איתן – אמון – פרק ח

סשה

נאלצנו לקבע את הלסת שלה, היא לא תוכל לפתוח את הפה בימים הקרובים, חיברנו זונדה…

המנתח הפלסטי שלנו עשה כל מה שהוא יכול, אבל החתכים בפלג הגוף העליון שלה היו כבר מזוהמים ויישארו צלקות. לגבי הפנים שלה, הוא קיבע את השבר באף ולא אמור להישאר סימן.. עם זאת, החתך בלחי היה עמוק מדי, לא היה ניתן להימנע מצילוק….

כשתגיעו לישראל… פלסטיקה….

בתקווה שלא יישאר נזק לטווח ארוך לראייה שלה…

עם הזמן היא תוכל לעבור השתלות שיניים..

קיימת פגיעה עצבית באצבעות יד שמאל…

קרע ברחם… דימום… שעות ספורות לפני מוות… לא יכולנו להציל…

פגיעה מוחית עקב חבלות קשות… שיתוק בשתי הרגליים… לא תחזור ללכת.

 

הימים חולפים, אני לא יודעת כמה זמן אני כאן וכמה זמן אני בהכרה. הם לא יודעים שאני שומעת הכל.

אנחנו עדיין בדרום באפריקה, הרופאים מדברים באנגלית עם מבטא שנשמע חצי בריטי חצי אפריקאי.

עדיין לא הצלחתי לפקוח את העיניים או לזוז, אבל אני שומעת אותם. שומעת את הרופאים מדברים עליי, על מה שנשאר ממני.

אני לא מבינה למה נשארתי בחיים, אני לא מבינה למה זה קורה לי. זה עונש על כל המעשים הנוראיים שלי? על החיסולים? ההתנקשויות? מעולם לא פגעתי באדם חף מפשע ועדיין, נראה שהיקום נגדי.

למה הם התעקשו להציל אותי כשלא נותר כבר מה להציל? השארתי את כל כולי בגיהינום ההוא. את הנשיות שלי, את הכח שלי ואת הנפש שלי.

אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתמודד עם השאריות שלי, עם המציאות.

הצוות שלי כאן כל הזמן, אני אף פעם לא לבד. גיא לצדי רוב שעות היממה, הוא נעלם לכמה שעות בהן גלעד או דן מחליפים אותו ואז הוא חוזר.

אני לא רוצה אותו כאן, אני לא רוצה אף אחד מהם. אני לא רוצה שהם ייראו אותי במצב הזה, אני לא רוצה את הרחמים שלהם.

הייתי מעדיפה למות שם ולהישאר חקוקה בזיכרון שלהם כפי שהייתי. לוחמת, עוצמתית, שווה בין שווים.

אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה.

 

גיא

"עברו שבועיים, אני לא מבין למה היא לא מתעוררת." אני יושב על הכיסא לצד המיטה של סשה וכוסס ציפורניים. זה המקום הקבוע שלי.

רק לפני כמה ימים קמתי מכיסא הגלגלים והתחלתי ללכת עם קביים, הצילו את הרגל שלי בנס.

גלעד מסתכל עליי, אבל לא מגיב, לעסנו את הנושא הזה כבר. הרופאים טוענים שזה מנגנון הגנה, שהמוח שלה לא נותן לה להתעורר בגלל שהוא בתהליך שיקום מאוד רציני. היא תתעורר בזמן שלה.

הנפיחות בפנים שלה ירדה מעט, אבל היא עדיין כמעט לא ניתנת לזיהוי. היא מכוסה תפרים וחבישות והיא עברה כבר כמה ניתוחים פנימיים. הרגליים שלה מגובסות והיא מחוברת לצינוריות ושקיות נוזלים. הרפואה כאן לא מתקדמת מספיק ואנחנו טסים הלילה בחזרה לישראל להמשך טיפול.

"באיכילוב כבר מוכנים לקראתה, יש לה דרך ארוכה לפניה. שמעתי את הרופאים כאן מדברים על חודשים של אשפוז ולאחר מכן מעבר לשיקום." גלעד אומר לי בטונים נמוכים, כמעט כאילו הוא מדבר לעצמו.

"היא תעבור את זה כמו גדולה. היא עברה דברים קשים יותר." אני עונה לו בביטחון מזויף.

השתיקה שלו מטרידה ומעצבנת אותי, אבל אני מניח שהשתיקה עדיפה על תשובות כנות ומציאותיות. האמת היא שהיא לא עברה דברים קשים יותר ואני לא יודע אם היא תצא מזה.

איך יוצאים מזה? איך מתגברים?

הפגיעות הפנימיות היו כל כך קשות, נראה שאין איבר שלא ניתחו. אני לא מתחיל לתאר אפילו את ההתעללות שהיא עברה בימים שלה בשבי, אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה, לשקוע בדמיונות ותיאורים. אם יכולתי הייתי חוזר בזמן ורוצח אותם שוב ושוב. הייתי חוזר בזמן ומציל אותה. הייתי חוזר בזמן ולא נותן לה להיתפס מלכתחילה.

היא עברה כריתת רחם. פגעו בה, אנסו אותה, בצורה כל כך ברוטאלית שהיא כמעט מתה מדימום פנימי. היא תמיד אמרה שהיא לעולם לא רוצה להיות אימא, שזה לא הגורל שלה. אבל היתה לה זכות בחירה.

הרופאים טוענים שהיא לא תוכל ללכת יותר, שהפגיעה המוחית בעקבות החבלות משפיעה על הגב והרגליים שלה ושכרגע הם לא רואים אופציית החלמה.

רק אחרי שהיא תתעורר יוכלו לבחון עד כמה הנזק חמור וקבוע, קיימת אפשרות של פגיעה קוגניטיבית, פגיעה בזיכרון, בהבנה, בדיבור.

היא לא מתעוררת וחלק ממני מעדיף את זה. חלק ממני מעדיף שהיא תישאר מחוסרת הכרה כמה שיותר, כי אני לא יודע איך היא תגיב כשהיא תתעורר.

אני לא יודע אם הזוועות שהיא חוותה ירדפו אותה לנצח. אני לא יודע אם היא תצליח להתמודד עם המציאות החדשה שלה. אני לא יודע אם היא תשמח שהוצאנו אותה משם בחיים.

 

סשה

חזרנו לארץ. אני כבר לא מוצאת נחמה בשפה שלנו, המלים, השם שלי, אין להם משמעות.

הורידו את מינון המורפיום ושאר משככי הכאבים, אני מתחילה להרגיש את התוצאות של הימים בגיהינום. הגוף שלי זועק לעזרה, לעתים הכאב כל כך חזק שהעיניים שלי כמעט נפקחות, כמעט.

עברתי עוד ניתוחים והפנים שלי חבושות, נשמע שהמנתח הפלסטי אופטימי.. אבל הוא האופטימיסט היחיד.

גיא שוב לצדי, הופרדנו במהלך הטיסה לארץ, אבל כמה שעות אחרי האשפוז הוא הגיע. אני מקווה שיימאס לו בקרוב, אין לו מה לעשות כאן, אין לו מה לעשות איתי.

נשמע שאני כבר לא אחזור ללכת ובטח שלא לרוץ ולירות בנשק, אני יכולה לשכוח מהיחידה ומהקריירה הצבאית והוא יכול לשכוח ממערכת היחסים האינטימית בינינו. אני לעולם לא אהיה האישה שהוא הכיר, האישה שהכרתי. אני לעולם לא אהיה מה שהוא צריך.

אין לי מה לתת.

עוד יום, עוד שבוע, כמה זמן חלף?

"אני מרגיש אותך, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני מרגיש שאת איתי ואת שומעת אותי. אני לא יודע אם את מבינה מה קורה סביבך, אם את מבינה איפה את נמצאת, אבל אני מרגיש אותך."

הקול של גיא חודר מבעד להרהורים שלי, זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר אליי ולא עליי.

"עבר חודש מהחילוץ, חודש ושבוע שלא ראיתי את העיניים היפות שלך מסתכלות עליי, חודש ושבוע שלא שמעתי את הקול שלך."

שבוע. הייתי בשבי שבוע.

"הרופאים אומרים שאין יותר סיבה פיזית לתרדמת שאת נמצאת בה, שהנפיחות במוח ירדה ואין דימום. הם אומרים שהתרדמת נפשית, סוג של מנגנון הגנה."

הם צודקים, אני לא רוצה להתעורר.

"אני לא מאשים אותך, הייתי פועל אותו הדבר במקומך. הייתי מתנתק מהעולם ושוקע במציאות אחרת. לא הייתי רוצה להתמודד עם ההשלכות של כל מה שקרה, לא הייתי רוצה להילחם בכל שניה ערה.

אבל סשה, אני בן זונה אגואיסט ואני רוצה שתתעוררי. אני צריך שתתעוררי. אני צריך לדעת שאת לא מוותרת, שאת מתכוונת להילחם ושאת מתכוונת להישאר איתי.

כי אני לא יכול לחיות את החיים שלי בפחד תמידי שמשהו יקרה לך, שיום אחד אני אתעורר ואני לא ארגיש אותך יותר."

הקול שלו נשבר והוא מנשק את היד שלי, הנשימות שלו כבדות, הדמעות החמימות שלו נופלות על האצבעות שלי והעיניים שלי נפקחות מעצמן, כנגד רצוני.

כאילו שהוא באמת מרגיש אותי, הוא מרים את הראש ומסתכל עליי במבט מלא פליאה ועצב.

"סשה?" הוא קורא לי ומיד לוחץ על כפתור ליד הכרית שלי.

"סשה? את שומעת אותי? את מבינה אותי?" המבט שלו סוקר אותי, מנסה לקלוט תגובה.. הוא לא יצליח.

אמנם העיניים שלי נפקחו אבל אני לא מעוניינת לקחת חלק בשיחה.

באותו הרגע רופאה נכנסת לחדר שלי ומתקרבת למיטה במהירות.

"כן, מה יש לנו פה?" היא שואלת את השאלה האוטומטית שיש לכל הרופאים.

"ברוכה השבה, סשה." היא מסתכלת עליי ומחייכת. "הדאגת אותנו מאוד, איך את מרגישה?"

איך את חושבת שאני מרגישה, חתיכת מטומטמת. אני מסתכלת עליה בדממה, המלים לא יוצאות, אני אפילו לא מנסה.

אין לי כח לדבר, או לזוז. אפילו מעקב עם המבט מצריך ממני אנרגיה עצומה.

"סשה, את שומעת אותי?" היא מדברת שוב רק הפעם ללא חיוך. כשאני עדיין לא מגיבה, היא מוציאה פנס קטן מהכיס שלה ומנסה בכל כוחה לעוור אותי.

"האישונים שלה מגיבים, אבל נראה שאין לה יכולת להגיב פיזית. זה יכול להעיד על פגיעה קוגניטיבית יותר חמורה ממה שציפינו.

סשה, אם את שומעת אותי, תמצמצי פעמיים."

אני יכולה למצמץ כמה פעמים שהיא תבקש, אבל אני לא רוצה. אני עדיין לא מוכנה לשלב הזה, לשלב בו יבינו שהתעוררתי ושאני זוכרת.

אני פאקינג זוכרת הכל.

אני לא רוצה שהם יקלטו שאני מבינה ושומעת, כי זה ידרוש ממני להוציא עוד אנרגיות, זה ידרוש ממני להילחם ולהוכיח את עצמי. להוכיח שאני אופטימית ולוחמת, להוכיח שאני מסוגלת לשרוד הכל…

ברגע שגיא יבין שבאמת התעוררתי, הוא לא יעזוב אותי בשקט. הוא ישגע אותי על שיקום וכח רצון וכל החרא הזה.

אין לי טיפת סבלנות לשיחות מוטיבציה. אני לא רוצה להיות כאן.

למה שרדתי?

 

גיא

המבט של סשה עוקב אחריי לכל מקום, אבל זאת התנועה היחידה שלה. היא לא מזיזה את הגוף ולא מוציאה מילה מהפה.

כמה דקות אחרי שהיא התעוררה כבר לקחו אותה לצילומים, היה חשש לעוד דימום מוחי. אבל הצילומים הראו שאין החמרה במצב ואין כל סימן פיזי לחוסר היכולת שלה להגיב.

בדיוק כמו ההתעוררות, גם התגובה היא בידיים של סשה. היא תגיב כשהיא תרצה להגיב, אם היא תרצה להגיב.

 

כעבור חודש

הניתוחים הפלסטיים הסתיימו וסשה שהכרתי נעלמה לתמיד. אדם שמכיר אותה פחות טוב, לא יזהה אותה עכשיו. הפנים שלה אחרות, עצמות הלחיים בולטות יותר והאף שונה. היא עדיין יפהפייה, אבל היא אחרת, אלה לא הפנים שאני מכיר כל כך טוב.

נותרה צלקת אחת ארוכה על הלחי שלה שלא היה ניתן להעלים, מהגבה עד הסנטר. החתך היה עמוק מדי והתפרים לא מספיק איכותיים.

היא ירדה במשקל, איבדה מסת שריר, נראה שהיא שוקעת לתוך המיטה ונעלמת בין השמיכות. המבט שלה מופנה לחלון, היא שוכבת בדממה ובוהה באותה הנקודה כבר שעות. היא עדיין לא הוציאה מילה מהפה, אבל לאחרונה היא התחילה לזוז יותר, להגיב לשם שלה.

בעוד חודש מתכננים להעביר אותה לשיקום, אבל הרופאים הסבירו לי שאם היא לא תרצה לעבור, אם היא לא תרצה לעבוד קשה ולהילחם, היא לא מחויבת. הבחירה בידיים שלה.

אחות נכנסת לחדר עם מגש אוכל ומניחה אותו על הכיסא ליד המיטה. כמו בכל יום, אני קם וניגש להאכיל אותה.

היא לא נלחמת בי, לא מסרבת, אני מרים אותה לישיבה ומאכיל אותה כמו ילדה קטנה.

חלק ממני רוצה שהיא תילחם, שהיא תריב איתי, שהיא תזרוק עליי את הצלחת ותקלל אותי. תכעס עליי ותטיח בי האשמות.

כל דבר עדיף על פני הדממה שלה.

היא פותחת את הפה באטיות בזמן שאני מאכיל אותה מרק, היא לא מסוגלת לאכול מאכלים מוצקים מדי, היא עדיין לא עברה טיפולי שיניים והלסת שלה לא החלימה לחלוטין.

כשהיא מסיימת את הצלחת, אני שואל אותה אם היא רוצה עוד, בתקווה לקבל תגובה כלשהי. אבל כרגיל, היא מפנה את המבט שלה בחזרה לחלון ומתעלמת ממני.

"סשה… אני מתגעגע אליך. את תשרדי את זה, אנחנו נשרוד את זה ביחד, רק תני לי הזדמנות. את לא לבד."

הפעמים היחידות בהן אני שומע את הקול שלה, הן בלילות, כשהסיוטים באים. הם החלו לפני שבועיים. זעקות הפחד והכאב שלה שוברות לי את הלב. הדמעות זולגות מעיניה במהירות והיא קוראת לי, מתחננת אליי שאני אבוא להציל אותה.

אני בוכה ביחד איתה ברגעים האלה, מפחד איתה, צורח איתה. לא הצלתי אותה, לא הגעתי בזמן והיא חיכתה לי.

היא היתה שבויה בתוך כלוב כמו חיה, שבורה ומדממת, עוברת מסכות התעללות יומם וליל והיא חיכתה לי.

אכזבתי אותה.

"אני מצטער שלא הגעתי בזמן, אני מצטער שלא הצלחתי למנוע את הסבל. אני מצטער, סשה."

היא לא מסתכלת עליי, אבל דמעה אחת נופלת על הלחי שלה, מחליקה ונעלמת לתוך השיער. היא לא פורצת בבכי, לא מראה שום סימן ולא מצטרפות עוד דמעות.

דמעה אחת בודדה שהופיעה ונעלמה באותה הנשימה. אולי דמיינתי את זה, אולי המוח שלי מתעתע בי, אולי אני כל כך נואש לסימן חיים שהתחלתי להזות.

כל יום מגיעה פסיכולוגית שמתיישבת איתה ומנסה לדובב אותה, הרי זה ברור שבנוסף לכל הסבל הפיזי, סשה סובלת מפגיעות נפשיות חמורות.

היא יושבת לצדה שעות ומדברת אליה, מראה לה תמונות, מספרת לה סיפורים. אבל סשה אף פעם לא מגיבה. אף אחד לא אופטימי.

יש דיבורים על אשפוז במוסדות נפשיים, על כדורים וטיפולים מגוונים.

אם סשה לא תראה סימן חיים בקרוב, לא תרצה לצאת מזה ולחזור אלינו, אני אאבד אותה לנצח.

איתן – אמון – פרק ז

גיא

חלפו שתיים עשרה שעות מהשיחה שלי עם עידן ואיתמר. הם לא שאלו שאלות ולא הביעו התנגדות לבקשה שלי. במהלך השיחה הם בדקו כבר זמני טיסה וגילו טיסה ישירה לאפריקה תוך שלוש שעות. זה אומר שהיו להם שלוש שעות להרכיב צוות, להסביר את המקרה ולהגיע מהקריות לנתב"ג כדי לתפוס את הטיסה.

לרגע לא חשבתי שהם לא יצליחו. האחים שלי יעשו למעני הכל, בדיוק כפי שאני אעשה למענם.

הטיסה אורכת שמונה שעות ולאחר מכן יש נסיעה של שעה למקום המפגש.

אני לא יודע ממי מורכב הצוות, אני לא יודע מי יסכים להגיע. חלק מהמאבטחים שלהם גברים נשואים עם ילדים, חלקם רווקים. כולם יוצאי יחידות צבאיות מובחרות.

את נקודות הציון של מקום המפגש העברנו לניידים של התאומים, בידיעה שהם כבר יעבירו אותן לאנשים הנכונים.

גלעד עירב כמה גורמים במשטרה המקומית, בתקווה שאין להם סוכנים כפולים שילשינו עלינו ויפוצצו הכל.

אנחנו ממוקמים במקום מסתור מאולתר, קילומטר ממחנה השבויים. אני, גלעד ודן. מבית החולים יצאתי ללא אישור וללא ידיעה של אף אחד. בלעתי כמה משככי כאבים ודן הסיע אותי לרכב על כיסא גלגלים.

גלעד במצב קצת יותר טוב ממני, אבל עדיין הוא חיוור מכאב והיד הפצועה שלו היא גם היד הדומיננטית שלו. הסיכויים לרעתנו, אין ספק.

שיננו את המפות ואת המיקומים של השומרים, בנינו תוכנית שנשענת יותר על מזל מאשר על תכנון מדויק ואנחנו מנסים להישאר אופטימיים, לסמוך על המקצוענות שלנו ושל הצוות שצריך להגיע בכל רגע לתמוך בנו.

אנחנו שומעים שני רכבים מתקרבים ומשתתקים, מסתתרים בין העצים. הרכבים נוסעים באיטיות וללא אורות, עד שלבסוף הם נעצרים בסמוך אלינו.

מתוכם יוצאים עשרה גברים מכוסים בבגדי הסוואה מלאים, אנחנו לא רואים את הפנים שלהם, רק את מבנה הגוף הגדול שמעיד על אימונים מפרכים. הם נושאים כלי נשק אוטומטיים ואפודי מגן.

הם נעצרים ונעמדים במעגל, הגב של כל אחד מהם לתוך המעגל והפנים החוצה, סורקים את הסביבה מכל הכיוונים. אחד מהם מתכופף ומרים אבן מהרצפה, מניף אותה שלוש פעמים באוויר, כביכול בצורה נונשלנטית ולבסוף שומט אותה.

זה הסימן שקבענו מראש, זה הצוות שלנו.

אנחנו יוצאים מבין העצים וחברי הצוות החדש מורידים את המסכות מהראש, אני לא מסתיר את ההפתעה שלי כשאני רואה את עידן, איתמר ומורן ביניהם.

"מה לעזאזל אתם עושים פה?! זה לא מה שביקשתי, זה לא מה שקבענו!" אני מטיח בהם בכעס ומתנדנד מעט בעמידה שאמורה להיות יציבה ומאיימת. אני מדמם לתוך התחבושת ברגל, התפרים נפתחו והגוף שלי מאותת לי שאין לי הרבה זמן על הרגליים.

"אתה צריך צוות, אנחנו הצוות." איתמר עונה לי בטון שלא מעודד ויכוח.

"התכוונתי לצוות שנמצא בכושר מבצעי! לא התכוונתי לאחים שלי! שלא נדבר על מורן, למה אתה פה בכלל? השתגעת? אשתך בהריון והפעם האחרונה שהחזקת נשק היתה בטירונות!" אני מרגיש את ההיסטריה עולה, האחים שלי כאן, האחים הלא מיומנים שלי שפועלים יותר מאהבה ודאגה אליי מאשר הבנה אמתית של חומרת המצב.

"תירגע, אני כאן על תקן חובש קרבי, אני לא נכנס אתכם פנימה, אני אשאר בנקודה קרובה ואמתין לכם. כולנו יודעים שתצטרכו טיפול רפואי מידי, במיוחד אתה. אתה חיוור, העיניים שלך מזוגגות והעמידה שלך לא יציבה, אני מניח שאתה מדמם בזמן שאנחנו מדברים ויש לך אולי שעה עד שתאבד הכרה… אידיוט."

מורן עונה לי בטון נוטף סרקזם. אמנם כל האחים שלי היו קרביים בצבא, אבל עברו מאז הרבה שנים.

"ילד, תנשום עמוק ותרגיע את הטונים שלך. כן, אתם הסוכנים המסוכנים והמיומנים, אבל אל תשכח שכולנו כאן עם רקע מבצעי נרחב וכולנו משרתים במילואים כמה פעמים בשנה." אני שונא שעידן קורא לי 'ילד'.

"שבוע שעבר דיברת איתי על הדאגה של אימא, שאני נעלם ליותר מדי זמן, שהיא מפחדת. אז הפתרון שלך הוא לשלוח ארבעה מהבנים שלה למבצע כמעט חסר סיכויי הצלחה?!"

"הסיכויים שלכם הרבה יותר גבוהים אתנו ואני מעדיף להיות כאן איתך ולעזור מאשר לספר לה אלפי קילומטרים מכאן שהבן שלה נהרג ויכולנו למנוע את זה!"

"טוב, הצגת הטסטוסטרון הזאת אמנם מבדרת, אבל אתם מבזבזים זמן יקר שאין לנו ובטח שאין לסשה." גלעד עוצר את הוויכוח שלנו בקור רוח ומסמן לכיוון מחנה השבויים. "יש לנו עשר דקות להגיע למחנה, שש אם נעשה את זה בריצה. בואו נעבור על התוכנית, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונעמיס עליכם עוד כלי נשק וחומרי נפץ. אני הקודקוד של המשימה, אני נכנס פנימה בליווי חמישה מכם, יש עשרים ושניים שומרים בקומת הקרקע ועוד עשרה מתחת. דן צריך שלושה מכם שמבינים בחומרי נפץ בשביל להקיף את הפרמטר ולהניח את המטענים. גיא והצלף שלכם יגבו אותנו ויחסלו מטרות ממרחק."

אני מתחיל להתנגד, זו לא התוכנית שקבענו, אבל גלעד עוצר אותי.

"גיא, אני יודע שאתה רוצה להיכנס אתנו פנימה, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך על היכולות שלך במשימה הזאת, בייחוד שמורן צודק ואתה יכול לאבד הכרה בכל רגע. שים את האגו שלך בצד ותעשה את הדבר הנכון עבורה."

"זה לא פאקינג אגו, אנחנו חייבים להוציא אותה משם…"

"ואנחנו נוציא אותה, אנחנו נוציא אותה! אבל אנחנו לא נוכל לעשות את זה אם תתמוטט באמצע ותהיה זמין לעוד חטיפה. אני מצטער אחי, אבל אתה מהווה כרגע יותר סיכון מאשר עזרה. אתה הצלף שלנו ואתה הצלף הכי טוב שיש בתחום, תחסל אותם אחד אחד ותפנה עבורנו את הדרך פנימה."

אין לי נימוק נגדו, אין לי איך להגיב. הוא צודק, אני לא יכול לעזור לה בפנים, אני רק יכול לעזור לצוות מבחוץ.

גלעד מסתכל עליי עוד כמה רגעים טעונים ולבסוף, ממשיך בהוראות. "מורן, אתה תעצור כמאה מטרים לתוך היער, הרחק מעיניים בוחנות, אבל מספיק קרוב בשביל לספק עזרה מידית לפצועים.

"מי נכנס איתי פנימה?"

"אני, עידן, עופר, ארז ויובל, אנחנו מיומנים בלוחמה בטרור ולחימת קרקע." איתמר עונה לו. "שי, גולן ואריק מומחים בחומרי נפץ, הם יכולים לצאת עם דן. נדב הוא הצלף שלנו והוא יהיה עם גיא."

"מעולה, בואו נעבור על המפות, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונצא למשימה."

 

סשה

אני שוב בכלוב, אני לא מצליחה לזוז יותר. שתי הרגליים שלי שבורות וגם אצבעות הידיים, אני חושבת שיש לי פגיעה בגב או בצוואר.

החקירה האחרונה נמשכה נצח, אני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא לזה חקירה. הם כבר הבינו שלא ייצא להם ממני כלום אז רוב הזמן הוקדש לעינויים.

אין מקום בגוף שלי שלא כואב, הם לא פסחו על אף איבר. החתכים עמוקים ומזוהמים, הפנים שלי שורפות, הלסת שלי שבורה ואני מרגישה עם הלשון שהעיפו לי חלק מהשיניים. הדם לא מפסיק לזרום בין הרגליים שלי.

אני מייחלת למוות שיבוא במהרה, לא נשאר לי כבר מה לתת.

אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, כמה זמן חלף, אבל ויתרתי על חלום ההצלה. העזרה לא תגיע, לפחות לא בזמן שבאמת יכול לחולל עבורי שינוי.

אני לא בן אדם יותר, לא נותר בי צלם אנוש. הגוף שלי מוטל על הרצפה, אבל הנפש שלי מתה, נאנסה ונרצחה.

לא נשאר לי מה לתת.

 

גיא

דן יצא בליווי שלושה מאנשי הצוות של התאומים להנחת המטענים סביב המחנה. באותו הזמן אני ונדב התמקמנו בשני צדדים מנוגדים עם שדה ראייה מקסימלי לחיסול מטרות.

מורן התמקם מאה מטרים לימיני עם מזוודה מלאה בציוד רפואי, הרבה יותר מכל תיק עזרה ראשונה שראיתי אי פעם במבצע צבאי.

אני צופה בגלעד מוביל את האחים שלי ועוד שלושה חברי צוות למחנה והלב שלי מאיים לצאת מהחזה. הפחד מוכפל, הדאגה לא ניתנת לתיאור ומעל להכל, מרחפת הסכנה לחייה של סשה. מה אם איחרנו?

אני לא נותן למחשבות לשתק אותי, אני חייב להישאר מרוכז, בייחוד כשהדימום ברגל שלי הוגבר אחרי הריצה לנקודת התצפית.

הצוות הרגלי מגיע למחנה ואני מתחיל לחסל מטרות, אחד, שניים, שלושה שומרים. ארבעה, חמישה. מהצד השני היריות של נדב מדויקות ומפלחות את הראשים של האויבים שלנו.

למרות שהצוות הרגלי מכוסה במסכות, אני מזהה את גלעד, עידן ואיתמר לפי מבנה הגוף. אני מכיר את האנשים האלה כמו שאני מכיר את עצמי, כולם אחים שלי, אחים בדם ואחים לנשק.

עידן נקלע לעימות פיזי ואני לא מצליח לחסל את התוקף שלו, הם זזים מהר מדי ואני כבר לא חד מספיק בשביל לקחת סיכון ולנסות לחסל אותו ממרחק.

תוך פחות משתי דקות של לחימה, עידן משסף את הגרון של היריב שלו וממשיך הלאה. הייתי צריך לדעת שאסור לי לזלזל באחים שלי, הם היו כאן הרבה לפניי.

הלחימה נמשכת והראייה שלי מטושטשת, אני מתחיל לפספס מטרות ונאלץ לחשוב כמה פעמים לפני שאני לוחץ על ההדק כדי לא לפגוע באנשים שלנו.

הסצנה נעה בהילוך איטי, יריות, סכינים שלופים ואנשים נופלים לאדמה. הרעש נורא אבל נשמע עמום באוזניים שלי, נותרו לי כמה דקות. אני חייב למשוך עוד קצת, עוד קצת, רק לראות אותה יוצאת משם.

שומרים נוספים מגיעים, כנראה השומרים מהמתחם התת קרקעי, זה טוב, זה אומר שהם לא איתה, זה נותן לה עוד סיכוי לשרוד. מצד שני, הצוות שלנו קטן יותר.

מרחוק אני רואה אורות מהבהבים, המשטרה המקומית, הם הגיעו, הם פאקינג הגיעו. המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש לפני שאני מאבד את ההכרה, היא שניצלנו, סשה ניצלה, היא תהיה בסדר.

 

סשה

שקט, שקט מבורך. אני לא מרגישה כאב יותר, אני לא מרגישה כלום. המוות נאחז בי, מושך אותי אליו והתקווה מזמן עזבה אותי.

אני לא יודעת למה אני עדיין בחיים, אני לא יודעת איך זה אפשרי.

אני מנסה ליהנות מהרגעים הקצרים מדי בהם אף אחד לא נוגע בי, לא מכאיב לי. אני יודעת שתכף זה יסתיים, עוד מעט ישפכו עליי עוד מים קפואים והסבל יתחיל שוב, עד שהגוף שלי יוותר סוף סוף ואני אוכל לנוח.

אני לא מסוגלת יותר, הפחד והבושה קשים מנשוא, אכזבתי את הצוות שלי, את המדינה שלי ואת עצמי. אמנם לא נשברתי ולא מסרתי מידע, אבל אני יודעת שבעצם הנפילה בשבי סיכנתי את הצוות שלי ועשרות סוכנים נוספים שוודאי עוד ישלחו לחלץ אותי. לחלץ אדם מת.

אני מקווה שהידיעה על המוות שלי תשתחרר לפני שישלחו צוות חילוץ, שלא יסכנו אנשים טובים למשימה חסרת מטרה. הגופה שלי לא שווה כלום, אין לי משפחה, אין אף אחד שיבקר את הקבר שלי.

המחשבות שלי אפלות ודרמטיות, התקווה מתה בין הסורגים בגיהינום הזה. נותר לי רק לייחל למוות מהיר ושהמקום הזה יישרף עם כל החיות בתוכו.

צעדים, שוב צעדים, הם רצים לכיווני. למה אני לא מצליחה למות? למה אני חייבת לסבול עוד ייסורים? למה הגוף שלי לא מוותר?! אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לעבור את זה שוב. הדמעות זורמות בחופשיות אבל לא יוצא ממני קול.

מישהו רץ לכיווני, הנשק שלו מורם והוא סורק את הסביבה. הפנים שלו מכוסות אבל הגוף הזה, הגובה, העיניים החומות, אני מכירה אותו.

הוא מתכופף אליי ואומר משהו, אני לא מבינה את המלים שלו, אני חושבת שהוא אומר את השם שלי. כבר ימים שלא שמעתי את השם שלי. "סשה…סשה…"

העיניים שלו דומעות כמו שלי, למה הוא בוכה? מי הוא? "הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר. עוד קצת…"

עברית, הוא מדבר בעברית. לא חשבתי שאני אשמע את השפה שלנו שוב, היא נשמעת כמו מנגינה ישנה ומנחמת.

גבר נוסף מתכופף לצדו והם מפרקים את הכלוב, שוברים אותו לחתיכות. הגבר הנוסף מוריד את המסכה, גלעד. "סשה, תישארי איתי, את שומעת? אין לך אישור לוותר, אין לך אישור לוותר."

גלעד הגיע, אז הגבר שלצדו עם העיניים החומות, זה גיא. גיא שלי. הוא הגיע להציל אותי.

אני מסתכלת עליו עם כל האהבה בלב שלי והעיניים שלי נעצמות.

 

גיא

הגוף שלי מטולטל באגרסיביות והכאב מהרגל עובר בזרמים לגב. מישהו נושא אותי על הכתף בריצה. מה קורה? לאן לוקחים אותי? איפה סשה? איפה האחים שלי?

רעש מסוק נשמע ממרחק. "גיא, תחזיק מעמד, תחזיק מעמד אחי." איתמר, איתמר נושא אותי על הכתף שלו. "איתמר?" אני מנסה לקרוא לו אבל הקול שלי חלש ושבור.

"תחזיק מעמד, הידיעה על המשימה הגיעה לצה"ל והם שלחו מסוק וצוותי חילוץ ורפואה. הכל יהיה בסדר."

העיניים שלי נעצמות שוב, כשהן נפקחות אני שוכב בתוך מסוק בתעופה, מורן מחבר אינפוזיה ליד שלי ורופא נוסף עובד על הרגל שלי.

"סשה.." אני לוחש, בתקווה שמישהו ישמע.

המבט החד של מורן פונה אליי והוא מתכופף לכיווני. "גיא, הכל יהיה בסדר, סשה כאן לידך." הוא אומר לי ומסמן עם העיניים לנקודה לשמאלי.

אני מסובב את הראש בשארית כוחותיי ומסתכל עליה. היא שוכבת על מזרון רפואי מבצעי והצוואר שלה מקובע. שמיכה מכסה את רוב הגוף שלה, אבל הידיים שלה חשופות, מחוברות לאינספור שקיות נוזלים. האצבעות שלה נפוחות ושבורות והפנים שלה… אם מורן לא היה אומר לי שזאת היא, לא הייתי מזהה אותה. מה הם עשו לה? אלוהים מה הם עשו לה.

"סשה?" אני קורא לה, מתפלל לתגובה. "סשה."

"היא לא יכולה לענות לך גיא, היא מורדמת." מורן אומר לי.

"למה?" אני שואל אותו אבל לא מזיז את המבט שלי מהמחזה הנוראי.

"אנחנו נדבר על זה."

"למה, מורן?"

"לטובתה, לטובתה עדיף שתישאר מורדמת."

איתן – אמון – פרק ו

גיא

אני מושיט יד לכבות את השעון המעורר, הצפצוף משגע אותי.  מתי נרדמתי בכלל?

אני מגשש בחושך לכיוון הפלאפון, חייב להפסיק את הצפצוף. ממתי יש לי שעון מעורר? אני מתעורר ביקיצה טבעית מגיל ארבע, מהגיל שהתחלתי לפחד.

אני לא מוצא את הפלאפון והמוח המעורפל שלי מתחיל להתעורר. החדר לא חשוך, העיניים שלי פשוט עצומות וקשה לי לפקוח אותן. אני מרגיש מסומם, לא מאופס.

"גיא, תפסיק אתה תוציא את האינפוזיה."

דן? איזה אינפוזיה? למה אני לא מצליח לפקוח את העיניים ומה נסגר עם הצפצוף המזדיין?! הוא לא עונה לי ואני מתחיל להתעצבן.

"גיא, אחי, תפקח את העיניים, אתה בבית חולים. תסתכל עליי, אני כאן לידך."

בית חולים?

אני עוצר את פעולות החיפוש ונושם עמוק, מנסה לקלוט את הסביבה עם עיניים עצומות. ריח של סבון אנטיספטי, אנשים מדברים בקול עמום מעבר לקירות, הצפצוף… זה לא שעון מעורר, זה מוניטור, זה הדופק שלי.

דן איפשהו לשמאלי והוא לא עונה כי עדיין לא דיברתי, השאלות צפות בתוך הראש שלי והפה שלי מסרב לשתף פעולה.

אני מנסה לזוז וכאב חד ברגל מחזיר אותי לתודעה ולהשתלשלות האירועים.

היינו במשימה ביערות הגשם באפריקה, זו היתה מלכודת ונאלצנו לאלתר ולברוח. חטפתי כדור ברגל.. ס'אמק, עוד צלקת. דן וגלעד משכו אותי לתוך מסוק.. סשה.

העיניים שלי נפקחות במהירות והאור מסנוור אותי לכמה רגעים.

"ברוך שובך לארץ החיים, התחלת להדאיג אותי."

אני מסתגל לתאורה והפנים של דן מופיעות מולי, לאט ובזהירות הטשטוש נעלם והראייה מתחדדת. השיער הארוך שלו אסוף ואפשר לראות את כל הפצעים החדשים, פנס בעין, אף שבור ושפה מפוצצת. לא פעם ראשונה או עשירית שזה קורה, דן לא מתרגש מצלקות.

אני מנסה לדבר אבל הגרון שלי שורף ואני מיובש.

"בוא אני אעזור לך להתיישב ותשתה קצת, אתה יודע שהרדמה מלאה מייבשת את הפה."

הוא תומך בי ומרים אותי לישיבה בקושי רב, למרות שדן גבוה בעצמו ובכושר מעולה, יש לי בערך שלושים קילו של שרירים עליו ולא פשוט להזיז אותי.

הוא מקרב כוס מים לפה שלי ואני לוגם בעדינות, נלחם ברצון להקיא. אני שונא הרדמה מלאה.

"הכדור פספס את העורק שלך בערך במילימטר, אז היה לך מזל. אבל הוא נתקע בתוך הרגל אז היו צריכים לנתח אותך. גלעד יחזור בקרוב, הוא היה לידך כל הלילה, החלפנו משמרות בבוקר. למרות הכל הצלחנו במשימה, כל הבנות שוחררו והצלחנו לתפוס את רוב חוליית המבריחים. כאות תודה קיבלנו חופשה ארוכה ללא תאריך סיום… דיברתי עם איתמר וסיפרתי לו שאנחנו כאן ושיצאת מכלל סכנה, שיעדכן את המשפחה שלך ושלא ידאגו יותר מדי."

דן ממשיך לברבר ואני יודע מה הוא עושה, הוא דוחה את הקץ. הוא מעולם לא עדכן את המשפחה שלי על פציעות, בדרך כלל עד שאני חוזר הביתה, הסימנים נעלמים והם אפילו לא יודעים שקרה משהו. אם הוא התקשר אליהם הפעם, יש סיבה.

אני שולח אליו מבט כועס והוא מעביר יד על הפנים שלו בתשישות. עכשיו שאני מתרכז בו יותר, אני רואה את סימני הלחץ והמתח על הפנים שלו. העיניים הכחולות שלו מוקפות אדמומיות וקמטים קטנים פזורים סביב השפתיים הקפוצות שלו.

"הייתי חייב לעדכן אותם כי אני מניח שהם כבר שמעו בחדשות על המבצע.. ועל הסוכנת השבויה."

הוא לא ממשיך בהסבר והוא לא צריך, סשה נעלמה במהלך המבצע והיא לא היתה במסוק. פלאשים של זיכרונות קופצים לי לראש. הטיסה, הנחיתה על גג בית החולים, דן וגלעד סביבי כל הזמן, המבטים המודאגים והשיחות המוחלשות.

סשה נלקחה בשבי.

אני עוצם את העיניים בחוזקה, מנסה להדחיק את הידיעה ואת הכאב בחזה. לא התגעגעתי לפחד המשתק, לתחושת חוסר האונים, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא ארגיש ככה שוב.

השנים חלפו והפכנו לגברים עצמאיים ודומיננטיים, אני והאחים שלי. שמנו את העבר מאחורינו ולקחנו שליטה על החיים שלנו.

עטפנו את עצמנו באלימות כי אנחנו מכירים אותה כל כך טוב, היא לא מפתיעה… ולא מאכזבת.

עם השנים כבר לא הייתי צריך לדאוג למשפחה שלי והם היחידים שאי פעם עניינו אותי. החלטתי לא לתת לאף אחד, חוץ מהם, אי פעם להתקרב אליי ברמה שתהיה להם איזושהי השפעה אמתית.

הבטחתי לעצמי לעולם, לעולם לא לפחד יותר. לעולם לא להיות בחוסר ודאות, לעולם לא לדאוג לאדם אחר עד שיגעון.

הבטחתי ועמדתי בהבטחה שלושים ואחת שנים, עד שהכרתי את סשה. במשך שלוש השנים שלנו ביחד בצוות, היא עקפה את החומות שלי בשיטתיות וללא כוונה ידועה מראש.

הפחד מר בתוך הפה שלי ומזכיר לי דברים שהעדפתי לעולם לא לחשוב עליהם שוב.

העיניים שלי עדיין עצומות, אני לא מסוגל להסתכל על דן ולראות את הרגשות שלי משתקפים על הפנים שלו.

דמעה סוררת גולשת מזווית העין שלי. פאק אני שונא את זה. אני כל כך שונא את זה.

אני נושם עמוק, בולע את כדור ההיסטריה שתקוע לי בגרון ומכריח את עצמי להתאפס. זה לא הזמן לאבד עשתונות.

אני פוקח את העיניים ומכוון את המבט שלי לדן. הוא יושב על כיסא הפלסטיק עם גב זקוף וגוף קפוא. הוא בוהה בי ללא מצמוץ, ללא הפגנת רגשות. הוא מסוגר בתוך עצמו ולא נותן לרגש להציף אותו. זה מנגנון הגנה נפלא ששלטתי בו רוב חיי.

אני מכחכח מעט בגרון, בוחן את הצרידות והכאב לפני שאני מעז לדבר.

"כמה שעות אני כאן? כמה שעות מאז שלקחו אותה?"

"שלושים ושבע." הוא עונה לי ללא צורך לבדוק בשעון.

שלושים ושבע?! הייתי מחוסר הכרה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. הזמן נגדנו, כל שעה שחולפת היא קריטית במצבים כאלה. זו לא חטיפה רגילה, היא נלקחה בשבי ולמרות שהמין שלה מעולם לא השפיע עלינו באף מבצע, במצב כזה היא בסכנה הרבה יותר גדולה. אישה, סוכנת צבאית.. אני לא רוצה לדמיין את העינויים ו… אני לא רוצה.

"מה התוכנית?"

"גיא.. אתה אחרי ניתוח ארוך וקשה, רק עכשיו אתה חוזר להכרה אחרי יממה וחצי…."

"מה התוכנית, דן? אל תזיין לי בשכל, שנינו יודעים שאתה וגלעד כבר חשבתם על הכל."

"אסרו עלינו להשתתף במבצע החילוץ, מבחינתם אנחנו לא אובייקטיבים ולא נפעל בשיקול דעת. צוות החילוץ אמור לצאת בערך תוך חמישה ימים, כבר זיהו את המיקום שלה, אבל היא מוקפת שומרים במתחם מסוגר מתחת לאדמה.

אין לנו אף אחד בפנים, אנחנו לא יודעים איך המבנה מורכב ומה מחכה שם. הם רוצים לאסוף מודיעין בימים הקרובים כדי לא לאבד אנשים בדרך."

"חמישה ימים? יש לך מושג מה היא תעבור בימים האלה? מה היא עברה כבר?!" אני תוקף את דן בזעם. פאקינג חמישה ימים!

"ברור שאני יודע, גיא! אתה לא היחיד שדואג לה! אתה לא היחיד שאוכל את עצמו!" הוא צורח עליי וקם מהכיסא בסערה, מפנה לי גב.

"דן…" אני קורא לו בקול שבור. "אני יודע שאנחנו ביחד בתוך זה, אבל תבין אותי.. אני…"

"מה שאתה מגלה רק עכשיו, אני וגלעד יודעים כבר שלושים ושבע שעות, גיא. שלושים ושבע שעות של בעתה, של מחשבות ודמיונות, של תוכניות חילוץ מפורטות ואין ספור תרחישים שמסתיימים בכישלון. סשה היא משפחה, המשפחה היחידה שיש לנו ואנחנו אוהבים אותה לא פחות ממך. אבל אנחנו לא יכולים להסתער על המקום ולמות בדרך, זה לא מה שיציל אותה."

פאק!!!! אני רוצה לזעוק אל הקירות, אני רוצה להסתער בדיוק כפי שהוא אמר, אני רוצה להציל אותה מהגיהינום שהיא ודאי נמצאת בתוכו כרגע.

זה הסיוט הכי גדול שלנו, הפחד הכי גדול שיש לסוכנים מבצעיים. העינויים, הפחד, ההשפלות, ההתעללות הפיזית והנפשית.

אם לא הייתי פצוע הייתי נלחם באיסור ויוצא למבצע הזה, שום דבר לא היה עוצר אותי, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אף אחד לא יאשר לי לצאת, לא משנה על מי אני אאיים.

אני אצטרך למצוא פתרון אחר, פתרון לא חוקי, כי אין מצב שאני משאיר אותה שם.

בדיוק ברגע הזה גלעד נכנס לחדר עם זרוע חבושה וצליעה בולטת. "התעוררת." הוא אומר לי בקול עייף ומחליף מבטים עם דן.

"התעוררתי ואני יודע, אז אל תלך לידי על ביצים. מה קרה לך? למה הצליעה?"

"בן זונה אחד הוציא סכין והחליט להכין ממני שניצלים.. עצרתי אותו מאוחר מדי."

הניסיון שלו להומור לא עובד ואני לא מסוגל להגיב אפילו בצביעות. "על מה חשבתם? איזה תוכניות הרצתם בראש? אולי אני יכול לעזור."

"השגתי מפרט של המבנה ואני יודע באיזה חדר היא מוחזקת. היא בחיים, אבל היא לא במצב טוב."

"מאיפה לעזאזל אתה יודע את כל זה ואיך השגת את המפרט?" דן שואל אותו בתדהמה.

"זה התפקיד שלי ומסתבר שיש לי כמה קשרים באזור."

"קשרים בצפון אפריקה?"

גלעד לא עונה לו ופותח מפות על המיטה שלי. "עשרים ושניים שומרים מעל המתחם, מסתובבים ברוטינות קבועות, הם לא חכמים במיוחד.

מתחת לאדמה המתחם מורכב משמונה חדרים קטנים, עוד עשרה שומרים נמצאים שם קבוע. היא בחדר המערבי ביותר, נעולה בתוך סוג של כלוב." הקול שלו קר והמלים רובוטיות, הוא מנסה להעביר לנו כמה שיותר מידע, כמה שיותר מהר מבלי להיכנע לרגש.

"היא פצועה קשה. היא נפגעה במהלך המבצע וגם מהפיצוצים היזומים שלנו, היא עברה כבר שתי חקירות והם לא נותנים לה יותר מדי זמן להתאושש. הם…" הקול שלו נשבר לרגע אבל הוא אוסף את עצמו וממשיך. "הם נוגעים בה.. אונסים אותה. הם לא מצליחים לשבור אותה נפשית אז הם שוברים אותה פיזית ושלושתנו יודעים שסשה לא תמסור סודות צבאיים לעולם, אז יש לנו מקסימום יומיים לפני שהם יוותרו וירצחו אותה.

אין שום דבר שהם צריכים מאתנו, אין אסירים ביטחוניים ולא הוגשה בקשה לכופר. יש לנו ארבעים ושמונה שעות להוציא אותה משם."

אני רועד, הידיים שלי, הרגליים, כל הגוף. המאמץ לא להקיא גורם לזיעה קרה לעטוף אותי.

דן מאבד את זה ומתחיל להרוס את החדר, הוא מעיף כיסאות ובועט בארונות בזמן שגלעד בוהה בי במבט חצי מוטרף. הם הורגים אותה, הם אונסים אותה ושוברים את הגוף שלה בזמן שאנחנו כאן עם ידיים ורגליים קשורות.

דן מתמוטט לבסוף לרצפה ונשען על הקיר, אף אחד לא מתפרץ לחדר לבדוק מאיפה המהומה, כאילו כולם מסביב יודעים שמתחוללת בחדר שלי מלחמה והם מעדיפים לא להיקלע לקו האש.

"אני אעביר את המידע לצוות החילוץ, שירכיבו תוכנית וייצאו מקסימום מחר."

"לא. אנחנו נעשה את זה." אני עונה לו ברצינות מוחלטת.

"השתגעת? אתה אחרי ניתוח ואני חצי מושבת. לא נצליח לעולם."

"גלעד, אנחנו נרכיב תוכנית, אנחנו מכירים את השטחים האלה כי למדנו כבר את האזור בשביל המבצע האחרון. יש לך קשרים, הרבה קשרים ואתה יודע שאתה יכול לארגן שיתוף פעולה מקומי. אף אחד לא יצליח במשימה כמונו, לאף אחד לא אכפת כמונו. אנחנו הסיכוי הכי טוב שלה."

"אנחנו חייבים עזרה, גיא." דן אומר לי מנקודת הישיבה שלו על הרצפה. למרות התשישות אני רואה שהמבט שלו מחושב, הוא כבר מתכנן.

"אנחנו נקבל עזרה, אתם שוכחים שעידן ואיתמר מנהלים חברת אבטחה שמורכבת כולה מיוצאי יחידות צבאיות קרביות. רובם יוכלו להיות כאן תוך שתיים עשרה שעות. דן, אתה יכול לארגן כלי נשק, אלוהים יודע שרק בתיק שלך יש מספיק בשביל צבא קטן. גלעד, אתה אחראי על איסוף מודיעין ושיתופי פעולה. נצטרך גם את המשטרה המקומית.

אני אתקשר לאחים שלי ואעביר להם טלפונית את התוכנית… ברגע שתהיה לנו אחת כזאת. בתוך ארבע עשרה שעות אנחנו מוציאים אותה משם."

 

סשה

הכאב עומד לנצח אותי. אני לא יכולה להזיז את האצבעות ביד ימין ואין לי תחושה ברגליים. העיניים שלי עצומות מנפיחות והריח המטאלי של הדם שלי, גורם לי להקיא על עצמי, שוב.

אני שוכבת בתוך שלולית של דם ושתן, הדם מהחתכים בגוף שלי מתערבב עם הדם בין הרגליים שלי.

רוב הזמן אני מצליחה להתנתק, לברוח לעולם אחר בו אני לא האישה על הרצפה, שחבורה של גברים משתמשים בה לסיפוק היצרים החולניים שלהם.

אני רואה את הסצנות מבחוץ, מרחפת מעל הגוף השבור שלי, מחפשת פרצות בקירות, בסורגים. כשאני בתוך הכלוב אני רגועה, זה אומר שיש לי כמה רגעים של מנוחה, אף אחד לא נוגע בי. כשמוציאים אותי מהכלוב, אני מתכוננת נפשית לסבל כמו שמעולם לא חוויתי או דמיינתי.

כשהתודעה שלי חוזרת, האימה משתקת אותי והצרחות שלי נשמעות כחיה נשחטת. אני בורחת יותר ויותר לעולם האישי שלי, מתנתקת שוב ושוב וזה מתחיל להיות כמעט בלתי אפשרי לחזור.

לפעמים כשהכאב בלתי נסבל, אני מאבדת את ההכרה וחולמת עליו, אני חולמת שהוא פורץ לגיהינום שלי ורוצח את כולם, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אפילו שזה שקר. שום דבר, לעולם, לא יהיה בסדר.

צעדים כבדים מתקרבים אליי במהירות ואני נבהלת וצורחת כשמרוקנים עליי דלי מים קפואים. זה הסימן הקבוע שאני לפני חקירה נוספת.

אני נותנת למוח שלי להיכבות, למחשבות להיעלם ומתנתקת מהמציאות.

איתן – אמון – פרק ה

גיא

אנחנו נשארים מחובקים על הרצפה, אני מרגיש חלש ומותש, אין לי כח לקום ולהתלבש.

סשה מלטפת אותי, מעבירה את האצבעות שלה בעדינות על השיער שלי, מנחמת אותי.

אני לא מצליח לקלוט מה קרה כאן הערב, איך הגעתי למצב הזה? הלב שלי דופק בחוזקה והנשימות שלי לא נרגעות. המחשבות שלי מעורפלות ואין לי שום כיוון.

"תנשום, גיא, תנשום איתי באטיות ותתחיל לאסוף את עצמך. הכל בסדר."

"אני לא מבין מה קורה איתי…" אני עונה לה בכנות ללא תכנון, המלים נפלטות מהפה שלי.

"זה טבעי, ככה בדרך כלל סאבים מרגישים אחרי סשן עוצמתי. עוד מעט זה יעבור ותחזור לעצמך."

הקול שלה עדין ומרגיע, אני מכיר את הטונים האלה, שמעתי דומים אחרים משתמשים בהם עם הסאבים שלהם, אבל זה מעולם לא הופנה אליי.

"בוא נקום ביחד." היא אומרת לי ומושכת אותי לעמידה. למרות העייפות הפיזית והנפשית, ברגע שהיא קוראת לי לקום, הגוף שלי מגיב מעצמו.

אנחנו עדיין בתוך הסשן.

היא מושכת אותי אחריה למקלחת הצמודה לחדר ואני מבין שגם השלב הזה היה מתוכנן. לא בכל חדרי המשחקים יש מקלחות ושירותים, היא בחרה את החדר בקפידה.

אנחנו נכנסים לחדר המקלחת והיא נעצרת מולי ומתחילה להתפשט. היא מושכת את השמלה השחורה הקצרה מעל הראש והגוף העירום שלה נגלה בפניי. ראיתי את סשה עירומה אין ספור פעמים, גם במפלט וגם במבצעים הצבאיים שלנו. אין מלתחות נשים וגברים כשאתה מעבר לגבולות אויב, כולם ביחד, שלוש דקות במים קפואים וממשיכים הלאה.

מעולם לא הרגשנו נבוכים ומעולם לא ייחסנו לזה חשיבות.

עכשיו ששנינו עירומים בחדר הקטן, אחרי הסשן, אני מרגיש שזאת הפעם הראשונה שלנו במצב הזה. אני מניח שזאת באמת הפעם הראשונה.

"תחלוץ עבורי את העקבים שלי, סאב." היא מורה לי באותו קול נעים ועדין.

אני מוצא את עצמי שוב על הברכיים מולה, פועל לפי ההוראות שלה. כשאני קם בחזרה, היא מגיעה בקושי לחזה שלי. היא נמוכה, קטנה ורזה, אבל הכח הפנימי שלה קורן החוצה ואוחז אותי מבפנים.

היא משלבת את האצבעות שלנו ומושכת אותי למקלחון. פותחת את המים, מכוונת את הטמפרטורה והעוצמה ומתחילה לקלח אותי.

אני משותק לחלוטין.

האצבעות שלה מטיילות על הגוף שלי, מסבנות אותי, מנקות אותי. אמנם היא יסודית והמבט שלה נחוש, אבל המגע שלה מלא רגש.

כשהיא מסבנת את הזין שלי, הוא מגיב ונעמד, אבל היא מתעלמת ועוברת הלאה עד ששאריות השמן נשטפות מהגוף שלי.

"תצטרך לחפוף את השיער לבד, אני לא יכולה להגיע לשם בלי שרפרף." היא אומרת לי ומחייכת.

אני מתנער מהאנרגיה המהפנטת שלה וחופף את השיער בזריזות בזמן שהיא מסבנת את עצמה. הגוף שלה מבריק מהמים ובועות הסבון, הפטמות הוורודות שלה עומדות ואני רוצה לגעת בה, להרגיש אותה.

"גברתי, אני יכול לקלח אותך?" היא נעצרת ושוקלת את התשובה שלה כמה רגעים, עד שלבסוף היא מוסרת לי את הספוג.

אני מסבן את הגוף שלה באטיות, מתענג על כל קימור. אני רוצה שהיא תהנה, אני רוצה לספק אותה לפחות בדרך הזאת.

אני מעסה את הכתפיים שלה עד שהיא גונחת, עובר לזרועות, לגב.. מסבן את החזה שלה, את הבטן.. ושוב אני על הברכיים.

אני מסבן את הרגליים שלה ועל הדרך מעסה את הירכיים החזקות שלה. הגוף שלה חטוב והשרירים שלה קשים ומעוצבים.

לבסוף אני ממקם את הספוג בין הרגליים שלה ומנקה אותה באטיות. היא מפשקת מעט את הרגליים, מפנה לי מקום ואני מנצל את ההזדמנות להעביר את האצבעות שלי עליה במסווה של ניקיון.

היא לא עוצרת אותי אבל גם לא מדרבנת אותי להמשיך, אני לא מנסה למתוח את הגבול, אני לא מסוגל לנסות אפילו לעקוף את הסמכות שלה כרגע.

אחרי שאני מסיים לסבן את כפות הרגליים שלה, היא מורידה את ראש המקלחת מהמעמד שלו ושוטפת את הגוף שלה בזמן שאני עדיין על הברכיים, צופה בה ברעב נואש.

היא מרטיבה את השיער שלה וחופפת בעצמה, שוטפת את עצמה משאריות סבון ושמפו בהתעלמות מוחלטת מהעיניים האובססיביות שלי.

לבסוף היא מחזירה את הברז למקומו ומסתכלת עליי מלמעלה בציפייה. "אתה רוצה משהו, סאב?"

"גברתי… אני אעשה מה שתרצי…"

"זה לא מה ששאלתי." היא עונה לי ומלטפת את עצמה, מעבירה אצבעות עדינות על הבטן, על הפטמות.

"אני רוצה לטעום אותך, גברתי, אני רוצה את הפה שלי עלייך." אני אומר לה בכנות ונשען עם הידיים על הקיר משני צדדיה, סוגר אותה.

היא מסתכלת עליי בעיניי המכשפה שלה ומחייכת חצי חיוך. "ואתה חושב שמגיע לך לטעום אותי?"

"פאק לא, לא מגיע לי." לא עשיתי שום דבר שיספק אותה הלילה, לא הקשבתי לה, לא השתמשתי במילת הביטחון כשזה היה ברור לכולנו שהייתי צריך. התעקשתי שוב ושוב עד שהיא נתנה לגבר אחר לגרום לה לגמור.

"אז למה שאני אעשה את זה?"

"כי אני מתחנן, גברתי, אני מתחנן בפניך. אני רוצה אותך, תני לי אותך, לפחות לכמה רגעים." אני זורק את המלים הכנות לאוויר בתקווה שהאמת תיתן לי כמה נקודות זכות.

הפה שלי כל כך קרוב אליה, אני מריח אותה, אם רק אוציא מעט את הלשון אני אוכל ללקק אותה סוף סוף. אבל אני לא מעז, אני לא מסוגל לזוז ללא אישורה.

"כן, סאב, תגרום לי לגמור בתוך הפה שלך."

אני תופס אותה עוד לפניי שהיא מסיימת את המשפט, הפה שלי עוטף אותה והלשון חודרת לתוך החור הצר שלה. אין שום דבר עדין בתנועות שלי ונראה שהיא גם לא מעוניינת בעדינות.

אני מלקק אותה ומוצץ את הדגדגן שלה בעוצמה בזמן שהיא מניעה את האגן במהירות ומשפשפת את עצמה על הפנים שלי.

הגניחות והאנחות שלה משגעות אותי, מדרבנות אותי להרים אותה כמה שיותר גבוה, לתת לה את העונג האולטימטיבי.

הקנאה לגלעד, שנישק אותה, שנגע בה, התסכול מחוסר היכולת להתגמש בפניה ולצרוח את מילת הביטחון, כולם מתמזגים ביחד למטרה אחת, לשתות את המיצים שלה עמוק לתוך הגרון שלי.

"תכניס את האצבעות שלך לתוכי, גיא, תזיין אותי." היא אומרת לי בקול רועד וחסר אוויר ואני מיד מבצע.

אני מחדיר שתי אצבעות עמוק לתוך הכוס שלה ובו זמנית מוצץ את הדגדגן עד שהיא מתפוצצת מעליי, מסביבי, לתוכי.

 

סשה

הסשן היה מתוכנן מתחילתו ועד סופו, החדר, האבזרים בתוכו, הצד של גלעד. ידעתי איך גיא יגיב להכל, ידעתי שאני אאלץ לתת לו מילת ביטחון שכבר בחרתי מראש וידעתי שהוא לא ישתמש בה. קיוויתי שאני טועה, אבל ידעתי.

האגו שלו, הרצון שלו לשלוט בהכל, הנטייה הטבעית שלו "להיכנע" דרך כאב ואלימות, כולם מנעו ממנו להיכנע בפניי באמת.

גיא בשליטה מלאה בסשנים שלו, הוא מוביל לענישה, הוא מוביל לכאב שנגרם לו ולבסוף הוא מוביל לסקס. הדומיות שלו אף פעם לא יוצאות מסשן לא מסופקות מינית, הבעיה שהן חושבות שהן יוצאות מסופקות רגשית… הוא חכם וחד, הוא משתמש במניפולציות ובמראה שלו בשביל להוביל.

לא יכולתי לתת לזה לקרות איתי.

אם הייתי באמת רוצה לפגוע בו, הייתי משתמשת בגבר זר, בדום סטרייט בתור דמות שלישית בסשן. אבל לא רציתי לפגוע בו באמת, רק לזעזע אותו.

היה ברור לי שהוא לא יקנא בגלעד שהוא רואה אותי עירומה. ראשית, בגלל שגלעד הומו ולא נמשך לנשים בכלל. שנית, בגלל שהוא סומך עליו בעיניים עצומות ויודע שגלעד לעולם לא יפגע בנו או ינצל אף אחד מאתנו.

הוצאתי אותו מאזור הנוחות שלו עם המגע של גלעד, עם העיסוי ובטח שעם המגע המיני ביניהם. אבל גם כאן, ידעתי שגיא לא יישבר, שאולי הוא יובך, אולי הוא ירגיש מבולבל מההנאה שגבר אחר גורם לו, אבל לבסוף הוא יזרום וייהנה מכל רגע.

הסוד לשליטה בגיא הוא ההנאה של הדומית. סאב אמתי חושב רק על הצרכים של הדום שלו, בדיוק כפי שדום אמתי חושב רק על הצרכים של הסאב שלו.

זו הסיבה שהוא נותן לדומיות סדיסטיות להכאיב לו, זה הסיפוק הנפשי המינימלי שהוא נותן להן ולבסוף, כשהוא ממצה את הסצנה, הוא מביא אותן לאורגזמה.

קיוויתי שכשהוא יראה אותי מאוננת עם הויברטור, הוא יישבר. הוא יבין שאני עומדת לגמור לבד, עם עצמי, ללא שימוש בו כסאב.. קיוויתי, אבל הייתי מוכנה לכל תוצאה.

בבוקר דיברתי עם גלעד ועברנו ביחד על כל התרחישים, בידיעה שאם גיא לא מוסר שליטה, ניקח אותה.

לקחתי ממנו את מטרת העל שלו כסאב, לקחתי את הסיפוק שלי ונתתי אותו כמתנה, לגבר אחר.

הוא צרח את מילת הביטחון שוב ושוב מאחורי הגאג בשלב הזה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

הדבר היחיד שלא תכננתי, זאת האורגזמה שגיא נתן לי עכשיו במקלחת. לא מגיע לו, הוא לא עבד בשביל זה ולא ביקש "רחמים" כשזה היה רלוונטי. אבל לא יכולתי לסרב לו, רציתי אותו כמו שלא רציתי גבר מעולם, אני עדיין רוצה.

אחרי שגמרתי עצרתי אותו ואת זרם המים, התנגבנו והתלבשנו. משכתי אותו לספה שבחדר וכעת אנחנו יושבים ביחד, אני על הברכיים שלו והראש שלו על החזה שלי. הסשן מסתיים.

אני מלטפת את השיער שלו בחופשיות, כל עוד אני יכולה והידיים החזקות שלו סביבי, עוטפות אותי. האופוריה מתחילה להתמסמס והשרירים הרגועים מתחילים להיתפס שוב. החיים האמתיים חודרים לתוך הפנטזיה… בלתי נמנע.

"איך אני אמור להסתכל לגלעד בעיניים?" גיא שואל אותי עם חיוך, מנסה להקל קצת על המתח שעולה.

"אתה תמיד יכול למצוץ לו כאות תודה על האורגזמה." אני עונה לו עם מבט רציני לחלוטין שנמשך כמה שניות בודדות עד שאנחנו מתפקעים מצחוק.

"הוא לא ישכח לי את זה לעולם, הבן זונה. את יודעת שהוא ינצל את זה בשביל להתעלל בי."

"ברור שאני יודעת, בגלל זה בחרתי בו."

אנחנו מחייכים אחד לשני, המבטים שלנו מוצלבים והחדר דומם. נעים לי, נוח לי, עד שגיא משפיל מבט ואני מרגישה אותו מסתגר בחזרה לעצמו, יוצר בינינו מרחק רגשי, חוזר לאזור הנוחות שלו.

"למה בחרת את החדר הזה אם לא תכננת להשתמש במכשירים?" הוא שואל אותי בטון קצת יותר קריר ואני לא יכולה להמשיך לשבת עליו. אני קמה ומתיישבת בצד השני של הספה, עם הפנים אליו.

"בחרתי את החדר מכל מיני סיבות ששמורות במערכת.. אבל לרגע לא תכננתי להכאיב לך. אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שכאב לא עושה לך כלום. אתה לא זר לאלימות, גיא, מהילדות שלך ועד ההווה, אתה מרגיש בנוח איתה, בדיוק כמו כל האחים שלך. אתה יודע איך להגיב, אתה יודע איך להתגונן. האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך."

המלים האחרונות שלי מסיימות את הסשן ואת השיחה, המבט שלו נאטם לחלוטין ואנחנו חוזרים לתפקידים המקוריים שלנו. אני מניחה שגם את זה תכננתי, הרי ידעתי שתהיה שיחה בסוף ולרגע לא שקלתי לשקר לו. משפחת איתן רגילה לאלימות, הם חוו אותה שנים על גבי שנים וכל האחים נשארו מחוברים אליה בצורה זו או אחרת. אבל גיא יותר כולם.

התפקיד שלו בהצלת המשפחה שלו בילדות, היה מרכזי. הוא לקח על עצמו עול כבד, כבד מדי, בייחוד עבור ילד בן שמונה. עם השנים התפקיד הזה הפך למהות שלו, לייעוד שלו.

האביר על הסוס הלבן, הגיבור עם הדם על הידיים. הוא מעולם לא הסתכל לאחור, לא ניתח את מה שהוא עבר ואת כל מה שהפך אותו לגבר שהוא היום.

הוא מעולם לא שאל "למה?"

למה זה קרה? למה הם היו צריכים לסבול את זה? למה הם היו צריכים לגדול בפחד?

למה הגבר היחיד שהוא היה צריך לסמוך עליו מלידה, ליפול עליו, להישען עליו ולהיתמך בו, אכזב אותו?

אני מניחה שאין באמת תשובות לשאלות האלה, אבל האחים שלו לפחות העלו אותן, לפחות חשבו עליהן. דיברו על העבר ונלחמו בשדים שלהם. גיא קיבל את המאורעות כפי שהם, בזרועות פתוחות ואגרופים מונפים.

הוא קיבל את מה שקרה והסיק מסקנות כבדות. אסור לסמוך על אף אחד, אסור לצפות לשום דבר ואסור לאבד שליטה. כי כשמאבדים אותה, דברים רעים קורים, אנשים מתים, אחים נפגעים.

"נשארו לנו חמישה ימים בבית, תנסי לנצל את הימים הבאים למנוחה, המבצע האחרון לא היה פשוט ויש עליך עדיין כמה סימנים כחולים. את הקודקוד הבא לפי הסבב, אנחנו צריכים אותך במיטבך."

אני רוצה לנער אותו, להניף לעברו אגרופים שימחקו את המסכה מהפנים, אבל הסשן הסתיים ואני כבר לא בשליטה. אני לא יודעת אם אי פעם הייתי.

"אני תמיד במיטבי, נשמה. יאללה, בוא נזוז מפה." אני עונה בנימה החברית הרגילה שלנו, משחקת את המשחק, כאילו כלום לא קרה.

 

גיא

יערות הגשם באפריקה, האדמה בוצית והצמחייה מסיבית וצפופה. כעשרים ילדות חטופות נמצאות במחנה שבויים קילומטר מערבה, מוקפות פצצות ואנסים.

מטרת החטיפה, סחר בילדים, בנשק ובסמים. החוטפים, פושעים מקומיים שנמצאים בהתפתחות מתמדת ומטרידה.

הקשר אלינו, הנשק הוברח מאדמות ישראל.

המשימה משולבת עם כוחות צבאיים ממדינות אחרות. בצד שלנו, סשה הקודקוד עם תכנון המבצע והובלת הצוות. גלעד על איסוף מודיעין וכח רגלי ודן עם הדבר האהוב עליו בעולם, פיזור מטעני חבלה. אני משמש כתצפיתן מעל המחנה עם עוד צלפים מצוותים מקבילים.

כל צוות והמטרות שלו: הצלת הבנות, תפיסת החוטפים, חקירות ומודיעין. אנחנו על הנשק והשבתת המחנה בתום המבצע.

אוזניות הקשר עלינו ואנחנו מוכנים לפעולה בדקות הקרובות.

הקול של סשה מהדהד באוזן שלי, "אני במיקום, שלושים מטרות חמות מקיפות את המחנה. עשרה שומרים חמושים סורקים את האזור, המאהל מזרחית למשאית הנשק."

"מזרחית למשאית הנשק?"

"כן, גם אני מופתעת."

דן בקשר, "סשה, אני מאה מטר לשמאלך, מטעני חבלה טמונים סביב המחנה, מוכנים ללחיצת כפתור. המשך פעולה."

"גלעד, אני מחכה לך לשמאלי."

"אני בדרך אליך, המפה לא היתה נכונה, המיקום לא נכון. משהו לא תקין."

הטון המודאג של גלעד משפיע על כולנו, גלעד אף פעם לא מודאג.

היריות מפתיעות אותנו ודוחפות אותנו לפעולה, הצוותים הרגליים עטים על המחנה, מקיפים אותו מכל הכיוונים.

תחושה רעה ממלאת אותי, התזמון, המיקום של משאית הנשק. אני מרגיש בתוכי שהמבצע הזה משתבש ומשהו נורא עומד לקרות.

הצעקות והיריות מחרישות אוזניים ואני לא שומע את הצוות באוזנייה, אני מכוון את הנשק שלי ומחסל מטרות על ימין ועל שמאל.. הם לא מפסיקים להגיע, הם צצים בין העצים, מתחת למשטחי הסוואה באדמה.. זו מלכודת.

התוכניות נזרקות לפח ואנחנו פועלים על אינסטינקטים, מחסלים מטרות, נלחמים, נפצעים. במצב כזה המטרה היא הישרדות, כל אדם נלחם על חייו בתקווה לחסל כמה שיותר אויבים בדרך ולנסות להציל את המשימה.

הלחימה נמשכת נצח, אני לא רואה את הצוות שלי, אין לי מושג מה קורה איתם ואני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג להם עכשיו.

כאב חד מפלח את הרגל שלי, לצערי אני מכיר את הכאב הזה טוב מדי, כדור. זה לא כמו בסרטים, אני לא עף אחורה ולא נופל לאדמה. אני ממשיך לזוז עם הכאב והדימום, ממשיך להילחם על החיים שלי בזמן שזיעה קרה עוטפת אותי.

הקול של דן באוזנייה מחזק אותי, "חלק ברחו במשאיות אבל הצלחנו להשתלט על הרוב. תוך שלוש דקות אני מפעיל את כל המטענים. תעופו מפה!"

אני שומע קודקודים מכל הצוותים צורחים "נסיגה!" בשפות שונות. חייבים לברוח לפני שהמטענים מתפוצצים. מסוקים צבאיים נוחתים באזורים הפתוחים יותר, אנחנו חייבים להגיע לשם.

צוות ההצלה כבר בנסיגה עם הילדות, נותרנו רק אנחנו עדיין במחנה, הצוותים הרגליים, ממשיכים ביריות ובאלימות. המלים של סשה קופצות לי לראש משום מקום. "האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך." סשה… איפה היא?

"דקה לפיצוץ, איפה אתם?!" דן צורח באוזנייה ואני רץ לכיוון היציאה שקבענו מראש, המאמץ והריצה גורמים לדם לזרום בחופשיות מהרגל שלי ואני מתחיל להרגיש מסוחרר. אני רואה את דן וגלעד מחכים לי ליד מסוק עם דגל ישראל מצויר עליו והראיה שלי מטושטשת. איפה סשה?

המטענים מתפוצצים מאחוריי בדיוק כשהם מושכים אותי לתוך המסוק שכבר מתחיל להתרומם. הרעש נורא והכאב ברגל משתק אותי, אני שלב אחד לפני שוק ואובדן הכרה. "סשה.. איפה סשה?" אני שואל אותם בכוחות האחרונים שלי.

איתן – אמון – פרק ד

סשה

תשע חמישים ואני עומדת בפינה חשוכה במועדון, צופה בגיא ליד הבר, הוא הקדים.

הוא יושב על הכיסא הגבוה, לבוש בג'ינס משופשף ומגפיים חומות, ללא חולצה. הצמיד הלבן שמעיד על היותו סאב, הוא הדבר היחיד שמונע מסאבים אחרים להשתחוות בפניו.

הגב שלו זקוף והמבט מתנשא, הגובה שלו, רוחב הכתפיים, מסת השרירים, ממזערים את הבר העצום.

אנשים נמשכים אליו כמו מגנט, מתיישבים קצת קרוב מדי, חולפים לידו בתקווה למשוך תשומת לב. אין להם מושג מה מסתתר מאחורי העיניים האדישות. הם לא יודעים שהסאב החצוף הוא מכונת מלחמה מיומנת, חייל, מנהיג מלידה.

כל התכונות שאני מעריצה בו, גורמות לרצון לשלוט בו, לכמעט בלתי ניתן לעצירה. אני רוצה להכיר את ההרגשה, לדעת איך זה לשלוט ביצור כל כך עוצמתי.

יש לי ניסיון רב עם כלי נשק עוצמתיים, אני יכולה לתפעל אותם מתוך שינה עם עיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. גיא הוא כלי הנשק הכי קטלני שאי פעם ראיתי ואני רוצה אותו בידיים שלי.

עשר ואני ממשיכה לעמוד, אני לא מתקרבת אליו והוא עדיין לא ראה אותי. הוא לא עונד שעון ועל פניו, נראה שהוא מלא סבלנות. התנוחה שלו סטטית לחלוטין, אין קפיצות רגל עצבניות או מבטים מחפשים, אין תנועות בלתי רצוניות של עודף אדרנלין. הוא מחכה.

"יש סיבה שאת מתעללת באח שלי?" עידן שואל אותי לימיני. לעין הבלתי מזוינת, עידן ואיתמר תאומים זהים, אנשים לא מצליחים להבדיל ביניהם. אבל מי שבאמת לוקח את הזמן לבחון אותם, ללמוד אותם, יכול להבדיל ביניהם בהרף עין.

ההליכה שלהם, אפילו הסימטריה בפנים, מבחינתי אין מקום לטעויות ואחרי שנים של חברות, מספיק לי גם לשמוע משפט אחד על רקע מוזיקה רועשת.

"אפילו לא התחלתי, עידן." אני עונה לו בחיוך ואנחנו מתחבקים לשלום.

"הוא יושב שם מתשע, לא זז מילימטר." הוא עונה לי עם מבט משועשע וטון תואם.

"מאיפה לך שהוא מחכה לי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא צוחק בקול שמושך אלינו כמה מבטים.

כולם יודעים שהוא מחכה לך סשה, את יודעת ששמועות מתפשטות כאן כמו אש בשדה קוצים."

"באמת? ומה השמועות אומרות?"

"שעוד דומית תמימה חושבת שהיא תצליח לשבור את גיא." הוא עונה לי ברצינות ובוחן את התגובה שלי.

"ומה אתה חושב?" אני שואלת אותו בכנות וברצון אמתי לדעת. הדעה שלו חשובה לי, כדום וכאחיו הגדול של מושא האובססיה שלי.

"אני חושב שאם תחליטי באמת לקחת אותו לידיים שלך, אז את היחידה שמסוגלת לשבור אותו. הבסיס שלך כבר יותר טוב משל כל הדומיות כאן, הוא סומך עליך בעיניים עצומות, הוא יודע שהעניין שלך בו נטול אינטרסים מזויפים. בנוסף, את מכירה אותו, את יודעת לזהות את השקרים ואת המשחק."

"אתה רוצה שאני אשבור אותו? אולי עדיף לתת לו להמשיך עם העמדת הפנים, שיישאר באזור הבטוח שלו. הוא לוקח מספיק סיכונים בחיים האמתיים, כאן הוא בשליטה מלאה על התוצאות, אין הפתעות.. נוח לו."

"שנינו יודעים שאזור בטוח הוא מקום מאוד נחמד ונעים, אבל שום דבר לא צומח שם. דווקא בחיים האמתיים הוא כל הזמן בתוך משחק והצגה. רק אלוהים יודע מה אתם עושים בכל המשימות שלכם, בפני מה אתם ניצבים ומה אתם נאלצים לעשות. אולי דווקא זה מה שהוא צריך בשביל להרגיש חופשי, בשביל לשחרר את העול שיושב עליו."

האהבה של האחים האלה אחד לשני גורמת לי לצביטה בלב. גיא, גלעד ודן הם האחים היחידים שאי פעם היו לי. אבל האהבה בינינו לעולם לא תהיה חסרת תנאים ואלמותית כמו בקשר דם.

"אתה אח טוב." אני אומרת לו ומחבקת אותו שוב.

"הוא אח טוב." הוא עונה לי עם חיוך עדין שהופך במהירה לזדוני. "עכשיו בואי נשגע אותו קצת."

הוא לוקח את היד שלי בידו, משלב את האצבעות שלנו ומושך אותי לכיוון הבר.

גיא קולט אותנו ממרחק ונעמד, המבט שלו דבוק לידיים השלובות שלנו והחזות האדישה נעלמת כליל. הנשימות שלו מואצות, החזה מתנפח והורידים הבולטים בגופו מודגשים יותר. הוא נראה מוכן לפעולה, על סף צעד כלשהו שאני עדיין לא מפענחת, אבל כמו שזה הגיע, ככה זה חולף והמסכה חוזרת.

עידן צודק, אני מכירה את גיא מספיק טוב בשביל לזהות את כל קשת הרגשות שחלפה על פניו כרגע, אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לנצל את זה. עידן לוחץ לי מעט את היד בשביל לסמן לי שגם הוא שם לב לתגובה הראשונית, האינסטינקטיבית של אח שלו.

אנחנו מתיישבים על הכיסאות שליד גיא וממשיכים בשיחתנו, לא מכירים בנוכחות שלו עדיין, בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל סאב אחר במועדון.

הוא עומד לצדי בציפייה וגלים של עצבים מוקרנים מהגוף שלו. אני החברה הכי טובה שלו ואני יושבת עם אח שלו במרחק כמה סנטימטרים בודדים ואנחנו מתעלמים ממנו. ההיררכיה ברורה, אנחנו דומים והוא סאב. אנחנו נפנה אליו כשזה יתאים לנו, אסור לנו לתת לרגשות לערפל את המקצועיות שלנו, בדיוק כמו במבצע צבאי.

אנחנו מדברים על הכל ועל כלום. על שני ועל הפרויקט החדש שלה עם מקלט לנשים מוכות, על ההריונות של עדן והדר, על סלון היופי המתרחב של אלינה. הזמן חולף ועוד דומים מצטרפים אלינו, צוחקים אתנו ומשתפים בחוויות מהסצנות האחרונות שלהם, מדי פעם מישהו מהם מסתכל על גיא בסקרנות, מנסה לשאול אותי במבט ללא מלים 'מה קורה פה?' ואני מסמנת עם הראש 'לא עכשיו.'

הוא נשאר לצדי, זקוף ודומם, למרות שחוסר הנוחות שלו ניכר למי שבאמת יודע לזהות את זה.

לבסוף, לאחר כשעה של לוחמה פסיכולוגית, עידן נפרד ממני עם נשיקה עדינה על הלחי והפניית גב לאחיו. אנחנו נשארים לבד.

אני מסתובבת אליו באטיות מחושבת וצופה בו עם הרמת גבה ומבט מלא משמעות.

השריר בלסת שלו קופץ בזמן שהוא מרכין ראש ויורד לברכיים מולי. אני מלטפת את השיער שלו והוא נשען עליי ומשחרר נשימה עצורה.

התנוחה זהה לאתמול, רק שהפעם הוא לא מנשק אותי, לא זז ולא מנסה לתמרן אותי.

אני מלטפת את הפנים שלו ברוך ועם אצבע מתחת לסנטר, מרימה את המבט שלו אליי.

"אתה שלי, סאב?"

"כן, גברתי." הוא עונה לי במהירות.

"עדיין לא, אבל אתה תהיה." אני עונה לו, קמה ומתחילה ללכת, הוא קם מהרצפה באלגנטיות והולך אחריי בצייתנות. אני לא מסתובבת, לא בודקת את ההתקדמות שלו, אני מרגישה אותו.

למרות שלא הייתי בטוחה שהוא יגיע הלילה, תכננתי את הסשן עד לפרט האחרון. הדום תמיד חייב להיות מוכן להכל, להוביל, לשלוט, לגונן ולדאוג. האחריות עצומה והמפתח הוא בתשומת לב לפרטים.

חדר העינויים שמור עבורי ושלט הפרטיות תלוי על הדלת, לרגע לא שקלתי לצרף קהל למשוואה. אין לגיא בעיה עם צופים, אבל זה רק בגלל שעד היום הוא העלה הצגות. אני מאמינה שבסשן אמתי, הוא יעדיף פרטיות.. יחסית.

גם החדר נבחר במחשבה תחילה, חדר העינויים מיועד לדומים סדיסטים וסאבים מזוכיסטים במיוחד. משתתף שנכנס לתוכו מצפה לרמות גבוהות של אלימות וכאב, דברים שגיא רגיל אליהם.

זו אחת ההטעיות שלי הערב, אני לא מאמינה שגיא באמת צריך את הכאב כדי ליהנות, האלימות היא פשוט חלק גדול מהחיים שלו, היא מרכיב בלתי נפרד ונוח לו איתה. הוא יודע איך להגיב לכאב, הוא יודע איך להתמודד איתו.

העינויים היחידים שיהיו כאן הערב, יהיו רגשיים בלבד ולא פיזיים.. יחסית.

אנחנו נכנסים לחדר בדממה ואני נעצרת במרכז, בין כל מכשירי העינויים, הכלים והרהיטים. הביטחון חזר אליו, הוא מכיר את החדר טוב, כמעט כל דומית הביאה אותו לכאן וכל אחת מהן סיימה את הסשן על הגב.

אני מושכת אליי כיסא ומתיישבת עליו בנוחות, משלבת רגליים ומניחה עליהן את הידיים שלי בהמתנה.

גיא מסתכל עליי בבלבול, הוא ממתין להנחיה ואני ממתינה לאורח הכבוד.

"גברתי…." הוא מתחיל בשאלה כשהדלת נפתחת מאחוריו וגלעד נכנס.

 

גיא

שעה של המתנה לבד ליד הבר ועוד שעה של צפייה מהצד בזמן שסשה ועידן התעלמו ממני, הפכו אותי לפקעת עצבים.

תכננתי להגיע כמה דקות לפני עשר, אבל הייתי על קוצים מהבוקר ובשמונה כבר לא הצלחתי להתאפק, התארגנתי ויצאתי לדרך.

כשהם התקרבו אליי ליד הבר עם ידיים שלובות, כמעט איבדתי שליטה. הכעס והקנאה הרעילו אותי, רציתי להעיף את עידן ממנה, לשבור את היד שלו, למחוק את החיוך המתנשא מהפנים שלו.

נטרתי לו על החופשיות, על הקלילות בה הוא התהלך לצדה ועל התפקידים המנוגדים שלנו בעולם הבדס"מ. היא לובשת הערב שמלת מיני שחורה צמודה עם נעלי עקב גבוהות ועידן בבגדים השחורים הקבועים.. הם נראו כמו זוג מלכותי.

באיזו זכות הוא נוגע בה? באיזו זכות הוא מוביל את הדומית שלי במועדון כאילו שהיא שלו?

תחושת הרכושנות היתה זרה לי, אבל האלימות לא. רציתי להכאיב לו, להכאיב לה. אמנם השתלטתי מהר על פרץ הרגשות, אבל אני יודע ששניהם שמו לב. הם מכירים אותי טוב מדי.

כשראיתי שהיא מובילה אותי לחדר העינויים, מעט מהביטחון הקבוע שלי חזר אליי. אבל התלוותה אליו גם אכזבה לא ברורה… אולי ציפיתי ממנה ליותר.

כשהיא התיישבה על הכיסא בדממה במרכז החדר, חוסר הביטחון חזר. המבט שלה היה מלא ציפייה והגוף שלה היה דרוך. הייתי צריך לדעת שהיא לא תלך באותה הדרך כמו כל הדומיות לפניה.

כשגלעד נכנס לחדר, הבנתי שאני נמצא בתוך סשן כבר מעל לשעתיים. סשן שהיא הרכיבה במיומנות ויסודיות. ההמתנה, ההתעלמות, עידן, חדר העינויים ועכשיו הוא. עוד חלק בפאזל שאנחנו מרכיבים, עוד מרכיב מהעולם האמתי שמתמזג עם עולם הבדס"מ. עוד גבול שהיא מותחת, פורצת.

אני יכול להודות כעת בלב שלם, שלראשונה בחיי הבוגרים, אין לי מושג בפני מה אני ניצב.

"מהי מילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי בקרירות.

"אין לי מילת ביטחון, גברתי." אני עונה את התשובה הקבועה.

"זה טיפשי וחסר אחריות, אם לא תבחר מילה, אני אבחר אותה בשבילך." היא עונה לי בכעס.

"את מוזמנת לבחור אותה, גברתי, אני לעולם לא אשתמש בה." אני אומר בביטחון רעוע.

אני מצפה לתגובה חצי שנונה וצפויה על "never say never" אבל היא רק מסתכלת עליי בכעס.

"מילת הביטחון שלך היא 'רחמים', אני מצפה ממך להשתמש בה בכובד ראש." אני לא עונה והיא לא מחכה לתגובה שלי, המבט שלה מופנה לגלגל החמישי בחדר.

"מאסטר גלעד, תודה שהצטרפת אלינו הערב." רק שלא תבקש ממני לפנות אליו ככה, רק שלא תבקש….

"גיא, אני מצפה מהסאב שלי להיות מנומס לאורחים, תראה למאסטר גלעד את הכבוד שהוא ראוי לו."

פאק פאק

אני מסתובב לגלעד ברגליים כבדות ושנאה בעיניים שאני אפילו לא מנסה להסתיר. "מאסטר גלעד, ברוך הבא, זה כבוד להיות בסשן איתך."

החיוך שלו מלא במשמעות, העיניים שאני מכיר כל כך טוב, קרות אליי, בוחנות אותי כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

גלעד סדיסט, בחיים האישיים ובפעולות מבצעיות. הוא אחראי על מודיעין, איסוף מידע, חקירות וכמובן, עינויים. אין סוד שהוא לא הצליח להוציא, אין סוכן כפול שהוא לא הצליח לשבור. הוא מומחה לשפות, ביניהן שפת גוף.

סשה ידעה במי להשתמש ואני לא מופתע שהוא הסכים להשתתף, לא בגלל המשיכה שלו לגברים, אלא בגלל החיבה שלו למשחקים פסיכולוגיים.

"פעם הבאה שתפנה אליי במחוות כבוד, סאב, אני מבטיח לך שתתכוון לזה."

לצערי, אני מאמין לו.

מה התפקיד שלו הערב? עד כמה היא מתכוונת להשתמש בו בסשן הזה? אמנם העולם המיני שלנו מאוד פתוח והייתי בלא מעט אורגיות עם נשים וגברים, אבל מעולם לא הייתי עם גבר אחד על אחד, מעולם לא נגעתי בגבר בצורה מינית ברורה ומובהקת.

בתוך היוהרה שלי, אף פעם לא בחרתי מילת ביטחון ולא הבהרתי את הגבולות שלי עם אף דומית. ידעתי שאף אחת מהן לא תבחן אותי באמת, שכולן ינסו לשבור אותי עם כאב. סשה דרשה מילת ביטחון, אבל היא לא אמרה כלום על גבולות ומשתתפים נוספים.

"גברתי, אני יכול לשאול שאלה?"

"אם היא קשורה איכשהו למאסטר גלעד, אז לא." ובכך היא סותמת לי את הפה יותר טוב מכל מחסום פיזי.

"גלעד, אודה לעזרתך בהפשטת הסאב שלי, אני עייפה הערב ואשמח לנוח מעט ולצפות מהצד."

"בשמחה." הוא עונה לה ומתקרב אליי, נעמד לצדי ומתכופף אל מול המפשעה שלי. למרות חוסר הנוחות שלי, הזין שלי מגיב אוטומטית לטון של סשה ומהחיוך של גלעד, אני בטוח שהוא לא מפספס את זה. הוא מתחיל מהמגפיים שלי, חולץ אותן אחת אחת ואחריהן עובר לגרביים.

כשהוא תופס את הג'ינס שלי, כל השרירים שלי מתכווצים ואני לוקח נשימה עמוקה. הוא פותח את הכפתור היחיד בזריזות ומוריד את הרוכסן במיומנות גברית מעל הזקפה שלי. אין דרך להימנע מהמגע והוא גם לא מנסה. האצבעות שלו משתפשפות עליי עם התנועה של הרוכסן ועוברת בי צמרמורת בלתי נשלטת.

"את בטוחה שהסאב שלך לא דו מיני?" גלעד שואל את סשה כשהוא מוריד ממני את הג'ינס ומניח אותו בזהירות על הרצפה.

"אל תפתח ציפיות." היא עונה לו, משועשעת.

הידיים שלו חוזרות אליי, תופסות את צדי התחתונים ומפשילות אותם. זאת לא הפעם הראשונה שאני עירום ליד גלעד, התקלחנו במלתחות משותפות אין ספור פעמים. אבל זאת הפעם הראשונה שאני מולו עם זקפה, במרחק של סנטימטרים מהפנים שלו.

לשמחתי הוא לא מתעכב וברגע שהתחתונים מונחים על הג'ינס, הוא קם ונעמד שוב לצדי.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי.

"לא, גברתי." אם היא חושבת שהעירום שלי מול גלעד ישבור אותי, היא טועה.

"אז נמשיך. גלעד, תסגור את הקולר השחור העבה על הצוואר שלו בבקשה, לאחר מכן תכופף אותו לברכיים ותקשור אותו מהקולר לשתי הלולאות שעל הרצפה."

גלעד ניגש לשולחן האביזרים ליד הקיר ובוחר בקולר שחור עבה שנסגר עם אבזם של חגורה. בשני צדי הקולר יש לולאות מתכת, מהן תלויות רצועות עור.

הוא סוגר את הקולר סביב הצוואר שלי, מספיק חזק בשביל לשלוט בנשימה שלי, אבל לא ברמה של סיכון ונעמד מאחוריי, צמוד.

אנחנו כמעט באותו הגובה וכשהוא עומד מאחוריי, אני מרגיש את הזקפה שלו על התחת שלי. פאק. אני לא יודע איך להגיב. חלק ממני רוצה להירתע ממנו, אבל חלק אחר תוהה מה הסיבה? המגע שלו לא דוחה אותי, הקרבה שלו לא מפריעה לי. אני שוקל להירתע רק בגלל נורמות חברתיות שאין להן מקום בחדר הזה.

הוא תופס את המותניים שלי בחוזקה, מכופף את הברכיים שלו במהירות ובכך מפעיל לחץ על הברכיים האחוריות שלי וגורם להן להתקפל. אני נופל לרצפה והוא מותח את רצועות העור שמחוברות לקולר שלי, לשתי לולאות שממוקמות מצדדיי על הרצפה.

הידיים שלי לא קשורות ובמידה ואני ארצה להשתחרר, אני רק צריך לפתוח את הקולר.

"עכשיו תאזוק את הידיים שלו באזיקיי מתכת, מאחורי הגב."

בשלב הזה אני לא שולט בתגובה שלי והמבט שלי מופנה אליה במהירות, אני לא מנסה להסתיר את החשש שלי, את חוסר הביטחון בסיטואציה. אני לא בטוח שהייתי מצליח גם אם הייתי מנסה.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" היא שואלת אותי שוב והפעם אני מתמהמה עם התשובה.

אנחנו מסתכלים אחד על השנייה והמחשבות מתרוצצות בראש שלי. היא לא מאיצה בי, לא מדברת, נותנת לי להחליט. המבט שלה סגור ואני לא מצליח לזהות את הכוונה שלה, את הציפייה שלה ממני.

"לא, גברתי." אני עונה בקול חלש ובאותו הרגע גלעד מותח את הידיים שלי מאחוריי גבי ואוזק אותן.

אני מרכין ראש ועוצם עיניים, לוקח נשימות עמוקות ומרגיע את הדופק שלי. אני חייב לשמור על השליטה, אני חייב לחזור לעצמי, לאיפוק שאני כל כך מיומן בו.

"סאב ללא מילת ביטחון וללא גבולות, איך זכיתי בפרס הזה?" סשה שואלת את גלעד בטון נוטף סרקזם.

"אני יכולה לעשות לך מה שאני רוצה, סאב?" היא שואלת אותי ומסתכלת לי ישירות לתוך העיניים.

"כן, גברתי." אני עונה הפעם ללא היסוס, הנשימות עוזרות, אני חוזר לשליטה. היא לא יכולה לשבור אותי.

"אין שום דבר שאני אעשה שתתנגד לו?"

"לא, גברתי, אני שלך ואת יכולה לעשות איתי כל שעולה על רוחך."

התשובה שלי מכעיסה אותה, אני רואה את זה במבט שלה, בשפתיים הקפוצות.

"בסדר גמור, גלעד תמרח את הסאב שלי בשמן בבקשה, את כולו." זעה קרה פורצת בכל הגוף שלי, הדופק שלי עולה ותחושות התחלתיות של פאניקה חולפות בי.

בזמן שגלעד לוקח בקבוק של שמן תינוקות משולחן האביזרים, סשה גם קמה לאותו השולחן וחוזרת עם ויברטור. פאק, היא מתכוונת להחדיר אותו לתוכי? אני יכול לעמוד בזה? עדיף ויברטור ולא הזין של גלעד… פאק…

גלעד מתחיל מהכתפיים שלי, מעסה אותן בעוצמה המושלמת. הידיים החלקות שלו עוברות על הצוואר שלי, מתחת לקולר ומעליו, עד הלסת.

עוד כמה לחיצות על הכתפיים והוא יורד לזרועות הקשורות. מעסה, מלטף, מרגיע.

העיניים שלי על סשה והויברטור, אני עוקב אחרי כל תנועה שלה, מחכה לצעד הבא, חושש ממנו, מצפה לו.

להפתעתי היא נשענת מעט אחורה על הכיסא ומפשקת רגליים. המחזה שנגלה בפניי מעמיד לי את הזין אפילו יותר ממה שהיה עד לרגע זה.

היא לא לובשת תחתונים והכוס הורוד שלה חלק לחלוטין ומבריק מהנוזלים שלה. השילוב של המראה שלה והמגע המשומן של גלעד, מביאים אותי לרמות חדשות של חרמנות.

היא מפעילה את הרטט של הויברטור ומכוונת אותו לדגדגן שלה, מעבירה אותו על עצמה בתנועות מעגליות, מרטיבה אותו.

"תכניסי אותו, סשה, הסאב שלך לא יתנגד.. שום דבר לא מפריע לו." גלעד אומר לה ליד האוזן שלי ומוריד את הידיים שלו נמוך יותר, לגב התחתון שלי.. ואז יותר נמוך.

העובדה שהוא רואה ככה את סשה לא עושה לי כלום, אני לא מקנא ולא מתעצבן, אני יודע שהוא מעריך את היופי שלה אבל הוא לא נמשך אליה.

סשה מתחילה להחדיר לעצמה את הויבטור ומסתכלת עליי. היא מלקקת את השפתיים שלה והעיניים שלה מתגלגלות אחורה שהיא מכניסה את הויבטור עד הסוף בדחיפה אחת.

היא מוציאה ומכניסה אותו שוב ושוב, התנועות שלה חזקות ומכוונות מטרה, היא רוצה לגמור.

הגניחות שלה ממלאות את החדר באותו הזמן ששתי אצבעות של גלעד ממלאות אותי.

"פאק!" אני קורא בקול ללא שליטה. בגלל הזריזות שלו והשמן שעל הידיים, לא הספקתי להתנגד, להילחץ והאצבעות שלו חדרו לתוך פי הטבעת שלי.

"אתה צריך 'רחמים'?" סשה גונחת לעברי בזמן שהויברטור מפמפם בתוכה באותו קצב עם האצבעות של גלעד.

אני רוצה להגיד לה 'כן', אני רוצה להגיד לה שאני לא מסוגל להמשיך ושזה גדול עליי, שאני לא רוצה עוד משתתפים בסשנים שלנו ואני לא רוצה שהיא תמלא את עצמה עם חתיכת סיליקון מזדיינת!

אבל אני לא אומר את זה, אני מסרב לומר את זה! אני לא אשבר.

"לא, גברתי." אני עונה לה בקול עמוק ממאמץ.

היא מהנהנת בראשה לגלעד, סימן שברור שהם סיכמו מראש, סימן שאני חושש ממנו.

היד שלו נסגרת סביב הזין שלי והוא משפשף אותי במהירות, עושה לי ביד במיומנות שרק גבר יודע. יד אחת שלו משפשפת אותי בזמן שהשנייה חודרת לתוכי שוב ושוב.

מולי סשה מאוננת עם הויברטור וזה חזק ממני, אני לא יכול יותר. אני גומר בצעקה גדולה, זרמים של הזרע שלי נשפכים על הרצפה והאקסטזה חסרת גבולות.

האורגזמה נמשכת עוד ועוד וגלעד לא עוצר לרגע, הוא ממשיך בתנועות שלו, סוחט ממני כל תגובה אפשרית עד שאני כמעט מתמוטט.

לבסוף, הידיים של גלעד עוזבות אותי ולפני שאני שם לב הוא מכניס גאג לתוך הפה שלי וקושר אותו מאחוריי הראש שלי.

"תזכור שלא ביקשת 'רחמים' כשהיתה לך הזדמנות." הוא אומר באוזן שלי וניגש לסשה שעדיין לא גמרה.

המשפט שלו בשילוב הגאג מעוררים בי בעתה, אני לא יכול לדבר ואני קשור לרצפה עם ידיים אזוקות.

הוא רוכן מעל הכיסא שלה, תופס את השיער שלה ומנשק אותה. עם היד השנייה שלו הוא תופס את הויבטור ומזיין אותה בכח. הלשונות שלהם מתערבבים והיא מתפתלת על הכיסא מהנאה.

אני צורח סביב הגאג, צועק 'רחמים' בצורה לא ברורה והם ממשיכים בשלהם. זה העונש שלי, היא ידעה איך להכאיב לי מהרגע הראשון, איך לקחת ממני את השליטה. לא בכאב, לא באלימות. היא לוקחת ממני את ההנאה שלה, את הסיפוק שלה ומוסרת אותם למישהו אחר.

היא גומרת בצעקות עונג שמחרישות את האוזניים שלי ואני עוצם את העיניים בניסיון נואש להתנתק מהסיטואציה. אני שונא אותה, אני שונא אותו, אני שונא את עידן ואת העולם המזדיין הזה.

הדקות חולפות והחדר דומם חוץ מהנשימות שלי. אני פוקח את העיניים ורואה את גלעד יוצא מהחדר, סשה מתקרבת אליי באטיות ויורדת לברכיים מולי.

היא פותחת את הגאג ומוציאה אותו מהפה שלי, מנגבת את הרוק שלי על השמלה שלה. לאחר מכן היא פותחת את האזיקים שלי, מעסה את הזרועות שלי בעדינות ולבסוף, מסירה את הקולר.

המבט שלה מלא רגש שהמוח המעורפל שלי לא קולט כרגע, היא מלטפת אותי ומנשקת אותי במצח.

אני נשען קדימה על החזה שלה ועוטף אותה לחיבוק מותש. "רחמים, גברתי, רחמים."

איתן – אמון – פרק ג

סשה

המבט ההמום של גיא לא זז מהפנים שלי, אני עוברת על חוק לא כתוב, אני שוברת הסכמה הדדית של שלוש שנים.

שניות של בלבול דו צדדי נראות כמו נצח. מה אני עושה? למה יצאתי מהצללים? למה אני עומדת מולו ובוהה בו? מה אני מצפה שיקרה?

המבטים שלנו לא זזים, ממוגנטים אחד לשני, עשרות האנשים סביבנו הופכים לרעש רקע, מתמזגים עם התפאורה והרהיטים. אני רואה רק אותו ואת המבט המפוחד שלו. כן, מפוחד, הוא לא יודע איך להתמודד איתי בסיטואציה הזאת.

ההלם שלי מעצמי מתפוגג והדומית שבתוכי נכנסת לפעולה. אני לא מתכננת את זה, אני לא עובדת על זה. זאת מי שאני.

המבט שלי הופך נחוש, הפה הפעור מעט נאטם והשפתיים מתכווצות בכעס. כל מה שאני רואה מולי כרגע זה סאב לא ממושמע, לא ישר, ששולט בדומית הנוכחית שלו, שולט בסצנה.

החוצפה שלו מרתיחה אותי ואני נותנת לו לראות את זה.

כתגובה טבעית לחוסר שביעות הרצון שלי, המבט שלו משתנה גם. העיניים המופתעות מאבדות מהבלבול שלהן, מתרכזות בי, בתווי הפנים שלי, בתנועות הגוף שלי. אנחנו מחוברים בחוט בלתי נראה, מתקשרים ללא מלים.

להפתעתי והפתעת כל הנוכחים, הוא משפיל את מבטו ומרכין ראש, הסימן האולטימטיבי לכניעה וכבוד.

ריקי, הדומית שלו מסתכלת על חילופי המבטים בינינו, מנסה להבין את הסיטואציה.

"סשה, לא ידעתי שהוא שלך." היא אומרת לי בהרמת גבה. ריקי היא אחת הדומיות הוותיקות והידועות באזור וכבודה במקומו מונח. אני לא אתן לה לחשוב שנעשה כאן איזשהו תרגיל מאחורי הגב שלה, או שאני משתמשת בסאב שלי בתור משחק מקדים, תוך כדי הונאת דומיות אחרות.

"הוא לא שלי, הוא לא הרוויח את זה. אני מתנצלת על ההתפרצות לסצנה, ריקי, זה לא יקרה שוב."

למשמע המלים שלי האגרופים של גיא מתכווצים, הכאבתי לו כשאמרתי שהוא לא שלי וזה היה מכוון. משהו דוחף אותי לזעזע אותו, להוציא ממנו תגובה אמתית, לשבור אותו. אם כבר אני חוצה גבולות הלילה, אז אני אלך עם זה עד כמה שניתן.

"את מוזמנת להצטרף אלינו." ריקי מציעה לי עם מבט סדיסטי. אולי היא חושבת שעם תגבורת היא תצליח לשלוט בו, אין לה מושג עם מי יש לה עסק.

"לא, תודה. אני לא מעוניינת." אני אומרת בקול מנותק ובוחנת את התגובות הפיזיות שלו. השרירים שלו נעים וקופצים, האגרופים מתכווצים שוב ושוב, אבל הוא לא מרים אליי מבט. הראש נשאר בתנוחת כניעה לא אופיינית לו.

"תיהנו." אני אומרת לה ויוצאת מהחדר הדומם, נראה שהקהל מהופנט להצגה הקטנה שהם קיבלו.

אני הולכת במהירות, חולפת בין החדרים והמסדרונות מבלי להסתכל מה קורה סביבי. אני מתיישבת ליד הבר ומזמינה בקבוק מים. זאת הפעם הראשונה שאני מקללת את החוקים ב"מפלט", צ'ייסר וויסקי היה עוזר לי עכשיו. אבל יואב, הבעלים, לא מאפשר מכירת אלכוהול, כדי להגן על המשתתפים ולמנוע תקריות של אובדן שליטה שיכולות לסכן סאבים.

אני יושבת בדממה מעל לחצי שעה, מחכה לו. כמו כל הדברים בינינו, גם העימות בלתי נמנע. אני מכירה את גיא כמו שאני מכירה את עצמי, הוא יחפש אותי בתום הסצנה עם ריקי. הוא ישאל שאלות שאין לי עליהן תשובות. הוא יכעס עליי ובצדק. אני לא יודעת מה עובר עליי הלילה.

אני רק יודעת שמשהו בחוסר הכנות שלו הכעיס אותי מעבר לרגיל, המגננות הקבועות שלו, ההצגה, קראו לי, משכו אותי לפעולה.

השפלת המבט שלו ברגע האמת, כשהרשיתי לעצמי להראות לו שאני מאוכזבת מההתנהגות שלו, הרטיבה אותי. אני מרגישה את הרטיבות עד עכשיו, ספוגה בתחרה שבין הרגליים שלי. דווקא הלילה בחרתי לוותר על הלבשה תחתונה.

אני מרגישה אותו עוד לפני שאני רואה אותו, הנוכחות שלו, האנרגיה העוצמתית שלו עוטפת אותי כשהוא נעמד מאחוריי.

"סשה." הוא קורא לי בקול עמוק מהרגיל, הוא עומד מאחוריי ולא נוגע בי, לא מתיישב לצדי. יחסי הכוחות בינינו לא ברורים כרגע, אני לא מרגישה שזה החבר הכי טוב שלי, שזה העמית שלי.

אנחנו לא סשה וגיא, הוא סאב ואני דומית.

"סשה." הוא אומר שוב ואני לא מסתובבת אליו, למרות שאני כל כך רוצה. אני רוצה להסתובב ולהתנצל, להבטיח לו שזה לא יקרה שוב ולהסביר לו שאין לי מושג מה עבר עליי! אבל אני לא עושה את זה. אני לוגמת מהמים שלי ומתעלמת ממנו. אותו הדחף ששלט בי בחדר השחור, ממשיך לשלוט בי.

הוא מתקרב אליי עוד, אני מרגישה את חום הגוף שלו בגב שלי, אני שומעת את הנשימות שלו למרות שאין בזה הגיון, המוזיקה רועשת מדי.

הוא עומד מאחוריי ולמרות שכיסא הבר שאני יושבת עליו גבוה, הוא עדיין גבוה ממני לפחות בראש. הוא מסתכל עליי מלמעלה אבל אני לא מרגישה קטנה, אני לא מרגישה חלשה.

הוא סאב ואני דומית.

השניות חולפות והופכות לדקות, אנחנו לא זזים, לא מדברים, אנחנו מומחים בשקט. יש לנו שנים של ניסיון בהמתנה סטטית, בצפייה ולמידה של האויב, בחוסר פעולה עד לרגע המדויק שיכריע אם נהיה בצד המנצח או המפסיד.

אמנם גיא הוא לא האויב שלי, אבל אנחנו בעיצומה של מלחמה שקטה.

כל עצב, וריד ונים בגוף שלי מכוונים אליו, הוא עומד מאחוריי ואני מרגישה אותו בתוכי. בתוך הראש שלי, בתוך הנשמה שלי ובתוך הגוף שלי.

אין בינינו אף נקודת מגע, אבל הרטיבות ממשיכה לנזול מתוכי כאילו שאנחנו באמצע אקט מיני.

אין עליי שעון, לא שהייתי מעיזה להרים עכשיו את היד ולבחון את השעה, אבל לפי תחושת הבטן והניסיון שלי, אנחנו נמצאים באותה תנוחה כבר מעל לעשר דקות. אני תוהה כמה זמן זה יימשך, הקרב הזה, קרב שאני לא מתכוונת להפסיד בו.

אני בטוחה שמתחוללת בתוכו כרגע מלחמה פנימית, הדחף לנער אותי, להוציא ממני תשובות ולנסות לחזור לקרקע בטוחה. לעומת הדחף השורשי יותר, הדחף הראשוני שיש לכל סאב אמתי, למסור שליטה.

עשר דקות נוספות חולפות בשתיקה רועמת, עד שהוא עושה את הצעד הראשון.

הוא יורד לברכיים מאחוריי, מחזיק את רגליי הכיסא שלי בשתי ידיים חזקות ומרכין את הראש. משעין את המצח שלו על הגב התחתון שלי בתנוחת כניעה.

ההקלה כל כך עצומה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות ואני לוקחת כמה נשימות עמוקות בשביל לא להתפרק, לא להישבר ולחבק אותו דווקא ברגע הזה.

כשאני מרגישה מספיק בשליטה, אני מסתובבת בכיסא ונעצרת מולו. הוא זז אחורה בזמן שהסתובבתי אליו, אבל ברגע שנעצרתי, הוא החזיר את הידיים לרגליי הכיסא בשני צדדיי והניח את הראש שלו על הברכיים שלי.

היצור החזק והעוצמתי הזה, הלוחם, האלים, הרוצח, עם הכתפיים העצומות והשרירים המאיימים, על הברכיים מולי.

אני מרימה את הידיים ומניחה אותן על הראש שלו, מלטפת את השיער שלו בתנועות עדינות של נחמה.

הוא קובר את הפנים שלו עמוק יותר בין הרגליים שלי, נושם אותי, מריח את התגובה של הגוף שלי לכניעה שלו.

הוא זז באטיות, מעביר את הזיפים שלו על העור החשוף שלי מבעד לתחרה, מנשק את הירכיים הפנימיות שלי ומכוון את השפתיים שלו גבוה יותר.

אני נותנת לו להמשיך כמה רגעים, נותנת לו להגיע למטרה. אני מפשקת מעט את הרגליים והוא מנשק אותי. נותן נשיקה רטובה ושואבת לכוס שלי ואני רוצה לתת לו להמשיך, אני רוצה לגמור בתוך הפה שלו, כאן על הבר, מול עשרות זוגות העיניים הסקרניות.

אבל השליטה שלי חזקה משלו, אני יודעת מה הוא מנסה לעשות. הוא מנסה לשלוט שוב, להוביל אותי כמו שהוא הוביל אין ספור דומיות לפניי. עם מחוות כבוד והורמונים משתוללים.

הוא מפחד ממה שקורה בינינו, הוא מפחד מהתגובה שלו, אז הוא מנסה לבלבל אותי, להחזיר לעצמו את הביטחון. הוא ממעיט בערכי.

האצבעות העדינות שלי הופכות לחזקות ומכאיבות כשאני מושכת את הראש שלו אחורה מהשיער.

"אני נתתי לך אישור לנשק אותי, סאב?" אני שואלת אותו בקול קר ומתנשא.

האישונים שלו מתרחבים והכעס שלו מוחשי. אני תוהה אם הוא שונא אותי כרגע כמו שזה נראה.

"שאלתי שאלה, סאב, אני נתתי לך אישור בכלל לגעת בי?"

הורידים בצוואר שלו בולטים בעקבות האיפוק והאיסור לגעת בי. אני רואה את המבט המחושב שלו, הוא מנסח חירטוטים בראש, חושב איך להרגיע אותי ולהשיג את המטרה שלו. אני מכירה אותו טוב מדי.

"אני מתנצל, גברתי, לא התכוונתי לפגוע בכבודך. רציתי לענג אותך, לספק אותך, להוכיח לך עד כמה אני רוצה להיות העבד שלך הלילה."

שמעתי את המשפטים הללו בעבר, בכל הפעמים שהצצתי לסשנים שלו עם דומיות אחרות. עצם העובדה שהוא משתמש באותן השטויות עליי, מכעיסה ומאכזבת אותי יותר מהכל.

"אתה מזלזל באינטליגנציה של כל הדומיות ב'מפלט' ולצערי עד היום עשית את זה בהצלחה מרובה. אל תחזור על אותה טעות איתי, אל תשכח לרגע שאני מכירה אותך יותר טוב מכל אדם אחר בעולם הזה, גיא. אתה ספר פתוח עבורי ואם יש לך ביצים למסור לי שליטה בכנות, אני אשמח לשחק איתך. אבל זאת הפעם האחרונה שאתה דוחף לי את הבולשיט הזה ואתה בטח שלא ממחזר איתי משפטים. אני ברורה?"

הוא נרתע לאחור כאילו סטרתי לו, הכעס שלי וכנראה גם היכולת שלי לראות מעבר להצגה, מפתיעים אותו והוא נעמד על הרגליים מולי.

"סשה…." הוא מתחיל אבל אני לא נותנת לו להמשיך, אני לא יכולה לתת לו הזדמנות הלילה. אם אני באמת רוצה לשלוט בו, לנסות להיות הדומית של החבר הכי טוב שלי, אז אני צריכה ללכת עד הסוף. בלי רחמים.

"אכזבת אותי, כל סאב אחר במועדון הזה יכול לענג ולספק אותי. עזוב, יש לי ויברטורים שמענגים אותי יותר טוב מרוב הגברים שאני מכירה ולא מבלבלים לי במוח. אתה לא יכול להונות אותי כמו שעשית עם אחרות, אני לא מעוניינת בהצגה ואני לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.

אם אתה רוצה סשן עם דומית חזקה שלא תספוג ממך בולשיט, אתה מוזמן לחכות לי כאן מחר בעשר בלילה. אם נוח לך עם העמדת פנים ומשחק ילדים, אז לך לבזבז את הזמן למישהי אחרת. לא חסרים כאן סאבים שייתנו לי את מה שאני צריכה."

הוא מסתכל עליי בהלם, בדיוק כפי שהתחלנו את הסאגה הזאת. הוא לא עונה לי, אני רואה שהוא לא יודע איך להגיב. אני בטוחה שהוא מתלבט עם עצמו אם הוא בכלל רוצה לנסות ללכת עם זה עד הסוף, או שהוא מעדיף להמשיך באותה שיטת הפעולה עד היום.

"מחר, עשר, תחכה לי כאן על הבר. איחור של דקה וההצעה שלי מבוטלת."

אני לא טורחת להבהיר את הרצינות שלי עם מבט מכוון או מגע כלשהו, אני מפנה לו גב והולכת מבלי להביט לאחור.

 

גיא

המים הרותחים שורפים אותי, אני רגיל למקלחות קרות שנמשכות דקות בודדות. אבל אני עומד מתחת לזרם הרותח כבר עשרים דקות, מהרגע שנכנסתי הביתה עם ראש מלא מחשבות וזקפה מטורפת.

אני משפשף את הזין שלי במהירות ובכח, מנסה לגרום לאורגזמה להגיע כמה שיותר מהר. אני בטוח שסשה לא היתה נוגעת בי ככה, הידיים שלה עדינות ורכות. זו בדיוק הסיבה שאני ברוטאלי עם עצמי, אני לא רוצה לדמיין אותה נוגעת בי, אני לא רוצה לראות את הפנים שלה כשאני גומר.

אני חייב להפריד בינה לבין החרמנות המטורפת ששולטת בי. אני לא רוצה לזיין את סשה, אני לא רוצה להיות בתוכה, אני לא רוצה ללקק אותה ולאכול אותה… פאק… די! אני לא רוצה להיכנע לה, אני לא רוצה להשתחוות בפניה… אני לא רוצה שהיא תכאיב לי, תשלוט בי…

הזרע נשפך ממני בזרמים חזקים ומהירים וברגעים הקצרים האלה של חוסר שליטה מוחלט, אני רואה את הפנים שלה. אני מדמיין אותה מתחתיי בזמן שאני מפמפם לתוכה שוב ושוב. מזיין אותה בכח בזמן שהיא צורחת שהיא לא רוצה אף סאב אחר. שאף אחד לא יכול לספק אותה כמו שאני מספק אותה.

כוס אמק.

אני מניח את המצח שלי על חלון המקלחון הקר ונושם במהירות, מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר לריאות שלי. אני מרגיש שאני עומד להיחנק, האורגזמה היתה כל כך חזקה שלרגע ראיתי נקודות שחורות… והכל בגללה.

אני לא מבין מה קרה הלילה ואיך הגענו בכלל למצב הזה.

אנחנו חברים לצוות כבר שלוש שנים. שלוש שנים בהם אנחנו יודעים שאני סאב ושהיא דומית ואנחנו יודעים שלעולם לא נשלב בין העולמות שלנו.

הסיכון גדול מדי, מעבר לחברות בינינו, מעבר לכימיה של הקבוצה, אנחנו נסכן את החיים שלנו.

רגע אחד של איבוד שליטה, של רגש לא מרוסן באמצע משימה ומישהו יכול למות.

אסור לנו לערבב בין החיים האישיים שלנו לעבודה, אסור לנו. אז התרחקנו אחד מהשני עד כמה שאפשר בין קירות "המפלט".

אני מודה שהסקרנות גברה עליי בכמה מקרים וצפיתי בסצנות שלה עם סאבים אחרים. תמיד הסתתרתי מאחורי צופים נוספים ונצמדתי לצללים, שלא תדע שאני שם. שלא תראה אותי.

אבל צפיתי בה… ורציתי אותה. פאק רציתי אותה לעצמי, רציתי לשחק איתה, להזדיין איתה, להקשיב לה.

אבל הנאמנות שלי למשימה, למטרה, תמיד עצרה אותי.

אני יודע שגם היא צפתה בי כמה פעמים, היא פחות טובה בהסוואה ממני וקלטתי אותה בקהל. היא נשארה מאחור, אף פעם לא התקרבה מדי ובטח שלא התערבה כמו הלילה.

אבל היא צפתה, בדיוק כמוני ולא העיזה להתקרב.

אני לא יודע מה השתנה הלילה, למה הפעם? מה גרם לה לפעול?

הריח שלה, ברגעים הבודדים שהיא נתנה לי לטעום אותה, שיכר אותי. שכחתי מהכל, מהתפקידים שלנו, מהסיכון, מהקהל סביבנו. רציתי לקבור את הפנים שלי בין הרגליים שלה ולשתות את המיץ שלה.

אני מודה שרציתי לבלבל אותה כמו שהיא בלבלה אותי, רציתי להוציא אותה מאיזון. כעסתי עליה, על התגובות שהיא הוציאה ממני. כעסתי על המלים שלה… "הוא לא שלי… אני לא מעוניינת…"

רציתי להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי, אבל היא קלטה אותי בשניות. היא קלטה אותי והיא לא נתנה לי להמשיך במשחק.

מחר בעשר. זאת תהיה טעות להגיע, זאת תהיה טעות לערבב בין העולמות, לחצות את הגבולות הברורים שהצבנו לעצמנו בשנים שאנחנו מכירים.

זאת תהיה טעות ואני מספיק כן עם עצמי בשביל להודות בזה שאני מתכוון לעשות את הטעות הזאת, למרות שהמחיר יהיה כבד.

איתן – אמון – פרק ב

כעבור חודש

 

גיא

המשימה האחרונה נמשכה יותר זמן מהצפוי, זו היתה משימה משולבת, חיפוש, הצלה וחיסול. במקור חישבנו שבועיים, אבל חודש חלף ורק לפני כמה שעות חזרנו לארץ, מותשים ופצועים.

דן נפגע מירי צלף אויב, למזלנו הכדור נכנס לאזור הבשרי של הכתף שלו ויצא מהצד השני. חיסלתי אותו שניה אחת מאוחר מדי ודן שילם על זה בהמון כאב וזיהום שכמעט התפשט לכל הזרוע בימים שלקח לנו להימלט.

סשה וגלעד נקלעו לכמה עימותים פיזיים אבל לבסוף המטרה הושגה, זה הדבר הכי חשוב לכולנו.

חבושים ועייפים חזרנו הביתה אחרי היעדרות של שלושה חודשים ושישה מבצעים מסווגים.

למרות שיש לי כמה דירות שכורות ברחבי העולם, שאני נמצא בהן הרבה יותר זמן מאשר בארץ, אין כמו ההרגשה שעוטפת אותי כשאני נכנס לבית של אימא שלי.

זיכרונות הילדות הכואבים נמחקו והוחלפו בשנים של חוויות טובות ושמחה. חמשת האחים שלי נמצאים בזוגיות וחלקם כבר הורים.

צחוק הילדים שמעולם לא נשמע מפינו, מהדהד עכשיו בין הקירות ויש תחושה של סגירת מעגל.

העבר מעולם לא רדף אותי, לא סבלתי מסיוטים או התפרצויות זעם. לא הדחקתי את היום ההוא ומעולם לא הצטערתי על הצורה בה אבא שלי מת.

כבר בגיל שמונה ידעתי שאני עושה את מה שאני צריך לעשות כדי להגן על המשפחה שלי.

את האופי המסוגר שלי ירשתי ממנו, האחים שלי תמיד היו חברותיים יותר ואת השקט שלי הם פירשו כסבל, כייסורי מצפון והדחקה. למרות שניסיתי לא פעם להסביר להם שאני פשוט בנוי אחרת ושהכל בסדר, יחסית.

עם השנים, תכונות האופי הבסיסיות שלי התעצמו עם דרישות השירות הצבאי. כמעט שמונה שנים ב"מוסד", הפכו אותי לאדם שאת רוב השיחות שלו מקיים בתוך עצמו, במחשבות.

את השנים האחרונות העברתי לרוב במדינות אויב והמרחק מהמשפחה הגדיל את הפערים בינינו, פערים שהייתי רוצה לצמצם, אבל אני כבר לא כל כך יודע איך.

גם עם הצוות שלי אני לא דברן גדול, אבל יותר קל לי איתם, אין בינינו הצגות ומשחקים. כשרע לנו אז רע לנו, כשהפחד משתק אז הוא משתק את כולנו ביחד.

אנחנו לא מצפים אחד מהשני לשתף ולטחון את הנושא, אנחנו מקבלים את המצב ועוברים הלאה, ביחד.

עם האחים שלי יש ציפייה לשיחות והסברים, לתמיכה משפחתית וחיבוקים. אני כבר לא בנוי ככה.

אולי מעולם לא הייתי.

"דוד גיא! דוד גיא!" יעלי רצה אליי ברגע שהיא שומעת את התיק הכבד שלי נשמט לרצפה. אני מניף אותה באוויר והחיוך העצום שלה משתקף על פניי.

הזרועות השמנמנות שלה נכרכות סביב הצוואר שלי, לא לגמרי מקיפות אותו אבל היא נורא משתדלת.

"מי זאת הדובונת הזאת? זאת יעלי שלי? זאת את? אני כבר לא מזהה אותך, את בת ארבעים?" אני שואל אותה בצחוק ומדגדג אותה.

"לא!! אני בת ארבע!!" היא אומרת לי בין התקפי צחוק באינטונציה הצווחנית שיש לרוב הילדים.

"את כבר בת ארבע?? איך זה יכול להיות? פעם אחרונה שראיתי אותך היית בת שלוש!" אני עונה לה באותה ההתלהבות.

"כי גדלתי! אתה לא היית ביום ההולדת שלי!!" היא מתלוננת עם מבט זועף ועיניים ירוקות מוכרות.

"נכון ואני מאוד עצוב שלא שהייתי, זה לא בכוונה. אבל הבאתי לך מלא מלא מתנות…"

ההצהרה הזאת מעלימה את הכעס והיא מתחילה להשתולל ולקרוא לאבא שלה.

אביתר יוצא לכיווננו מהמטבח עם חיוך גדול והקלה ברורה. אותה ההקלה שאני רואה על הפנים של כל בני המשפחה שלי כשאני מגיע.

"טוב לראות אותך, אח קטן." הוא אומר לי ומחבק אותי חזק בליווי טפיחות על הגב.

"אבא, גיא לא קטן! הוא הדוד הכי גדול שלי!"

"הוא גדול כי הוא גנב לנו את כל האוכל כשהיינו קטנים, אז הוא המשיך לגדול עוד ועוד בזמן שאנחנו הפסקנו, אבל הוא האח הכי קטן שלנו."

יעלי ממשיכה לצחוק מכל מה שאבא שלה אומר והיום עובר בעצלתיים. השמועה שאני בבית מתפשטת ועד הערב הבית כבר מלא משפחה. אין ספק שהתגעגעתי לכולם ואני נהנה מהחברה ומהקלילות. אבל זה פשוט לא מספיק.

רוב חיי הבוגרים מלווים באקשן, ברעש ובאדרנלין. כמה שעות בודדות מחוץ לקו האש ואני מתחיל כבר להרגיש חסר מנוחה.

אולי זו הסיבה שאני נמשך כל כך לעולם הבדס"מ ומוצא את עצמי מגיע יותר ל"מפלט", האדרנלין, הריגוש, האתגר.

אני לא מסוגל לנהל חיים וניליים, לעבוד בעבודה משרדית, להתחתן, להביא ילדים ולשכב עם אשתי פעמיים בשבוע בתנוחה מסיונרית.

"אז מה התוכניות? אתה מתכוון לנוח קצת, להתאושש? או שכבר יש תאריך לטיסה הבאה?"

עידן שואל אותי כשאנחנו שותים ביחד קפה במרפסת, הבית התרוקן ברובו ואני נהנה מהשקט של הלילה.

"יש לי קצת יותר משבוע בבית." אני עונה לו את התשובה הכי מפורטת שאני יכול לתת.

"עד מתי אתה מתכוון להמשיך ככה, גיא? לא התעייפת עדיין? לא מיצית?" אני מסתכל עליו במבט מופתע, לא ציפיתי לשאלה הזאת.

"זה מי שאני, עידן, העבודה שלי… זה מי שאני." המלים נעלמות, אני לא יודע איך להסביר לו שצורת החיים שלי היא לא בחירה, היא ייעוד.

אולי יבוא היום שאני באמת ארצה לנוח, שהגוף שלי כבר לא יוכל לסבול את ההתעללויות, את המאמץ. אבל אני חושש מהיום הזה, אני מכחיש אותו ומדחיק אותו. אני רק בן שלושים וארבע ומבחינתי יש לי עוד כמה עשורים טובים לתת למדינה.

הוא לא מתעקש, לא לוחץ עליי לפרט ולהמשיך את השיחה, אבל אני רואה שהוא רוצה. "עידן, מאיפה השאלה הזאת הגיעה? קרה משהו?"

"לא קרה כלום, אנחנו פשוט דואגים לך. מהרגע שהתגייסת היה ברור לנו שאתה מיועד לתפקידים רציניים, היה ברור לנו שאתה הולך להגיע רחוק. אבל לא ציפינו שתיעלם.

אתה חוזר הביתה פחות ופחות, נעלם לחודשים, לא יוצר אתנו קשר רציף. חצי מהזמן אנחנו לא יודעים באיזה מדינה אתה ואם אתה בחיים.

תנסה להבין גם אותנו.. את אימא.

הנחנו שזאת תקופה שתחלוף, אבל השנים עוברות ואתה שוקע עמוק יותר ו… אנחנו פשוט מפחדים לאבד אותך."

לפעמים אני שוכח שאני לא כמו חברי הצוות שלי. סשה וגלעד יתומים, אין להם אחים והם לא בקשר עם קרובי משפחה ודן בן יחיד לאבא יוצא צבא בעצמו, אימא שלו נפטרה כשהיא ילדה אותו.

אף אחד לא מחכה ולא מצפה להם בבית, הם נעלמים לחודשים ועולם כמנהגו נוהג. קל להיסחף איתם ולשכוח שלי יש סוללה עצומה של אנשים שדואגים לי וחושבים עליי.

"זאת לא תקופה שתחלוף, זו הקריירה שלי. אני לא יודע אם אני תמיד אהיה בסיטואציות שדורשות היעלמות של חודשים על גבי חודשים, אבל אני לא רואה את עצמי עוזב את התחום, לפחות לא בשנים הקרובות.

אני אשתדל ליצור יותר קשר ולהרגיע את אימא, הדבר האחרון שאני רוצה זה להכאיב לה ולהדאיג אותה. אבל… זו לא תקופה. זה אני, זה הייעוד שלי."

"אנחנו סומכים עליך גיא, אנחנו יודעים שאתה שומר על עצמך, שומר על כולנו. אנחנו פשוט מתגעגעים לפעמים לאחינו הקטן. זה הכל."

השיחה מתגלגלת לנושאים פחות רגישים, עד שעידן ושני עוזבים ואני נשאר עם אימא שלי בבית הגדול והדומם.

שעה אחרי שהיא פורשת לישון, הקירות מתחילים להיסגר עליי ואני מרגיש שאני חייב לצאת, חייב לפרוק אנרגיות ומתחים.

אני נכנס למקלחת זריזה, מתארגן ונוסע למועדון הפטיש המצליח ביותר בארץ, "המפלט".

בשנים האחרונות מאז שעידן ואיתמר הפחיתו קצת בנוכחות שלהם שם, קל לי יותר להסתובב בין הכתלים ולבחון את עצמי, את הגבולות שלי. הלילה אני יודע שהם לא יהיו שם בכלל.

 

סשה

רק הבוקר נחתנו בארץ ולמרות כמה סימנים כחולים וקוקטייל של משככי כאבים, אני מוצאת את עצמי במסדרונות "המפלט".

אחרי כמה חודשים רצופים עם הצוות, הבדידות בדירה שלי הכבידה עליי. השלמתי המון שעות שינה, אכלתי טוב וראיתי סרט. אבל לקראת חצות, כבר לא יכולתי לשבת יותר בדממה.

אני לובשת חליפה חדשה שהזמנתי כבר לפני שנה ולא יצא לי ליהנות ממנה, אוברול מתחרה שחורה שצמודה לכל קימור בגוף שלי כמו כפפה ונסגר מקדימה עם כפתורים שחורים עדינים. השרוולים ארוכים והצווארון גבוה, הרגליים עטופות עד הקרסול. על פניו אני נראית מכוסה לחלוטין. אבל תחרה כמו תחרה, היא עשויה מצירוף של צורות והדפסים שמראים בבירור את העור מתחת, עור שלא טרחתי להסתיר הלילה עם חזייה ותחתונים.

העקב הגבוה מוסיף לי כמה סנטימטרים מבורכים שאני חייבת. אמנם להיות דומית שמקבלת כבוד מסובביה לא קשור למראה החיצוני בשום צורה ודרך, זה משהו שנולדים איתו ואני לא חייבת להיות גבוהה וגברית. אבל לפעמים נתקלים בסאב מאוד גבוה ושרירי, שהחזות העדינה שלי, גורמת לו לתחושת ביטחון יתר והתנשאות.

ליל שישי והמועדון מלא, גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, הצלפות, צעקות ואיומים. סאבים תלויים וקשורים, דומים מזיעים ממאמץ ענישה ופרצי אדרנלין.

ריח של סקס באוויר.

אני יודעת מה אני מחפשת, או יותר נכון את מי, אבל אני דוחה את הסיפוק, מושכת את הציפייה של עצמי. זה לא שיש מטרה מסוימת, זה לא שהגעתי לאיזושהי החלטה לנסות משהו הלילה, לבחון את שנינו.. ממש לא.

אבל כל פעם מחדש כששנינו בארץ, אני יודעת שהוא יהיה ב"מפלט" ואני לא מצליחה להתרחק.

"הוא בחדר השחור, ללא בקשת פרטיות, אז את יכולה פשוט להיכנס ולצפות." הקול המוכר של גלעד מאחוריי, עם הטון הציני והפרקטי.

"על מי אנחנו מדברים?" אני מסתובבת אליו ושואלת אותו בתמימות מזויפת וחיוך ציני שתואם לשלו.

הוא מחייך ומושך אותי אליו לחיבוק חם, הוא נפצע הרבה יותר ממני בפעילות האחרונה, אבל הסימנים מתחילים להיעלם. הפנס בעין כבר בצבעים עדינים של צהוב והשפה הפתוחה מתאחה.

אני מאוד מקווה שלא יישארו לו צלקות, כי זה יהיה עוול להרוס פנים מושלמות כמו שלו.

גלעד הוא אחד הגברים הכי יפים שאני מכירה. גיא נראה כמו לוחם אכזרי, הגובה שלו, השרירים העצומים, המראה שלו משדר כאב וענישה. דן נראה כמו גולש אוסטרלי, השיער הבלונדיני שלו ארוך מדי והעיניים הכחולות הבהירות גורמות לנשים לחשוב על ימים ארוכים בים.

גלעד, לעומתם, נראה כמו יצירת אמנות, כמו פסל עתיק יומין שמישהו הצליח לעורר לחיים. הגובה שלו, הכתפיים הרחבות ושישיית הקוביות בבטן מחווירים לעומת היופי של הפנים שלו. עצמות הלחיים הגבוהות, השיער השחור והעיניים החומות הבהירות, כולם יוצרים שילוב של אלגנטיות ורוגע. החזות היפה והמעודנת מסתירה דום סדיסט ומוכשר מאוד.

הסשנים הפומביים שלו תמיד מושכים קהל צופים רחב. הסאבים שלו נוטים להיות גברים צעירים בעלי חזות של שחיינים. מסת שרירים קלה יותר ומה שנקרא "בייבי-פייס". כן, לצערן של כל הנשים ביקום, גלעד הומו.

"לא נמאס לך לצפות בו מזייף מסירת שליטה מול דומיות הרבה פחות מוכשרות ממך? שנינו יודעים שהוא משקר, שהוא שולט בסשנים ולרגע לא מוריד מגננות, שנינו יודעים שהוא לא מקבל את מה שהוא באמת צריך ושאת מסוגלת לתת לו את זה.. אז למה העקשנות? למה לא לנסות?"

"גלעד, דיברנו על זה מספיק, אני לא אקח את הסיכון. אני לא אעשה סשן חד פעמי עם גיא בידיעה שזה יכול לסכן את החברות שלנו ואת הצוות."

"סשה, כולנו ילדים גדולים, אין סיבה שסשן אחד יהרוס שנים של חברות. תעשו הפרדה, נטו בדס"מ, אפשר גם סצנה אחת ולא סשן שלם. שניכם מחפשים את אותו הדבר, את מחפשת סאב חזק ומאתגר שיוציא ממך את הטוב ביותר, שיגרום לך לעבוד קשה בשביל השליטה. הוא מחפש דומית חזקה שתראה מעבר להצגה המטופשת שלו, שתדע לזהות את הזיוף ותדרוש ממנו את הכל. כרגע הוא לא נותן מעצמו אפילו עשרה אחוזים.

שניכם יוצאים מכאן ללא סיפוק אמתי ואני רואה עליך שגם האורגזמות כבר לא עוזרות. את צריכה סיפוק נפשי, מנטלי וגם הוא."

"טוב, דוקטור, אל תשגע אותי עם ההיגיון שלך, גם ככה אני חסרת סבלנות אחרי הימים האחרונים. מצאת כבר סאב ללילה?"

"אני כבר אחרי סשן חמודה, סיימתי להיום.. אני עייף. קבעתי עם דן לבירות בפאב השכונתי שלו. אם לא תמצאי את עצמך כאן, את מוזמנת להצטרף. מסרי גם לגיא."

"טוב, מסור לדן דרישת שלום בינתיים. אוהבת אותך."

"אוהב אותך.. ותחשבי על מה שאמרתי."

זו לא הפעם הראשונה שאני וגלעד מדברים על האפשרות של סשן ביני לבין גיא, זה נושא די לעוס. גלעד טוען שהוא רואה בינינו אופציה אמתית לסיפוק ולעתיד ואני כרגיל מתעקשת לא לנסות אפילו.

הוא לא מקיים את השיחות האלה עם גיא, רק איתי, כי הוא יודע שגיא לא ישתף פעולה. הוא טוב בהרבה דברים אבל לא בשיחות עם אנשים ובטח שלא שיחות על הרגשות שלו.

אני ממשיכה להסתובב במסדרונות בין האנשים, מושכת עוד קצת את הזמן, מקיימת עוד כמה שיחות סרק עם מכרים, עד שאני נעמדת מול הכניסה לחדר השחור. זה היה בלתי נמנע.

שלט הפרטיות מונח בצד, המשמעות היא שהכניסה פתוחה לצופים ואולי אפילו למשתתפים.

אני נכנסת בשקט, משתדלת לא למשוך לעצמי תשומת לב, לפחות עד שהעיניים שלי יסתגלו לחושך היחסי.

המחזה שנגלה בפניי גורם לי לשאוף אוויר לריאות במהירות ובדחיפות, כאילו על סף התקף חנק. הדומית שהוא בחר הלילה סדיסטית ידועה ויש לי הרגשה שהיא קולטת טוב מאוד שהסאב שלה, לא באמת מוותר על השליטה, אלא משחק בה.

היא מבוגרת ממני בעשור ומנוסה מאוד, אני בטוחה שהשקר שלו מכעיס אותה ומדרבן אותה לנסות לשבור אותו.

גיא קשור עם הגב לצלב, הידיים והרגליים שלו אזוקים בכאב לארבע קצוות. הוא נוטף זיעה והגוף שלו מכוסה סימנים אדומים. אני נצמדת לקיר והולכת מאחורי הקהל, בוחנת אותו.

הזין שלו קשור ברתמה הדוקה שמשאירה אותו במצב סטטי של זקפה לא ממומשת. כשאני בוחנת אותו מאחור, אני רואה שהדומית החדירה לו גם פלאג אנאלי שמופעל על רטט.

היא עלתה על כמה נקודות חולשה שלו, אין ספק. אבל היא עדיין חושבת שהיא תצליח לשבור אותו עם כאב.

היא טועה.

אני נעמדת מולו בצד הרחוק ביותר של הקיר, מולו אבל מוסתרת. אני אף פעם לא נותנת לו לקלוט אותי בקהל, אף פעם לא חוצה את הגבול הזה.

"תגיד את מילת הביטחון, סאב, תגיד אותה או שאני אמשיך עוד שעות. אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא מתעייפת בקלות.

הפלאג האנאלי נעים לך, חמוד? בעוד כמה דקות אני מחליפה אותו בדילדו החדש שלי, עשרים סנטימטרים, אני בטוחה שתהנה."

היא מאיימת עליו ומנסה לעורר פחד. גיא שונא משחקים אנאליים, לא בגלל שהוא הומופוב או שזה לא נעים לו… להפך. הם נעימים לו מדי ומעוררים תגובות בגוף שלו, הוא שונא את אובדן השליטה.

היא התחילה בכיוון הנכון אבל חוסר התגובה שלו מערער אותה, היא לא מצליחה לקרוא אותו, לא מצליחה לקלוט על איזה נקודות ללחוץ באמת.

היא ממשיכה להכאיב לו, מוסיפה עוד סימנים, פוצעת את העור על גבול הדימום והוא כרגיל לא נשבר.

אני לא יודעת מה גורם לי לצאת מהצללים, מה מושך אותי דווקא הפעם להראות את עצמי..

הרגליים שלי נעות כאילו מעצמן, מתקדמות לכיוונו ללא מחשבת תחילה. אני נעצרת כשני מטרים ממנו, בשורה הראשונה של הקהל וכשהמבטים שלנו מצטלבים, אני מרגישה את האנרגיה כמו מכת חשמל שעוברת בגוף שלי.

בלתי נמנע.

איתן – אמון – פרק א

גיא

"קודקוד מוכן לפעולה"

"משקיף במיקום"

"מאה מטר מערבה"

"המטרה נצפתה"

"גיבוי במיקום"

"גיבוי שני במיקום"

"המטרה נעה"

"עשר שניות לפגיעה"

"מוכן"

"מוכן"

"מוכנה"

 

"המטרה נוטרלה. לסגת."

 

כעבור ארבע שעות.

"במכת החשמל הרביעית הוא כבר השתין על עצמו ומסר את כל השמות." סשה מספרת, צוחקת ומסיימת את בקבוק הבירה השלישי שלה.

"איכס אני שונא שהם משתינים על עצמם, אני מעדיף שיאבדו את ההכרה לפני זה. הריח גומר אותי." דן אומר לה וקורץ למלצרית שעושה לו עיניים מהרגע שנכנסנו לבר.

"אני מעדיף שלא יאבדו את ההכרה בכלל, כי אז הכיף נגמר." גלעד מוסיף בטון וחיוך סדיסטי.

בר חשוך ובירה זולה. יש מנהגים שאנחנו לא מרשים לעצמנו לוותר עליהם. גם בעיירה שכוחת אל במרכז אמריקה.

כשמבצע מסתיים בהצלחה, אנחנו הולכים לחגוג, רק ארבעתנו, הצוות.

סשה, דן, גלעד ואני. גויסנו ליחידה המסווגת מתוך ענפים שונים בצה"ל. כל אחד עם המומחיות שלו, עם נקודות החוזק והחולשה.

דן, מומחה לנשק וחומרי נפץ. גלעד, איש מודיעין ומומחה לשפות ותרבויות. סשה, מומחית באומניות לחימה והגנה עצמית ואני, צלף.

כל אחד מאתנו בלט ביחידת המקור שלו ואחרי שנים של נאמנות למדינה, נבחרנו וגויסנו.

כבר שלוש שנים שאנחנו ביחד, חצינו יבשות ואוקיינוסים, נטשנו משפחות וחברים, נפצענו, סבלנו, החלמנו ובילינו.

האמון בינינו מוחלט, אין לנו סודות. אנחנו יודעים הכל ומשתפים הכל. אי אפשר לשרוד בתפקיד שלנו עם שקרים.

במהלך השנים הכשרנו אחד את השני וכיום, כולנו מיומנים ברוב התחומים כמעט באותה הרמה ואנחנו נעים כגוף אחד.

אין בנינו מנהיג, אין היררכיה, אנחנו ארבעה חלקים של שלם אחד. לכל מבצע יש קודקוד שונה שנבחר לפי סבב קבוע.

ניסו להרחיב אותנו, להוסיף עוד חברי צוות, אבל בשלב הזה הפכנו לחבורה כל כך מלוכדת שאנחנו לא מצליחים לפתוח את המעגל ולאפשר לעוד אנשים להצטרף.

אנחנו כפופים לאנשים הבכירים ביותר בצה"ל ועובדים בשטח האפור של החוק. יחידת מודיעין, יחידת הצלה ויחידת חיסול.

הבירה חמה והמקום באמת מעופש, אבל מנהג זה מנהג ובתחום שלנו אמונה תפלה לעתים מביאה הרבה נחמה.

קפה לפני ובירה אחרי, נכנסים ארבעה ויוצאים ארבעה.

"סנוקר זוגות?" סשה שואלת וקמה מהכיסא הדביק. היא מתקדמת לעבר שולחן הסנוקר ורוב הגברים בחור הזה מהופנטים ממנה.

אני מניח שאחת הסיבות היא העובדה שהיא בלונדינית בהירה עם עיניים כחולות בזמן שהנשים הבודדות סביבנו שחומות עור ושיער. אבל הסיבה העיקרית היא היופי שלה.

בג'ינס בהיר צמוד וטי שירט לבנה פשוטה, סשה קורנת ומושכת אליה תשומת לב גברית ונשית ללא מאמץ מיותר.

למרות כל מה שעברנו ביחד, למרות שרוב הזמן אני רואה אותה כחבר צוות, עמית, אח.. אני לא יכול להתכחש למשיכה שלה.

אנחנו קמים אחריה בקלילות ושורפים עוד שעה במשחק חסר מחשבה. נותנים קצת מנוחה למוח שבדרך כלל עובד שעות נוספות, אבל אף פעם לא מורידים את המגננות. אף פעם לא נכנעים לשאננות.

המבצע לא באמת מסתיים עד שאנחנו מגיעים לאדמת ישראל. אנחנו מוקפים אויבים.. או שזו הפרנויה.

"אני מניח שדי מיצינו, עשרים דקות ונזוז. דן, לך תזיין כבר את המלצרית לפני שהיא מריירת עלינו ובואו נצא מכאן. יש לנו טיסה לתפוס." גלעד אומר חצי ברצינות וחצי בצחוק.

יש לנו באמת טיסה לתפוס וכולנו יודעים שהזיון בין דן למלצרית בלתי נמנע, אז עדיף למנוע עיכובים.

"אני מרגיש שאתם לוקחים אותי כמובן מאליו, כאילו לא נשארה בינינו טיפת מסתורין." דן אומר במבט פגוע בזמן שהוא הולך למלצרית, תופס אותה ומושך אותה לכיוון השירותים.

"יש אנשים שאוספים מגנטים למקרר בכל מדינה שהם מבקרים בה, דן אוסף מלצריות." סשה אומרת בציניות ומזמינה סיבוב צ'ייסרים.

"עבודה יפה חברים, שתהיה לנו נסיעה טובה."

"נסיעה טובה."

"נסיעה טובה."

שעה וחצי לטיסה הבאה, למשימה הבאה.

 

סשה

כשאת בת יחידה לאם נרקומנית באחת השכונות הכי עניות ומוזנחות בקריית אתא, יש לך רק שתי אפשרויות בחיים. ליפול, להיכנע לגורל, ללכת באותה הדרך ולפי אותה הדוגמא שגדלת איתה. או לברוח לצד השני, לעוף, לצמוח, להתפתח ולהילחם על עצמאות, כבוד וגאווה.

את הקריירה הצבאית שלי התחלתי בחטיבת הביניים, אימא שלי רשמה אותי לפנימייה צבאית בסבסוד מדיני כדי לראות אותי כמה שפחות. לא היה לה שום רצון להיות אימא אמתית עבורי, מעולם. את הילדות שלי העברתי ברחובות ובבתים של שכנים שריחמו עליי.

כשגדלתי והחזה שלי גדל איתי, היא חיפשה דרכים להיפטר ממני. היה רגע קצר מאוד שחשבתי שהכוונה שלה טובה, שהיא רוצה להרחיק אותי מה"מחזרים" הקבועים שלה, שלפעמים השאירו כמה שטרות על השידה אחרי שהם הלכו ולפעמים שקית קטנה עם אבקה לבנה.

אבל מהר מאוד הבנתי שהיא לא דאגה לי, היא פחדה שהיא מגדלת בבית שלה מתחרה שתגנוב ממנה פרנסה. היא גם הבהירה לי את זה באותן המלים.

כשהייתי בת שש עשרה היא מתה ממנת יתר. בשלב הזה היא היתה אישה זרה עבורי ואני מודה שלא התאבלתי עליה, לרגע לא עצרתי לבכות על מה שיכל היה להיות.

שקעתי עוד ועוד בעולם הצבאי ויצאתי רק אחת לחודש לסופי שבוע קצרים אצל רחוקי משפחה.

בגיל שמונה עשרה המפקד שלי שלח אותי למבחני קבלה ליחידה בחיל המודיעין. מנת המשכל הגבוהה שלי פתחה בפניי הרבה דלתות, אבל הזעם שלי הוא זה שלבסוף כיוון אותי לתפקידי שטח.

בגיל עשרים ושש, אחרי שנתיים ב"מוסד", גויסתי ליחידה הנוכחית שלי.

את גיא הכרתי לפני זה.

באחד המבצעים הראשונים שלי, נכנסתי כסמויה לעולם השליטה, הבדס"מ. במשך שלושה חודשים למדתי להיות סאבית, שירתי דום והכרתי כל מונח וכל מנהג בעולם המורכב הזה. לבסוף, כשהמבצע הסתיים ולאחר מסע של גילוי עצמי, הבנתי שאני נמצאת בצד השני של המטבע, אני דומית.

ביליתי במועדוני פטיש בכל העולם, חוויתי, ניסיתי, טעמתי מהכל ודווקא בבית, בקריות, גיליתי את המקום שאני מרגישה בו הכי בנוח, "המפלט".

בין המבוכים והחדרים, בין הסצנות והנפשות, ראיתי אותו.

אני לא רוצה להכליל, אבל רוב הסאבים הגברים שראיתי בשלב הזה לא נראו כמוהו. הם היו עדינים יותר, אסתטיים וכמהים לרצות ולספק.

גיא נראה כמו אריה שנלכד בכלוב זמני, מחכה להזדמנות שלו לפרוץ ולשחוט את הסובבים. הוא היה תלוי בשלשלאות ברזל שירדו מהתקרה, עירום לחלוטין. מטר תשעים וחמש של שרירים וגבריות מובהקת.

כל החלק האחורי בגוף שלו היה מכוסה פסים אדומים בוערים מהשוט הרצחני שהדומית הזמנית שלו השתמשה בו.

הזין שלו היה לכוד בתוך טבעת אכזרית צמודה שחנקה אותו בבסיס והשאירה אותו במצב תמידי של זקפה כואבת, ללא אפשרות פורקן.

למרות ההתעללות שהוא חווה בשעתיים שצפיתי בו, הוא לא נשבר, לא התחנן לרחמים ולא אמר את מילת הביטחון שלו.

הדומית הצליפה בו והכאיבה לו, קשרה אותו למכשירים שונים וסימנה אותו עם חגורות ופלוגרים. הזין שלו המשיך לעמוד דום והחיוך המתנשא לרגע לא נעלם.

היא רצתה לשבור אותו, ראיתי את התסכול שלה, הרגשתי אותו והזדהיתי איתה. כשהיא כמעט ויתרה, הוא הקסים אותה בנימוס מחושב ומלים יפות. החמיא לה והשתחווה בפניה עד שהיא פתחה את רגליה והוא זיין אותה כמו אחרון הדומים.

צפיתי בו באובססיביות במהלך הלילה כשהוא עבר בין דומית לדומית, ספג עונשים כואבים ושיחק את משחק הכנוע, אבל ראיתי מעבר למסכה. ראיתי את השקר, את העמדת הפנים.

לא היה לי ספק שהוא סאב, אבל הוא לרגע לא הוריד את המגננות שלו ולא נתן לאף אחת לשלוט בו בצורה מוחלטת וכנה.

האנשים הבודדים במועדון שקיבלו ממנו כבוד אמתי היו דומים תאומים שדמו לו בצורה מחשידה. מאוחר יותר גיליתי שהם האחים הגדולים שלו והכבוד שלו נבע מקרבה משפחתית ולא בעקבות הבדס"מ.

חיפשתי אותו שוב בשבועות שאחרי אבל הוא נעלם.

כעבור כמה חודשים בודדים, דרכינו הצטלבו במקום הכי לא צפוי, במקום שאנחנו נמצאים בו כבר שלוש שנים, במערכת יחסים שונה לחלוטין.

היום אנחנו כבר יודעים אחד על השני הכל, הוא יודע על אימא שלי ואני יודעת על הסודות המשפחתיים שלו.

אנחנו מתראים לפעמים ב"מפלט" אבל שומרים על מרחק. אנחנו לא נותנים לצד המיני שבנו להתערבב, הסיכונים גבוהים מדי.

לפעמים כשהוא חולף על פניי עם הצמיד הקבוע שמעיד על הסטטוס שלו כסאב, הוא מהנהן קלות עם הראש לשלום וממשיך בדרכו. מעולם לא ראיתי אותו בקהל שלי כשאני בתוך סצנה פומבית, אבל אני ממשיכה לעקוב אחריו. הפיתוי חזק ממני.

השנים חלפו אבל המסכה שלו לא נסדקה, עדיין לא הגיעה הדומית שהצליחה לשלוט בו באמת.

אני לא יודעת אם היא בכלל קיימת, או אם הוא באמת רוצה למסור את השליטה ולחוות תחושת שחרור אמתית.

אני רק יודעת שמה שאני מחפשת שונה לחלוטין. אמנם אני לא זרה לסטוצים, בעולם השליטה וגם בעולם הוונילי. אבל בתוך תוכי אני מחפשת מערכת יחסים עמוקה ופתוחה. אני מחפשת בן זוג שיהיה חזק מספיק בשביל לצעוד לצדי בחיי היום יום וחזק מספיק בשביל לצעוד צעד אחד מאחוריי, בחיי הלילה.

אנחנו מחכים לדן בג'יפ השכור מחוץ לבר, כשהוא יוצא לבסוף עם שיער פרוע מעט ומבט מסופק.

"אתה יכול למחוק את החיוך מהפרצוף שלך? לא כולם כאן מקבלים על בסיס יומי." אני אומרת לו בציניות והומור כשהוא מתיישב לידי במושב האחורי.

"אולי אם תקבלי קצת יותר, לא תפתחי עיניים על הזיונים שלי. חבל ממי, המרמור עושה קמטים ואת לא נהיית צעירה יותר."

אני מכניסה לו מרפקייה לצלעות בזמן שגלעד ממלמל לעצמו "אאוץ'" על העקיצה וגיא צוחק.

"אל תכעסי, סשה, אני מוכן להקריב את עצמי בשביל להפיג את התסכול המיני שלך." דן אומר לי ומחבק אותי אליו.

למרות המלים המיניות, החיבוק שלו משפחתי וממלא אותי בתחושת אהבה ואחווה.

אין ספק שאני צריכה סקס ואני מודה בכנות שאני מחפשת מערכת יחסים רצינית, אבל אני לא אמצא את הדברים האלה בתוך החבורה הזאת, אנחנו אחים.

"יאללה חברים, ליעד הבא. נסיעה טובה."

איתן – מזון לנשמה – פרק ט

עמית

בוקר יום שני.

התעוררנו מהשעון המעורר של הדר, אני ביטלתי את השעון המעורר שלי כבר לפני שבוע.

למרות שרציתי ליהנות עוד קצת מחום גופה במיטה, היא קמה בזריזות והחלה להתארגן ליום העבודה.

להפתעתי היא הכינה לנו ארוחת בוקר קלילה, חביתות, גבינות וסלט. היא אכלה בדיוק כמו אתמול, אותן תנועות מחושבות ומנות קצובות, רק שהפעם זה הפריע לי פחות.

אולי זה בגלל שכבר ידעתי מה עומד מאחורי זה ואולי זה בגלל ששמחתי שהיא לא מסתתרת, לא מעלה הצגה עבורי, אלא מרשה לעצמה להמשיך להיות אמתית.

אף אחד מאתנו לא העלה את נושא השיחה הטעון. אני לא אוהב לטאטא דברים מתחת לשטיח ומעדיף תקשורת, בייחוד עם בנות זוג ועל אחת כמה וכמה אחרי חצי שנה של הסתרת סוד מהמשפחה שלי. אבל אין ספק שארוחת בוקר זריזה לפני יום עבודה, זה לא הזמן לעוד שיחה מורטת עצבים.

הקפצתי אותה לסלון ונפרדנו עם נשיקה קצרה והבטחה להיות בקשר במהלך היום.

אני מודה שאין לי מושג איך להתקדם איתה, אין לי מושג מה אני אמור לעשות ומה אני יכול באמת לדרוש ממנה בשלב הזה.

אני צריך עזרה וגם היא, עזרה מקצועית. אבל מעל לכל, אני צריך זמן. לקחת זמן לעצמי לעכל את כל הגילויים מאתמול, לעכל את המבחנים שניצבים בפניי ולחשוב על דרכי פעולה חכמות ואני צריך גם לתת לה את הזמן להתמודד עם הפרעת האכילה שלה, עם העובדה שאני יודע ושאני לא מתכוון להיעלם, אני לא מתכוון לברוח ולתת לה להמשיך לחיות ככה.

היום עובר באטיות, למרות שאני מנסה למלא אותו בעשייה, באימונים ובמפגשים. אני רוצה לראות אותה שוב והציפייה הזאת גורמת לשעות להיראות כמו ימים.

אני מנסה לנצל את השעות המתות בקריאה, בלמידה על העולם שלה, על השדים שהיא נלחמת בהם. יש להפרעות אכילה פנים רבות וכל אדם לוקח את זה אחרת, מתמודד אחרת.

אין חוקים ואין דרך אחת, אני אצטרך ללמוד ביחד איתה.

 

הדר

ציפיתי לקחת את זה יותר קשה, ציפיתי להיות שבר כלי היום. לא להצליח לעבוד, לא להצליח לחייך.

אבל דווקא הבוקר קמתי עם תחושה קלה יותר, כאילו עול מסוים ירד ממני. עצם ההודאה בבעיה, בפני עמית ובעיקר בפני עצמי, ההכלה שלו, התגובות וההישארות לצדי לאורך כל הלילה והבוקר למחרת, שיחררו מעט את תחושת המחנק התמידית.

במהלך היום הוא שלח לי כל מיני הודעות חמודות, תמונות מצחיקות של אביתר מתעלל בו באימון האגרוף ותייג אותי בפוסטים מצחיקים.

הוא לא עזב אותי לרגע, כל הזמן דאג להדגיש בפניי כמה שהוא נוכח, כמה שהוא לא הולך לשום מקום. אין ספק שהמסר הועבר.

עכשיו שערב הגיע ויום העבודה הסתיים, אני לא מופתעת לראות אותו נשען על הרכב שלו מחוץ לסלון וממתין לי עם חיוך רחב.

"אתה זוכר שהרכב שלי כאן עוד מאתמול, נכון? אני לא צריכה טרמפ." אני אומרת לו ומשיבה בחיוך רחב משלי.

הוא מתקדם לעברי ועוטף אותי בחיבוק חזק. "אני זוכר, אבל רציתי לראות אותך ולבדוק אם יש לך זמן בלוח הזמנים הצפוף שלך לעוד דייט."

"יומיים ברציפות? אני מאמינה שאני אמורה לסרב ולשחק אותה קשה להשגה."

"תאמיני לי ששום דבר בך לא קל להשגה, אני יודע טוב מאוד כמה קשה אני צריך לעבוד בשבילך." הוא אומר לי ונימת הצחוק הופכת לרצינית יותר. החיוך הופך לעדין יותר והוא מלטף לי את הלחי.

"ומה איתך? אתה קל להשגה?" אני שואלת ומלטפת אותו בחזרה, הפנים שלנו קרובות והשפתיים כמעט נוגעות.

"כבר השגת אותי."

אין טיפת ציניות בטון שלו, למרות המלים הרומנטיות שגובלות בקלישאה, הוא אמין לחלוטין. זה לא עוד משפט, אלו לא סתם מלים שאמורות להישמע טוב. הוא מתכוון לזה.

"אז קח אותי לעוד דייט."

 

עמית

אנחנו עוברים דרך הדירה שלה, היא מתקלחת ומתארגנת בזמן שאני מחטט בערימות הספרים שלה ואנחנו נוסעים לקולנוע. בחרנו ביחד סרט אקשן ואני נהנה מכל רגע, האווירה קלילה והאצבעות שלנו שלובות.

היא לא נוגעת בפופקורן ושותה בקבוק מים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להטריד אותי ואני גם לא מתכוון להעלות הערב את הנושא. היא טוענת שהיא החלה לאכול בצורה יותר מסודרת ואני רוצה לתת לה ליהנות מהספק, תחת עין בוחנת. הבטחתי לעצמי שאני אתן לשנינו זמן ואני אעמוד בהבטחה.

אני חייב להודות גם שהיא נראית יותר טוב, כמובן שהיא לא עלתה במשקל בכמה ימים בודדים, לפחות לא לפי מה שאני יכול לראות כרגע, אבל היא פחות חיוורת ונראית יותר אנרגטית.

הסרט מסתיים ואנחנו קמים להתמתח ולהרגיל את העיניים לאור הבוהק.

"הסרט היה מעולה, אני מתה על מרוול וסרטים שמבוססים על קומיקסים."

"גם אני, היה רגע שחששתי שתכריחי אותי לצפות בקומדיה רומנטית."

"אל תטעה, אני מתה גם על זה ואני עוד אכריח אותך." היא עונה לי עם חיוך זדוני ואני מנשק אותה בחופשיות.

"לא בא לי לסיים את הערב, את רוצה ללכת לשבת איפשהו?" אני שואל בהיסוס. האמת שאני רעב, אבל אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני בוחן אותה ולוחץ עליה.

"כן, בכיף. אני רעבה קצת." היא עונה לי בטון קצת יותר חלש אבל עם מבט נחוש. האופטימיות שלי גוברת.

"מעולה, בואי נלך לבחור מקום."

אנחנו יושבים באחת המסעדות שבקניון שבתוכו ממוקם הקולנוע. לשמחתי היא אוכלת את רוב המנה שלה ואני מרגיש הרבה פחות אי נוחות בסיטואציה.

"אז איך אתה ישן בימים האחרונים?" היא שואלת אותי בזמן שאני ממתין לעוד בקבוק שתיה.

"יותר טוב, השבוע האחרון בבית עשה לי טוב. פחות לחץ, פחות מתבגרים מלאי הורמונים וכעסים. בשבוע שעבר היו כמה סיוטים אבל הלילות האחרונים עברו בשלום, במיוחד אתמול." אני עונה ומחייך אליה.

"אתה חושב שזה בגלל החופש מהעבודה? או שאולי האימונים המפרכים שמתישים אותך?"

"אני חושב שזה שילוב של כמה דברים. החופש מהלחצים בעבודה, האימונים שגורמים לי להתרסק לשינה מותשת. הכנות מול המשפחה שלי, עצם זה שהם יודעים מה עובר עליי הוריד ממני הרבה רגשות אשם ו…את."

"אני?" היא שואלת במבט מופתע.

"כן, את. את ממלאת אותי ברגשות חיוביים, אני חושב עליך הרבה ופחות מתעסק בעבר ובמה שלא טוב. הלילה האחרון איתך, למרות שהוא הגיע אחרי שיחה מאוד טעונה, מילא אותי בנחת. הנוכחות שלך מרחיקה את הסיוטים."

היא מסתכלת עליי ברצינות, מסמיקה מעט ואז חיוך שטותי עולה על שפתיה והעיניים שלה צוחקות. "אתה השוואת אותי עכשיו ללוכד חלומות?"

"אני מעדיף אותך בתוך המיטה איתי מאשר תלויה על הקיר." אני עונה לה באותו טון שטותי.

"תלויה על הקיר.. זה נשמע כמו משהו שהאחים שלך יאהבו, אני אמליץ לאלינה."

ההצהרה הזאת מוציאה ממני צחוק מופתע. לא חשבתי שהיא יודעת מה באמת קורה בתוך הזוגיות של אחי והחברה הכי טובה שלי, במיוחד שהיא המנהלת של הדר.

"לא ידעתי שאלינה משתפת אותך במידע הזה."

"היא לא מספרת לי בפרטי פרטים, אבל אנחנו מספיק קרובות בשביל שאני אבין מושגים כמו בדס"מ, דום, סאב וכדומה."

"הבנתי.. ומה את חושבת על זה?" אני שואל בהיסוס. העולם הזה מאוד מסקרן ומושך, אבל זה לא מי שאני ואני מקווה שהיא לא מצפה לזה רק בגלל עידן ואיתמר. אני מאמין שכבר הייתי יודע אם היא היתה קשורה איכשהו לבדס"מ, אבל עדיף לשאול ולהיות בטוח.

"אני חושבת שזה מאוד מעניין ואני בטוחה שהזוגיות שלהם מלאה בחוויות, אבל זה לא בשבילי. אני מאמינה שכבר הבנת שאני לא ביישנית בכל הנוגע לסקס ואין לי יותר מדי חוקים וחששות, אבל בדס"מ הארד קור כמו האחים שלך, לא מדבר אליי.

ואתה? יש משהו שאני צריכה לדעת?"

"אני חושב בדיוק כמוך. אני מאוד מכבד את האחים שלי, אני אוהב אותם ומאמין שאורח החיים שלהם טוב להם ולבנות הזוג שלהם. אבל זה לא מי שאני ולא מה שאני מחפש."

"אתם שישה אחים, רק התאומים חיים את זה, או שיש לך עוד אחים בבדס"מ?"

"רק התאומים. אביתר ומורן ממש לא קשורים לעולם הזה ומעולם לא היו אפילו במועדון שהתאומים עובדים בו, אני ביקרתי פעם או פעמיים וזה הספיק לי."

"וגיא?"

"גיא.. האמת שאין לי מושג מה גיא אוהב. אמנם אני יותר מופנם משאר האחים אבל גיא הוא סוג של אניגמה. הוא אח מדהים, בן מדהים וחבר נאמן, אני סומך עליו בעיניים עצומות והוא תמיד שם בשבילי.. אבל אני לא באמת יודע מה הוא עושה ומה עובר לו בראש. לצערי ככל שהשנים חולפות הפערים בינינו רק גוברים ואנחנו רואים אותו פחות ופחות."

 

הדר

הדייט השני שלנו עובר בהצלחה. למרות שאני נהנית עם עמית מאוד, אני משכנעת אותו להחזיר אותי לחניה של העבודה ולא להעביר עוד לילה ביחד.

אני רוצה להיות איתו, אני רוצה לחזור איתו הביתה ולבלות לילה של הנאה מוחלטת ביחד, אבל אני מפחדת לפתח בו תלות, בייחוד בתקופה כל כך רגישה.

אני נלחמת כל יום לאכול יותר, לחזק את עצמי ולנצח את המחלה שמלווה אותי שנים. אני רוצה לדעת שאני מספיק חזקה להילחם לבד ולא בעזרת משענת אנושית.

עמית נפלא, אבל אנחנו רק בתחילתו של קשר וכמו כל קשר חדש, הוא לא יציב ואי אפשר לתלות בו יותר מדי תקוות.

אני רוצה לדעת שאם לא נחזיק מעמד, אם הוא יצא מחיי, אני לא אשבר. אני אהיה מספיק חזקה להמשיך במלחמה.

אחרי ארוחת הערב הלכתי לשירותים ועיניי הנץ של עמית ליוו אותי. ראיתי את החשד שלו, את הדאגה והפחד שאני הולכת להקיא. להפתעתי לא הרגשתי מאוימת, המגננות הקבועות שלי לא עלו ולא היה לי דחף להתעמת איתו על חוסר האמון.

להפך, הרגשתי מנוחמת, הרגשתי שאכפת לו מספיק בשביל לבדוק אותי ולשמור עליי.

אז הלכתי לשירותים והייתי הכי זריזה שאני יכולה להיות. כשחזרתי אחרי כמה דקות בודדות, ההקלה במבט שלו גרמה לי לחייך. בעבר הייתי כועסת.

נפרדנו בנשיקה ארוכה וחזרתי הביתה לבד, ברכב שלי.

לראשונה מזה הרבה זמן, השקט בדירה לא לווה בתחושת בדידות והקול בראש שלי, שמלווה אותי שנים, השתתק.

 

הימים חולפים והזוגיות שלנו נכנסת לשגרה מלאה בחיוכים ותחושת אושר. נראה שהסיוטים של עמית נרגעו, הוא ממשיך בטיפולים פסיכולוגיים והוא לוקח כדורים נוגדי דיכאון בקביעות. ההקלה של המשפחה שלו מוחשית ועוטפת אותנו.

אנחנו מגיעים ביחד לארוחות שישי ואני חושבת להזמין אותו לסוף שבוע אצל המשפחה שלי בבאר שבע.

המשקל שלי עולה. אמנם אני עדיין לא במקום שבו עלייה במשקל משמחת אותי, רחוק מזה, אבל אני כן שלמה עם הידיעה שזה הדבר הנכון. שאני פועלת נכון עבורי ועבור הבריאות שלי.

כל בוקר אני נשקלת, המעשה מלווה תמיד בבחילה וזיעה קרה. אני מלאה בדיסוננס, הרצון להיות בריאה, הרצון לחיות, אל מול הפחד המשתק מהמספרים שיופיעו על המשקל.

אני ממשיכה לאכול שלוש ארוחות בריאות ביום והמנות גדלות מעט.

אני מרשה לעצמי לאכול יותר בחברת אנשים, אבל עדיין שולטת בתגובות שלי מולם, כדי לא לעורר אי נוחות. עמית הוא האדם היחיד שאני לגמרי אמתית לידו.

דבר אחד שלא נעלם אף פעם, גם לא בשנים בריאות יותר, הוא ספירת הקלוריות והבחינה של הסובבים אותי. אני מאמינה שזה משהו שגם לא יעבור, זה מושרש בי יותר מדי.

האימונים של עמית אינטנסיביים והוא נכנס עמוק לעולם האגרוף. השרירים שלו מתנפחים יותר ויותר והדמיון בינו לבין התאומים גובר. המאמן שלו מדבר איתו על השתתפות בתחרויות מקומיות והפיכת האגרוף למקצוע רווחי.

עמית מסרב בתוקף ומתעקש שבחודשים הקרובים הוא יחזור להוראה, אבל אני רואה שהרעיון קורץ לו.

"אתם אתנו בארוחת השישי?" שרה שואלת אותי בזמן שאני משייפת את הציפורניים שלה.

"כן, בטח. יש מצב שבעוד שבועיים שלושה נעשה סוף שבוע בבאר שבע." אני עונה לה בקלילות ונוחות. תמיד הרגשתי בנוח איתה, אבל אחרי השבועות האחרונים, אני מחשיבה אותה לאחת האנשים הכי קרובים אליי.

"איזה יופי, אני שמחה לשמוע, מתוקה שלי."

"אז.. גברת איתן.. מתי את מתכוונת לספר לבנים שלך שאת נמצאת בזוגיות? את לא חושבת שמשכת את זה מספיק?" אני שואלת אותה עם חיוך וגבה מורמת.

"אני שמחה שהתסכול שלי משעשע אותך." היא עונה לי בהומור.

"אל תתחמקי מתשובה, למה את מחכה?"

"אני מנסה להשאיר את זה לעצמי כמה שאפשר. אני אגיד לך את האמת, אחרי כל כך הרבה שנים של מחשבות ודאגות, פשוט לא בא לי לנתח את זה. לא בא לי לדבר עם הבנים ולספר להם, לא בא לי לענות על שאלות. לא בא לי שהם יחקרו אותו ויבדקו אותו כמו ששתינו יודעות שהם יעשו.

לא בא לי שהם יגוננו עליי אחרי שנים שחיזקתי את העצמאות והביטחון שלי.

יותר מהכל, לא בא לי לחשוב על פערי הגילים שלנו ואני יודעת שברגע שאני אראה אותו באותו החדר עם התאומים, שצעירים ממנו בסך הכל בחמש שנים, אני אחטוף זעזוע.

אז בינתיים אני שומרת על הסטטוס קוו."

"אני סתם מציקה לך, שרה. זכותך המלאה לעשות מה שאת רוצה ולחשוב רק על עצמך לשם שינוי. תיהני מזה, תיהני ממנו כמו שמגיע לך.

כשיגיע היום לשתף, תשתפי… ותתמודדי עם ההשלכות." אני מסיימת עם קריצה וצחוק.

"איזה חצופה נהיית, הדרי. הבן שלי משפיע עליך לרעה." היא אומרת לי וצוחקת בחזרה.

"את נראית טוב." היא אומרת לי אחרי כמה רגעים של שקט.

"תודה.. עליתי קצת במשקל." אני אומרת לה ומשפילה מבט, אמנם מעולם לא דיברנו על הפרעת האכילה שלי ועל פניו היא לא יודעת, אבל שרה מאוד חדה ואינטואיטיבית.

"לא התכוונתי למשקל שלך, מתוקה שלי, את תהיי יפהפייה בכל משקל. התכוונתי שאת נראית שטוב לך, את מחייכת יותר, את צוחקת ואת קורנת."

אני לא יודעת למה, אבל המילה "קורנת" מקושרת אוטומטית בראש שלי לנשים בהריון. אולי כי זה תיאור שנותנים להן בכל הסרטים.

המילה הזאת לא עוזבת אותי, גם אחרי ששרה הולכת. ההתעסקות בה מטרידה אותי ואני מנסה להבין מה גורם לי להרגיש כל כך חסרת מנוחה, עד שנופל לי האסימון.

מאחר לי המחזור בשבוע.

ההתרגשות מהזוגיות עם עמית, ההתעסקות בהחלמה, גרמו לי לשכוח את התאריך שבו אני אמורה בערך לקבל. בנוסף, אני כבר כמה ימים מתעוררת עם בחילות קלות, מרגישה כאבים ברחם והחזה שלי רגיש, נפוח מעט. אבל כל אלה תסמינים קבועים של המחזור שלי, אז איפשהו הנחתי שהוא בדרך.

רק עכשיו כשאני בוחנת באמת את התאריכים, אני מגלה את האיחור.

אולי זה השינוי בהרגלי האכילה, אולי זה עומס הרגשות בתקופה האחרונה, אולי המחזור באמת עומד להגיע.

יש כאן הרבה "אולי" ו"אולי" אחד נוסף ועצום… אולי אני בהריון.

אני מסיימת את יום העבודה בתחושת ריחוף וחוסר ריכוז, אני עונה להודעות מעמית בצורה אוטומטית ומנסה להתנהג כמה שיותר בטבעיות.

אני לא רוצה לשתף אותו עד שאהיה בטוחה. למרות שטוב לנו, כל כך טוב לנו, אני לא רוצה לקשור אותו אליי באיזושהי תחושת מחויבות.

לא דיברנו שוב על הפרעת האכילה שלי מאז אותה השיחה לפני כמה שבועות. אני רואה שהוא עוקב אחרי הרגלי האכילה שלי ודואג לי מאוד, אבל הוא נותן לי את הזמן להתמודד ולהכיל הכל. מצד אחד, לא מסתיר את העניין שלו, מצד שני, לא מפעיל עליי לחץ להתחיל טיפול פסיכולוגי מסודר.

אני בוטחת בו ומאמינה בקשר שלנו, אבל חוסר הביטחון שמלווה אותי שנים, עדיין מקנן בתוכי וגורם לי לפקפק בעוצמת החיבור בינינו.

ברגע שהלקוחה האחרונה שלי קמה, אני רצה החוצה ונוסעת לסופרפארם. כעבור פחות מעשרים דקות אני כבר בשירותים בדירה שלי, קורעת את החפיסה שמחזיקה בתוכה שני מקלונים. בהוראות היה כתוב לעשות את הבדיקה עם הפיפי הראשון בבוקר, אבל אני לא מסוגלת לחכות, אין סיכוי.

פס אחד חזק ובולט מופיע ברגע שאני עושה את הבדיקה. פס אחד זו תשובה שלילית.

אוקיי, אני לא בהריון, הכל בסדר, הכל לגמרי בסדר, אני לא בהריון. אני אמורה להרגיש הקלה עצומה, אז למה הלחיים שלי רטובות מדמעות? למה החזה שלי כואב? למה עצוב לי כל כך?

אני בוהה במקלון כאילו הוא מחזיק בתוכו את התשובות לשאלות הכי עמוקות ביקום ואז מתחיל להופיע עוד פס, חלש, ורוד עדין, אבל ברור ומוחלט.

שני פסים, אני בהריון.

הבחילה שמלווה אותי מהבוקר מתעצמת ואני מסתובבת במהירות לאסלה ומקיאה את תכולת הקיבה שלי.

כמובן שעמית בוחר בדיוק את הרגע הזה להיכנס לדירה עם המפתח שנתתי לו. תוך כמה שניות הוא כבר פורץ את דלת השירותים ומתכופף מולי, נסער ומבוהל.

"הדר, אל תעשי את זה, אני מבקש ממך, אל תמשיכי עם זה. ניסיתי לתת לך זמן, כמה שיכולתי, אבל אני לא יכול להיות סבלני יותר.

אני אוהב אותך, יותר מהכל ואני לא אתן לך לוותר על עצמך ועלינו! לא מעניין אותי מה תגידי ולא אכפת לי אם תכעסי עליי, מחר את מתחילה טיפול!" הוא צועק עליי ומחבק אותי ולגמרי מפספס את הבדיקה שאני עדיין מחזיקה ביד.

"את שמעת אותי? אני אוהב אותך ואנחנו נעבור את זה ביחד. אני אבוא איתך לפגישות אם את רוצה, אני אכנס איתך או שאני רק אסיע אותך ואחכה בחוץ, אבל אני לא מוכן להעלים עין ולתת לך לפגוע בעצמך. את הדבר הכי חשוב לי ואני לא…."

"עמית, תסתום." אני אומרת לו ומתחילה לצחוק.

"מה?" הוא מסתכל עליי בהלם, הצחוק שלי רק מפחיד אותו יותר. הוא בטח חושב שהשתגעתי.

"הדר, זה ממש לא מצחיק, מה עובר עליך? את מלחיצה אותי."

"אמרת שאתה אוהב אותי."

"ברור שאני אוהב אותך, אני מאוהב בך כל כך הרבה זמן, רק חיכיתי לרגע הנכון להגיד לך. לא רציתי להלחיץ אותך, בייחוד בתקופה הזאת שאני רואה כמה שאת עובדת קשה כל יום במלחמה הפרטית שלך. אני רואה כמה שאת רוצה לנצח ופחדתי להעמיס עליך."

הוא אוהב אותי והוא צועק עליי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. השילוב מצחיק אותי יותר, תחושת אופוריה ממלאת אותי.

הוא אוהב אותי והוא לא יוותר עליי. ההיריון הזה לא יקשור אותו אליי בתחושת מחויבות, האהבה שלנו כבר קשרה אותנו אחד לשני.

"הדר, יפה שלי, אני מתחנן בפניך, תני לי את ההזדמנות להוכיח לך שאת לא לבד, שאני איתך וביחד ננצח הכל. נתחיל טיפולים ונעבוד על זה, אני מבטיח לך. רק אל תעשי את זה יותר, בבקשה ממך."

"עמית, לא הקאתי בכוונה, לא הקאתי כבר כמעט חודש, מאז הפעם ההיא שסיפרתי לך עליה."

"אני לא מבין, את חולה? יש לך וירוס או משהו?"

"או משהו.." אני רוצה לנשק אותו ולחבק אותו, אבל לפני זה אני חייבת לצחצח שיניים. אז במקום זה, אני פשוט מראה לו את הבדיקה.

"אני בהריון."

"את בהריון." הוא חוזר אחריי בהלם ובוהה בבדיקה.

"את בהריון?" הפעם הוא שואל וחיוך מהוסס מתחיל להופיע על הפנים היפות שלו.

"כן, הקאתי כי זה מה שעושים בהריון מסתבר. אנחנו עומדים להיות הורים." אני עונה לו וצוחקת שוב.

הוא מלטף אותי בעדינות ומסתכל עליי במבט מלא פליאה. מתקרב אליי ומנשק לי את המצח, עין עין, את האף ולבסוף את השפתיים.

"אנחנו עומדים להיות הורים." הוא חוזר אחרי המשפט האחרון שלי ומחבק אותי אליו חזק.

"אני אתחיל טיפול פסיכולוגי, אם יהיה צורך נלך גם לטיפול זוגי. אני אעשה כל מה שצריך כדי להיות בריאה בהריון הזה, עמית, אני מבטיחה לך."

הוא עוזב אותי לרגע ומסתכל לי עמוק בעיניים. "אנחנו נעשה כל מה שצריך, ביחד. בהריון הזה, בהריון הבא ובכל יום מעכשיו ולתמיד."

איתן – מזון לנשמה – פרק ח

עמית

אחרי שהדר התלבשה סידרנו את הבלגן בשקט יחסי. "יחסי" כי היא לא הפסיקה למלמל לעצמה על כך שאלינה תרצח אותה אם היא תדע לאן נעלמו בקבוקים של חומר חיטוי ואבקות אקריל ועוד כל מיני שמות שלא אומרים לי כלום.

כמובן שהיא הכריחה אותי לשטוף את הרצפה בזמן שהיא עמדה מעליי כמו רס"ר צבאי.

"טוב, הכל מבריק ואם אלינה תבוא אליך בטענות, תשלחי אותה אליי, אני אכסה את ההפסדים." אני אומר לה ברצינות מזויפת. הסיטואציה לגמרי מצחיקה אותי.

"אל תחשוב לרגע שאני לא רואה שאתה מת לצחוק עליי." היא אומרת לי בכעס ולוקחת את התיק שלה.

"אני מבטיח לפצות אותך על עוגמת הנפש." אני אומר לה ומתקרב אליה עם מבט מלא משמעות.

"לא לא לא! תוציא את המחשבה מהראש שלך! אין יותר סקס במקום העבודה שלי."

"בסדר גמור, אם יהיה סקס בכל מקום אחר." היא מגלגלת עיניים מהתשובה שלי והשפתיים שלה מתכווצות ממאמץ לא לחייך אליי בחזרה.

"אתה חסר תקנה."

"אמרו לי את זה פעם או פעמיים בעבר."

"אני לא מופתעת."

אני מתקרב אליה שוב והפעם היא לא מתרחקת, היא נותנת לי לחבק אותה. "אפשר להזמין אותך לדייט?"

היא מסתכלת עליי, בוחנת אותי, חושבת על התשובה שלה ואני לא אומר כלום, לא לוחץ עליה, לא מנסה לשכנע. "על מה חשבת?"

"חשבתי על סרט, ארוחת ערב.. לאו דווקא בסדר הזה."

"אוקיי, אני לא מספיק ערנית בשביל לשרוד סרט שלם, אבל יש מסעדה חדשה בקריית חיים אם בא לך. אני מאמינה שאין צורך להזמין מקומות מראש ביום ראשון."

אני מצליח בקושי להסתיר את ההפתעה שלי, הייתי בטוח שהיא תחפש ותמצא תירוץ לדחות אותי. לפחות לדחות את ארוחת הערב.

"יאללה, תשאירי את הרכב שלך, ניסע ביחד. אני אחזיר אותך לכאן."

היא לא עונה לי, רק מהנהנת עם הראש להסכמה ומתקדמת ליציאה. מפעילה את האזעקה ונועלת את הדלת אחרינו.

הנסיעה עוברת בנעימים ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ונכנסים למסעדה.

כשהמלצר ניגש אלינו לקחת את ההזמנה, אני בוחן את ההתנהגות שלה. אין לי מושג איך היא, מה עובר עליה, האם היא ממשיכה להקיא. אני גם לא באמת יודע אם זה משהו קבוע, הייתי עד רק למקרה אחד.

מעניין אותי מה היא תזמין והאם היא תאכל את הכל. מעניין אותי איך היא תגיב להזמנה שלי והאם הארוחה הזאת תהיה מבחן נוסף בקשר שאני מקווה שיתפתח בינינו.

היא מזמינה סלט עם נתחי עוף אפויים ובקבוק מים, אני מזמין המבורגר וקולה.

אנחנו לא מדברים על אוכל, למרות שהבטן שלי מקרקרת ועם כל אחד אחר כבר הייתי מתלונן בלי הפסקה על כמה שאני רעב ומחכה שהמנה תגיע.

אנחנו מדברים על הכל, רק לא על הפיל שבחדר. העבודה שלה, העבודה שלי שנמצאת כרגע בהפסקה זמנית ואולי מוחלטת. על האגרוף והאימונים עם אביתר, על החברות שלי עם אלינה ועל המשפחה שלה בבאר שבע.

היא מספרת לי על הסיבה שהיא בקריות, שהיא הגיעה לכאן בעקבות מערכת יחסים עם בחור שהיא הכירה בצבא. שהם נפרדו לפני כמה זמן והיא החליטה להישאר כי היא מרגישה שהיא הקימה כאן בית וחיים.

האווירה נינוחה וקלילה, אנחנו צוחקים הרבה ומשתפים אחד את השני בזיכרונות ילדות וחוויות משמעותיות מהחיים שלנו.

כשהאוכל סוף סוף מגיע, מצב הרוח שלי נהרס לחלוטין. החששות שלי מאומתים ואין לי ספק שהדר סובלת מהפרעת אכילה.

היא אוכלת באטיות רבה, מעבירה בכל פעם כף אחת מהסלט לצלחת נוספת. חותכת את הירקות שגם ככה קצוצים ומקציבה לעצמה כמויות מזעריות. כל ביס נלעס שוב ושוב… ושוב. בקבוק המים מסתיים הרבה לפני שהיא אוכלת אפילו רבע מהסלט.

היא מסתכלת עליי ועל האכילה שלי, אני מרגיש שהיא שופטת אותי, בודקת מה אני אוכל ואיך. מחשבת את הקלוריות.

נראה שהיא לגמרי לא מודעת למעשים שלה, היא לא שמה לב להתעסקות שלה ולהרגשה הלא נעימה שהיא משדרת.

היא עוצרת כשהיא מסיימת חצי מהסלט ומסמנת לי שהיא מלאה עד אפס מקום. בדרך כלל המבורגר אחד לא משביע אותי, בייחוד כשאני מתאמן כל כך הרבה. אבל הפעם אני לא מצליח לסיים את המנה שלי. התיאבון נעלם כלא היה ובמקומו ממלאת אותי תחושת לחץ ומועקה.

אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, לא לתת לה להבין כמה שלא נוח לי כרגע, אבל היא קולטת מיד.

"אני לא מצליחה לשלוט בזה." היא אומרת לי בקול חלש וסומק מכסה את הלחיים שלה.

"מה?"

"אני מצטערת שהרסתי לך את התיאבון, אני יודעת שזה לא נעים לאכול לידי, העירו לי על זה בעבר. אני לא שולטת בזה, ניסיתי, אבל אני לא מצליחה."

אני מרגיש שאני ניצב מול דלת פלדה גדולה וכבדה שמאחוריה מסתתרים כל הסודות של הדר. הדלת הזאת נמצאת בינינו, נעולה הרמטית, כבר שנתיים.

הערב, לראשונה, נראה שהיא פותחת אותה מעט, סדק קטן שבוקע ממנו אור.

אני נאחז ברגע הזה ומעריך את המשמעות שלו.

"מי אמר לך את זה?"

"חבר שלי לשעבר, קרובי משפחה."

"מה הם אמרו בדיוק?"

"שהם מרגישים שאני כועסת עליהם כשהם אוכלים, שאני שופטת אותם על הכמויות והבחירה… שאני בוחנת כל ביס, מחשבת את הערך הקלורי ואת מה שיידרש מהם פיזית כדי להוריד את זה."

אני לא עונה לה, אני מפחד להסכים איתה ולומר לה שזה בדיוק מה שאני הרגשתי עכשיו. אני לא רוצה לפגוע בה והאמת שאין לי מושג מה הדרך הנכונה לפעולה.

"הכל נכון."

"מה נכון?" אני שואל בבלבול ושם לב למבט הנחוש שלה, לסנטר המורם. היא עומדת להגיד לי משהו שאני לא באמת רוצה לשמוע, שהיא לא גאה בו, אבל לא מתכוונת להסתיר הפעם.

"מה שהם אמרו, מה שהם הרגישו… מה שאתה הרגשת הערב. אני באמת שופטת אתכם, אני באמת מחשבת הכל. בחנתי כל ביס שלקחת מההמבורגר, כל לגימה מהקולה. אני יודעת כמה קלוריות קיימות בכל מה שנמצא על השולחן וכמה קילומטרים צריך לרוץ בשביל לשרוף אותן.

אני כועסת עליך, על הפזיזות וחוסר המחשבה בהן אתה מכניס את כל זה לגוף שלך. אני כועסת על השלמות שלך, על כך שנראה שמה שאתה אוכל בכלל לא משפיע עליך פיזית.

אני מקנאה בך ובכל האנשים במסעדה הזאת." היא עוצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה ולא יציבה וממשיכה.

"כשאני אוכלת, כשאני ליד אנשים שאוכלים, אני שונאת אתכם."

דמעה אחת סוררת נופלת על הלחי שלה והיא מנגבת אותה במהירות.

"אתה מבין את מה שאני אומרת לך, עמית? אני שונאת אותך כרגע, אני מקנאה בך ואני כל כך שונאת אותך."

היא שוברת לי את הלב. הכאב שלה, העצב שלה מוחשי וכבד בינינו, היא מרסקת אותי לרסיסים.

דמעות נוספות זולגות והיא מנגבת אותן עם אחת המפיות שהמלצר הביא בתחילת הארוחה. מה שמרסק אותי יותר מהכל, זה השקט שלה. היא לא דרמטית, היא לא מתייפחת ומשתמשת במניירות מוגזמות. היא יושבת בקור רוח ותזוזה מינימלית, רק הדמעות שלא עוצרות מרמזות על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה.

"תזמין חשבון בבקשה, אני מאמינה שהדייט נגמר."

 

הדר

אני לא יכולה להסביר את התחושות שעברו בתוכי כשעמית הפתיע אותי בעבודה. כשהוא נישק אותי, כשהוא הכריח אותי להגיב לו בכנות, בדרישה כמעט אלימה.

האגרסיביות שלו, הדומיננטיות, גרמו לי להרגיש שבכח הרצון שלו בלבד הוא יכול להילחם בכל השדים שלי.

שאם רק הוא יחליט, החברה שלי תעזוב אותי בשקט. שאם הוא באמת מאמין שאני האחת בשבילו ושאני יכולה לגרום לו אושר, אז זה מה שיהיה. הפחדים ייעלמו, השריטות, העכבות.

הביטחון העצמי שלו ממכר ומשכר, הוא גורם לי לרצות שהדברים יהיו אחרת ולכמה דקות של עונג מושלם, נתתי לעצמי להאמין לו.

כשהוא הזמין אותי לדייט, עם החיוך הכובש שלו והכריזמה הבלתי ניתנת להכחשה, זיהיתי את ההזדמנות שלי.

ההזדמנות להראות לו מי אני באמת, עם מי יש לו עסק, עבור מי הוא נלחם. ההזדמנות לפגוע בו, להגעיל אותו עם הטקסים המיוחדים שיש לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה.

ההזדמנות להבריח אותו אחת ולתמיד.

אז ויתרתי על הסרט, חבל על הכסף שלו והלכתי ישר על הארוחה.

למרות שההתנהגות שלי בזמן האוכל בדרך כלל לא ניתנת לשליטה, בארוחות השישי אצל אימא שלו הצלחתי להסתיר אותה טוב. התרכזתי רק בצלחת שלי, רק במה שאני מכניסה לפה שלי ולא העזתי להרים מבט לשאר יושבי השולחן בזמן שהם אוכלים.

חשבתי על כל משפט שאמרתי ודאגתי לשמור על קשר עין בזמן שיחה ולא לפזול לצלחות.

הערב נתתי לעצמי יד חופשית, לא חשבתי על המעשים שלי, לא ניסיתי לשלוט בתנועות ובמבטים. הייתי אני, האני הכי אמתית וכנה שלי. ללא מסיכות וללא הצגות.

נתתי לו לראות, לפחות לכמה דקות, איך זה מרגיש לבלות לצד אדם שסובל מהפרעת אכילה. נתתי לו לראות מה מצפה לו, אם הוא ימשיך לחזר אחריי ולנסות לבנות איתי מערכת יחסים.

אני יודעת עכשיו שאין לי כח להילחם בו, אני גם לא באמת רוצה. אני רוצה אותו, אני רוצה להיות איתו, אני נמשכת אליו ומעוניינת בתשומת הלב שלו, ברגשות שלו.

אני לא מסוגלת לדחוף אותו בכל פעם ולדחות את הניסיונות שלו. ברור לשנינו כבר שאני אשבר, שהוא יקבל את מה שהוא רוצה כי זה גם מה שאני רוצה.

אז שמתי את הקלפים על השולחן, בידיעה מוחלטת שהדרך היחידה להוציא אותו מחיי, היא לגרום לו לצאת מהם מרצונו החופשי.

לגרום לו לוותר עליי, כי אני לא שווה את המאמץ.

המבט שלו כשסיפרתי לו על המחשבות שלי, את האמת שלי, שבר לי את הלב. ראיתי את הרחמים, את הפחד, את הדאגה.

פגעתי בו, הכאבתי לו ופקחתי את עיניו. זו לא אגדה והוא לא האביר על הסוס הלבן שהגיע להציל אותי.

אלה החיים כמו שהם עבורי, מכוערים, אפלים, מלאי עצב ובדידות.

לא יכולתי לעצור את הדמעות, הבושה קשה מנשוא. הוא האדם הראשון חוץ מאימא שלי שאני מספרת לו בכזאת חופשיות על המלחמה התמידית בראש שלי. על המחשבות הפוגעניות והכעס.

כשראיתי שהוא לא מגיב, לא ממשיך עם השאלות, ביקשתי שיזמין חשבון. למה להמשיך עם החוויה הנוראית הזאת? אני מעדיפה לגאול אותו מייסוריו.

"מתי היתה הפעם האחרונה שהקאת?" השאלה תופסת אותי לא מוכנה והתשובה נפלטת מהפה שלי עוד לפני שאני מבינה מה אני באמת אומרת.

"ביום שישי בבוקר."

"למה דווקא אז?"

"אכלתי קרואסון עם אלינה, קרואסון שוקולד, כמעט חמש מאות קלוריות." הכמות היומית שלי במאפה אחד קטן. הנתון קיים בראש שלי כבר שנים ואני שולפת אותו בקלות.

"למה לא הקאת מאז? לא אכלת?"

"אכלתי האמת, אכלתי שלוש ארוחות מסודרות בשאר היום וגם אתמול. הארוחה איתך עכשיו היא הארוחה השלישית היום."

"איך את מסבירה את זה?"

"אין לי הסבר, אני בעצמי מנסה להבין. אני לא אוכלת הרבה ואני בוחרת את המזון בקפידה.. אבל אני אוכלת."

"אני מניח שהיית בטיפול. אמרת שהעירו לך על ההתנהגות שלך בעבר, אני מאמין שאלה היו אנשים שידעו על.. הבעיה שלך."

"כן, הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שנים. היתה תקופה רגועה כשלמדתי בתיכון ובתחילת הזוגיות שלי עם ליאב, החבר שלי מהצבא. אבל ההפרעה חזרה לבסוף."

זאת הפעם הראשונה שאני מודה בזה בקול רם, שההפרעה חזרה.

"למה את לא בטיפול עכשיו?" שאלת השאלות.

"כי אני לא רוצה."

"למה?"

אני לא יכולה להמשיך את השיחה, הדופק שלי מאיץ וזיעה קרה עוטפת אותי. אני לא יכולה יותר. אני חייבת לצאת מכאן, אני רוצה הביתה.

"הדר, תנשמי עמוק, הכל בסדר. אני לא אשאל יותר, אני מבטיח שהערב לא אשאל יותר שאלות בנושא הזה."

הערב, הערב הוא לא ישאל, אבל מחר כן.

"תזמין חשבון." אני אומרת לו ומסמנת בעצמי למלצר.

כשעמית זורק כמה שטרות על השולחן אני כבר עם התיק על הכתף ממהרת ליציאה. אני לא יכולה לנשום, אני חייבת אוויר.

הוא רץ אחרי אבל לא תופס אותי, לא מנסה לעצור אותי. אני הולכת בהליכה מהירה לכיוון הרכב והוא הולך אחריי, ללא מלים. הוא לא קורא בשמי ולא מנסה להרגיע אותי, הוא רק מלווה אותי בדממה.

דווקא הדממה הזאת והליווי הם אלה שמצליחים להרגיע מעט את התקף הפניקה.

אנחנו נכנסים לרכב ועמית מיד פותח את החלונות, נותן לרוח הקרה למלא את החלל ולייבש את הפנים הרטובות שלי, חלק מדמעות וחלק מזיעה.

אני מרגישה שאני בוערת מבפנים אבל קר לי, אני רוצה להקיא ואני גם לא רוצה. הבחילה לא מהאוכל, אלא מהגילויים והחיטוט בפצע הנפשי.

הוא לא נוסע לסלון היופי, אלא לרחוב שלי. כשהוא נעצר מתחת לבניין המגורים שלי, אני מסתכלת עליו בשאלה.

"הדר, אני רוצה לעלות איתך אליך לדירה, אני רוצה לישון איתך הלילה. איך את מרגישה לגבי זה?"

"עמית, אני בטוחה שאתה מבין שאני לא במצב רוח לארח ובטח שלא במצב רוח לסקס….."

"לא לזה התכוונתי ואני בטח שלא מצפה לסקס אחרי השיחה שלנו. אמנם אני גבר אבל אני לא לגמרי אידיוט." הוא אומר במטרה להצחיק אותי ומצליח לשפר מעט את האווירה הקודרת.

אני מהנהנת עם הראש להסכמה ללא מלים. חלק בגלל שהגוש בגרון שלי לא נותן לי לדבר וחלק בגלל שאני לא באמת יודעת מה להגיד כרגע.

אנחנו עולים לדירה הקטנה שלי בקומה השלישית בדממה. הבניין ישן ואין בו מעלית, העלייה ברגל כמה פעמים ביום היתה חלק מהשיקול שלי לעבור לכאן.

אנחנו נכנסים לדירה ואני מכוונת אותו ישירות לחדר השינה, כבר אחת עשרה בלילה ואני רגילה לישון בשעה הרבה יותר מוקדמת. התשישות מיום העבודה הארוך וארוחת הערב הסוערת סחטו אותי לחלוטין.

אנחנו מתפשטים באטיות, מגניבים לפעמים מבטים אחד לשנייה ונכנסים למיטה, מתחת לשמיכת הפוך.

"אני מאמינה שיהיה לך חם בלילה, יש שמיכות דקות בארון, אם אתה רוצה. אני סובלת מקור."

אני לא מחכה לתשובה שלו ומפנה לו גב. אני לא מסוגלת להמשיך להסתכל עליו ולנתח כל הבעה שלו. הלוואי שהשינה תבוא מהר.

אני מרגישה תזוזה על המזרון ועמית נצמד אליי בעדינות מאחור, מחבק אותי ומריח את השיער שלי. אין שום דבר מיני בפעולות שלו, שום דבר תובעני. רק חיבוק ונחמה.

דמעות חדשות נופלות על הכרית שלי ואני שמחה שהוא לא רואה אותן.

אחרי כמה דקות של שקט בחושך, אני שואלת אותו בקול חלש: "למה אתה פה? למה אתה מתעקש כל כך?"

"כי את שווה את זה."