איתן – ההצעה – פרק ב

אביתר

המלים של אמא שלי הדהדו לי בראש במהלך כל סוף השבוע, לעזור לשירה. כמובן שהיא התכוונה שאני אעזור לה מטוב לבי ולא למטרת רווח. אם יש משהו שאימא שלי מאמינה בו, זה  קארמה, מה שתשלח לעולם, יחזור אליך, לטוב ולרע.

אני מאמין שהאחים שלי עדיין חיים לפי המנטרה הזאת, טוב, רובם לפחות, אבל אני לא. אני מאמין בעצמי, אני מאמין ביכולות שלי, כל מה שאני אשיג בעולם הזה, אשיג במו ידיי ולא בזכות אנרגיות חיוביות וטוב לבם של זרים.

אני אעזור לשירה, אני אלמד אותה כמעט כל מה שאני יודע, אני אגבה אותה ואעזור לה להפיל את הדירקטוריון מכס המלכות, עד היום שבו אחליף אותה.

אחד השיעורים שלמדתי מגדעון, היה לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל המשפחה שלי. אף אחד לא יעשה לי טובות, אף אחד לא יעזור לי ללא תמורה.

זה שיעור שאני מתכוון ללמד מחר את שירה, אני אעזור לה, אבל לעזרה שלי יש מחיר.

אני לא מתכוון לגנוב ממנה את החברה, או לרמות אותה, ממש לא. אני אהיה הכי פתוח שאני יכול מההתחלה וכשיבוא היום להחליף אותה, אני אדאג שהיא ואימא שלה לא ידאגו לכסף לעולם. אני חייב לגדעון המון ואני לעולם לא אדפוק את אלמנתו או את הבת שלו. אני פשוט יודע שאני הבן אדם הנכון להחליף אותו, אני אמשיך את הדרך שלו בצורה הטובה ביותר והנכונה ביותר לכולם.

דפיקה בדלת המשרד שלי מוציאה אותי מהמחשבות ששקעתי לתוכן, המזכירה שלי.

"אביתר, יש כאן שליח עבורך עם מכתב."

 

שירה

זאת הפעם הראשונה מזה שש שנים שאני נכנסת ל"אייזנשטיין מערכות בע"מ", כשאבא שלי לא בראשה. אתמול אני ואימא שלי קמנו מהשבעה, אכלנו ביחד ארוחת צהריים והלכתי, חזרתי לדירה שלי.

לא ישנתי רוב הלילה, ההתרגשות והפחד לקראת הישיבה היום לא הניחו למחשבות שלי. יש בי חלק שרוצה לוותר, לשים פס על הכסף, על החברה ועל ההיסטוריה של אבא שלי ופשוט ללכת.

להתחיל חיים חדשים בדרך שלי, להגשים חלומות, לטייל בעולם, ליהנות מגיל שלושים מבלי לחשוב על פרנסתם של אלפי עובדים.

אבל יש בי עוד חלק, החלק הגדול יותר, שיודע שכל החלומות שהיו לי עד לפני שבוע, לפני מותו, היו חלומות של בחורה כפוית טובה שמעולם לא נדרשה באמת להוכיח את עצמה.

אני לא יכולה לקום וללכת, החברה הזאת, הקירות האלה, הם המורשת שלי, הם הירושה שלי והם הדבר היחיד שנותר לי מענק הטכנולוגיה שזכיתי לקרוא לו "אבא".

הגעתי מוקדם ואני מעבירה את הדברים שלי מהמשרד שלי למשרד של אבא שלי, סוג של הצהרת כוונות.

המכתבים נשלחו אתמול עם שליח לכל חברי הדירקטוריון, הישיבה שתתקיים בעוד שעתיים בדיוק היא פארסה בירוקרטית. כולנו נגיע ונחייך, הם יביעו שוב את תנחומיהם ואני אקבל אותם בנימוס ובכבוד, כשמאחורי כל חיוך שיופנה אליי תסתתר סכין שמכוונת לגב שלי ונמצאת על טיימר שיפעל בעוד שנה מהיום.

היחיד שלא יודע מה קורה הוא אביתר, הוא לא חבר דירקטוריון אז לא נשלח אליו מכתב, השארתי למזכירה שלו הודעה שאני מחכה לו במשרד המנכ"ל ברגע שהוא יגיע. אני מצפה לו בשעה שמונה ושתי דקות בערך.

שמונה זו השעה שהוא מגיע למשרד כל יום, הוא אף פעם לא מאחר ושתי דקות זה הזמן שלוקח ללכת בנינוחות מהמשרד שלו למשרד החדש שלי.

שתי דפיקות חזקות על הדלת והוא נכנס, הוא לא טורח להמתין להזמנה שלי.

אפילו הדמות הגבוהה והמרשימה שלו לא מצליחה להקטין את המשרד העצום, העיניים הירוקות שלו עוברות מהר על התמונות שהנחתי על השולחן ועל הניירת שלי, הוא לא מגיב על המעבר הברור שלי למשרד.

"בוקר טוב שירה, מה שלומך?" אין ספק שאימא שלו לימדה אותו נימוסים, הוא כמעט מצליח להסתיר את העובדה ששלומי לא באמת מעניין אותו, כמעט.

"טוב, תודה. מה שלומך?" שניים יכולים לשחק את המשחק הזה.

"בסדר גמור, האמת שרציתי לדבר איתך גם, אבל נתחיל מהסיבה שקראת לי בדחיפות." על מה הוא רצה לדבר איתי? אני סקרנית אבל אני לא אראה לו את זה.

"אתה יודע שבעוד שעתיים תהיה ישיבה שתקבע את העתיד של כולנו בחברה, אמנם אני בעלת חמישים ואחד אחוזים אבל חברי הדירקטוריון בעלי כח והשפעה והם לא רוצים אותי בתור המנכ"ל שלהם." אני עוצרת ונותנת לו הזדמנות להסכים איתי, אולי להבהיר לי מה בדיוק הוא יודע.

"תמשיכי, אני מקשיב." בן זונה.

"אתמול הטרחנים הזקנים קיבלו מכתבים מעורכי הדין של אבא, בוא נגיד שגם לאחר מותו הוא דאג שאני אקבל את כל ההזדמנויות להצליח." הגבות שלו מתכווצות במחשבה, סוף סוף סדק בחומה?

"מה בדיוק כתוב במכתבים האלה?" הוא שואל בקול נמוך.

"בקצרה, אלא מכתבי איום, הם נדרשים לתת לי שנה החל מהיום להוכיח את עצמי ואת היכולות שלי מבלי שהם ישימו לי רגל ובתמורה לתמיכתם המפוקפקת, הסודות הכי מלוכלכים שלהם ייקברו ביחד עם אבא שלי."

"אני מניח שאם הם לא יסכימו לתנאים, אז הסודות האלה יתגלו ויהרסו להם את החיים?"

"משהו כזה."

"כן, לגדעון היו דרכים להשיג מה שהוא רוצה. אז, למה את מספרת לי את כל זה?" קצר ולעניין.

"כי אני צריכה את העזרה שלך, שנינו יודעים שלמרות שהם לא ישימו לי רגליים, הם ממש לא יעזרו לי להצליח, הם רק ידחו את הישיבה שהיתה אמורה להיות היום, לעוד שנה. אני צריכה שתהיה השותף שלי בשנה הזאת, שתלמד אותי את כל מה שאני לא יודעת, שתעביר אליי את המידע שאבא שלי העביר אליך."

קשה לי לבטא את המלים האלה, בעיקר כי היחסים של אביתר עם אבא שלי הם נקודה כל כך כואבת ומעוררת קנאה, אבל אין מקום לאגו במלחמה על העתיד שלי.

"טוב, מה שאת אומרת עכשיו מתקשר לנושא שאני רציתי לדבר עליו. אני אעזור לך, אני אהיה הגב שלך בשנה הזאת ואני אדאג שתהיי המנכ"ל הכי טוב שאת מסוגלת להיות." שאני מסוגלת להיות, כן, אני יודעת לקרוא בין השורות. אני לא מגיבה לעקיצה, ויכוחים לא ישרתו אותי כרגע, אני מחכה לפאנץ' ליין.

"בתמורה אני רוצה עשרים וחמישה אחוזים מהמניות."

 

אביתר

היא לא יודעת שגם אני קיבלתי אתמול מכתב. בין היתר, גדעון כתב לי על המכתבים שהוא שיגר לשותפים שלו ועל המטרה שלו. הוא ביקש ממני לעזור לבת היחידה שלו, לתת לה שנה מחיי בתמורה לכל מה שקיבלתי ממנו בעשור האחרון.

כמו שהוא אמר, לכל עזרה יש תמורה וזאת התמורה שהוא דורש ממני.

אני לא יכול לסרב לו, גם עכשיו כשהוא כבר לא אתנו, אבל העזרה לשירה לא סותרת את מטרת העל שלי. כן, עשרים וחמישה אחוזים זה הרבה, אולי אפילו יותר מדי, אבל זה מה שאני רוצה ואני לא אתפשר אפילו על אחוז אחד.

"סליחה? אני חושבת שלא שמעתי אותך טוב, זה היה נשמע כאילו ביקשת ממני חצי מהמניות שיש לי בחברה של אבא שלי."

"אני בטוח שאין לך בעיית שמיעה, או הבנה. בתום השנה, אני רוצה עשרים וחמישה אחוזים, לך יישארו עשרים ושישה." חשבון פשוט.

"תגיד לי, אתה השתגעת? הדבר היחיד שפועל לטובתי זה העובדה שלי יש את רוב המניות!"

"ואיך זה יעזור לך בעוד שנה כשחברי הדירקטוריון כבר לא יפעלו מפחד? יהיה לך רוב אבל החברה תפנה לך גב, ידחקו אותך לפינה ובסוף את תמכרי להם את החלק שלך.

ההצעה שלי היא שבשנה הקרובה, אני ואת נרים את החברה הזאת ונקדם אותה ביחד למקומות שאף אחד לא תיאר, ניצור את כל הקשרים החברתיים והעסקיים ההכרחיים, נציג חזית מאוחדת ונהפוך אותך לכח שצריך להיזהר ממנו.

בעזרתי, את תישארי המנכ"ל של החברה, גם אחרי השנה הזאת ושנינו יודעים שאת לא יכולה לעשות את זה לבד."

לראשונה מזה הרבה זמן שהמצפון שלי מציק לי קצת, אני קשה איתה, אולי אפילו אכזרי ולא הוגן, אבל אני לא מאמין בבחורה הזאת, אני לא רוצה אותה פה ואני בטח שלא רואה אותה בתור המנכ"ל שלי.

גדעון ביקש ממני לתת לה שנה ולא יותר, אם הוא היה מאמין בה הוא היה דורש יותר. אלוהים יודע שעם כל החרא שיש לו על השותפים שלו, הוא יכל להחזיק אותם בביצים ישירות מהקבר גם לעוד עשור.

הוא נתן לה שנה מתוך מחויבות הורית ולא מתוך אמונה אמתית ביכולות שלה.

 

שירה

ניסיתי להימלט מהשליטה של השותפים של אבא שלי ונפלתי לשליטה של מישהו אחר.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא לזרוק עליו משהו, לשפוך עליו את הקפה שלי, לתקוע את עקב הסיכה שלי בעין שלו, אבל אני לא מצליחה לזוז, אני בוהה בו בהלם.

אני לא יודעת אם לבכות מחוסר הצדק או לצחוק מהאירוניה שבן טיפוחו של אבי הפך לבן זונה אכזרי בדיוק כמוהו, אם לא יותר.

"אין שום הגיון במה שאתה מציע, נניח ואני אסכים להצעה שלך, נניח ובאמת הכל ילך לפי התוכנית שלך, אני עדיין בסוף השנה מוסרת לך חצי מהמניות שלי ובכך מאבדת את הרוב, אני אהיה מנכ"ל בלי כח."

"אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר כדי שיהיה לך קל להבין." בן זונה שחצן ומתנשא. "הגיון לא מעניין אותי, הכח שלך לא מעניין אותי, את צריכה אותי, אין לך ברירה."

אני נלחמת בדמעות, תחושת העלבון קשה וכואבת, אבל אני לא אתן לו את הסיפוק בלראות אותי מתפרקת.

הוא צודק, אין לי ברירה, אין לי אף אחד חוץ ממנו ובלי העזרה שלו אני יכולה למכור את המניות שלי עוד היום.

אני מעדיפה לתת לו חצי מאשר לתת להם הכל ולשכוח מהחברה, הוא הרע במיעוטו.

"אני עדיין לא נותנת לך תשובה, אני צריכה לשקול את זה. תצטרף לישיבה ונגיע להחלטות אחריה."

"נתראה שם." הוא אומר וקם מהכיסא. כשהוא מגיע לדלת, הוא נעצר ומסתובב אליי שוב. "שירה, אני באמת משתתף בצערך על המוות של גדעון, הוא היה דמות אב בשבילי, למדתי ממנו המון."

"נראה שלמדת ממנו הכל." הפעם לא הצלחתי לעצור את המלים.

הוא לא מגיב ולא מתמהמה, אני ממצמצת והוא כבר הלך.

הישיבה החלה ואני יושבת בראש השולחן הארוך, במקום שהיה שמור תמיד לאבא שלי. אביתר יושב לימיני, במקום הקבוע שלו, אני מעולם לא ישבתי לצדו של גדעון, הוא מעולם לא החשיב אותי לחשובה מספיק.

הניחומים כבר מאחורינו וכל העיניים עליי.

"בוקר טוב ותודה שפיניתם לי מזמנכם היקר.

כפי שאתם יודעים, החל מהיום בבוקר, אני המנכ"ל של אייזנשטיין מערכות בע"מ ומחזיקת רוב המניות.

אני יודעת שאני נכנסת לנעליים גדולות ואני מודיעה לכם כבר עכשיו, שאני לעולם לא אהיה גדעון אייזנשטיין, אני לעולם לא אהיה ברמה שלו ואני לעולם לא אחליף באמת את מקומו.

תמיד היינו שונים וכך גם צורת הניהול שלנו שונה, אבל מה שתמיד היה משותף לשנינו, הוא החזון לחברה, האמונה המוחלטת שאנחנו הכי טובים, שמקומנו בראש הפירמידה וששם נישאר.

אני לא אלאה אתכם בנאומים מעוררי השראה, חובת ההוכחה היא עליי, כולי תקווה שתתמכו בי ותגבו אותי בתקופה המאתגרת שניצבת מול כולנו, מתוך כבוד לזכרו של אבא שלי ולמורשת לו."

"בואי נפסיק עם בלבולי המוח ילדונת, כולנו קיבלנו אתמול את המכתבים של גדעון ואנחנו יודעים שאת יודעת עליהם, יש לך שנה ואת בחוץ. " שמעון גורן, החבר הכי ותיק של אבא שלי, או לפחות כך חשבתי. גדלתי איתו, קראתי לו דוד שמעון ועכשיו הוא מתייחס אליי כמו אל מטרד.

"אנחנו לא רוצים אותך בתור מנכ"ל ואנחנו בטח שלא מאמינים בך, גדעון עשה לכולנו תרגיל ואנחנו חייבים להסכים. שנה מהיום ההסכם יבוטל ואת תישארי לבד, ללא גיבוי מאף אחד בחברה ואל תחשבי לרגע שהפישר הקטן שיושב לצדך יכול להציל אותך." הוא מסתכל ישירות על אביתר וממשיך. "גם הימים שלך ספורים, אין לי מושג מה גדעון ראה בך ואיך הפכת ליד ימינו אבל זה שתזיין את הבת שלו לא יבטיח את עתידך בחברה."

אני המומה ואדומה מבושה וכעס, אני מסתכלת על אביתר, מצפה לראות את הזעם שלי משתקף במבט שלו אבל אני לא רואה כלום, המבט שלו לא השתנה מתחילת הישיבה, להפך, הוא נראה נינוח מתמיד. אולי זו הצגה, אולי זו הגנה עצמית ואולי זה בגלל שהוא יודע שבעקבות צורת הדיבור של שמעון, אני אקבל את ההצעה שלו.

אני שוב נלחמת בעצמי, נלחמת בדחף שלי לברוח לפינה חשוכה ולבכות, לבין הדחף לעלות על השולחן ולערוף ראשים כמו בסרט של טרנטינו.

אני סופרת עד עשר בתוך תוכי ומתפללת לכח לא להישבר, לכח להילחם על מה ששלי, להילחם על הכבוד שמגיע לי.

"דוד שמעון, סליחה, שמעון, אתה בטח שלא דוד שלי. אני מציעה לך לא להתרגש כל כך, זה לא בריא בגילך, אתה יכול לקבל התקף לב ולמות ואני לא רוצה את זה, יש לי עוד כמה דברים להגיד לך וחבל שתפספס." אני מדמיינת או שאביתר מתאפק לא לצחוק?

"ילדה חצופה…"

"שב בחזרה במקום שלך מר גורן, אולי אני ילדה חצופה אבל אני עדיין המנכ"ל שלך על פי חוק ואתה תיתן לי את הכבוד שמגיע לי.

כן, אני יודעת על המכתבים שהועברו לכולכם ואני גם יודעת על התוכן שלהם, אתם חושבים שאבא שלי עשה לכם תרגיל? נעים מאוד, אני הבת שלו ולעומתו, אין לי טיפת סנטימנטים אליכם.

אם אני ארגיש שאתם מתנכלים לי בכל שלב לאורך הדרך, אני אהרוס לכם את החיים. ההוכחות לכל הגועל שלכם נחות בכספת שלי עם העתקים שיצרתי לנוחיותי בלבד ומוסתרים בכספות נוספות.

אני לוקחת את השנה הזאת בשביל להוכיח לעצמי ורק לעצמי, שאני הבן אדם הנכון לתפקיד, הדעות שלכם לא רלוונטיות.

כפי שאביתר איתן היה יד ימינו של אבא שלי, החל מרגע זה הוא יד ימיני והעתקים של המכתבים נמצאים גם אצלו. אני יודעת מניסיון אישי שהוא בן זונה חסר מצפון, אז הייתי מתייחסת אליו בנימוס אם הייתי במקומכם.

אם יש לכם משהו נוסף להגיד לי, זה הזמן, אם לא, אתם משוחררים."

טוב, לא תכננתי את זה. אני אפילו לא יודעת מאיפה זה יצא. כמובן שבילפתי לאורך כל הדרך ובטח שלא סיפקתי לאביתר העתקים של המכתבים, אבל הזלזול של שמעון כלפיו צרם לי.

כן, אביתר חתיכת חרא אבל הוא קרע את התחת שלו בשביל אבא שלי ובשביל החברה, הוא הגיע לתפקיד שלו בזכות ולא בחסד ומשום מה הרגשתי את הצורך לגונן עליו.

חברי הדירקטוריון מסתכלים עליי עוד כמה רגעים ומתחילים לקום ולהתפזר מחדר הישיבות, כנראה שאין להם יותר מה להגיד לי.

שניה לפני ששמעון יוצא אני מרגישה את הצורך לדפוק מסמר אחרון בארון שלו.

"שמעון, אם עוד פעם אחת אני אשמע אותך מעיר הערה שקשורה לחיי המין שלי או של כל אחד אחר בחברה הזאת, אני אגיש נגדך תלונה על הטרדה מינית ושנינו יודעים שעוד תלונה כזאת אחרי התלונות הקיימות נגדך, אוטומטית תגרום לפיטורייך ולהעברת המניות שלך אליי. תתחיל לשקול מלים."

אפשר לחתוך את המתח בסכין, כן, מר גורן הואשם בעבר על הטרדה והתביעה נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אבל נכנסה לתיק האישי שלו ואבא שלי הוסיף הערת אזהרה לעתיד.

החדר מתרוקן במהירות ואני נשארת לבד עם אביתר.

"אני אשמח לקבל תשובה להצעה שלי." זה כל מה שהוא אומר לי? אין לו מילה אחת להגיד על מה שהתרחש פה כרגע? הוא באמת בן זונה.

"אני מסכימה."

הוא קם ואוסף את הדברים שלו, כשהוא עם הגב אליי ובדרך החוצה אני שומעת אותו אומר לי בטונים הרגועים שלו. "את יותר דומה לגדעון ממה שחשבת."

אולי, אולי אני באמת הבת של אבא שלי.

איתן – ההצעה – פרק א

אביתר

אני לא מאמין שאני כאן, בלוויה של הזקן, חשבתי שהוא יחיה לנצח.

גדעון אייזנשטיין היה המנטור שלי, התחלתי לעבוד בחברה שלו בגיל עשרים וארבע, ישירות אחרי התואר. הוא האמין בי, הוא ראה בי משהו שבזמנו אני בעצמי לא ראיתי.

בעזרת האמון והתמיכה שלו הפכתי לגבר שאני היום, לטובה ולרעה.

מאות אנשים הגיעו ללוויה, בני משפחה, קולגות ואנשים זרים שהושפעו ממנו בצורה זו או אחרת.

הגאונות העסקית שלו הפכה לאגדה והספרים שלו, רבי מכר.

בגיל שישים וחמש הוא נכנע למחלת הסרטן והותיר אחריו אישה, בת ומעצמה כלכלית שנשלטת כיום על ידי חברי דירקטוריון פרימיטיביים ותאבי בצע.

גדעון החזיק בחמישים ואחד אחוזים ממניות החברה והן הועברו אוטומטית עם מותו לשירה, הבת שלו, האחוזים הנותרים נמצאים בידיהם של שניים עשר חברי הדירקטוריון.

בתור סמנכ"ל השיווק והפרסום יש לדעות שלי משקל, אבל אני נחשב לאאוטסיידר בעיניי השולטים המבוגרים שליוו את גדעון בחברה מעל לשלושים שנה.

שירה כיהנה עד היום בתפקיד סמנכ"ל הכספים ועכשיו היא המנכ"ל, עד לישיבת הדירקטוריון בשבוע הבא בה תיערך הצבעה לגבי עתיד החברה והעתיד של כולנו.

הם לעולם לא ייתנו לה להישאר בתפקיד, בעיקר כי היא אישה והם חבורה של שוביניסטים עתיקים אבל גם בגלל שהיא פשוט לא מתאימה לתפקיד, אין סיכוי שהיא מסוגלת להנהיג חברה שמגלגלת מיליונים בכל רבעון.

אבא שלה נתן לה תפקיד בכיר ביום שהיא סיימה את התואר שלה במנהל עסקים. כולנו חשבנו שזה זמני, היא מעולם לא נראתה מחויבת או מספיק מוכשרת. הוא נתן לה את הזדמנות חייה כי היא הבת שלו והנחנו שהיא תברח בבכי תוך כמה חודשים, אבל השנים חלפו והיא נשארה.

עכשיו היא בעלת רוב המניות, נטו בזכות שם המשפחה שלה ואני נוטר לה על זה טינה כמו כולם, לא מגיע לה, היא לא מספיק טובה.

מצד אחד, אני מחכה לישיבה כי אני יודע שהם ימצאו דרך להעיף אותה. מצד שני, אני לא יודע אם האלטרנטיבה עדיפה, שליטה מוחלטת של קבוצת טרחנים עתיקים שלא מוכנים להתקדם עם המאה העשרים ואחת, לא מוכנים לקחת סיכונים וחידושים.

אולי עדיף שהחברה תישאר ברובה בבעלות בן משפחתו של גדעון ותפעל לפי החזון שלו. כל עוד שירה המנכ"ל אני יכול להשפיע עליה, להטות את הדעות שלה לטובת היוזמות העסקיות שלי, היא לא מספיק חכמה או חזקה להתנגד לי.

השאלה היא איך אני גורם לזה לקרות, איך אני גורם לה להילחם על המקום שלה מול הדירקטוריון כשסביר להניח שהיא בעצמה יודעת, שהיא פשוט לא מספיק טובה.

 

שירה

ידענו שהיום הזה יגיע, אבא נלחם במחלה הרבה זמן ובשנה האחרונה הבריאות שלו התדרדרה בקצב מהיר.

עדיין, חלק קטן בתוכי נאחז באמונה שאבא שלי הוא הכי בעולם, שהוא ינצח.

עכשיו שמשליכים חול על התכריכים שלו, אני מבינה שאף אחד לא יכול לנצח את המוות, גם לא גדעון אייזנשטיין.

יותר מהכל, אני רוצה להתיישב כרגע על הבוץ ליד הקבר שלו ולבכות. לבכות על הגאון שהעולם איבד, לבכות על הבעל שאימא שלי כבר לא תחבק אחרי שלושים ושמונה שנים של זוגיות ולבכות על האבא שהוא מעולם לא הצליח להיות עבורי. הוא ניסה, שנינו ניסינו, אבל הוא רצה בן לשחק איתו כדורגל, בן שיתגייס ליחידה שלו, בן שהוא יטפח ויעצב בדמותו עד שהוא יירש את העסק וילך בדרך שלו ולמרות שאני חלק מהעסק הזה כבר שש שנים, הוא מעולם לא ראה אותי כמישהי באמת ראויה.

הוא מעולם לא האמין ביכולות שלי ואני לא מאשימה אותו, נלחמתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי, נלחמתי בעולם השוביניסטי שהוא בא ממנו, נלחמתי בדעות שלו ונלחמתי בחזון שלו לחברה.

אני מסתכלת על אביתר, עומד ליד הקבר כל כך זקוף וגאה ואני מבינה שאת רוב המלחמות בשנים האחרונות ניהלתי בגללו, בגלל הקנאה ליחסים שלו עם אבא שלי. אביתר הוא הבן שמעולם לא היה לו, הפרוטז'ה, היורש.

התחרותיות בינינו היא חד צדדית, אני מתחרה בו שנים כדי לזכות באהבה ובהערכה של אבא שלי, אבל הוא אפילו לא מחשיב אותי כיריבה, אני ילדה מפונקת בעיניו, נולדתי עם כפית זהב בפה בזמן שהוא נאלץ להוכיח את עצמו שנים בשביל להגיע למקום שלו היום.

הוא נוטר לי כמו שרוב עובדי החברה נוטרים לי.

אני ממשיכה להסתכל סביבי ורואה את השותפים של אבא שלי, את חברי הדירקטוריון הפלצנים ואני מבינה שנשארתי לבד, לבד עם המלחמות שכבר לא יהיו והאגו שירשתי מאבא שלי ומנע משנינו לממש את היחסים שיכלו להיות בינינו.

בשבוע הבא תתקיים הישיבה שתשנה את העתיד שלי ואולי את פני החברה כולה, אני יודעת שחברי הדירקטוריון מתכננים להעיף אותי, אני לא תמימה ובטח שלא מטומטמת.

אבל אני לא מסוגלת להתמקד בזה עכשיו, הצער שעוטף את הלב שלי חזק מדי ודאגה לעתיד הכלכלי שלי ושל אימא שלי תיאלץ לחכות.

 

אביתר

"אז מה הולך לקרות עכשיו בעצם?" אחי מורן שואל אותי בזמן שהוא מעביר לי את הצלחת בארוחת שישי.

אנחנו שישה אחים, אבא שלנו נפטר כשהיינו ילדים ואימא שלנו גידלה אותנו לבד, ללא עזרה. היא האישה הכי חזקה שאני מכיר ובזכותה כולנו יושבים כאן היום ביחד, משפחת איתן בשלמותה. ארוחת שישי היא מסורת של שנים שאנחנו אף פעם לא מוותרים עליה. עידן, איתמר, מורן, עמית, גיא ואימא שלי, שישה זוגות עיניים מסתכלות עליי ומחכות לתשובה שלי, הם יודעים שגדעון היה תחליף לאב עבורי והם יודעים כמה אני מחויב לעסק.

"אני לא בטוח, שבוע הבא תהיה ישיבה עם החלטות לגבי העתיד, אין לי באמת השפעה על התוצאה." אימא שלי מלטפת את הכתף שלי בעדינות ובתמיכה והולכת למטבח.

"מה עם הבת שלו, שירה נראה לי, היא הולכת לנהל את החברה?" הפעם השאלה מגיעה מעידן אחי הבכור, טוב, בכור בשלוש דקות בלבד מאיתמר, או כמו שאני קורא להם, "תאומי האופל".

"היא המנכ"ל כרגע, ילדת שמנת שאין לה מושג למה היא נכנסה וכנראה שהיא לא תישאר בתפקיד אחרי הישיבה."

"וואו, אתה ממש אוהב אותה."

"זה לא שאני לא אוהב אותה, היא לא באמת מעניינת אותי, אני בסך הכל מציין עובדות. היא ילדת שמנת מפונקת שקיבלה את אחד התפקידים הבכירים בחברה כשהיא רק סיימה את התואר שלה ומעולם לא נאלצה להוכיח שום דבר.

סביר להניח ששבוע הבא בישיבה יערכו הצבעה וינסו לגרום לה לפרוש, היא אוחזת ברוב המניות אבל אם אף אחד בחברה לא עומד מאחוריה, אין לה בעצם כלום."

"אין סיכוי שהיא תפתיע? שהיא תצליח לעמוד באתגר ולהוביל את החברה?"

"אין סיכוי, היא לא טובה מספיק, היא לא יכולה לעשות את זה לבד."

"אז תעזור לה, אני ראיתי את שירה לא פעם אחת והיא תמיד נראתה לי כמו בחורה מקסימה שאבא שלה לא באמת האמין בה. כן, הוא נתן לה תפקיד מאוד מרשים אבל בפועל לא היה לה שום כח השפעה. הוא התייחס אליך כאל בן ואליה כאל עובדת. אולי זה הזמן להחזיר לו על האמון, תעזור לה." נו באמת.

"אימא, הוא לא האמין בה כי לא היה במה להאמין. הוא נתן לה תפקיד כי היא הבת שלו, היא מעולם לא התעלתה על הציפיות וזאת לא הבעיה שלי. אין סיבה שאני אעזור לה."

"אה כן? כמה זמן נראה לך שיעבור עד שיעיפו אותך ויתנו למישהו ותיק יותר את התפקיד שלך? אביתר, אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך, אתה מוכשר, אתה חכם ואתה מנהיג מלידה. אבל גדעון היה שומר הראש שלך בחברה הזאת, אתה בעצמך סיפרת לי לא פעם שחברי הדירקטוריון כועסים על עמדת המפתח שלך והיו מעדיפים שאחד האנשים שלהם יחזיק בה. עכשיו שגדעון כבר לא נמצא, אולי גם ימיך ספורים וכדאי שאתה ושירה תאחדו כוחות."

לא חשבתי על זה ככה, הנחתי שהטיפוס שלי לפסגה נעצר סופית עם מותו של גדעון אבל לרגע לא חשבתי שיש סיכוי שיפטרו אותי, אימא שלי צודקת, גדעון טיפח אותי במהלך השנים וקידם אותי לתפקיד מאוד מבוקש, למורת רוחם של הוותיקים. אין לי מניות בחברה ואין להם שום מניעה לפטר אותי, הם בהחלט יכולים לספוג את הפיצויים.

אולי אני באמת צריך לחשוב על שיתוף פעולה עם שירה.

 

שירה

ימי שישי אף פעם לא סימלו בשבילי יותר מדי, היו מקרים שקפצתי להורים לארוחת צהריים או אפילו ארוחת ערב לעתים רחוקות, אבל צירוף המלים "ארוחת שישי" מעולם לא דיבר אליי. עכשיו שנשארנו רק אני ואימא שלי ליד השולחן, אני מבינה כמה אנחנו באמת לבד וכמה פספסנו.

כבת יחידה, מעולם לא חוויתי בית מלא רעש ושולחן מוקף במשפחה. לאימא שלי יש אחות אחת ולה שני ילדים שמבוגרים ממני בכמה שנים טובות, אבא שלי היה בן יחיד גם.

בימים האחרונים הבית היה מלא אנשים שהגיעו לנחם, אבל הלילות דוממים כמו תמיד.

השעה בסך הכל תשע בערב, אבל אימא שלי כבר פרשה לחדר השינה ואני יושבת בגינה, מכורבלת בתוך שמיכה עבה. הגשמים פסקו והאוויר מקפיא אותי, אבל לא יכולתי להיות יותר בפנים.

עזבתי את הבית בגיל עשרים ואחת ומעולם לא הבטתי לאחור, עכשיו שאני כאן כבר כמה ימים, ישנה בחדר הילדות שלי, הדמות של אבא שלי עומדת מולי בכל מקום, לכל פינה יש זיכרון שקשור אליו ואני נלחמת בדמעות.

אני תוהה לעצמי אם ככה ייראה העתיד שלי, ארוחות שישי שקטות עם עצמי בבית ריק, לילות בגינה עם כוס יין ולב מלא חרטה.

ביום שני תסתיים השבעה ואני חוזרת לעבודה, ישירות לישיבה הגורלית. השותפים רוצים לגרום לי לפרוש, להפחיד אותי עם הידיעה שאני לבד, שאף אחד לא יגבה אותי למרות השליטה שלי במניות.

הם לא יודעים שאבא שלי, שתמיד היה מוכן להכל, הכין גם תוכנית ליום שאחרי מותו.

לפני כמה חודשים הוא הכין צוואה חדשה עם שני עדים, עורך דין ונוטריון, הצוואה מעבירה לידיי בעלות על חמישים ואחת אחוזים מהחברה ומקום בדירקטוריון.

כל זה ידוע ולא משנה יותר מדי, הקאטץ' הוא במכתבים שהוא כתב לכל אחד מהשותפים, חברי הדירקטוריון ובהם לכלוך שהוא צבר עליהם במהלך השנים, חומרים מפלילים שהם חשבו שייקברו ביחד עם אבא שלי. לכל מכתב הוא עשה העתק והעביר לעורך הדין שלו.

במכתבים הללו הוא מבקש, או יותר נכון דורש מהם לתמוך בי למשך שנה אחת, לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי שנה שלמה ללא מסעות נקמה וללא ניסיונות התנכלות מצדם.

במידה ואחרי שנה אני אכשל בתפקיד למרות התמיכה והרצון הטוב, המכתבים יושמדו והאחוזים שלי יחולקו בצורה שווה בין השותפים.

אף אחד לא יכול להאשים את אבא שלי בעדינות נפש, את כל הונו הוא השיג בחשיבה, תכנון וקור רוח. הוא מעולם לא נתן למצפון או למוסר לעמוד בדרכו לפסגה.

ההגינות האפורה הזאת היא אחת הסיבות שלא הסתדרנו, מעולם לא הייתי כמוהו ולא הרגשתי בנוח עם טכניקות איומים.

כשאבא שלי הבין שאני יותר מדי שונה ממנו, הוא עבר לאביתר ולימד אותו את כל מה שהוא יודע. לעומתי, אביתר קורץ מאותו חומר כמו אבא שלי ובזכות התכונות האלה הוא הפך ליד ימינו ואיש סודו בזמן קצר.

יש לי שנה להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי, שאני היורשת האמתית של המעצמה של גדעון אייזנשטיין ושהרווחתי אותה בזכות ולא בחסד.

לצערי, אני יודעת שאני לעולם לא אצליח לעשות את זה לבד, אני חכמה ומיומנת מספיק, אני מכירה את העסק כמו את כף ידי, אבל אני צריכה שותף, איש סוד ותומך אמתי שישלים אותי במקומות בהם אני חלשה, במקומות בהם אני שונה מדי מאבא שלי.

ביום שני בבוקר, לפני הישיבה אני אתפוס את אביתר לשיחה ואבקש את עזרתו, הבעיה היא שאני לא יודעת מה להציע לו בתמורה.

הוא לא סובל אותי והוא לא מסתיר את זה, מה אני יכולה לתת לו בתמורה לגיבוי שלו?

אני יכולה להבטיח לו תפקיד היפותטי למקרה ושיתוף הפעולה בינינו יצליח, אני יכולה להבטיח לו העלאה בשכר, אני יכולה לשפר את התנאים שלו פלאים, בתור המנכ"ל אני יכולה לגרום לתמיכה בי להיות מאוד מתגמלת עבורו.

השאלה היא, האם זה יהיה מספיק בשבילו, או שהוא ירצה משהו מעבר?

אני מכירה את אביתר כבר שש שנים, בתקופה הזאת גיליתי גבר חכם, מרשים, מוכשר ואכזרי, בדיוק כמו אבא שלי.

אם הוא יסכים לעזור לי, הוא יצפה לתמורה משמעותית, משהו שישנה את החיים שלו לתמיד ואולי גם את שלי.

לא עוד סיפור אהבה – פרק ד

"טלי יודעת"
מאיה תנשמי "מה היא יודעת?" אני שואלת מהר ומחכה לתשובה שיכולה להרוס לי את החיים.
"היא יודעת שאני בוגד בה, היא לא יודעת עליך כלום" הוא עונה באותה מהירות כמוני ומנסה להרגיע אותי.
"רגע, תתחיל מההתחלה" אני מתיישבת על כיסא מול השולחן שלו ומנסה להיות רגועה, רק לפני חודש המצב היה בדיוק ההפך.
הוא נשען עם המרפקים על השולחן שלו ומשפשף כמה פעמים את הפנים "לפני שבוע כשהיינו כאן במשרד וקרעתי את התחתונים שלך, שמתי אותם בכיס שלי במטרה לזרוק אותם בפח מחוץ לבניין ולא כאן במשרד בשביל להימנע בדיוק מהמצב הזה… אבל שכחתי. היה יום מטורף ושכחתי. היא מצאה אותם" אנחנו בוהים אחד בשנייה בדממה.
אני לא יודעת מה להגיד כרגע, חלק ממני נושם לרווחה ומודה לאלוהים שלא נתפסתי, שהחיים שלי עם ערן ימשיכו כרגיל אבל חלק נוסף רועד מפחד. אם טלי תעשה קצת שיעורי בית זה רק עניין של זמן עד שהשם שלי יעלה, אני מפחדת על חיי הנישואין שלי, חיי הנישואין של מיקי וכמובן, על הרומן שלנו.
"אז מה עכשיו?" אני שואלת בקול מונוטוני. זו לא שאלה תיאורטית, אני באמת לא יודעת מה עכשיו וצריכה שמיקי יכוון אותי, ישלוט כרגיל בעניינים ויטפל בזה.
"הגבתי כמו אידיוט, אמרתי לה שאין לי מושג של מי התחתונים ואיך הם הגיעו לכיס שלי, רמזתי שאולי מישהו מנסה להפריד בינינו ושאם הייתי בוגד בה אז לא הייתי עד כדי כך מטומטם שהייתי שומר תחתונים בכיס. בדיעבד היה עדיף שהייתי אומר לה שהייתה לי מעידה חד פעמית עם כמה שזה נשמע מגוחך אבל נלחצתי.
אין לי מושג איך אני יוצא מזה ואם הצלחתי באמת לשכנע אותה אבל אני ואת חייבים להתרחק ומהר, אין יותר ארוחות צהריים, אין סיגריות ואין מפגשים מאחוריי דלתיים סגורות".
זה כמו לעצור את הנשימה לנצח.
"מיקי אנחנו חברים הכי טובים והיא יודעת את זה, זה יהיה הרבה יותר חשוד אם פשוט נפסיק להתראות. אתמול אכלנו צהריים בנפרד וכולם שאלו אותי עליך, החברות בינינו טבעית לסביבה שלנו". אני לא בטוחה מה הסיבה שאני אומרת לו את זה, זה באמת הגיוני שנמשיך כרגיל ואני מאמינה במה שאני אומרת לו אבל אני לא אובייקטיבית, אני מרגישה שאני נלחמת כרגע על אוויר לנשימה.
"טוב תני לי רגע. אני לא חושב הגיוני ואני לא יודע מה אני אומר לך. הראש שלי כרגע עם הילדים שלי. מאיה אני עו"ד, אם טלי תחליט לקחת חוקר ועו"ד ולהתגרש ממני על בגידה אני יודע בדיוק לאן זה יוביל ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אני לא יכול להיות עם הילדים שלי פעם בשבוע בערב וסופ"ש אחת לשבועיים. אני לא יכול."
אני יודעת. אני יודעת שהוא לא יכול. מיקי עו"ד מצוין, חבר נאמן, אפילו בעל טוב לפני שאני נכנסתי לתמונה, אבל מעל הכל ולפני הכל הוא אבא. הוא 100% אבא ואין דבר שחשוב לו יותר מהילדים שלו. זו אחת הסיבות שהיה כ"כ קל ופשוט להתאהב בו.
"לפני כמה שבועות נכנסת לכאן על הבוקר ואמרת לי שאנחנו חייבים לסיים את הפרק הזה ואני נלחמתי בך על עוד קצת, על מה שאפשר. אבל אני לא יכול להילחם יותר. הסוף היה ידוע מראש ולא רציתי לראות את זה, אני לא יודע מה בניתי לעצמי בדמיון, הרי ברור לשנינו שמעולם לא התכוונו לפרק את החיים שלנו ולברוח ביחד אבל העדפתי להדחיק. העדפתי לעצום את העיניים מול האמת וההיגיון ולראות רק אותך כי אני אוהב אותך. את עושה אותי כ"כ מאושר ואת ממלאת כל חלק ריק בלב שלי אבל אין מכאן דרך להמשיך. את צודקת, נמשיך להיות חברים עד כמה שאפשר… אבל הפרק של מיקי ומאיה נגמר" הוא מסיים עם קול סדוק ועיניים אדומות.
אני קפואה, יושבת על הכיסא קפואה ודוממת ומסתכלת עליו. על האהבה שלי. הגבר היפהפה הזה שזכיתי להכיר, להרגיש, לטעום… ואני נחנקת. בתוכי אני צורחת ושוברת חפצים, מעיפה כיסאות באוויר, בוכה וכואבת אבל מבחוץ אני קפואה. אני לא יודעת איך לקום ולהרים את עצמי כרגע, איך לצאת מהמשרד ולהמשיך לחיים בלי האהבה של מיקי. החיים שלי סבבו לגמרי סביבו בחודשים האחרונים ואני כבר לא זוכרת איך אני בלעדיו.
אני יודעת שאני אמורה להגיד עכשיו משהו, אבל מה? תודה על מה שהיה? בהצלחה בחיי הנישואין? מקווה שהכל יסתדר, שתתאהב מחדש באשתך, שתבנו את החיים שלכם ביחד, תעשו עוד ילד ותשכח אותי…?
אחרי כמה דקות או שעות או ימים שאני יושבת מולו בדממה אני קמה, הגוף שלי תפוס וכואב ואני מרגישה מרוקנת "יש לי מלא עבודה.." אני מסתובבת והולכת לכיוון הדלת.
"מאיה אל תלכי ככה, זה לא המשפט האחרון שאת אומרת לי לפני שאת יוצאת מהדלת הזאת" הוא ניגש אליי ומחבק אותי חזק.
אני מניחה את הראש שלי על החזה שלו, מחבקת את המותניים שלו חזק בפעם האחרונה, מריחה אותו. מנסה לאגור כמה שיותר זיכרונות אחרונים ולבסוף לוקחת צעד אחורה.
"אני אוהבת אותך מיקי, אתה האהבה הכי גדולה שלי ואני רוצה שתהיה מאושר, גם אם זה בלעדיי. החל מעכשיו נתנהג כרגיל, כמו שהיה לפני…. כמו שהיה קודם. הזמן יעשה את שלו" ועם הקלישאה הזאת אני מפנה גב לפרק הזה.

השבועות שאחרי הפרידה שלנו נוראיים. בהתחלה ניסינו, באמת שניסינו לשדר עסקים כרגיל עם ארוחות וסיגריות וקפה אבל כמו שאמרתי הזמן עשה את שלו. התרחקנו.
המרחק לא נבע מחוסר אהבה, הלוואי. זה פשוט נהיה קשה מדי. כאב לי פיזית לעמוד לידו ולא לגעת בו, לא להעביר יד בשיער שלו, לא להריח אותו. לא להחמיא לו על המכופתרת השחורה.
כאב לי שלא היו לי יותר זכויות איתו, עם הגוף שלו, למרות שמעולם לא באמת היו לי.
אז הזמן חלף והתראינו פחות ופחות, אמרנו שלום במסדרונות או בישיבות ששנינו השתתפנו בהן אבל לא יצאנו יותר לעשן ביחד ובטח שלא הלכנו לאכול ביחד צהריים.
ביליתי יותר זמן בבית עם ערן, בערבים התכרבלנו ביחד על הספה מול סרט טוב, בישלנו יחד והתחלנו לדבר יותר על העתיד.
הגעגועים וייסורי המצפון אכלו אותי. בימים עבדתי, ניקיתי ובישלתי מתוך רצון לפצות את ערן על הבגידה הנוראית וגם בשביל להעסיק את עצמי, בלילות חלמתי שהוא מגלה ועוזב אותי. חלק עצום ממני קיווה לזה כי רציתי להיענש, רציתי לשלם על המעשים שלי.. ועדיין, מיקי תמיד היה שם, בראש שלי ובלב שלי, בחלומות הלילה ובחלומות בהקיץ.
בלילות כשערן היה בתוכי עצמתי עיניים והוא היה הופך למיקי, מיקי שמחבק אותי, שמנשק ומלטף אותי, מיקי שנרדם איתי מחובקים כפיות.
בימים בכיתי. במקלחת, בשירותים, בסופר. העצב הציף אותי ונלחם בהגיון הבריא שאמר לי שיצאתי בזול ועדיף לשכוח שזה בכלל קרה ולהתקדם בחיים, אולי לעבור שלב בחיי הנישואין ולהביא ילד.
החלק הרגשי שבי, ההוא שהיה בקצר מוחלט עם ההיגיון רצה עוד מפגש אחד, מפגש פרידה.
אם רק הייתי יודעת בפעם האחרונה שהיינו ביחד שזאת באמת הפעם האחרונה הייתי מנצלת את הזמן שלנו יותר, הייתי מעריכה יותר.

אני מסיימת עוד יום ארוך ומטושטש בעבודה ויורדת במעלית לחניון, בורחת יותר נכון.
"מאיה" מיקי הולך לכיווני מהחניה הפרטית שלו, לא התראינו כמה ימים "מה שלומך?"
"בסדר, מה שלומך?" הסיטואציה הזאת מגוחכת וזה ברור לשנינו אבל איך אנחנו אמורים להתנהג?
"רזית נורא" הוא אומר בטון מודאג.
"כן יש לי יותר זמן פנוי לאחרונה והתחלתי להתאמן" אני עונה לו עם חיוך רועד.
אני לא יכולה לסבול את השתיקות האלה, אני לא יכולה לסבול את זה שכבר לא נוח לנו ביחד.
"אני מצטער מאיה, הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בך אבל מסתבר שאני לא מצליח לעשות שום דבר נכון איתך".
"מיקי לא עשית לי כלום אני ילדה גדולה, עשינו את זה ביחד" אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.
"אני מתגעגע אליך, אני מתגעגע לחברה הכי טובה שלי" הוא אומר לי עם המבט היפה שלו.
"אני מתגעגעת אליך גם" אני מרגישה את הדמעות באופק ועוצרת אותן בכח "קשה לי יותר מהכל שנעלמת לגמרי מחיי, אני מרגישה לבד כל הזמן".
הוא מחבק אותי חזק, מנשק לי את המצח וזה מרגיש כ"כ טוב ונכון.
הוא מרפה ממני קצת ומסתכל עליי "פעם אחרונה מאיה, תני לי להרגיש אותך בפעם האחרונה, שיהיה לי במה להיזכר אחרי שתתקדמי בחיים שלך ותשכחי ממני, תני לי להיפרד ממך".
"איפה?" אני עונה כ"כ מהר שהוא כמעט לא מספיק לסיים את המשפט שלו.
"סעי אחרי" אנחנו נכנסים למכוניות ואני נוסעת אחריו לכיוון בתי המלון שעל חוף הים.
הוא משכיר עבורנו חדר ואנחנו עולים במעלית בדממה, מסתכלים אחד על השנייה ללא מלים, תמיד היתה לנו היכולת לדבר עם העיניים אבל בשלב הזה פשוט אין יותר מקום למלים. אין באמת מה להגיד. אין צורך בהבטחות ומחמאות והאווירה כבדה וטעונה מדי בשביל הדיבור המלוכלך שלו שאני כ"כ אוהבת.
בשנייה שאנחנו נכנסים לחדר הוא תופס אותי ומצמיד אותי לדלת, מתחיל לתלוש ממני את הבגדים ואני לגמרי שם איתו, קורעת ממנו את הבגדים עד שאנחנו עירומים, צמודים.
הוא מרים אותי ואני אוטומטית מקיפה אותו עם הרגליים שלי, הוא מניח אותי בעדינות על המיטה ונשכב מעליי, מנשק אותי נשיקה מלאת סקס ואש ועצב ופרידה.
"אני חייב לטעום אותך, אם זאת הפעם האחרונה שאני מרגיש אותך, אני לא מתכוון לפספס שום דבר" עם ההצהרה הזאת הוא מתחיל לנשק לי את הצוואר, החזה, מוצץ ונושך את הפטמות, הבטן, טובל לשון בטבור ונותן נשיכה עדינה במותן… ואז הוא שם, במקום הכי אינטימי שלי.
"התגעגעתי לריח שלך" הוא מעביר לשון חמה לכל האורך וחשמל זורם בגוף שלי.
הוא מלקק אותי ומנשק אותי ובזמן שהוא מוצץ לי את הדגדגן הוא מתחיל להחדיר לי אצבעות, אחת ואז שתיים. הוא מגיע עמוק לתוך נקודה כ"כ רגישה בתוכי שעוצמת האורגזמה שמשתלטת עליי לרגע משתקת אותי, אני גומרת וגונחת וצועקת והוא ממשיך ללקק אותי ולחדור אליי.
"עוד, אני רוצה עוד ממך" הוא אומר ומתחיל הכל מהתחלה, אני כ"כ רגישה כרגע ומנסה להזיז את הראש שלו אבל הוא לא מסכים עד שאני מפסיקה להתנגד, הרגישות חולפת ואורגזמה מספר 2 עוטפת אותי, עדינה יותר, מלטפת. כשאני נרגעת ונשפכת על המיטה כמו בלון שיצא ממנו האוויר, מיקי קם והופך אותי, ממקם אותי על ארבע, חודר לתוכי חזק ועוצר.
"יש לך מושג כמה פעמים בחודש האחרון דמיינתי אותך בדיוק ככה? כמה פעמים עשיתי ביד במקלחת ודמיינתי אותך על ארבע מולי עם התחת הסקסי שלך מורם באוויר, מחכה לי, מתחננת שאני אמלא אותך, מתחננת לגמור" הוא מתחיל לזיין אותי חזק ומהר, בכעס.
"זה לא נראה ככה, נעלמת לגמרי ואני רואה אותך כל הזמן מוקף נשים, מסתכל עליהן, מפלרטט איתן" אני מודה בכאב עצום ופותחת בפניו את כל הפחדים וחוסר הביטחון שהפרידה ממנו עוררו בי.
"מאיה את מכירה אותי כ"כ טוב, הכי טוב. אין לך מושג כמה זה קשה לחזור להתנהג כמו מיקי הישן, הפלרטטן, השחצן. להתנהג כאילו אני לא מרוסק ממך, כאילו הלב שלי לא גמור מהאובדן שלך אבל ככה זה חייב להיות. בשביל שנינו ובשביל השפיות שלי".
הוא הופך אותי בחזרה על הגב, נשכב מעליי מסתכל לי עמוק בעיניים "את כ"כ יפה מאיה, את הדבר הכי יפה שפספסתי בחיים שלי" וחודר לתוכי שוב, הפעם לאט יותר וללא עצירות.
כשמיקי בתוכי פנים אל מול פנים אני מרגישה מלאה פיזית ונפשית, הוא ממלא כל צורך שקיים בי אבל בהיעדרו הוא לוקח הכל ומשאיר אותי עם חור ענק פעור בחזה. המחשבה הזאת מוציאה אותי מההיי המטורף שהייתי בו, ובזמן שהוא חודר לתוכי שוב ושוב ושוב עד שהוא גומר, אני יודעת שפה הסיפור שלנו נגמר, לא עוד. אם ניתן לזה להמשיך לקרות יבוא היום שאני כבר לא אתאושש מהעצב. עוד פרידה אחת ואני לעולם לא אצא מזה.
עם הזמן הסיכונים יגברו ואנחנו נפגע בעוד ועוד אנשים חפים מפשע, יותר משכבר פגענו.
זו הפרידה שלנו, היא יפהפייה ומכוערת, שמחה ועצובה, טובה והכי רעה בעולם.
אבל זה הסיפור שלנו וכאן הוא נגמר.

סוף

לא עוד סיפור אהבה – פרק ג

לא עצמתי עין כל הלילה. אחרי ארוחת ערב רומנטית עם ערן מלווה בסקס מלא אהבה והתנצלות דוממת, הוא נרדם ואני נשארתי לבד עם המחשבות ונטל המצפון. הרגש היחיד שלא הגיע הוא חרטה. אני לא מסוגלת להתחרט על החודש האחרון עם מיקי.. לפני האהבה שפיתחתי כלפיו, לפני הסקס המדהים, לפני הכל – הוא החבר הכי טוב שלי.
אבל המצפון לא נתן לי לישון, קמתי מהמיטה מוקדם בבוקר, התארגנתי ויצאתי החוצה ליום אפור, או שאולי זה היה יום אביבי מקסים שלא יכולתי להעריך בגלל האפור שעטף אותי.
אני מגיעה לעבודה ועולה ישר לקומה האחרונה, למשרד שלו. המזכירה עדיין לא הגיעה אבל אני יודעת שהוא כן, אנחנו תמיד הראשונים בבוקר.
אני נכנסת למשרד שלו שבורה ונבוכה, הוא מכופף מעל מסמכים אבל ישר מרים אליי מבט עם חיוך יפהפה כשהוא שומע אותי. ברגע שהוא רואה את המבט שלי החיוך נעלם והוא קם בזריזות לעברי ותופס אותי "מאיה מה קרה?" אני בוהה בו, מנסה לזכור כל פרט בפנים שלו, אני לא יודעת אם תהיה לי עוד הזדמנות פשוט לבהות בו ולהעריך את היופי שלו כ"כ מקרוב. "מאיה?"
"אנחנו חייבים לסיים את הפרק הזה" אני פולטת מהר לפני שאני מאבדת אומץ ופשוט מנשקת אותו.
"מה? איזה פרק??"
"הפרק שלנו, הבריחה הזמנית שלנו, הגיע הזמן לסיים" הדמעות מתחילות לרדת עוד לפני שאני מסיימת את המשפט.
הפנים שלו משתנות מול עיניי, מדואגות ואוהבות הן הופכות למחושבות ועסקיות. עומד מולי מיקי העו"ד "מאיה בואי שבי רגע, אני אמזוג לך כוס קפה וספרי לי מה השתנה מאתמול, ברור לי שמשהו קרה אחרי שיצאת מכאן".
אין לי ברירה אלא לעשות מה שהוא אומר, הרגליים שלי כבר לא יכולות לשאת אותי. אני מתיישבת בכיסא שמול השולחן שלו באפיסת כוחות ומחכה שהוא ינהל את המצב, כי אני לא מסוגלת. אין לי את הכח הנפשי להתנגד לשום דבר שהוא רוצה כשאנחנו פנים אל מול פנים.
הוא מניח כוס קפה על השולחן מולי ומתיישב בכיסא לצדי, "תתחילי מההתחלה, יצאת מכאן ו…?"
"הגעתי הביתה, הכל היה בסדר, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב ואז ערן נכנס.." בשלב הזה אני נשברת שוב והבכי מתגבר.
"הוא פגע בך? מאיה הוא עשה לך משהו??"
מה?? "מה?? לא! למה שתחשוב בכלל דבר כזה?!" אני שואלת המומה.
"כי אני לא מבין מה קורה! את נכנסת למשרד שלי על הבוקר חיוורת, עם שקיות מתחת לעיניים, זורקת לי שטות על זה שהפאקינג פרק שלנו הסתיים ולא מפסיקה לבכות! מה אני אמור לחשוב??"
אני חייבת להירגע ולהשתלט על עצמי, מעולם לא הייתי היסטרית וזה לא הזמן להתחיל, אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להסביר מההתחלה.
"אתמול היה יום הנישואין השני שלי ושכחתי אותו. ערן חזר הביתה עם פרחים ומתנות והוא היה מקסים ואוהב ואני שונאת את עצמי!! אני שונאת את מה שאני עושה לו!! לא מגיע לו מיקי ושנינו יודעים את זה, אתה מכיר את ערן, אתה יודע שלא מגיע לו!" אני מסיתה את המבט, לא יכולה להסתכל יותר על העיניים העצובות שלו. הוא באמת מכיר את ערן, הם אפילו ישבו כמה פעמים על בירה וכדורגל, כשעוד רציתי שהם יהפכו לחברים הכי טובים. בדיעבד אני מבינה ששניהם פשוט רצו לשמח אותי כשבפועל אין להם שום מכנה משותף והם בטח לא נהנו ביחד. כמה אני עיוורת.
"אני אוהבת אותך, שנינו יודעים את זה וברור שאנחנו טובים ביחד. אבל לפני שנתיים בחרתי בו בלב שלם והוא לא אשם בכלום. הוא לא שיקר לי או פגע בי, הוא לא מזניח אותי ואת הזוגיות שלנו. הוא אותו ערן שהוא היה לפני 4 שנים כשהכרתי אותו. אני הבעיה" אני מסיימת את המונולוג שלי ומחכה לטיעונים של הקטגור.
"את צודקת, לא מגיע לו וגם לא מגיע לטלי" לא ציפיתי לתגובה הזאת או לכאב הפיזי בחזה שלי כשהוא אומר את השם של אשתו.
"את חושבת שאני לא אוכל את עצמי? את חושבת שאני לא ער בלילות? יש לי שני ילדים מאיה, אני יכול להפסיד הכל. אני יודע שאנחנו לא בסדר ואני יודע שזה לא מגיע להם ושהסיכון מטומטם ונורא אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותך. לפני 12 שנים התאהבתי באשתי, הקמנו משפחה ביחד ואין לי מילה רעה להגיד עליה כדי להצדיק את ההתנהגות שלי. אבל לפני 3 שנים הגיעה למשרדים שלי מנהלת חשבונות חדשה. ביום הראשון שלה היא שפכה עליי כוס קפה וגנבה לי מצית והתאהבתי בפעם השנייה בחיי. לא תכננתי את זה ולא ציפיתי לזה אבל אני מאוהב בך עד כאב ואני חלש מול האהבה הזאת. אל תעזבי אותי מאיה, תני לי עוד קצת, אני יודע שאנחנו על זמן שאול אבל תני לי עוד".
איך אפשר להתנגד למלים האלה? איך אפשר לקום וללכת? החבר הכי טוב שלי, שאני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי ומאוהב בי בחזרה, מניח את הלב שלו לרגליי.. אני יודעת שאני אמורה לדרוך עליו, להפנות את גבי ולרוץ הכי מהר שאפשר לבעלי. אבל אני לא מסוגלת. האישה שבי, האישה שמכורה לרגשות מרימה דגל לבן.
אני מלטפת את הפנים היפות שלו, מעבירה אצבעות בשיער המלא שלו ומנשקת אותו. הנשיקה עדינה ומלאה רגש, השפתיים שלו רכות, הלשון החמה שלו מתחככת בשלי באיטיות..
הוא מרים אותי מהכיסא ומושיב אותי עליו עם הברכיים שלי משני צדדיו והנשיקה ממשיכה. הוא מלטף אותי, את השיער, הגב, המותניים ותופס את התחת שלי. מתחיל להזיז אותי עליו, הזקפה שלו לוחצת בדיוק במקום שאני צריכה ואנחנו זזים ביחד.
"תתפשטי בשבילי מאיה, אני רוצה שתרכבי עליי כמו בפעם הראשונה שלנו ברכב, אבל קודם תתפשטי בשבילי."
אני קמה ומתחילה להתפשט מולו באיטיות, החולצה, החזיה, אני מושכת את הג'ינס למטה ומזיזה את האגן בתנועות מוגזמות כי אני רוצה לתת לו את ההופעה שהוא מבקש.
אני נשארת בתחתונים בלבד וניגשת אליו "את התחתונים אתה מוריד" הוא מחייך אליי ומתחיל למשוך את התחתונים שלי למטה, בדרך מפזר נשיקות קטנות מתחת לטבור שלי, עוד קצת למטה.. מעביר לשון חמה ורטובה פעם אחת על הדגדגן שלי ומתרחק.
"עוד" אני מבקשת בקול חלש. הוא נשען שוב קדימה, מחזיק את האגן שלי, מפסק את הרגליים שלי עם הרגל שלו ומתחיל ללקק ולנשק אותי. אני גונחת בקול, זה כ"כ טוב ואני כ"כ קרובה לגמירה.. רק להסתכל עליו זה משחק מקדים.
הוא מרים רגל אחת שלי ומניח אותה על הכתף שלו, אני תופסת אותו חזק בשביל לא ליפול. אני לגמרי פתוחה מולו והוא מנצל את התנוחה, לא מזניח אף פינה עד שלבסוף הוא מוצץ חזק את הדגדגן שלי, מחדיר לתוכי 2 אצבעות ואני גומרת בצעקות.
הוא לא עוצר עד שאני נרגעת ומתחילה כבר להיות רגישה מדי למגע של הלשון שלו. מוציא ממני לאט את האצבעות ומייצב אותי לעמידה מולו.
"עכשיו תתכופפי, תוציאי את הזין שלי ותרכבי עליו. אני רוצה שתוכיחי לי עם הגוף שלך שאת לא מסוגלת לסרב לי ושאת חייבת אותי בתוכך כמו שאני חייב להיות בתוכך."
אני פועלת לפי ההוראות שלו, פותחת לו את המכנסיים ומוציאה את הזין הגדול והקשה שלו שמחכה לי, מלטפת אותו קצת, משפשפת מלמטה למעלה ובחזרה ומתיישבת עליו, מחדירה אותו לתוכי עד הסוף. זה תמיד קצת כואב בהתחלה עם מיקי, הוא ממלא אותי עד אפס מקום ולוקח לגוף שלי כמה רגעים להתרגל. אני מתחילה לרכב עליו באטיות ובו זמנית אני מנשקת אותו, מוצצת לו את הלשון והוא תופס לי את השדיים וצובט לי את הפטמות. מהר יותר, חזק יותר. אנחנו גונחים ביחד, הוא תופס לי את המותניים ומקפיץ אותי עליו חזק עד שכל מה שנשאר לי זה להחזיק לו את הכתפיים ולתת לו לשלוט בגוף שלי, הוא שולח 2 אצבעות לדגדגן שלי וזה כל מה שאני צריכה בשביל לגמור שוב בצעקות. הלחיצות החזקות שלי סביב הזין שלו דוחפות אותו מעבר לקצה ועם גניחה חזקה אחת אחרונה הוא ממלא אותי בגמירה שלו. אנחנו נשארים ככה מחובקים, הנוזלים שלנו מתערבבים ביחד ואני יודעת שלא אכפת לי יותר מהתוצאות ומהסיכון, אני רק רוצה את מיקי.
הימים הבאים חולפים במהירות והופכים לשבועות. אני קמה מוקדם כל בוקר, מתארגנת בזריזות וממהרת לעבודה להיות כמה שיותר עם מיקי. הוא מגיע מוקדם גם וכל יום נפתח ביחד במשרד שלו עם דלת נעולה. אנחנו אוכלים ביחד צהריים, עובדים ונפגשים שוב במשרד שלו ב17:00, עם דלת נעולה.
הערבים והלילות שייכים למשפחות שלנו.
השקרים וההסתתרויות הפכו מזמן לשגרה שלנו ואנחנו מאושרים ביחד. מדחיקים את תאריך התפוגה.
אנשים מדברים עלינו בעבודה, צוחקים על זה שאנחנו כל הזמן ביחד ושמיקי לא מסוגל לאכול בלעדיי, שכנראה רק אני פותחת לו את התיאבון.
אני משתדלת לא להתייחס כי סה"כ אלה חברים משותפים שלנו והם צוחקים ולמרות הכל אנחנו נזהרים מאוד, אבל אני רואה שזה מפריע למיקי, מאוד.
אני מתארגנת לצאת לארוחת הצהריים כשאני מקבלת ממנו הודעה
"נאלץ לדחות את ארוחת הצהריים לפעם אחרת, עמוס".
הוא אף פעם לא מוותר על הזמן שלנו ביחד ואני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת מהידיעה שהוא מתחיל להתרחק ממני בכוונה.
"אוקיי, נתראה בסוף היום" אני עונה.
"אני לא יכול יש לי ישיבה מ16:00 ואני לא מאמין שהיא תסתיים עד אז. מחר בבוקר."
"טוב."
אני הולכת לאכול צהריים עם חברות מהעבודה וכולם מסתכלים עליי בהלם שאני בלי מיקי ושואלים אותי עליו. אני מנפנפת את השאלות שלהם עם בדיחה וחיוך בשביל להראות כמה שלא אכפת לי ושהוא רק חבר טוב אבל בפנים אני מתאפקת לא לשלוח לו הודעות ולדרוש תשובות. לאוכל אין טעם ולי אין תיאבון. שאר היום עובר באיטיות נוראית ואני יוצאת הביתה בלב כבד ועם מועקה חזקה בחזה.
ערן כבר בבית וארוחת הערב מתבשלת על הגז "באת מוקדם" הוא לא שואל, סה"כ מציין עובדה, השעה רק 16:30 ובחודשיים האחרונים לא נכנסתי הביתה לפני 19:00.
"כן היה יום עמוס ואני מותשת מהתקופה האחרונה אז חתכתי".
"מיקי לא יעשה לך בעיות?" לרגע אני קופאת ולא יודעת איך לענות על זה. מיקי הוא לא המנהל הישיר שלי ואין סיבה שהוא יהיה קשור ליציאות שלי הביתה.
"איך מיקי קשור לשעות העבודה שלי?" אני שואלת בתמימות.
"אמרת לי לפני כמה שבועות שאת מגיעה כל יום מאוחר כי את עובדת בכפוף אליו בתקופה הקרובה על איזה פרויקט זמני" נכון, נכון אמרתי את זה. פרויקט זמני. שטות שפלטתי למקרה שהוא יראה יותר מדי שיחות ממיקי ושכחתי מזה לגמרי…
"אה, טוב אתה יודע שמיקי לא מנהל ישיר שלי ועם כל הכבוד אליו כבר הגזמנו עם כל השעות הנוספות, הייתי חייבת קצת מנוחה" השקרים באים בקלות כשמתרגלים אליהם.
"אני לא מתלונן, התגעגעתי אליך" הוא ניגש אליי ומחבק אותי.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד, רואים כמה פרקים של סדרה קומית שאנחנו אוהבים והולכים לישון. אבל מיקי אף פעם לא רחוק מהמחשבות שלי, אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הנוראית שמלווה אותי מהצהריים, ההרגשה שמיקי כבר לא רוצה אותי, שהוא מיצה אותי ואת הרומן שלנו.
זה פחד שליווה אותי בשבועות האחרונים, פחד שהריגוש ייעלם ונהפוך לשגרה בדיוק כמו עם בני הזוג שלנו והוא יעבור הלאה.
פחד שהוא יתאהב בפעם השלישית. או פשוט יפסיק לאהוב אותי.
אני נכנסת למשרד שלו ב07:30 בבוקר כמו כל יום, רק שהבוקר שונה. אני לא נכנסת עם חיוך והתרגשות אלא עם כעס, יש מספיק זמן לחשוב בלילות לבנים ואחרי כמה שעות של עצב וחוסר ביטחון הכעס הגיע, כעס על אי הוודאות שהוא גרם לי. לפני שפצחנו בהרפתקה הזו היינו חברים הכי טובים ודיברנו על הכל, גם על דברים לא נעימים ואם מיקי החליט לסיים את הרומן בינינו אז מגיע לי לדעת בשנייה שזה קורה ובצורה המכובדת ביותר ולא בפאקינג הודעות וואטסאפ.
אני סוגרת אחריי את הדלת בלי טריקה ודרמטיות מוגזמת ומיקי מסתכל עליי, הוא נראה כמוני, כמו מישהו שלא ישן כל הלילה.
"תסלחי לי?" אני לא מיתממת ושואלת אותו על מה, רק ממתינה שימשיך.
"אני מצטער על ההודעות אתמול, אני יודע שזאת היתה התנהגות של תיכוניסט אני פשוט לא יודע איך להתמודד כרגע"
"להתמודד עם מה?" פחד משתק תופס אותי ואני מרגישה, פשוט מרגישה בתוך תוכי מה יהיו המלים הבאות שלו.
"טלי יודעת".

לא עוד סיפור אהבה – פרק ב

אם אי פעם תהיתם איך נראה הרגע שאחרי בגידה, אז אני אתאר לכם. שני אנשים נבוכים, מתלבשים באי נוחות בישיבה ברכב, כל אחד בצד שלו.
ריח חזק של סקס באוויר, בגדים מקומטים, שיער שבולט לכל הכיוונים והרבה שקט.
אני לא יודעת מה להגיד לו כרגע ואיך להתנהג, אני לא אנסה להוריד מחומרת המעשה שלי ולהגיד שלא ידעתי מה אני עושה ושאני אכולת חרטה, כי אני לא.
ידעתי בדיוק מה אני עושה ואני בטוחה שגם הוא, עשינו את הבחירה שלנו ולמעשים יש תוצאות.
"את בסדר?"
לא "אני בסדר, אתה?"
"את מצטערת על מה שקרה כאן עכשיו?"
"לא..כן.. חצי ממני מצטער, החצי שעדיין המום ולא כ"כ מתחבר למציאות של מה שקרה בינינו ושל מה שברוב טיפשותי פספסתי כ"כ הרבה זמן, החצי שהיה מעדיף לא לדעת איך זה יכול להיות בינינו.. החצי השני רוצה עוד".
הוא לוקח נשימה עמוקה "אני לא יכול לעצור עכשיו מאיה, אני לא יכול להפסיק כשזה סוף סוף התחיל".
אני לא מאמינה שאני עומדת להגיד את זה, אבל אני מנסה להיות אמתית וקצת פחות תמימה ממה שהייתי "אז אל, אל תפסיק. שנינו יודעים מה קורה כאן מיקי, אין לזה עתיד, אני לא מבטיחה לך כלום ואני לא מבקשת הבטחות בתמורה. אני רק יודעת שלנסות לעצור את זה עכשיו זה תמים וחסר סיכוי ואני מעדיפה שלא נשקר אחד לשני או לעצמנו. אנחנו עושים טעות, אנחנו נכנעים פה לדחפים הכי בסיסיים שלנו על חשבון אנשים שאנחנו מאוד אוהבים אבל אני לא רואה את עצמי מפסיקה לרצות אותך.. " אני עוצרת את המונולוג שלי עם דופק מואץ ולחיים סמוקות, האמת שיצאה מהפה שלי מרגשת ומביישת אותי בו זמנית.
מיקי מסתכל עליי כמה רגעים, מלטף לי את השיער, מניע את הרכב ונוסע לכיוון העבודה.

אני לא יודעת מה בדיוק חשבתי שיקרה, חדרים שמושכרים לפי שעה? צימרים? השורה האחרונה בקולנוע? המציאות הייתה הרבה יותר מסעירה ומענגת.
במשך חודש אחרי אותו מפגש ראשון מיקי לימד אותי איך סקס טוב אמור להיות, מלוכלך רטוב ומלא תשוקה. הוא רצה אותי בכל מקום ואני רציתי אותו בכל רגע.
השתדלנו להתנהג כרגיל בעבודה, המשכנו לצאת לארוחות צהריים ביחד והייתה סיגריה משותפת קבועה לפחות פעם ביום.
אחר צהריים אחד המזכירה של מיקי זימנה אותי אליו לפגישה, דבר די שכיח ונורמלי. השעה הייתה 17:00, מעבר לשעות העבודה שלי ושל רוב העובדים.
עליתי לקומה האחרונה ועברתי את שולחן הקבלה הריק, כנראה "טיפשה קטנה עם חזה גדול" יצאה אחרי השיחה איתי. נכנסתי למשרד של מיקי בלי לדפוק, הוא היה באמצע שיחה וסימן לי להיכנס.
עמדתי ליד החלונות, אין ספק שהנוף יפה יותר כשאתה שותף. המשרד שלו מרווח, קיר אחד כולו חלונות לכיוון הים, ושאר הקירות מכוסים בטפטים דמוי עץ. תמונות מעוצבות בטוב טעם על הקירות ותמונה אחת של הילדים שלו על השולחן.
"תתקרבי אליי מאיה" הוא אומר לי בשקט אחרי שסיים את השיחה, אני מתקרבת לשולחן "עוד קצת" מתקרבת עוד קצת עד שהוא מושך אותי לעמידה בין הרגליים שלו בזמן שהוא יושב על כיסא המנהלים המרווח.
"אז מה את לובשת מתחת לשמלה הזאת?" הוא שואל עם עיניים צוחקות.
"מחוך וחוטיני כמובן, שקוף ואכיל" אני עונה עם מבט רציני.
"בואי נבדוק".
מיקי מרים לי באטיות את השמלה עד המותניים, עד ההפתעה הקטנה שלי.
הידיים שלו נעצרות "את הסתובבת כל היום עם שמלה בלי תחתונים?"
"השמלה צמודה ולא ישבה עליי טוב עם התחתונים…"
"אז החלטת פשוט לבוא בלי" זאת לא שאלה.
הוא קם במהירות, מסובב אותי עם הפנים לשולחן, מכופף אותי כך שאני נאלצת לתפוס את עצמי על השולחן עם ידיים מכופפות ונותן לי 2 סטירות חזקות בתחת.
אני צוחקת ומבינה את המשחק שלו, אני במצב רוח למשחקים ומחליטה להתגרות בו.
"מיקי למה אתה כועס? הסתובבתי ככה כל היום ואף אחד לא שם לב שאני בלי תחתונים…. זאת גם לא פעם ראשונה" עוד 2 סטירות!
"מאיה, אני מתאפק מאוד לא לזיין אותך עכשיו עם דלת פתוחה שכולם ידעו בשביל מי את מגיעה לעבודה בלי תחתונים, אז אל תתגרי בי עוד"
"מאיפה אתה יודע בשביל מי אני מגיעה לעבודה בלי תחתונים? אתה לא החתיך היחיד כאן"
הוא עוזב אותי במהירות, ניגש לדלת המשרד שלו ופותח אותה. לפני שאני מספיקה לזוז מהמקום שלי הוא מאחוריי והידיים שלי שוב תפוסות חזק בשלו מאחורי הגב.
הדלת למשרד שלו פתוחה ואני מולה, מכופפת מעל שולחן עם השמלה סביב המותניים… בלי תחתונים "מה אתה עושה? השתגעת?!"
הוא חודר אליי בחוזקה ועוצר "את רוצה שאני אמשיך? את רוצה שאני אביא אותך למצב שאת צורחת כ"כ חזק שכל הבניין רץ לפה ויראו בדיוק בשביל מי את מגיעה בלי תחתונים לעבודה?"
אני לא נושמת "מיקי, צחקתי, זה ברור שזה בשבילך וזה כבר לא מצחיק אותי. תסגור את הדלת".
"תירגעי, אין אף אחד בקומה ואולי גם לא בבניין" הוא מתחיל לזוז בתוכי והגוף שלי מתחיל להגיב למרות שהראש שלי יודע שאנחנו משחקים באש.
"אבל מישהו יכול פתאום להגיע ולראות אותנו" אני מנסה להתנגד בשארית כוחותיי.
"זה נכון" הוא עונה ומתחיל לזוז מהר יותר, חזק יותר, ביד אחת הוא תופס את הידיים שלי ובשנייה הוא מושך את השיער שלי אחורה בחוזקה ולוחש לי באוזן.
"אם היית שלי הייתי מזיין אותך ככה כל יום, אבל לא רק אחרי שעות העבודה, לא הייתי מצליח להתאפק עד 17:00, גם עכשיו האיפוק שלי במבחן אדיר. אם היית שלי הייתי נשאר בתוכך רוב היום, עד שהיית שוכחת איך ההרגשה כשאני לא בפנים".
המלים הרכושניות שלו מעצבנות ומדליקות אותי בו זמנית, אולי אני מתעצבנת כי אני מרגישה שאני אמורה להתעצבן בשם המין הנשי. הוא גורם לזה להישמע כאילו אני צעצוע שהוא ממש רוצה אבל לצערו שייך לילד אחר. אני נדלקת כי אני נהנית מהתשוקה שלו, אני נהנית להרגיש רצויה עד גבול האובססיה, תחושה שחסרה לי כבר שנים.
אבל הרגש החזק ביותר שמשתלט עליי כעבור רגע הוא עצב, עצב מהמילים "אם היית שלי" כי אני לעולם לא אהיה שלו, אני מבינה למה הוא מתכוון אבל המלים האלה מוציאות אותי משיגעון ההורמונים ומזכירות לי את המציאות, מזכירות לי שאנחנו כאן בהפסקה קצרה מהמציאות אבל היא תמיד מעבר לפינה.
"אני לא שלך מיקי ואני גם לא אהיה" אני עונה לו בקול חלש ואני יודעת שהוא מיד מבין לאן המחשבות שלי ברחו.
"את שלי היום" הוא עונה לי בקול צרוד ומתחיל לזיין אותי באגרסיביות שלא הרגשתי ממנו עד לרגע הזה.
כל מפגש בינינו הוא שונה, לפעמים רך ומלא כאב, לפעמים סוער ומלא תשוקה, לפעמים שטותי ומלא צחוק.. הזיון הזה מלא כעס וכן זה זיון, אי אפשר לתת לזה הגדרה אחרת. מיקי מעניש את שנינו על השנים שחלפו, על ההחלטות שעשינו בחיים ועל הפספוס. הוא מעניש אותי על בחירת הבגדים שלי היום, או יותר נכון על המחסור בפריט לבוש די חשוב, הוא מעניש אותי על זה שאחרים שמים לב למיניות שלי, הוא מעניש אותי על זה שאני שייכת למישהו אחר.
הוא חודר לתוכי בעוצמה פעם אחר פעם, תופס את הידיים שלי מאחוריי הגב, הלחי שלי צמודה לשולחן ולוחש לי "את שלי היום" שוב ושוב ולרגע לא עוצר את תנועות האגן שלו.
כשהחדירות מתחזקות ושנינו מתקרבים לגמירה מגיע החלק האהוב עליי בסקס עם מיקי, המלים. כשאנחנו במצב הזה, מחוברים פיזית ורגשית ברמה העמוקה ביותר הוא פותח בפניי את האני האמתי שלו, הרצונות והצרכים שלו.. ואני אוהבת את זה.
"מאיה… מאיה שלי… אני רוצה לפרק אותך ולהרכיב אותך מחדש, לדעת שאת בתוך השיגעון הזה איתי ביחד, שאני לא לבד כאן.. אני כ"כ אוהב להיות בתוכך, את נוצרת בשבילי.. כל חלק בך, הגוף שלך, המוח החריף והמוכשר שלך והלב העצום שלך".
עם המילים האלה אני גומרת בצעקות ומיקי ישר אחריי. אנחנו מתנשפים חזק והוא משחרר את הידיים שלי, מושיט אותן קדימה בעדינות ומתחיל לעסות לי את הגב בשביל לשחרר את השרירים שנתפסו, מנשק לי בעדינות את הראש.
"אני אוהב אותך"
"ואני אותך"

שעתיים אחרי זה אני נכנסת הביתה, בעלי עדיין לא חזר מהעבודה. אני מתקלחת בזריזות ומכינה ארוחת ערב קלה לשנינו, הוא נכנס הביתה עם זר פרחים ושקית קטנה עם לוגו מוכר של מותג תכשיטים יוקרתי, "יום נישואין שמח יפה שלי" זה יום הנישואין שלנו, שנתיים, שכחתי את יום הנישואין שלנו. ברגליים כבדות אני רצה אליו ומחבקת אותו חזק, לא מצליחה לעצור את הדמעות שכבר יורדות במהירות, דמעות של בושה.
אני מתביישת בעצמי, בהתנהגות שלי ובחולשות שלי.
"יום נישואין שמח, אני אוהבת אותך כל כך ערן, אני אוהבת אותך"
ערן מסתכל לי עמוק בעיניים ומתחיל לנגב לי את הדמעות
"היי מזה? למה את בוכה? תבכי ביום הנישואין העשירי שלנו כשנהיה מוקפים ילדים, כולה שנתיים" הוא נותן לי נשיקה מתוקה על האף ואני מתחילה להירגע קצת "אני אוהב אותך, אני יודע שאני לא אומר את זה מספיק אבל אני רוצה שתדעי שהיום יותר מתמיד, את כל העולם שלי, ככל שהזמן חולף אני אוהב ומעריך אותך יותר" כן, אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית.

למחרת בבוקר אני נכנסת למשרד של מיקי שבורה ונבוכה "הגיע הזמן לסיים את הפרק הזה…."

לא עוד סיפור אהבה – פרק א

פאקינג סיגריה חמישית שלי היום והשעה 10:30, זורם לי קפה בוורידים במקום דם.
נמאס לי. נמאס לי מהעבודה המשעממת הזאת, נמאס לי מהאנשים האפורים שמקיפים אותי מ8:00 עד 16:00, נמאס לי להגיד בוקר טוב כל יום ליעקב השומר ולצאת לצהריים בול ב12:30.
לפני 8 שנים הייתי זרוקה בהודו בין חוף לבן לחוף לבן, הזדיינתי עם אנשים זרים עם פרצופים שאני לא זוכרת, שתיתי, רקדתי וצחקתי. צחקתי הרבה ובקול רם.
אל תבינו אותי לא נכון, החיים שלי טובים. יש לי עבודה מסודרת במשרד עו"ד מצליח עם הכנסה די טובה, אני נשואה לגבר מדהים, יש לי בית חדש, אני נראית טוב והמשפחה שלי בריאה ומאושרת.
וגם אני די מאושרת.
אז מזה הלחץ הזה בחזה שמלווה אותי כבר שבועות? קשה לי לנשום.
"מאיה!!" מיקי קורא לי מימיני בטונים שמבהירים לי שזו לו הפעם הראשונה שהוא אומר את השם שלי.
"לא צריך לצעוק!" אני צועקת עליו עם חיוך מאוזן לאוזן.
"אני קורא לך כבר 3 פעמים, לאן ריחפת?"
"סתם עייפה, לא ישנתי טוב.. נלך לאכול ביחד?"
"כן 12:30 אני אבוא לאסוף אותך מהמשרד" פאקינג 12:30, הוא מנשק אותי על הלחי ונכנס לבניין.
מיקי הוא החבר הכי טוב שלי כאן, הוא אחד מהשותפים אבל הוא לא מנהל ישיר שלי ואף פעם לא הרגשתי ממנו איזשהו דיסטנס.
גם הוא נשוי אבל לא טרי יחסית כמוני, הוא בן 42 ויש לו 2 ילדים…. והוא כ"כ סקסי.
מעבר למראה החיצוני המעולה שלו הוא פשוט נוטף סקס אפיל.
יש לו גוף שרירי שהוא משיג באימונים בחדר כושר 4 ימים בשבוע, הגנטיקה החצי מרוקאית חצי רוסית שלו בירכה אותו בגובה, שיער שחור מלא, עיניים כחולות בהירות וצבע עור שחום.
בגלל התפקיד שלו הוא תמיד מגיע לעבודה בלבוש מחויט ואיך שהמכופתרת השחורה יושבת עליו.. בייחוד בהמשך היום כשהוא כבר מתעייף ומקפל את השרוולים עד המרפק..
אבל זה לא מה שמשגע אותי במיקי, משגע אותי שהוא 100% כריזמה, משגע אותי החיוך הממזרי שלו עם השיניים המושלמות, חצי חיוך כזה כאילו יש לו סוד שרק הוא יודע.
המבט בעיניים שלו כשהוא מסתכל על נשים, כאילו הוא כבר בתוכן. כאילו הוא כבר גרם להן לגמור פעמיים שלוש והוא רק התחיל.
אבל הוא לא מסתכל עליי ככה, אני מאיה, החברה הכי טובה שלו, השותפה לצחוק ולסיגריות.
לא שאני רוצה שהוא יסתכל עלי ככה בכלל.
בכלל.
כעבור שעה בערך הפלאפון שלי מצפצף על השולחן במשרד, הודעה ממיקי.
"אז מה את לובשת מתחת לשמלה הזאת?"
"מחוך וחוטיני כמובן, שקוף ואכיל" נו באמת, ממש משעמם לו היום.
"חוטיני מתחת לשמלה באפריל?? שלא תתקררי חלילה"
"אתה יודע שמפזר החום תמיד עליי, לפעמים אני אפילו עובדת בעירום" מפזר החום באמת תמיד עליי אבל מחוך וחוטיני ממני והלאה, שלא נדבר על עירום.
"ואנשים מתרכזים סביבך כשאת עושה את זה?"
"הם כבר התרגלו. טוב אתה מפריע לי! תחזור בבקשה לעבודה אתה הבוס ואתה אמור להוות דוגמא!"
"מבאסת"

ב12:30 בדיוק מיקי עומד בכניסה למשרד שלי, כמובן שאני כבר מוכנה, חיכיתי לו בערך מאותו רגע על הספסל… ואולי חידשתי את האודם והבושם.
"את נראית טוב היום" הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש.
"אני נראית טוב כל יום" הוא צוחק בקול רם כמו שהתכוונתי.
הישיבה במסעדה מהנה, נוח לנו ביחד, אין בינינו הצגות ומשחקים.
"איך הולך עם המזכירה החדשה שלך?" הידועה גם כ'טיפשה קטנה עם חזה גדול'.
"לא העיפרון הכי חד בקלמר אבל בסדר, היא לומדת… ויש לה חזה גדול" המבטים שלנו מצטלבים ואנחנו נקרעים מצחוק.
אנחנו אוכלים בשקט נוח אבל אני לא מתאפקת "איך חגגתם אתמול את יום הנישואין?" למה לעזאזל אני שואלת את זה.
החיוך נעלם מהפנים היפות שלו "את באמת רוצה לדעת?".
"ברור" שלא.
הוא מפסיק לאכול ומסתכל עליי, למה הוא מסתכל עלי ככה? כאילו מנסה להבין משהו שאני בעצמי עדיין לא הבנתי.
"קניתי לה צמיד והלכנו לארוחת ערב".
"זהו?" מה נסגר איתי? מה זהו? מה בדיוק אני רוצה לשמוע?
הוא מניח את הסכו"ם שלו, משעין את המרפקים על השולחן ומסתכל עליי במבט שמעולם לא ראיתי מכוון אליי, המבט ההוא.
"את באמת רוצה לדעת מה עוד מאיה? אני רוצה שתשקלי את המלים שלך".
למה הוא מתכוון? הטון שלו מלחיץ אותי "כן אני רוצה לדעת".
הוא מסתכל עליי בשקט כמה רגעים ואז "אחרי ארוחת הערב חזרנו הביתה, הילדים היו אצל אימא שלי, זיינתי אותה על דלת הכניסה, אח"כ על השולחן בפינת האוכל, התקלחנו ביחד ולקינוח ירדתי לה 40 דקות במיטה שלנו עד שהיא גמרה עוד פעמיים ונרדמנו".
דממה
הצבע נעלם לי מהפנים, אני מרגישה מסוחררת וכאב חזק מפלח את החזה שלי. אני לא יודעת מה לענות לו והאמת שאני לא בטוחה בשלב הזה שפיזית עדיין יש לי יכולת דיבור.
כואב לי, זה כ"כ כואב. מיקי ממשיך לאכול ואני משותקת. אני מתאפקת לא להתפרק ואני לא מבינה למה כל מה שאני רוצה כרגע זה לברוח הביתה לאימא שלי, להתכרבל על הספה שלה ולבכות.
"תמשיכי לאכול" הוא אומר לי בלי להסתכל עליי, הוא מרוכז לחלוטין בצלחת שלו אבל כשאני בוחנת לרגע את המצב אני מבינה שהוא בכלל לא אוכל, הוא משחק עם האוכל, מעסיק את הידיים שלו, אבל הצלחת כמעט מלאה.
"תאכל אתה" זה הקול שלי? כזה חלש ושבור. אני בוהה בו ואני מרגישה אבודה לחלוטין, למה התשובה שלו פגעה בי כ"כ? אני הרי יודעת שהוא נשוי, תמיד הנחתי שהוא נשוי די באושר, כמוני. למרות הכל, למרות החיוכים, המבטים והכריזמה, מעולם לא שמעתי על בגידה, על התנהגות לא הולמת במקום העבודה. למה הידיעה המוחלטת שהוא שכב אתמול עם אשתו ביום הנישואין שלהם, לא, זיין אתמול את אשתו כמה וכמה פעמים, פוגעת בי כ"כ?
כי זאת לא אני.
כי איפשהו בשנים האחרונות, בין הבית לעבודה, בין ארוחות הצהריים המשותפות והצחוק, התאהבתי במיקי.
הידיעה המוחלטת והאכזרית הזאת ממלאת את כולי והמזלג נופל מהיד שלי ביחד עם הדמעה הראשונה.
מיקי מרים אליי מבט במהירות, זורק כמה שטרות על השולחן, קם ומושך אותי אחריו.. היד שלי נמחצת חזק בתוך היד שלו ואני מנסה לעמוד בקצב ההליכה שלו, מנסה לא ליפול למרות שאין לי תחושה ברגליים.
אני מאוהבת במיקי, אני מאוהבת בו ואני נשואה למישהו אחר. אני מאוהבת בו והוא נשוי למישהי אחרת ויש לו משפחה, משפחה יפהפייה. אני מאוהבת בו והוא שותף בחברה בה אני עובדת, הבוס של הבוס שלי.
אני מוצאת את עצמי יושבת לידו ברכב שלו ואנחנו נוסעים, אני לא יודעת איך הגעתי לכאן ואני לא יודעת לאן הוא נוסע, אני בתוך חוויה חוץ גופית, צופה מהצד על המתרחש ולא מבינה איך הפכתי לבחורה ההיא, לטיפשה שמתאהבת בגבר נשוי סה"כ שנתיים אחרי החתונה שלה לאהבת חייה.
ובעלי באמת אהבת חיי, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, הוא הציל אותי. אז למה אני יושבת כאן המומה עם פנים רטובות מדמעות שפשוט לא מפסיקות לרדת.
אפשר להיות מאוהבת בשני גברים בו זמנית?
אנחנו עוצרים בתוך חניון תת קרקעי, אני לא יודעת בדיוק איפה, שנינו יושבים ברכב בדממה. הידיים שלו על ההגה עדיין, הידיים היפות והגדולות שלו שתמיד שידרו לי ביטחון ועבודה קשה כרגע משדרות לי את ההבטחה לשעות של עונג והנאה מאחורי דלתיים סגורות. פתאום הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה את הידיים האלה עליי, עוטפות אותי, מלטפות אותי, נכנסות לתוכי.
תמיד הסתכלתי על מיקי ככה? זה תמיד מי שהוא היה בשבילי? החלום הבלתי אפשרי?
"אל תסתכלי עליי ככה מאיה. אל תעזי להסתכל עליי ככה" הוא אומר לי בכעס.
"איך אני מסתכלת עליך?"
"את מסתכלת עליי כמו אישה שצריכה לגמור דחוף ואני היחיד שיכול לספק אותך. את מסתכלת עליי כאילו אני התשובה לכל השאלות שלך. את מסתכלת עליי עם עיניים מלאות רגש ותקווה ואני לא יכול לתת לך את זה! אני לא יכול להיות התשובה ושנינו יודעים למה".
"מעולם לא ביקשתי ממך שום דבר, אני לא מבינה מה קורה פה" אני אומרת לו בכנות.
"מה שקורה פה זה שאת סוף סוף פותחת את העיניים שלך אחרי 3 שנים שאנחנו ביחד יום יום! את סוף סוף מוציאה את הראש שלך מתוך האדמה ורואה אותי!" הוא דופק את הידיים שלו על ההגה, הטונים של שנינו עולים ואני רואה אותו מצטרף לסערת הרגשות שלי.
"אני רואה אותך מיקי, תמיד ראיתי אותך, אתה החבר הכי טוב שלי, אנחנו כל יום ביחד, היית בחתונה שלי, על מה אתה מדבר?!" אני צועקת ואני רואה את הבעות הפנים שלו, אני רואה שהוא מתעצבן ושהתשובה שלי היא לא מה שהוא רצה לשמוע.
"לא! לא ראית אותי! היום כשזיינתי בשכל ואמרתי את השטויות האלה על הדייט שלי עם אשתי, אז ראית אותי. פעם ראשונה".
שטויות? זה לא קרה? הוא לא העביר לילה סוער עם אשתו? זה לא קרה.
תחושת הקלה הציפה אותי, הקלה שאין לי שום זכות להרגיש כי הוא שלה, הוא לא שלי. אבל לא יכולתי לשלוט ברגש הזה, הושטתי יד רועדת והנחתי אותה על הלחי שלו.
"אני מצטערת, אני מצטערת שלא ראיתי אותך" הוא תופס את השיער שלי, מצמיד אותי אליו ומנשק אותי.
זאת לא הייתה נשיקה עדינה של שני אנשים שבורים שמחפשים נחמה, זאת הייתה נשיקה של שני אנשים שבמשך 3 שנים בהדרגתיות פיתחו את הקשר העמוק ביותר בחייהם, עם האדם הלא נכון.
כשהלשון שלו חדרה לתוך הפה שלי והוא נשך לי את השפתיים היה לי ברור שאני עושה טעות בלתי נסלחת, ברור שאין שום עתיד למערכת היחסים החולה הזאת, אבל זה הרגיש כ"כ טוב וכ"כ נכון שלא היה סיכוי בעולם שיכולתי או רציתי לעצור את עצמי.
הוא משך אותי לישיבה עליו, פנים מול פנים ופשוט התנשקנו והתנשקנו דקות ארוכות עד שנשיקות לא הספיקו יותר. מיקי התחיל להרים לי את השמלה וליטף בדרך כל חלק בעור שניגלה לפניו.
אחרי כמה משיכות וכפתורים תלושים ישבתי עליו עם חזייה ותחתונים בלבד והוא לבוש לגמרי, עצרנו לרגע והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, הרגשתי שאני נחנקת מכמות הרגש שמציפה אותי, התחלתי לפתוח לו את הכפתורים של החולצה לאט ובינתיים הוא הושיט יד לתחתונים שלי והסיט אותם הצידה. מעביר בעדינות אצבע ואז שתיים בין הרגליים שלי, מלטף, משחק, בזמן שאני מנסה להתרכז בכפתורים. האצבעות שלו נעות במעגלים על הדגדגן שלי ואני מרגישה את האורגזמה מחכה לי מעבר לפינה, אבל אני רוצה לגמור איתו ביחד, אני מסיימת לפתוח את החולצה שלו במהירות רק בשביל להתענג על הגוף המדהים שלו שתמיד הערצתי מרחוק.
פותחת את הכפתור והרוכסן של המכנסיים שלו, מושכת מטה את התחתונים שלו ומוציאה את הזין שלו החוצה, הוא עומד ארוך וקשה ומוכן בשבילי, מעולם לא ראיתי מישהו שם קונדום כ"כ מהר.
ואז אני מעליו, עם הזין שלו בכניסה לגוף שלי, אנחנו בוהים עמוק בעיניים ושנינו יודעים שכל מה שניצב בפנינו בעוד כמה דקות הוא כאב לב עצום והמון חרטה, עם זאת, הרגע הזה בלתי נמנע, לעצור עכשיו יהיה כמו לבחור לעצור את הנשימה לנצח, בלתי אפשרי.
מיקי תופס את המותניים שלי ומתחיל לדחוף אותי באיטיות למטה ובו זמנית מרים את האגן שלו למעלה וחודר לתוכי עד שאני יושבת עליו לחלוטין ואין בינינו הפרדה יותר.
"אני אוהב אותך מאיה, ניסיתי שלא, כ"כ ניסיתי, אני נלחם בזה כל יום אבל אני לא יכול להפסיק. אני אוהב אותך".
מושלם. הרגע הזה מושלם. אני רוכבת עליו, מתחילה באטיות אבל מהר מאוד אנחנו נכנסים לזה והקצב גובר. הוא מוצץ לי את הפטמות ואני מתחילה לגמור, אני צורחת ומקווה שאין בחניון הזה מצלמות.. או אנשים שפשוט עומדים ומסתכלים עלינו.
מיקי מזיז אותי מהר יותר ויותר, הנשימות שלו מתגברות ועם גניחה אחת אחרונה הוא גומר.
אני לא רוצה לזוז מכאן, אני רוצה להישאר ככה לנצח. בתוך הזרועות שלו, צמודים חזה אל חזה, הוא מחבק אותי חזק אליו ואני בוכה.
כי המציאות כבר כאן.

רק סטוץ

מה לעזאזל אני עושה לבד בבר ב-0:00 בלילה? פאק זה מביך. מעניין אם באמת כולם בוהים בי כמו שזה מרגיש. מעניין אם אני משדרת שאני כאן נטו למצוא סטוץ.
סטוץ.. אני זקנה מדי בשביל סטוץ.. לא, אני בת 30, אני לא זקנה! אבל אין ספק שזה יותר קשה ממה שחשבתי…
האמת שאני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שנכנסתי לבד לבר בשעה כזאת לבושה כמו פרחה בת 16.. אני רק יודעת שמשעמם לי ונמאס לי כבר מהשגרה הנוראית שהיא חיי.
“סליחה? הכיסא הזה תפוס?” קול עמוק פונה אליי מהצד.
וואו.. אתה הדבר הכי סקסי שראיתי בחיים שלי “לא, לא תפוס”. עיניים כחולות בוחנות אותי.
“הי אני גיא” גיא הסקסי מושיט לי יד ללא טבעת נישואין.
“הי אני טומי”.
“טומי, שם מגניב.. יש לו משמעות?”
“לאחיות שלי קוראים שי ודורון אז כנראה לאימא שלי יש קטע כזה עם שמות של בנים לבנות”.
סתמי טומי את מנדבת מידע שלא באמת מעניין אותו. לפי המבט שלו הוא רוצה ממך דבר אחד..
בטחון עצמי זה סקסי, תתנהגי כאילו את יודעת מה את עושה ”התיישבת לידי בשביל להזמין אותי לבירה?” הוא רואה שאני רועדת או שהוא מאמין לביטחון המזויף?
“אני אזמין אותך למה שאת רוצה טומי” תזרמי תזרמי תזרמי
“אז מה אתה עושה לבד בבר?” מחפש מה שאני מחפשת?
“האמת שישבתי עם כמה חברים כשראיתי אותך נכנסת, ברגע שהבנתי שאת לבד, נטשתי אותם”
טוב, לפחות אחד מאתנו טוב במשחק הזה.
“למה נטשת אותם?”
“קודם כל את נראית הרבה יותר טוב מהם.. ויש לי הרגשה שיש לך יותר מה להציע”
“מה אתה חושב שאני מציעה?”
“0:00 בלילה, את יושבת לבד בבר, הגופייה הלבנה שלך מראה בבירור שאת לא לובשת חזייה, שלא נדבר על זה שהפטמות שלך זקורות והחצאית שלך קצת יותר ארוכה ממפית…. מה דעתך לוותר על הבירה ולעוף מכאן?”
מה לעשות? מה לעשות? זה רגע האמת טומי, בשביל זה באת… כל החיים היית ילדה טובה ו…פחדנית. לא נמאס לך? הוא מציע לך בדיוק מה שאת רוצה. את רוצה לשבור את השגרה הנוראית שלך, את השעמום.
את רוצה להרגיש שוב סקסית ורצויה. בשביל זה באת והנה, קיבלת את זה.
“תוביל את הדרך, אני אסע אחריך” ואתפוס עוד כמה דקות של שיחות עידוד עצמי באוטו.
הדרך לדירה שלו קצרה, אזור נחמד, דירה מסודרת ונקיה יחסית לרווק בן 30+. אני כ”כ לחוצה.
“את רוצה משהו לשתות?”
מה לשתות עכשיו?! ”איפה חדר השינה?” לפני שאני מאבדת את האומץ המזערי שאזרתי .
“ממהרת?” הוא שואל עם חיוך
“כן”
לא ראיתי את זה מגיע, גיא תופס אותי במותניים ומנשק אותי כאילו זה הדבר הכי טבעי ונכון בעולם, הלשון שלו חמה ובטעם אלכוהולי שאני לא מזהה, טעים.
הוא מושך אותי בשיער בשביל למצוא זווית טובה יותר. הכאב החד בקרקפת מפתיע אותי ועוד יותר מפתיע שזה עושה אותי רטובה.
בערך תוך 30 שניות הוא תולש ממני את הגופייה והחצאית, אני עומדת בכניסה לדירה שלו עם חוטיני לבן ועקבים, זה מסעיר ומביך בו זמנית. בגדים נותנים ביטחון וכרגע אני מרגישה הכי קטנה בעולם.
בגובה 1.63 מטר ובמשקל 60 קילו מעולם לא הייתי מהבחורות הרזות מאוד. רחוקה מלהיות מכורה לספורט ורוב היום אני יושבת במשרד מול מחשב. אני מקווה שהוא אוהב את מה שהוא רואה. הפחדים הרגילים מרימים את ראשם..
“פאק את סקסית… והחוטיני הזה.. הוא ייראה מצוין על הרצפה”
וככה גם החוטיני נעלם ואני מוצאת את עצמי עירומה עם גיא מולי, על הברכיים… וכן, אני מרגישה סקסית.
אני מצפה שהוא יקום וימשוך אותי לספה, למיטה.. לאיזשהו אזור מאוזן.. אבל אני מבינה מהר מאוד שאני לא מובילה את העניינים בהרפתקה הזאת.
“תפשקי את הרגליים בשבילי.. עוד.. מצוין”
הוא תופס את הירכיים שלי עם הידיים שלו כדי לייצב אותי וקובר את הפנים שלו בין הרגליים שלי.
טוב שהוא מחזיק אותי כ”כ חזק כי הברכיים שלי מרגישות כמו ג’לי… כן… הוא יודע מה הוא עושה.
“בבקשה” אני מתחננת?? כן אני מתחננת
“בבקשה מה מתוקה?” הוא שואל בין ליקוק למציצה
“אני רוצה לגמור”
“בשמחה”
הוא מתמקם עם השפתיים שלו בנקודה הכי רגישה שלי ומוצץ חזק.. אני גומרת תוך כמה שניות בצרחות. עם איך שהוא נראה אני בטוחה שהשכנים כבר רגילים לקולות הרקע האלה..
בזמן שאני יורדת מההיי המדהים הזה ולפני שאני באמת חוזרת לעצמי הוא מרים אותי ולוקח אותי לחדר השינה, משליך אותי על המיטה ומתחיל להתפשט, לאט..
אם חשבתי שהפנים שלו יפהפיות אז הגוף בהחלט לא מאכזב…
בערך 1.90 מטר, כתפיים רחבות וגוף של שחיין…
פספסתי שיחה מאראלה היום? כי אין ספק שזכיתי בלוטו…
“אני רוצה אותך על ארבע עם הפנים אליי” אני מהססת לרגע, אני לא רגילה לקבל הוראות.
אבל אני רוצה את ההוראה הזאת, אני רוצה לעשות טוב לבחור הזר הזה שנתן לי בצורה הכי לא אנוכית את אחת האורגזמות הכי טובות שהיו לי בחיי.
אני מתייצבת על ארבע מולו, הוא תופס את השיער שלי עם יד אחת ועם השנייה מכניס את הזין שלו לתוך הפה שלי.. לאט..
“תנשמי דרך האף, אל תילחצי… הכי עמוק שאת יכולה”
אני עושה כמו שהוא אומר ומתרגלת לגודל, לעומק… ברגע של מבוכה אני תוהה לעצמי אם הוא יצליח בכלל להיכנס אליי למקומות אחרים…
הוא ממשיך לזוז בתוך הפה שלי דקות ארוכות, יצרתי ואקום עם הלחיים שלי, אני משתמשת בלשון ובכל הטכניקות שצברתי ב12 שנים של סקס “אני לא רוצה לגמור בפה שלך, לא בפעם הראשונה שלנו” בפעם הראשונה? הוא מתכנן עוד פעמים? הוא כנראה לא מבין שזה סטוץ
בתנועה מהירה הוא יוצא ממני “על הגב”
אני נשכבת על הגב וגיא מטפס עליי, מפשק לי את הרגליים ונעצר, בוהה.. בוחן את המקום הכי אינטימי שלי ואני מסמיקה. מעולם לא בחנו אותי ככה, אני רוצה לכבות את האור אבל לפני שאני מספיקה לבקש הוא חודר לתוכי בדחיפה אחת ומוכיח לי שאני בהחלט יכולה לקבל את כולו, אני כ”כ רטובה שהוא נכנס חלק ואני מרגישה את אורגזמה מספר 2 מעבר לפינה..
“את כ”כ רטובה.. וצרה.. ומושלמת”
עם המלים הפשוטות האלה והאצבעות המוכשרות שלו על הדגדגן שלי אני גומרת בצעקות נוספות, גיא ממשיך לדחוף ולסגת עוד פעם ועוד ועוד עד שהוא גומר בתוכי.. הוא מפסיק להחזיק את עצמו ופשוט נשכב עליי.
כמו שמיכה חמה ו…די כבדה.
“טוב ממי אתה מוחץ אותי. יאללה בוא נקום להתקלח, צריך לאסוף את הילדים מאימא שלך על הבוקר ולפזר אותם במסגרות, אני חייבת שעות שינה סבירות”
“שניה ממי תני עוד כמה רגעים ליהנות מהפנטזיה.. היא שלך בכל זאת”
“אתה צודק ואתה מושלם. תודה שאתה עדיין מוכן לזרום עם השטויות שלי אחרי כמעט 10 שנים ביחד”
“תודה שאת ממשיכה למצוא פנטזיות כאלה והן ממש לא שטויות.. אני אוהב אותך.. אבל ממי? פעם אחרונה שאת יוצאת מהבית עם גופיה לבנה בלי חזייה”
“אני אוהבת אותך… אבל פעם אחרונה שאתה יוצא מהבית בלי טבעת נישואין”