אני עומדת מול המראה ובוחנת את הפנים שלי. המראה החיצוני שלי שימש אותי כל חיי, ניצלתי אותו, הוא פתח לי דלתות ואני לא יודעת איך לחיות בלעדיו.

לשמחתי, אני לא צריכה. הפצעים החלימו יפה והסדק בעצם הלחי התאחה, נותרה לי רק צלקת קטנה ליד השפתיים שלדעתי אפילו מוסיפה לי. כן, אני יהירה.

חודש עבר מהפעם האחרונה שראיתי את עידן, המבט הנבגד שלו רודף אותי, הוא מאמין ששיקרתי לו, שזייפתי את כל מה שהיה בינינו בשביל להפיל את אברמוב.

כן, ניצלתי אותו ואת היחסים שלנו, אין ספק. ידעתי שעוקבים אחריי ומצלמים אותי, ידעתי בדיוק איפה ומתי אני לא לבד, נגעתי בו בצורה מכוונת ועוררתי את הזעם של אברמוב כדי שיפעל.

אבל לא זייפתי את הרגשות שלי, את המשיכה שלי ואת התגובות שלי לשליטה שלו.

אם הוא רק היה נותן לי הזדמנות, הייתי מסבירה לו הכל. אבל אולי הייתי צריכה לנסות יותר, אולי אחרי כמה ימים של מרחק, אחרי ששנינו נרגענו, הייתי צריכה לנסות ליצור איתו קשר. האגו שלי עצר אותי, כרגיל.

כשאני רואה אותו עומד בכניסה למשרד שלי עם קופסא שחורה ביד, אני חושבת לרגע שאני מדמיינת, שזימנתי אותו אליי מתוך המחשבות והצורך.

אחרי כמה רגעים של שתיקה מביכה, אני מבינה שהוא באמת כאן ושאנחנו עומדים אחד מול השני ללא מלים.

אילה נעמדת מאחוריו וסוגרת את הדלת עם חיוך.

"הבאת לי מתנה?" אני שואלת אותו בטון קליל, אין לי אומץ לשאול אותו את השאלות החשובות באמת.

"כן, חשבתי בהתחלה על פרחים, אבל את לא נראית לי כמו אחת שפרחים ירשימו אותה."

"אתה מחפש להרשים אותי?"

"תמיד."

הוא מתקרב אליי ומושיט לי את הקופסא. אני לוקחת אותה והולכת לשולחן שלי, מתיישבת על הכיסא ופותחת אותה בזהירות.

צעצוע, כמובן. מוזהב, נראה כמו שלט עם ראש קטן בקצה.

"מה זה?"

"זה צעצוע לאישה שנקרא Satisfyer, הראש הקטן נצמד לדגדגן ומוצץ אותו. לפי הביקורות זה חיקוי די מוצלח לאוראלי." הוא מסביר לי עם חיוך קטן ומתיישב על הכיסא מול השולחן שלי.

"לא הבנתי.. הפה שלך מקולקל?"

"סליחה?" הוא שואל בבלבול.

"הפה שלך התקלקל שאתה קונה לי חיקוי לאוראלי? אני מעדיפה את הדבר האמתי."

הוא מתחיל לצחוק בקול ואני מחייכת אליו בחזרה.

"לא, הפה שלי לא מקולקל, אבל זה יכול להיות מאוד שימושי כשאני מזיין אותך בדוגי, למשל. או כשאני ארצה לחלוק בך ושנינו נהיה בתוכך, הגישה לדגדגן תהיה בעייתית, הצעצוע יוכל להעצים את ההנאה שלך."

כמובן שיש לו תשובה להכל, הוא לעולם לא יירתע מהבוטות שלי.

"זה הזמן להתחיל להתנצל, עידן."

החיוך שלו נעלם והוא מסתכל עליי ברצינות ובעצב.

"אני מצטער, שני. אני מצטער שעזבתי אותך, אני מצטער שלא נתתי לך הזדמנות להסביר, אני מצטער שפקפקתי בך ואני מצטער שניסיתי לשלוט בך. את האישה הכי חזקה שאני מכיר ואני יודע למה את מסוגלת, אני יודע כמה את חדורת מטרה, אבל נבהלתי, הפחדת אותי. פחדתי שיכולתי לאבד אותך, את האישה הכי חשובה בחיים שלי. פחדתי שסיכנת את עצמך כשבראש הדפוק שלי אני אמור להסתכן במקומך.

לקח לי הרבה זמן פלוס שיחת נזיפה מעדן בשביל לפקוח את העיניים ולהבין שאני מנסה להציל את כל העולם בגלל הילדות שלי, בגלל העבר שלי וזה לא הגיע לך. מגיע לך שאני אכנס למערכת היחסים הזאת נקי ומלא אמון.

אני מצטער שזלזלתי ביכולות שלך ואני אוהב אותך, יותר מכל אדם אחר בעולם."

זה הלך הרבה יותר טוב ממה שציפיתי…

"אני מצטערת שניצלתי אותך וביימתי את הפעולות שלי בפומבי, אבל אני רוצה שתדע שאם הייתי צריכה לעבור את זה שוב, לא הייתי משנה כלום. כי בסופו של דבר הצלחנו, אברמוב נכנס לכלא לכל החיים והארגון שלו התפרק. זה היה שווה את זה."

"אני יודע, קשה לי להודות בזה אבל פעלת נכון, לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים."

"זה המוטו שלי."

הוא קם מהכיסא, עוקף את השולחן ויורד לברכיים מולי, מתמקם בין הרגליים שלי ומחבק את המותניים שלי חזק.

"זה הזמן להגיד לי שאת אוהבת אותי גם."

איתן – זכות השליטה – פרק ז

שני

המכות הפסיקו אבל הכאב לא עובר, אני מרגישה זרמים של חשמל על התחת שלי, הכל שורף. אני נאנחת ומתנשפת כאילו רצתי מרתון, הגוף שלי ספוג זיעה והגרון שלי יבש מהצרחות.

עידן דומם מאחוריי וחוסר הידיעה מהצעד הבא שלו משגע אותי, הוא לא מדבר ולא זז. הוא מסתכל עליי? על היצירה שלו? התחת שלי אדום כמו שהוא מרגיש?

אני לא מעזה לזוז או להתלונן, אני מרגישה מחוברת אליו בכל נים ונים בגופי, אני מחוברת לתנועות שלו.

אני שמה לב שאני מתאימה את עצמי אליו, אני נושמת בקצב של הנשימות הכבדות שלו וזה מרגיע אותי.

המחבט נופל לרצפה בקול חבטה חזקה ועידן קם מהרגליים שלי. נשיקה קטנה על העור הבוער, עוד אחת, לשון מלטפת. הוא מנשק אותי, מנשק ומלקק את האזור הפצוע והרותח, כאילו מנחם אותי ומתנצל על הכאב, או לחלופין מחזק את הצריבה ומזכיר לי שהכאב הוא תוצאה של ההתחצפות שלי.

כשהוא זרק אותי על המיטה בצחוק, הרגשתי את הפחד נעלם וההתנהגות שלו הצחיקה אותי. אבל ברגע שהוא הלך, כשהוא ירד לרכב להביא משהו, חוסר הביטחון עלה והשתלט עליי.

לא הבנתי לאן הוא נעלם ומה הוא צריך להביא, הרגשתי לבד ונבהלתי. הפחד ואובדן השליטה עוררו בי כעס וסוג של טינה כלפיו שהוא יכול לעשות לי את זה, להשפיע עליי כל כך. להצחיק אותי ולהפחיד אותי בו זמנית.

רציתי להחזיר אליי את הכוח, את שיווי המשקל ועקצתי אותו, התחצפתי אליו וזלזלתי בו ונענשתי בהתאם. אולי עשיתי את זה בכוונה, אולי רציתי להיענש, להרגיש שאני מעוררת בו תגובות סוערות כמו שהוא מעורר בי.

אני מרגישה את המשקל שלו על המזרן, הוא נעצר מעליי ונראה לי שהידיים שלו מצדדיי. הגוף שלו לא נוגע בשלי והמגע הזה חסר לי. הוא נותן לי נשיקה בין השכמות ומניח את הראש שלו במרכז הגב שלי.

"אני מצטער שנבהלת, אני מצטער שלא הסברתי לך מה אני מביא מהרכב, השארתי אותך לבד על המיטה, קשורה ועירומה ולא הבנת מה קורה.

אני רוצה לקפוץ איתך שלבים, אני רוצה שתסמכי עליי כמו שלא סמכת על אף אחד מעולם אבל הציפייה הזאת לא הגיונית. בעתיד את לא תפקפקי בהחלטות שלי והמעשים שלי לא יערערו אותך, אנחנו עוד לא שם ואני מצטער שהרגשת ככה."

הוא מבין. "אני סולחת לך." עוד נשיקה על הגב.

הוא פותח את הקשר של החגורה ומשחרר את הידיים שלי, מניח אותן לצדדים ומעסה את הכתפיים והשרירים התפוסים. משחרר את מעט המתח שעוד נותר בי.

הוא מסובב אותי לגב והמגע של המצעים על העור הבוער שלי צורם ומענג במקביל.

אני שונאת את כיסוי העיניים, אני שונאת לא לראות ולא לדעת מה הוא עושה.

"אני רוצה לראות אותך, אדוני, אתה יכול להסיר את כיסוי העיניים?"

"לא."

"למה?"

"כי את לא רוצה לראות אותי, את רוצה לדעת מה אני עושה." הוא עונה בטון משועשע. בן זונה.

אני לא ממשיכה עם השאלות, אין טעם להתווכח, אני לא יכולה לנצח איתו.

המזרן זז שוב, הוא קם והולך, מסתובב בחדר ונעצר. איפה הוא?

"קומי מהמיטה, תרדי על ארבע ותזחלי אליי." סליחה?!

"מה?"

"קומי מהמיטה. תרדי על ארבע. תזחלי אליי." לזחול אליו?! לא, לא, אני לא יכולה.

"שני, אני צריך לחזור על עצמי פעם שלישית?"

"אני.. אני לא יכולה לראות לאן… לזחול." תירוץ מטופש, אני יודעת, אבל לזחול? זה כל כך משפיל ומבזה. אין סיכוי.

"אז תצטרכי לסמוך עליי שאני אכוון אותך. קדימה."

אני לא יודעת מה לעשות, הדיסוננס משתולל בי. אני מסוגלת לעשות את זה? לזחול אליו? קראתי עשרות ספרים ארוטיים בנושא בדס"מ, עשרות סצנות, רוב הזמן יכולתי לדמיין את עצמי בתור הגיבורה, הסצנות הדליקו אותי, הפעולות, הכאב, אפילו חלק מההשפלה. אבל עכשיו ברגע האמת אני לא מסוגלת לעשות דבר כל כך.. מביך.

"שני, תעני לי בחופשיות ובכנות, מה עוצר בעדך כרגע?"

"זה משפיל, הזחילה."

"את באמת חושבת שתרגישי מושפלת אם תזחלי אליי? אל הדום שלך? אל הגבר שמעריץ אותך ומעריך את המסירות שלך? או שככה את חושבת שאת אמורה להרגיש?

אני מבין את ההתלבטות, הדעות והחינוך שלך מושרשים בתוכך שלושים שנים. אין ספק בכלל שאם מישהו מחוץ לעולם הזה יראה אותך זוחלת על פי הוראה, הוא יזלזל בך, יזדעזע מההתנהגות שלך. אבל אנחנו לבד, רק אני ואת כאן וגם בעתיד כשיהיה לנו קהל, כולם יהיו חלק מהקהילה.

אני רוצה שתהיי קודם כל כנה עם עצמך, תשאלי את עצמך מה באמת מפריע לך כאן ואם את לא מסוגלת לעשות את מה שאני מבקש ומצפה ממך, אז תשתמשי במילת הביטחון שלך ונעצור."

מה באמת מפריע לי? האקט עצמו או איך שהוא ייתפס בפני הסביבה? איך זה יראה לאנשים זרים שמקומם לא בעולם הבדס"מ ולא בחדר השינה שלי?

האם אני, שני, מסוגלת ורוצה לזחול על הידיים והברכיים בשביל עידן? האם אני רוצה לספק את כל הצרכים שלו? לציית לכל הוראה שלו ולהיות הכי טובה עבורו? התשובה ברורה ומשחררת.

אני יורדת בזהירות מהמיטה ונופלת לברכיים, מחכה להוראה שלו. אני מניחה שהוא יושב על הכורסא בפינת החדר ואני יכולה בערך למצוא את הדרך שלי לשם, אבל אני מעדיפה שהוא יכוון אותי עם הקול שלו.

"אני כל כך גאה בך. את יפהפייה וחזקה ואני מאוד מסופק מהצייתנות שלך." זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. עכשיו שאני כנה עם עצמי, אני מודה שזה הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע, הסיפוק שלו.

"תזחלי לכיוון הקול שלי, סאבית, אני נמצא ממש מולך. תזחלי לאט, אני רוצה ליהנות מהמופע."

 

עידן

המלחמה שהתנהלה בתוכה היתה כל כך מוחשית, למרות הכיסוי על העיניים, ראיתי את ההבעות שלה והיא כמעט דיברה לעצמה בקול.

מצד אחד, אני לא רוצה לרחם עליה ובגלל זה אני דורש בשלב כל כך מוקדם אקט שדורש המון אמון. מצד שני, אם הייתי ממש קשוח, הייתי מסיר את כיסוי העיניים ונותן לה לראות את עצמה זוחלת, לראות אותי מנקודת מבט נחותה כביכול.

אני באמת מבין את מה שעובר עליה, מאוד קשה להתנער מנורמות חברתיות, לשכוח שנים על גבי שנים של מוסכמות. בייחוד לאישה כל כך חזקה, עצמאית ופמיניסטית.

ייקח לה זמן להשלים עם עצמה כסאבית וללמוד לחיות עם הניגודים בין הפרסונה המקצועית והחברתית שלה, לבין מי שהיא איתי.

אין כאן באמת סתירה, הכניעה לא מורידה מהערך שלה, מהאינטליגנציה שלה, היכולות וההישגים. להפך, זה רק גורם לה להיות חזקה יותר, מרשימה יותר. אני פאקינג מעריץ שלה.

היא זוחלת לכיווני באטיות מענה, החזה הכבד שלה זז מצד לצד והזין שלי עומד דום.

היא מגיעה לרגליים שלי ונעצרת, ממתינה להוראה הבאה.

"תפתחי את המכנסיים שלי ותפשיטי אותי."

היא מעבירה את הידיים העדינות עם הציפורניים המטופחות שלה על הרגליים שלי באטיות, מלטפת אותי עד שהיא מגיעה לכפתור. היא פותחת אותו בזהירות וגם את הרוכסן.

היא מושכת את המכנסיים ואני מרים את האגן לעזור לה. בזמן שהיא התלבטה כבר חלצתי את הנעליים שלי והורדתי גרביים, לא רציתי להקשות עליה יותר מדי כשהעיניים שלה מכוסות.

"ילדה טובה, את מתנהגת מושלם. עכשיו תגעי בי, קחי את הזין שלי ותראי לי כמה את מודה לי על השליטה שלי."

היא לא מהססת, למרות המלים המתנשאות, למרות שאני בטוח שגם עכשיו מתנהלת בתוכה מלחמה. היא תופסת אותי בעדינות ומלטפת אותי, עולה עם היד שלה למעלה ולמטה, נוגעת בי, לומדת אותי. היא נשענת קדימה ומנשקת את הקצה של הזין שלי לפני שהיא מכניסה אותו לתוך הפה שלה ומוצצת אותי עמוק עד שאני מרגיש את הגרון שלה נסגר עליי.

היא מלקקת אותי בתאווה, נהנית מכל רגע ואני מתענג על המראה שלה, על הצייתנות והמסירות. נולדתי לשלוט בה, ספציפית בה, חיכיתי לה כל החיים הבוגרים שלי. היא הסאבית שרציתי, שייחלתי לה, היא האישה בשבילי ולמרות שזה מצחיק לחשוב מחשבות רומנטיות בזמן שהיא מוצצת לי, אני לא מצליח לעצור את התקווה לעתיד משותף.

אין לי מושג מה יקרה בינינו עם המשפט המתקרב, אם זה בכלל חוקי שאנחנו מפתחים מערכת יחסים בזמן שאני עד בתיק שהיא עובדת עליו. אבל אני סומך עליה שהיא יודעת מה היא עושה, היא לא היתה מסכנת את הקריירה שלה בשבילי.

היא ממשיכה למצוץ אותי למרות שאני בטוח שהברכיים שלה כואבות וגם הלסת, היא לא עוצרת, לא מתלוננת ואפילו לא זזה באי נוחות. הידיים שלה משפשפות אותי, מלטפות וחופנות את הביצים, לפעמים היא עוזבת את הזין עצמו ומנשקת את המפשעה שלי, את החיבור לרגליים, מלקקת את כל האזור ומטריפה אותי.

הניסיון שלה והביטחון שלה משגעים אותי, היא לא ילדה קטנה והססנית, היא לא בתולה שמגלה סקס לראשונה. היא פאקינג יודעת מה היא עושה, היא יודעת לשלוט ברפלקס ההקאה שלה, היא יודעת לתת תשומת לב לכל מה שמסביב לזין, היא יודעת איפה לגעת ואיך. היא שולטת בי.

"אני עומד לגמור בתוך הגרון שלך, שני, את תבלעי כל טיפה, תלקקי אותי ותמשיכי למצוץ אותי עד שאני אהיה שוב קשה בתוך הפה שלך. בשלב הזה את תעצרי, תוציאי אותי מהפה שלך ותודי לי."

היא לא עוצרת גם בזמן שאני מדבר, להפך היא מוצצת חזק יותר, כאילו מנסה לסחוט ממני את הזרע שלי. עוד מציצה, עוד ליקוק ואני מתפוצץ בתוך הפה שלה, תופס את הראש שלה חזק ומזיין את הגרון שלה בליווי גניחות חזקות. היא בולעת כל טיפה, לא מפספסת, מלקקת אותי ומתענגת על הטעם שלי.

כשאני מסיים ומתחיל להיות רגיש מדי, רך בתוך הפה שלה, היא ממשיכה לפי ההוראות שלי ומוצצת שוב ושוב עד שאני מתקשה בחזרה.

אני נותן לעצמי עוד כמה רגעים ליהנות מהפה שלה עד שאני עוצר אותה. אני מושך את הראש שלה בכח מהשיער והשפתיים שלה אדומות ונפוחות.

היא מלקקת אותן בתאווה ומחייכת. "תודה, אדוני."

אני לא מתאפק ונושך את השפתיים שלה בכח, מוצץ אותן לתוכי. היא משגעת אותי.

"את מושלמת, שני, את מושלמת." אני מרים את כיסוי העיניים והיא ממצמצת כמה פעמים, מתרגלת שוב לאור ומסתכלת עליי בהערצה. כמה חיכיתי למבט הזה.

"עכשיו תזחלי בחזרה למיטה ותחכי לי על הגב, רגליים פתוחות, ידיים מעל הראש."

למרות שהכיסוי הוסר, הלבטים נעלמו ונראה שלפחות נכון לעכשיו, המלחמה הפנימית שקטה.

היא זוחלת בחזרה למיטה ואני מרגיש תחושת סיפוק עצומה למראה התחת האדום שלה. היא מטפסת עליה ונשכבת, מחכה לי בדיוק כפי שאמרתי לה.

אני ניגש אליה וקושר לה שוב את הידיים עם החגורה. "אין לי לאן לקשור אותך במיטה הזאת, הבית שלי הרבה יותר מותאם למשחקים, אז אני סומך עליך שלא תזיזי את הידיים, שתשאירי אותך על הכרית מעליך."

"כן, אדוני."

"התנהגת כל כך יפה היום שאני נותן לך לבחור: האצבעות שלי, הפה או הזין?"

היא מחייכת ומסתכלת עליי, על הגוף שלי, אני יודע מה היא תבחר, היא מוכנה מזמן. "הזין, אדוני."

אני מוציא קונדום מהמכנסיים, מכין את עצמי, תופס עם יד אחת את הזרועות הקשורות שלה ועם היד השנייה את התחת הפצוע שלה בכח וחודר לתוכה בדחיפה אחת.

היא מתחילה להתכווץ סביבי כמעט מההתחלה, על סף אורגזמה. "את נולדת לעולם הזה, שני, תרגישי כמה את רטובה רק מההוראות שלי, מהצייתנות שלך." היא גונחת ואני מזיין אותה חזק ומהר, אין בי עדינות ואני לא מחפש להיות פוטוגני וארוטי. "נולדת להיות על הברכיים מולי, לזחול בשבילי, להתכופף אל מול השליטה שלי." עוד דחיפה, עוד, הגניחות שלה הופכות לצרחות ואני ממשיך לדבר לתוך האוזן שלה, לדרבן אותה.

"תגמרי בשבילי, אהובה שלי, תגמרי בשביל האדון שלך, תוכיחי לשנינו כמה את צריכה את הכאב, את הכניעה ואפילו את ההשפלה." היא גומרת בצעקות ובכי, מתכווצת סביבי וסוחטת ממני אורגזמה נוספת. "את שלי, שני, את שלי. אני לעולם לא אשחרר אותך."

 

שני

אני מתעוררת מהאור המסנוור מהחלון, שכחתי לסגור את הווילונות בלילה. עידן מחבק אותי אליו חזק וחיוך מסופק נמתח על השפתיים שלי.

הפגישות שלי מתחילות רק באחת עשרה ויש לי כמה שעות עד שאני צריכה לצאת מהבית.

אני קמה בשקט, נזהרת לא להפריע לו ונכנסת למקלחת. כעבור בערך רבע שעה אני נכנסת למטבח לבושה בג'ינס וטי-שירט במטרה להכין לנו ארוחת בוקר קלילה כשאני מגלה שאין חלב. אני משאירה לעידן פתק קטן שאני אחזור בקרוב למקרה שהוא יתעורר ויורדת למכולת.

אני מודה שלא הייתי מרוכזת, לא שמתי לב לוואן שנעצר לידי, לא שמתי לב לאנשים שעקבו אחריי וחיכו להזדמנות. אם הייתי קצת יותר ערנית, הייתי יודעת לא להיכנס לסמטה בתור דרך קיצור למכולת, הייתי עושה סיבוב, הולכת בדרך הארוכה יותר.

אבל לא שמתי לב.