איתן – זכות השליטה – פרק ה

שני

השבועות חולפים ותיק ההגנה קורם עור וגידים, תוכנית הפעולה שלי ברורה, אני לא יודעת בדיוק איך המשפט יתנהל ומה יתגלה בו, אבל אני יודעת מה תהיה התוצאה.

עידן ממשיך לשלוח לי מתנות ולשלוט בגוף שלי כמעט על בסיס יומי. לפעמים מגיעות חבילות חדשות ולפעמים מגיעות הוראות שימוש לצעצועים שהצטברו במגירה הנעולה בשולחן העבודה במשרד שלי.

להפתעתי, עדיין לא נפגשנו שוב והוא גם לא לוחץ, הוא מציע, אני מסרבת ופה השיחה מסתיימת. הוא לא מפתיע אותי בעבודה או בדירה שלי, היחסים בינינו מתקיימים בשלט רחוק.. תרתי משמע.

בעוד כמה דקות נתראה, אנחנו נפגשים בהרכב מלא בתערוכה החדשה של עדן ואני בטוחה שהוא כאן. מעבר לזה שהיא גיסתו, עדן היא כמו אחות קטנה בשבילו.

"יופי הגעת, לא נעים לי לעמוד כאן עם שתי צלחות אוכל רק בשבילי." שירה מופיעה לידי עם צלחות עמוסות ומבט חיוור.

"זה לא נראה כאילו שתצליחי להחזיק הכל בפנים אחותי, בחילות בוקר?"

"בוקר? אני לא יודעת מי המטומטם שקרא לזה ככה, יותר 'בחילות בוקר-צהריים-ערב', אני אוכלת ואחרי כמה דקות מקיאה. לפחות אני לא צריכה לדאוג למשקל שלי בהריון הזה."

"המשקל שלך לא מעניין אף אחד, העיקר שתרגישי טוב ותהיי בריאה, את ממש חיוורת. בואי שבי כאן ואני אביא לך מיץ." אני מובילה אותה לכיסא גבוה מול שולחן בצד והולכת לבר.

"תחזרי עם עוד צלחת!" היא צועקת לי כשאני מתרחקת ואני צוחקת לעצמי.

אביתר עומד בתור לשתייה ואני נעצרת לידו. "מה קורה חבר? אשתך כבר רוששה אותך עם הזמנות אוכל?" אני אומרת לו בצחוק והוא מחייך חיוך מלא אהבה וגאווה.

"שתרושש, רק שתאכל ושיישאר בפנים. מה איתך? איך מתקדם המשפט?"

"מתקדם, יש השבוע כבר דיון ראשון, נקווה לטוב."

"השאלה מה ההגדרה שלך לטוב." הוא אומר ומסתכל עליי בעניין. כן, ההגדרה שלי לטוב היא לא ההגדרה שלו. כמו כל בן אדם נורמטיבי, הוא רוצה לראות את סרגיי בכלא.

"הכל יחסי בחיים." אני עונה לו תשובה של פוליטיקאית והטון שלי ענייני, אני לא דנה בלקוחות שלי עם אף אחד, בייחוד לא עם אח של אחד העדים.

"מה עם אח שלי? איך זה עובד שהוא עד בתיק ובו זמנית מנסה להיכנס לתחתונים של הסניגורית?" הוא שואל בצחוק ואני לא יכולה לשמור על ארשת רצינית ומקצועית.

"אח שלך חסר תקנה."

"הבנתי אותך, טוב, אני צריך לחלק את זה." הוא אומר ולוקח כמה בקבוקי בירה, אני מניחה שהם מיועדים לחמולה שלהם. "שני, אני באמת מאחל לך הצלחה, לא משנה איך זה יסתיים."

האחים למשפחת איתן, ג'נטלמנים עד כאב. "תודה."

אני מזמינה כוס מיץ לשירה ושמפניה בשבילי וחוזרת אליה, כעבור כמה רגעים אביתר מצטרף עם עוד אוכל לאשתו ואני ממשיכה בסיבוב שלי.

אני רואה את עידן עומד ליד מורן ועדן, הם מקיפים אותה כמו שני שומרי ראש. לרגע אחד אני מרגישה צביטה בלב, זה בטח נחמד שאוהבים אותך ודואגים לך כל כך, שיש אנשים בחיים שכל מה שהם רוצים זה לראות אותך בטוחה ומאושרת. אני לא נלחמת בהרגשה הפעם, אני נותנת לה להציף אותי ומקבלת אותה בהבנה. שנים על גבי שנים שאני לבד במערכה, תומכת בעצמי, דוחפת את עצמי ורודפת אחרי המטרות שלי. האמת שהתעייפתי, לאחרונה אני מרגישה בודדה ומותשת, אורח החיים שלי גובה ממני מחיר כבד.

עדן מסתכלת על שניהם באהבה, האחד בעלה והשני חבר נפש, למרות הקרבה שלי לשירה ואלינה, מעולם לא היה לי את מה שיש לה, מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה למישהו שאני יכולה להיות לגמרי אני, בלי הצגות ומגננות.

המלנכוליה משתלטת עליי, בדרך כלל אני מצליחה להדחיק אותה, אבל עכשיו המועקה בחזה לא עוברת ואני רוצה ללכת, אני לא רוצה להישאר פה.

אני מסתכלת על היציאה ומקציבה לעצמי עוד כמה דקות של אי נוחות. בסך הכל, כמו כל דבר בחיי, גם לערב הזה יש מטרה. אני מחכה שעידן יבוא אליי, כמו שאני בטוחה שהוא יעשה, אני אקשקש איתו כמה דקות ואלך.

"את נראית סובלת." הקול העמוק והסקסי שלו נשמע באוזן שלי, ההשפעה שלו על הגוף שלי מדהימה. שלוש מלים והפטמות שלי זקורות.

"אמנות זה לא הקטע שלי." אני עונה ומסתכלת עליו. הוא נראה מדהים בחליפה שחורה, הוא והתאום שלו תמיד לובשים שחור. אני מניחה שזה חלק מהקטע שלהם כ'דומים' וגם מתאים למקצוע שלהם כאנשי ביטחון.

"מה כן 'הקטע' שלך?"

"החוק."

"כן, אין ספק שאת מצוינת עם חוק וסדר, את גם טובה בהוראות." הוא עונה לי ומסתכל עליי במבט מלא משמעות.

אני שולחת יד לעניבה שלו, מסדרת אותה, מלטפת את המקטורן ומביטה בו בעניין. "אני טובה בהכל."

הוא צוחק בקול רם ומניח את בקבוק הבירה שלו על השולחן שלידנו ומתקרב אליי עוד קצת. הוא מלטף את הפנים שלי בעדינות, מזיז את השיער ורוכן לתת לי נשיקה עדינה על הלחי, צמוד לשפתיים, כמעט נוגע אבל לא.

"התגעגעתי לפה שלך."

אני רוצה לחבק אותו, לשאוף לתוכי את הריח המדהים שלו, לגנוב מחום הגוף שלו ולנוח קצת. אבל זה מסוכן מדי, בכל פעם שאני רואה אותו הוא מסכן את השקט הנפשי המזויף שלי וגורם לי להתעמת עם הפחדים שלי.

"אני עייפה קצת היום, אני הולכת הביתה. תמסור לעדן שהיא מדהימה כרגיל ושאני מאוד גאה בה."

הוא מסתכל עליי בדאגה ותופס את הזרועות שלי. "הכל בסדר? נכנסת לפני עשר דקות."

כמובן שהוא יודע בדיוק מתי נכנסתי. "כן, יום ארוך בעבודה ושתיתי יותר מדי."

"שתית כוס אחת של שמפניה, ראיתי אותך דופקת צ'ייסרים של וויסקי ללא השפעה." הוא גם סופר את המשקאות שלי, כמה 'דומי' מצדו.

"לילה טוב, עידן." אני אומרת לו והולכת, הפעם כשהוא לא הולך אחריי אני מרגישה אכזבה עצומה.

 

עידן

אני מפספס משהו, אני בטוח בזה. שני מתנהגת מוזר והיא נראית מותשת, העור החלק שלה חסר צבע והאיפור המדויק לא הסתיר את השחור מתחת לעיניים.

התיק הזה גובה ממנה מחיר, אני חושב שלמרות ההצגה הקבועה, היא מיוסרת מהתפקיד שלה בהגנה על אברמוב ואני לא מצליח להבין למה היא לא מוותרת. למה מלכתחילה היא הסכימה לקחת תיק שכל כך ברור שהיא לא מאמינה בו ולא רוצה לקחת חלק בו.

המגע שלה הערב, למרות שמאוד נהניתי ממנו, ממש לא מתאים לה. שני לא נוטה להפגין חיבה בפומבי, הפעמים היחידות בהן היינו קרובים ורקדנו ביחד היו באירועים משפחתיים והיא היתה שיכורה.

יותר מדי דברים לא מסתדרים בראש שלי בכל הנוגע אליה לאחרונה ואני חושד שיש לה מטרה ותוכנית שכולנו משחקים בהם תפקיד.

"מה קורה?" איתמר נעמד לידי ומסתכל על שני יוצאת מהגלריה.

"אני עדיין לא יודע."

"עדיין עם תחושה לא טובה?"

"כן, משהו קורה, אנחנו מפספסים… משהו."

"אל תמעיט בערכה, שני אישה מאוד חכמה, אני חושב שהיא בשליטה מלאה על המצב שהיא נמצאת בו."

כולם אומרים לי את זה, מזהירים אותי לא להמעיט בערכה, כאילו שזאת אופציה בכלל. אני מעריץ את האישה הזאת, יש לה מוח מבריק ועמוד שדרה מפלדה, אני לרגע לא מזלזל ביכולות ובשליטה שלה.

אבל יש דברים שגם אני מודה שלא נמצאים בשליטתנו, כמו למשל סרגיי אברמוב.

"היא מתכננת משהו, ההתנהגות שלה מוזרה."

"דווקא היה נראה מהצד שאתם מסתדרים מצוין."

"בדיוק, ממתי אני ושני מסתדרים מצוין?"

הערב מתקדם ללא בעיות אבל התחושה לא עוברת, אני דואג לה וחושב עליה בלי הפסקה.

"פשוט סע אליה, אתה חופר לכולנו ואתה בטח שלא נהנה מהערב. סע אליה, תראה שהכל בסדר ותירגע." עמית אומר לי בגלגול עיניים, כבר שמעתי ממנו פעמיים את המילה 'אובססיבי' ואני לא יכול להכחיש, לא הפסקתי לדבר עליה מהרגע שהיא הלכה.

"תמסור לעדן את אהבתי." אני אומר לו ויוצא מהגלריה, הוא צודק, עד שאני לא אראה בעצמי שהכל בסדר, אני לא אירגע ואני לא אתן להם ליהנות.

 

שני

אני מתפשטת בקצב איטי ונכנסת למקלחת רותחת שמטרתה להרגיע אותי אבל הרוגע רחוק ממני. עשיתי היום עוד צעד לקראת המטרה הסופית ואני מפקפקת בהתנהלות שלי לאורך כל הדרך.

אני לא בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון, אני לא בטוחה שאני כבר מוכנה לתוצאה.

התיק הזה הולך לשנות את החיים שלי, בצורה זו או אחרת, ידעתי את זה כשלקחתי אותו. אולי בהתחלה עוד האמנתי שאני אצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי.

למעשים יש תוצאות, הגיע הזמן שגם אני אשלם על המעשים שלי במהלך השנים. קארמה.

אני יוצאת מהמקלחת ומתחפרת בתוך הפיג'מה הכי נוחה שלי, המזגן דולק על חימום ועדיין אני מרגישה קפואה. הקור לא חודר לעצמות, הוא בוקע מהעצמות, הוא יוצא ממני החוצה.

אני עומדת להיכנס לחדר השינה כשנשמעת דפיקה על הדלת, בעתה אוחזת בי, זה כבר קורה? מוקדם יותר ממה שציפיתי.

אני הולכת לדלת ברגליים כבדות ומביטה דרך חור הצפייה בזהירות. עידן… זה רק עידן.

אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומכינה את עצמי לעוד הצגה, פעם ההצגות האלה היו חלק ממני. מלכת הקרח, אף אחד לא יכול לפגוע בי, אין לי רגשות ואין לי מצפון. עכשיו כל יום נהיה קשה יותר, כל שיחה מעיקה עליי ומתישה אותי. הרגעים היחידים שאני מרגישה 'אני', הם כשאני לבד, אבל כל כך נמאס לי להיות לבד.

אני פותחת את הדלת עם חיוך שמרגיש לא טבעי על הפנים שלי. "מה אתה עושה פה?"

הוא מסתכל עליי במבט מוזר, בוחן אותי ובוחן את הדירה שלי מהזווית שלו ליד הדלת. "את לבד?"

"כן, האורגיה בדיוק הסתיימה וכולם הלכו." אני עונה לו בציניות, עברה אולי שעה מאז שהתראינו.

הוא מסתכל עליי שוב ונכנס לדירה ללא הזמנה. "עידן, אמרתי לך שאני עייפה…" אני מתחילה להתלונן והוא עוצר אותי עם המבט הבוחן שלו, הוא לא מאמין לי. לא לטענה שאני לא לבד, אלא לטענה שאני עייפה… ואולי לכל הטענות שלי מהרגע שהכרנו.

"גם אני עייף, בואי נלך לישון."

"אתה רציני? עידן, למה אתה פה?"

"אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע. אין לי מושג למה באתי ואין לי מושג מה אני חושב אבל היתה לי תחושה לא טובה כשהלכת." אני לא יודעת איך לענות על זה, מעולם לא נתקלתי בדבר כזה, מעולם לא דאגו לי ברמה כזאת.

"יכולת פשוט להתקשר."

"יכולתי, אבל לא הייתי בטוח שתעני." צודק. אני עומדת במבוכה בכניסה לבית ומסתכלת על הכל, רק לא עליו. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, כל כך.. חסרת ביטחון פתאום.

הקול בראש שלי שתמיד דוחף אותי קדימה, דוחף אותי לבצע, לכבוש, לדבר ולעקוץ.. דומם. אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, המגננות שלי נעלמו כלא היו ואין לי מושג איך לפעול, מה הצעד הבא שלי?

"שני, מה את צריכה?" הוא שואל אותי ומתקרב אליי, אני מרגישה שהוא מבין משהו שאני עדיין לא הצלחתי לקלוט.

אני מסמנת עם הראש שלי שאני לא יודעת, אני לא מצליחה לדבר.

"שני." הוא אומר לי בקול אחר, בטון אחר… טון שאני לא יכולה להתעלם ממנו ואני מרימה אליו מבט במהירות.

"על הברכיים."

אני לא מספיקה לחשוב על המלים שלו ואני כבר יורדת לברכיים מולו, מביטה בו מלמטה בציפייה, בהמתנה להוראה הבאה.

הוא מסתכל עליי בעניין וריכוז, כמו צייר מול קנבס חלק, רגע לפני יצירה.

"לא תהיה מכאן דרך חזרה, אני לא אשחרר אותך, אני לא אתן לך להמשיך במשחקים. אני לא אתן לך להתרחק ממני ולדחוף אותי. מה שאת רק מתחילה לקבל זה דבר שאני הבנתי מהרגע שנפגשנו, את שלי."

אני מהנהנת שוב עם הראש, הפעם להסכמה.

הוא מתכופף ומפשיט ממני את חולצת הפיג'מה והקור שהרגשתי עד לפני כמה דקות, נעלם.

איתן – זכות השליטה – פרק ד

שני

עוד פגישה מול אברמוב והאנשים שלו, הראיות מצטברות והסיפורים מזעזעים אותי. ראש המאפיה מוגן על פי חוק חיסיון לקוח והוא יכול לספר לי על כל פשע שהוא עשה אי פעם ואני מחויבת לסתום את הפה.

אין בו טיפת חרטה, הוא מספר לי את קורות חייו לפרטי פרטים, נראה שהוא נהנה להיזכר בזוועות ונהנה מחוסר הנוחות שלי.

"טוב, הראיות מרובות ואנחנו צריכים להתחיל לעבור על הכל ולתאם גרסאות. אני צריכה שתהיה לי תשובה להכל, שתמיד תהיה לי האופציה לספק הסברים. מיותר לומר שההסברים חייבים להיות תואמים לשלך, אין מצב שמפתיעים אחד מאתנו."

"תתחילי, מבטיח לענות על הכל בכנות." הוא אומר לי עם חיוך והפמליה שלו מגחכת ברקע כאילו על פי סימן. בבונים פתטיים.

"למרות תיקים פתוחים בנושאי סמים, אלימות ואיומים, הנושא הנוכחי שלנו הוא סחר באנשים, בייחוד נשים וילדים. תסביר לי את מטרת הסחר, מול מי זה התבצע, מה היו הרווחים שלך ומתי זה הפסיק, כי ברור לכולנו כאן, שזה מאחוריך וכעת לא מתבצע סחר וגם לא יהיה בעתיד." אני מדברת שטויות כמובן, הסחר מתבצע ברגעים אלו ממש וימשיך להתבצע אבל הוא מוגן רק על פשעי עבר, ברגע שאני שומעת על פשע עתידי אני מחויבת לדווח והוא יודע את זה.

"הסחר התבצע מול אנשים שיש להם את האפשרות לשלם, תתפלאי מהשמות שאני יכול לזרוק כאן, אנשים ידועים ומוכרים, חלקם מפורסמים בטוב ליבם ורדיפת הצדק שלהם. אני מניח שהנשים והילדים ברובם נמכרו למטרות מין, אולי התעללות, זה לא באמת מעניין אותי. המטרה מעולם לא עניינה אותי ואני לא שואל שאלות. מי שיכול לשלם, קונה." אני חייבת ניתוק רגשי מוחלט, אני חייבת לקבור עמוק מתחת לתודעה את הגועל והזעזוע שעולה בי. זה לא משנה מה אני חושבת על המעשים שלו כבן אדם וכאישה, אני כאן בתור עורכת הדין שלו והמטרה שלי היא להוציא זיכוי או לפחות עונש מאסר מינימלי.

"אני מבינה, כמובן שזה לא מה שתגיד בבית המשפט ואנחנו צריכים לעבוד על התשובות שלך. הסחר בנשים בוצע למטרות שידוכים לגברים ישראלים רווקים שמעוניינים לתת עתיד טוב יותר לנשים עניות ממדינות עולם שלישי, המטרה היא להציל אותן מגורל של עוני מחפיר, רעב ומוות.

חלק מהקונים נתבעים גם, אנחנו נשתמש בהם, נשתמש בנשים שהם קנו ונראה כמה שמערכות היחסים ביניהם טובות וכמה שהנשים מעריצות אותם ומודות להם על העתיד הוורוד שהם סיפקו להן.

הסחר בילדים בוצע למטרות אימוץ לזוגות ישראלים חשוכי ילדים שמערכת המשפט מונעת מהם לאמץ בצורה חוקית. למזלנו, אף אחד מהקונים בתחום הזה לא נתפס ואין את מי לראיין.

סרגיי, אתה פילנתרופ, רודף צדק, תומך בטהרת המשפחה בישראל וחטאך היחיד היה שלקחת את החוק לידיים.

אין סיכוי שאני מוציאה לך זיכוי מהאשמות, בייחוד שיש ראיות חד משמעיות לפשעים, אבל אנחנו נלחם עבור עונש מינימלי של שלוש עד שבע שנים. עם התנהגות טובה, תשוחרר אחרי שנה וחצי."

חלק ממני מקווה שהוא יפטר אותי עכשיו, שהוא לא יסכים להצהרה שלי וידרוש זיכוי. אבל הוא לא יעשה את זה, מלכתחילה הוא ידע שזיכוי הוא בלתי אפשרי, הוא גם ידע שאני אצליח לסלף את הראיות בצורה כזאת שתוציא אותו הכי טוב שאפשר. גם אם הוא ייכנס לכלא, בחדשות הוא ייראה כמגן חלשים, לוחם צדק ותומך במקופחים.

"אני מאמין שאם באמת תרצי ותשקיעי, אני אשב בפנים גם פחות. יש לי מספיק אנשים שייקחו על עצמם בשמחה חלק מהאשמות, יש לי גם עדים שיישבעו שהם היו איתי בצד השני של העולם בזמן שהעסקאות התבצעו."

כמובן, מה חשבתי לעצמי, הכסף שלו יכול לקנות הכל, גם עדי שקר.

"אנחנו נתחיל בדרך שלי, נבנה את התיק לאט ובזהירות, יש לנו כמה חודשים טובים עד המשפט. במידה וההגנה לא תהיה מספיק חזקה, אני לא יכולה לשלוט בך ובמעשים שלך, מה שאני לא יודעת לא קשור אליי."

הוא מחייך כי הוא מבין למה אני מתכוונת, אני אעשה כל מה שאני יכולה מבחינה חוקית ואם זה לא יעזור, הוא יתערב בצורה לא חוקית אבל לא ישתף אותי, כדי לשמור על חיסיון הלקוח.

למרות ייסוריי המצפון, אני עושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, המשחק עם האמת מגיע לי בקלות. התרגלתי להגן על פושעים ולשחק עם החוק לטובת הלקוחות שלי. מעולם לא הפסדתי באף תיק ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

 

עידן

המחשבות על שני לא עוזבות אותי, אני דואג לה, היא סגרה עסקה עם אחד האנשים המסוכנים במדינה, אדם הפכפך ואימפולסיבי שבכל רגע יכול להוציא עליה את הכעסים שלו.

אני יודע שהיא לא ילדה תמימה וחסרת ניסיון, היא עורכת דין מוכשרת ומוכרת, היא כבר הגנה לא פעם ולא פעמיים על פושעים מסוכנים בהצלחה גדולה. תמונות פפראצי שלה בבתי קפה ואפילו מועדונים עם משפחות פשע צצות בצהובונים על בסיס קבוע. התכשיטים היקרים שלה והב.מ.וו שהיא נוהגת עליה כולם שולמו בכסף שהיא קיבלה כתשלום על עבודה חסרת מוסר. לפעמים אני נרתע מחוסר הרגישות שלה, מהניתוק המוחלט בין שני, חברה של הגיסות שלי, לשני, הכרישה שמתראיינת קבוע בחדשות.

אבל כל זה לא מונע ממני לדאוג לה, לחשוש שהפעם היא הלכה רחוק מדי, נכנסה למיטה עם האדם הלא נכון.

פאקינג סחר בנשים וילדים, הראיות ברורות ולא משתמעות לשתי פנים. אין לי מושג מה התוכנית שלה ואיך לעזאזל היא חושבת שהיא תצליח לסלף את האמת הפעם.

"עידן, על מה אתה חושב בריכוז כזה? אני יושב לידך כבר כמה דקות ולא שמת לב." אני מופתע כשעמית מדבר אליי, באמת לא שמתי לב שהוא התיישב לידי במסעדה ולפי בקבוק הקולה שמולו, הוא לא התיישב הרגע.

"עבודה, אנחנו משמשים כעדים באיזה תיק שמטריד אותי."

"התיק של שני?"

"מאיפה אתה יודע על זה?"

"אתה זוכר שאלינה היא החברה הכי טובה שלי וששני החברה הכי טובה שלה, נכון?" עמית הידיד, מאז שהיינו ילדים הוא תמיד היה חבר של כל הבחורות שרצינו. בשביל לקבל מידע פנימי היינו צריכים להתחנף אליו והוא ניצל את הכח שלו טוב מאוד.

"מה בדיוק אלינה סיפרה לך?"

"לא יותר מדי, אני לא יודע מי הלקוח שלה אבל הבנתי שזה חתיכת תיק וש'ביטחון איתן' עדים מרכזיים."

"כן, זה תיק כבד וכל נורות האזהרה שלי דולקות. אני מרגיש שמשהו רע הולך לקרות, אני מרגיש ששני נכנסה עמוק מדי לתוך עולם מסוכן ושהיא תיפגע ואין לי מושג איך למנוע את זה."

"אחי, שני היא לא בחורה שצריכה הגנה והיא גם ממש לא תעריך את ההתערבות שלך בעניינים שלה."

"אתה חושב שאני לא יודע את זה? היא כמעט הורידה לי את הראש על דברים הרבה יותר קטנים ופשוטים, אני לא מעז להתערב לה בעבודה. אבל אני גם לא מצליח להתנער מההרגשה הזאת.. ההרגשה שאנחנו כרגע בשקט שלפני הסערה."

"קח צעד אחורה, עידן, תן לדברים להתגלגל ותישאר עם אצבע על הדופק. אם תנסה לשלוט בהכל על ההתחלה אתה רק תבריח אותה. שני אישה מאוד חכמה, אחת המבריקות ואני בטוח שהיא מבינה את רמת הסיכון שהיא לוקחת עם התיק הזה."

כן, שני בהחלט מבריקה, אבל האינטליגנציה שלה לא יכולה להגן עליה מפגיעה פיזית.

אני מחליט לשנות נושא כי אני לא רוצה לערב את עמית יותר מדי בעניינים האלה. הוא שונה מאתנו, הוא לא מחפש את חיי האקשן ולרוב גם לא מתעניין בעבודה שלנו.

לפני חודש הוא ספג כדור בחזה בשביל עדן, אשתו של מורן ומאז משהו השתנה בו. כולנו רואים את השינוי, כולנו מרגישים שהאלימות וחוסר השקט שהוא הדחיק כל כך טוב במהלך השנים התחילו לצוף למעלה. הוא נלחם להחזיר את המצב לקדמותו, הוא כבר חזר לעבודה שלו כמורה ומחנך בתיכון ועל פניו נראה שהוא בתוך שגרה רגועה, אבל הברך הקופצת והטונים הכמעט פיקודיים שלו, מבהירים שעמית כבר לא בהדחקה של העבר.

"מה שלום הדר? עדיין עובדת אצל אלינה?" אני שואל בטון נוטף סרקזם והמבט החד שלו מופנה אליי בעניין.

"כן, היא עובדת במשרד האחורי, עושה ציפורניים או מה שזה לא יהיה. אימא אצלה קבוע כל כמה שבועות."

"וואלה, אתה מתכוון לעשות איזשהו צעד?" למיטב ידיעתי עמית לא היה במערכת יחסים כבר שנים, אני אפילו לא יודע אם יש לו סטוצים.

"כבר התחלתי, אבל אני צריך להיות זהיר איתה, יש שם משהו שעדיין לא עליתי עליו. היא נראית שברירית, מאוד מהוססת, אני מאמין שיש הרבה מתחת לפני השטח ושאם אני אהיה ישיר מדי, היא תברח." סיפור חיינו, אנחנו תמיד ישירים מדי, תוקפניים.. אבל תמיד חשבתי שעמית הרבה יותר מעודן וסבלני.

"אתה חושב שהיא מסתירה משהו?"

"כן, חד משמעית ואני מתכוון לגלות מה זה." כן, זה ממש נשמע מעודן. אין ספק שעמית משתנה אל מול עיניי.

"אוקיי, שמעת מגיא לאחרונה?"

"עד כמה שאפשר לשמוע מגיא, הבנתי שהוא בדרום אמריקה, לא נראה שהוא יחזור הביתה בקרוב."

"צריך לארגן יותר חתונות." אני אומר לו ואנחנו צוחקים, בתקופה האחרונה גיא מגיע לארץ רק כשיש מאורע חשוב שקשור למשפחה.

"או לוויות." עמית אומר ואנחנו מעבירים בינינו מבט מלא משמעות.

"כן, או לוויות."

 

שני

בוקר יום שני ואילה מכניסה עוד חבילה למשרד שלי, הפעם היא גדולה יותר אבל עדיין עטופה בשחור.

אני פותחת אותה בסקרנות והדופק שלי מאיץ כשאני רואה את התכולה. ויברטור ורוד בצורת U, מוצמדות אליו הוראות הפעלה. צד אחד נכנס לתוך הנרתיק, הצד השני מתלבש חיצונית. יש לו כמה אופציות רטט והוא נועד לעינוג האישה ובן זוגה בו זמנית.

הפלאפון שלי מסמן הודעה נכנסת בתזמון מושלם וברור לי מי זה.

"הוא מופעל בשלט רחוק.. תנחשי איפה השלט."

"אהמ… לא אצלי."

"לא, לא אצלך.. תנעלי את הדלת."

"אני לא אוהבת שמחלקים לי הוראות, עידן."

"תנעלי את הדלת."

בן זונה שחצן, אני מתפתה לכבות את הפלאפון ולהתעלם ממנו אבל אני סקרנית מדי. אני קמה לנעול את הדלת.

"נעלתי."

"תרימי את החצאית השחורה הסקסית שאת לובשת היום ותורידי את התחתונים, לאחר מכן תתיישבי על הכיסא מול השולחן. שלחי לי הודעה אחרי שאת מבצעת."

מאיפה לעזאזל הוא יודע מה אני לובשת, הוא עוקב אחריי?!

למרות שההתנהגות הזאת סותרת לגמרי את ההתנגדויות שלי בשנה האחרונה ואת הדמות שאני מציגה לסביבה, אני פועלת לפי ההוראות ואני מרגישה שאני נרטבת עם כל פעולה.

"בוצע."

"שתי אצבעות, תכיני את עצמך לחדירה, תוודאי שאת רטובה מספיק."

אני לא כותבת לו שאני יודעת שאני מוכנה ורטובה כי אני מרגישה את הנוזלים שלי על הירכיים הפנימיות ושהחוטיני ששוכב על הרצפה ספוג. אני לא רוצה לנפח את האגו העצום שלו אפילו יותר.

אני מעבירה שתי אצבעות על השפתיים הפנימיות שלי ולא מופתעת מהקלות שבה אני מחדירה אותן לתוכי, אני כל כך מוכנה.

אני משחקת עם עצמי קצת, גורמת לו לחכות ועל הדרך מדליקה את עצמי יותר. מעבירה את האצבעות על הדגדגן, חודרת שוב, פנימה והחוצה, עוד סיבוב סביב הדגדגן. כשאני מרגישה התכווצויות עדינות אני עוצרת, אני לא רוצה לסיים את המשחק לפני שהוא התחיל.

"אני מוכנה."

"תחדירי את החלק העבה יותר לתוך הכוס שלך, אל תהיי עדינה, תכניסי אותו כמו שאני הייתי מכניס אותו אם הייתי לידך."

אני מכניסה את הוויברטור לתוכי בכח וגונחת בקול, מזל שהמשרד גדול ושאילה יושבת במרחק מהדלת.

החלק החיצוני צמוד לדגדגן שלי ויוצר לחץ מושלם. "בפנים."

אני לא מספיקה לשלוח את ההודעה וכבר הרטט מתחיל. הוויברטור כולו רוטט בעוצמה ואני על סף אורגזמה. הגירוי פנימי וחיצוני ואני מדמיינת את עידן בתוכי, מזיין אותי, ממלא אותי.

"יבוא היום שנשתמש בוויברטור הזה ביחד, הרגליים שלך יהיו על הכתפיים שלי ואני אהיה דחוס בתוך התחת הסקסי שלך בזמן שכולך רועדת ורוטטת. את תרגישי כל כך מלאה שלא תדעי איך להתמודד עם התחושות, עם העונג.. ואני אהיה שם בשבילך, אני אכוון אותך וארגיע אותך, אני אתפוס אותך כשתתפרקי ואז אני אפרק אותך יותר.

פאק מה הייתי נותן בשביל לראות אותך עכשיו, מפושקת וחצי עירומה באמצע המשרד בזמן שהעובדים שלך מחוץ לדלת.

הוויברטור הוורוד שקניתי במיוחד בשבילך תפוס חזק בתוך הכוס הכי מושלם שזכיתי להרגיש מבפנים.

את כל כך קרובה לאורגזמה, עוד כמה רגעים ואת שם… אבל אני עדיין לא סיימתי."

אני קוראת את ההודעה והרטט מפסיק! לא!!!

"למה עצרת?! אני כל כך קרובה!" אני כותבת לו בכעס שגובל באלימות, זה אכזרי מצדו.

"תכתבי לי את מה ששנינו צריכים ותקבלי את האורגזמה."

"אין לי מושג למה אתה מתכוון."

"אז את מוזמנת לעשות ביד, כי הוויברטור לא יחזור לפעולה לפני שאני אקבל את שלי."

"ברור לך שאני לא צריכה אותך בשביל לגמור! גם בלי הרטט אני אגיע לאורגזמה."

"בבקשה, תעשי את זה… למה את מחכה?"

בן זונה בן זונה בן זונה!!!!! אני מתחילה לשפשף את הדגדגן שלי במהירות, עם היד השנייה אני מוציאה ומכניסה את הוויברטור, נלחמת לחזור שוב לאותה התחושה שהציפה אותי לפני כמה רגעים קצרים אבל שום דבר לא קורה. החדירה מתחילה לכאוב, אני פאקינג מתייבשת.

מעולם לא היתה לי בעיה לאונן עד היום, אני יודעת בדיוק מה לעשות בשביל לגמור בתוך פחות מדקה, אבל עידן כרגע בשליטה מלאה על הגוף שלי. הוא התחיל את זה והוא היחיד שיכול לסיים את זה.

"עידן, אל תעשה לי את זה."

"את יודעת מה אני רוצה."

"אתה לא הוגן."

"תכתבי את המלים, שני!"

אני שונאת אותו, אני כל כך שונאת אותו.

"אדוני, אני רוצה לגמור בבקשה." אני שולחת את ההודעה ודמעה סוררת נופלת על הלחי שלי. עוד לפני שהוא עונה לי אני מרגישה הקלה עצומה.

"יש לך אישור לגמור, מתוקה שלי." הרטט חוזר במלוא עוצמתו והאורגזמה משתלטת עליי, מציפה אותי, מכסה אותי, מפרקת אותי ומרכיבה אותי מחדש.

הדמעות נופלות ללא שליטה והגוף שלי רועד, הוא היחיד שיכול להביא אותי למצב הזה ואני שונאת אותו על זה.

הרטט דועך בהדרגתיות, כאילו יש בו כמה וכמה שלבים שעידן מעביר בזהירות. אני מוציאה את הוויברטור מתוכי וזורקת אותו לרצפה ליד התחתונים שלי. אין לי כח לזוז.

עוד צליל של הודעה ואני לוקחת נשימה עמוקה עם עיניים עצומות לפני שאני קוראת אותה, אני יודעת בדיוק מה יהיה כתוב בה ואני מצפה לה ומפחדת ממנה בו זמנית.

אני מרימה את הפלאפון ומסתכלת על המסך במבט מטושטש וחום ממלא את אזור החזה שלי.

"ילדה טובה."

איתן – זכות השליטה – פרק ג

שני

אני נפגשת בפאב עם שירה ואלינה, זה לא פשוט למצוא זמן ששלושתנו פנויות בו, בייחוד עם הקריירה של שירה, אבל אחת לחודש לפחות, אנחנו מתעקשות.

יש לנו נוהל קבוע, דבר ראשון פותחות תפריט ומזמינות, הסטיגמה על נשים שלא אוכלות לא מדברת אלינו. אנחנו מזמינות את האוכל כמה שיותר מהר ורק אז מתחילות את החפירות, אף אחת מאתנו לא נחמדה כשהיא רעבה.

"טוב, אני אתחיל." שירה אומרת לנו ומחייכת מעט במבוכה. "אני בהריון."

אלינה ואני מגיבות בדממה זהה, אבל אני מניחה שהסיבות שונות. אני בהלם כי שירה ואביתר נשואים בסך הכל חודשיים ואפילו לא ידעתי שהם שוקלים להקים משפחה ביחד. שירה מנהלת את אחת מחברות ההייטק הגדולות והמצליחות בארץ, רק לא מזמן היא קיבלה לידיה את המושכות והייתי בטוחה שהיא מתכננת לתת מאה אחוז לעבודה לפחות בשנים הקרובות.

סביר להניח שאחת הסיבות שאלינה שותקת היא כי היא חשבה כמוני לגבי התוכניות של שירה, אבל אני מאמינה שהסיבה העיקרית היא המצב הרפואי שלה. לפני שבועיים היא עברה סדרת בדיקות מקיפה לגבי הפוריות שלה אחרי הפלה שהיא עברה בגיל שבע עשרה, התוצאות חזרו חד משמעיות, היא לא יכולה להיכנס להריון.

אני מסתכלת עליה עכשיו ולמרות שמרוח לה חיוך על הפנים, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות שממלאות לה את העיניים ואת מבט הכאב.

אני שוברת את הדממה שנמשכת כמה רגעים יותר מדי וקמה לשירה לחיבוק חזק וחם. "מזל טוב, אחותי, אני מאושרת בשבילך. שההיריון יעבור בקלות ויסתיים בידיים מלאות, אמן."

"תודה, אחותי, אמן." היא עונה לי בהתרגשות ומסתובבת לאלינה. הן מסתכלות אחת על השנייה ונראה שהן מקיימות שיחה ללא מלים. ככל שהחיוך של אלינה גדל, יותר דמעות נופלות מהעיניים העצובות שלה ואני מתאפקת לא להצטרף אליה.

"אל תגידי כלום, אלינה, אני יודעת שאת מאושרת בשבילי ואני מתארת לעצמי מה עובר לך עכשיו בראש. אני אוהבת אותך ואני אבין אם לא תוכלי להיות בקרבתי יותר מדי בחודשים הבאים, אבל אני רוצה שתדעי שאני מאמינה בלב שלם שבדרך זו או אחרת, גם לך יקראו יום אחד 'אימא'."

אלינה משלבת את האצבעות שלה בין האצבעות של שירה ולוחצת, נושמת עמוק ומרגיעה את עצמה.

"אני אוהבת אותך, הפכת לאחות בשבילי בשנה האחרונה ולא רק בגלל בני הזוג שלנו. אני באמת שמחה בשבילך, אפילו שקצת קשה לי להראות את זה עכשיו. אולי יום אחד מישהו יקרא לי 'אימא' ואולי לא.. אבל אני מאוד מאוד אשמח שבעוד כמה חודשים, מישהו יקרא לי 'דודה'."

אני לא מחשיבה את עצמי לבן אדם מאמין, לפחות לא בישויות על טבעיות, אבל אני בהחלט מאמינה בקארמה. אני מאמינה שמה שנשלח לעולם, יחזור אלינו, לטוב ולרע.

אני מסתכלת על שתי הנשים החזקות האלה שזכיתי לקרוא להן 'חברות' ואני יודעת שאני עושה משהו נכון, אם לא בעבודה שלי אז לפחות בחיים האישיים.

"טוב, כלבות, אפשר להרגיע את מסיבת הטמפונים? יאללה, שירי, ברוכה הבאה לעולם המילפיות, מאחלת לך שהחזה שלך לא ייפול אחרי הלידה." לא שיש לי בעיה עם הפגנת האהבה ההדדית בשולחן, אבל אם נמשיך במסלול הזה, לא נצא ממנו, אז אני בוחרת באתנחתא קומית.

"זונה." היא עונה לי עם מבט כועס וחופנת לעצמה את החזה. "מקסימום אם הוא ייפול, אני אקנה לי חדש." היא קורצת לי ואנחנו חוזרות לעצמנו.

"אז, כמה פעמים גיסי גרם לך לצרוח שלשום?" שירה שואלת בנונשלנטיות ולוגמת מהסודה שלה.

עברו יומיים מאז החתונה, מאז הלילה שלי עם עידן.

אני יכולה להתנהג כאילו שאין לי מושג על מה מדובר, אבל שתיהן ראו אותי נגררת אחריו החוצה בערב החתונה וזה די ברור שלא הלכנו לשחק טאקי.

"לא יודעת, הפסקתי לספור בשלב מסוים." אני עונה לה ושלושתנו צוחקות.

עידן הוא האח התאום של איתמר, ארוסה של אלינה ולפני כמה חודשים הם עשו שלישייה. אולי אם באמת לא הייתי קשורה לעולם הבדס"מ והייתי קצת פחות ליברלית, אז הקנאה כבר היתה אוכלת אותי.

אבל דווקא בגלל שאני כן מבינה איך שהכל עובד שם ואני מאוד מזדהה, אז אני יודעת להפריד בין האקט לבין החברות שלי איתה.

היא שכבה עם גבר ושלשום גם אני שכבתי איתו, אבל המקרים שונים כמו לילה ויום. במקרה שלה, עידן שימש בתור תוספת, משהו נלווה לסקס שלה עם איתמר, גלגל חמישי.

במקרה שלי, עידן היה המנה העיקרית.

"אז אתם ביחד עכשיו?" אלינה שואלת ומרימה גבה. "אני חייבת להגיד שמצד אחד אני לא מופתעת כי הוא לא הסתיר את העובדה שהוא רוצה אותך, אבל את מאוד התנגדת ו…. את לא סאבית."

למרות החברות ארוכת השנים שלנו, יש כמה סודות ששמרתי לעצמי, כמו העובדה שאולי אני לא מגדירה את עצמי עדיין כסאבית, אבל אני בהחלט מבינה את צורת המחשבה ואת הצרכים.

מהרגע שעידן החל לחזר אחרי, דאגתי להדגיש בכל הזדמנות כמה שאני לא מעוניינת ולא קשורה אליו ולעולם שלו.

זאת הגנה עצמית, תגובה אינסטינקטיבית לתחושת איום. עידן מאיים על השקט הנפשי שלי.

"אנחנו ממש לא ביחד, זה היה חד פעמי."

"את באמת מאמינה בזה?" היא שואלת בסקפטיות ברורה.

לא, ממש לא. "כן, היה אחלה, אין ספק שהוא יודע מה הוא עושה ושיש לו ניסיון, אבל הייתי שיכורה וחרמנית והוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון. זה הכל."

"אז את אומרת שזה היה יכול להיות כל אחד אחר באותו הרגע, לאו דווקא עידן?" שירה שואלת.

"אני לא יודעת, אני לא אוריד מהמשיכה שלי אליו, רציתי אותו וזה היה מתאים. אבל מבחינתי זה לא יקרה שוב."

"ואיך זה הסתדר מבחינת הדומיננטיות של שניכם?"

"זה לא היה סשן, לא קראתי לו 'אדוני' והוא לא חילק לי הוראות. זה היה סקס רגיל בין שני אנשים, פעם אני הובלתי ופעם הוא.. זרמנו."

אני לא מתכוונת לפרט להן בדיוק מה שהלך שם, אני לא רוצה לספר להן שדווקא כשהוא נכנס בטבעיות לתפקיד ה'דום', אני הרגשתי הכי בנוח והסקס עלה מדרגה. אני בעצמי עדיין מתקשה להתמודד עם התחושות שהוא העביר בי, להסביר להן את זה במלים, נראה בלתי אפשרי.

"שני, אני מכירה את עידן המון שנים ואמנם אני לא יודעת איך הוא מתנהג עם בנות זוג כי מעולם לא ראיתי אותו במערכת יחסים רצינית, אבל אם יש דבר אחד שכל מי שמכיר את עידן יודע, זה שהוא לא מוותר בקלות. כשהוא רוצה משהו, הוא משיג אותו. הוא רוצה אותך, לא כפרס, לא כמטרה שצריך לסמן עליה וי, אלא כאישה, כבת זוג וקשה לי מאוד להאמין שהוא יסתפק בלילה אחד. בייחוד אם זה היה לילה מוצלח כמו שאני מתארת לי."

אני יודעת למה אלינה מתכוונת כמובן, העקשנות של עידן ידועה לשמצה. אני בטוחה שאני עוד אשמע ממנו וזה יהיה בקרוב, בייחוד שחברת האבטחה שלו מעורבת בתיק שלקחתי על עצמי. אבל אני אמשיך להילחם בו ובצרכים שלי, זה פשוט הופך ליותר קשה מהצפוי.

"אני עקשנית לא פחות ממנו, שנינו רגילים לקבל את מה שאנחנו רוצים. אני מניחה שבקרוב נגלה מי מאתנו חזק יותר."

הערב ממשיך והשיחה מתגלגלת לעוד נושאים רבים אחרים, אני לא מזכירה יותר את עידן וגם הן לא שואלות שאלות.

יום ראשון בבוקר והשבוע מתחיל בעשייה תובענית כרגיל, השעה רק תשע ואני במשרד כבר שעתיים, עוברת על כל הראיות נגד הלקוח שלי.

צמד המלים 'ביטחון איתן' מופיע כמעט בכל מקום, מצלמות האבטחה שלהם הקליטו העברות של משאיות מלאות ב..בני אדם והמאבטחים שלהם היו עדים בעצמם לחבילות כספים שמחליפות ידיים.

פאק התיק הזה כבד עליי.. המחשבה הזאת עוברת לי בראש יותר ויותר מהרגע שחתמתי על החוזה. מעולם לא היו לי ייסורי מצפון לגבי לקוח והאישומים נגדו. אני כאן בשביל לעשות את העבודה שלי ואני לא נותנת לרגשות מקום, אבל התיק הזה… פאקינג סרגיי אברמוב.

"שני, הגיעה חבילה בשבילך." אילה, המזכירה שלי אומרת לי באינטרקום.

"אוקיי, תביאי לי אותה."

היא נכנסת למשרד עם חבילה קטנה ושחורה ללא פתק או כתובת השולח. לרגע אני נלחצת, חבילה מסתורית מגיעה למשרד שלי כמה ימים אחרי שאני מתחילה לעבוד עם מאפיונר, התזמון הזוי. אבל אני מחליטה לוותר על הדרמטיות, החבילה קטנה מדי בשביל להכיל מטען חבלה.

"תודה, אילה ואני אשמח לכוס קפה." אני משחררת אותה בשביל לפתוח את החבילה בפרטיות.

אני קורעת את העטיפה השחורה ובתוכה מגלה קופסא פשוטה שנראית כמו קופסת תכשיטים, אני פותחת אותה בזהירות ורואה בתוכה מכשיר קטן ואליפטי, נראה כמו קליע כסוף של רובה, רק קצת גדול יותר. בלחיצת כפתור הקליע מתחיל לרטוט בכח… הויברטור הקטן שעידן הצמיד בין הרגליים שלי לפני פחות משלושה ימים.

המשחק התחיל.

 

עידן

לפני יומיים וארבע שעות שני יצאה מהדירה שלי, אי אפשר להגיד שהיא ברחה, היא יצאה עם גב זקוף וחיוך מלא ביטחון, אבל זאת היתה הצגה בלבד.

הלילה שהעברנו ביחד היה מושלם, הרבה מעבר למצופה ואני בטוח שהיא מרגישה אותו דבר. הגניחות שלה מהדהדות בזיכרון שלי והריח שלה רודף אותי.

בהתקף זעם מטומטם אתמול בערב החלפתי את המצעים בתקווה להפסיק לחשוב עליה, התחרטתי בשנייה שהפעלתי את המכונה. הריח שלה כבר לא על הכרית אבל אני מרגיש אותו עליי, על הגוף שלי, על האצבעות והלשון.

היא הוציאה אותי מדעתי ובבוקר הלכה כאילו שסיימנו פגישה עסקית. נפנוף, קריצה ודלת נטרקת.

נתתי לה זמן ומרחב, החלטתי לא ללחוץ עליה ולרדוף אחריה בסוף השבוע, בייחוד כששמעתי מאיתמר שהיא נפגשת עם אלינה ושירה. ברגע שאיתמר שלח לי הודעה שאלינה חזרה הביתה, התקשרתי אליה במטרה להוציא ממנה מידע, אבל הנאמנות שלה שייכת לשני והיא לא זרקה לי אפילו פירור.

הרוקט פוקט הקטן היה אלתור של הרגע האחרון, ביקשתי מאחד העובדים שלי להקפיץ אותו למשרד שלה כדי שלא יהיה צורך בפרטים מזהים. היא קיבלה את החבילה לפני שעה והמוח שלי כבר מריץ סרטים כחולים.

אני רוצה לשגע אותה כמו שהיא משגעת אותי, אני רוצה לגרום לה לחשוב עליי ולהיזכר בי בכל רגע ביממה.

צליל ההודעה בפלאפון שלי מוציא אותי מהמחשבות ואני מסתכל על מספר לא מזוהה.

"תודה על המתנה, אין כמו אורגזמה על הבוקר." שני, לזה לא ציפיתי. פאק היא השתמשה בו במשרד שלה, בשירותים? על הכיסא מאחורי השולחן? הזין שלי כבר מצדיע לביטחון שלה.

"תמיד שמח לעזור, איפה השתמשת בו?"

"במשרד שלי.."

"לפחות נעלת את הדלת?"

"לא." פאק פאק פאק

"ואם מישהו היה נכנס?"

"אז הוא היה מקבל כרטיס לשורה הראשונה של ההצגה הטובה ביותר בעיר." חצופה ושחצנית.

"לא שמעתי על ההצגה הזאת, אשמח אם תתארי לי אותה."

"עורכת דין פלילית מאוננת במשרדה על הבוקר, המזכירה שלה צריכה להיכנס בכל רגע עם כוס קפה, אבל היא בדיוק קיבלה רוקט פוקט קטן בהפתעה והחרמנות משתלטת עליה."

"הייתי מצפה ליותר איפוק מאשת קריירה רצינית כל כך."

"לפעמים הפיתוי חזק מדי…." אל תסע לשם, אל תסע לשם, אל תסע לשם. אני ממלמל לעצמי את המנטרה שוב ושוב. המפתח עם שני הוא לא להלחיץ אותה, לא להתקיף חזק מדי וזה סותר את כל האינסטינקטים הטבעיים שלי.

"אני מבין דבר או שניים בפיתויים, גם אני מתפתה עכשיו לקחת את העניינים 'לידיים שלי'."

"מה עוצר אותך?"

"אני, לעומתך, לא לבד כרגע. בפגישה עסקית."

"אז תרגיע את הזקפה שגרמתי לך, שלא יתבעו אותך על הטרדה מינית." היא יודעת מה היא עושה וברור לה שהיא מעמידה לי את הזין עם ההודעות שלה.

"לא נורא, אני מכיר עורכת דין טובה שתעזור לי במקרה כזה."

"שיהיה לך יום טוב, מר איתן." היא מנפנפת אותי.. אין בעיה, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.

"גם לך, גברת אלקובי. ממליץ לך להתחיל להגיע כל יום לעבודה עם תחתונים להחלפה בתיק."

אני לא מקבל תגובה וגם לא מצפה לה, בינתיים השיחה הסתיימה, אבל אני רק התחלתי.

"עידן, אתה אתנו?" לירון שואל אותי בפעם השנייה כבר בפגישה הזאת.

"כן, כן, סליחה. אז איפה היינו?"

"החומרים הועברו להגנה ולבית המשפט, אני מאמין שבקרוב יתחילו ההליכים ויזמנו אתכם כעדים. אתה והעובדים שלך הולכים להיות עדי מפתח בתיק נגד אברמוב. אני מנסה להפיל אותו כבר שנים ונראה שזה סוף סוף הופך למציאותי."

לירון הפך לחבר מאוד קרוב שלנו מאז שהוא לקח חלק בתרגיל נגד ניר, בעלה של עדן. הוא בלש במשטרה שמתמחה בפלילים, בעיקר כל נושא משפחות הפשע בצפון.

"יאללה, מעולה. אנחנו בפנים, נשמח להפיל אותו, אנחנו שומעים על החרא שלו כבר שנים, בהתחלה זה היה סמים ופרוטקשן לכל מיני בתי עסק באזור אבל לאחרונה התחלנו לשמוע על סחר בבני אדם."

"כן, הוא בליגה של הגדולים מה שנקרא, הוא נוגע בהכל וזה רק מחמיר. אני רק מקווה שהמעורבות של שני לא תהווה בעיה עבורכם, הבנתי שהיא חברה טובה של אלינה ושירה."

רגע, מה? שני? אני מסתכל על איתמר בבלבול ומבט זהה מופנה אליי בחזרה.

"שני אלקובי? איזה מעורבות בדיוק?" אני שואל את השאלה ובו זמנית האסימון כבר נופל, פחד ולחץ ממלאים את החזה שלי ואני עוצר את הנשימה עד התשובה של לירון.

"היא עורכת הדין מטעם ההגנה, היא חתמה מולו על חוזה בשבוע שעבר. המוניטין שלה הולך לפניה והבנתי שהוא הגיע אליה עם הצעה מאוד רווחית."

תחום ההתמחות של שני הדאיג אותי בערך מהרגע שהכרנו, היא מתעסקת עם אנשים מסוכנים, פושעים והיא עושה את זה במיומנות ומקצועיות.

אבל נראה לי שהפעם היא לא מבינה עם מי יש לה עסק וכמה שהחיים שלה בסכנה.