מילנה – פרק 8

מילנה

"לא הבנתי.. דן? אח של גדי הדוגמן? דן הגרינץ'?" ענת שואלת אותי כשהיא סוף סוף חוזרת לדירה שלנו ביום שני.

"כן כן, הגרינץ'." אני עונה לה וצוחקת על הבעת ההלם שלה וגם על התיאור של גדי.

הוא באמת נראה כמו דוגמן, כזה שרואים בפרסומות של בושם.

ברגע שהיא נכנסה לדירה לא התאפקתי וסיפרתי לה על סוף השבוע המשותף שלנו שגלש גם לאתמול בערב.

על ההתנצלות שלו ביום ראשון שעבר היא כבר ידעה, אבל היא גם ידעה על ההעלמות שלו באמצע ארוחת הבוקר. אז אני מניחה שבין ארוחה קצרה שמסתיימת בפתאומיות לבין סוף שבוע של סקס ללא הפסקה על היאכטה שלו, הייתי צריכה למלא המון פרטים.

"וואו, לא ראיתי את זה מתקרב אחותי. אני מודה, היה לי ברור שיש פה עניין הדדי ברגע שהוא הגיע אליך לבית הקפה להתנצל אישית ואמרת לי שפלרטטתם, אבל לא חשבתי שתוך ימים בודדים זה יגיע לקטגוריה בפורנהאב."

אני לא שולטת בצחוק הקולני שפורץ מהגרון שלי. "איזה קטגוריה היית נותנת לנו?"

"דדי אישיוז, כמובן." היא אומרת עם חיוך מלא סרקזם.

"די נו הוא לא כזה מבוגר, יש ביננו רק חמש עשרה שנים." אני אומרת לה וקמה להכין לי כוס קפה.

"מילנה, זה אומר שנולדת כשהוא היה בכיתה ט', בואי."

"יודעת מה? הרגשתי את חמש עשרה השנים האלה בין הרגליים שלי יותר מעשרים וארבע שעות רצוף ותני לי להגיד לך משהו חמודה, אין חכם כבעל ניסיון."

כמו שצפיתי, המשפט הזה ממוטט את ענת לגמרי והיא מתקפלת מצחוק על הספה.

אני מסיימת להכין את הקפה ומצטרפת אליה לסלון בזמן שהיא מנגבת דמעות.

"אבל…" אני מתחילה בטון רציני יותר.

"אוי, יש אבל?"

"יש אבל. אתמול אחרי הסשן הפסיכי כאן בדירה נכנסתי להתקלח וכשיצאתי, שוב קיבלתי את הגרסה הגרינצ'ית שלו."

"מה זאת אומרת, הוא דיבר אליך לא יפה??"

"לא לא, זה לא שהוא חזר להיות הדן של אותה הארוחה הראשונה. אני לא יודעת לגמרי איך להסביר את זה אבל זה כאילו שיש לו שני מצבים שהוא נע ביניהם.

דן המקסים, הכריזמטי, הסקסי. זה שביליתי איתו סוף שבוע שלא רציתי שיסתיים. ודן אחר.. קר כזה, אטום. בהתחלה חשבתי שאולי הוא כועס על משהו או שפשוט נמאס לו ממני. זהו, הוא קיבל מה שהוא רצה ממני ואפשר להתקדם הלאה. אבל ככל שניתחתי יותר את ההתנהגות שלו, הוא פשוט נראה עצוב.

"מה זאת אומרת 'עצוב'?" היא שואלת אותי במבט קצת מבולבל.

"עצוב.. אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה, היו כמה מקרים שקלטתי שלפעמים המחשבות שלו נודדות ובזמן שהוא בהה לאופק על היאכטה או אפילו אז בארוחת הבוקר בבית הקפה. כשהוא לא נוכח לגמרי ברגע, נהיה לו מבט כל כך עצוב על הפנים, כאילו כל הצער שבעולם מונח על הכתפיים שלו. כאילו הוא חווה אבל, אבדן."

אני לא רוצה לפרט יותר מזה. אני לא רוצה לתאר לה עד כמה אני מזדהה עם המבט הזה. באיזו קלות אני קוראת אותו ומזהה את עומק הכאב שלו. המבט הזה, אני רואה אותו במראה כל יום בשנה האחרונה.

ענת כמובן יודעת הכל, אבל היא היתה לצדי בחודשים הראשונים, בחודשים שלא רציתי לחיות, שלא יצאתי מהמיטה, שלא התקלחתי ולא אכלתי. היא עברה איתי הכל ואני לא רוצה להיכנס איתה שוב לשיחה הזאת.

אני רוצה שהיא תחשוב שאני כבר לא שם, שהתגברתי.

יש לה מספיק על הראש, כל אחד והחבילה שהוא קיבל. אני לא רוצה שהיא תדאג לי שוב, שהיא תיזכר בימים בהם היא פחדה להשאיר אותי לבד במחשבה שאני אפגע בעצמי.

בחודשים האחרונים אני מצליחה לשחק את המשחק, אני מצליחה להתנהג כמו בן אדם רגיל רוב שעות היום. כמו בן אדם שמח, בן אדם חי.

אני לא רוצה שהיא תדע שזאת פארסה, שזאת רק הצגה ומתחת למעטה המאושר, אני אותה מילנה שבורה שבכל בוקר מגרדת את עצמה מהמיטה בכח ומזכירה לעצמה שיש לה סיבות לחיות.

"תראי, את לא באמת מכירה אותו, את לא יודעת עליו יותר מדי. יכול להיות שמה שאת רואה זה באמת מה שקורה. אולי הוא עצוב, אולי הוא באבל, אולי יש פה איזשהו סיפור שלא סופר. סיפור שאם תתני לו את ההזדמנות ואת הזמן, הוא יספר לך."

"אולי.."

דן

היא נולדה בקיץ, הבת שלי. אני זוכר את החום בנסיעה לבית החולים, המזגן לא הספיק לקרר את הרכב וכבר הגענו לחדר המיון.

אני זוכר את השמש הבוהקת מחוץ לחלון כששמעתי את הבכי הראשון שלה.

קראתי לה "אור". הרגשתי שהיקום מסמל לי שהלידה שלה תכניס אור חדש לחיינו וידעתי, ידעתי עמוק בפנים שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה ושמהרגע הזה ממש, כל שנה ביום ההולדת שלה אני ארגיש שזה היום הכי מואר וחם בשנה.

לא הספקתי להגשים את הנבואה הזאת, כי חצי שנה אחרי זה, בשבוע הגשום ביותר בשנה, היא נלקחה ממני. היא נלקחה ומאז, ימי ההולדת שלה עטופים בגשם ובאפרוריות שסותרת את אוגוסט.

"מה קנית לה?" פאק שכחתי שגדי פה.

זה קורה הרבה בשנתיים וחצי האחרונות, רגעים בהם אני מתנתק מהמציאות ושוקע במחשבות וזיכרונות בצורה כל כך עמוקה שאני שוכח שאני לא לבד, שכמעט תמיד יש לידי לפחות אדם אחד. שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כשאני עומד ובוהה מחוץ לחלון כמו חולה נפש.

אור, לרעות לא היה אכפת מהשם שלה, היא נתנה לי לבחור אותו ולא הביעה שום דעה או התנגדות. בשלב הזה כבר ידעתי שהיא איתי רק בגלל הכסף שלי והנחתי שככה היא גם הצליחה איכשהו להיכנס ממני להריון.

אני אף פעם לא שוכח קונדום, אף פעם לא שכבתי עם אישה ללא הגנה.. עד הלילה ההוא עם מילנה. שבאתי אליה לדירה חדור מטרה וחסר עכבות.

רעות נכנסה להריון ולמרות שלא אהבתי אותה, למרות שידעתי שהיא כלבה רודפת בצע, למרות שידעתי שהתינוק הזה בבטן שלה לא נוצר מאהבה, שמחתי.

עקבתי אחר שבועות ההיריון, קראתי על התפתחות העובר וכשגילינו שזו בת, הכנתי לה חדר שלא מבייש יורשת עצר לבית מלוכה.

"מטבח מאובזר, מלא בכלים וירקות מפלסטיק, פינת איפור, בית בובות, כמה ברביות ובגדים."

"באמא שלך?! אז מה אני אמור לקנות לה??" גדי נובח עליי והתיאטרליות שלו מצליחה להוציא אותי קצת מהמלנכוליה שאני שוקע לתוכה בתקופה הזאת.

"חסר מה לקנות לילדה בת שלוש?" אני שואל אותו בהרמת גבה.

"לא חסר מה לקנות לילדה נורמלית בת שלוש, זה קצת יותר מאתגר כשכל שנה אתה מאבזר לה מחדש את החדר ולא משאיר לי רעיונות!"

"תקנה לה בגדים."

"נו באמת, בגדים זה משעמם, אני הדוד המגניב והכיפי שלה, אני אמור לקנות לה את הצעצוע שהיא הכי רצתה בעולם ואף אחד לא ידע. שהאמא הכלבה שלה תקנה לה בגדים, היא תמיד היתה לא מקורית.

פלייסטיישן זה מוקדם מדי?"

"כן גדי, פלייסטיישן זה מוקדם מדי."

"גור כלבים?"

"למרות שזה ירתיח את רעות שזה תמיד בונוס, אני לא חושב שזה רעיון טוב. אמנם אור תשחק איתו ותראה לו אהבה אבל שנינו יודעים שאף אחד לא יטפל בו באמת."

"אוקיי… אז אני מבין שסוס פוני זה מחוץ לתמונה גם."

אני אוהב אותו על זה, על השיחה הזאת, על הדוד שהוא. על האהבה שלו לאור והשנאה לרעות.

אני אוהב אותו על זה שהוא מנסה להצחיק אותי מצד אחד, אבל ממש לא צוחק לגבי סוס פוני, מהצד השני.

אם אני אגיד לו שזה לגיטימי, תוך כמה שעות, לאור יהיה סוס פוני.

"יש בובה שהיא רצתה, בובת תינוק שיורדות לה דמעות אמיתיות והיא בוכה ומטפלים בה. משהו שהיא ראתה ביו-טיוב. אתה יכול לקנות אותה וככה תישאר הדוד האהוב עליה.

אני אשלח לך לינק."

"יופי, מעולה. תשלח לי ואני אקנה לה עוד היום.

בנושא אחר, מה קורה עם מילנה?"

כמובן שידעתי שהשאלה הזאת תגיע ואולי אם התזמון היה אחר, התשובה שלי גם היתה אחרת.

אבל יום ההולדת של אור הזכיר לי בעדינות של כיסא לתוך הפנים, שאני לא בנוי לקשר. שאני לא מוכן לעוד קשר ולמרות שהזמן עם מילנה היה באמת… מושלם ומהנה. היה עליו גם תאריך תפוגה.

"היה בסדר, בילינו בסוף השבוע על היאכטה שלי. אני אסיים את זה בקרוב."

"אני שונא שאתה עושה את זה." גדי אומר לי בטון נמוך.

"עושה מה?"

"מדבר כמו רובוט, מתנהג כמו רובוט."

"מה אתה רוצה ממני, גדי?!" אני מתפרץ עליו.

"אני רוצה שתחזור לחיות. אני רוצה שתחזור להיות ולהתנהג כמו בן אדם.

רעות כלבה, זונה, אכזרית. מי כמוני יודע מה עברת איתה, הייתי שם איתך בכל רגע ואני איתך גם עכשיו. אבל דן, חלאס. עברו שנתיים, ואני יודע שהזמן לא מרפא את הכל, אני יודע שקלישאות לא ינחמו אותך. אבל אתה לא יכול להמשיך ככה, אתה לא יכול להעניש את כל הנשים בעולם בגלל כלבה מניפולטיבית אחת.

אתה לא יכול להישאר תקוע בתוך הלופ הזה. הגיע הזמן להתחיל לעבור הלאה."

"אני לא רוצה לעבור הלאה…"

"דן, זה יכל היה להיות הרבה יותר גרוע, יש אנשים שמאבדים את הילדים שלהם למחלות ותאונות, יש אנשים שחוגגים לילדים שלהם ימי הולדת בבית הקברות. לפחות הילדה הזאת בריאה ומאושרת, לפחות יש מי שישחק עם כל הצעצועים האלה…"

"אני לא רוצה לעבור הלאה!" אני צורח עליו וזורק את כוס הוויסקי שלי לקיר.

היא מתנפצת לרסיסים והרעש גורם לי לסיפוק כי הוא סותם סוף סוף לגדי את הפה.

"אני לא רוצה לעבור הלאה, גדי. לא עם מילנה ולא עם אף אחת אחרת. אני יודע שהכוונות שלך טובות, אבל אתה מבזבז את הזמן שלך עליי.

אני לעולם לא אתגבר על זה, לא כי זו טרגדיה כל כך נוראית שאי אפשר להתגבר עליה. אלא כי אני לא רוצה. אני לא רוצה להתגבר ואני לא רוצה לשכוח. הכאב הזה הוא תזכורת יום יומית שאסור לסמוך על אף אחד ואני לא סומך על אף אחד חוץ ממך.

זה אתה ואני, גדי, ככה היה תמיד וככה יהיה."

"דן.."

"השיחה הזאת הסתיימה."

הוא משתתק לכמה רגעים ואני הולך לחדר השירות לקחת סמרטוט ומגב בשביל לנקות את הבלגן שעשיתי עם הכוס.

כשאני חוזר לסלון, גדי נראה בדיוק כמו שאני נראיתי לפני עשרים דקות. הוא עומד ומשקיף מהחלון, שקוע במחשבות משלו.

אני מצטער שהתפרצתי עליו, אני מצטער שהוא תמיד זה שסופג את התפרצויות הרגש שלי. אני יודע שגם לו זה לא היה קשה ושהוא אהב את אור.. אוהב את אור, כמעט כמוני.

אני אוסף בזהירות את השברים וזורק אותם לפח בדממה.

"אז זהו? אתה הולך לשלוח למילנה הודעה שהיה טוב וטוב שהיה?"

לרגע אחד הכתפיים שלי נופלות והאויר כאילו נזרק מתוך הגוף שלי. מילנה.

אני חושב שאני מבין עכשיו למה השיער שלה כל כך הטריף אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה. כי היא נראתה מלאה בשמחה, מלאה באור והקנאה אכלה אותי.

קינאתי בה ושנאתי אותה על הקלילות שבה, על החופשיות לצבוע את השיער לורוד, לבלות בחוף הים עם חברים ולצחוק בקולי קולות.

היא סימלה בעיניי את כל מה שאיבדתי וכעסתי עליה שהיא מרשה לעצמה לחיות ולשמוח בעולם בו אני לא מצליח לחייך מבלי להרגיש את הסכין תקועה עמוק בגב שלי.

"כן, אני אשלח לה הודעה מאוחר יותר. היא ילדה מתוקה ואני בטוח שהיא תמצא מישהו שפוי יותר מהר מאוד."

אני שונא את עצמי על המלים האלה.

וזו העניין בסופו של דבר, לא? כל הכעס, כל השנאה, הם מופנים אליי, פנימה. אני פשוט פורק אותם על אחרים.

יותר מהכל ויותר מכולם, אני שונא את עצמי.

תגובה אחת בנושא “מילנה – פרק 8”

להגיב על הילה עודי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.