איתמר
תמיד אהבתי את הארוחות המשפחתיות שלנו, מעבר לאוכל הביתי הטעים שעדיף על הג'אנק שאני בדרך כלל מזמין, אני שמח לראות את כל האחים שלי לפחות אחת לשבוע.
עברנו הרבה ביחד, כמו כל משפחה ולמדנו לדאוג אחד לשני, לסמוך אחד על השני ולשמור סודות.
כששירה נכנסה לחיים שלנו, היה קשה לשחרר את הרגלי העבר, להיפתח אליה בכנות מוחלטת ולהכניס אותה למשפחה כ"אחת מאתנו". אבל הזמן חלף והחיוך שלא יורד לאביתר מהפנים גרם לכולנו להבין שזה בסדר לפעמים להוריד מגננות.
"לוציפר, תעביר את הסלט." לוציפר, כבר כמה שנים שאביתר קורא לי ולעידן "תאומי האופל", לפעמים הוא מגוון עם כינויים שטניים אחרים, כמו הערב. יש לכינויים האלה כמובן סיבה, דבר ראשון, אנחנו באמת תאומים. דבר שני, אנחנו חלק מקהילה שלפעמים מייחסים אליה דברים אפלים כמו סדיזם, שליטה פיזית ונפשית, כאב.. הכל נכון, אולי בגלל זה מעולם לא התנגדנו לכינוי.
אימא שלנו נכנסת למטבח למלא עוד קערות אוכל ואני מנצל את ההזדמנות שהיא לא שומעת כדי לעשות קצת בלגן.
"שירוש, מתי תבואי לבקר אותנו בעבודה?" אני שואל אותה כמו בכל שישי, אין לה סיבה להגיע ל"מפלט", מועדון הבדס"מ המוכר והמצליח ביותר בצפון. היא רחוקה מלהיות סאבית, אבל אני אוהב להציק לאחי הקטן.
"אולי הלילה? קניתי חצאית עור חדשה ונראה לי שהיא תתאים למקום בדיוק." אנחנו מתחילים לצחוק ואביתר מסתכל על חברה שלו בהלם.
"אין לך מה לחפש ב"מפלט", בטח שלא עם "תאומי האופל" ועוד יותר אין לך מה לחפש שם עם החצאית החדשה!" אני את שלי עשיתי, אין דבר יותר מהנה מהתגובות של שירה כשאביתר מנסה לחלק לה הוראות.
"אז אתה מעדיף שאני אגיע לשם בלי חצאית בכלל? הבנתי שזה גם סוג של קוד לבוש.. אני בטוחה שעידן ואיתמר ישמרו עליי, בכל זאת, הם אחראים על האבטחה."
"אל תדאגי מתוקה שלי, אני אשמור עליך." עידן אומר וקורץ לה בפלירטוט קבוע והווריד במצח של אביתר עומד להתפוצץ.
"אני שמח שאתם נהנים על חשבוני, אבל לי ולשירה כבר יש תוכניות הלילה. אז תירגעו."
כן, יש להם תוכניות הלילה, אביתר מפתיע אותה בדירה שלהם עם כרטיסי טיסה לחו"ל והצעת נישואין. כמובן שכולנו יודעים ודאגנו להתערב בכל פרט ופרט כולל יעד הטיסה וסוג היהלום שעל הטבעת, אבל שירה חושבת שהם הולכים לסרט. אז אנחנו נמשיך עם המסורת השבועית של הפלירטוטים עם האישה היחידה במשפחה, חוץ מאימא שלנו.
"אז בוא נדחה את התוכניות לשבוע הבא, זה בסך הכל סרט. אני באמת רוצה ללכת ל"מפלט" פעם אחת, ברור שלא נשתתף, אבל נראה לי ממש מגניב לצפות מהצד." שירה מפתיעה אותנו וכולנו משתתקים, אין סיבה הגיונית שאביתר יסרב לבקשה שלה, בדרך כלל הוא לא מסרב לה לכלום אז אין סיבה שיסרב לדחיית צפייה בסרט.
אני רואה על המבט שלו שהוא אובד עצות ואני מנסה לחשוב על תירוץ שיהיה מספיק טוב כדי ששירה לא תרצה להגיע ל"מפלט" הערב ובו זמנית, לא לעורר את החשד שלה.
גיא מצליח לעשות את זה לפניי.
"שירה, אם לא אכפת לך, אני מעדיף שלא תגיעו הערב כי אני אהיה שם וזה מספיק מביך שהתאומים רואים אותי בתוך סשן, אם גם את תראי אותי, זה כבר יהיה יותר מדי."
עוד סוד יצא.
אלינה
אני לא מאמינה שחזרתי. בגיל שמונה עשרה ברחתי מהקריות ונשבעתי לעולם לא להסתכל אחורה. שירתי שנתיים בדרום ואפילו לא העזתי לחזור בסופי השבוע, מפגשים משפחתיים התקיימו בבית של סבתא שלי בתל אביב.
לעמוד כאן במרכז העיר בה גדלתי ולהסתכל על העסק החדש שלי, זו חוויה הזויה בלשון המעטה. אחרי שנים של חיפוש עצמי ובריחה מזיכרונות כואבים, חזרתי הביתה. אני לא יודעת אם אני באמת מוכנה לזה, אם אני מוכנה להתמודד עם כל מה שקרה כאן, אבל לא היתה לי אפשרות אחרת.
לא היה לי שם מקורי לסלון היופי, אז פשוט קראתי לו "אלינה". אני נכנסת פנימה והעיצוב שבחרתי בקפידה מיד מרגיע אותי, הקירות לבנים וכך גם כל המכשירים והריהוט. הצבע היחיד במקום הוא זר פרחים צבעוני שמקשט את השולחן בחדר ההמתנה.
במשך שנים עבדתי כבוחנת QA בעולם ההייטק והמעבר לעולם היופי והאסתטיקה היה נראה הזוי ותלוש לסובבים אותי. אני מודה שהצעד הפחיד גם אותי, עזבתי משכורת בטוחה ומכובדת וצעדתי אל הלא נודע. לשמחתי, ההחלטה השתלמה.
המקצועיות שלי הולכת לפניי ולמרות שפתחתי את הסלון לפני יומיים בלבד, היומן שלי תפוס שבועיים קדימה ואני כבר מראיינת עובדות.
"מי היה מאמין, הגברת אלינה רובינשטיין בכבודה ובעצמה." אני מסתובבת בהפתעה אל הקול של אחת החברות הכי טובות שהיתה לי בילדותי.
"העורכת דין שני אלקובי, סנגורית הרוצחים והגנבים באשר הם, לכבוד הוא לי." אני עונה לה באותו טון יהיר וציני.
היא מרימה גבה משורטטת ומשלבת את האצבעות המטופחות שלה. "למה חזרת?"
"מיציתי את העיר הגדולה, החלטתי להתפשר." מניסיון, אנחנו יכולות למשוך שעות בפינג פונג וורבלי.
"אם כך, הכבוד הוא כולו שלנו, אני מברכת את שובך בשם פשוטי העם."
"תודה." יאללה, תגידי את מה שאת רוצה להגיד.
"את חתיכת זונה."
"כן."
"ברחת, בתקופה הכי רגישה."
"כן."
"את מתכוונת להישאר הפעם?"
"כל עוד זה אפשרי."
"תשובה ספק מתחמקת ספק מתנשאת, אבל אני מוכנה לקבל אותה."
אני מחייכת אליה בחום. "התגעגעתי אליך, שניקי."
היא מתקרבת אליי עם ההליכה השחצנית שלה על עקב סיכה שלגמרי לא הולם עורכת דין במעמדה ושיער בלונדיני ארוך שמתאים יותר לחוף הים ותופסת אותי לחיבוק חם. "אל תעזבי יותר." היא מורה לי בהחלטיות. הזרועות שלה סביבי וריח השמפו המוכר מזכירים לי את החיבוק האחרון שחלקנו לפני ארבע עשרה שנים ואני לא יכולה לעצור את הדמעות. מזה פחדתי, שהזיכרונות יציפו אותי בכל פינה, יש כאן יותר מדי היסטוריה, יותר מדי אנשים שמכירים אותי באמת.
"אני מתכוונת לזה, אל תעזבי יותר אלינה, מעולם לא היית צריכה לברוח, זה הבית שלך."
"את יודעת יותר טוב מכולם שלא יכולתי להישאר, זה כאב מדי."
איתמר
"המפלט" מלא כרגיל, כל המי ומי של עולם הבדס"מ פוקד את המועדון על בסיס שבועי. כשעידן ואני פתחנו את חברת האבטחה שלנו, תכננו לטפל בכמה לקוחות במקביל. שירתנו שנינו ביחידות מובחרות בצבא והקמנו את העסק שלנו עם חברים מאותן היחידות. לכל אחד היה לקוח, לפעמים חברות גדולות בהן העסקנו קבלני משנה ולפעמים אבטחת אישים אחד על אחד.
עידן הכיר את יואב, הבעלים של "המפלט", דרך מועדוני בדס"מ אחרים והם הפכו לחברים טובים עם השנים. כשיואב פתח את "המפלט" הוא הציע לנו לנהל את האבטחה הרצינית מאוד של המועדון על בסיס יומי, עם דרישה לנוכחות אישית של שנינו.
השילוב של השכר הגבוה והמוטיב של המועדון, יצרו הצעה שלא יכולנו לסרב לה, אז עכשיו אנחנו כאן במשרה מלאה והעובדים שלנו מתעסקים בשאר הלקוחות.
כמו בכל נושא אחר בחיינו, גם בפטישים המיניים שלנו, אנחנו תאומים זהים. שנינו שולטים בעולם הבדס"מ, "דומים", סדיסטים, יש שיגידו חסרי רחמים וכמו שמגיל קטן חלקנו בכל הבגדים והצעצועים שלנו, גם כאן, אנחנו חולקים כמעט בכל.
"איך מתקדם הלילה?" יואב נעמד לידי לבוש בחליפה מחויטת יוקרתית, מכובד ורציני כרגיל, רק שמאז שהוא התחתן, הוא נראה הרבה יותר רגוע, שלו.
"שקט, לא היו תקריות מיוחדות."
"מעולה. הקהל מתחיל להתפזר כבר, איך זה שאתה ועידן עדיין לא מצאתם את הקרבן הלילי?"
"מצאנו, עידן מכין אותה, עוד מעט אני אצטרף. השאלה היותר מעניינת היא, למה אתה פה ולא עם הבנות שלך בבית?" חוץ מהבת הבכורה של רעות אשתו מנישואין ראשונים, הם חולקים ביחד עוד בת.
"הבנות אצל הסבים שלהן הלילה, אשתי מחכה לי בחדר הצפייה." כמובן.
"מתי תזמין אותי להצטרף אליכם למשחק? אני מקנא שעידן זכה להכיר את רעות מקרוב ואני לא."
"אתה ואחיך צריכים לשכוח מאשתי, פיתחתם אובססיה." הוא אומר לי עם חיוך מרוצה, אין ספק שהוא נהנה מהקנאה שהרבה מהדומים במועדון חשים כלפיו, רעות היא הסאבית המושלמת.
"אני לא מכחיש."
"אני מבין שמשפחת איתן משתלטת לי על המועדון לאט ובזהירות." הטון שלו משתנה לרציני יותר, קצת מהוסס ואני מבין שהוא מתכוון לגיא.
"תהיה בטוח שהוא הפתיע גם אותנו."
"אני בטוח."
מטבע הדברים, אני ועידן תמיד היינו הכי קשורים מבין האחים, אבל מעולם לא הרגשנו שום ריחוק ממורן ועמית. גיא זה סיפור אחר, כשהיינו ילדים, הוא תמיד היה התינוק, האח הקטן שהתעללנו בו אבל בו זמנית שמרנו עליו כמו על אוצר. כשהיינו בני שבע עשרה, אבא שלנו נפטר, גיא היה רק בן שמונה והחיים של כולנו התהפכו.
מצד אחד, המשפחה נהייתה מאוחדת מתמיד, מצד שני, גיא החל להשתנות, להתרחק וברגע שהוא נכנס למסגרת הצבאית, הנער המופנם הפך לגבר שקט, קצת אדיש ובעיקר, מלא סודות.
לפני כשנה הוא החל להתעניין בעולם הבדס"מ, כמובן שנתנו לו כמה שיותר מידע ואחרי שהוא עשה הרבה שיעורי בית, הכנסנו אותו ל"מפלט". עם זאת, שום דבר לא היה יכול להכין אותנו למי שהוא כאן.
אלינה
אני יושבת עם שני באחד הפאבים היותר מוכרים באזור ואנחנו מתעדכנות על כל מה שפספסנו בשנים האחרונות. השתדלתי לעקוב אחרי הקריירה שלה וזה לא היה קשה מדי, בתור סניגורית פלילית ראיתי את הפנים שלה לא פעם אחת בחדשות. אז בעיקר אני מדברת, מספרת לה על השנים בעולם ההייטק והמעבר החד לקריירה הנוכחית שלי.
אנחנו לא מדברות על הסיבה שעזבתי, אני עדיין לא מוכנה לפתוח את הנושא ונראה ששני מרגישה את זה.
"אני רוצה להכיר לך חברה טובה שלי, שירה, הכרנו בתואר הראשון ואת תאהבי אותה מאוד, אבל היא ממש עכשיו על טיסה לטוסקנה עם הארוס הטרי שלה."
"בכיף, היא מהקריות?"
"לא במקור, אבל עכשיו כן, היא מאורסת לאביתר."
שני אומרת ומסתכלת עליי בדאגה, היא לא צריכה להסביר לי לאיזה אביתר היא מתכוונת, אני לא צריכה שם משפחה. אני בטוחה שיש הרבה גברים בשם "אביתר" באזור אבל המבט שלה אומר הכל, היא מדברת על אביתר איתן, אח של איתמר.
איתמר, השם שלו משפיע עליי כמו דלי מלא במי קרח.
"אז אני לא חושבת שכדאי שתכירי בינינו, אני בטוחה שהיא בחורה נפלאה, אבל אני לא רוצה שום קשר למשפחה הזאת."
"אלינה, את כבר לא בתל אביב, אני מאמינה שידעת למה את נכנסת כשהחלטת לחזור הביתה. אולי לא הערב ואולי לא השבוע, אבל את תראי אותו בקרוב, זאת עיר קטנה ואת פתחת סלון יופי בדיוק במרכז שלה."
"אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו."
"אוקיי, מקובל." היא עונה לי ולוגמת מהוויסקי שלה. אני מרימה את כוס המרטיני שלי, מסיימת אותה בכמה לגימות ארוכות ומסמנת לברמן להכין לי עוד.
"מה שלום שרה?" אני רוצה לבעוט בעצמי על השאלה אבל האישה הזאת היתה כמו אימא שניה בשבילי ואני לא יכולה להכחיש שאכפת לי ממנה.
"תראי, אני לא בקשר עם המשפחה, אני מכירה אותם בצורה די שטחית ודרכינו לא מצטלבות. מהסיפורים של שירה נשמע שהיא בסדר גמור, אותה אימא דאגנית, מחכה שהבנים שלה יתחתנו, מייחלת לנכדים… אביתר מנכ"ל של איזה חברת סטארט אפ, מורן רופא, עמית מורה כאן בתיכון וגיא קצין בצבא."
היא לא מספרת על התאומים ואני לא שואלת.
עמית למד אתנו בשכבה, הוא היה הידיד הכי טוב שלי ודרכו הכרתי את אחיו הגדול, איתמר. הייתי רק בת שבע עשרה כשהתאהבתי בו, הוא היה בן עשרים וארבע.. אני סוגרת את הדלת על הזיכרון הזה ונועלת אותה. איתמר מת מבחינתי לפני ארבע עשרה שנים ואין סיבה להחזיר אותו לחיים.
איתמר
אני נכנס לאחד מחדרי המשחקים וליאן כבר על הברכיים מול עידן, הרגליים שלה תפוסות עם מוט פישוק, הידיים אזוקות מאחורי הגב. היא אחת הסאביות הקבועות שלנו, סופר מקצועית ומנוסה, יודעת להפריד בין המשחק לרגשות, יודעת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים וחשוב מהכל, סומכת עלינו.
אנחנו קשים ואנחנו אוהבים למתוח גבולות, אבל לעולם לא נעשה משהו שסאבית לא רוצה לעשות, לעולם לא נכפה את עצמינו על אישה.
העיניים שלה מכוסות והשיער שלה אסוף גבוה כדי שחלילה לא ייתפס באחד הצעצועים.
"התחלת בלעדי אח קטן?" אני שואל את עידן בהומור בזמן שהוא בוחר שוט.
"חלילה, רק מתחמם… ואני קטן ממך בשלוש דקות בלבד."
"עדיין, קטן." הוא מכוון אליי אצבע מאוד ספציפית בכף היד וממשיך לבחור צעצועים.
"ליאני? איך את מרגישה היום?" אני שואל אותה בזמן שהיא ממתינה בסבלנות בתנוחת נשלטת.
"מצוין אדוני, מושלם."
"אני שמח לשמוע. אני מקווה שנחת כמו שצריך לפני שהגעת ושיש לך אנרגיות, אני ואחי קצת לא רגועים היום, אולי תעזרי לנו."
"אני רוצה את זה יותר מהכל, אדוני."
"אני יודע."
אני פונה לקיר הצעצועים ומתלבט בין המבחר הרחב, ברקע אני שומע את עידן מתחיל עם הצלפות על הגב.
אין אצלנו חימום, אין התחלה עדינה ורכה. מי שרוצה לשחק אתנו, מוכנה לדבר האמתי, פחות חיבוקים וליטופים, יותר כאב ושליטה.
כעבור שעה של הצלפות עם כלים מגוונים ועל כל חתיכת עור בגופה המקסים של הסאבית, כולנו מוכנים לפינאלה.
בשלב הזה היא כבר תלויה בשלשלאות ברזל מהתקרה, הגוף שלה ספוג זיעה ומכוסה פסים אדומים בולטים. אני ועידן שבדרך כלל לבושים במכנסיים בלבד בזמן סשן, לא טורחים להתפשט, רק פותחים רוכסנים.
עידן מתמקם לפניה ואני מאחוריה.
"את מוכנה בשבילנו סאבית? התכוננת מראש?"
"כן אדוני, הייתי חמש שעות עם פלאג אנאלי." סאבית מקצועית יודעת למה לצפות במהלך הערב ויודעת להכין את הגוף שלה כדי לא להיפצע, כדי ליהנות מכל רגע.
"ילדה טובה."
עידן מעביר אצבעות בין הרגליים שלה והיא גונחת. "את נוזלת סאבית, נראה שככל שאני ואחי מפעילים יותר כח, כך את נהיית יותר רטובה. את כל כך אוהבת להיענש."
"כן, אדוני." היא ממלמלת בקוצר נשימה, האצבעות שלו עדיין מטיילות בתוכה, מדליקות אותה, מכינות אותה, מביאות אותה לקצה.
"היא עומדת לגמור אח גדול, התעללנו בה מספיק, הגיע הזמן לצ'פר אותה על התנהגות מושלמת."
הוא מרים את אחת הרגליים שלה גבוה, פותח אותה בשבילנו ואני חודר לתוכה בכח מאחור, היא צורחת בקול וגם אני לא מצליח לעצור את הגניחה החזקה. למרות שהיא השתמשה בפלאג היא עדיין צרה ומוחצת אותי.
אני יוצא ממנה בזהירות, כמעט עד הסוף, משאיר רק את הכיפה שלי בתוכה ועידן מתחיל לחדור לתוכה בעדינות מקדימה. ככל שהוא חודר יותר לעומק, כך גם הפתח שאני נמצא בתוכו מצטמק עוד ולוחץ על הזין שלי.
אנחנו זזים בתוכה בסנכרון מושלם, אני יוצא, הוא נכנס, הוא יוצא ואני נכנס. התנועות חלקות ומתורגלות היטב, אנחנו עושים את זה כבר שנים.
הגניחות שלה מתגברות והיא מתכווצת סביבנו בפולסים חמים ורטובים. "אני מוכן." אני אומר לתאום שלי. "אני מוכן." הוא עונה לי.
"תגמרי סאבית."
אלינה
אני מקפיצה את שני הביתה, למרות ששתיתי מעט אני לוקחת את הסיכון ועולה על ההגה. אני מרגישה שפויה ויציבה ולא בא לי להשאיר את הרכב שלי בחניון שמול הפאב לכל הלילה ולחזור במונית.
"את באמת לא רוצה לדעת מה איתו?" שני שואלת אותי לפני שהיא יוצאת מהרכב.
איך להסביר לה שאני יודעת בדיוק מה איתו? שדאגתי לברר ולשאול, שעקבתי אחריו בדיוק כמו שעקבתי אחריה במהלך השנים.
למרות הכל, למרות שהוא פגע בי כמו שלא פגעו בי מעולם, למרות שהוא השאיר בי צלקות נפשיות שלעולם לא ייעלמו, לא הצלחתי להתנתק.
"אני יודעת מה איתו, שני."
היא מסכלת עליי במבט לא מופתע בכלל. "זה מה שחשבתי, את עדיין אותה אלינה."
"לא, אני לא אותה אלינה, אני לעולם לא אחזור להיות הנערה התמימה שהייתי, הכוכבים בעיניים מזמן כבו."
"אז למה את יודעת מה איתו?"
"דאגתי לברר תמיד איפה הוא, בשביל להיות הכי רחוקה שאפשר ושדרכנו לא יצטלבו." אני משקרת לה.
"כן, את ממש טובה בזה, ביחוד עכשיו שיש לך עסק בעיר שהוא גר בה."
