איתן – טיפול באמנות – פרק ג

עדן

אני נושמת עמוק במטרה להרגיע את הכעס שעולה ומאיים להשתלט עליי. אחרי בוקר מלא באלימות, אין לי טיפת סבלנות לגברים שתלטנים שמנסים לחלק לי הוראות.

"מורן, אני יודעת שהכוונה שלך טובה, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לי ושאתה חושב שזאת הדרך הנכונה, אבל אתה תרגיע את הטונים שלך. עכשיו."

אולי הוא רואה את הרצינות בעיניים שלי (עין אחת ליתר דיוק), או שהוא רואה את השפתיים שלי רועדות כמה רגעים לפני התמוטטות מוחלטת, כי הוא משתתק ומתיישב בחזרה בכיסא שלו.

"אני מצטער, את לא צריכה את החרא הזה עכשיו, אני לא מתכוון לחלק לך הוראות, תאמיני לי שאני יודע שאני לא יכול לשלוט בך.

אבל תביני אותי, תביני מה הרגשתי כשראיתי אותך יושבת על מיטת הטיפולים עם פנס בעין ושפה פתוחה. עדן, אני יודע שאני כלום בשבילך כבר הרבה זמן, אבל אכפת לי ממך, בדיוק כמו אז ואני מת מפחד, אני מת מפחד שיקרה לך משהו ואני חייב לפחות לנסות להגן עליך בדרך היחידה שאני יודע."

כוס אימא שלו, הוא תמיד ידע לדבר, הוא תמיד ידע בדיוק מה להגיד לי בשביל לשבור אותי.

"אני לא דורש ממך כלום, אני מבקש ממך לחזור איתי הביתה, יש לי חדר אורחים, תהיה לך פרטיות ואני אוכל לטפל בך. מה יותר טוב משותף לדירה רופא?? לפחות לכמה ימים עד שתקומי על הרגליים. אני מכיר את ההורים שלך, אני יודע שאין סיכוי שתלכי אליהם ויש לי הרגשה שאת לא תחזרי הביתה לבעלך. תני לי להיות ידיד שלך, לפחות."

אני כל כך עייפה, אני מותשת, אין לי כח להתווכח איתו, אין לי כח לחפש הצדקות לסירוב. אני יודעת שזאת טעות לחזור איתו לדירה שלו, להכניס אותו בחזרה לחיי בייחוד שאני יודעת ששום דבר לא השתנה מבחינתו, הוא אותו קרייריסט חדור מטרה ואני.. אני אישה נשואה, אבל אני פשוט עייפה.

"אוקיי, אני אבוא איתך, לכמה ימים."

הוא לא אומר כלום, לא מחייך, רק קם ולוקח את התיק שלי. אנחנו עוברים דרך חדר הרופאים כדי שהוא ייקח את החפצים שלו, כולל חליפה מחויטת ארוזה שאין לי מושג למה הוא מחזיק בבית חולים. עוברים דרך הרכב שלי ולוקחים את המזוודות שארזתי בחיפזון אחרי שהצלחתי לקום מהרצפה בבוקר ונוסעים אליו.

הוא כבר לא גר באותה דירה קטנה שהוא שכר לפני שש שנים, מסתבר שהוא קנה בית במושב מחוץ לקריות ואני מתאהבת במבט ראשון בפשטות של המבנה, בפרחים ששתולים בגינה שלו ובנדנדה על המרפסת. אני יכולתי לגור כאן? זה יכל להיות הבית שלי? אולי, אם דברים היו נראים אחרת, מתגלגלים אחרת בינינו. אבל את הנעשה אין להשיב.

 

עדן, גיל עשרים ושתיים

אחד הדברים האהובים עליי, זה ארוחות השישי עם המשפחה של מורן. מעולם לא היו לנו ארוחות משפחתיות בבית, זה לא שההורים שלי היו קרים ונוראיים, אבל לכל אחד היה את הקטע שלו. אני הייתי מסתגרת ימים בחדר שלי עם הציורים ולאחיות שלי תמיד היו עיסוקים משלהן.

רק כשהכרתי את מורן גיליתי שאחים יכולים לשבת ביחד שעות, לצחוק וליהנות, שאפשר לאכול ארוחות משותפות מבלי לדבר על העתיד ועל כסף..

"ואן גוך, תפסיקי לבהות בדביל ותעבירי את השתייה." עידן אומר לי וגורם לכל השולחן לצחוק. כן, אני בוהה במורן, שזה לא חדש.. אבל הערב אני בוהה בו כי הוא כל הזמן עם הראש בפלאפון, הוא מברר לגבי איזושהי תוכנית מחקר חדשה שהוא שוקל להצטרף אליה וכמובן שהוא גם תורן בבית החולים אז הוא חייב להיות זמין.

התרחקנו בתקופה האחרונה, יש לו פחות זמן להיפגש איתי וגם כשאנחנו כבר ביחד הוא לרוב מוטרד או מותש ונרדם.. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי ובאמת לנצל את הזמן ביצירה, אבל עצוב לי.

אני מתגעגעת אליו, אני מרגישה שאנחנו הולכים לאיבוד ואני לא יודעת איך לשנות את המצב.

עידן ואיתמר מנסים לבדר אותי כמה שיותר, אני צעירה מהם באחת עשרה שנים והם אוהבים להתייחס אליי כמו לילדה קטנה וכמובן לעקוץ את מורן שהוא פדופיל. אני אוהבת אותם, את כולם, הרווחתי משפחה גדולה, משפחה שאני מפחדת לאבד.

הפלאפון של מורן מצלצל והוא עונה תוך פחות משניה. "כן, זמן הגעה? אני בדרך." הוא מנתק וכולנו יודעים מה זה אומר, הוא הוקפץ לבית החולים.

הוא מסתכל על עידן בשאלה והתשובה לא מאחרת לבוא. "אני אקפיץ אותה הביתה, לך." עידן כבר יחזיר אותי, הפכתי למטרד.. כמעט בכל ארוחה ומפגש, אחד האחים מחזיר אותי.

הוא נותן לי נשיקה קלה על המצח, מנופף למשפחה שלו ונעלם.

שאר הערב עובר בתחושת אי נוחות, אמנם אני בת בית, אבל כולם כבר מרגישים שמשהו קורה ביני לבין מורן. הם רואים מהצד את המרחק שנוצר בינינו, את חוסר היחס כלפיי, זה החיסרון הכי בולט ביחסים כל כך קרובים עם המשפחה. כולם יודעים הכל.

"מה קורה, תינוקת?" עידן שואל אותי בנסיעה לבית של ההורים שלי.

"אני מעדיפה 'ואן גוך'." אני עונה לו בצחוק מאולץ, יש לו הרבה כינויים בשבילי.

"את צריכה שאני אפוצץ את אח שלי מכות? כי את יודעת שאני אעשה את זה בשבילך, אפילו בשמחה." אני מתחילה לצחוק בקול מהמבט המתלהב שלו, הוא ואיתמר תמיד מציעים לי להרביץ למורן ולפעמים הם עדיין רבים מכות בחצר.

"לא, זה בסדר, לא נראה לי שזה יעזור." אני עונה לו בכנות והקול שלי נשבר במילה האחרונה. אני נושמת עמוק ומשתעלת קצת בשביל להתאפס על עצמי.

"תינוקת, אני לא יכול לראות אותך ככה, תגידי לי מה אני יכול לעשות."

הדמעה הראשונה נופלת ואני מרגישה את השפה התחתונה שלי רועדת, אני שונאת את זה, אני שונאת לבכות בפני אנשים. "אתה לא יכול לעשות כלום, עידני, זה ביני לבינו. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות קצת חושבים עם עצמינו…"

אני יודעת שזה לא הוגן מצדי לכעוס על מורן שהוא לא מתייחס אליי מספיק בזמן שהוא נלחם על העתיד שלו, שלנו. בזמן שהוא מפתח את עצמו ומגיע להישגים מטורפים. הרי זה זמני, הכל למטרה מסוימת ואז הכל יחזור לקדמותו, אולי. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, תחושת העלבון נוראית, בייחוד שזה נראה כאילו הוא לא מודע לזה, לא שם לב שאנחנו לא מתראים, לא שוכבים, אפילו לא מתנשקים כבר כמה חודשים.

זאת ארוחת שישי שלישית ברציפות שאחד מהתאומים מחזיר אותי הביתה, נמאס לי.

 

מורן

עדן בבית שלי, אחרי כל השנים האלה, היא סוף סוף כאן. קיוויתי שזה יהיה בנסיבות אחרות, שמחות יותר, אבל לפחות היא איתי ואני קצת יותר רגוע.

כשראיתי אותה על מיטת הטיפולים, פצועה, פגועה ושברירית, זעם ישן ומוכר השתלט עליי. רציתי לרצוח, להכאיב, להשמיד את מי שהעז לפגוע בה וזה היה ברור שהיא לא היתה מעורבת בתאונת דרכים.

אחרי סדרת בדיקות, ניצלתי את העייפות שלה והצלחתי לשכנע אותה לחזור איתי הביתה. אני לא מרגיש אשם אפילו לרגע, זה המקום שלה.

כשיצאנו מהרכב, תהיתי לעצמי אם היא תזהה ישר את העיצוב של הבית, אם המראה שלו יהיה מוכר לה, אבל כנראה שהיא היתה מותשת מדי, או שאני סתם חי בעבר שהיא שכחה מזמן.

היא ישנה כבר שעתיים בחדר האורחים, ברגע שהיא לא התנגדה כשהצעתי לה ללכת לישון בשנייה שנכנסנו, היה לי ברור שהיא באפיסת כוחות.

אני נכנס לחדר החשוך ומתיישב לידה, היא לא רגועה, היא זזה המון מתוך שינה ומתכווצת מכאב.

"עדן, תתעוררי רק לכמה רגעים מתוקה שלי, את צריכה לקחת כדורים." היא פוקחת עיניים מטושטשות ולוקחת את משככי הכאבים בדממה. אני לא רוצה לגרום לאי נעימות וברגע שהיא מסיימת, אני קם ויוצא מהחדר.

השעות חולפות ואני ממשיך להעיר אותה כל שלוש שעות בשביל לקחת כדורים ולבדוק את הריכוז שלה, לוודא שאין לה זעזוע מוח ושלא פספסתי משהו בבדיקות.

התקשרתי לבית החולים ולקחתי שבוע חופש, ללא שום הודעה מוקדמת. למזלי המעמד שלי מאוד מבוסס ואף אחד לא העז להתלונן או להתנגד, חוץ מזה שזה חופש ראשון שאני לוקח, אי פעם.

אני מכין ארוחת ערב כשדלת הכניסה נפתחת ועידן נכנס לדירה. "מה קורה?" הוא שואל ואני מנסה להיזכר אם קבענו משהו לערב, בדרך כלל הוא לא קופץ אליי ללא הודעה מוקדמת.

"הכל טוב, מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו ומוציא לשנינו בקבוקי בירה.

"פטפטתי עם נטלי לא מזמן, אמרה לי שלקחת שבוע חופש, אז באתי לראות אם אתה גוסס או משהו. אתה עובר אירוע מוחי?" הוא שואל רק חצי בצחוק.

"פטפטת עם נטלי? אתה יכול בבקשה להפסיק לזיין את כל האחיות בבית החולים?! זה מקום העבודה שלי! אחר כך הן עושות לי פרצופים כשאני פאקינג מבקש אזמל באמצע ניתוח!"

"אני לא מזיין את נטלי! אמנם היא סאבית עסיסית ויפה אבל אנחנו חברים טובים מדי, זה לא יקרה בחיים. היא התקשרה לשאול לגבי מסיבת החג ב'מפלט' אז שאלתי עליך כי לא ישנת מאז החתונה, מותר לי לדאוג לאחי הקטן?"

עדן בוחרת את הרגע הזה לצאת מחדר השינה והמבטים שלה ושל עידן נפגשים. היא נראית כל כך קטנה ושבורה, היא חיוורת והפנס בעין בולט הרבה יותר מהבוקר. בימים הקרובים המראה של הפציעות יחמיר, ייקח לה זמן להחלים.

"הי עידני." היא אומרת לו עם חיוך רועד וקול חלש.

"תינוקת…" הוא אומר, יותר לעצמו וניגש אליה בזהירות. "מי עשה לך את זה?"

אני לא מופתע מהשאלה הישירה שלו, אף אחד מהאחים שלי לא ידוע בטאקט, אבל אני כן מופתע מהדמעות שמתחילות ליפול מהעיניים האדומות של עדן, דמעות שהיא לא העיזה לשחרר מולי.

עידן עוטף אותה בחיבוק והיא בוכה לתוך החולצה שלו. "הוא מת, עדן, אני ארצח אותו. תגידי לי מי עשה לך את זה ואני מבטיח לך שלעולם לא תראי אותו יותר."

אני לא מקנא, אני לא חושד, אני יודע שאין סיכוי שאי פעם היה או יהיה משהו ביניהם, אבל רק עכשיו אחרי כל השנים האלה, אני מגלה כמה הם היו קרובים, כמה היא סומכת עליו… יותר מעליי.

אני תוהה אם הקשר ביניהם התבסס בכל המקרים שעזבתי אותה בבית של אימא שלי, כשהעברתי את האחריות עליה בקלות ובפזיזות לכל אחד מהאחים שלי שהיה מוכן לעזור באותו הרגע.

בכל אותם המקרים שהזנחתי אותה וזלזלתי בחשיבות שלה בחיי מבלי להניד עפעף.

"זה בעלי, ניר, זאת לא הפעם הראשונה." היא עונה לו בכנות ומאששת את החשד שלי. "אבל אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אני נשואה לניר מרציאנו, אף אחד לא יכול לגעת בו."

"את לא מעריכה אותי מספיק, את יודעת איך אני מתנהג כשאני רוצה משהו." הוא שואל בחיוך והיא מחייכת אליו בחזרה. אלה החיוכים האמתיים הראשונים שלה מהבוקר והם מופנים לאח שלי.

"הכל בסדר, אני אעשה את זה בדרכים המקובלות, אני אגיש בקשה לגט ונגמור את הסיפור." היא עונה לו ונשמע שהיא לא מאמינה אפילו לעצמה. אדם כמו ניר מרציאנו לא ייתן לסקנדל כמו אישה מוכה וגירושין לפרוץ החוצה.

"מורן היה מאוד אדיב אליי הבוקר והציע לי להישאר כאן כמה ימים, עד שאני לא אראה כמו.. תאונת דרכים." היא אומרת ומעיפה את התלתלים שלה על הפנים בניסיון להסתיר קצת את הסימנים.

"עכשיו אני מבין למה לקחת חופש." עידן אומר לי ועדן מסתכלת עליי בהפתעה.

"לקחת חופש? למה? מורן, אני לא צריכה בייביסיטר."

"אני יודע שאת לא צריכה בייביסיטר, אבל את כן צריכה טיפול רפואי צמוד וכבר אמרתי לך שאני מודאג, אז אני אשאר איתך כמה ימים, זה לא ביג דיל." אני אומר לה ומקווה שהיא לא תעשה מזה סיפור.

"מורן, מעולם לא לקחת חופש, בטח שלא בשבילי ואני לא צריכה שתתחיל עם זה עכשיו." פאק זה הכאיב לי בחזה. מעולם לא לקחתי חופש ובטח שלא בשבילה. אם תהיה לי הזמנות, אני אקדיש את החיים שלי במטרה לפצות אותה על ההרגשה הזאת, על התחושה שהיא לא מספיק חשובה.

"כן, מעולם לא לקחתי חופש ועכשיו זאת הזדמנות טובה, אני סתם מנצל את המצב בשביל לנוח בעצמי. אני גמור, שחוק, כמה ימים בבית יעשו לי רק טוב."

אני רואה שהיא לא מאמינה לי, אבל היא לא מתווכחת.

 

עדן

אני יושבת על הספה, מכורבלת ליד עידן ואנחנו רואים סרט בזמן שמורן מתקלח. ביקשתי ממנו שיישאר, עדיין לא אזרתי מספיק אומץ בשביל להיות בבית הזה לבד עם מורן בלילה.

"אתה לא צריך לעבוד הלילה?" אני שואלת את עידן כשאני שמה לב לשעה המאוחרת, אחרי שגיליתי שהדר עובדת בשביל אלינה, גיסתו לעתיד של מורן, תחקרתי אותה על כל האחים ואני יודעת שעידן ואיתמר מנהלי האבטחה ב'מפלט', מועדון הפטיש המצליח ביותר בצפון ואולי בארץ.

"מה את יודעת על מקום העבודה שלי, תינוקת?" עידן שואל עם חיוך ומושך לי בצמה, גם בגיל עשרים ושמונה אני תינוקת בעיניו.

"שמעתי לא מעט, חתיכת סוטה מין." אני עונה לו ואנחנו צוחקים בקול.

"הבנתי אותך, כבר עשית בירורים. איתמר שם, אני בטוח שהוא מסתדר." הוא עונה לי ולוקח עוד חופן מהפופקורן, באיזה קלות הוא חזר לתפקיד שומר הראש שלי, אחי הגדול.

"אני אוהבת אותך, עידן, אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, חשוב לי שתדע את זה. אחרי הפרידה ממורן, הייתי חייבת להיעלם, לא יכולתי להיות אתכם בקשר ואני רוצה שתדע כמה שזה היה לי קשה, כמה התגעגעתי אליכם, לכולכם." שנים שאני רוצה להגיד לו את המלים האלה, לו ולכל המשפחה. אחרי הפרידה, כאב לי יותר מדי לראות אותם, כאב לי לראות את כולם מתקדמים וממשיכים בחיים שלהם בזמן שאני מתתי מבפנים.

לא רציתי לשמוע עליו מהם, לא רציתי לדעת שהוא משיג את כל המטרות שלו ושהחלומות שלו מתגשמים, בלעדיי.

לא רציתי לראות את מבטי הרחמים שהופנו אליי יותר ויותר בחודשים האחרונים לזוגיות שלנו, אז נעלמתי. עידן ואיתמר התקשרו אליי לא פעם אחת, הם ניסו לשמור איתי על קשר, לדאוג לי, סיננתי את השיחות עד שלבסוף החלפתי מספר.

עכשיו שעידן שוב כאן לצדי, כרגיל שומר עליי, מחבק ודואג, אני מנצלת את ההזדמנות להוקיר לו תודה.

"אני אוהב אותך, אחות קטנה, אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו. הפרידה ממורן לא שינתה את זה ואנחנו יודעים שעשית מה שהיית חייבת לעשות, אף אחד לא כועס עליך ולא מאשים אותך בכלום. לא היינו עיוורים, עדן, ראינו מה קורה ביניכם, ראינו את מורן נסחף לעולם שלו, הפרידה היתה בלתי נמנעת ועשית את הדבר הנכון."

תחושת ההקלה עוצמתית ומוחשית, אני מרגישה את העול יורד מכתפיי, מפנה את החזה שלי. אני מסתובבת בחזרה לסרט ומניחה את הראש שלי על הכתף שלו, כמו עשרות פעמים בעבר.

 

מורן

אני יושב בשקט על הכיסא בפינת האוכל ומסתכל עליהם, הם לא שמעו אותי יוצא מהמקלחת ונראה שאני גם לא כל כך חסר להם כרגע.

שמעתי את כל השיחה שלהם ולמרות שהמלים של עידן ריסקו אותי, אני מספיק גבר בשביל להודות בזה שהוא צודק בהכל. הפרידה היתה בלתי נמנעת, דחיתי את עדן עם המעשים והמלים שלי, דחקתי אותה לפינה עד שלא היתה לה ברירה.

בעקבות השיחה אני מבין את עוצמת הפגיעה בה, במשך שנתיים הכנסתי אותה למשפחה שלי, הפכתי אותה לאחת מאתנו. בחורה צעירה מבית קר ולא מתפקד, נכנסת למשפחה חמה ואוהבת, מתקרבת לכולם, מרגישה שהיא יצרה לעצמה עולם חדש ואז אני מגיע והורס הכל.

מעולם לא חשבתי על זה שבעקבות הפרידה שלנו, היא איבדה גם את המשפחה שלי. ידעתי שהיא בקשר טוב עם כולם, ידעתי שהיא היתה מאוד קרובה לאימא שלי ולרגע לא חשבתי שאני מפריד ביניהם, שאני הורס את הקשר הזה.

אני יושב ומדמיין לעצמי את החיים שלה אחרי הפרידה, כן היא הכירה את ניר יחסית מהר, התחתנה ובנתה קריירה מדהימה, היא כוכב עולה בעולם האמנות, אבל אני מניח שההתחלה היתה נוראית. בבית שלה מעולם לא היו ארוחות משפחתיות, היא ושתי האחיות שלה בקושי היו אומרות שלום אחת לשנייה כשהן היו נכנסות הביתה.

כששמעתי את עידן אומר לה שהוא אוהב אותה ושאף אחד לא האשים אותה בפרידה ובהיעלמות שלה, נפל לי האסימון על עוצמת הקשר שהיתה לה עם כולם.

תשומת הלב שלי חוזרת לספה איפה שעידן מניח את עדן הישנה בזהירות לשכיבה, מכסה אותה וניגש אליי במבט קשה ואינטנסיבי. הרוך וההומור שהוא הפגין מול עדן נעלמו כלא היו.

"אנחנו צריכים לטפל בו, מורן." עידן אומר לי ומוזג לעצמו כוס קפה.

"אני יודע, אבל אנחנו לא יכולים לתת לגיא להעלים גופות כל שני וחמישי. חוץ מזה, ניר מרציאנו הוא לא רון, אי אפשר להיפטר ממנו בכזאת קלות. הוא אישיות עם פרופיל ציבורי רציני, יש לו קשרים והוא טחון בכסף."

"אז נטפל בו בדרכים אחרות, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה, אנחנו חייבים לה את זה, חייבים לה את תחושת הביטחון. אף אישה לא צריכה לחוות את מה שהיא חוותה, אנחנו צריכים לגרום לו לשלם על זה." הוא אומר לי ומסתכל לי עמוק בעיניים. אנחנו לא זרים לאלימות, לא זרים לבעלים מכים ונשים שצריכות הגנה. אני יודע שהוא חושב בדיוק על מה שאני חושב מהרגע שראיתי את עדן בבוקר, הוא חושב על אימא שלנו, מדמיין אותה מתכווצת בפינה, בורחת מהאגרופים של אבא שלנו, מהזעם שלו.

היינו שם בתור ילדים, ראינו את זה וטיפלנו בזה כבר אז. גיא עשה את הצעד הקשה ביותר, הוא לקח על עצמו מעשה שאף ילד בן שמונה לא צריך אפילו לחשוב עליו, אבל כולנו חשבנו על זה, בוקר וערב, בזמן ששמענו את אימא שלנו בוכה מכאב.

ניר מרציאנו ישלם, אנחנו נמצא את הדרך.

איתן – טיפול באמנות – פרק ב

עדן, גיל עשרים ואחת.

רציתי לצייר אותו, לנסות להעביר על קנבס חלק את היופי שלו, את העוצמה השקטה, אבל אני לא מצליחה.

הידיים לא מדויקות, המבט, זה אף פעם לא מספיק טוב. אני מניחה שבמקרה של מורן, ציור לעולם לא ישתווה לדבר האמתי ואני המבקרת הגדולה ביותר של עצמי.

אני מניחה את כן הציור בצד וניגשת אליו, הדוגמן הפרטי שלי שיושב כל כך יפה על הכיסא הגבוה ומגשים את הגחמה שלי.

אני לוקחת איתי את הצבעים שלי ונעמדת מולו, טובלת את האגודל שלי בצבע השחור ומותחת פס מתחת לעיניים שלו, הוא לא מגיב, לא מתנגד ולא אומר מילה, רק מסתכל עליי. הורידים בצוואר שלו בולטים, השרירים בחזה המרשים קופצים ורטיבות מתחילה להתאסף בין הרגליים שלי.

אנחנו ביחד כבר כמעט שנה והאנרגיה המחשמלת בינינו לא נרגעת, ברגע שאני נוגעת בו, אני רוצה אותו… לא, אני צריכה אותו.

אני טובלת אצבע בצבע הכחול ומעבירה פס עדין מהמצח, לאף ומסיימת על הסנטר.. פסים אדומים עבים על החזה הרחב, פסים צהובים וכתומים על הזרועות החסונות.

אני מקנאת במטופלים שלו, ברופאות ובאחיות שעובדות לצדו, בכל מי שנמצא סביבו וזוכה להסתכל עליו על בסיס יומי. הוא התחיל כבר את ההתמחות שלו, בגיל עשרים ושבע הוא המתמחה הצעיר ביותר בארץ, ככה זה כשאתה מתחיל לימודי רפואה בגיל שבע עשרה.

המוח המדהים שלו רק מוסיף לסקס אפיל, הידיעה שהוא לא סתם פנים יפות וגוף אלוהי, הוא מבריק. אני יכולה להקשיב לו שעות, רק לשבת ולהקשיב לדעות שלו על כל נושא ונושא.

אני ממשיכה לצבוע אותו, כל פיסת עור עירומה והידיים שלו מתחילות לחפון את הישבן שלי באטיות, לקרב אותי אליו. המבט שלו לא משתנה, הוא לא עוצר אותי, הוא מדרבן אותי להמשיך.

הוא פותח את הכפתורים בשורט שלי ומכניס את האצבעות שלו לתחתונים שלי בעדינות, נזהר לא להזיז אותי, לא להפריע לי ליצור אמנות. יצירת מופת.

האצבעות שלו זזות על הרטיבות שלי, מדליקות אותי יותר ואני טובלת את האצבעות שלי בתוך הצבע האדום, צובעת את הבטן שלו, את המותניים.

האצבעות נכנסות לתוכי ואני לא יכולה להמשיך יותר, אני לא יכולה לחשוב על כלום ובטח שלא להתרכז.

הראש שלי נופל אחורה ואני גונחת בקול, פנימה והחוצה, האצבעות זזות בקלות, הנוזלים שלי משמשים כחומר סיכה מושלם. עם היד הפנויה שלו הוא מוריד את הצווארון של החולצה שלי, מותח אותו למטה וחושף את החזה שלי.

הוא עוצר, לא נוגע בפטמות שלי, לא מוצץ אותן כמו שאני אוהבת, הוא רק מסתכל, בוחן אותי ומשום מה זה מטריף אותי יותר. העדינות הזאת, הסבלנות שלו, ההשקעה שלו במשחק מקדים.

ברוב המקרים אנחנו פשוט נופלים אחד על השנייה כמו זוג בתולים שמזדיינים לראשונה, אבל יש את המקרים האלה, כמו עכשיו, שהוא משחק איתי, עם הגוף שלי, מעורר אותי ומרים אותי לשיאים חדשים עם כח הרצון המרשים שלו.

הוא מוציא את האצבעות שלו מתוכי ומלקק אותן אחת אחת. "כבר אמרתי לך שאני אוהב את הטעם שלך, גן עדן?"

"היום עדיין לא." אני עונה לו בצחוק, הוא בהחלט אומר לי את זה כמעט כל יום, הוא טועם אותי כמעט כל יום.

הוא מחייך מהתשובה שלי ומוריד את התחתונים שלו, פריט הלבוש היחיד שהיה עליו. פאק הוא מושלם.

"תתפשטי בשבילי, אני רוצה להסתכל עליך." הוא אומר לי בטון מצווה ואני כל כך אוהבת כשהוא במצב הרוח הזה. אני מודה ששמעתי לא פעם על האחים שלו, 'תאומי האופל', שמעתי על הקינק שלהם וזה סיקרן אותי נורא, אבל אני יודעת שזה לא בשבילי וזה גם לא מורן.. אבל יש בו צד דומיננטי שיוצא לפעמים ואני לא רוצה לסרב לו.

אני מתפשטת באטיות, נותנת לו שואו כמו שהוא רוצה והוא בוחן אותי, בוחן כל תנועה.

הוא קם ומתהלך סביבי, לא נוגע בי, רק מסתכל ועוברת בי צמרמורת. הוא הרבה יותר גבוה ממני, השיער השחור ועצמות הלחיים הגבוהות נותנים לו מראה גברי וקצת מאיים. הצבע שמרחתי עליו גורם לי לפנטז על לוחמים אינדיאנים מהעבר שחוטפים נשים צעירות ותמימות ומבצעים בהן את זממם… אני משתגעת, שיגע בי כבר.

"תתכופפי מעל הכיסא שישבתי עליו, תפשקי את הרגליים ותחכי."

"לחכות למה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

"תעשי מה שאמרתי, עדן." הוא לוחש לי באוזן ואני כמעט גומרת בעמידה בלי שום גירוי פיזי.

אני נעמדת מול הכיסא ומתכופפת קדימה עד כמה שאפשר, נשענת עליו ומפשקת רגליים. המיזוג הקר בחדר מורגש בעוצמה על הרטיבות שלי, הכיסא קשיח ומכאיב קצת לפטמות הזקורות שלי אבל יותר מהכל, משגעת אותי ההמתנה.

אני מרגישה שהוא עומד מאחוריי, אני יודעת את זה, אני מרגישה את העיניים שלו על האיברים הכי אינטימיים שלי, אבל הוא לא אומר מילה ולא נוגע בי.

לפתע, אצבעות רטובות וקרירות עוברות על הגב שלי ואני מרגישה נוזל… צבע, הוא צובע אותי.

האצבעות הארוכות שלו תופסות את המותניים שלי חזק ומשאירות עליהן טביעות יד שחורות, הזרועות העדינות שלי נצבעות בלבן ואין לי מושג במה הוא משתמש לגב ולישבן שלי. המגע שלו עדין ומלא בסבלנות, לצערי הוא לא ממהר לשום מקום ואני מתאפקת לא לצרוח עליו שיזיין אותי כבר.

אני מרגישה את המיצים שלי נוזלים על הירכיים הפנימיות, אני מריחה את הריח שלי, הגבר המדהים הזה, מכיר את הגוף שלי ואיך לשלוט בו כמו שרק רופא יכול.

כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת לחכות יותר, שבעוד כמה רגעים העיניים שלי יתמלאו דמעות מרוב רגש ורצון, הוא חודר לתוכי בדחיפה אחת חזקה ונעצר.

"אני אוהב אותך, עדן, יותר מהכל, לתמיד. את הנצח שלי ואני שייך לך, בגוף ובנפש." המלים המוכרות נאמרות בעדינות באוזן שלי, מעולם לא דיברו אליי כמו שמורן מדבר אליי, אף גבר מעולם לא התבטא בפניי בצורה כל כך מוחלטת ונטולת אגו. אין בינינו הצגות ומסיכות, האהבה שלנו נקייה, אמתית וחסרת גבולות.

"אני אוהבת אותך, מתוך עמקי נשמתי."

 

עדן, הווה

אני עדיין מנסה לצייר אותו, נעולה בגלריה שלי, אני זורקת טיוטות אחת אחרי השנייה. שש שנים מאז שנפרדנו ואני עדיין רודפת אחרי הציור המושלם, מנסה להעביר את מורן, את התמצית שלו על דף, ללא הצלחה.

אני לא מעיזה לעבוד על הציורים האלה בחדר העבודה שלי בבית, ניר ישתגע אם הוא יראה את זה. רק כאן בגלריה אני מרגישה בטוחה, מרגישה שאני יכולה להיות כנה עם עצמי, יכולה לתת לעצמי לשקוע בתוך העצב והייאוש.

אין לי אפילו תמונה אחת שלו, ניר דאג להיפטר מהאלבומים המשותפים שלנו, הוא התעקש שאין סיבה בעולם שאני אחזיק בתמונות של האקס שלי כאישה נשואה ואני פחדתי ממנו יותר מדי בשביל להתנגד.

אני מציירת מזיכרון, מהתמונה הברורה של מורן בראש שלי, במחשבות, בחלומות ובפנטזיות.

 

מורן

אביתר מחכה לשירה בחופה, החופה המפוצצת יש לומר, ככה זה כשיש שישה אחים. המוזיקה משתנה, הופכת לשיר אהבה רגוע והיא צועדת לכיוונו מלווה באימא שלה, היא יפיפייה וקורנת מאושר. החיוך שמרוח לאביתר על הפרצוף מדבק ואפילו גיא צוחק ומתרגש.

אלינה ושני עומדות בצד השני של החופה, הן נכנסו לפני שירה כשושבינות. למרות שרוב תשומת הלב באולם מכוונת כרגע לכלה, העיניים של איתמר דבוקות לארוסתו שלובשת שמלה אדומה ארוכה סקסית ולהפתעתי הרבה, העיניים של עידן, דבוקות לשני שמסתכלת על כולם, רק לא עליו.

הטקס קצר ויפה וכשאביתר שובר את הכוס אנחנו עוטפים את הזוג החדש בחיבוק מוחץ, סוף סוף אח למשפחת איתן מתחתן.. אנחנו רוקדים, שותים, צוחקים ונהנים.

לפני שש שנים חשבתי על החתונה שלי, קניתי לעדן טבעת ותכננתי להציע לה נישואין אבל זה אף פעם לא יצא לפועל.

תמיד היתה עוד משמרת, עוד מקרה חירום, עוד מבחן ועוד השתלמות. כשאתה מאובחן כמחונן ומתחיל לימודי רפואה כשרוב החברים שלך עדיין לא סיימו תיכון, יש ממך ציפיות עצומות. פחדתי לאכזב את המשפחה שלי, את המורים שלי, לא הרשיתי לעצמי לעצור ולנוח, לקחת הפסקה. כשעדן נכנסה לחיי, לא חיפשתי מערכת יחסים כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לזה, שאני לא אצליח לתת מעצמי הכל וצדקתי.

אחרי חודשים ארוכים של התרחקות, היא עזבה אותי ולמרות האכזבה והכעס שהרגשתי בזמנו, היום אני מבין שאולי היא עשתה את זה באימפולסיביות ובילדותיות, אבל היא צדקה, הגיע לה הרבה יותר.

לפני שלוש שנים היא התחתנה, שמעתי על זה ממכרים משותפים ותחושת ההחמצה כמעט חנקה אותי. נתתי לשנים לחלוף, למרות שתמיד רציתי לנסות להחזיר אותה אליי, מעולם לא עשיתי את זה, שוב שקעתי בעבודה ובקידום העצמי שלי ושמתי אותה בתחתית סדר העדיפויות.

כמובן שמהר מאוד הגיע גבר חכם יותר, כזה שמעריך את מה שיש לו בידיים ותוך זמן קצר הפך אותה לאשתו.

את הטבעת, אני שומר בכספת בבית שלי, לא הצלחתי לגרום לעצמי להחזיר אותה לחנות.

"תרקוד איתי, מורני?" שני ניגשת אליי ומושכת אותי בחזרה לרחבת הריקודים כשמתנגן שיר סלואו.

למרות שהיא ועידן לא החליפו מילה כל האירוע, היה קשה לפספס את המבטים שלו, הוא עוקב אחרי כל צעד שלה, גם עכשיו. אני מופתע מהעניין שלו בה, שני היא בערך הדבר הכי רחוק מסאבית שאני יכול לתאר לעצמי.

אנחנו נעצרים באמצע הרחבה ומתחילים לרקוד. "אפשר לדעת מה קורה בינך לבין אחי?" אני שואל אותה עם חיוך.

"איזה מהם? אתם מיליון." היא עונה לי בציניות.

"במלים שלך, אל תזייני לי בשכל, מה הסיפור שלך עם עידן?"

"אין לי שום סיפור עם עידן, הוא הכניס לעצמו לראש שהוא בדיוק מה שאני מחפשת, אז הבהרתי לו שאני לא מעוניינת להיות סמרטוט של אף גבר עם אגו ענק וזין קטן. שלחתי אותו למועדון הכה אהוב עליו, שיחפש שם מישהי להצליף בה."

אני צוחק בקול מההתנשאות שלה ומתאר לעצמי איך עידן הגיב לזלזול שלה, היא לא מבינה שהתגובות שלה סביר להניח רק מושכות אותו יותר, רק גורמות לו לרצות לשלוט בה יותר.

אני מחייך לעידן מעבר לכתף שלה והוא מניח את השתייה שלו על אחד השולחנות וניגש אלינו עם גב זקוף ומבט מתנשא בדיוק כמו של שני.

"בהצלחה." אני אומר לה ומסובב אותה ישירות לאחי הגדול, עם כמה שהם משעשעים אותי כרגע, המחשבות שלי תמיד חוזרות לעדן ואני יוצא מהאולם לנשום אוויר.

אני יושב על ספסל בחוץ, מרחף בעולם משלי כשהפלאפון שלי מצלצל. אני תורן בבית החולים הלילה, גם חתונה של אח לא משנה כשיש מקרה חירום, אז אני רץ בחזרה לאולם, לוקח את הדברים שלי ותוך פחות משבע דקות אני כבר בנסיעה לעבודה.

השעות חולפות והרגליים שלי הורגות אותי, אני ער כבר יותר מעשרים וארבע שעות, אני מותש ואני צריך מקלחת. אני בדיוק מניח את הראש שלי על המיטה בחדר התורנים כשאחת האחיות קוראת לי. "מורן, יש כאן מטופלת שמבקשת אותך אישית, היא אומרת שאתם חברים.. לא הייתי מפריעה לך, אבל היא לא נראית טוב.."

נורות אדומות מהבהבות בראש שלי, יש לי תחושה חזקה שאני יודע מי המטופלת. "אני בא."

אני נכנס לחדר הטיפולים שהאחות כיוונה אותי אליו ונעצר לרגע בהלם, עדן יושבת על המיטה לבושה בג'ינס וטי-שירט לבנה פשוטה.

יש לה פנס בעין, חתך בשפה התחתונה והיא מחזיקה חזק את הצד שלה.

"עדן?! מה קרה לך??" אני שואל כשאני מתאושש מההלם הראשוני ועוטה במהירות כפפות חד פעמיות.

"תאונת דרכים.. זאת אומרת, רכב פגע בי כשחציתי את הכביש… וברח." היא מגמגמת בזמן שאני מתחיל לנקות את הפנים שלה משאריות דם.

"רכב פגע בך ספציפית בצד שמאל של הפנים ולא בשום מקום אחר?" אני שואל אותה בציניות, ברור לי שהיא משקרת.

"לא, לא רק בפנים, אני חושבת שיש לי שבר בצלעות."

אני מרים את החולצה שלה בעדינות מרובה ועדיין היא נרתעת והפנים שלה מתכווצות מכאב.

סימן כחול גדול מעטר את צד הגוף שלה, מלווה בנפיחות ואדמומיות.

אני נוגע בה בעדינות והיא גונחת מכאב. "אנחנו צריכים לעשות צילום בשביל לראות אם יש שבר, בינתיים אני אתן לך משכבי כאבים. יש עוד מקום ש'הרכב' פגע בך?"

"לא, לא נראה לי… אני מצטערת שביקשתי אותך ספציפית, לא רציתי להפריע או להשתמש בהיכרות שלנו.. נבהלתי ואתה האדם הראשון שחשבתי עליו."

"עדן, בחיים אל תתנצלי על זה שפנית אליי, אם הנחת שאני אתן לך יחס מיוחד בגלל העבר שלנו, אז את צודקת במאה אחוז."

היא מחייכת אליי עם דמעות בעיניים, עין אחת נפוחה וסגורה ואני מרגיש זעם מבעבע בתוכי.

אלה לא פגיעות של רכב, הפנס בעין, השפה הפתוחה, ברור שהם תוצאות של אגרופים, הסימן בצלעות יכול להיות שנוצר כי מישהו דחף אותה על משהו והיא קיבלה מכה חזקה.

אני לא מתכוון ללחוץ עליה שתיתן לי תשובות, ברור לי שהיא עברה טראומה קשה ואני שמח שלפחות היא ידעה לפנות אליי. אני אתן לה את הטיפול שהיא צריכה ונצא מכאן ביחד, ישירות לדירה שלי.

 

עדן

זאת לא פעם ראשונה שניר מרים עליי יד, אבל זה בהחלט המקרה הכי חמור. הכרנו לפני ארבע שנים, ההורים שלנו חברים טובים והם תמיד חלמו שנהיה ביחד. כשהייתי עם מורן, ההורים שלי היו רגועים שהבת המעופפת שלהם יוצאת עם רופא שידאג לה כלכלית. הם מעולם לא האמינו שמשהו באמת יצא ממני ומהאמנות שלי.

אחרי שנפרדנו, הם התחילו לחפש לי ספונסר.. אולי אני צינית מדי בתיאורים שלי, אבל זה בהחלט מה שהם עשו. כשהם גילו שהבן המוצלח של חברים שלהם שם עליי עין, הם לא נרגעו עד שהסכמתי לצאת איתו לדייט.

אני מודה, הוא כבש אותי במהירות. הוא חכם ומאוד מאוד מוצלח, הוא עשה אקזיט בגיל עשרים וארבע בלבד עם חברה שהוא הקים שנתיים לפני והפך למיליונר. הוא גבוה, בדיוק כמו מורן, שרירי ויפיפה, היופי החיצוני שלו כמעט משתווה לכיעור הפנימי שלו.

הוא חיזר אחריי במלים יפות והבטחות לתמיכה מוחלטת ב'אמנות המדהימה' שלי, אני מודה שהוא גם משך אותי במתנות יקרות וטיולים לחו"ל. התחתנו כעבור חצי שנה.. ואז התחיל הסיוט.

בתור בחורה צעירה, אף פעם לא הבנתי איך נשים מוכות נשארות במערכת יחסים אלימה, למה הן לא עוזבות פשוט? הפחד משתק. הידיעה שהוא יכול לפגוע בי, במשפחה שלי ובמורן, מנעו ממני לברוח.

האובססיה שלו למורן החלה כשהוא נכנס יום אחד לחדר העבודה שלי וגילה דיוקן שלו, הוא שאל עליו ועניתי בכנות שזה האקס שלי. הבהרתי לו שאין בינינו כלום כבר שנים, אפילו לא קשר ידידותי, אבל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש תמונות שלנו בארגזים שלי וצפה בהן במשהו שאני יכולה לתאר רק כעניין חולני.

הוא התחיל להאשים אותי בבגידות וברגשות אליו, בתוכניות לעזוב אותו, הוא האשים אותי שאני מנצלת אותו רק בשביל לקחת את הכסף שלו ולברוח עם 'המאהב שלי'.

הסטירה הראשונה הגיעה בהפתעה, אפילו לא רבנו, היינו באמצע שיחה די רגועה שבה שוב ניסיתי להסביר לו כמה מורן לא קשור אליי והוא פשוט סטר לי והאשים אותי בשקר.

באותו ערב ברחתי ממנו ונסעתי להורים שלי שסירבו לקבל את מה שאני אומרת, מבחינתם היה לי מזל עצום בחיים שמישהו כמו ניר בכלל מעוניין בי וש'הקנאה' שלו מובנת.

הרגשתי לבד בעולם, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות, לא היה לי כסף משלי כי לא עבדתי ועדיין לא הרווחתי על הציורים והפסלים שלי. אז חזרתי הביתה.

עם הזמן האובססיה שלו החמירה והוא דאג לאיים עליי ועל כל היקרים לי, במידה ואעיז לברוח ממנו שוב.

הפסקתי לצייר את מורן, לא דיברתי עליו ופחדתי אפילו לחשוב עליו, עד שהוא הגיע לתערוכה הראשונה שלי. המוזה נחתה עליי והתחלתי לצייר אותו שוב, הפעם בגלריה הפרטית שלי, מאחורי דלתיים סגורות ונעולות. חשבתי שאני זהירה, חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, אמנם ניר שכר את הגלריה אבל רק לי היה מפתח, טעיתי.

היה לניר מפתח נוסף והוא הפתיע אותי הבוקר כשהוא נכנס לחדר העבודה שלי, חדר מלא בציורים ופסלים של הפנים של מורן.

אין דרך לתאר את הזעם בפנים שלו, הוא לא טרח להטיח בי האשמות הפעם, הוא ישר תקף אותי.

עוצמת האגרוף זיעזעה אותי, זה לא נראה כל כך כואב בסרטים. האגרוף השני פתח את השפה שלי וחשבתי שאפילו נשברה שלי שן.

לבסוף הוא העיף אותי בכח על אחד הפסלים ושבר לי שתי צלעות, כך לפחות מראה צילום הרנטגן שמורן מחזיק כרגע.

כששכבתי על הרצפה כואבת ומדממת, הוא ירק לכיווני והלך, כנראה שכבר לא עניין אותו אם אני אברח, הוא לא איים ולא אמר לי מילה.

לא הייתי מגיעה לכאן אם הכאב המטורף בצלעות לא היה מלחיץ אותי, היתה לי הרגשה שנוצר נזק רציני. אני לא יודעת למה אני לא אומרת למורן את האמת, למה אני לא משתפת אותו בגיהינום הפרטי שלי, אולי זה בגלל שאני מפחדת מהכח של ניר, מפחדת שהוא באמת יפגע בו. אולי זה בגלל שאני לא רוצה שמורן ירחם עליי או ישפוט אותי על זה שנשארתי במערכת יחסים אלימה שנים.

אולי זה בכלל אגו שמונע ממני להודות בפניו שלעזוב אותו היתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי.

אני לא יודעת, אבל אני שותקת.

"טוב, אין טיפול בצלעות שבורות, אי אפשר לגבס את האזור, מקסימום אני אחבוש אותך חזק אבל ההחלמה תבוא רק על ידי מנוחה מוחלטת. את צריכה לשכב ולנוח לפחות חודש ואז לחזור לצילום נוסף."

"אוקיי, אני אעשה זאת, משככי הכאבים עזרו, אני מרגישה קצת יותר טוב. תודה על העזרה, מורן וסליחה שנפלתי עליך ככה." אני קמה ולוקחת את התיק שלי.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שואל אותי במבט מופתע.

"הביתה כמובן, לנוח. אני משוחררת לא?"

"את משוחררת אבל את לא חוזרת הביתה, המשמרת שלי הסתיימה, אני כאן מהלילה, אנחנו נוסעים אליי."

"מורן, אין סיבה שאני אבוא אליך, אני אסע לבית שלי לנוח, אל תדאג, אני ילדה גדולה." אני עונה לו בחוסר נוחות. כמובן שאני לא מתכוונת באמת לחזור הביתה, עכשיו שיש לי כסף משלי, אני מתכוונת לקחת חדר בבית מלון באזור ולהיעלם מהרדאר של כולם לתקופה מסוימת.

"עדן, אל תזלזלי באינטליגנציה שלי, את מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים. ברור לך שאני מבין מה קורה כאן ומאיפה הפציעות. אני לא מבקש ממך כלום ולא מתכוון ללחוץ עליך להיפתח בפניי, את לא חייבת לי תשובות, אבל אני לא עוזב אותך לבד, אפילו לא לרגע.

אנחנו נוסעים אליי ואל תנסי אפילו להתווכח איתי, כי אני לא אוותר."

איתן – טיפול באמנות – פרק א

פרק א

 

מורן, גיל עשרים ושמונה

"גן עדן, תישעני אחורה." זה הכינוי שלי בשבילה כשאנחנו במצב טוב, כשאנחנו בריב זה 'גיהינום'.

עדן צוחקת ונופלת אחורה על הספה, כרגיל לא החזקנו מעמד עד לחדר השינה. ברגע שהיא נכנסה לדירה שלי עם השמלה האדומה האהובה עליי, לא יכולתי להתאפק.

התלתלים החומים הפרועים שלה מונחים סביבה כמו הילה סקסית והעיניים הירוקות מרוכזות בי, מחכות לצעד הבא.

אני זז אחורה, נשען על הברכיים ומתחיל להרים את השמלה שלה באטיות, חושף חוטיני מתחרה שחורה. חבל שהיא משקיעה כל כך בהלבשה תחתונה, אין לי טיפת הערכה לזה, מבחינתי זה רק מכשול בדרך למטרה.

אני מסיר את החוטיני בעדינות ומרגיש את הרטיבות שבו, הריח שלה עולה אליי ואני כמו מסומם, מכור לכל דבר שקשור אליה.

אין לי סבלנות להמשיך להפשיט אותה, המטרה קוראת לי ואני גרוע בדחיית סיפוקים. אני מתמקם על הבטן בין הרגליים שלה וטועם את הממתק האהוב עליי, אין דבר שאני אוהב יותר מלרדת לה. התגובות שלה מטריפות אותי, היא לא מסתירה כלום, כל גניחה וצעקה ממלאות אותי באנרגיה, אני יכול להישאר כאן לנצח.

"מורן, הלשון שלך… אני מאוהבת בלשון שלך…" אני מכניס את הלשון שלי לתוכה והיא מתכווצת, מזיזה את האגן שלה בתנועות מעגליות. אני מוצץ את הדגדגן שלה, את השפתיים והרטיבות שלה ממלאת אותי, הטעם שלה… פאק הטעם שלה… זה אף פעם לא מספיק.

"עוד מורן, עוד… אני גומרת!" אני לא עוצר, לא מפסיק עד שהרעידות שלה נרגעות, עד שהיא מוטלת אחורה באפיסת כוחות… ואז אני מתחיל שוב.

 

מורן, הווה

"אז, עד מתי נמשיך ללכת לתערוכות של האקסית שלך, מורני? לא נמאס לך להתעלל בעצמך?" שני שואלת אותי כשאנחנו נכנסים למבנה. עד לפני כמה חודשים שירה, ארוסתו של אביתר, היתה בת הזוג הקבועה שלי לתערוכות האלה אבל עכשיו שהחתונה כל כך קרובה, אני מציק לה פחות ואלינה ושני ממלאות את מקומה.

"אני לא מתעלל בעצמי, בסך הכל מכבד מישהי שהיתה פעם מאוד חשובה לי." אני משקר במצח נחושה.

"אהמ.. אמין. מורן, אני אומרת את זה כי אני באמת אוהבת אותך אז תפסיק לזיין לי בשכל. זאת כבר התערוכה החמישית שאני מלווה אותך אליה, כן, עדן מאוד מוכשרת ואני באמת נהנית, אבל ראינו הכל, כמה פעמים. אתה הולך לתערוכות האלה כי אתה רוצה לראות אותה, כי אתה מקווה למשהו… לא יודעת למה, אולי לגרום לה לקנא? יש סיבה שאתה מגיע איתי ולא עם אחד החברים או האחים שלך. אבל היא אישה נשואה, זה לא בסדר, קשה לי לתמוך בך כשאתה עושה משהו שיכול לסכן חיי נישואין של מישהי, כי אני רואה גם את המבטים שלה. אם אתה רוצה לגרום לה לקנא, אז אתה מצליח."

המונולוג שלה משמח ומבייש אותי בו זמנית. כן, אני רוצה לגרום לעדן לקנא, אני רוצה לפגוע בה, לגרום לה להתחרט על ההחלטה שלה, על העזיבה שלה. אבל שני צודקת, היא אישה נשואה ואני משחק באש.

"אני לא יכול לשלוט בזה שני, אני לא מצליח לעצור את עצמי. ברגע שאני יודע שיש לה תערוכה, אני חייב להגיע, אני חייב לראות אותה. אני יודע שהיא עשתה את הבחירות שלה ושהיא אישה נשואה עכשיו, אבל כנראה שחלק ממני תמיד יקווה להזדמנות שניה."

"מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שהיא תעזוב את בעלה בשבילך?" כן, חד משמעית.

"אני לא יודע, אני לא יודע מה אני מקווה שיקרה."

"ולמה אתה מגיע דווקא איתי? למה לא עם אחד החברים הגברים שלך?"

"את יודעת למה, את יודעת איך את נראית וכן, אני רוצה לפגוע בה."

"לפחות אתה כן. טוב, אנחנו כבר כאן אז בוא נעשה את הסיבוב הקבוע, אבל אני לא מבטיחה שאני אמשיך להגיע איתך."

"ממתי המוסר שלך עובד? ממתי אכפת לך מאנשים בכלל?" אני שואל אותה חצי בצחוק וחצי ברצינות, שני סניגורית של הפושעים הכי מתועבים בסביבה וזה ידוע שהיא נולדה בלי מצפון.

"טוב, תפסת אותי, לא באמת אכפת לי מחיי הנישואין שלה, מצדי שתהיה איתך ועם בעלה בו זמנית. המבט שלה מפריע לי… אתה פוגע בה, רואים שכואב לה כשהיא רואה אותך, בייחוד עם בחורה לצדך.. ועוד מישהי מהממת כמוני."

היא מסיימת בשחצנות הקבועה שלה והולכת לבר, ללא טיפת הומור, אלא בידיעה מוחלטת שהיא נראית מדהים. הלוואי שהמראה שלה היה עושה לי משהו, הלוואי שהייתי נמשך אליה אבל אין בינינו כלום, לא היה ולא יהיה. אני של עדן מאז שאני זוכר את עצמי.

 

עדן

לקח לי הרבה שנים לפרוץ לתודעה בתור אמנית.. 'אמנית', מילה כל כך פלצנית אבל היא טומנת בתוכה את מי שאני, בלב ובנפש. צילום, פיסול, ציור, אני עושה הכל מגיל קטן מאוד ובעשור האחרון נתתי את כל כולי בשביל הפריצה הזאת.

אמנם אני רק בת עשרים ושמונה והרבה אמנים אחרים מחכים להזדמנות יותר שנים ממני, אם בכלל ההזדמנות הזאת מגיעה, אבל בערך מגיל עשרים אני לא עושה כמעט כלום חוץ מלעבוד, לקדם את עצמי, לחתור למטרה.

אני מסתובבת בין האנשים שהגיעו לתערוכה שלי, מחייכת, עוצרת לשיחות חולין, מצטלמת ובעיקר מוכרת את עצמי, עד שאני רואה את מורן ועורכת הדין שלו.

הכרתי אותו כשהשתחררתי מהצבא, יצאתי לחגוג את השחרור עם כמה חברות בפאב השכונתי והוא היה שם עם עמית, אח שלו. הם משכו את תשומת ליבן של כל הנשים וכמובן של החברות שלי. היה ברור שהם אחים, אי אפשר להתעלם מהדמיון ביניהם, אבל מורן בלט בעיניי, משהו במבט החצי משועשע חצי משועמם, עשה לי את זה.

עמית נראה מאוד רציני, הוא סקר את הסביבה שלו ונראה כאילו הוא קולט את כולם, את המחשבות שלהם, את הכוונות שלהם, נשים לא מיהרו להתקרב אליו.. אבל לא למורן, שתי בחורות יפיפיות פלרטטו איתו ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.

כשהייתה הפוגה קלה בהערצה סביבו, ניגשתי לבר להזמין בירה, נעמדתי לידו ונשענתי עליו קצת, למרות שהיה מספיק מקום לכולם.

"אם צפוף לך את יכולה פשוט לשבת עליי בזמן שאת מחכה לבירה שלך." זה היה משפט התחלה לא מוצלח במיוחד, אבל ניצלתי את ההזדמנות ולהפתעתו הרבה, התיישבתי עליו. הוא התחיל לצחוק מההתנהגות שלי וזה היה דיל סגור מבחינתנו, אי אפשר היה להפריד בינינו מאותו רגע.

הוא היה בן עשרים ושש, סופר חכם, מחונן, באמצע לימודי רפואה ומבחינתי העולם סבב סביבו. נפגשנו כל יום, אפילו שהלימודים שלו והעבודה שלי היו כל כך תובעניים, מצאנו את הזמן להתראות, גם אם זו היתה שעה אחת ביממה, ככה זה נמשך שנתיים.

ואז השעה ביממה הפכה לשעה ביומיים.. שלושה.. ההתמחות שלו דרשה ממנו כל רגע פנוי, הוא היה עמוס ומותש ולא היה לו זמן בשבילי.

בדיעבד אני מבינה שהייתי ילדה, לא התחשבתי בו, באילוצים שלו, הרגשתי שהוא כבר לא מתרגש ומתלהב ממני, שהתשוקה שבערה כל כך חזק דועכת. עזבתי אותו בהתקף טנטרום של ילדה מפונקת שקיבלה יותר מדי וזאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי.

הקשר נותק לכמה שנים, הכרתי את ניר, בעלי והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.

עכשיו הוא ניצב מולי, יפיפה וסקסי כמו שהוא היה תמיד, הוא גבוה וחטוב, הזיפים שעל פניו הופכים פנים כמעט יפות מדי לגבריות ומסוקסות. שני איתו שוב, קיוויתי שהיא תהיה זמנית כמו הבחורות הקודמות שהוא הגיע איתן, שירה ואלינה, כן אני זוכרת את השמות שלהן, אבל לצערי היא מתמידה.

שני אלקובי, קראתי עליה וראיתי אותה כמה פעמים בחדשות, עורכת הדין של כל המי ומי בעולם הפשע, אני מופתעת שהוא יוצא עם מישהי כל כך חסרת מצפון. טוב, כשאני מסתכלת עליה אני לא באמת מופתעת, היא מדהימה. העור שלה שזוף, חלק ומבריק, השיער ארוך וצבוע לבלונד פלטינה, היא רזה והחזה שלה גדול.. איך אפשר לסרב למישהי כזאת. עורכת דין ורופא, הזיווג המושלם.

משגע אותי שהוא מגיע לכל התערוכות שלי, הזמנתי אותו רק לראשונה, למרות שלא היינו בקשר, היה לי חשוב שהוא יגיע והנחתי שהוא נשוי גם. שהוא יגיע עם אישה ממוצעת וחביבה, שמנמנה.. נמוכה… אבל לא, הוא מגיע עם כוסיות דקיקות ומוצלחות.

למרות שאני רוצה להסתתר מהם, זה בלתי אפשרי ואני חייבת להוכיח לו שהנוכחות שלו לא מערערת אותי ושאני לא סופרת את בנות הזוג שלו, אפילו שהן גורמות לי להרגיש לא מספיק טובה.

אני ניגשת אליהם בביטחון מזויף וחיוך קצת מתנשא, שני מחייכת אליי בנחמדות מתסכלת ומורן בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, הוא תמיד אהב אותי באדום.

"הי חברים, אני שמחה שהגעתם." אני אומרת ונותנת לשניהם נשיקות מאולצות על הלחי.

"עדן, אני יודעת שכבר אמרתי לך את זה בתערוכה הקודמת, אבל אני פשוט מאוהבת ביצירות שלך, את כל כך מוכשרת, זה תענוג לעיניים." כוס אימא שלך!!! למה את נחמדה כל כך?! בת זונה.

"תודה רבה, שני, אני מאוד מעריכה את זה. זה מדהים בעיניי שאנשים באמת מגיעים לתערוכות ואוהבים את היצירות שלי, זה מקור גאווה עצום." אני עונה לה בכנות.

"אני בטוחה, את גאה ובצדק. יש תצלום שחור לבן יפיפה שראיתי בחדר הצמוד שאני אשמח לרכוש." נו את לא אמתית.

"באמת?"

"כן, למה לא? אני לא מחמיאה לך סתם, את באמת מוכשרת מאוד." טוב, די, אני לא יכולה לשנוא אותה.

"תודה רבה, שוב, תראי לי מאוחר יותר את התצלום ואני אדאג למחיר מיוחד ושיארזו לך אותו."

"מעולה, טוב אני אתן לכם לקשקש בפרטיות, אני רואה קולגה שלי ליד תערוכת הפסלים, אלך להגיד שלום." היא אומרת עם חיוך סקסי והולכת, משאירה אותנו לבד. או שמורן לא סיפר לה על העבר שלנו, או שיש לה כל כך הרבה ביטחון שהיא פשוט לא סופרת אותי ולא חוששת להשאיר את חבר שלה עם חברה שלו לשעבר.

"היא צודקת, את באמת מאוד מוכשרת, עדן, אני גאה בך." הוא אומר לי בטון מהורהר וקצת מלנכולי.

"תודה, אני שמחה שאתה מגיע לתערוכות, הזמנתי אותך בפעם הראשונה כי באמת היה לי חשוב שתהיה חלק מהשמחה שלי. היית שם בערך מהרגע הראשון ורציתי שתראה אותי קוצרת את הפירות." אני אומרת לו ואנחנו משתתקים, מה יש עוד לומר? אני לא רואה את עצמי שואלת אותו מה שלומו ומתנהגת כאילו אנחנו ידידים ותו לא. חלק ממני לא רוצה לדעת מה שלומו, אני לא רוצה לדעת שטוב לו בלעדיי, שהוא המשיך הלאה והחיים שלו יפים יותר כשאני לא חלק מהם.

"מה שלום ניר? אני לא רואה אותו בתערוכות." הוא מפתיע אותי עם השאלה שלו, לא שהוא יודע את השם של בעלי, אלא שהוא שם לב לחסרונו.

"הוא מאוד עסוק ואמנות זה לא הקטע שלו." אני עונה את התשובה האוטומטית, אף אחד לא צריך לדעת מה באמת קורה בזוגיות שלי, בטח שלא מורן.

"זה לא הקטע שלו?? את אשתו, זה לא באמת משנה שאמנות לא מעניינת אותו, לא ראיתי אותו באף תערוכה." הוא אומר לי בכעס ואני מתעצבנת בתגובה, אין לו זכות להתערב בכלל.

"מורן, אנחנו לא בקשר כבר שנים ואתה בטח שלא אחי הגדול, היחסים שלי עם בעלי הם לא עניינך." אני אומרת לו בטונים קרים ואני רואה שהוא רק מתעצבן יותר, אבל הוא שותק. אני חושבת שהוא למד לשתוק כשהיינו ביחד, בהתחלה רבנו המון, כל ריב היה הופך לקולני, האופי הטמפרמנטי שלי היה גורם לי להשליך חפצים ולרסק צלחות. הייתי גוררת אותו אחריי לעימותים סוערים, עד שנמאס לו, עד שהוא הפסיק לריב איתי, הפסיק לענות ולהגיב לגחמות שלי.

"את צודקת, זה לא ענייני." הוא אומר ברוגע ומתחיל ללכת לכיוונה של שני.

"למה אתה מגיע לכל התערוכות שלי, מורן?" אני שואלת את השאלה שבוערת בתוכי כבר כמה חודשים. "ציפיתי לך בפעם הראשונה, ידעתי שתגיע כי זה מי שאתה, אתה תומך ומכבד, אבל למה אתה ממשיך?"

"אמנות זה 'הקטע שלי'." הוא אומר לי בזלזול.

"לא זה לא, אל תשכח שאני מכירה אותך יותר טוב מהרבה אנשים. למה אתה כאן? למה איתה?" אני שואלת אותו ומסמנת לכיוונה של שני שצוחקת עם חבורה של גברים שבוהים בה כאילו היא אחת מיצירות האמנות בתערוכה.

הוא לא עונה, אני רואה שיש לו הרבה מה לומר, הוא מסתכל עליי בתסכול ואני מאמינה שאם הוא היה מרשה לעצמו להיות כן, אז הוא היה מטיח בי לא מעט מלים פוגעות. אבל הוא שותק, שוב, כמה שנאתי את השתיקות שלו.

"מורן? היי מה אתה עושה פה?" הדר, בת דודה שלי ניגשת אליו ומחבקת אותו לשלום. הוא פונה אליה בחיוך ידידותי ומנשק אותה במצח. מאיפה הם מכירים?!

"עדן היא חברה ותיקה, מה את עושה פה?" הוא עונה לה בקלילות מעצבנת.

"עדן בת דודה שלי, לא יצא לי להגיע לתערוכות הקודמות והפעם לא ויתרתי, הגעתי ישירות אחרי העבודה." היא עונה לו בחיוך ומסתובבת אליי, עוטפת אותי בחיבוק חם ואוהב.

"הי בובה, אני שמחה שהגעת. אז מאיפה אתם מכירים??" אני מקווה שההלם שלי לא שקוף מדי.

"סיפרתי לך על סלון היופי שאני עובדת בו, אז גיסתו לעתיד היא הבוסית שלי, אלינה." אלינה, גיסתו לעתיד, מה הסיכוי שזאת אותה אלינה..?

"אלינה? הבחורה שליוותה אותך לתערוכות הראשונות שלי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא מחייך אליי במבט מבין עניין.

"כן, היא מאורסת לאיתמר." הוא עונה לי ואני מתמלאת תקווה מטופשת שאולי גם שירה ושני קשורות לאחים שלו, אלוהים יודע שיש שם מספיק אחים.

"גם שירה מאורסת לאחד האחים שלך?" אני שואלת כאילו בצחוק.

הוא צוחק ומסמיק מעט במבוכה. "האמת שכן, שירה מאורסת לאביתר, הם מתחתנים בעוד שבועיים." יש אלוהים!

אני לא מצליחה להסתיר את הסיפוק שלי. "ושני??"

"לא, שני לא קשורה לאף אחד מהאחים שלי." אאוץ'.

 

מורן

הדר הספרית היא בת דודה של עדן, עולם קטן, או יותר נכון, מדינה קטנה. אני לא יודע למה החדשות האלה משמחות אותי כל כך, זה לא שזה באמת משנה משהו. אבל חלק אופטימי בי מקווה שהדר תהיה אשת הקשר שלי לעולם המסתורי של עדן.

"אז, הדר בת דודה של עדן, מעניין." שני אומרת לי בנסיעה חזרה.

"כן, צירוף מקרים." אני עונה לה בנונשלנטיות מזויפת שהיא מזהה מיד. היא מתחילה לצחוק אבל לא אומרת יותר שום דבר בנושא.

"אתה בא איתי לאלינה?" היא שואלת כשאנחנו נכנסים לקריה.

"איפה איתמר?"

"עובד ומשעמם לה, יאללה תבוא, מה יש לך לעשות?" צודקת, מה כבר יש לי לעשות, זה לא שיש לי חיים מחוץ לבית החולים.

"כן, אני אעלה לכוס קפה."

אנחנו נכנסים לבית ומגלים שם גם את שירה, שני מעדכנת את שתיהן במאורעות הערב בזמן שאני מכין לעצמי כוס קפה. הפכנו לחברים טובים בשנה האחרונה, האחים שלי צוחקים שאני הידיד ההומו שלהן אבל זה לא מפריע לי, גבר חכם יודע שאין דבר יותר טוב מידידות, בייחוד כשאתה מנסה להיכנס לראש של אישה.

"אז מה התוכנית, מורן? אתה בערך הבן אדם הכי עסוק שאני מכירה אבל טרחת כבר ללכת לתשע תערוכות שלה… אני בטוחה שיש לך מטרה. אז יאללה, שתף אותנו." שירה אומרת לי עם חיוך ערמומי, מתאים לה לעקוב בדיוק אחרי מספר התערוכות.

אני יכול להמשיך להכחיש, לשקר ולהמציא תירוצים, אבל שלושת הנשים האלה יכולות ללמד אותי דבר או שניים על שמירת סודות ותככנות, אין מנוס.

"אני רוצה אותה. משהו מסריח ביחסים עם בעלה, יש שם איזה סוד שהיא מסתירה ואני מתכוון לגלות אותו, להפריד ביניהם ולהחזיר אותה אליי."

איתן – כאב יפהפה – פרק ח

אלינה

הוא הבטיח לעידן, הוא רוצה שכבר הלילה נעשה סשן ב"מפלט" עם עידן. המחשבות שלי משתוללות, תחושות שונות מתערבבות לי בבטן ואני בטוחה שאיתמר מזהה אותן על המבטים שלי.

"אלינה, לפני כמה רגעים ביקשת ממני 'בלי סודות', אז בואי נמשיך עם זה, תגידי לי מה את מרגישה וחושבת."

"אני לא יודעת, אני רוצה לכעוס עליך שקבעת משהו בלי לשאול אותי, אתמול היה בסך הכל הלילה הראשון שלנו ביחד."

"אבל את לא כועסת עליי, את רוצה אבל את לא… למה?" הוא שואל אותי עם מבט רציני למרות שאני בטוחה שהוא יודע מה התשובה.

"כי אני רוצה את זה."

הוא מהנהן פעם אחת עם הראש. "כי את רוצה את זה."

"איך ידעת? איך ידעת שאני לא אריב איתך ואעשה לך סצנה? הרי זו הסיבה שעזבתי אותך בעבר."

"לא ידעתי, לקחתי סיכון מחושב. את לא אותה נערה בת שמונה עשרה, יש לך שנים של ניסיון כסאבית, אני מניח שיש לך ניסיון עם מפגשים מיניים מרובי משתתפים וראיתי הרגע איך הגבת לעידן. לא באמת קבעתי משהו הלילה ובטח שלא הבטחתי לו כלום, ההחלטה שלך, היא תמיד היתה שלך. את יודעת טוב מאוד שהשליטה היא תמיד בידיים של הסאב, אבל ראיתי איך הסתכלת עליו, ראיתי את הפטמות שלך מזדקרות מהמבט שלו. את רוצה את זה, את רוצה את שנינו ואני די בטוח שאת רוצה את זה לא מעט שנים."

כן, אני רוצה את זה מהרגע שנכנסתי באמת לעולם הבדס"מ, מהרגע שגיליתי את עצמי כסאבית, שגיליתי את החוקיות, את הכבוד ההדדי והאמון. מחשבות על איתמר ועידן לא עזבו אותי, הם כיכבו בכל הפנטזיות שלי ולפעמים גם בחלומות כחולים שהתעוררתי מהם רטובה ועל סף אורגזמה.

בגיל שמונה עשרה ההצעה שלו זעזעה אותי, הוא אזק אותי פעם אחת למיטה וחשבתי שאני יודעת מה זה בדס"מ… איזו בדיחה.

הרבה השתנה מאז, למדתי המון, גדלתי והתפתחתי כאישה וכנשלטת, אני רוצה את זה.

"אתה יודע שאין לי רגשות אליו, נכון? אתה יודע שאני מאוהבת בך, מאז ומתמיד." אני מרגישה את הצורך להדגיש את זה, להבהיר את הכוונות שלי.

"את לעולם לא תצטרכי להסביר את עצמך בפניי, אלינה, אנחנו באים מאותו עולם, אני מבין את הדרך בה המוח שלך עובד כי שלי עובד בדיוק אותו דבר. אני יודע מה עידן בשבילך, בשביל שנינו, הוא דום שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות שיעזור לנו להגשים פנטזיה."

"ולכל בחורה יש לפחות פנטזיה אחת על תאומים זהים." אני אומרת לו בקול סקסי ומלטפת לו את הפנים.

"כמובן, לכל בחורה…."

 

איתמר

ההודעה מגיא כמעט גורמת לי לבטל את הכל. "רון נצפה ליד 'המפלט', אני אהיה שם הלילה, תמשיך בתוכניות שלך כרגיל. הנושא בטיפולי."

אני דואג לאלינה, אבל אני דואג גם לשאר הלקוחות במועדון, בתור מנהל האבטחה זה התפקיד שלי לדאוג שאנשים כמו רון לא יכנסו ואני מתקשר ליואב לספר לו הכל, להזהיר אותו שאולי יהיו בעיות הלילה.

"הוא לא יכנס למועדון, תהיה בטוח, אבל גיא אומר שהוא באזור, אז אני מצפה להתקלות איתו בחוץ."

"איתמר, אני סומך עליך ועל האחים שלך, אם אתה אומר שהוא לא יכנס למועדון שלי ושאתם יכולים לטפל בנושא בחוץ מבלי לסכן את הלקוחות, אז מבחינתי אין מה לדון בזה יותר." יואב אומר לי בטונים הרגועים הקבועים שלו, הוא סומך עלינו, הוא יודע שלעולם לא נזלזל בעבודה שלנו או בחיי אדם.

"אז אתה מביא הלילה את אלינה לסשן איתך ועם עידן? אחרי כל השנים האלה?"

"כן, זה הזמן." אני עונה לו בידיעה מוחלטת שזו האמת ושאני עושה את הדבר הנכון.

"היא יודעת על גיא?"

"לא, היא יודעת שהוא מטפל בנושא ושהוא יהיה באזור, אבל היא לא יודעת על הקשר שלו לכאן. היא גם עדיין לא ראתה אותו מאז שהיא חזרה."

"אם כך, מצפה לה הפתעה." הוא אומר בטון משועשע ומעצבן ומנתק. כן, מצפה לה פאקינג הפתעה.

עידן הקפיץ לי בגדים ללילה בזמן שאלינה היתה במקלחת ואני מחכה לה בסלון לבוש בג'ינס וטי-שירט שחורים, הצבע הקבוע שלי למשחקים.

אני מסתובב כשאני שומע אותה יוצאת מהחדר והמראה שלה מטריף אותי, היא לובשת שמלת מיני אדומה, קצרה עד גיחוך. השיער הארוך שלה פזור והעיניים החתוליות שלה מודגשות בפסים שחורים, נעלי עקב גבוהות מקרבות אותה קצת יותר לגובה שלי, למרות שזה לא באמת משנה, היא תחלוץ אותן בסשן.

"את נראית מדהים." אני אומר לה ולא מסתיר את ההערכה שלי, היא סקסית ונשית, החזה שלה מלא ועגול והשמלה לא מסווה את העובדה שהיא בלי חזיה.

"תודה, גם אתה." היא אומרת לי ומנשקת אותי, מכניסה את הלשון החמה שלה לתוך הפה שלי ואני מתפתה לזיין אותה כאן ועכשיו, לשכוח מ"המפלט" ומהמשחקים, לשכוח מעידן ומהפנטזיות שלנו.

אני חופן את השדיים שלה וצובט לה את הפטמות עד שהיא גונחת. "את לובשת תחתונים, סאבית?"

"כן, לא אמרת לי אחרת."

"אז אני אומר עכשיו, תעיפי אותם."

היא לא מהססת אפילו לרגע ומורידה אותם.  כשהם תלויים מהאצבעות שלה, היא מושיטה לי אותם עם חיוך ואני מכניס את פיסת התחרה הקטנטנה לכיס שלי.

אני מפשק לה את הרגליים עם הברך שלי ומעביר שתי אצבעות על הרטיבות שלה. "כל זה בגלל נשיקה?" אני שואל בציניות. "או שזה בגלל אחי?"

"גם וגם…וגם." היא עונה ומביטה ישירות לתוך העיניים שלי בביטחון, כן, היא לא ילדה בת שמונה עשרה.

אני מכניס לתוכה את האצבעות הרטובות, עמוק, עד שהעיניים שלה נעצמות ולוחש לה באוזן. "תזיזי את התחת הסקסי שלך לפני שאני מבטל הכל ומזיין אותך על הרצפה."

 

אלינה

הייתי בהרבה מועדוני פטיש בארץ וגם בחו"ל אבל תמיד שמעתי ש"המפלט" הוא מקום מיוחד, אקסקלוסיבי ומקצועי.

הכניסה היא לחברי מועדון בלבד או לאורחים של חברי מועדון שעברו סינון ובידוק ביטחוני. עלות דמי המועדון מבטיחה משתתפים אמידים ורציניים מאוד, הבידוק הביטחוני מבטיח משתתפים איכותיים ואמינים.

המועדון עצום והכניסה אליו היא דרך מעלית שנפתחת בחניון פרטי, אין בה כפתורים והיא פועלת רק כשאיתמר מעביר כרטיס חבר באחד החריצים.

הלובי נראה יחסית פשוט ויושבת בו מארחת יפיפייה שמקבלת אותנו עם חיוך מזמין.

"ערב טוב מאסטר איתמר, החדר השחור מוכן עבורך." היא פונה אליו ואליו בלבד, היא אפילו לא מסתכלת עליי. זה לא אישי ואני לא נעלבת, אלה החוקים, אני הסאבית ולאף אחד אסור לדבר איתי ללא אישורו של אדוני.

היחידים שיכולים לפנות אליי הם דומים שקיבלו מאיתמר אישור מראש.

לפני הכניסה יש תאים עם מנעולים וכמה סאבים מתפשטים מולם, הם מכניסים את הבגדים שלהם פנימה בזמן שהדומים שלהם נועלים אותם ולוקחים את המפתחות, אני מבינה שקוד הלבוש הוא עירום מלא.

"אלינה, אני עדיין לא רוצה שתתפשטי, רק תחלצי את הנעליים ושימי אותן באחד התאים."

אני פועלת לפי ההנחייה שלו ללא היסוס וללא שאלות. הוא נועל את התא עם הנעליים שלי בפנים ומכניס את המפתח לג'ינס שלו, לכיס בלי התחתונים שלי.

"מה מילת הביטחון שלך?"

"אדום, אדוני."

"את לא זזה ממני הלילה, את לא מגיבה לאף פניה אליך בין אם זה סאב או דום, היחידים שקיבלו ממני אישור הלילה לדבר איתך הם עידן ויואב הבעלים של המועדון. היחיד שקיבל אישור לגעת בך הוא עידן. האם אני ברור?"

"כן, אדוני."

הוא לא אומר לי להשפיל מבט, אין עליי קולר והוא לא מצפה ממני ללכת מאחוריו. הוא לוקח את היד שלי ומושך אותי לצדו דרך דלתות הכניסה.

וואו. הלובי הצנוע הוא ניגוד מוחלט לשפע שניצב מולי, החלל ענקי ומחולק לאזורים שונים שאני לא יכולה לראות מכאן.

אנחנו נכנסים פנימה והאורות הסגולים מעל עמדות הבר נותנים למקום מראה אפל וסקסי. אני מזהה המון פרצופים סביבי, פוליטיקאים, סלבריטאים, אנשי ביטחון, כולם כאן וחלק ניכר מהם בלבוש מינימלי, אם בכלל.

"מה תשתי, סאבית?" איתמר שואל אותי.

"מרטיני, אדוני."

"לא מגישים כאן אלכוהול, זה אחד החוקים של המקום, יואב אוסר על אלכוהול וסמים מכל סוג שהוא. הוא רוצה שהמשתתפים יהיו בשליטה מלאה ולא יסכנו אף אחד."

"זה מדהים שהוא חושב על זה בכלל." אני אומרת לו בכנות, אמנם בכל המועדונים האלה יש בדרך כלל חוקים ואבטחה, אבל מעולם לא נתקלתי בגישה כל כך אחראית כלפי כל המשתתפים.

"כן, יואב תמיד חושב על הכל." הוא אומר לי עם נימה של חיבה בקול שלו, אני מניחה שיואב הוא לא רק מעסיק אלא גם חבר.

"אז מים, אדוני."

הוא מסתובב לבר ופנים מוכרות תופסות את תשומת הלב שלי, פנים שנראות כמעט בדיוק כמו של איתמר ועידן, אבל לא. הוא גבוה יותר, שרירי יותר, צעיר יותר ו… מפחיד יותר. פאק, גיא.

לזה איתמר התכוון כשהוא אמר שהוא מזמן לא אותו נער בן שש עשרה שאני זוכרת, אין במבט שלו שום זכר לגיא שהכרתי. הנער הביישן והמופנם הפך למשהו אחר, משהו שאני עדיין לא מצליחה להבין, או שאולי אני לא רוצה להבין.

העיניים שלו מפחידות אותי, ההליכה שלו מפחידה אותי, אין ספק שהוא מרגיש בנוח כאן ואני בטוחה שהוא גם דום, אבל משהו בערנות שלו מעורר את החשד שלי, נראה שהוא סוקר את הסביבה, מחפש מישהו.

המבטים שלנו מצטלבים ואני קופאת, יש בי את הרצון לגשת אליו ולחבק אותו, אבל חלק לא קטן ממני נרתע ממנו, הוא לא נראה כמו מישהו שמקבל חיבוקים בשמחה. אני לא יכולה לא להגיד לו שלום, אני לא יכולה לא לגשת אליו, זה גיא! אנחנו משפחה.. אני מתחילה ללכת לכיוונו והמבט שלו משתנה, נראה שהוא מרגיש לא בנוח והוא מסתכל לכיוון איתמר.

"גיא, תראה אותך, אתה נראה כמו האח הגדול במשפחה." אני אומרת לו בצחוק ומחבקת אותו סביב המותניים, שזה בערך הגובה שלי לידו.

רק אחרי כמה רגעים אני מבינה שהוא לא מגיב ולא מחבק אותי בחזרה.

"גיא?" אני שואלת בבלבול ולוקחת צעד אחורה. הוא לא מסתכל עליי, העיניים שלו מרוכזות בנקודה מאחוריי. אני מסתובבת במהירות ורואה את איתמר מסתכל עליי במבט רציני.

"את קיבלת הנחייה ברורה, סאבית, מאוד מאכזב ששכחת אותה בתוך פחות מחמש דקות."

פאק, הוא כועס עליי, הייתי צריכה לבקש רשות ממנו לפני שניגשתי ככה לדום אחר, אפילו שזה אח שלו.

אבל למה בעצם הוא לא נתן לגיא רשות לדבר איתי הערב? למה רק עידן ויואב?

"אני מצטערת אדוני, ראיתי אותו והתרגשתי, הנחתי שלא ידעת שהוא כאן ובגלל זה לא הבהרת לי שהוא יכול גם לדבר איתי."

"אל תניחי הנחות, אני יודע טוב מאוד מתי האחים שלי נמצאים כאן, זה התפקיד שלי לדעת." המבט הרציני שלו עובר לגיא, הוא מהנהן עם הראש שלו פעם אחת וגיא הולך.

מה לעזאזל קורה כאן?!

"מעבר לזה שהבהרתי לך בדיוק מי יכול לדבר איתך, היחידים שיכולים לנסות הם דומים אחרים וגם זה דרכי. גיא לא דום."

"מה? אז למה הוא כאן? חשבתי שאמרת שרון לא יכול להיכנס למועדון, שגיא יתצפת בחוץ. איך גיא נכנס בכלל למועדון אם הוא לא דום?"

"הוא נכנס עם כרטיס חבר המועדון שלו כמובן."

"אדוני, אני לא מבינה כלום ואתה לא בדיוק מקל עליי." אני אומרת לו בחוסר סבלנות, אין לי עצבים לשיט הזה עכשיו, אני חייבת להבין.

"גיא סאב." מה?

גיא סאב. גיא סאב…. לא, לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה בראש שלי, זה פשוט לא נקלט. גיא סאב! ההר אדם הזה סאב? מי לעזאזל מסוגלת לשלוט בו? למי יש בכלל אומץ לנסות?!

"ערב טוב, סשה." איתמר פונה לדומית בלונדינית מהממת שנעצרת לידינו.

"ערב טוב, איתמר, הייתי חייבת לגשת ולהחמיא לך על הסאבית היפיפייה שלך, מעולם לא ראיתי אותה כאן, היא חדשה?"

"היא חדשה כאן, אבל לא בחיי. אלינה שלי כבר מעל לעשור." הוא עונה לה בנועם כאילו שהוא לא זרק לי כרגע פצצה. אני לא מצליחה להתאושש מהגילוי והשיחה שלהם נבלעת עם המוזיקה ברגע.

גיא סאב, זה פשוט הזוי.

"אלינה, תכירי את סשה, היא אחת הדומיות הוותיקות ב'מפלט' וחברה מאוד טובה שלי, את יכולה להגיד לה שלום."

"נעים מאוד." אני אומרת לה בנימוס, אני לא מעזה לפנות אליה בשם הפרטי שלה, אמנם היא חייכנית ונחמדה, אבל היא עדיין דומית.

"נעים גם לי, אלינה, אין ספק שמחכה לך לילה מעניין." היא אומרת עם חיוך והולכת.

איתמר מסתובב בחזרה אליי ומסתכל עליי ברצינות. "סאבית, תתאפסי על עצמך, את לא מרוכזת וזה מתכון לצרות. כן, גיא סאב, כן, זה מוזר לכולנו, תהיי בטוחה. רק אני ועידן יודעים ואני מצפה ממך לשמור על זה בסוד. הוא כאן הערב בשביל לטפל ברון ולא בשביל לשחק, הוא עושה סיבובים בתוך המועדון ויש לו צוות בחוץ.

תנשמי עמוק, תשתי את המים שלך ותחזרי לעניינים, אני לא רוצה להתעסק במשמעת הלילה, נשמור את העונשים לסשן הבא."

אוקיי, אוקיי, תירגעי אלינה, הוא צודק, את חייבת להתאפס על עצמך ולא לעשות פדיחות. אני שותה מבקבוק המים וממשיכה ללכת עם איתמר עד שאנחנו נכנסים לחדר פרטי, החדר השחור.

 

איתמר

הייתי צריך להזהיר אותה לגבי גיא, אמרתי לה מראש שהוא יהיה באזור כי הוא אחראי על כל הנושא של רון אבל לא הסברתי לה שקיים סיכוי שהוא ייכנס למועדון ולא הכנתי אותה למפגש הבלתי נמנע ביניהם.

אם היינו נפגשים בחוץ בוודאי שהייתי מצפה ממנה לחבק אותו ואני בטוח שגיא היה מחבק אותה בחזרה וגם היתה מתפתחת ביניהם שיחה, אבל לא בתוך "המפלט", לא כשאנחנו בתוך סצנה. הטעות של שנינו ואני מעדיף לא להתעסק בזה הלילה, אני אסביר לה הכל במפורט מאוחר יותר, עכשיו אני רוצה להתעסק נטו בהנאה.

החדר השחור נקרא כך מהסיבות הברורות ביותר, הכל שחור בתוכו, הקירות, הריהוט וגם הצעצועים, רק התאורה האדמדמה עוזרת לזהות איפה הכל נמצא. החדר מושלם בשביל אלינה, אדום זה הצבע האהוב עליה והשחור של הסביבה מדגיש את הלובן של העור שלה.

החדר גדול ויש בו כמה אזורים, הבמה המרכזית, פינת הישיבה והמיטה.

אני עוזב אותה במרכז החדר ומתיישב על כורסא שפונה לכיוונה, אני יודע מה עומד לקרות, תכננתי הכל, אבל היא לא יודעת. הניסיון שלה מונע ממנה לשאול שאלות שגם ככה לא היו נענות, היא ממתינה בסבלנות.

כשהדלת מאחוריה נפתחת, העמידה שלה נהיית זקופה יותר ולרגע היא עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. אני מחייך אליה כשהמבט שלה חוזר אליי והיא מחייכת בחזרה. סוף סוף.

עידן נעמד מולה והיא מסתכלת עליו במבט רגוע וקצת משועשע, הוא מחייך אליה ונותן לה נשיקה קטנה על השפתיים.

"את בסדר?" הוא שואל אותה בשקט.

"כן, אדוני, יותר מבסדר."

התשובה שלה מספקת את שנינו והוא מנשק אותה שוב, הפעם לא בעדינות. הוא תופס את הפנים שלה חזק ומנשק אותה בתאווה מוחלטת, הנשיקה ארוכה ונראה שהיא נהנית ממנה בדיוק כמוהו.

כשהוא משחרר לבסוף את הפנים שלה, השפתיים שלה אדומות ונפוחות ונראה שעידן מאוד מרוצה מעצמו.

הוא תופס את תחתית השמלה שלה ומתחיל להעלות אותה למעלה, מגלה לשנינו באטיות את הגוף העירום היפיפה שלה.

הוא זורק את השמלה לצד ואלינה עומדת מולו בביטחון מלא, היא יודעת שהיא נראית מדהים והיא מרגישה בנוח עם עצמה, עם העירום שלה ואיתו.

"את כל כך סקסית סאבית, אני הולך ליהנות לכסות את העור הלבן שלך בפסים אדומים. אמנם אני רוצה להיות בתוכך כבר הרבה זמן, אבל יותר מהכל אני רוצה לשחק איתך. את רוצה לשחק איתי?"

"כן, אדוני."

"מעולה." הוא מרים את הידיים שלה ומותח אותן לשלשלאות שתלויות מהתקרה, קושר אותה במיומנות ולוקח צעד אחורה. הוא מסתובב אליי ושואל אותי עם המבט שלו, ללא מלים אם הוא יכול להמשיך, אני מסמן לו את אישורי והוא נצמד אליה שוב, מעביר את הידיים שלו על הגוף העסיסי שלה.

הידיים שלו בכל מקום, עוטפות את הצוואר שלה, לוחצות לכמה רגעים ומשחררות, יורדות לחזה הסקסי, לפטמות הוורודות. הוא צובט אותן בכח והיא גונחת. אני רואה את הראש שלו יורד באטיות עד שהשפתיים שלו נסגרות סביב פטמה זקורה והוא נושך אותה עד שהיא צועקת.

לאחר מכן הוא מרגיע את הכאב עם הלשון שלו, מלקק ומוצץ אותה עד שהיא גונחת שוב. הוא נותן את אותו הטיפול גם לפטמה השנייה ואלינה מתחילה להזיז את האגן שלה בתנועות לא נשלטות.

"אני הולך לקשור צעיף עדין על העיניים שלך, סאבית, אני רוצה שתסמכי על שאר החושים שלך הלילה." הוא אומר לה וחוסם את חוש הראיה שלה. הצעיף שחור כמו החדר והיא נראית כמו יצירת אומנות.

הוא בוחר שוט ארוך מעמדת הצעצועים ומצליף בו פעם אחת על הרצפה, מפחיד אותה בכוונה עם הרעש והיא קופצת. עידן מת על משחקים פסיכולוגיים.

"את מפחדת, סאבית?" הוא שואל אותה בקול זדוני ומתנשא.

"לא, אדוני."

"את צריכה." הוא עונה לה ברצינות מוחלטת.

עידן מצליף עוד כמה פעמים ברצפה ולבסוף כשהשוט פוגע לראשונה בבטן שלה, היא צורחת מהכאב ומההפתעה. פס אדום מופיע ישירות על העור העדין שלה ולמרות שהזין שלי עומד בערך מהרגע שנכנסנו לחדר, זה הרגע שבו אני באמת מתחיל להיכנס לעניינים.

אנחנו אוהבים להכאיב, זה לא סוד ואלינה יודעת את זה, אנחנו סדיסטים והסאביות שלנו תמיד מזוכיסטיות. למרות הצרחה שלה, אנחנו יודעים שהיא רוצה את זה, כי אלינה מזוכיסטית וכי יש לה מילת ביטחון שהיא לא משתמשת בה.

הפסים מתרבים ועידן לא עוצר, הוא מצליף בה שוב ושוב והיא צועקת וגונחת, הבטן שלה, החזה הרגליים, הכל מכוסה רצועות והירכיים הפנימיות שלה מבריקות מהרטיבות שלה, היא נהנית מכל רגע.

עידן מסתובב מאחוריה ומתחיל להצליף בגב שלה, הסבלנות שלי פוקעת ואני קם לעמדת הצעצועים. מצבטי פטמות זהובים מושכים את תשומת הלב שלי ואני מת לקשט אותה.

אני מסמן לעידן לעצור כדי שהגוף שלה יהיה יציב כשאני סוגר סביב הפטמה הראשונה את המצבט, התחושה חדשה ומפתיעה והיא גונחת בהנאה. הפנים שלה צמודות לשלי והיא מעבירה את השפתיים שלה על הלחי שלי. "את יודעת שזה אני, סאבית, גם עם עיניים מכוסות את מבדילה בינינו." אני אומר לה באהבה ועונג.

"אני תמיד אזהה אותך, אדוני, תמיד."

אני מנשק אותה בתשוקה וברגש ומחבר את המצבט השני. "את מושלמת."

המצבטים עוטפים את הפטמות שלה והיא נראית כמו אלה רומית, הגוף שלה מתוח ומכוסה פסים, היא גונחת וצועקת בזמן שעידן ממשיך לסמן אותה.

אני לוקח עוד מצבט קטן ויורד לברכיים מולה, אני מלקק אותה בתאווה ומוצץ את הדגדגן שלה לתוך הפה שלי. "את כל כך טעימה, סאבית, הארוחה החשובה ביותר ביום." אני אומר לה ועידן צוחק מאחוריה בקול, מזכיר לה שהוא עדיין כאן, צופה בי כשאני יורד לה.

אני מחדיר את הלשון שלי לתוכה והיא זזה על הפנים שלי, מתגרה בי ובעצמה. אני נותן לה נשיכה קלה וזז אחורה.

כשעידן מושך את השיער שלה בכח לצד ומנשק אותה, אני מחבר את המצבט השלישי לדגדגן שלה והיא צורחת לתוך הפה שלו. הוא לא נותן לה להסתגל לכאב, לפרוק את עוצמת התחושה בצעקה, הוא ממשיך לנשק אותה עד שהיא נרגעת. "כל הכבוד, חתלתולה." הוא לוחש לה ומנשק לה בעדינות את האף.

אני משחרר אותה בזהירות מהשלשלאות וקושר את הידיים שלה מאחורי הגב. "נעבור לשלב הבא, סאבית." אני אומר לה ומוביל אותה לכורסא שעידן כבר יושב עליה. הוא פותח את הג'ינס שלו, מפשיל את התחתונים ושם קונדום.

אני מסובב אותה עם הגב אליו ומפשק לה את הרגליים. עידן מושך אותה אחורה ומושיב אותה בזהירות עליו, חודר לתוכה באטיות והיא גונחת, מייללת, חתלתולה.

עידן בתוכה והיא זזה קדימה ואחורה, מנסה להרגיש כמה שיותר, לזרז את האורגזמה שלה אבל הוא תופס אותה חזק מהמותניים ועוצר את התנועה שלה. הוא משעין אותה קדימה לכיווני ותופס אותה עם יד אחת על הידיים הקשורות שלה.

הפנים שלה נעצרות בדיוק מול המפשעה שלי ואני כבר מוכן בשביל הפה שלה. "פה גדול, סאבית, עכשיו מגשימים את הפנטזיה האמתית."

היא פותחת את הפה ואני מכניס לתוכו את הזין שלי, הכי עמוק שאפשר בדחיפה הראשונה. במקביל, עידן מכוון את הגוף שלה קדימה ואחורה והגניחות של כולנו מתמזגות.

המחזה הפורנוגרפי משגע אותי, אני יודע עד כמה הצרכים שלנו סוטים מהנורמה, אפילו בשביל בדס"מ. שלישיות זה נושא שכיח, אבל בדרך כלל לא מעורבים בהן אחים, למרות שאנחנו ממש לא הראשונים.

אני לא יודע להסביר למה אני רוצה את זה ככה, למה אני צריך את זה והאם זה יהיה ככה תמיד. אני רק יודע שזה מה שאני רוצה עכשיו יותר מהכל ולשמחתי, זה גם מה שהם רוצים.

אלינה מוצצת אותי לתוכה בכח ובמהירות, מפעילה וואקום עם הלחיים שלה ואני מת לגמור, אני מוכן לאורגזמה כבר כמעט שעה. "היא נוזלת סביבי, איתמר, היא מוכנה." עידן אומר לי בקול מאומץ ורועד.

"תגמרי סאבית, בשביל שנינו." אני מצווה עליה והיא קופצת על עידן בהנאה כשהאורגזמה שלה פורצת, גונחת בקול וסוחטת משנינו את האורגזמות שלנו.

פאק היא מושלמת, היא מושלמת.

כשאנחנו נרגעים אני סוגר את הג'ינס שלי במהירות ומרים את אלינה לידיים שלי בזמן שעידן נפטר מהקונדום. אני מניח אותה על המיטה בזהירות ופותח את הקשר בידיים, מסיר את כיסוי העיניים.

עידן ניגש אליה בזהירות, לבוש ומסודר כאילו לא קרה שום דבר.

"חתלתולה, את מושלמת ויש לאח שלי יותר מזל משכל." הוא אומר לה ונותן לה נשיקה ארוכה ועדינה. היא מחייכת אליו, מסופקת ומנומנמת והוא יוצא מהחדר.

"תשכבי יפה שלי, צריך לטפל בסימנים על הגוף שלך ולשחרר בעדינות את המצבטים."

היא נשכבת על הגב ואני נשכב לצדה. "את יודעת שזה הולך לכאוב, אני אשתדל להקל עליך."

אם יש דבר שכואב יותר ממצבטי פטמות ודגדגן, זה השלב שמשחררים אותם.

אני משחרר בעדינות פטמה אחת ואלינה צועקת בקול ותופסת את הזרועות שלי עם הציפורניים שלה. אני מלקק אותה בעדינות עד שהיא נרגעת ועובר לפטמה השנייה, כשאני מסיים איתה, אלינה גונחת ומתנשפת, הכאב הדליק אותה שוב. מזוכיסטית.

אני מפשק את הרגליים הארוכות שלה ומתמקם ביניהן על הבטן שלי, אני מלקק אותה פעם אחת ומסיר את המצבט במהירות. הצרחה שלה מחרישת אוזניים ואני מוצץ את הדגדגן שלה בעדינות, מלקק אותו, מרגיע אותו עד שהיא מפסיקה להתפתל מכאבים ועוברת להתפתלות מהנאה. אני ממשיך לאכול אותה עד שהגניחות שלה מתעצמות והיא עומדת לגמור.

אני עולה בחזרה למעלה עד שאנחנו פנים מול פנים וחודר לתוכה בכח. "הפעם תגמרי סביבי." אני אומר לה ומזיין אותה ללא הפסקה עד שהיא מתכווצת ורועדת. כשהגוף שלה נשמט אחורה בתשישות מוחלטת, אני יוצא מתוכה וגומר עליה, בין הרגליים שלה, מסמן שוב את הטריטוריה שלי כמו אדם קדמון חסר אינטליגנציה, אני לא מצליח לשלוט בצד הפרימיטיבי הזה ואני גם לא מנסה.

אני לוקח קרם גוף ומעסה את הגוף שלה בעדינות, לא מפספס אף פינה ואף סימן, אלוהים יודע שעידן לא פספס כלום.

הסימנים רותחים ובוהקים אבל עידן מספיק מיומן עם השוט כך שהוא לא בקע את העור ולא הוריד דם. שום דבר לא קבוע, הם ייעלמו בתוך כמה ימים.. נצטרך לחדש אותם.

 

אלינה

הלילה היה מושלם, יותר מדהים ממה שאי פעם דמיינתי. הסשן לא היה ארוך במיוחד ואני יודעת שהם ריחמו עליי כי זאת הפעם הראשונה שלנו ביחד, אני כבר מצפה לפעמים הבאות.

איתמר ואני התקלחנו ביחד במקלחת שצמודה לחדר השחור, הוא ניגב והלביש אותי, סירק אותי ואפילו ייבש לי את השיער, התארגנו בעצלתיים ואנחנו יורדים עכשיו מהלובי בחזרה לחניון התת קרקעי.

"חתיכת זונה!!!!" אני שומעת את הצעקה שניה לפני שאיתמר דוחף אותי מאחוריו ומסתיר אותי מהפנים המטורפות של רון. למרות שהמבט בעיניים שלו מטריד מאוד, האקדח ביד שלו הוא הגורם לאימה שמשתלטת עליי.

"בשביל זה עזבת אותי? בשביל להיות הזונה של שני הסוטים האלה? אני רציתי להתחתן איתך, לתת לך את השם שלי ואת בחרת בזה?"

איתמר לא מגיב לו, לא אומר כלום, רק מחזיק אותי בכח מאחוריו ואני לא יודעת מה לעשות, איפה עידן? איפה גיא?

"תגידי משהו! תסבירי את עצמך!! זה מה שאת רוצה? להיות צעצוע שלהם? לעבור מיד ליד? הבנתי שיש להם עוד אחים, את מתכוונת לעבור על כולם? לתת לכולם לזיין אותך? לעשות ממך צחוק?!"

אני לא שומעת יריה, אני לא שומעת כלום כשרון נופל לאדמה ונקודה אדומה מופיעה על המצח שלו, הנקודה מתמלאת דם שזורם בכמויות על הרצפה. אני לא מצליחה לקלוט את מה שהעיניים שלי רואות.

גיא מתקרב אלינו כשהוא אוחז באקדח עם איזשהו חיבור לקנה שלו, ראיתי את זה בסרטים, משתיק קול.

"קח אותה הביתה, איתמר." הוא אומר לו בקול סמכותי ומבט מלא שליטה, שונה לגמרי ממה שראיתי במועדון. איתמר מציית לו מיד ומתחיל למשוך אותי לרכב.

אני לא מצליחה לזוז, העיניים שלי מרצדות סביב המחזה הנורא, סביב הגופה של רון על הרצפה והצוות של גיא שכבר מתחיל לעשות סדר בעניינים.

"אלינה, אנחנו צריכים לעוף מפה, המצלמות כבויות לעוד כמה דקות בודדות ותכף הן יופעלו שוב. אסור לנו להיות כאן." מצלמות?

"סשה, תיפטרי מהגופה." גיא נותן הנחייה ליפיפייה שראיתי בתחילת הערב. הם מכירים? היא נפטרת מהגופה?

הבלבול וההלם משתלטים עליי ואני מאבדת הכרה.

 

איתמר

"אלינה, ממי, תתעוררי." היא ישנה כבר כמה שעות טובות בדירה שלי, אחרי שהיא התעלפה נשאתי אותה מהר לרכב וברחתי מהזירה. היא התעוררה לכמה רגעים כשהנחתי אותה במיטה ומיד נרדמה שוב. "אלינה, את מתחילה להלחיץ אותי, תתעוררי."

העיניים הכחולות היפיפיות שלה נפקחות ואני מחייך אליה בהקלה.

"איתמר? מה קרה? מה קרה עם רון?"

"אל תדאגי לזה עכשיו אהובתי, רון כבר לא יכול לפגוע באף אחד."

"אבל גיא.. וסשה! הוא חילק לה הוראות אבל היא דומית והוא סאב.. היא תעניש אותו.." יש מצב שהיא קיבלה מכה בראש ולא שמתי לב?

"אל תדאגי לגיא, הוא יכול לדאוג לעצמו וסשה היא חלק מהצוות שלו, כשהם מחוץ ל'מפלט' הם עושים הפרדה בין התפקידים."

"אהמ.. סשה מגניבה, שתעניש אותו….." היא ממלמלת ונרדמת שוב.

איתן – כאב יפהפה – פרק ז

איתמר

"אז אתה מבין עכשיו למה התכוונתי? אנחנו מוגנים, כי אני לא יכולה להיכנס יותר להריון."

אני מניח את כוס הקפה שלי במהירות על השולחן כדי שהיא לא תישמט לי מהיד ותתנפץ על הרצפה. היא לא יכולה להיכנס יותר להיריון, בגלל ההפלה, הגרידה שהיא בחרה לעשות.

עצב וכעס ממלאים אותי, כל אחד מהרגשות נלחם בשני על דומיננטיות. אני מתיישב על הספה בדממה וקובר את הפנים בידיים שלי, העיניים שלי מתמלאות דמעות שאני לא מצליח לעצור.

אני כועס עליה, אני כל כך כועס עליה עכשיו, על ההחלטה שלה, על ההסתרה, על מה שיכל היה להיות.

אני יודע שאין לי זכות לכעוס עליה, היא עברה את כל זה לבד והיא חיה עם הידיעה הזאת שנים, מתמודדת עם הצער.

כבר אמרתי לה שלא הייתי מנסה לשנות את דעתה, שהגרידה באמת היתה בלתי נמנעת בשלב ההוא בחיינו, כך שגם הסיבוך בניתוח היה בלתי נמנע, אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי, אני כועס עליה.

אולי אני פשוט כועס בכללי והיא המטרה הנוחה, אני רק יודע שאני צריך ספייס.

"אלינה, אני לא יודע מה הדבר הנכון להגיד או לעשות כרגע, אבל אני חייב קצת זמן לעצמי, אני לא מצליח לעכל את כל המידע ואני מפחד להגיד משהו שאני לא אוכל להחזיר אחר כך. אני חייב ללכת."

אני לא מחכה לתגובה שלה, אני אפילו לא מסתכל עליה.

אני בורח מהדירה שלה לרחוב ושואף את האוויר הקר של הבוקר לתוך הריאות שלי, מתנשף כמו אחרי ריצת מרתון ומנסה להירגע.

אין לי שום מטרה אבל הרגליים שלי הולכות, אני צריך להיות בתנועה, אני צריך לזוז, לעשות משהו, כל דבר, רק לא לחשוב על מה שהיא אמרה כרגע.

היא לא יכולה להיכנס להריון, אני לעולם לא אראה את הבטן שלה מתעגלת עם התינוק שלנו, אני לעולם לא אלווה אותה בחדר לידה, אני לא אזכה להחזיק את הילדים שלנו בידיים.

פאק!! אני רוצה לצרוח לשמיים על חוסר הצדק, על התוצאות האומללות של המעשים שלנו, מעשים חסרי מחשבה וחסרי תכנון.

אני מתיישב על המדרכה באחת הסמטאות ונשען על עמוד, אני נראה כמו הומלס או כמו משוגע, מזיע, דומע, זועם. אנשים חולפים על פניי וברגע שהם רואים אותי הם עוברים את הכביש לצד השני, אני יכול רק לתאר לעצמי מה הם חושבים.

ברגע אחד של שפיות אני שולח לעמית הודעה. "אלינה צריכה אותך, סע אליה."

הטלפון שלי מצלצל תוך כמה שניות אבל אני לא עונה לו, אני מכבה את המכשיר וממשיך לשבת. אני בטוח שהוא יהיה אצלה בתוך פחות מעשר דקות, למרות הבלבול אני לא רוצה שהיא תהיה לבד כרגע וכרגיל עמית הוא האביר על הסוס הלבן… ואני זה שהורס הכל.

 

אלינה

הוא הלך, סיפרתי לו הכל והוא הלך מבלי להביט לאחור, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, ברור שהוא הלך, הוא גבר בריא ושלם שחשב שהוא מקבל בת זוג בריאה ושלמה כשבפועל הוא קיבל אישה שבורה.

אני לעולם לא אוכל ללדת לו ילדים, להקים איתו משפחה וזה יותר מדי לבקש ממנו, זה יותר מדי לצפות שהוא יישאר איתי כשהעתיד כל כך עגום.

הדפיקה בדלת מעוררת אותי לפעולה ואני רצה לפתוח אותה במהירות האפשרית, עמית, לא איתמר.

"אני מניחה שהוא שלח אותך לוודא שאני לא חותכת וורידים." אני אומרת לו במרמור והולכת להכין לעצמי עוד כוס קפה, את הקודמת שכחתי מזמן.

"בוקר טוב גם לך, קיבלתי ממנו הודעה שאת צריכה אותי, הטלפון שלו כבוי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ולשם שינוי נמאס לי מהכנות של משפחת איתן, הייתי מעדיפה שישקר לי, שיגיד לי שאיתמר התקשר אליו שבור וביקש ממנו לבוא ולשמור על אהבת חייו עד שהוא מצליח לאסוף את עצמו.

"אני מצטערת על הטרחה אבל אני לא צריכה אותך, הוא סתם דרמטי. להכין לך קפה לדרך?"

"אם העיניים שלך לא היו אדומות ונפוחות, אולי הייתי מאמין לך, אבל את נראית כמו הצרות שלי. אז יאללה, תכיני לי קפה ואולי גם איזה ארוחת בוקר ישראלית ותתחילי לדבר." בן זונה.

"אתה חוצפן, אתה יודע?"

"כן. מה יש לאכול?" הוא שואל ופותח את המקרר, מפשפש בין השקיות ומוציא לעצמו מנגו וקיווי. "אני אנשנש פירות בזמן שאת מכינה לי חביתה." הוא אומר עם חיוך ואני מתלבטת בין הרצון לחבק אותו חזק לבין הדחף לדפוק לו מחבת לראש.

הוא לא נותן לי להתלבט יותר מדי, הוא קם ומושך אותי לחיבוק ואני מתפרקת לרסיסים.

"אני לא יכולה להיכנס להריון, עמית, בגיל שמונה עשרה נכנסתי מאיתמר להיריון ועשיתי גרידה, מעולם לא סיפרתי לו, היה סיבוך בניתוח והודיעו לי שאני לא יכולה להיכנס יותר להריון. סיפרתי לו הכל עכשיו והוא הלך, בבקשה אל תשנא אותי גם." אני פולטת את המלים ברצף ובמהירות, נפטרת מהן ומחכה לתגובה. אני מפחדת מהתגובה שלו, אם עמית יפנה לי גם גב, אני לא יודעת איך אני אצא מזה.

הוא לא אומר כלום, רק מחבק אותי חזק יותר בזמן שאני מתייפחת בין זרועותיו.

שנים חשבתי שאולי זה מגיע לי, אולי זה העונש שלי על המעשה הנורא, על כך שבחרתי לסיים חיים. ריחמתי על עצמי, כעסתי על עצמי ובעיקר כעסתי על איתמר, אבל לרגע לא חשבתי איך זה ישפיע עליו, לא חשבתי שיבוא היום ונחזור להיות בקשר, שיבוא היום וננסה שוב. אני מניחה שמעולם לא באמת תכננתי לספר לו.

אני נושמת עמוק ולוקחת צעד אחורה, מרימה מבט לפנים של עמית ומתחילה לבכות מחדש, הוא נראה כל כך עצוב, העיניים שלו רטובות והוא מסתכל עליי ברחמים ואני מתפרקת שוב.

"אני לעולם לא אשנא אותך אלינה וגם איתמר לא שונא אותך, תהיי בטוחה."

"לא, אתה לא ראית אותו, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי, הוא ברח מכאן."

"לא כל האחים שלי חכמים ובוגרים כמוני." הוא אומר לי עם חיוך. "תביני אותו גם, את חיה עם המידע הזה ארבע עשרה שנים, הוא גילה הכל עכשיו, נראה לי שיש לו את הזכות לעכל את המידע בפרטיות, לא?" המלים שלו מרגיעות אותי ואני מצליחה לנשום קצת יותר בקלות.

"מתי נהיית כל כך חכם?" אני שואלת אותו בצחוק והוא חוזר לקלף קיווי.

"זאת ברכה וגם קללה, לא קל להיות מושלם."

 

איתמר

שעתיים ישבתי על המדרכה באמצע הרחוב, שעתיים חשבתי ועיכלתי את כל מה שאלינה סיפרה לי. לא הייתי צריך ללכת, לא הייתי צריך לעזוב אותה ברגע כל כך רגיש אבל אני מרגיש קצת יותר שפוי עכשיו.

אני מדליק את הפלאפון וישר נכנסות כמה הודעות מעמית.

"מה נסגר? למה הפלאפון שלך כבוי?"

"אני בדרך."

"אני אצלה, היא סיפרה לי הכל. היא בסדר."

"איפה אתה?"

"דבר איתי."

אני עונה לו ומתחיל ללכת בחזרה לכיוון הדירה שלה. "הייתי צריך קצת זמן לעצמי, בדרך חזרה."

כשאני נכנס בחזרה לדירה של אלינה, אני מוצא אותה ישנה על הספה בזמן שעמית יושב במרפסת עם ספר ביד.

"אני רואה שאתה מרגיש בבית." אני אומר לו בקנאה מטופשת וחסרת הגיון.

"באמת? אתה מתכנן לעשות שלישיה איתה ועם עידן ואתה מקנא שאני קורא ספר במרפסת שלה?"

אני צוחק מהציניות שלו ומתיישב לידו. "אתה יודע שאלה שני דברים שונים, אמנם אתה לא מבין את העולם שלנו אבל הקשר שלך עם אלינה תמיד יהיה יותר אינטימי מהקשר שלה עם עידן, גם אם באמת תהיה שלישיה."

"אתה צודק, אני באמת לא מבין את העולם שלכם. איך לעזאזל הידידות שלי איתה יותר אינטימית מסקס?" השאלה שלו לגיטימית ואני חושב הרבה לפני שאני עונה לו.

"עולם הבדס"מ מלא בסקס, נכון שאפשר גם לעשות משחקי שליטה וכניעה בלי הסקס עצמו, יש משתתפים שנהנים רק מכאב למשל ולא צריכים בכלל סיפוק מיני, אבל אין ספק שיש המון סקס. ברובו הוא חסר גבולות וחוקים, אנחנו עושים מה שעושה לנו טוב, כל עוד זה בהסכמה מלאה ולא פוגע באף אחד. אנחנו לא מחפשים להבין למה אנחנו צריכים את זה, למה אנחנו שונים, אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו.

אז בשלב מסוים לסקס כבר אין כל כך הרבה משמעות, אם יבוא היום שבאמת אלינה תסכים להשתתף בשלישיה איתי ועם עידן, היא תעשה את זה נטו בשבילי ובשבילה, עידן בכלל לא יהווה חלק מהעניין, באותה מידה אנחנו יכולים לצרף ויברטור. היא לא תשכב איתו כי היא נמשכת אליו והיא בוגדת בי, היא תשכב איתו כי הסטייה מדליקה אותנו, כי זה מה שיחזק אותנו כזוג.

מה שיש לה איתך… היא סומכת עליך מספיק בשביל לספר לך את הסודות הכי כמוסים שלה, היא סומכת עליך מספיק בשביל להירדם על הספה בזמן שאתה אצלה בבית. אתה מרגיש מספיק בנוח בקרבתה בשביל לקחת ספר ולקרוא אותו במרפסת בזמן שהיא ישנה. זה קשר שנכון להיום אפילו לי אין איתה." אני מודה באמת בפניו ומקווה שהוא מצליח להבין אותי.

הוא מהנהן עם הראש וסוגר את הספר, מניח אותו בצד ועוצם את העיניים. אני מחקה את התנוחה שלו ונשען אחורה על הכיסא בדממה.

"אני מצטער." הוא אומר לי אחרי כמה רגעים שקטים.

"כן, גם אני."

 

אלינה

אני מתעוררת על הספה ודבר ראשון שאני רואה זה את עמית ואיתמר יושבים במרפסת שלי, שניהם נשענים אחורה על הכיסאות עם עיניים עצומות.

מצד אחד, אני לא רוצה להפריע להם, הם נראים שלווים, בעולם משלהם. מצד שני, אני לא יכולה להסתתר מהבלתי נמנע.

אני יוצאת למרפסת ושניהם פוקחים עיניים ומסתכלים עליי במבטים זהים, עמית צעיר יותר, רזה יותר אבל אין ספק שלכל האחים יש את אותו המבט.

עמית קם, לוחץ לאחיו על הכתף, מנשק אותי על הלחי והולך. אני לא זזה מהמקום שלי, אני מחכה לצעד הבא של איתמר, הכדור בידיים שלו.

הוא מושיט לי יד שאני לוקחת בהיסוס קל ומושך אותי לישיבה עליו. אני מניחה את הראש על הכתף שלו והוא עוטף אותי עם חום הגוף שלו.

"אני אוהב אותך, אלינה, סליחה שהלכתי."

"איך אתה יכול לאהוב אותי?" אני שואלת מבלי להסתכל עליו. "אני מקולקלת."

הוא מושך את הראש שלי אחורה באגרסיביות ומסתכל עליי בכעס. "את לעולם לא תדברי ככה על עצמך, לעולם."

"זאת האמת, איתמר, אתה לא יכול להכריח אותי לחשוב אחרת דרך שליטה." אני עונה לו בשקט ודמעה סוררת נופלת על הלחי שלי.

"אנחנו יכולים לשבת כאן ימים ולחשוב על כל מה שיכל להיות, לנסות להבין למה זה קרה, למה דווקא אנחנו. להתמרמר ולשקוע בעצב, אבל מה יצא לנו מזה? כלום.

אלינה, את האישה היחידה שיכולה לעשות אותי מאושר, תמיד היית האחת בשבילי ותמיד תהיי. כן, חשבתי שנתחתן יום אחד ויהיו לנו ילדים, אבל אני לא רוצה אותך בשביל הרחם שלך! אני לא רוצה אותך בתור האימא של הילדים העתידיים שלי. אני רוצה אותך נקודה, את אלינה, בשבילי. אם תהיה לנו משפחה משלנו יום אחד או לא, נחליט ביחד בעתיד. יש המון דרכים להקים היום משפחה."

"אבל אם לא הייתי עושה את הניתוח, כל זה לא היה קורה והייתי היום נורמלית."

"לא, אם לא היית עושה את הניתוח, ההיריון היה מתפתח בצורה לא תקינה בחצוצרה שלך וסביר להניח שהיית מתה. תפסיקי להעניש את עצמך על משהו שהוא ממש לא היה בידיים שלך. זה קרה כי זה קרה, אם נרצה בעתיד ילדים, נעשה אותם. אני מעדיף אותך בריאה ולצדי מאשר עשרה ילדים עם מישהי אחרת." אני המומה מהגישה שלו, מההבנה וההכלה, הוא מרגיע אותי, הוא משכנע אותי שהכל יהיה בסדר ולוקח לי זמן לקלוט שהעול שסחבתי כל כך הרבה שנים, מתחיל להתרומם.

"אני אוהבת אותך." אני אומרת לו סוף סוף, אחרי ארבע עשרה שנים וחיוך רחב מתפרש על הפנים שלי.

"כן, אני יודע."

אני צוחקת בקול מהשחצנות המוכרת. "אתה והאחים שלך, אין מספיק מקום בעולם בשביל האגו שלכם."

"אנחנו שומעים את זה הרבה." הוא עונה לי עם חיוך.

למרות שאני לא רוצה להרוס את האווירה, יש עוד דבר אחד שאני צריכה לספר לו.

"אני צריכה לספר לך עוד משהו, דבר אחרון…."

"אני יודע על רון." הוא קוטע אותי לפני שאני מספיקה להמשיך את המשפט.

"מה?? מאיפה? איך?"

"ציפית שאני לא אברר עליך הכל? כשנעלמת חיפשתי אותך הרבה זמן, הפכתי עולמות אבל לא היו לי אז את הקשרים שיש לי היום. לא משנה איפה חיפשתי ולמי שילמתי, לא הצלחנו למצוא אותך. אחרי בערך שנתיים היה נראה שבלעה אותך האדמה ונאלצתי לקבל את העובדה שאת פשוט לא רוצה שום קשר איתי.

לקח לי המון זמן להשתחרר ממך אלינה, ריסקת אותי. אני צריך שתביני כמה את יקרה לי, שאת הדבר הכי חשוב לי, הייתי צריך להגיד לך את זה אז.

כשחזרת, ידעתי ללא צל של ספק שאני לעולם לא אתן לך לברוח ממני שוב, שאני לא מסוגל להשתחרר ממך באמת, שמעולם לא שכחתי. אז עשיתי שיעורי בית והפעם היה לי למי לפנות.

אז כן, אני יודע הכל על רון והוא בטיפול."

למרות שאני רוצה להגיב על כל מה שהוא אמר כרגע, המלים האחרונות שלו מפחידות אותי ואני חייבת להבין על מה הוא מדבר.

"מה זאת אומרת שהוא בטיפול? מה עשית?"

"אני לא עשיתי כלום." הוא אומר בדגש על המילה "אני".

"אז מי כן??" אני שואלת והטונים שלי עולים, אני מרגישה את ההיסטריה מתחילה להשתלט עליי.

"אלינה, תנשמי עמוק ותירגעי, בינתיים אף אחד לא עשה כלום, אבל תהיי בטוחה שהוא יטופל, הוא לעולם לא יפגע בך שוב."

"איך אתה יכול להגיד את זה? מאיפה אתה כל כך בטוח?" לפני שהוא עונה לי, הפלאפון שלו מצלצל ואני רואה את השם "גיא" על המסך.

"הלו." איתמר עונה ואני לא יכולה לשמוע מה גיא אומר לו ועל מה הם מדברים.

"איפה הוא? אני איתה עכשיו, כן, לא זז ממנה. טוב, תהיה איתי בקשר."

גיא, גיא הוא זה ש"מטפל" בו, שמעתי כל מה שיש לשמוע עליו וזה לא הרבה. קריירה צבאית מסווגת, פעילויות מבצעיות, נעלם לכמה חודשים, טס למדינות שונות, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק הוא עושה.

"איתמר, אני לא צריכה שעוד אחד מהאחים איתן יהיה מעורב בבעיות שלי, שלושה זה מספיק וכן אני בטוחה עכשיו שרון הוא הסיבה שעידן היה כאן על הבוקר. למה עירבת את גיא? הוא היה בן שש עשרה כשעזבתי, בקושי היה בינינו איזשהו דיבור, הוא לא חייב לי כלום."

"יצא לך לראות את גיא לאחרונה?" מה זה קשור עכשיו?

"לא, את גיא ואביתר עדיין לא ראיתי. למה?"

"הוא מזמן לא הנער בן השש עשרה שאת זוכרת ולא, הוא לא חייב לך כלום, אבל הוא יודע שאת שלי, אז מבחינתו את משפחה והוא יעשה הכל בשביל המשפחה שלו. כולנו נעשה הכל בשביל לשמור אחד על השני, זה לא חדש לך."

לא, זה לא חדש לי.

"מה הוא אמר לך בטלפון?" אני רואה שהוא שוקל את המלים שלו, מהסס.. "איתמר, בלי סודות, אני מבקשת ממך, היו לנו מספיק סודות."

"רון נצפה בקריות אתמול, גיא לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו בדיוק והוא לא רגוע, אז הוא אמר לי לא לזוז ממך עד שהוא יטפל בבעיה." שוב המילה הזאת, "יטפל", איך גיא מתכוון לטפל ברון? הוא הוכיח לי כבר שהוא לא נשאר בכלא, יש לו יותר מדי כסף וקשרים.

"אז מה עכשיו? אנחנו לא יוצאים מהדירה עד שגיא 'מטפל' ברון?" איתמר מחייך אליי את החיוך הזדוני שאני כל כך אוהבת ואני כבר יודעת שהוא מתכנן משהו.

"למרות שאין לי בעיה לא לזוז ממך ולהישאר נעול בדירה לכמה ימים טובים, כבר קבעתי לנו תוכניות הלילה ב'מפלט'."

"השתגעת?? איתמר, רון לא שפוי, הוא לא מחפש אותי בשביל לעשות סולחה, תהיה בטוח. הוא מחפש אותי כי הוא רוצה לפגוע בי ובכל מי שקשור אליי. נראה לך הגיוני ללכת ל'מפלט' בזמן כזה?"

"מבחינתי זה תמיד הגיוני ללכת ל'מפלט'.. חוץ מזה, הבטחתי לעידן ואני בטוח שאת לא רוצה לגרום לי להפר את ההבטחה שלי."

איתן – כאב יפהפה – פרק ו

איתמר

"מה מילת הביטחון שלך?"

אני שואל את אלינה כשאנחנו עדיין מתנשפים מהאורגזמות המשותפות. אני אתן לה כמה דקות להתאושש ובינתיים אתחיל כבר לתכנן את הסשן.

אני ממהר, אני יודע. זה לא הזמן הנכון, לא פתרנו כלום, יש כל כך הרבה משקעים מהעבר, אבל אני מרגיש עמוק בפנים שדווקא זה מה שיכול לחבר בינינו.

דווקא העולם המשותף שלנו שמצריך כל כך הרבה אמון, יכול לשבור בינינו את הקרח ואולי ליצור בסיס נקי יותר למשהו חדש.

"אדום." היא עונה לי בקול רגוע.

"אדום? ציפיתי למשהו יותר מקורי."

"אני לא מחפשת להיות מקורית, אני מי שאני וזה הצבע האהוב עליי.. אז אדום." היא עונה לי וקמה מהמיטה לכיוון המקלחת.

השיער שלה היה רטוב כשהגעתי והמחשבה שהיא נכנסת להתקלח עכשיו שוב בשביל לשטוף אותי מהגוף שלה, מרגישה כמו אגרוף בבטן.

אני קם ונכנס אחריה, היא עומדת מול המראה בדממה, השיער שלה אסוף גבוה והיא לא זזה, לא מסתובבת אליי.

אני נעמד מאחוריה ומסתכל על ההשתקפות שלנו. היא קטנה, נמוכה והעור שלה כמעט לבן, בייחוד לעומת צבע העור השחום שלי, היא כמו בובת פורצלן. העיניים שלה ענקיות וכחולות והשיער שלה שחור. היא מגיעה לי לחזה, אני עומד מאחוריה ואני גבוה ממנה בראש.

למרות שהשנים השפיעו על שנינו ופער של שבע שנים הוא כבר לא קריטי, עדיין, ההבדלים בינינו ניכרים לעין. היא נראית עדינה ושברירית ואני נראה כמו מתאגרף מקצועי.

"מה את רוצה, אלינה? מה את רוצה שיקרה עכשיו?" מעולם לא שאלתי אותה את זה, היא היתה כל כך צעירה כשהיינו ביחד שמעולם לא נתתי לה הזדמנות להביע את עצמה באמת. הובלתי אותה, הובלתי את שנינו לאן שאני רציתי ולרגע לא עצרתי לחשוב מה היא רוצה.

היא מסתכלת עליי דרך המראה והיא נראית אבודה, היא נראית כמו אותה ילדה בת שמונה עשרה שגנבה את הלב שלי ולקחה בעלות על המחשבות והרגשות שלי. אני רוצה לחבק אותה, להבטיח לה שאני לא הולך לשום מקום, אבל יש לי הרגשה שזה לא מה שהיא צריכה כרגע.

"אני לא יודעת, אני לא מסוגלת לחשוב קדימה."

"את רוצה שאני אלך?" תגידי לא.

"לא."

"למה קמת? למה נכנסת למקלחת?" אני שואל את השאלה שמטרידה אותי יותר מהכל.

"אני חושבת שפשוט רציתי כמה רגעים לבד, לעכל את מה שקורה בינינו, את המציאות. מקלחת נראתה לי כמו הפתרון הכי הגיוני." ההקלה מידית, הידיעה שהיא לא ברחה לכאן בשביל לשטוף אותי ממנה מרגיעה את הלחץ בחזה.

הקול שלה חלש והיא נראית עייפה, מותשת, המחשבות על סשן מתנדפות ואני משנה את התוכניות.

אני מסתובב למקלחון ופותח את זרם המים, מחכה שהם יתחממו ומושך את אלינה פנימה. היא הולכת אחרי ללא התנגדות ודווקא ההתנהגות הזאת מדאיגה אותי.

אני מכוון את הזרם עליה ומתחיל לקלח אותה בעדינות ובאטיות, אני מסבן אותה עם כפות הידיים שלי, עובר על כל פיסת עור חשופה ומתענג על המגע שלה, מתענג על האפשרות להרגיש אותה שוב.

אני מעסה את הכתפיים שלה, את הזרועות, את הגב והיא נושמת עמוק, נרגעת.

אני מוסיף עוד סבון ומעביר יד בין הרגליים שלה, מלטף את השפתיים התחתונות שלה ומכניס לתוכה אצבע בעדינות, מסובב אותה, מפעיל לחץ על הדפנות, קצת יותר עמוק, יותר, עד שהיא גונחת ונשענת אחורה על הקיר.

העור הלבן שלה הופך לאדמדם ואני מהופנט מהסומק שעולה במהירות מהחזה ללחיים. השפתיים שלה לחות ונפוחות ואני רוצה לנשק אותה, לנשוך אותה, אבל אני עוצר את עצמי. זה לא בשבילי עכשיו, זה בשבילה, אני רוצה לעשות לה טוב, להרגיע אותה, לטפל בה כמו שלא טיפלתי בעבר.

אני מוציא את האצבע מתוכה ומקיף את הדגדגן שלה באטיות, הסבון מתערבב עם המיץ שלה והיא מתחילה לנוע עם התנועות שלי, להזיז את האגן שלה בתנועות מעגליות.

הגוף שלי מגיב אליה היום כמו שהוא הגיב תמיד, אין לי דרך להסתיר את המשיכה שלי, היא תמיד תהיה היחידה עבורי. האחת שמרימה אותי הכי גבוה ומרסקת אותי הכי נמוך. השליטה תמיד תהיה בידיים שלה, היא יכולה לעשות בי מה שהיא רוצה ואני תמיד אחזור לעוד.

אני משחרר את הדגדגן שלה ומכוון את האצבע שלי למטה, חולף על פני הפתח שלה וממשיך אחורה לפי הטבעת. אני מפעיל לחץ קל ומשחרר, חוזר לעוד כמה נגיעות עדינות ועוזב. משגע אותה פיזית כמו שהיא משגעת אותי נפשית מהרגע שהחזה שלה גדל והיא למדה מה זה חזיית פוש-אפ.

אני מכניס שוב את האצבע לתוך הכוס הרטוב שלה, מוציא אותה ומכניס אותה לפי הטבעת. היא גונחת בקול ותופסת את הזרועות שלי, מחדירה את הציפורניים הארוכות שלה לתוך העור שלי, שורטת אותי והאיפוק האדיר הופך למלחמת התשה.

אני יורד לברכיים מולה ומפשק את הרגליים הארוכות שלה, מוסיף עוד אצבע, מרחיב אותה והיא משתגעת מהתחושה, היא גונחת ומייללת, זזה על האצבעות שלי, משתמשת בהן לסיפוק האישי שלה ואני עבד לרגליה.

אני מרים את אחת הרגליים שלה על הכתף שלי ומוצץ את הדגדגן שלה, מלקק אותו ונושך אותו בזמן שהאצבעות שלי נכנסות ויוצאות מתוכה במרץ.

אני רוצה להיות בתוכה בכל דרך אפשרית, אני רוצה להרגיש אותה בכל מקום, האובססיה הישנה והמוכרת מרימה שוב את הראש ואני אפילו לא מזייף התנגדות. אני שלה, בגוף ובנפש.

 

אלינה

איתמר מנסה להרוג אותי, אין דרך אחרת לתאר את זה, הוא הורג את ההתנגדויות שלי, את המגננות והפחדים. משתלט על חוסר הביטחון, על חוסר האמון ועל הנשמה שלי.

האצבעות שלו בתוכי והתחושה מטריפה, זה כואב, זה שורף אבל יותר מהכל זה מחרמן. הוא מרחיב אותי, מותח אותי, ממלא אותי ובו זמנית מלקק ומנשק אותי. השילוב של כל התחושות מביא אותי במהירות לאורגזמה נוספת. הצעקות שלי ממלאות את חלל החדר ודוחפות את איתמר למצוץ אותי חזק יותר.

אני צועקת את השם שלו ותחושת שחרור עוטפת אותי, תחושת אופוריה מדהימה. אני מוצאת את עצמי בידיים שלו, הוא עוטף אותי במגבת ונושא אותי בחזרה למיטה. העיניים שלי עצומות, העפעפיים כל כך כבדים שאני אפילו לא מנסה להרים אותם.

איתמר מנגב אותי ומתחיל לעסות את השרירים שלי עם קרם, אני כמעט נרדמת כשהוא הופך אותי לשכיבה על הבטן. הוא מתיישב עליי והזין שלו משתפשף בין הלחיים של הישבן שלי ואני לא מתאפקת, אני מתחילה לזוז שוב, להגביר את החיכוך. לא משנה כמה פעמים אני גומרת וכמה אני עייפה, הוא מצליח להדליק אותי שוב.

הוא עושה לי מסאז' בגב וממשיך להשתפשף עליי, אני רוצה אותו שוב, אני רוצה אותו בתוכי, ממלא אותי עד כאב.

פתאום חום הגוף שלו עוזב אותי ואני רוצה להסתובב ולקרוא לו בחזרה כשאני מרגישה את הלשון שלו על פי הטבעת שלי, אלוהים ישמור, למה זה מרגיש כל כך טוב? למה זה מדליק אותי כל כך?

"איתמר, אני לא יכולה להתמודד עם זה." אני אומרת לו בחוסר אונים מוחלט, אני נוטפת, נוזלת על המצעים שלי מהמגע של הלשון שלו במקום שרוב האנשים מחשיבים לטאבו.

הלשון נעלמת ושתי אצבעות מחליפות אותה, נכנסות לתוכי שוב ואני צועקת, מופתעת מתחושת הלחץ, שלוש אצבעות, לא שתיים. אההה אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה.

האצבעות יוצאות מתוכי והלשון חוזרת ואני עומדת לגמור. "איתמר, אני צריכה אותך בתוכי, אני צריכה אותך."

האצבעות שוב מחליפות את הלשון, הוא משגע אותי. "אני לא מזיין אותך שוב הלילה, אלינה, אני רוצה לענג אותך, אני רוצה לעשות לך טוב, אני רוצה שתביני שכל מה שחשוב לי זה לטפל בך. הצרכים שלך מעל להכל."

"זה הצורך שלי, איתמר, זה מה שאני צריכה ורוצה יותר מהכל, אני רוצה שתזיין אותי ותגאל אותי מהייסורים שלי. אתה משגע אותי!"

"פאק פאק פאק אל תגידי את זה, הבטחתי לעצמי כשהיינו במקלחת שהמשך הלילה הזה הוא רק בשבילך, שאני אעשה לך טוב ותלכי לישון. את מותשת יפה שלי."

"היית צריך לחשוב על זה לפני שהפכת את הגוף שלי לפצצה מתקתקת, לפני שהכנסת את הלשון שלך לתוכי. אני צריכה את זה איתמר, תזיין אותי.

בבקשה, אדוני, תזיין אותי."

אמרתי את המילה הנכונה, "אדוני", הוא נעצר עצירה מוחלטת והאווירה בחדר משתנה. אני נעצרת גם, למרות שהאצבעות שלו עדיין בתוכי, אני לא מסוגלת לזוז עד שאני אקבל את ההוראה.

הוא משעין את הראש שלו על הראש שלי בדממה, מריח את השיער שלי, את הצוואר ומתחיל להזיז את האצבעות שוב, הפעם בעדינות.

"תחזרי שוב על מילת הביטחון שלך, סאבית."

 

איתמר

היא קראה לי "אדוני", היא יודעת בדיוק מה היא עושה והמילה היתה מתוזמנת. שוב הנחתי הנחות ולא התחשבתי בה, חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון בכך שאני אספק לה עוד כמה אורגזמות ולאחר מכן אשכיב אותה לישון, כשבפועל, מה שהיא רצתה והייתה צריכה יותר מהכל, זה סשן.

"אדום, אדוני."

"את צריכה שאני אזיין אותך, סאבית?"

"כן, אדוני."

"איפה את רוצה אותי? בכוס הספוג שלך או בתחת הצר שמוחץ את האצבעות שלי?"

דממה, היא חושבת, שוקלת את המלים שלה. לפי הזרימה שלה עד עכשיו אני מבין שיש לה ניסיון עם סקס אנאלי אבל אין לנו ניסיון משותף בנושא הזה. פשוט מאוד, מעולם לא הספקנו.

"בתחת, אדוני, אני צריכה אותך שם, אם זה מה שאתה רוצה." תשובה מושלמת.

"אני רוצה הכל, אני רוצה להיות בתוכך בכל דרך אפשרית, אני רוצה שתשכחי מה זה להיות ריקה ממני, אני רוצה שתרגישי אותי בתוכך בכל שעות היממה."

אני מושיט יד לשידה שליד המיטה שלה, כבר הצצתי מקודם וראיתי שם צעצועים וחומר סיכה.

"זה בשבילי, סאבית? חשבת עליי כשאבזרת את השידה הזאת?"

"כן, אדוני." התשובה שלה מספקת אותי יותר מהכל, הכנות המוחלטת שנדרשת ומצופה בעולם הבדס"מ לא משאירה מקום להצגות וספקות. השאלות ברורות והתשובות עוד יותר.

"אני שמח."

אני מתמרח בחומר סיכה ומכוון את הזין שלי לפי הטבעת שלה. "אני רוצה שתנשמי עמוק ותשחררי את השרירים שלך, אל תתנגדי לי."

אני מתחיל לחדור לתוכה באטיות ובעדינות, מפחד לפגוע בה, לעשות נזק. ככל שאני נכנס עמוק יותר היא גונחת ומתפתלת מתחתיי.

"את אוהבת את זה, סאבית? את אוהבת להרגיש אותי בתוך הגוף שלך?"

"יותר מהכל, אדוני."

"גם אני, מתוקה שלי, המראה של הזין שלי חודר לתוכך, מרחיב אותך, משגע אותי. אני מתאפק לא לגמור, זה מה שאת עושה לי, זאת ההשפעה שלך עליי. אני מתאפק כמו ילד בן שש עשרה כי הבאת אותי לקצה."

היא גונחת בייאוש. "אדוני, בבקשה תפסיק לרחם עליי, תפסיק עם העדינות, אני יודעת מי אתה, אני צריכה את מי שאתה באמת."

פאקקק היא יודעת מי אני יותר מכולם, היא צודקת.

אני חודר לתוכה בכח, עד הסוף והיא צורחת. אני לא נותן לה להסתגל לתחושה ולכאב, אני מזיין אותה חזק ומהר כמו שהיא מצפה ממני, כמו שהיא צריכה ממני.

החדר מתמלא ברעש הסטירות שהגוף שלנו יוצר בכל פעם שאני נכנס לתוכה בעוצמה, הקולות שלה והמראה שלה מתחתי מכניסים אותי לשיגעון, אני אוהב את האישה הזאת יותר מהכל, אין תחושה בעולם שמשתווה לזה.

אני מזיין אותה עוד ועוד עד שאני מרגיש את הסוף מתקרב. "תגעי בעצמך, סאבית, תשפשפי לעצמך את הדגדגן בזמן שאני מזיין אותך, עד שתגמרי."

היא לא מהססת לרגע ושולחת במהירות את האצבעות שלה לפעולה, אני מרגיש את זה ברגע שהיא מתחילה לאונן מתחתיי, היא מתכווצת סביב הזין שלי עוד ואני מתחנן לכח לעצור את עצמי ולתת לה לגמור ראשונה.

האורגזמה שלה מגיעה בתוך כמה רגעים בודדים ואני ממשיך לזיין אותה בכח עד הצעקה האחרונה שלה. כשהיא נרגעת אני יוצא מתוכה ומתיישב מאחוריה על הברכיים.

"תפשקי את הלחיים שלך בשבילי, סאבית, אני רוצה לראות את מה ששייך לי."

היא מרימה את התחת שלה מעט ועם הידיים מפשקת את עצמה כך שהיא חשופה מולי לחלוטין, ללא בושה וללא מסיכות.

אני משפשף את הזין שלי במהירות עד שזרמים חזקים וחמים של זרע יוצאים מתוכו ואני מכוון אותם ישירות עליה, בין הרגליים שלה, על הפתחים של הגוף שלה. המעשה פרימיטיבי וברברי, אני לחלוטין מסמן את הטריטוריה שלי ואני לרגע לא מרגיש אשם על זה. זה מי שאני וזאת מי שהיא, אנחנו צריכים את זה.

"את שלי, סאבית. את לא תברחי ממני שוב. אני לא אתן לך ללכת, אני ארדוף אחריך עד סוף העולם, את מבינה את מה שאני אומר לך? אני רוצה שתזכרי את המלים שלי ותפנימי את האמת המוחלטת שמאחוריהן, אני לעולם לא אתן לך לעזוב אותי שוב. האם אני ברור?"

"אתה ברור, אדוני."

 

אלינה

אני מתעוררת מהקולות בסלון שלי, קולות של גברים. לרגע אחד קצר פניקה משתלטת עליי, עד שאני מזהה את הקולות, איתמר ועידן, תאומי האופל.

אני קמה בשקט מהמיטה ונכנסת להתקלח, הגוף שלי כואב והשרירים שלי תפוסים. בערך כעבור חצי שעה אני אוזרת אומץ ונכנסת לסלון רעננה ורגועה יחסית. שני פרצופים זהים פונים אליי ואני מגחכת לעצמי על חוסר הצדק בעולם, כאילו שפרצוף אחד מושלם לא היה מספיק, יש שניים זהים בשביל לשגע את המין הנשי.

"בוקר טוב תאומים." אני קוראת להם כמו שקראתי להם בדרך כלל בעבר.

שניהם מחייכים ואיתמר ניגש אליי ותופס אותי לנשיקת בוקר טוב לוהטת ולגמרי לא במקום.

"בסדר אח גדול, סימנת טריטוריה, אתה יכול להפסיק לשאוב את הפנים שלה." עידן צוחק אחרי דקה ארוכה של משחקי לשון עם איתמר וממשיך לשבת בנינוחות על אחד הכיסאות בפינת האוכל שלי.

"הוא גדול ממך רק בשלוש דקות." אני אומרת עם חיוך כשאיתמר משחרר אותי וניגשת לעידן לחיבוק קצר ונשיקה על הלחי.

"כן, אבל אני גדול יותר במה שבאמת חשוב." הוא אומר וקורץ לי.

להפתעתי אני באמת משועשעת מהדיאלוג שלנו ואני מוזגת לעצמי כוס קפה עם חיוך.

"אז, יש סיבה שאתה פה ביום שבת על הבוקר?" אני שואלת את עידן בישירות, אני מניחה שהם לא מתכננים שלישייה כמה שעות בודדות אחרי הלילה הראשון שלי עם איתמר.

"היו לי כמה עדכונים לאחי, אז ניצלתי את ההזדמנות לבדוק איך את נראית על הבוקר." הוא אומר לי באותו טון מפלרטט.

"ו..? מרוצה ממה שאתה רואה?" אני מפלרטטת בחזרה ואיתמר מגלגל עיניים לכיווננו.

"תירגעו ילדים, תשמרו את המשחקים האלה ל"מפלט". עידן, תודה על העדכון, אתה מוזמן לעוף לי מהעיניים." איתמר אומר חצי בצחוק וחצי ברצינות מהולה בקנאה שמפתיעה לדעתי אפילו אותו.

"המסר הועבר." עידן אומר לו וניגש אליי לחיבוק נוסף, הוא מסתכל עליי כמה רגעים, מעביר את המבט הבוחן שלו על הגוף שלי והפטמות שלי מזדקרות ללא שליטה. חיוך מלא בידיעה מתפרש על הפנים הסקסיות שלו ואני יודעת שאני אדומה ממבוכה. "פעם הבאה, סאבית." הוא אומר לי ויוצא מהדירה עם הליכה מלאה בביטחון.

המבט שלי קופץ לאיתמר שנשען על הקיר עם כוס קפה ביד ומסתכל עליי בדממה. כמובן שהוא ראה את התגובה שלי לפלירטוט של עידן ואין לי מושג איך הוא מרגיש לגבי זה.

"אז מה היה כל כך חשוב שעידן הגיע לכאן על הבוקר?" אני שואלת אותו בתקווה לדחות את השיחה הבלתי נמנעת למועד יותר מאוחר.

"סתם משהו שאנחנו עובדים עליו, נושא רגיש שביקשתי לקבל עליו עדכונים פנים מול פנים."

"אוקיי.."

"אלינה, למה התכוונת אתמול כשאמרת ששנינו מוגנים? כששאלתי אותך אם את על גלולות."

השאלה תופסת אותי בהפתעה מוחלטת ואני מרגישה חולשה בברכיים.

"אני לא רוצה לדבר על זה כרגע, איתמר."

"אני הבטחתי לך משהו הלילה, הבטחתי לך שאני לעולם לא אתן לך ללכת ממני שוב ואני מתכוון לקיים את ההבטחה הזאת, אבל אני צריך בתמורה את הכנות שלך. אני לא חי באיזשהו סרט שהכל בסדר בינינו רק כי העברנו ביחד לילה ראשון. אני יודע שהכל עוד לפנינו, אני יודע שיש עוד טינה ומשקעים, מצד שנינו. אבל אני בפנים, אני כל כולי איתך ואני צריך לדעת שזה הדדי, שלפחות תנסי לתת לנו בסיס חזק וישר.

אז אני מבקש ממך להסביר לי למה התכוונת."

 

אלינה, גיל שמונה עשרה

"הכאב לא עובר, שני, הם אמרו שזאת פרוצדורה לא מסובכת ושאני אמורה לצאת עוד היום הביתה אבל הכאב רק מתגבר. אני לא מבינה מה קורה." אני אומרת לשני בפחד ולוחצת על לחצן הקריאה לאחות.

אחרי כמה רגעים הרופא נכנס לחדר שלי ולפי המבט שלו אני מבינה שמשהו מאוד לא בסדר.

"אלינה, מה שלומך?" הוא שואל אותי בחיוך מהוסס.

"פשוט תגיד לי מה קרה, דוקטור, ברור לי שמשהו לא תקין."

"את רוצה אולי להתקשר לאימא שלך? למישהו מבוגר שיהיה לצדך?"

"לא, מי שרציתי שיהיה כאן, נמצא כאן. אני מעל גיל שמונה עשרה כפי שאתה יודע טוב מאוד ואני מבקשת ממך להתחיל לדבר." הוא מהנהן עם הראש פעם אחת ומרים ערימה של מסמכים.

"היה סיבוך במהלך הניתוח, אלינה, כנראה שרופא הנשים שלך לא ראה באולטרסאונד שהיית בהריון עם תאומים. התאומים לא היו זהים, אחד העוברים היה בשק שנמצא מחוץ לרחם, בחצוצרה ליתר דיוק והיא נקרעה, גילינו את זה רק במהלך הניתוח ונאלצנו לבצע כריתת חרום."

"מה זה אומר? אני לא מבינה מה זה אומר." אני אומרת לו על סף היסטריה ושני תופסת את היד שלי בכח.

"זה אומר שהסבירות שתיכנסי להריון טבעי בעתיד היא אפסית."

 

אלינה, הווה

"אז אתה מבין עכשיו למה התכוונתי?" אני שואלת את איתמר עם פנים אדומות ורטובות. "אנחנו מוגנים, כי אני לא יכולה להיכנס יותר להריון."

איתן – כאב יפהפה – פרק ה

אלינה, לפני חצי שנה.

הצמיגים ברכב שלי מפונצ'רים, שוב. עלי כותרת אדומים מפוזרים בכניסה לדירה שלי ואני לא מצליחה לשלוט בדחף להקיא.

הפחד משתלט עליי ואני מספיקה רק להתכופף מעל אחד העציצים ולרוקן לתוכו את תוכן הקיבה שלי.

לא שוב, אלוהים לא שוב.

הכרתי את רון בגיל עשרים ושבע ובהתחלה הכל היה נראה מושלם, לא בדיוק מושלם, אבל נוח ובטוח.

הוא היה מהנדס תוכנה בחברה שעבדתי בה בזמנו, בחור נאה, בן גילי, ביישן ומנומס. הוא היה ההפך הגמור מאיתמר וזה מה שמשך אותי יותר מהכל.

יצאנו כמה חודשים בודדים עד שהפערים בינינו היו בלתי ניתנים לגישור והבנתי שאני לא יכולה ולא צריכה להתפשר על בן הזוג שלי רק בשביל לא לחשוב על העבר. נפרדתי ממנו והוא לא קיבל את זה בצורה יפה, בלשון המעטה.

בהתחלה הוא חיזר אחריי במרץ, שלח לי פרחים, המון פרחים, ורדים אדומים. הפתיע אותי במשרד על בסיס יומי עם מתנות ובקשות להזדמנות נוספת.

אבל אחרי כמה שבועות שסירבתי לו, הפרצוף האמתי שלו התגלה וההטרדות החלו.

שיחות טלפון ממספר חסוי, ללא מלים, רק נשימות כבדות. "הפתעות" מחוץ לדירה שלי כמו עלי כותרת אדומים מרוסקים. שריטות על צד הרכב שהפכו מהר מאוד לצמיגים קרועים, מראות מנופצות ועוד.

לא נתתי לפחד להשתלט עליי, התקנתי מצלמות בכל מקום ותפסתי אותו על חם. העברתי את ההקלטות למשטרה, הוא הואשם בהשחתת רכוש, שילם לי קצת כסף והוצאתי נגדו צו הרחקה.

הוא לא פוטר ממקום העבודה וכמובן שהוא דאג לספר לכולם על היחסים בינינו, רק עם טוויסטים בעלילה שגרמו לי להיראות כמו כלבה נקמנית שמעלילה עליו עלילות שווא. התפטרתי לפני שהיחס כלפיי החמיר ועברתי לאשקלון.

אני עובדת כבר שנתיים בסלון יופי מוכר בעיר, יצרתי חברויות חדשות, אפילו יצאתי לכמה דייטים והיה נראה שמצאתי את המקום שלי, שסוף סוף יש לי קצת שקט… עד עכשיו.

אין לי ספק לגבי המשמעות של עלי הכותרת והצמיגים שלי, זה בטח שלא צירוף מקרים. רון מצא אותי ואני לא יודעת אם צו הרחקה יעצור אותו הפעם.

 

איתמר

"רון מאיר" זה השם של הסטוקר של אלינה, זה לקח יותר זמן מהצפוי אבל בסוף איש הקשר שלי הצליח להוציא את הפרטים שלו.

הם יצאו ביחד כמה חודשים וכשהיא נפרדה ממנו הוא איבד את זה לגמרי. הטריד אותה, השחית את הרכוש שלה והתעלל בה נפשית.

אני רוצה לרצוח אותו, אני רוצה לגרום לו לשלם על המעשים שלו אבל יש בעיה אחת, הוא נעלם.

שנתיים אחרי צו ההרחקה הראשון היא הוציאה צו הרחקה שני ותוך כמה ימים עזבה את העיר וחזרה לכאן, הוא נעלם ואני לא מצליח לקבל יותר פרטים על המקרה השני.

המחשבות שלי מתרוצצות, אני דואג לה, אני מנסה להבין מה היא עברה בשנים האלה, אני מנסה לגלות מה באמת קרה עם הרון הזה והדרך הכי פשוטה היא לשאול אותה, אבל היא שונאת אותי עכשיו וקשה לי להאמין שהיא תנדב מידע.

"מה גילית?" עידן שואל אותי בארוחת הצהריים.

"גיליתי את השם שלו אבל יש יותר מדי קצוות פתוחים, אם המקרה השני היה כמו הראשון אז היא לא היתה חוזרת הביתה. היא הבהירה לי שזה הדבר האחרון שהיא רצתה אז אני מאמין שקרה משהו נוסף ורציני יותר שהפחיד אותה וגרם לה לחזור למקורות."

"אז אנחנו צריכים לברר מה קרה בדיוק, אם הבן זונה הזה פגע בה, אנחנו צריכים לטפל בו." אני לא יודע אם זה בגלל שאנחנו אחים או בגלל שאנחנו אחים תאומים, אבל תמיד היינו ככה, בעיה של אחד מאתנו הפכה לבעיה של שנינו. מטרה של אחד מאתנו היא המטרה של שנינו ונעשה הכל בשביל לעזור אחד לשני.

"אני לא מוצא אותו, אחרי צו ההרחקה השני הוא נעלם מעל פני השטח. חשבתי שאולי הוא מת אבל אין תעודת פטירה על שמו."

"אם כך, צריך לפנות לגיא בנושא, אין בן אדם שהוא לא יכול למצוא."

"כן, אין ברירה, פשוט לא רציתי לערב אותו." אני אומר בכנות. הקריירה הצבאית של גיא מסווגת ומלאה בסודות, אבל שמענו מספיק בשביל לדעת שיש לו את כל הקשרים ההכרחיים בשביל למצוא את מי שלא רוצה להימצא.

"איתמר, אנחנו תמיד נראה אותו בתור האח הקטן, תמיד נרצה לגונן עליו. אבל בוא נודה באמת, גיא הוא זה שיכול לגונן על כולנו, הוא מזמן לא הילד הקטן שדאגנו לו. חוץ מזה, כולנו מעורבים בסיפור שלך עם אלינה כמו שהיינו מעורבים בסיפור של אביתר עם שירה, בשביל זה יש משפחה."

אחרי הארוחה התפצלנו כל אחד לסידורים שלו וחשבתי הרבה על מה שעידן אמר. גיא בן שלושים, הוא כבר שתיים עשרה שנה בצבא וכבר מזמן אין לנו מושג מה התפקיד שלו, מה באמת הוא עושה, אז כולנו מניחים שזה רציני, מאוד. אני לא יכול להמשיך להסתכל עליו מעיניים של אח גדול שרק רוצה להקל על העול שלו וכרגע אני צריך את העזרה שלו.

"הלו."

"גיא, אני צריך טובה."

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

אני מתעוררת בבית החולים, מטושטשת וכאובה. זהו, זה מאחוריי, אין תינוק, החיים שאני ואיתמר יצרנו הסתיימו.

"הי יפה שלי, איך את מרגישה?" שני שואלת אותי בעדינות ורק עכשיו אני שמה לב שהיא יושבת על הכיסא ליד המיטה שלי. היא היחידה שידעה על ההיריון ועל הכוונה שלי לסיים אותו, אז היא ליוותה אותי היום.

אני רוצה לענות לה שאני בסדר, שכואב לי אבל אני בסדר ואני שמחה זה מאחוריי אבל לפני שהמלים יוצאות לי מהפה אני פורצת בבכי בלתי נשלט.

אני בוכה על החיים שהיו ואינם עוד, על כל מה שהיה יכול להיות, על החלומות והתקוות שהתנפצו ובעיקר על הילדה שהייתי לפני איתמר איתן ושאני כבר לא אהיה לעולם.

אני מקללת אותו מתוך עמקי נשמתי ומאחלת לו שיסבול כמו שאני סובלת עכשיו, שירגיש את עוצמת הכאב והעצב, שיתמוטט תחת עול האשמה. אני שונאת אותו, אני אשנא אותו לנצח!

שני עולה על המיטה ומתיישבת לידי, מחבקת אותי בלי מלים ונותנת לי להתפרק עד שהדמעות מתייבשות.

אני רוצה לצאת בהצהרות דרמטיות וקשוחות על כך שזו הדמעה האחרונה שאני אי פעם אזיל בגלל איתמר, אבל אני יודעת שזה יהיה שקר, הכחשה. אני יודעת ללא צל של ספק שאני עוד אבכה בגללו המון, כרגע זה מרגיש לי כאילו העצב לא יחלוף לעולם.

"אני לא יודעת מה הדבר הנכון להגיד לך כרגע אהובתי, אני לא יודעת איך להקל עליך, אבל אני יכולה להבטיח לך מכל הלב שאני תמיד אהיה כאן בשבילך, את לא לבד. אני אוהבת אותך."

שני אומרת לי ותחושת האשמה רק מתגברת, התיקים שלי כבר ארוזים ומחר אני עוזבת. נותרו לי חודשיים עד הגיוס ואני לא מתכוונת להעביר אותם בקריית אתא כשמשפחת איתן נמצאת בכל פינה.

זה הדבר היחיד שאני מסתירה ממנה, הדבר היחיד שהיא לא יודעת כי אם אני אגלה לה, היא תצליח לשכנע אותי להישאר. שני תמיד מצליחה לגרום לאנשים לחשוב כמוה, להסכים איתה ואני לא רוצה לתת לה את ההזדמנות להוכיח את זה שוב.

"אני אוהבת אותך גם."

 

איתמר

השם של גיא מופיע על צג הפלאפון שלי פחות מעשר דקות אחרי שביקשתי ממנו לברר על רון.

"הלו?"

"הוא היה בכלא, קיבל חמש שנים על תקיפה וניסיון אונס." המלים שלו מקפיאות לי את הדם. תקיפה וניסיון אונס, גיא לא מדגיש שמדובר באלינה, זה מובן מאליו ותחושה של זעם מהול בעצב עוטפת אותי. הוא הטריד אותה, התעלל בה וניסה לאנוס אותה.. אני לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה, מה להגיד לגיא, איך להגיב.

"רגע, מה זאת אומרת 'היה'"?

"הוא הצליח להשתחרר תוך שבוע, יש לו קשרים וכסף."

"אז אתה אומר לי שהוא חופשי? שהתוקף של אלינה מסתובב חופשי?" בגלל זה היא חזרה, הוא הצליח לצאת מהכלא והיא איבדה אמון במערכת המשפט.

"איתמר, אתה רוצה שאני אתערב?" מה זאת אומרת?

"תתערב איך?"

"אני יכול לדאוג לו." אני לא שואל למה הוא מתכוון ב"לדאוג", הכוונה שלו ברורה.

אין לי לבטים מוסריים, אני לרגע לא שוקל את המלים שלי או את ההשלכות. אני רוצה שהוא ישלם.

"כן."

השיחה מתנתקת בלי מלים מיותרות ואני מרשה לעצמי כמה רגעים לעכל את היכולות של גיא, לקבל את העובדה שהוא נמצא עמוק בתוך משהו שאף אחד מאתנו לא מכיר. ההבנה מרגיעה אותי משום מה, אולי כי מגיל קטן כל מה שידענו זה כח ואלימות והידיעה שיש לגיא את שניהם, גורמת לי להפסיק לדאוג לו.

המלים שלו מהדהדות לי בראש, "תקיפה וניסיון אונס".. פאק כמה היא עברה בחיים, כמה היא עברה מהרגע שהיא הכירה אותי.

אם היא לא היתה עוזבת, כל זה לא היה קורה! אם היא רק היתה נותנת לי הזדמנות להסביר את עצמי, לחזור בי מהמילים המטומטמות שרק ילד מתלהב בן עשרים וחמש יכול להוציא מהפה ועוד בסיטואציה הכי לא מתאימה, אז היינו ביחד עכשיו, בלי זיכרונות כואבים.

אם רק לא הייתי אומר לה את מה שאמרתי, אז היא לא היתה עוזבת מלכתחילה.

הפלאפון שלי מצלצל שוב, איש הקשר שלי, הוא בטח רוצה לתת לי עוד מידע על רון.

"הלו."

"איתמר, אין לי עוד מידע על התוקף, אבל מצאתי כמה מסמכים על הבחורה, אם זה מעניין אותך."

"ברור שזה מעניין אותי, אני רוצה לדעת כל מה שאתה מגלה עליה ואין צורך לחפש עוד מידע על התוקף, אני יודע מספיק."

"אוקיי, היא עברה גרידה בגיל שמונה עשרה, יום לפני שהיא עזבה."

 

אלינה

אין ספק שיש משהו מדכא בארוחת ערב ליחיד, כוס אחת, צלחת אחת, כמות קטנה של אוכל, רק אני והשקט. אבל לפחות יש מעט כלים לשטיפה.

אני מתיישבת על הספה, לבושה בפיג'מה, השיער שלי רטוב אחרי מקלחת ארוכה ומרימה ספר מתח שקניתי אתמול כשפעמון הדלת מצלצל.

הפחד המוכר עולה בי שוב, אולי זה רון, אולי הוא כבר מצא אותי ואני מתנחמת בידיעה שהבית מאובטח כמו כספת בבנק. אני הולכת בדממה לדלת ומציצה דרך העינית על האורח שלי, איתמר.

למה לעזאזל הוא כאן? ביקשתי, התחננתי שיעזוב אותי בשקט אבל כרגיל הוא שם זין על הרצונות שלי. אני שוכחת מהלבוש שלי, מהגופייה הלבנה שהפכה לשקופה מהרטיבות של השיער שלי והידיעה שאני בלי חזייה ופותחת את הדלת בעצבים.

המבט שלו מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, העיניים שלו אדומות ונפוחות, הוורידים שלו בולטים והוא מסתכל עליי בכעס מוחלט. הוא גילה, אני לא יודעת איך אני מבינה את זה מהמבט שלו, אבל אני בטוחה שהוא יודע על הגרידה.

"איך גילית?"

"זה משנה?" הווא שואל בטון נמוך מלא ברגש ונכנס לדירה, ללא הזמנה מצדי יש לציין.

אני סוגרת את הדלת אחריו ומכינה את עצמי נפשית לעימות, אני מניחה שאני מתכוננת לזה מגיל שמונה עשרה, תמיד ידעתי שהיום הזה יבוא.

"לא, אני מניחה שזה לא משנה."

"איך יכולת לעשות את זה אלינה? איך יכולת להיפטר מהתינוק שלנו?!" הוא מטיח בי ואני מרגישה את הכעסים הקבועים צפים.

"למה אתה מניח שהתינוק היה שלך?"

"אל תשחקי איתי משחקים!" הוא צורח עליי ואני מתכווצת לכיוון הדלת. אני יודעת שהוא לעולם לא יפגע בי פיזית אבל הזעם שלו כל כך מוחשי שאני מרגישה שהוא ממלא את הדירה ולא נותר לי מקום.

"מה ציפית שיקרה, איתמר? שאני אבוא אליך חודשיים אחרי שהצעת לזיין אותי ביחד עם אח שלך ואנופף בפניך בבדיקת הריון חיובית?

שאני אדפוק לך בדלת לבושה בשמלת כלה? שאני אשלח את אבא שלי לאיים עליך שתתחתן איתי ותהפוך אותי לאישה מכובדת? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות." עשיתי את הדבר הנכון.

"מה עם הזכויות שלי, אלינה?! מה עם הדעה שלי? זה היה גם התינוק שלי והיתה לי הזכות לדעת שהוא קיים!"

הכעס נעלם ואני נושפת בכבדות, עייפות של עשור וחצי מראה אותותיה ואני מרגיעה את הטונים שלי. "הייתי עושה את זה בכל מצב, איתמר, גם אם היית יודע, התוצאה היתה ידועה מראש. הייתי בת שמונה עשרה, כמה חודשים לפני גיוס, לא הייתי משאירה את התינוק, לא יכולת למנוע את זה."

הטונים הנמוכים שלי משפיעים עליו, אולי מרגיעים אותו. הוא עוצם את העיניים ומרכין את הראש, הוא נראה עייף כמו שאני מרגישה. "זה לא משנה, אני יודע שכעסת עליי, אני יודע שטעיתי, אבל היתה לי הזכות לדעת.

לא הייתי מנסה לעצור אותך, לא הייתי רב איתך או מתווכח, אני מבין את ההחלטה. אבל לפחות הייתי שם לצדך, עובר את זה איתך ביחד. לא היית צריכה לחוות את האובדן הזה לבד."

אני לא רוצה לריב איתו יותר, אני לא רוצה לצעוק עליו, אני לא רוצה לשנוא אותו. הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות עם השנאה שלי שעכשיו אני חסרת יכולת להמשיך את השיחה.

השפה התחתונה שלי מתחילה לרעוד ואני מרגישה את הדמעות ממלאות את העיניים שלי, איתמר מסתכל עליי עם כל כך הרבה כאב שהברכיים שלי מתקפלות ואני נופלת לרצפה.

בתוך שניה אחת הוא על הברכיים מולי, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומנדנד אותי קדימה ואחורה בזמן שאני בוכה כמו שבכיתי באותו יום מקולל.

"כמה אהבתי אותך, אלינה.. כמה אני אוהב אותך עדיין."

המלים שלו מכאיבות לי, אבל אני נותנת לחום הגוף שלו לעטוף אותי, אני נותנת לו לנחם אותי כמו שהוא היה צריך לנחם אותי לפני ארבע עשרה שנים ולראשונה מזה המון זמן, אני נרגעת.

אני מרימה את המבט שלי אליו ובוחנת אותו מחדש, בוחנת את הגבר שהוא היום והעיניים הטובות שלו מצערות אותי. היה יותר קל לדמיין אותו בתור הנבל בסיפור, בתור הזיין, הנצלן, הפוגע, מאשר להודות בזה שאולי הייתי פזיזה, שאולי שפטתי אותו מהר מדי.

שכמו שאני הייתי רק בת שמונה עשרה, הוא היה רק בן עשרים וחמש ולמרות שזה גיל לא צעיר והוא לא היה ילד, הוא עדיין היה צעיר מספיק בשביל לעשות טעויות.

אלוהים יודע שאני עושה טעויות עד היום.

"אני מצטערת, הייתי צריכה לספר לך, לא משנה מה קרה בינינו, היתה לך הזכות לדעת."

הוא מלטף את השיער שלי בעדינות, את הפנים שלי, את השפתיים שלי ואנחנו מתנשקים. אני לא יודעת מי יוזם את הנשיקה וזה גם לא משנה, השפתיים שלו על שלי ואני מתמסרת לרגע.

הנשיקה הופכת לחושנית יותר, הלשון שלו משחקת עם שלי, אנחנו נלחמים על דומיננטיות וכמובן שהוא מנצח. הוא לוקח את השליטה באותה קלות שאני מוסרת לו אותה.

הוא מרים את הגופייה שלי ומוריד אותה ממני, מעיף אותה לרצפה ומסתכל עליי, על הגוף שלי.

המבט שלו אינטימי וסקסי ואני יודעת שאנחנו עומדים לסגור מעגל הלילה.

הוא קם ומושך אותי לעמידה, לוקח את היד שלי ומוביל אותי לחדר השינה.

"נשכח את העבר הלילה, לפחות לכמה שעות." הוא אומר לי ומנשק אותי שוב.

אנחנו עומדים אחד מול השנייה עירומים ואני נהנית מהמראה שלו, מהעוצמה שהגוף שלו משדר, מהביטחון.

הוא מרים אותי בקלות ומניח אותי על המיטה, נשכב מעליי ונושך לי את השפתיים.

"הפעם הראשונה תהיה רגילה, ונילית, אבל הפעם הבאה תהיה סשן, שנינו צריכים את זה."

אני מהנהנת עם הראש להסכמה ומנשקת אותו שוב, כן, שנינו צריכים את זה. אני צריכה שהוא ישלוט בי, אני צריכה שהוא יעניש אותי ויפרוק את התסכול שלו על הגוף שלי, בדיוק כמו שהוא צריך להרגיש אותי נכנעת, נותנת לו הכל בלי לשאול שאלות.

אנחנו בנויים אותו דבר, תמיד התאמנו ואני לא מופתעת מהקלות בה אנחנו מדברים על בדס"מ, זה עולם שהוא טבעי לשנינו.

הוא מנשק את הצוואר שלי, נושך אותי ויורד לפטמות, תחושת המציצה של השפתיים שלו שולחת זרמים בין הרגליים שלי ואני צריכה את הפה שלו שם, אני צריכה אותו בכל מקום.

הוא יודע לקרוא את הצרכים שלי, של הגוף שלי והוא יורד למטה, מנשק את הבטן שלי, את המותניים, עד שהוא מתמקם במקום שבו אני צריכה אותו יותר מהכל.

הלשון החמה והרטובה שלו מלקקת אותי, טועמת כל נקודה ואני מתפתלת מעונג. הוא מוצץ לי את הדגדגן ואני גונחת בקול, מרשה לעצמי להשמיע את ההנאה שהוא גורם לי, הנאה שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.

הוא עוטף אותי עם הפה שלו, נושף עליי אויר חם והתחושה מטריפה, הלשון שלו משחקת עם הדגדגן ואני מתקרבת לאורגזמה. האצבעות שלי משחקות עם השיער המלא שלו, מושכות ומלטפות. אני מקרבת אותו אליי עוד, מצמידה אותו לגוף שלי, הפה שלו משגע אותי.

הוא ממשיך עוד ועוד, מלקק אותי, אוכל אותי עד שאני מגיעה לנקודת השבירה. כשהאורגזמה משתלטת עליי הוא נושך לי את הדגדגן ומכניס לתוכי שתי אצבעות.

אני גומרת בצעקות ונעה במהירות על האצבעות שלו, מכניסה אותן עמוק יותר לתוכי, משתמשת בהן כדי להגיע לעונג המוחלט.

הוא לא נותן לי להתאושש, הוא מושך אותי לעמידה על ארבע מולו ומכניס את הזין שלו לתוך הפה שלי בכח. אין הסתגלות, אין כמה רגעים של ליקוקים עדינים כדי שהגרון שלי ישתחרר. הוא נכנס לתוכי בכח ולא נותר לי אלא לזרום עם השליטה שלו.

אני מוצצת אותו לתוכי, הכי עמוק שאני יכולה, מלקקת אותו בכל פעם שהוא נשען אחורה, יוצרת ואקום עם הלחיים שלי כדי לשמוע את הגניחות שלו, לשמוע את ההנאה שלו.

"פאק אלינה, הפה שלך, התגעגעתי לפה שלך."

הוא ממלמל מילות סגידה ליכולות האוראליות שלי ואני מרגישה כמו מלכת סקס, כמו הדבר הכי טוב שקרה לו. לאיתמר תמיד היתה היכולת לגרום לי להרגיש הכי חשובה, הכי טובה והכי מיוחדת.

בכל פעם ששכבנו הוא הרים אותי לגבהים חדשים, פיזית ונפשית, כנראה בגלל זה הנפילה היתה כואבת כל כך.

לא, אני לא נותנת לעצמי לשקוע בעבר, הסכמנו להפסקה של כמה שעות.

הוא תופס את השיער הארוך שלי בכח, מלפף אותו סביב היד שלו ומזיין את הפה שלי, אין דרך אחרת להגדיר את זה.

הוא לוקח את מה שהוא צריך מהגוף שלי ואני מרגישה את הרטיבות שלי נוזלת לי בין הרגליים.

הוא עוזב אותי בפתאומיות ומשכיב אותי שוב על הגב, מתמקם בין הרגליים שלי, מכוון את הזין שלו לתוך הפתח שלי ונעצר. "קונדום? גלולות?" הוא שואל אותי בקול מאומץ.

"אני מוגנת, הכל בסדר." הוא מסתכל עליי לרגע במבט שואל ואני מבינה שכבר אמרתי לו את זה בעבר, שאני מוגנת ואין מה לדאוג וזה הסתיים בהריון.

הפעם אני יודעת בוודאות שאין לזה סיכוי ואני מרגיעה אותו.

"אל תדאג, שנינו מוגנים."

הוא בוחן אותי עוד כמה רגעים עד שלבסוף הוא מתחיל לחדור לתוכי. התחושה מדהימה, הוא מרחיב אותי, מותח אותי וממלא אותי כמעט עד כאב.

כשהוא מתחיל לזוז בתוכי בכח ובמהירות, אני תופסת את ראש המיטה לתמיכה ועוטפת אותו עם הרגליים שלי.

"אל תרחם עליי הלילה איתמר, אני צריכה את זה חזק."

"את תקבלי את זה מתוקה שלי, תקבלי בדיוק מה שאת צריכה."

הוא מבטיח והוא מקיים, הוא מזיין אותי חזק ובמהירות, לא נותן לי דקה לנשום. הוא זז בתוכי בעוצמות והחזה הכבד שלי קופץ, דבר שמושך את תשומת ליבו מיד.

"נהנה מהמופע?" אני שואלת אותו בטיזריות.

"המופע הכי טוב בעיר ויש לי כרטיסים לשורה הראשונה." הוא תופס את השדיים שלי, מעסה אותם, מלקק ומנשק אותם ואני מרגישה את אורגזמה מספר שתיים מתקרבת.

"עוד איתמר, תן לי עוד."

הוא מוצץ את הפטמות שלי בכח, הופך אותן לאדומות ורגישות וכל הזמן חודר לתוכי, לא עוצר.

"אני עומדת לגמור, אני צריכה עוד!"

המלים שלי משגעות אותו, מכניסות אותו לטירוף של גניחות ותנועות ואני מתענגת על כל תחושה.

לבסוף הוא מרים את אחת הרגליים שלי גבוה וצובט לי את הדגדגן עד שאני צורחת את האורגזמה שלי ומתכווצת סביבו, סוחטת אותו לתוכי.

התחושה המוכרת של הזרע החם שלו נוזל ממני מזכירה לי מחשבות רומנטיות של מתבגרת מאוהבת ואני לא נותנת לעצמי לשקוע בנוסטלגיה.

איתמר היה ונשאר הסקס הכי טוב בחיי, אבל אני לעולם לא אתן לו שוב מקום בלב שלי.

איתן – כאב יפהפה – פרק ד

איתמר

"עמיתי, שכחתי לספר לך שביקרתי את אלינה שבוע שעבר בסלון שלה, היא הקימה מקום יפיפה. היא אמרה שכבר הספקת לבקר אותה." אימא שלי אומרת לעמית בארוחת שישי ואני דוחף עוד כף פירה לפה שלי.

כולם בשולחן יודעים שהיה משהו בינינו לפני שהיא עזבה, אבל עידן הוא היחיד שיודע את כל הפרטים. מבחינתם, היה בינינו משהו קצר וחסר חשיבות ועמית הוא היחיד שאמור להיות מעורב בחזרה שלה לעיר.

"כן, אנחנו יוצאים ביחד הערב האמת, התגעגעתי אליה." הם יוצאים ביחד?

"ברור שהתגעגעת אליה, הייתם בלתי נפרדים שנים! הייתי מופתעת אם לא היית מספר לי שחזרתם להיות בקשר. אתה יודע שהיא רווקה עדיין…" היא אומרת לו עם חיוך מלא משמעות ואני לא יכול לסתום את הפה שלי.

"אימא תעזבי אותו, הם כמו אח ואחות." אני נובח לכיוונה ומיד מרגיע את הטון שלי כשכל המבטים מופנים אליי.

"הם היו כמו אח ואחות לפני מעל לעשור, הרבה דברים השתנו בזמן הזה, איתמר. היא בחורה מאוד מוכשרת וחכמה, אני אשמח לראות אותה שוב בבית הזה ולאו דווקא בתור ידידה של הבן שלי."

הפעם אני מתאפק ולא עונה אבל שוב נעלם לי התיאבון, היא צודקת, הם היו ידידים בעבר ואין סיבה שהיחסים ביניהם לא יתפתחו לכיוון שונה.

אבל הוא לא יעשה לי את זה, נכון? הוא לא ינסה לפתח איתה קשר רומנטי… אמנם הוא לא יודע כמה היא חשובה לי אבל הוא יודע מספיק. הוא היה נוכח בטירוף שלי אחרי שהיא עזבה.

"אימא, איתמר צודק, היא ממש כמו אחות בשבילי ומעולם לא היתה בינינו משיכה, גם עכשיו אין. חוץ מזה, כבר שמתי עין על אחת העובדות שלה."

"באמת??" היא שואלת בהתרגשות ושוכחת לגמרי מאלינה, תודה לאל. "על מיה? הפקידה? היא באמת מקסימה אבל היא נורא צעירה, היא יכולה להיות חברה של התלמידות שלך."

"היא באמת חברה של התלמידות שלי, היא בת שבע עשרה. אני מדבר על הדר, הספרית."

"אוי היא יפיפייה! איזה יופי, היא תצטרף ליציאה הערב? קבעתם משהו?"

"אימא, תנשמי. אני יוצא עם אלינה לבד, לא פניתי אפילו להדר אז אל תזמיני עדיין אולם."

יופי, מצוין. מצדי שיצא עם כל העובדות שלה, רק לא איתה.

"נמאס לי מכם, לפחות אביתר מביא לי נחת." היא אומרת ומלטפת את היד של שירה שמעוטרת כבר ביהלום.

"הייתי בטוח שהאירוסין ירגיעו אותך לפחות לשנה שנתיים לפני שתחזרי לשגע אותנו, כנראה שהייתי אופטימי מדי." מורן אומר לה עם חיוך וכולם מצטרפים בצחוק, חוץ ממני, אני לא מסוגל לראות הומור בשום דבר כרגע. אלינה נפגשת הלילה עם עמית ואני לא מסוגל להישאר מחוץ לזה, אני לא יכול לחכות יותר.

 

אלינה

אני נכנסת לרכב של עמית ואנחנו נוסעים לאחד הפאבים בחיפה, למרות ששנינו השקענו ללא ספק במראה החיצוני שלנו, זה ברור שלא עשינו את זה בשביל להרשים אחד את השני. חזרנו לאותו הקשר שהיה בינינו בילדות, אפלטוני ומלא כבוד ואהבה.

אמנם יש לי אח קטן שקרוב אליי מאוד, אבל עמית הוא האח שלי בנפש, תמיד היה ותמיד יהיה.

"איתמר יודע שאנחנו נפגשים." עמית אומר לי ומחכה לתגובה. אני מסתכלת עליו אבל אני לא מסוגלת לדבר, אז הוא ממשיך.

"אימא דיברה עליך בארוחה, היא סיפרה שנפגשתן אז אמרתי לה שאנחנו יוצאים הלילה."

"היא הגיעה לסלון שבוע שעבר, שאלה אם אני מתכוונת ליצור איתו קשר." אני עונה לו בקול חלש והמחשבות שלי נודדות.

"אז היא יודעת."

"היא יודעת משהו, זה בטוח. לא דיברנו עליו, אמרתי לה שאני לא מתכוונת ליצור איתו קשר ופה השיחה הסתיימה."

"היא לא אחת שתחטט." הוא אומר לי ואני מחייכת אליו בנוסטלגיה.

"כן, אני יודעת."

אנחנו מגיעים לפאב ומתמקמים על הבר, הוא מזמין בקבוק בירה ואני מזמינה קוקטייל פלצני.

"את עדיין שותה משקאות של בחורות?? חשבתי שזה היה פשוט שלב של גיל שמונה עשרה." הוא צוחק עליי ומסיים חצי מהבקבוק שלו בלגימה אחת.

"אני רוסיה, אני חייבת שילוב של וודקה במשקאות שלי, בירה זה לחלשים." אני עונה לו ואנחנו צוחקים.

אנחנו לא מספיקים אפילו להתחיל שיחה לפני שהמבט של עמית משתנה, הופך לאטום והוא מניח את הבקבוק שלו על הבר בתנועה שנראית לי מתוסכלת וקצת עייפה.

אני לא צריכה לשאול אותו מה קרה, יש מולנו מראה וההשתקפות של איתמר מאחוריי מסבירה הכל.

אני מניחה את המשקה שלי ולוקחת כמה נשימות עמוקות, זה מדהים שאחרי כל השנים האלה אני עדיין מגיבה אליו ככה, אני צריכה ממש להתכונן פיזית ונפשית.

עד עכשיו ישבתי על הצד עם הפנים לעמית, אני מסתובבת בכיסא שלי עם הפנים לבר ומפנה לאיתמר את המבט הכי נונשלנטי שאני מסוגלת לייצר, בהתחשב בנסיבות.

"איתמר, טוב לראות אותך." הקול שלי רועד קצת ואני מקווה שהמוזיקה הרועשת מצילה אותי.

"גם אותך." הוא אומר לי והמבטים שלנו מצטלבים ונתקעים, אני לא מסוגלת לזוז ונראה שגם הוא. השנים עשו לו טוב, לא שאני מופתעת, בייחוד אחרי שראיתי את עידן שבוע שעבר. הוא גבר בן שלושים ותשע, הגוף שלו שרירי מתמיד והגובה שלו עדיין מאיים. שיערות שיבה עדינות פזורות על הרעמה השחורה שלו, קמטי צחוק קטנים מעטרים את העיניים ועוצמת האכזבה מאיימת לרסק אותי.

עכשיו שאני רואה אותו, רואה את סימני השנים על הפנים שהיו חקוקות בזיכרון שלי בגיל עשרים וחמש, אני מבינה כמה פספסנו, מה יכול היה להיות בינינו.

את השנים הכי יפות ומשמעותיות בחיינו העברנו בנפרד ותמיד האמנתי שבצדק, שעשיתי את הדבר הכי נכון עבורי, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.

אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליו, אני לא יכולה להמשיך לחשוב על העבר אז אני פונה בחזרה למשקה שלי ומתעסקת בקש, בתחתית, רק לא בעיניים הבוחנות שלו.

"טוב, אני הולך להעסיק את עצמי, עד שאני חוזר אני מצפה מכם להתנהג כמו אנשים בגילכם ולא כמו זוג ילדים." עמית אומר וקם לכיוון הברמנית שמחייכת אליו מהרגע שנכנסנו לפאב.

"הוא אפילו מדבר כמו מורה." אני ממלמלת לעצמי ורואה את איתמר מחייך בהשתקפות שבמראה.

"אלינה, תסתכלי עליי." הוא אומר לי בקול נמוך ומלא משמעות. מיותר להילחם בזה, אני רוצה להקשיב לו, אני רוצה לשמוע את מה שיש לו לומר. אני מסתכלת עליו ושוב מתפלאת מסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי, אהבה, שנאה, כעס, געגוע.

"לא נתת לי הזדמנות, אמרתי משהו מטומטם וחסר התחשבות, אבל הגיעה לי הזדמנות."

"איתמר, בוא לא נדבר על העבר אני…."

"ארבע עשרה שנים, אלינה. נעלמת לארבע עשרה שנים, בלי לומר מילה לאף אחד, אפילו לא לעמית. יש לך מושג מה עבר עלינו כאן? איזה מחשבות עברו לנו בראש?" הטון המאשים שלו מעורר בתוכי זעם שחשבתי שכבר מזמן שמתי מאחוריי.

"הייתי חייבת לעזוב והייתי חייבת ניתוק מוחלט. אני מבינה שקשה לך להבין את זה, אבל פאקינג שברת אותי, איתמר. אתה קורא לזה 'משהו מטומטם וחסר התחשבות', אני ראיתי את זה קצת אחרת."

"אני יודע שאהבת אותי ואת יודעת טוב מאוד שהיו לי רגשות אליך, אבל בין זה לבין היעלמות מוחלטת ליותר מעשור, יש הבדל. את לא ברחת לילה אחרי ההצעה שלי, את ברחת אחרי חודשיים. מה את לא מספרת לי?!"

"אני לא רוצה לקיים את השיחה הזאת, לא הזמנתי אותך לכאן ולא יצרתי איתך שום קשר. אני מנסה לשבת עם ידיד שלי וליהנות מערב מחוץ לבית ואתה הורס לי את זה. אני מבקשת ממך לעזוב אותי בשקט, אני לא מתכוונת להישאר כאן לנצח, הכל זמני, אז אל תעסיק את עצמך במחשבות על היסטוריה נשכחת." הטון שלי החלטי ולא משאיר מקום לספק.

"את באמת חושבת שאני אעזוב אותך בשקט? ככה את מכירה אותי? אני יודע על תל אביב ואשקלון, אני יודע על צווי ההרחקה ובעוד יום יומיים אני אדע את השמות של המעורבים ואת יודעת בדיוק מה אני אעשה.

בגלל זה חזרת לפה? כי ידעת שאני אחקור ואגלה עליך? ידעת שאני אפתור את הבעיה בשבילך?"

"לך תזדיין, אני לא צריכה את הטובות שלך וממש לא חזרתי לכאן בשביל העזרה המפוקפקת שלך. איתמר, אני רצינית, תתרחק ממני, אני לא רוצה שום קשר אליך! אין לך מושג כמה אתה מחוק מבחינתי, מה שהיה בינינו מת ונקבר. סע ל"מפלט", תפרוק את החרמנות שלך על סאבית או שתיים ותשכח ממני." לך מפה, פשוט לך מפה. אני לא יכולה יותר.

"גם על זה אני יודע, על הניסיון שלך בבדס"מ, על ההרפתקאות שלך. אני הייתי אמור להיות המנטור שלך, אני הייתי אמור ללמד אותך הכל על שליטה וכניעה ואת נתת את המתנה הזאת למישהו אחר. ברחת ממני ומההצעה שלי ישירות לתוך אותו עולם בדיוק ואני שובר את הראש בניסיון להבין את הפעולות שלך."

בשלב הזה אני מתנתקת מהסיטואציה לחלוטין, דבר שלמדתי לעשות באותו לילה גורלי איתו, פשוט להתנתק ולרחף למקום אחר, מקום פחות כואב.

אני לא יכולה לסבול יותר את הנוכחות שלו, האהבה והגעגוע נשכחים ואני מתמלאת בכעסים ובעצב.

הוא לא יודע כמה הוא לקח ממני, כמה שילמתי על הפרק ההוא בחיים שלי בזמן שהוא בילה ונהנה.

"אלינה.." הוא פונה אליי הפעם בטון יותר עדין, אולי הוא סוף סוף רואה שאני על סף התמוטטות.

"אני לא אלינה, אני לא האלינה שהכרת לפני כל כך הרבה שנים. עברתי חיים שלמים בעשור האחרון ואין לך מקום אצלי יותר. תעזוב אותי, בבקשה."

 

איתמר

אני גרמתי לכל העצב הזה? המבט החלול שמופנה אליי כרגע מראה לי עד כמה היא באמת השתנתה. כשהיא התווכחה איתי הייתי קצת אופטימי, חשבתי שכל עוד היא עונה ומתווכחת אז אכפת לה, אז יש על מה לדבר. אבל מתישהו באמצע היא פשוט נעלמה, היא התנתקה לחלוטין מהשיחה וממני. היא יושבת מולי עכשיו ובשבילי היא אותה ילדה בת שש עשרה שראיתי כל יום יושבת באיזה פינה עם האף תקוע עמוק בתוך ספר. אבל המבט אחר, המבט שלה מלא ניסיון חיים, מפוקח ומאשים.

היא היתה כל כך יפיפיה וקורנת כשנכנסתי לפאב, היא ישבה על הבר עם אחי וכולם הסתכלו עליה. השיער השחור הארוך והעיניים הכחולות הבהירות יוצרים שילוב מהפנט שאף אחד לא פיספס.

כמה דקות איתי ואין בה טיפת שמחה, היא צודקת, הרסתי לה את הערב.

"אני מצטער, אלינה. אני מצטער…" אני אומר את המלים היחידות שאני יכול לומר עכשיו, אחרי כל השנים. אני מצטער על הכל, על היוהרה שלי, על הפזיזות ועל מה שהיה יכול להיות.

עמית מסתכל עליי מהצד השני של הבר ואני מסמן לו לבוא, שאלינה לא תישאר לבד אפילו לרגע, בטח שלא במצב נפשי רגיש.

הוא עוזב את הברמנית מבלי להביט לאחור וניגש אלינו. "סיימתם?" הוא שואל בטון מודאג.

אלינה עונה לפניי. "סיימנו."

אני קם והולך בצעדים כבדים, לא ככה דמיינתי את המפגש הראשון בינינו. אני נכנס לרכב שלי ונוסע ישירות ל"מפלט", מהרגע שגיליתי שאלינה חזרה לא השתתפתי באף סצנה או סשן ואני לא מתכוון לחזור לזה הלילה.

אני נוסע לשם כי זה המקום היחיד בימינו שאני מרגיש בו מספיק בנוח להיות אני. להסתובב בלי חיוך מזויף על הפנים והומור יבש שדורש ממני יותר ויותר מאמץ מיום ליום.

אני יכול להיות אני הממורמר, הכועס, המאוכזב והעצוב ולאף אחד לא יהיה אומץ לחפור לי.

אני נכנס למועדון ועולה ישירות לחדר הבקרה, אני מתיישב מול המסכים ולראשונה מייחל שמשהו יקרה, מקווה שמישהו יעשה טעות ותהיה לי לגיטימציה לריב, להכאיב.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

עברו חודשיים מאז אותו לילה עם איתמר, הלילה שהוא גילה לי שהפנטזיה הכי גדולה שלו היא לסרסר אותי לאחיו התאום.

ניתקתי איתו כל קשר, סיננתי את השיחות ממנו עד שהוא הפסיק להתקשר וסירבתי לפתוח לו את הדלת כשהוא הגיע לבית של ההורים שלי. אני עדיין רואה את עמית לא מעט, אבל הוא מגיע אליי, אני כבר לא מגיעה לבית שלו.

בדיקת ההיריון מונחת ביד שלי כמו משקולת כבדה ולמרות הגיל שלי, אני מבינה טוב מאוד מה המשמעות של שני פסים.

אני בתוך סיוט, אני בהריון מבחור שפל שמאז ומתמיד ראה אותי נטו בתור צעצוע, משחק שהוא יכול לחלוק בו כאוות נפשו.

דמיינתי את היום הזה, דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה עומדת לצדו מתחת לחופה.

דמיינתי את עצמי מתעגלת, מתרחבת ומגדלת בתוכי חיים חדשים.

דמיינתי אותו כבעלי, כאב ילדיי וקיבלתי סטירת לחי מצלצלת.

אני בת שמונה עשרה ואני בהריון. אני רוצה להתכרבל על המיטה שלי מתחת לשמיכה ולבכות כמה ימים ברציפות, אבל אני לא אתן לדיכאון להשתלט עליי.

אני יודעת שאני בהריון כבר מעל לשבוע, הבחילות תוקפות אותי מהבוקר עד הלילה, היום פשוט עשיתי את הבדיקה. המספר של מעבדת הפסקת ההיריון ביד שלי ואני מחייגת וקובעת תור לגרידה.

הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה ילד ממנו, להיות קשורה אליו ולאחיו לנצח.

שבוע הבא אני עוברת את התהליך ואני עוזבת, לתמיד.

איתן – כאב יפהפה – פרק ג

אלינה

אני מסיימת את ארוחת הצהריים כשמיה, פקידת הקבלה, נכנסת למשרד שלי. "אלינה, מישהי מבקשת אותך בכניסה."

זה קורה לפעמים שנשים נכנסות מהרחוב ומנסות לקבל טיפול מעכשיו לעכשיו, בדרך כלל אין לי זמן ואני מתעקשת לקבוע תור, אבל היום היה לי ביטול אז אני במצב רוח יותר נדיב.

אני יוצאת לקבלה ורואה את האורחת שלי, שרה, אימא של איתמר ועמית. אני נעצרת ולוקחת לעצמי כמה רגעים, אוזרת אומץ, מוסיפה עוד שורת לבנים לחומה שבניתי סביבי ומכינה את עצמי נפשית לשיחה איתה.

שרה היא אחת הנשים היותר טובות שהכרתי, היא אימא נפלאה והיא תמיד התייחסה אליי כמו לבת, אבל לא ראיתי אותה ארבע עשרה שנים.

אני לא יודעת מה נאמר לה אחרי שעזבתי, אני לא יודעת למה היא באמת כאן עכשיו, אבל אני מניחה שאני לא יכולה להסתתר במשרד שלי כל היום, אז אני לוקחת עוד נשימה אחת עמוקה וניגשת אליה.

"הי שרה, מה שלומך?" אני אומרת לה בנימוס ומבוכה.

"אל תהיי כל כך רשמית אהובתי." היא אומרת לי ומושכת אותי לחיבוק אימהי חם. "שמעתי שחזרת והייתי חייבת לקפוץ לביקור, התגעגעתי אליך מתוקה שלי."

"גם אני התגעגעתי מאוד, אני שמחה שבאת." אני אומרת לה בכנות.

אני מכינה לה כוס קפה ואנחנו מתמקמות במשרד שלי.

"אז איפה היית כל השנים האלה?"

"פה ושם, בעיקר גרתי במרכז והתעסקתי במחשבים ותוכנה."

"איך זה מתחבר לסלון יופי בדיוק??" היא שואלת עם חיוך.

"נושא היופי תמיד עניין אותי וגם התעסקתי בו תקופה, אחרי כמה שנים בעבודה משרדית, ברחתי בחזרה למה שאני אוהבת."

אנחנו יושבות ביחד דקות ארוכות ומתעדכנות על השנים האחרונות ומה השתנה, היא מספרת לי בגאווה על ששת הבנים שלה ועל ההתרגשות שלה מהחתונה של אביתר.

אנחנו מדברות על הכל ובעצם על כלום. שתינו יודעות שהשאלה הכי חשובה היא "למה?" ואולי שתינו לא רוצות לענות עליה.

לבסוף אנחנו קמות וחולקות חיבוק פרידה, יש בי דחף לספר לה הכל, להתנצל בפניה ואולי לגרום לה להבין אותי. אולי לספוג ממנה קצת רחמים ופינוק, אבל אני שותקת.

כשהיא פותחת את הדלת כדי לצאת, היא נעצרת ומסתובבת אליי במבט רציני ואני מחכה למלים שלה כמו לנשימה הבאה שלי.

"את מתכוונת ליצור איתו קשר?" אני לא בטוחה למי היא מתכוונת ואני מניחה שהיא מדברת על עמית.

"עמית היה פה לפני כמה ימים, קבענו להיפגש בסוף השבוע."

"אני לא מתכוונת אליו." אז היא יודעת, לפחות משהו.

"לא."

אני בטוחה שהתשובה שלי לא מספקת אותה, אבל שרה מעולם לא היתה חטטנית והיא לא ישירה כמו הבנים שלה.

היא מהנהנת עם הראש פעם אחת ויוצאת. לוקח לי הרבה זמן להתאושש מהמפגש איתה, אבל העבודה קוראת לי ומהר מאוד אני שוקעת שוב בעיסוקים שלי.

למרות שאני מרוכזת בעשייה, אני יודעת בתוך תוכי, שזה לא הביקור האחרון שאני אקבל מבני משפחת איתן.

 

איתמר

הימים חולפים וההתעסקות שלי באלינה הופכת לאובססיה, יש לי כל כך הרבה שאלות וקשה לי לפעול באיפוק, אז אני עושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, אני חוקר.

אני משתמש בכל הקשרים שיצרתי בשנים האחרונות בשביל לברר איפה בדיוק היא היתה בכל הזמן הזה ולמה היא חזרה עכשיו.

נראה שהיתה תקופה של כמה שנים טובות בהן היא גרה בתל אביב ועבדה בהייטק כבוחנת QA. על פניו העבודה היתה מתגמלת, העריכו אותה מאוד והיא יצרה לעצמה חיים יפים ואז ביום בהיר אחד היא הגישה מכתב התפטרות ואפילו עברה דירה. ההתנהגות הזאת מדליקה אצלי נורות אדומות ומעוררת אפילו יותר שאלות.

למה היא עזבה מקום עבודה רציני ומכובד ועברה דירה באותו השבוע? ברור לי שמשהו קרה ויש לי הרגשה שהמשהו הזה מאוד רציני.

אני מקיים עוד שיחת טלפון שבסופה אני מתבקש להמתין כמה ימים לתשובות קונקרטיות. אני יודע שההמתנה תשגע אותי, אבל הייתי במקום הזה בעבר, כבר השתגעתי בגללה פעם אחת, שרדתי את זה אז ואני אשרוד גם הפעם.

עידן מתקרב אליי בדממה ואני תוהה לעצמי כמה זמן הוא עומד כבר במשרד שלי ומה הוא שמע.

"לא יודע מה איתך אח גדול, אבל לי יש דה ז'ה וו." פשוט נפלא, הוא שמע הכל.

"אתה יודע שאני לא יכול להתעלם מהחזרה שלה, עידן."

"אני יודע, אני רק תוהה לעצמי איזה מחיר תשלם הפעם."

כשאלינה עזבה, איבדתי את זה לגמרי. היא תמיד סקרנה אותי, משכה אותי, אבל היא היתה צעירה והחברה הכי טובה של עמית. לא יכולתי לשחק איתה משחקים ולא רציתי לפגוע בה, אז נלחמתי במשיכה אליה.

כשהיא הגיעה לגיל שמונה עשרה, מחסום החוק נעלם ונהיה לי יותר ויותר קשה להתרחק ממנה.

השירות הצבאי שלי התקרב לסיומו ויצאתי יותר הביתה, היא היתה אצלנו על בסיס יומי. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי אותה, הרחתי אותה, שמעתי את הצחוק שלה ורציתי אותה. פאק כמה רציתי אותה.

הידיעה שהמשיכה הדדית, שיגעה אותי יותר. אף אחת מעולם לא הסתכלה עליי כמו שאלינה הסתכלה עליי והתמכרתי למבט שלה.

התקרבתי אליה, למרות שביקשתי ממנה להתרחק ולא לפתח לגביי תקוות שווא, פעלתי בדיוק להפך ולא נתתי לה להשתחרר ממני.

הפכנו לידידים, היא היתה אינטליגנטית ובוגרת והיא פשוט הבינה אותי. המשיכה הפכה מהר מאוד ליותר והתחלתי לפתח כלפיה רגשות. כולם ראו את זה כמובן, במיוחד עמית שהיה כלב השמירה האישי שלה, אבל לא נתתי לו אפשרות להגן עליה מפניי. הוא היה ילד ולא ייחסתי לדעות שלו חשיבות, אפילו לא סיפרתי לו על המחשבות והתוכניות שלי.

סיפרתי לה על עולם הבדס"מ, למרות שהיא היתה בתולה וידעתי שזה יכול מאוד להפחיד אותה. רציתי להיות אני איתה, בלי מסיכות ובלי משחקים.

להפתעתי היא קיבלה בהבנה את הפטיש שלי ושאלה המון שאלות, היא קראה ספרים ומאמרים בנושא ועשתה ממש שיעורי בית כמו התלמידה החנונית שהיא היתה באותו הזמן.

בלילה אחד גורלי, אחרי חודשים של יצירת אמון וחיזוק הקשר בינינו, שכבנו. הייתי עם עשרות נשים מאז ובמאות סיטואציות מיניות שונות, אבל שום דבר לא השפיע עליי כמו הסקס עם אלינה.

התמימות שלה בשילוב עם המיניות הטבעית שנטפה ממנה, יצרו עבורי סוג של סם, רציתי אותה כל הזמן ובכל מקום.

הקשר לא הספיק באמת להתפתח ולהתחזק עד הלילה שבו עשיתי את טעות חיי.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

"תתכווצי סביב האצבעות שלי מתוקה, אני רוצה להרגיש אותך מושכת אותי לתוך הגוף שלך." כאילו שהאצבעות והלשון שלו לא משגעים אותי מספיק, הוא חייב להוסיף גם את המלים המטריפות. לפני כמעט חודש איבדתי את הבתולין שלי… טוב, איבדתי זה מונח מגוחך, מסרתי אותם ברצון מוחלט!! ומאז איתמר לא עוזב אותי בשקט, אני מסמיקה כשאני חושבת על הדברים שאנחנו עושים ביחד בחדר שלו.

הוא מנשק ומלקק כל פינה בגוף שלי, הוא גורם לי לגמור שוב ושוב, הוא משגע אותי, מדליק אותי, מרטיב אותי ואני לא יכולה בלעדיו.

אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.

אני לא יודעת אם זה לגמרי הדדי אבל אני בטוחה שיש לו רגשות מאוד רציניים כלפיי, אין סיכוי שהוא מתייחס ככה לנשים אחרות, אין סיכוי שמישהי אחרת חוותה את כל מה שאני חווה איתו.

אחרי תקופה ארוכה של שיחות על הבדס"מ, הלילה יש לנו התנסות ראשונה ועדינה, אני אזוקה למיטה.

התחושה של המתכת סביב הזרועות שלי מסעירה אותי ואני כבר עכשיו יודעת שעולם הבדס"מ מושלם! הכל פשוט מושלם!

אני גומרת והוא מלקק אותי, מוצץ את הדגדגן שלי והרגישות מעבירה זרמים של חשמל לכל הגוף שלי.

אחרי שאני נרגעת, הוא מטפס עליי וחודר לתוכי בעדינות עד שאנחנו מחוברים בגוף ובנפש.

"את מדהימה, מתוקה שלי, פשוט מדהימה." הוא אומר לי ומתחיל לזוז בתוכי ולנשק אותי בתאווה. אחרי הפעמים הראשונות ששכבנו, הכאב נעלם ונותר רק עונג.

התחושה שלו בתוכי, מרחיב אותי, לוקח אותי, היא הדבר הכי מרגש ועוצמתי שאי פעם חוויתי.

בפעם הראשונה שלנו, השתמשנו בקונדום, אבל אחרי זה סיפרתי לו שאני כבר כמה חודשים לוקחת גלולות ושאפשר גם בלי.

הוא גומר בתוכי ללא שום דבר שמפריד בינינו והחמימות של הזרע שלו שנוזל בין הרגליים שלי, מעוררת בי הרגשת שייכות מוזרה. אני מרגישה שלו, אני מרגישה שהוא תמיד ידאג לי ויטפל בי וזה ממלא אותי בביטחון.

הוא נשכב לידי וכל מה שאני רוצה זה שישחרר את הידיים שלי שאני אוכל לחבק אותו.

"נהנית יפה שלי?" הוא שואל אותי עם הקול העמוק שלו.

"כן, זה היה מדהים." הוא מחייך ומושיט יד לאזיקים שעוטפים את הידיים שלי.

"וזה? איך זה הרגיש?" הוא מביט על האזיקים.

"אהבתי את זה, אני אוהבת להרגיש שאתה בשליטה מלאה, שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה ושאני לא יכולה לעשות כלום בעניין. זה הופך אותי לסוטה? זה מוזר מצדי ליהנות מזה?"

"לא מתוקה, זה טבעי לגמרי, את סאבית מלידה אלינה, אני לא יכול לחכות כבר שנעבור לשלבים הבאים." השלבים הבאים, הוא מדבר על העתיד שלנו, הוא מתכנן תוכניות בשבילנו והלב שלי מאיים לפרוץ דרך הגרון.

"מה השלבים הבאים?"

"השלבים הבאים הם עוד משחקי שליטה, אני אלמד אותך מונחים ודרכי התנהגות, נעבור לענישה והתמודדות עם כאב ויש עוד המון. העולם הזה עצום ויש לנו את כל הזמן שבעולם לחקור אותו. אבל המטרה הסופית שלי ידועה מראש ואני חסר סבלנות להגיע לשם." המטרה הסופית שלו?

"איזה מטרה סופית?" אני שואלת אותו עם הערצה מוחלטת בעיניים.

"אני כבר שנה מפנטז עליך, מדמיין אותך על הברכיים מולי, בזמן שעידן מאחוריך." רגע, מה?

"עידן? אחיך?"

"ברור, את יודעת שגם הוא דום. אני מת לחלוק בך איתו, אני מת שתרגישי מה זה להיות עם שני גברים במקביל, אם את חושבת שעכשיו זה מושלם, אז כששנינו נהיה בתוכך תגלי מה זה לגעת בגן עדן."

פחד, גועל וכאב מתערבבים בתוכי ואני מתאפקת לא להקיא עליו. אני סתם עוד זיון בשבילו, עוד אחת מהפריחות שהוא מביא בלילות וכל האחים שלו צוחקים עליהן אחרי שהן הולכות.

הוא חושב שאני הזונה שלו… שלו ושל עידן. על זה הוא מפנטז? עליי על הברכיים מול שניהם? משרתת אותם כמו בסרט פורנו זול?

הדמעות חונקות אותי, הן עומדות לי בגרון אבל אני נלחמת בהן בכל כוחי. הוא לא יראה אותי מתפרקת, אני לא אתן לו לצחוק עליי כשהוא יבין שבתמימותי חשבתי שאני מיוחדת ושהלב שלי נשבר מהידיעה שאני רק עוד כלי משחק.

הוא לא מודע לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי והוא משחרר לי את הידיים, מעסה לי את האזורים האדומים וממשיך לדבר, לספר על עוד פנטזיות כנראה אבל אני מזמן לא מקשיבה. אני במקום אחר, התנתקתי לחלוטין.

הוא מנשק את המצח שלי, מלטף שוב את השיער ומחבק אותי עד שהוא נרדם. אני מחכה עוד כמה רגעים, מוודאת שהוא באמת ישן וחומקת מהמיטה בדממה.

אני מתלבשת בזהירות ובורחת.

 

אלינה, הווה

הזיכרונות לא מרפים ממני, בעיקר בלילות. איתמר רודף אותי יותר מתמיד, שנים של הדחקה עפות מהחלון ואני שוב אותה ילדה בת שמונה עשרה שחושבת על חתונה בזמן שהגבר שבתוכה מדמיין אורגיות.

בדיעבד, אולי לא הייתי צריכה לברוח, אולי הייתי צריכה לפתוח את השיחה. אבל לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום על העולם הזה, לא ידעתי שסקס מרובה משתתפים זה לא דבר ששמור רק לסרטי פורנו.

היום אני יודעת הרבה יותר על בדס"מ ועל עצמי, אבל בגיל שמונה עשרה, סמכתי עליו שיכוון אותי, שישמור עליי וידאג לי, אם לא מאהבה אז לפחות מהכבוד שחשבתי שהוא רוכש עבורי.

אהבתי אותו וזה לא היה הדדי, רחוק מזה, אז ברחתי ממנו ואחרי חודשיים ברחתי מהבית היחיד שהכרתי, מכל החברים שלי והקמתי לי חיים הכי רחוק ממנו שאפשר במדינה הקטנה שלנו.

לא הייתי חוזרת לכאן אם היו לי ברירות, הייתי נשארת בחור שלי ולעולם לא מתקרבת שוב לאחים איתן, אבל המציאות אילצה אותי לקבל החלטות קשות, דבר שאני לא זרה לו.

אז חזרתי למקום שתמיד הרגשתי בו הכי בטוחה, למרות הכל.

 

איתמר

"ספר לי מה גילית." אני אומר לקול בצד השני של השפופרת.

"ביום שהיא הגישה מכתב התפטרות היא הוציאה גם צו הרחקה בבית המשפט בתל אביב. עדיין לא הצלחתי לפרוץ לתוך התיק עצמו כדי לגלות את השמות והפרטים, אבל זה יקרה בקרוב. היא הוציאה צו הרחקה, שילמה שכירות על הדירה שלה לכמה חודשים קדימה ועברה לאשקלון. שם היא עברה למקצועות היופי, למדה, עשתה הכשרות ועבדה בסלון יופי מוכר בעיר. לפני חודשיים היא הגישה תלונה במשטרה על הטרדה והוציאה עוד צו הרחקה. היא התפטרה שוב מהעבודה, שילמה את השכירות וחזרה לקריות. זה מה שאני יודע בינתיים."

"תודה." אני אומר ומנתק. היא הוציאה צו הרחקה וברחה הביתה, לקריות.

ידעתי שיש סיפור מאחורי החזרה שלה, ידעתי שאחרי כל השנים האלה היתה חייבת להיות סיבה טובה מאוד, אבל לא חשבתי שנגיע לכיוונים פליליים. אני סקרן מתמיד ואני לא מתכוון לעזוב את הנושא עד שכל התשובות יהיו בידיים שלי.

דבר אחד בטוח, כשאני אגלה את השם של האדם נגדו היא הוציאה שני צווי הרחקה, הוא מת.

 

אלינה

הסצנה חוזרת על עצמה, אני מכינה כוס קפה, מרימה את הרגליים על השולחן בסוף יום עבודה עמוס ומטורף והדלת נפתחת. הפעם אני לא מחייכת, אני רק סקרנית, אבל אין לי יותר סבלנות להיות נחמדה ומנומסת.

"קודם עמית, אחר כך שרה ועכשיו אתה. הייתם צריכים פשוט להגיע פעם אחת ביחד כקבוצה ולחסוך לי זמן. לפחות לתת לי לשתות כוס קפה בשקט במקום העבודה שלי."

עידן מחייך את החיוך החצי סקסי חצי זדוני שלו ואני לא יכולה להכחיש שהמראה שלו מעורר תחושה של חום בין הרגליים שלי. זה לא רק בגלל שהוא התאום הזהה של איתמר, זה בגלל מי שהוא כאינדיבידואל. הוא סקסי, הוא יהיר והוא דום, קשה לסאבית ותיקה ומיומנת כמוני לא להגיב.

"היה לך פה שנון כנערה בת שמונה עשרה, עכשיו את ממש ארסית."

"תיזהר שאני לא אכיש אותך." אני מפלרטטת איתו?

הוא צוחק בקול ומתיישב על הספה מולי.

"עידן, ברצינות, אני מותשת. המוניטין שלך הולך לפניך אז מה דעתך לחסוך ממני משחקים פסיכולוגיים ופשוט להגיד את מה שבאת להגיד?"

"משחקים פסיכולוגיים, אני מבין שאת לא מדברת על המוניטין שלי כאיש אבטחה, את מתכוונת למוניטין אחר."

אני לא עונה לו, שנינו יודעים לאיזה מוניטין אני מתכוונת.

"אני מוצא את זה אירוני שאת בורחת מאחי בגלל הבדס"מ אבל חוזרת אחרי ארבע עשרה שנים כסאבית מנוסה."

"אל תתיימר להבין למה עזבתי." אני עונה לו בכנות ובכעס. אף אחד לא יודע את הסיבה האמתית לעזיבה שלי ובאמת שעייפתי מהשיחות האלה.

"אוקיי אוקיי.. לא התכוונתי להכעיס אותך. רק רציתי לשאול לשלומך, לראות אם את צריכה עזרה במשהו וכמובן לברר למה לעזאזל חזרת אחרי כל השנים האלה." ישירות וכנות, זה מה שאני מצפה מהאחים האלה.

"חזרתי בלית ברירה, תאמין לי שזה המקום האחרון שרציתי להיות בו ולפני שאתה ממשיך בחקירה שלך, אין לי שום כוונה ליצור קשר עם החצי השני שלך. שיישאר בצד שלו ואני בצד שלי עד שיגיע הרגע שלי לעבור שוב."

"אז את לא מתכוונת להישאר פה."

"לא, אני כאן עד שאני כבר לא אוכל להישאר, לא פחות ולא יותר. תעשה לי ולאחיך טובה, תדאג שדרכנו לא יצטלבו, זה עדיף לכולם." אם יש מישהו שמסוגל להרחיק בינינו, זה עידן ואני סומכת על היכולת הזאת, למען השפיות שלי.

"אין ספק שאת לא אותה נערה תמימה ורומנטית שהיית." הוא עונה לי בטון מהורהר ושקט.

"לפעמים החיים מאלצים אותנו להתבגר מהר." אני עונה לו באותו טון ומסתכלת לו עמוק לתוך העיניים.

"כן, עם זה אני מסכים."

איתן – כאב יפהפה – פרק ב

אלינה, גיל שש עשרה.

אני דופקת על דלת ביתם של משפחת איתן, כשהיא נפתחת, איתמר ניצב מולי לבוש במדים. הוא קצין באיזושהי יחידה בצה"ל, אני לא ממש יודעת איזה ומה בדיוק הוא עושה, אני רק יודעת שהוא נראה מדהים.

אני תמיד מצליחה להבדיל בינו לבין עידן, למרות שהם תאומים זהים, זה כח העל שלי, אובססיה לכל פרט באיתמר איתן.

"אלינו'ש, מה קורה ילדונת?" הוא תמיד מדבר אליי כמו לאחותו הקטנה.

"הכל טוב." אני עונה במבוכה ונכנסת לבית שאני מרגישה בו הכי נוח בעולם.

"עמית בחדר, לאיזה מבחן אתם לומדים הפעם?"

"היסטוריה." אני עונה ומגלגלת עיניים במירמור כדי לגרום לו לצחוק.

"שנאתי את המקצוע הזה, תחזיקי מעמד, עוד שנתיים והלימודים מאחוריכם." הוא מחייך אליי והולך, לרגע לא מביט לאחור, לא טורח להמשיך את השיחה, אין לו סיבה בעצם.

הוא בן עשרים ושלוש, חתיך על וקצין תותח, בנות נופלות לרגליו, בנות בגילו… לא ילדות בכיתה י'.

אני עולה לחדר של עמית ואנחנו שוקעים בשעות של למידה, אני לא מדברת איתו על איתמר, אני לא שואלת ולא מתחקרת. אמנם הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא בכל זאת בן ואני לא באמת יכולה לשתף אותו בתחושות שעוברות לי בגוף כשאני רואה את אחיו הגדול.

 

הווה

איתמר

אני קופץ לסידורים במרכז העיר כשהשם שלה קופץ לי מול העיניים, "אלינה – סלון יופי". למרות שהשם הזה מעורר בתוכי כל כך הרבה זיכרונות, אני לא מקדיש לו יותר מרגע אחד של התייחסות. אני בטוח שאין קשר בין אלינה שלי לאלינה של הסלון. אלינה שלי.. היא מעולם לא היתה באמת שלי.

אני לא מרשה לעצמי לחשוב עליה יותר מדי, לא ראיתי אותה מגיל עשרים וחמש, היא היתה בת שמונה עשרה. אני כבר בן שלושים ותשע… פאק איך שהשנים חלפו מהר, היא בטח נשואה ואימא, חיה באיזה מושב בבית מרווח עם גדר לבנה ונדנדה בחצר, רחוק ממני ומהעולם הסוטה שלי.

אם יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי משנה כל כך הרבה דברים.. ואולי הייתי משנה רק דבר אחד, רק משפט אחד, או מעשה אחד גורלי.

אני מסלק את המחשבות מהראש שלי וממשיך בדרכי, אין לאלינה מקום בחיי והיא בטח שלא רצתה אותי בחייה.

אחרי שעתיים של התרוצצויות, אני נפגש עם עמית ומורן לארוחת צהריים באחד מבתי הקפה בסביבה. כשאני מתיישב בכיסא שלי, אני מבין שהתמקמתי עם הפנים לשלט של סלון היופי והתיאבון שלי נעלם, אין ספק שההשפעה שלה עליי מעולם לא באמת חלפה.

"איזה קטע שאלינה חזרה, הייתם צמודים כמו תאומים סיאמיים בתיכון. כמה שנים חלפו?" מורן יוצא בהצהרה שמזעזעת אותי וככל הנראה גם את עמית שמסתכל עליו בבלבול.

"על מה אתה מדבר?" עמית שואל אותו בזמן שאני קובר את הפנים שלי בתפריט כאילו שאני לא נאחז בכל מילה שלהם.

"מה על מה אני מדבר? אלינה, אלינה ידידה שלך מהתיכון, היא חזרה ופתחה סלון יופי." הוא אומר בקלילות ומצביע לאותו השלט שתפס את תשומת לבי לפני כמה שעות בודדות.

"אלינה רובינשטיין? המקום הזה שלה??"

"כן, אחי, מה נסגר איתך? למה אתה כל כך המום?" מורן מסתכל על עמית כמו על ילד מטומטם בזמן שהריכוז של עמית עובר אליי.

אני מנסה לעשות פרצוף אדיש ולא מתעניין אבל אני יודע שזה לא כל כך הולך לי, עמית יודע מספיק. יאללה כוס אמק, על מי אני עושה הצגות?

"מורן, תתחיל מההתחלה כי כמו שאתה רואה, אני ועמית קצת בהלם כרגע. אתה בטוח שאתה מתכוון לאלינה רובינשטיין? הידידה הכי טובה של עמית מהתיכון? אותה אחת שנעלמה לפני ארבע עשרה שנים?"

"כן, לא ידעתי שהיא 'נעלמה', הנחתי שהמשפחה שלה פשוט עברה דירה או משהו. שני, חברה של שירה סיפרה לי שהיא חזרה ופתחה את הסלון כאן."

"למה היא חזרה ועם מי?" השאלות יוצאות ממני כמו בחדר חקירות.

"מאיפה אני יודע? לא שאלתי, לא חשבתי שזה כל כך חשוב. פשוט זכרתי שהיא היתה ממש קרובה לעמית והנחתי שהם דיברו כבר או משהו."

"לא, לא דיברנו." עמית עונה בהיסח דעת בזמן שהוא מסתכל גם על השלט. "אני לא מאמין שהיא חזרה ולא ידעתי על זה, הסלון הזה נפתח לפני לפחות חודש ולרגע לא חשבתי שיש קשר אליה."

לפחות חודש? היא חזרה לפני יותר מחודש?

"יש לך מושג אם היא נשואה?" אני שואל שוב, מקווה שאת זה מורן אולי כן יודע.

"וואלה לא, שוב, לא התעניינתי בכלל. אני מאמין שהיא נשואה, היא אמורה להיות בת שלושים ושתיים בערך, לא כולם דפוקים כמונו."

אני לא יודע איך להתייחס למידע הזה, הדחף הראשוני שלי הוא פשוט לקום וללכת לשם, אבל זה הדבר האחרון שאני צריך לעשות.

אני חייב לפעול בזהירות, להבין מה היא עושה כאן בכלל, למה היא חזרה אחרי כל כך הרבה שנים.

"עמית, אתה מתכוון ליצור איתה קשר או משהו?" אני שואל אותו ומנסה להרגיע את הטונים הלחוצים.

"אני מאמין שכן, אני עדיין קצת המום מהמידע אבל אין סיבה שאני לא אקפוץ לביקור, לפחות להגיד שלום."

טוב, ניתן לעמית לעשות את הבירור הראשוני, בארוחת שישי אני אוציא ממנו את המידע ואחרי זה אני אחשוב על הצעד שלי.

"תנסה לברר כמה שיותר."

עמית מסתכל עליי במבט שרואה ומבין יותר מדי, בזמן שמורן מסתכל על שנינו בבלבול מוחלט.

 

אלינה

"מיה, תציעי בבקשה ללקוחות שלנו קפה ועוגיות בזמן שהן ממתינות, מרינה תיכף מסיימת עם הלקוחה שלה, לי זה ייקח עוד עשרים דקות בערך."

השבועות חולפים והעסקים פורחים, העסקתי פקידת קבלה, טכנאית ציפורניים וספרית. אני מתעסקת בעיקר בטיפולי פנים וכל הנלווה לזה.

היומן שלי תפוס כבר חודשיים קדימה ואני מרגישה יותר ויותר שלמה עם ההחלטה שלי לחזור לכאן. לשמחתי, לא נתקלתי באף אחד ממשפחת איתן, אבל ברור לי שזה רק עניין של זמן. שני ידידה טובה של מורן ואני מאמינה שהיא סיפרה לו שחזרתי בתקווה שהוא יעביר את זה הלאה.

לא משנה שהיא יודעת כל מה שקרה ביני לבין איתמר, היא עדיין חושבת שאם רק נלבן את העניינים אחרי כל השנים שחלפו, נהיה ביחד. הרומנטיות הזאת מאוד לא אופיינית לה ואני מנסה להתעלם מהרעיונות שלה, הכוונות שלה טובות.

עוד יום מלא בעבודה מסתיים ואני נשארת לבד עם כוס קפה, מרימה קצת את הרגליים ונהנית מהשקט כשהדלת נפתחת.

אני לא מופתעת, חיכיתי למפגש הזה ולמרות הכאב העדין בחזה, החיוך שמתפרש לי על הפנים אמתי לגמרי. אני מניחה את הקפה על השולחן ורצה לזרועות הפתוחות של עמית.

הוא עוטף אותי בחיבוק דוב והשנים נעלמות. הוא גבוה יותר, שרירי יותר, רציני יותר, אבל זה עמית, החבר הכי טוב שלי.

אנחנו מתחבקים הרבה זמן, אני לא מסוגלת לשחרר את המותניים שלו והוא לא מזרז אותי. כשהחולצה שלו מתחילה להירטב אל מול עיניי אני מבינה שאני בוכה. זה לא בכי קורע לב, אני לא מוציאה הגה, אבל הדמעות נופלות.

הוא מלטף לי את השיער בעדינות ואני נרגעת, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומשחררת את האחיזה בו. חלצתי לפני כמה דקות נעליים ואני נאלצת לקחת עוד צעד אחורה ולהרים את המבט שלי גבוה בשביל להסתכל על הפנים שלו.

הוא נראה בדיוק כמו איתמר. הם תמיד היו דומים, כל האחים, אבל עמית היה בן שמונה עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו, בזמן שהתאומים כבר היו בני עשרים וחמש. ההבדלים ביניהם היו יותר ברורים, אבל עכשיו… עכשיו הוא נראה יותר מבוגר מהזיכרון שיש לי של איתמר.

"אני יודע, אני נראה כמוהו, כולנו נראים בערך אותו דבר עכשיו." הוא תמיד ידע לקרוא את המחשבות שלי, להבין על מה אני חושבת מבלי שאצטרך להביע את זה במלים.

"אני מצטערת."

"על מה? על זה שעזבת בלי להודיע? על זה שניתקת איתי כל קשר במשך ארבע עשרה שנים? או על זה שאת כאן כבר כמעט חודשיים ולא טרחת להרים טלפון?"

בלי לשים לב אני מרימה את היד שלי ומעבירה אצבעות בשערות הלבנות הבודדות שצומחות בצדי הראש שלו, הזדקנו… כל כך הרבה שנים חלפו…

"על הכל, אני מצטערת על הכל."

"אנחנו יכולים לשבת לדבר או שבעלך מחכה לך בבית?" אני צוחקת בקול מהחטטנות שלו.

"תמיד היית מעודן כמו משאית בטון, אני לא נשואה, אני לא בזוגיות בכלל ואין לי ילדים. שב, אני אכין לך קפה."

"את אישה, אתן יכולות לעשות כמה דברים בו זמנית, אז תתחילי לדבר בזמן שאת מכינה את הקפה."

אני מגלגלת אליו עיניים ומסתובבת לקומקום. אין בינינו אי נוחות, לפחות לא בהרגשה שלי, אני מרגישה כמו אותה ילדה בתיכון שישבה בחדר שלו שעות על גבי שעות כמעט כל יום.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני אומרת לו בכנות.

"מההתחלה, למה עזבת?" השאלה הכי קשה.

"עזבתי כי נשבר לי הלב, עמית, זה עד כדי כך פשוט."

"אל תחרטטי אותי, תני לי קצת קרדיט. אני יודע שהיית מאוהבת באיתמר, אני גם יודע שהיה ביניכם משהו, איזשהו קשר. אבל אני לא חושב שזה היה ברמה שפרידה תגרום לך להיעלם ליותר מעשור."

אין לך מושג כמה אתה צודק.

"היה בינינו משהו, אין ספק. אני בעצמי לא יודעת איך לקרוא לזה.. אהבתי אותו בלב שלם, באהבה המוחלטת והדרמטית שרק ילדים בני שמונה עשרה מרגישים. זה לא היה הדדי. היה לו מאוד אכפת ממני והוא נמשך אליי, אבל הראש שלו היה במקומות אחרים. בצבא, בבדס"מ, בעתיד, הוא רק התחיל לגלות את עצמו ואת היכולות שלו ואני הייתי תיכוניסטית פעורה עם כוכבים בעיניים.

כשהבועה התפוצצה והבנתי כמה שאנחנו שונים, כמה שהעולמות שלנו שונים, הלב שלי נשבר. לא יכולתי להישאר כאן ולראות אותו בכל פעם שהוא חזר מהבסיס, גם לא יכולתי לראות אותך.

כבר אז היית כל כך דומה לו ובכל פעם שהסתכלתי עליך ראיתי אותו.

לא תכננתי לעזוב לכל כך הרבה שנים, אבל אז התגייסתי והכרתי אנשים חדשים, עברתי למרכז ובניתי לעצמי חיים. היה קל יותר לשכוח, להדחיק, להשאיר את העבר בעבר. זה לא היה הדבר האמיץ והבוגר לעשות, התנהגתי כמו פחדנית ובטח שלא הייתי חברה טובה כלפיך, אבל לא ראיתי ברירה אחרת. פעלתי מתוך הגנה עצמית."

עמית מסתכל עליי בריכוז, מקשיב לכל מילה, לא מתפרץ, לא מפריע לי, רק מנתח אותי כמו חרק קטן מתחת למיקרוסקופ.

תמיד צחקנו שהוא יהיה נוירולוג יום אחד, שהסקרנות שלו והאינטואיציות הטבעיות שלו ידחפו אותו לחקר המוח. הופעתי כשגיליתי שדווקא מורן הוא הרופא ושעמית למד הוראה.

"אני מאמין לכל מה שסיפרת, אבל אני גם יודע שאלה רק חצאי אמתות. מה שהיה בינך לבין איתמר הרבה יותר עמוק מהשטויות שתיארת כרגע.

ריסקת אותו כשנעלמת, הוא חיפש אותך בכל מקום אפשרי. הוא לא הצליח לצאת מזה, הוא לא שחרר אותך, לקח לעידן שנים לשכנע אותו שעזבת לתמיד ושהגיע הזמן לעבור הלאה.

כן, היינו צעירים מאוד, אני בטוח שהפרש הגילים ביניכם היה מהווה מכשול רציני, אבל אני גם בטוח שהייתם מצליחים להתגבר על זה. יש סיבה שעזבת בלי לומר מילה, קרה משהו, אני יודע את זה, קרה משהו שגם איתמר לא מודע אליו.

אלינה, אני לא יכול להכריח אותך לסמוך עליי, אני לא יכול לדרוש תשובות וזו זכותך המלאה לדבוק בגרסה שלך. האמת שאני מקבל אותה, ללא תנאים, אבל אני מקווה שיום אחד תשני את דעתך, כי אני אשמח להיות כאן בשבילך, רציתי להיות כאן בשבילך גם בגיל שמונה עשרה."

"אתה מתכוון לספר לו שחזרתי." זאת לא שאלה, אני יודעת שהוא יספר.

"הוא כבר יודע, מורן סיפר לנו היום בארוחת צהריים, נפגשנו שלושתנו בבית הקפה מעבר לכביש."

אני בטוחה שהוא עבר מחוץ לסלון עשרות פעמים בחודש האחרון, אבל הידיעה המוחלטת שהוא ישב היום בבית קפה מעבר לכביש, כל כך קרוב אליי, מעוררת שוב את הכאב בחזה.

אני רוצה לשאול אם הוא אמר משהו, אם הוא שאל עליי, אבל אני שותקת. אסור לי לחזור לאותם דפוסי התנהגות.

אני כבר מזמן לא נערה מתבגרת, אני כבר מזמן לא אותה ילדה תמימה שחשבה שהיא מסוגלת "להשיג" את איתמר איתן. באיזשהו אופן "השגתי" אותו… ומה יצא לי מזה? שברון לב, זיכרונות כואבים וצלקות נפשיות.

 

איתמר

אני לא מסוגל להתאפק עד הארוחה ביום שישי ואני מתקשר לעמית, הוא עונה אחרי הצלצול הראשון.

"ציפיתי לשיחה הזאת. הייתי אצלה אתמול בערב." וואו, זה היה מהיר.

"ו…?"

"היא רווקה, היא לא סיפרה לי למה היא חזרה או לחילופין, למה היא נעלמה לכל כך הרבה שנים."

אני לא מגיב, אני מנסה לעכל את העובדה שהיא עדיין רווקה ושהיא באמת חזרה. אני מניח שאיפשהו עמוק בתוכי, לא האמנתי למורן, לא שחשבתי שהוא משקר, פשוט חשבתי שהוא טועה, שזאת לא אותה אלינה. לא רציתי לחשוב שהיא חזרה ושהיא לא חשבה ליצור איתי קשר, שהיא לא חושבת עליי בכלל.

"איתמר, תקשיב, אני לא יודע מה באמת קרה שם ביניכם, אף אחד מכם לא שיתף אותי, אבל אני זוכר איך היית אחרי שהיא עזבה. אני זוכר את האובססיה שלך, אני זוכר כמה חיפשת אותה ואני זוכר כמה שנים לקח לך לשחרר אותה.

ברור לי שאתם עוד תיפגשו, זאת עיר קטנה. אבל תעשה לי טובה, אל תהיה פזיז, תשקול את המעשים שלך…. היא לא אותה ילדה, היא שונה. תשמור על עצמך."

 

אלינה, גיל שבע עשרה.

אני מרימה מבט מופתע לדלת של החדר של עמית, הוא הלך להתקלח ואיתמר עומד מולי.

"הי, עמית במקלחת." אני אומרת לו בהיסוס כשאני רואה את המבט הרציני שלו.

"אני יודע." הוא עונה לי ונכנס לחדר, סוגר את הדלת אחריו.

"הכל בסדר? אתה נראה קצת מוזר." הוא מתיישב על המיטה לידי והלב שלי מאיים לקפוץ לי מהחזה.

"אלינה.." הוא מתחיל ועוצר, קובר את הפנים שלו בתוך כפות הידיים ומתנשף. אין לי מושג מה קורה פה, אני רק יודעת שהוא נמצא במרחק נגיעה ממני ואני מתאפקת לא לקפוץ עליו.

"אלינה, יש בינינו הפרש של שבע שנים." מה? לזה לא ציפיתי.

"אוקיי.. אני יודעת."

"את בת שבע עשרה, אני בן עשרים וארבע."

"כן, גם את זה אני יודעת. אתה מתקדם לאנשהו או שאנחנו סתם זורקים עובדות באוויר?"

הוא מחייך מהמילים שלי ואני מחייכת אליו בחזרה, הוא כל כך יפה כשהוא מחייך… גם כשהוא לא מחייך… וכשהוא סתם נושם.

"אני יודע שאת חושבת שיש לך רגשות אליי, אולי באמת יש לך, אבל זה לא יקרה. אני צריך שתביני שזה פשוט לא יקרה."

החיוך שלי נעלם ואיתו כל הצבע מהפנים שלי, אני מרגישה את ההלם עוטף אותי, את המבוכה הנוראית. מאיפה הוא יודע? אפילו עמית לא יודע! מי אמר לו?!

אני רוצה לברוח מפה, אני חייבת לברוח, או להכחיש. אני חייבת להגיב איכשהו.

"איתמר, אני לא יודעת מי דיבר איתך או מה אתה חושב שאתה יודע, אבל אין לי רגשות אליך."

הוא מחייך שוב ומלטף לי את הלחי, העיניים שלי כמעט מתגלגלות אחורה מעונג.

"ככה אני יודע, מהמבטים שלך והתגובות שלך אליי. אף אחד לא אמר לי כלום, אף אחד לא צריך."

אלוהים!! אני רוצה למות!! אני מתאפקת לא לבכות מהבושה, מתאפקת לא לזרוק את הספרים שלי ופשוט לרוץ.

"אלינה, את ילדה יפיפייה, את חכמה ומצחיקה, אם היית קצת יותר מבוגרת סביר להניח שכבר הייתי חוטף אותך. אבל ההפרש בינינו עצום, את בתיכון ואני קצין בצבא, את אפילו לא חוקית. אני לא רוצה להשלות אותך ואני לא רוצה לפגוע בך, את כמו אחות קטנה בבית הזה ואני מכבד אותך יותר מכל בחורה אחרת שאני מכיר. זאת הסיבה היחידה שאני בכלל מדבר על זה.

אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, לשחרר את הנושא הזה. שום דבר לא יקרה בינינו, לעולם, אני צריך לדעת שאת מבינה את זה ושאת לא מפתחת תקוות לא הגיוניות."

הלוואי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי, הלוואי שהיה לי משהו שנון ובוגר להגיב לו. הלוואי שהייתי סקסית ופלרטטנית, הלוואי שהוא היה רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. אבל זה לא המצב.

אני לא מצליחה לענות לו, אני רק מסתכלת עליו בהלם עד שהוא קם והולך. אני לא מחכה שעמית יסיים את המקלחת, אני אורזת את החפצים שלי והולכת הביתה ללקק את הפצעים שלי בשקט ובפרטיות.

 

הווה

אלינה

הזיכרונות לא עוזבים אותי מאז הביקור של עמית, הזיכרון האחרון כל כך מוחשי שאני מרגישה את הסומק בלחיים שלי מהמבוכה שהרגשתי באותו יום שאיתמר הבהיר לי שלעולם לא יהיה בינינו כלום.

כמה בכיתי כשחזרתי הביתה, כמה בכיתי בימים שאחרי.

מי היה מאמין שכעבור שנה איתמר יהיה הראשון שלי.