איתן – אמון – פרק י"ב

גיא

סשה השתחררה לפני שבוע מהשיקום ואין לי מושג איפה היא. כפיר לטענתו לא יודע מי אסף אותה, גלעד ודן לא מוסרים לי מידע.

אני יכול למצוא אותה, יש לי מספיק קשרים בשביל לברר את זה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה, עדיין.

לא התראינו מעל לשנה. שנה בה צפיתי מהצד, עקבתי אחריה כמו אחרון הסטוקרים, עקבתי אחר ההתקדמות שלה ולא שמעתי ממנה.

דן הצליח לערער אותי. אולי הייתי צריך ליצור קשר, אולי הייתי צריך לבקר אותה בכח, להראות לה שאני לא מוותר עליה, שאני איתה ואני לא הולך לשום מקום.

אולי היא לא התכוונה לכל מה שהיא אמרה והיא קיוותה שאני אלחץ ואתעקש. אולי זה היה סוג של מבחן.

אני באמת לא יודע.

היא אסרה עליי ליצור איתה קשר, דרשה ממני להתנתק ולא יכולתי לסרב להוראה שלה. למרות שהיה בינינו רק סשן אחד, היא תפסה את מקומה בעולם שלי כ'דומית'. אולי היא תמיד היתה הדומית שלי, הסטנדרט אליו השוויתי את כל השאר. אולי בגלל זה מעולם לא נתתי את כל כולי לאף אחת באף סצנה, אולי תמיד חיכיתי לה.

יש כל כך הרבה 'אולי' במחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות והיחידה שיכולה לספק תשובות, היא סשה.

עזבתי את הדירה ברעננה וחזרתי לקריות, אין  יותר סיבה להישאר שם ולאחרונה אני מעדיף את חברת המשפחה שלי על פני כל השאר.

אולי גם זה בגללה, בגלל שהם התקרבו אליה כשהיא היתה בשיקום, בילו איתה שעות, ימים, חודשים, יצרו איתה מערכת יחסים משמעותית ודרכם אני מרגיש קשור גם.

אני יכול למצוא אותה בכל מקום בעולם, אבל אני לא יודע אם היא רוצה שאני אמצא אותה. זה היה הפחד שלי, שהזמן יעבור, שאני אחכה לה עד שהיא תחזור לחיים, אבל בשלב הזה אני כבר לא אהיה רלוונטי, היא כבר לא תהיה מעוניינת.

גם אם זה המצב, גם אם היא לא מעוניינת בי והיא עברה הלאה, אני עדיין בוחר להאמין שהיא לא היתה עוזבת מבלי לדבר איתי, מבלי להיפרד ממני. עברנו יותר מדי ביחד.

אני שוכב על המיטה בחדר הישן שלי בבית של אמא שלי. חדר שפעם חלקתי עם עמית ומורן וכיום משמש רק אותי בביקורים. אני שומע דלתות נפתחות ונסגרות, שומע צעדים קטנים מתרוצצים למטה, האחיינים שלי צוחקים וצועקים בקולי קולות. צעדים יותר כבדים רודפים אחריהם… החיים ממשיכים, הזמן עובר וכולם מתקדמים, חוץ ממני.

אני תקוע בתוך סצנה קפואה, מחכה שמישהו ישחרר אותי ממנה. אולי חיכיתי יותר מדי, אולי אף אחד לא יגיע, אולי אני לבד בתוך הסצנה הזאת ומעולם לא היתה לי שותפה בתוכה. אולי עם הזמן הפכתי את הלילה שלנו ביחד למשמעותי יותר, רגשי יותר ממה שהוא באמת היה.

אולי אני מחכה לסשה כבר שנה, לא יוצא עם נשים, לא מנסה אפילו להכיר מישהי בזמן שהיא התקדמה ושכחה ממני.

הזמן טשטש את הזיכרונות מאותו הלילה, אני כבר לא זוכר כל פרט וכל מילה. אבל אני זוכר מה הרגשתי, אני זוכר כמה רציתי אותה, כמה רציתי לספק אותה ואת הצרכים שלה. אני זוכר כמה היא סיפקה את הצרכים שלי. אני זוכר כמה היא השפיעה עליי אני זוכר איך נאטמתי בפניה וסיימתי את הסשן בצורה לא טבעית ולא נכונה, עבור שנינו.

אולי זו היתה ההזדמנות היחידה שלי.

צעדים כבדים מתקרבים לחדר ומוציאים אותי מהמחשבות, צעדים כפולים, שניים. עידן ואיתמר.

הם לא טורחים לדפוק ופשוט נכנסים, פרטיות מעולם לא היתה הצד החזק במשפחת איתן.

הם מסתכלים עליי במבטים זהים של התנשאות וגועל בזמן שאני ממשיך לשכב עם הידיים שלובות מתחת לראש.

"לא, לא, אל תטרח לקום לכבודנו. בבקשה, תמשיך לשכב שם ולהתמרמר כמו ילד בן ארבע עשרה." איתמר אומר לי בציניות ומעיף את הרגליים שלי לרצפה, מפנה לעצמו מקום למרגלות המיטה בזמן שעידן מתיישב על כיסא ליד שולחן המחשב.

תשע שנים מפרידות בינינו, אני כבר בן שלושים וחמש והם בני ארבעים וארבע, אבל לא פעם אמרו לי שאני נראה כמו תאום נוסף שלהם. למרות שאנחנו מזמן לא ילדים, הם עדיין מתנהגים אליי כמו לאחיהם הקטן ביותר ולא מפספסים הזדמנויות להתעלל בי ולעקוץ אותי.

אני מרים את עצמי בעייפות ומתיישב זקוף יותר בראש המיטה. "לא, לא, אל תטרחו לדפוק בדלת, זה לא שאני גבר בן שלושים וחמש שצריך קצת שקט לפעמים." אני עונה באותה הציניות.

"גבר בן שלושים וחמש שזרוק בחדר בבית של אמא שלו. קיבלת מספיק שקט בשנה האחרונה, בשנים האחרונות ליתר דיוק. הגיע הזמן להתעורר." עידן אומר לי.

"לא ישנתי."

"לא התכוונתי לזה, אידיוט, התכוונתי שהגיע הזמן שתתעורר על החיים שלך ותצא כבר מהדכדוך הפתטי הזה שאתה שקוע בתוכו. נמאס לנו ללכת לידך על ביצים והאחיינים שלך למטה שואלים איפה דוד שלהם נעלם."

אין לי כח לזה, אין לי כח אליהם ואין לי כח להיות נחמד. אני עוצם עיניים ומשעין את הראש אחורה, מנסה להדחיק את הנוכחות שלהם, ללא הצלחה.

"גיא, הגיע הזמן לפעול." איתמר אומר לי בטון רציני.

"על מה אתה מדבר? לפעול לגבי מה?"

"סשה בקריות, היא חזרה ישירות לכאן אחרי השיקום, היא שוכרת דירה שני רחובות מכאן."

"מה? מאיפה אתה יודע את זה?!" אני שואל אותו המום, אני לא מצליח לעכל את הידיעה. "שני רחובות מכאן? היא בקריית אתא?" היא נמצאת שני רחובות ממני כבר שבוע ולא ידעתי.

"כן, היא שוכרת את הדירה הישנה של הדר. אנחנו בקשר די טוב איתה, נפגשנו הבוקר והיא ביקשה שנמסור לך הודעה."

הפה שלי מתייבש בזמן שאני מקשיב למלים שלהם, הם בקשר איתה, הם נפגשו הבוקר ויש להם הודעה.

"מה ההודעה?" אני שואל בקול צרוד, מנסה לשמור על איפוק ולא להראות להם עד כמה אני מעורער מהמידע.

"היא מצפה לך הלילה בחדר הצפייה ב'מפלט', תחכה לה בשעה עשר, אם אתה מעוניין. אם לא תגיע, היא לא תיצור איתך יותר קשר ויש לה כבר כרטיס טיסה מוכן. היא מתכוונת להישאר בארץ רק אם אתה בתמונה, אם לא, היא תתחיל מחדש במקום אחר."

 

סשה

החזרה ל'מפלט' מלחיצה ומרגשת. יואב, הבעלים, הוציא לי כרטיס זיהוי חדש, עם תמונה עדכנית. אף אחד לא מזהה אותי, גם ליואב היה קשה מאוד עם התהליך, נכנסתי למועדון רק בזכות הליווי של גלעד והתאומים.

לקח לי הרבה זמן להביט במראה, חודשים עד שהעזתי והשינויים קשים לעיכול. מישהי אחרת מביטה בי בחזרה בהשתקפות וחוסר הנוחות של הסובבים אותי, עם כמה שהוא מובן, יוצר בי חשש וחוסר ביטחון.

יש לי כאן לא מעט חברים, אנשים יקרים שמכירים אותי שנים, אבל הם לא ראו אותי מעל לשנה ועם הפנים החדשות שלי, הם לא ממהרים לסמוך עליי ולהרגיש שוב בנוח לידי.

ייקח להם זמן והכל תלוי בגיא, אם אני אשאר כאן אחרי הערב, או שזה ביקור חד פעמי.

קניתי כרטיס טיסה לאירלנד, אחת הארצות האהובות עליי, ביקרתי בה לא מעט ואני מיומנת במבטא המקומי. לא שיתפתי אף אחד ביעד הטיסה, לא רציתי שיספרו לגיא. למרות שהוא יכול לגלות את המיקום שלי בקלות.

הגעתי לפני שעה עם גלעד ודן, זאת הפעם הראשונה של דן במועדון 'פטיש' והתגובות שלו הצליחו לשעשע אותי מעט ולהרגיע אותי. אבל עכשיו שהשעה עשר מתקרבת, בחרתי לעזוב אותם ולהתכונן נפשית בחדר הצפייה, לבד.

החדר גדול מאוד, כמאה מטרים רבועים והוא ממוקם בקומת הקרקע, יש במה גדולה במרכזו עם שולחן גדוש צעצועים וריהוט מאובזר. הבמה מוקפת כיסאות לצופים שמעוניינים לצפות מקרוב ואולי להשתתף, במידה והדום מסכים. התקרה עשויה מזכוכית שניתן לכסות או לפתוח לפי בחירה, מעליה המסדרונות של הקומה השנייה, משם ניתן לצפות פנימה גם.

הלילה, אני רוצה שיהיה לנו קהל, אני רוצה להעביר מסר לחברי המועדון, לחברים שלי, לעמיתים שלי ולגיא. אני רוצה שכולם יידעו שחזרתי ושאני הדומית של גיא, מעכשיו ולתמיד.

עם זאת, כמו בכל מערכת יחסים בדס"מית, השליטה האמתית היא בידיו של הסאב. הוא מחליט אם למסור אותה ולמי. הוא יחליט אם יש הלילה סשן.

לפני כמה חודשים בודדים לא העזתי לדמיין את הסיטואציה הזאת, לא העזתי לחשוב על חזרה לעולם הזה. שמתי אותו מאחוריי וגבלתי אותו בחומות. הביקור של עידן ואיתמר הצליח להעיר בתוכי משהו שחשבתי שאיבדתי באפריקה, הרצון לשלוט. ספציפית, הרצון לשלוט בגיא.

אני סשה ואני 'דומית', תמה התקופה בה התכחשתי והדחקתי, תמו החודשים בהם התחבטתי עם עצמי ועם המחשבות על גיא. על מה שהוא צריך ועל מה שאני לא מסוגלת לספק.

אני האישה עבורו, אני ה'דומית' עבורו, אין צורך שאני לא יכולה לספק, נועדנו האחד לשנייה והשנה הזאת רק הוכיחה לי את זה יותר.

הוא ציית להוראה שלי בצורה כמעט מושלמת, הוא לא יצר איתי קשר שנה שלמה כי ככה דרשתי. ככה הדומית שלו דרשה והוא סאב נאמן. אבל הוא לא שכח אותי ולא עבר הלאה, הוא חיכה לי, חיכה שאני אחזור לחיים וחזרתי. כנגד כל הסיכויים, חזרתי.

מתשע וחצי הדלת נפתחת וצופים מתחילים להיכנס טיפין טיפין, חלקם כאן מסקרנות לגביי, הם רוצים לראות את הפנים החדשות שלי. אני בטוחה שהם גם רוצים לראות את הצלקות שנותרו על גופי, אני מבינה אותם, אני אטרקציה מורבידית. אבל חלק גדול מהם רוצים לראות את גיא בפעולה, הוא תמיד היה הסאב הכי מעניין במועדון. הסאב שלא נשבר, שלעולם לא נותן מעצמו הכל. ששולט בסצנות ושולט בדומיות שלו בערמומיות ואינטליגנציה. גם הוא נעלם לכל התקופה הזאת והם רוצים לראות אותו נופל.

אם הוא יחליט להגיע, אני מקווה שהלילה כולנו נקבל את מה שאנחנו מייחלים לו.

אני לובשת שמלת סטרפלס מעור שחור עם רוכסן שסוגר אותה מקדימה, מלמעלה ועד למטה. אזור החזה צמוד והשדיים הלא מרשימים שלי מאיימים להישפך החוצה. החצאית עוברת את קו הברכיים, אבל אין בה שום דבר צנוע. הבד דבוק לגוף שלי ואין לי הלבשה תחתונה, דבר שניתן בקלות לזהות לפי הפטמות הזקורות שלי והמחסור בפס תחתונים. אני נועלת נעלי עקב 'סיכה' שחורות ועדינות, הן עוטפות את הקרסוליים שלי ברצועות דקות וגורמות לי לעמוד זקוף יותר. חשבתי על המראה המושלם ימים עד ששני הלוותה לי את השמלה הזאת ואלינה דאגה לשיער ולאיפור שלי.

הגוף שלי רזה יותר אבל חזרתי לכושר, הבטן שלי חטובה והירכיים שלי מספיק חזקות לכל פעילות שהלילה הזה יביא איתו. אני שלמה עם עצמי, שלמה גם עם הצלקות.

גלעד, דן, עידן, שני, איתמר ואלינה יושבים בשורה הראשונה, הכי קרובה לבמה, ביקשתי מהם לבוא. המטרה היא לא להביך את גיא, או אותם, אין מבוכה בעולם הזה וכולנו כבר היינו עדים לסצנות אחד של השני, לעירום אין משמעות ומיניות היא הדבר הכי טבעי בעולם. המטרה היא לערער אותו, להוציא אותו מאזור הנוחות.

למרות שאני יודעת שאם גיא יגיע, הוא יגיע במטרות הכי טובות, נכונות ומכובדות, עדיין, קשה להיפטר מהרגלים ישנים והשליטה בטבע שלו. הוא מנהיג מלידה וזו אחת הסיבות שרבות וטובות נפלו לפניי.

שתי דקות לעשר והחדר דומם, גם המסדרונות בקומה השנייה, אפשר לחתוך את המתח עם סכין, כולנו מחכים לפתיחת הדלת, שלא מאחרת לבוא.

גיא נכנס לחדר במלוא הדרו, מטר תשעים וחמש של שרירים ויופי גברי, כולם מתגמדים ומחווירים לידו. הוא בולע אותי עם המבט שלו, בוחן וחוקר אותי מכף רגל ועד ראש ואני מנסה להסתיר את התגובה של הגוף שלי. אני רוצה לרוץ אליו, לחבק ולנשק אותו, להבטיח אלף הבטחות ולהתחנן שלעולם לא יעזוב אותי שוב.

אבל זו לא הדרך שלנו, זה לא העולם שלנו. אני עומדת במקום ולא משנה את המבט הקשוח והמתנשא שלי.

הוא מסתכל על הקהל שלנו, הקהל שבתוך החדר ועל עשרות האנשים במסדרונות מעל, ההליכה הבטוחה שלו נפגעת לרגע כשהוא קולט את האחים שלו, את הגיסות שלו ואת אחיו לנשק בשורה הראשונה. אבל הוא מתאושש וממשיך לכיווני בראש מורם.

אני עומדת עם עקבים בגובה חמישה עשר סנטימטרים על הבמה המוגבהת מולו ועדיין, אני נאלצת להשעין את הצוואר אחורה ככל שהוא מתקרב אליי. המבטים שלנו מצטלבים ואני כל כולי בתפקיד, הגיע הרגע. הפה שלו נפתח ונסגר, כאילו יש לו כל כך הרבה לומר לי והוא לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרימה גבה בוחנת והוא מתאפס סוף סוף ומשפיל מבט לרצפה.

"גברתי, זימנת אותי."

אל תבכי סשה, אל תבכי, תנשמי עמוק ותיכנסי לתוך הדמות. תכילי את הסיטואציה, תכילי את כל הרגשות שמאיימים להציף אותך ותשחררי.

"מה מילת הביטחון שלך, סאב?"

"רחמים גברתי, מילת הביטחון שלי היא 'רחמים'." הוא עונה לי והדחף לנשק אותו כמעט בלתי נשלט.

"על הברכיים." אני אומרת לו בקול יציב והוא לא מתמהמה אפילו לרגע ויורד לברכיים.

"איחרת, סאב."

"גברתי, נכנסתי לחדר שתי דקות לפני עשר…."

"איחרת בשנה ושלושה חודשים."

הוא מרים אליי מבט המום ואני סוטרת לו בכח. "אתה לא מסתכל עליי ללא רשות."

הסטירה מפתיעה אותו ואת הקהל, קולות הלחשושים ברקע לא מוציאים אותי מריכוז ואני ממשיכה בדרך שבה בחרתי, בזמן שהוא משפיל שוב את מבטו.

"הסשן הזה התחיל לפני שנה ושלושה חודשים, סאב, אתה מכחיש שסיימת אותו בצורה לא מכבדת מול הדומית שלך? אתה מכחיש שניסית לקחת ממני את השליטה ובכך גרמת לי להמתין לך שנה ושלושה חודשים?"

הוא נושם עמוק, הכתפיים הרחבות שלו עולות ויורדות שוב ושוב לפני שהוא עונה לי. "לא גברתי, אני לא מכחיש. התנהגתי בצורה לא מכבדת ולא מתאימה לסטטוס שלי. אני מתחנן לסליחתך."

"אין למלים שלך משמעות כאן, סאב. אתה מומחה במלים והצהרות ללא כיסוי, הלילה תיאלץ להתחנן לסליחתי במעשים."

"כן, גברתי." הוא עונה לי בקול עמוק ומלא חרטה.

"מאסטרים עידן ואיתמר, אבקש את עזרתכם." אני פונה לאחים שלו, שמכירים כבר את התפקיד שלהם הערב.

הם קמים לכיוונו של גיא ומרימים אותו מהרצפה, מושכים אותו לכיוון הצלב שבמרכז הבמה. עידן מפשיט ממנו את חולצתו בזמן שאיתמר חולץ את נעליו והם קושרים אותו עם הפנים לצלב, ללא עדינות ורחמים. גיא לרגע לא מרים את מבטו ולא מעז להסתכל עליהם, הם 'דומים' והוא 'סאב', כולנו בתוך הסצנה.

"תודה רבה לכם." אני אומרת להם בנימוס בזמן שהם חוזרים למקומם ופונה למשתתף הבא. "מאסטר גלעד, עזרתך."

"בשמחה, גברת סשה." גלעד עונה לי עם חיוך מסופק וסדיסטי.

הוא עולה לבמה ונעמד מאחורי גיא, עוטף אותו כמעט בחיבוק ופותח באיטיות וזהירות את הג'ינס שלו. הוא מושך את הג'ינס של גיא בזהירות למטה, עד לקרסוליים הקשורים שלו.

בעליה בחזרה, הוא מלטף את הרגליים החשופות של גיא בעדינות עד שהוא נעצר ונצמד אליו מאחור ולוחש לו באוזן. "אני מחכה לטעויות שלך הלילה, הגברת שלך הבטיחה לי שאם לא תהיה ממושמע, אני אקבל פרס. אתה מנחש מה הפרס שלי, סאב?" הוא שואל אותו בטון שמצליח להלחיץ אפילו אותי וחופן את התחת המוצק שלו. גיא מתכווץ כולו וגלעד צוחק בקול. "זה הולך להיות כיף."

בן זונה סדיסט.

גלעד חוזר למושב שלו ועידן מגלגל לעברו עיניים עם חיוך לחוץ, אני מניחה שזאת סצנה שהם עדיין לא מוכנים לצפות בה.

"על ההתנהגות שלך בסשן הקודם שלנו, עשרים וחמש הצלפות עם חגורה." אני מזהירה אותו לפני שאני מניפה את החגורה בכח. הרעש החזק של עור פוגע בעור מפר את הדממה בחדר.

אני מסמנת את הגב שלו בפסים אדומים בוהקים ועוברת לתחת החטוב, לירכיים ולשוקיים. הגוף שלו מתכסה בזיעה, אבל הוא לא זז, לא מגיב לאף הצלפה, הכאב מעולם לא השפיע עליו. בקהל, הצופים שלנו מזדעזעים מהעוצמה וחלקם מתרשמים מהעמידות של גיא.

עשרים וחמש הצלפות, עשרים וחמישה פסים בוערים. "אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" אני שואלת יותר בשביל השואו מאשר בשביל התשובה, ברור לי שהוא רחוק מבקשת רחמים.

"לא, גברתי."

"כמובן שלא, הסאב שלי קשוח, אמיץ, קצת כאב לא מזיז לו. הוא יכול להישאר קשור כאן כל הלילה ושום דבר לא ישפיע עליו. הוא לא צריך שום דבר ואף אחד." אני אומרת בזלזול.

"זה לא נכון, גברתי." הוא עונה לי בקול חלש ואני עוצרת את ההליכה שלי לשולחן הצעצועים.

"סליחה? מלמלת משהו, סאב?"

"אמרתי שזה לא נכון."

"אתה טוען שהדומית שלך טועה?"

"כן, גברתי, אני מתנצל אבל את טועה."

"תמשיך." אני אומרת לו בעניין ומתקרבת אליו מאחור.

"אמרת שאני לא צריך שום דבר ואף אחד, זה לא נכון. אני צריך את המשפחה שלי, אני צריך את החברים שלי ויותר מהכל, אני צריך אותך. אין לי כלום בלעדייך, לא היה לי כלום שנה ושלושה חודשים."

המלים שלו מביאות שוב דמעות לעיניי ואני נצמדת לגוף הגדול שלו מאחור לחיבוק, אני עוטפת אותו עד כמה שאני יכולה ומצמידה את הלחי שלי לפסים הבוערים על הגב.

"תודה על המלים שלך סאב, את המלים שלי תשמע בהמשך הערב, כשתוכיח לי שאתה מוכן להן."

אני עוזבת אותו ופונה שוב לשולחן הצעצועים ובוחרת את הוויברטור שהנחתי שם בתחילת הערב, מרוח בחומר סיכה.

אני מרימה את הוויברטור ומציגה אותו לקהל, בייחוד לשורה הראשונה. גלעד קם שוב ונעמד לצדי.

"דן, מאסטרים עידן ואיתמר, אם אתם לא מוכנים למה שעומד לקרות, אני מציעה לכם לצאת מהחדר."

בשלב הזה עידן ואיתמר לוקחים את הסאביות שלהם ויוצאים, צפיתי את זה וצפיתי את התגובה של גיא. האגרופים שלו מתכווצים והוא מנסה להציץ לכיווני, לראות מה קורה מאחורי גבו ומה גרם לאחים שלו לצאת מהחדר. דן, בוחר להישאר.

"לא להציץ, סאב, אם אתה חושש, אתה מוזמן להשתמש במילת הביטחון שלך."

גיא לא אומר מילה וגלעד לוקח את הוויברטור מהיד המושטת שלי. הוא נעמד שוב מאחורי גיא, נכנס לזווית הראיה שלו וגיא מפיל את הראש שלו על קורת העץ מולו בכניעה. עכשיו הוא מבין.

"בוא נשחק, סאב." גלעד אומר לו בטון מאיים ואני רואה את דן זז באי נוחות בכיסא שלו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אל תתכווץ, אל תתנגד, אני לא רוצה להכאיב לך… טוב, האמת שאני כן." גלעד אומר לו ומחדיר לתוכו את הוויברטור במהירות וללא הכנה מראש.

"אההה" הצעקה של גיא גורמת ללחשושים בחדר להתגבר וצמרמורת של סיפוק עוברת בגוף שלי.

אין גבולות הערב, אין מחסומים, אני הולכת עד הסוף.

גלעד לא עוצר לרגע, ישר אחרי החדירה הוא מתחיל לפמפם את הוויברטור בתוך גיא בעוצמה וליתר ביטחון אני זזה הצידה לוודא שגיא נהנה, למרות המחסומים הרגשיים.

כן, הוא נהנה, הזין שלו עומד, קשה וארוך, מכוסה ורידים בולטים.

"מאוד נהניתי מהצעקה הזאת, סאב." גלעד אומר לו. "תצעק עוד בשבילי, אני מת על משחק מקדים."

הסדיזם של גלעד יכול להיות מאוד מוגזם עבורי והיו לו סשנים שפרשתי מהם באמצע, אבל ברגע זה, כשהוא מתעלל בסאב שלי, אני רטובה מתמיד.

אני נעמדת מול גיא ומלטפת את הפנים שלו בין קורות העץ, עד שהוא פוקח עיניים. הזיעה נוטפת ממנו והוא נושם במהירות, מתאפק לא לגנוח בהנאה ולתת לגלעד יותר סיפוק.

"אתה נהנה, סאב? אתה אוהב שחבר שלך מזיין אותך בתחת עם הוויברטור שלי? השתמשתי בו היום, הוא היה בתוכי לפני כמה שעות וגמרתי סביבו, עטפתי אותו במיצים שלי ואחר כך מרחתי עליו חומר סיכה. זה כמעט כאילו שאני מזיינת אותך… כמעט."

"גברתי…" גיא ממלמל וגונח בקול כשגלעד משתמש ביותר כח ומפמפם לתוכו במהירות.

"כן, אתה נהנה מאוד, הזין שלך דוקר את הבטן שלי.. גלעד, לסאב שלי עומד עליך, אני מקנאה." אני אומרת לגלעד בפלרטטנות מהולה בהומור.

"אף גבר לא חסין בפניי, כבר אמרתי לך את זה." גלעד עונה לי מעבר לכתף של גיא וקורץ.

"בגללך גברתי…" גיא ממלמל בין גניחות לצעקות. "עומד לי בגללך, לא בגללו… אה… פאק!"

אני צוחקת בקול בגלל החוצפה שלו והרצון להתכחש להשפעה של גלעד עליו. "בוא נסכים שזה בגלל שנינו." אני אומרת לו ומנשקת אותו בעדינות בפה.

גלעד אוחז במותן של גיא בכח, משאיר עליו סימני אצבעות וממשיך לזיין אותו עם הצעצוע.

"סאב, שכחתי לומר לך, אסור לך לגמור." אני אומרת לגיא ויורדת לברכיים מולו.

אני מתחילה ללטף את הזין שלו בעדינות והגניחות שלו מתגברות. "שמעת אותי? אתה לא גומר."

"כן, גברתי… פאק כן." הוא עונה לי אחוז שיגעון חרמנות.

אני מכניסה את כולו לתוך הפה שלי, עד הגרון ומוצצת אותו בתאווה. סוחטת ממנו עוד צעקה ונוזלים. אני מלקקת את הכיפה שלו, ושואבת אותו לתוכי, מתענגת על הטעם שלו, על ההרגשה שלו בפה שלי. חיכיתי לרגע הזה… שנים…

אני מוצצת לו מהר יותר, חופנת את הביצים שלו בידיים שלי ומשפשפת אותו בתנועות מדויקות עם הפה שלי והאגן שלו זז במהירות בתוכי. הוא מזיין את הפה שלי בזמן שגלעד מזיין אותו. הסצנה מינית וסוטה ומשפיעה על הקהל שלנו.

גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, לא אישרתי למשתתפים חיצוניים להצטרף לסשן, אבל תמיד יש אישור לצופים ליהנות אחד מהשני.

אני משפשפת את הזין של גיא ומציצה מעבר לפינה על דן, סקרנית לראות את התגובה שלו. כצפוי, הוא נשען אחורה על הכיסא שלו וסאבית נרגשת מוצצת לו. דן אף פעם לא מפספס הזדמנות לזיון.

"מאסטר גלעד, אתה משפיע על עוד אנשים בחדר." אני אומרת לו ומסמנת לכיוון דן. גלעד מסתכל מעבר לכתף שלו על המחזה וצוחק. "הלוואי שזה היה קשור אליי, יקירתי, אני די בטוח שזה קשור הפעם אליך."

אני מחייכת לכיוונו וחוזרת לסאב שלי, מכניסה אותו שוב לפה שלי ומתענגת על הקולות שאני מצליחה להוציא ממנו.

"גברתי… גברתי… אני לא מצליח… עבר יותר מדי זמן…" גיא אומר לי ומתחנן.

אני עוצרת ומסתכלת עליו בהפתעה. "אתה רוצה לומר את מילת הביטחון שלך, סאב?"

"אני רוצה לגמור בתוכך, בתוך הכוס שלך, אני לא מסוגל להחזיק יותר… גברתי…"

"זה לא מה ששאלתי." אני עונה לו בכעס וגלעד דוחף את הוויברטור חזק ועמוק.

"אהה… פאק!!!"

"אני לא אעצור, סאב, מאסטר גלעד לא יעצור… עד שתרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו, עד שתבין את מקומך, יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני צועקת עליו באכזריות ומשפשפת את הזין שלו שוב.

"רחמים גברתי!! רחמים!!!" גיא צועק והחדר משתתק.

אני עוצרת ונעמדת מולו. הראש שלו שמוט קדימה והוא מתנשף בכבדות, דמעות מציפות את העיניים שלו. "כל הכבוד אהוב שלי, זה הגיע יותר מהר ממה שחשבתי." אני אומרת לו ומלטפת את הפנים שלו בעדינות.

"גברתי…" הוא לוחש ומנשק את כפות הידיים שלי. "רחמים גברתי, תרחמי עליי, תגאלי אותי מייסוריי, תגידי לי את מה שאני צריך כל כך לשמוע ותני לי אותך. אני לא יכול לנשום בלעדיך."

אני משחררת את הפנים שלו ותופסת את הרוכסן של השמלה שלי, פותחת אותו עד הסוף ומתפשטת, אני מעיפה את השמלה לרצפה ונשארת עירומה מולו ומול כל הצופים. גלעד עדיין עומד מאחוריו עם הוויברטור בתוכו.

"אתה יכול להמשיך מאסטר גלעד." אני אומרת בעדינות ומתחילה לטפס על הצלב, משתמשת בשרירים המיומנים שעבדתי עליהם כל כך קשה בחודשים האחרונים.

אני משחילה את הרגליים שלי בין הקורות האמצעיות, עוטפת את המותניים של גיא כשהזין שלו בדיוק בין הרגליים שלי. אני מחזיקה את המשקל שלי דרך הקורות העליונות.

"מה אתה צריך, סאב?" אני שואלת אותו ומשפשפת את הזין שלו באטיות בין הרגליים שלי, מכסה אותו במיצים שלי.

"כל מה שיש לך לתת לי, גברתי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ומריח את השיער שלי, את הצוואר שלי.

אני מצמידה את הרגליים שלי למותניים שלו ושל גלעד שעומר מאחוריו, מושכת את עצמי מעט למעלה ומחדירה אותו לתוכי בתנועה אחת חזקה. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את גיא בתוכי, זאת הפעם הראשונה שאני מקיימת יחסי מין מלאים מאז הנפילה בשבי.

לא יכולתי לקוות לתחושה מדהימה יותר, לסגירת מעגל בריאה יותר, עבורי.

"אני אוהבת אותך, גיא, אני אוהבת אותך ואתה שלי, לנצח. אין נשים אחרות, אין דומיות אחרות, אתה שלי ואני לעולם לא אשחרר אותך." אני אומרת לו ומתחילה לזוז מעליו, להכניס ולהוציא אותו לתוכי בזמן שגלעד ממשיך לזיין אותו.

"אני אוהב אותך, סשה, אני אוהב אותך, גברתי. עכשיו ולנצח."

"תגמור בתוכי, תמלא אותי, סאב. הרווחנו את זה."

גיא גומר בתוכי בגניחה גדולה ואני צועקת את האורגזמה שלי. גלעד מוציא מתוכו את הוויברטור ומתרחק, עוזב אותנו. אני נשארת מלופפת סביב גיא עד אחרון הצופים. הזרועות שלי רועדות מהמאמץ ואני מותשת ונוטפת זיעה, אבל אני לא משחררת אותו.

לא האמנתי שהיום הזה יגיע, היתה תקופה שלא האמנתי שמגיע לי להיות שוב מאושרת. אבל אני כאן, אני בחיים, שרדתי את זה וזכיתי לאהוב שוב. להיוולד מחדש.

איתן – אמון – פרק י"א

כעבור שמונה חודשים.

 

סשה

"אני לא יכולה. אני לא יכולה!"

"את כן יכולה, את פשוט לא רוצה כי את עצלנית ומפונקת. תזיזי את עצמך ותעשי עוד צעד."

"אני לא עצלנית ואני בטח שלא מפונקת! אתה לא יודע עליי כלום! אם אני אומרת לך שאני לא מסוגלת אז אני לא מסוגלת!"

"את מחפשת שאני ארחם עליך, מתוקה? כי זה לא התפקיד שלי. עוד צעד, קדימה."

הוויכוח הקבוע שלי עם כפיר, הוא דורש ממני יותר בכל יום, אין בו טיפת רחמים. אני בטוחה שהוא סדיסט, בן אדם נורמטיבי לא יכול להתעלל ככה באדם אחר.

"כבר אמרתי לך שאני מרחמת על אשתך?"

"לפחות פעמיים, היום. עוד צעד אחד ואת יכולה לנוח."

עוד צעד אחד. אני עומדת על הרצפה הקשיחה ומחזיקה בכל הכח בעמודים התומכים משני צדדיי, עוד צעד אחד ואני אגיע לשישה צעדים.

לפני חודש הצלחתי לעמוד, להחזיק את עצמי כמה שניות על הרגליים ללא תמיכה. לפני שבוע עשיתי את הצעד הראשון שלי.

כפיר אומר שאני כמו תינוק שלומד ללכת, שהיכולת קיימת בתוכי והיא תגדל ותתחזק, אני רק צריכה לרצות את זה.

אני מודה שלא רציתי את זה. בחודשים הראשונים שלי כאן לא רציתי להחלים, לא עבדתי בשביל זה ולא האמנתי שהאפשרות בכלל קיימת.

העברתי את הימים שלי בטיפולים פיזיים ונפשיים שנכפו עליי. פיזיותרפיה, פסיכולוגיה שיקומית, ריפוי בעיסוק, שעות על גבי שעות של סבל. הכאיבו לגוף שלי והכאיבו לנפש שלי, לא משנה כמה ניסיתי, לא נתנו לי להדחיק, להסתתר.

פתחו את הפצעים שלי ודרשו ממני לדמם שוב ושוב. אני זוכרת כל שעה מחמישים ושלוש השעות שלי בשבי. חמישים ושלוש שעות, זה נשמע כל כך מעט ביחס לחיים שלמים, אבל כשכל דקה מלווה בייסורים, זה נצח. חמישים ושלוש שעות בהן רמסו את גופי, את כבודי ואת נפשי.

חמישים ושלוש שעות שדרשו ממני לשחזר ולספר בקול רם שוב ושוב, עד שהצלחתי לדבר על זה מבלי לשקוע בהתקף חרדה ולסיים על הרצפה מכוסה בקיא.

אחרי שלושה חודשים של חוסר בשיתוף פעולה, כפיר לקח אותי לשיחה ושטף אותי כמו שאף מפקד צבאי מעולם לא שטף אותי.

הוא הבהיר לי שאני לא עושה לו טובה ושאף אחד לא הולך להילחם במלחמות שלי במקומי. הוא הטיח בפניי את האמת המרה והכואבת, שאם אני לא אקח את עצמי בידיים, אני אסיים את חיי נכה, על כיסא גלגלים באיזשהו מוסד ממשלתי שכוח אל. או זקנה ערירית בדירה קטנה, נתונה לחסדי הביטוח הלאומי.

"אני יודע שעברת גיהינום, אני לא יכול להתחיל לתאר לעצמי מה נאלצת לעבור.. אבל תתפלאי, יש אנשים שעברו דברים נוראיים יותר והם שרדו אותם. ניתנה לך הזדמנות נדירה ומופלאה, יש לך את האפשרות לצאת מזה, לחזור לעצמך. את מבינה בכלל כמה מזל יש לך? אני מטפל בנער בן שמונה עשרה שהיה מעורב בתאונת דרכים, הוא היה אמור להתגייס חודש הבא ליחידה קרבית. מלח הארץ, חכם, יפה תואר, מלא חלומות ושאיפות שלעולם לא יחזור ללכת. לעולם! הוא לא ירקוד בחתונה שלו, הוא לא יטייל בעולם, הוא לא יזכה להחזיק את הילדים שלו. עד סוף ימיו יסעדו אותו. את רוצה לבכות על גורל אכזר? תעשי סיבוב בין מחלקות הילדים שלנו, זה פאקינג גורל אכזר! את אישה צעירה וחזקה, יש לך את כל הנתונים לצאת מזה ויש לך צבא של אנשים מאחורייך שמאמינים בך ותומכים בך ואת יורקת לכולם בפרצוף.

אם את לא רוצה את זה, אז תגידי לי עכשיו ותחסכי לי את העבודה הקשה, יש כאן מספיק אנשים שישמחו מאוד לקבל ממני יחס אישי על בסיס יומי."

כן, הוא לא ריחם עליי ולא ויתר לי. הוא שם מולי מראה ואילץ אותי לצפות בה, לצפות בעצמי ולהגיע להחלטות.

בכיתי, צעקתי, האשמתי את היקום שהשאיר אותי בחיים והתחננתי שיעזבו אותי בשקט, התחננתי למות.

"את לא רוצה למות, אם היית רוצה למות כבר היית דואגת לזה. כל עוד את כאן, סימן שעמוק בתוכך עדיין קיים הרצון לחיות."

מאותו יום הוא מתעלל בי, דוחף אותי, מתגרה בי ובונה אותי מחדש.

עוד צעד, עוד צעד אחד ומותר לי לנוח. אני מרימה את רגל ימין במאמץ עצום, אני מרגישה כאילו משקולת כבדה קשורה לקרסול שלי ומנסה למנוע ממני להתקדם. זה כואב, זה קשה אבל אני עושה את זה.

ספוגת זיעה אני מתמוטטת על כיסא הגלגלים שכפיר מצמיד אליי ונלחמת בנקודות השחורות שצפות אל מול עיניי.

"אל תאבדי את ההכרה עכשיו, יש לך מבקרים ואנחנו לא צריכים פדיחות." כפיר אומר לי עם חיוך ומגיש לי מגבת פנים.

מבקרים, סימן שכבר שלוש בצהריים. אני מחייכת אליו בחזרה ומנגבת את הזיעה שנוטפת ממני.

"תודה בוס." אני אומרת לו כמו בכל יום ומנווטת את כיסא הגלגלים לעבר אזור המבקרים. הכיסא ידני ופלג הגוף העליון שלי התחזק וחזר לעצמו בעקבות המאמץ לנוע ממקום למקום.

ארבע פעמים בשבוע, בשעה שלוש בדיוק יש לי מבקרים. עד לפני חודשיים אלה היו דן וגלעד, אבל לפני חודשיים הם חזרו לפעילות מבצעית, אז כשהם יוצאים למשימות, משפחת איתן לוקחת על עצמה את תפקיד הבייביסיטר. הם מגיעים אליי בזוגות, כמו תיבת נוח, אוחזים תמיד בהפתעות טעימות ומלאי חיוכים.

אני מכירה אותם שנים כמובן ותמיד הרגשתי די בנוח, אבל בחודשיים האחרונים אני ממש מרגישה כמו בת מאומצת. בייחוד כששרה מצטרפת.

אני מתגלגלת לאזור הביקורים בציפייה שלא הרגשתי הרבה זמן, שלא הרשתי לעצמי להרגיש. משהו באטימות ובמרחק היה מאוד מנחם, ההצגה שלא אכפת לי מאף אחד ושום דבר, הזיוף בנונשלנטיות. לאחרונה המסכות החלו לרדת ולמרות הפחד לחזור לחיים, לחזור להרגיש, אני מקבלת את האורחים שלי עם חיוך.

עידן ואיתמר.

לפני שנה הם עזבו את העסקים שלהם, את המשפחות שלהם ואת החיים שלהם, עלו על טיסה לאפריקה והצילו אותי. העיניים החומות של עידן היו הדבר הראשון שראיתי כשהם פרצו למבנה. הוא האדם הראשון שהראה לי רחמים בגיהינום ההוא והדמעות שהוא הזיל עבורי, מנחמות אותי עד היום.

"תאומי האופל, איזה כבוד." אני אומרת עם חיוך, מנסה להפיג מעט את המתח שהם הביאו איתם. "למרות שתמיד כיף להסתכל עליכם, אני מעדיפה את חברת הנשים שלכם. יש סיבה שהן לא כאן?"

עידן מחייך בחום אבל ההבעה של איתמר לא משתנה, הפנים הסקסיות שלו מרוכזות בי עם מבט כמעט… פלרטטני?

"הביקור היום לא משפחתי." הוא אומר לי במסתוריות.

"אוקיי… אני לא כל כך מבינה, הכל בסדר? קרה משהו?"

"לא קרה כלום." עידן עונה לי במהירות. "כולם בסדר… גיא בסדר." גיא בסדר..

"אז מה אתם עושים כאן לבד ולמה אתם מתנהגים מוזר?" אני שואלת ומציצה שוב לכיוון איתמר.

"חשבנו שאולי נמאס לך קצת מהביקורים המרגשים והמתוקים ובא לך להיות עצמך, לפחות לשעה-שעתיים." עידן אומר לי ומרים לעברי גבה. גם המבט שלו השתנה, נהיה פחות ידידותי ויותר גברי, מיני.

לוקח לי עוד כמה רגעים לקלוט מה קורה, מאיפה מגיע המתח שאני מרגישה, מה פשר ההתנהגות השונה שלהם, עד שנופל לי האסימון. זה לא ביקור משפחתי, אני לא הבת המאומצת, הם כאן כ"דומים".

"אין לי מושג למה אתם מתכוונים, נראה לי שטעיתם. אני מצטערת שנסעתם עד לכאן בשביל כלום, אבל אני עייפה, אז תודה רבה, אבל כדאי שתלכו." אני עונה ברובוטיות. אני לא יודעת מה הם מתכננים ומה הם חושבים לעצמם, אבל הם רחוקים מהמציאות. אין לבדס"מ מקום בעולם שלי יותר.

"תפסיקי לברוח, סשה, את לא צריכה לשחק אתנו משחקים. עברה שנה, הגיע הזמן לחזור לעצמך."

"אני מבינה מה אתם מנסים לעשות, אבל אתם טועים. אני כבר לא שם ואני לא מתכוונת לחזור לשם." אני עונה בהחלטיות ומתחילה לכוון את כיסא הגלגלים אחורה.

"שלא תעזי להפנות לנו גב."

"שלא תעז להשתמש בטונים האלה איתי, עידן, אני לא הסאבית שלך." אני עונה לו בכעס מלווה במבט המום.

"את לא הסאבית שלי, אבל לדברייך את גם לא דומית יותר, אז תני לנו את הכבוד שמגיע לנו ותישארי במקום." החוצפה שלו מסעירה אותי, גורמת לזעם למלא אותי במהירות.

"לא אמרתי שאני לא דומית, אמרתי שאני כבר לא שם, אני לא קשורה לעולם הזה יותר, אז אתה יכול לקחת את היהירות שלך ולדחוף אותה עמוק לתחת."

"איפה הסאב שלך?" איתמר שואל אותי בהתעלמות מוחלטת מההצהרות שלי.

"אין לי סאב. תעזבו אותי בשק…"

"איפה הסאב שלך, סשה?"

"אני מסבירה לכם שאין לי ס…"

"תפסיקי לזיין בשכל ותעני לנו, איפה הסאב שלך?!"

"הוא לא כאן! טוב? הוא לא כאן! הוא לא מגיע! הוא לא הגיע מהיום שהתאשפזתי! לא ראיתי אותו כבר שמונה חודשים! אז אולי במקום לשחק איתי משחקים פסיכולוגיים לכו תבדקו בעצמכם איפה הוא ותעזבו אותי בשקט!"

עשרות פרצופים מסתובבים אליי, מטופלים ובני משפחותיהם, כל המבטים עליי. על המשוגעת על כיסא הגלגלים.

"למה את חושבת שהוא לא מגיע?" עידן שואל בטונים רגועים יותר, כאילו שהוא שמע את מה שהוא קיווה לשמוע.

"כי אמרתי לו לעבור הלאה והוא עבר." אני עונה בקרירות בזמן שהלב שלי מאיים לפרוץ החוצה מבית החזה. הכאב שהמחשבות עליו מביאות, מפלח לי את הבטן.

"הוא לא הסאב שלי." אני אומרת בשקט. "היה לנו סשן אחד, חסר משמעות, לפני מעל לשנה. הוא לא הסאב שלי."

"את יודעת שהוא לא עבר הלאה, את מקבלת דיווחים קבועים עליו מגלעד. את יודעת שהוא לא חזר ל'מפלט' מאותו הסשן שחלקתם."

"יש עוד מועדוני פטיש בארץ ומאות מועדונים בעולם, זה שהוא לא מגיע ל'מפלט' רק אומר לי שהוא שומר על הפרטיות שלו מולכם ומול גלעד. זה הכל."

"את באמת מאמינה לשטות הזאת שפלטת עכשיו מהפה שלך?" איתמר שואל אותי עם מבט מזלזל.

"מה אתם רוצים ממני? למה אתם כאן?" אני שואלת בעייפות. "למה אתם לא עוזבים אותי בשקט?"

"כי אכפת לנו ממך ואנחנו אוהבים את אח שלנו." איתמר עונה ומסתכל עליי, בוחן את התגובות שלי.

"את יודעת טוב מאוד למה הוא לא בא ובתוך תוכך את יודעת שהוא לא עבר הלאה, הוא לא הולך למועדונים אחרים ובטח שלא משתתף במשחקים עם דומיות אחרות.

סשה, חלפה שנה ועד שאת לא תחליטי אחרת, יחלפו גם עשר שנים. זה מה שאת רוצה?"

 

גיא

"אנחנו צריכים לשקול ברצינות צלע רביעית."

"לא."

"גיא, שלוש זה לא מספיק לפעולות שלנו ואתה יודע את זה. אחרי התקרית הערב, אתה לא יכול להמשיך להטיל וטו על הנושא. יצאנו משם בנס."

"אנחנו לא מכניסים צלע רביעית, אנחנו לא מחליפים אותה. נקודה." אני עונה לדן בעקשנות והולך במהירות לכיוון המסוק שממתין לנו. נמאס לי כבר מהשיחה הזאת, הוא לא מבין שאני לא מסוגל לדמיין את זה אפילו? לדמיין אותנו יוצאים לפעולות מבצעיות עם מישהו שמחליף אותה? כאילו שהיא סתם עוד סוכנת, כאילו שההיסטוריה שלנו לא שווה כלום, כאילו שהיא מתה.

"תוציא כבר את הראש מהאדמה!" הוא צועק ומושך אותי בכח שאסתובב אליו. "אנחנו לא מחליפים אותה, אנחנו לא שוכחים אותה, אנחנו פאקינג אצלה כמעט כל יום כשאנחנו בארץ! היא לא תחזור לפעילות מבצעית, גם אם היא תחזור ללכת ולרוץ ולהילחם, אף אחד לא יאשר אותה פסיכולוגית ואתה יודע את זה. אנחנו לא מסתדרים לבד ואני לא מוכן למות בגלל העקשנות שלך."

העקיצה שלו כואבת, 'אנחנו אצלה כמעט כל יום', הם אצלה ואני לא. הוא לא מבין, הוא לא יכול להבין למה אני לא מבקר אותה והוא כועס עליי.

"אתה מבין איך היא תרגיש אם היא תשמע שצירפנו מישהו במקומה?!" אני שואל אותו באותם טונים כועסים ואני מרגיש את האלימות עולה מעל פני השטח, אנחנו על סף פיצוץ כבר תקופה.

"אתה שואל אם אני מבין?" הוא מסתכל עליי במבט המום. "אתה מבין איך היא מרגישה בכל פעם שהיא רואה אותנו בלעדיך? אתה עומד כאן עם הצדקנות שלך ומסרב 'להחליף' אותה, אבל פעם אחת לא ביקרת אותה בשמונה חודשים! כשאמרתי לך שהמלחמה שלה ושההחלטות שלה הנחתי שתיתן לה קצת זמן, חודש, חודשיים, אבל אתה זה ששכח אותה! אתה זה שאפילו לא מנסה! תרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ותפסיק לנסות לגרום לנו להרגיש חרא עם זה שאנחנו לא רוצים לצאת למשימות התאבדות."

"לך תזדיין!" אני מטיח לעברו וקופץ עליו בלי יותר מדי מחשבה. האגרוף שלי מונף ישירות לפנים שלו ובזכות גורם ההפתעה אני מצליח לפגוע באף שלו ולשבור אותו על המכה הראשונה.

הוא לא נשאר חייב, ההלם חולף תוך פחות משניה והאגרוף שלו מתנגש עם העין השמאלית שלי. פאק זה ישאיר סימן.

אנחנו לא עוצרים לרגע, אגרופים, בעיטות, נגיחות וכל זה מחוץ למסוק בזמן שגלעד מסתכל עלינו מהצד.

אנחנו מותשים ומסריחים מהמשימה, אבל זה לא משנה, המתח בינינו התעצם ככל שהחודשים חלפו וזה היה עניין של זמן.

הריב נמשך ואני מרגיש איך הוא פותח לי את השפה, הטעם המטאלי של הדם ממלא לי את הפה. היכולות שלנו כמעט זהות, הטכניקות שלנו, החישובים, אנחנו לא יכולים להפתיע אחד את השני כי לרוב אנחנו מתאמנים ביחד.

עוד אגרוף, עוד הדיפה, אנחנו מתגלגלים על הרצפה ורבים כמו ילדים מטומטמים ללא שום מטרה.

"זה ייקח עוד הרבה?" גלעד שואל בחוסר עניין. "יש לי תוכניות."

אנחנו מתעלמים ממנו וממשיכים לפרוק חודשים של אגרסיות וטינה דרך הידיים שלנו.

"טוב, אל תגידו שלא שאלתי." הוא אומר שניה לפני שהוא מצמיד לשנינו שוקרים חשמליים.

"אהההה" אנחנו צועקים ונופלים לרצפה, מקופלים מכאב. "יא בן זונה! חשמלת אותנו! אני לא מאמין שאשכרה חשמלת אותנו!!" דן צועק עליו בהלם ויורק דם.

"הסברתי לכם שיש לי תוכניות, התעלמתם ממני." הוא עונה בקור רוח אופייני ומחייך מעט כשהוא רואה אותנו רועדים ומדממים. בן זונה סדיסט.

"טוב, עכשיו שנרגעתם, בואו נעלה למסוק ונמשיך את השיחה כמו הגברים שאנחנו ולא הילדים הפתטיים שאתם כל כך רוצים להיות."

עם האמירה המתנשאת הזאת ובמבט מלא יהירות, הוא מפנה לנו גב ועולה למסוק.

אנחנו ממשיכים לשכב על הרצפה, בעיקר כי אנחנו לא מסוגלים עדיין לזוז, אבל אני מרגיש את כל האוויר יוצא לי מהמפרשים. הכעס, הקנאה, כולם מתפוגגים ואני מתבייש באובדן השליטה.

"אל תאכל את עצמך, הבאנו את זה על עצמנו… וזה בעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן." דן אומר לי עם החדות הקבועה שלו.

"אני יודע שאתה כועס עליי ואני מבין למה.. אבל אני לא יכול ללכת אליה, אני פשוט לא יכול." אני אומר לו בשארית כוחותיי. האדרנלין חלף ואני לא בטוח שאני אצליח לקלף את עצמי מהרצפה.

"זה קטע בדס"מי? בגלל שאתה הכלבה הקטנה שלה?" הוא שואל כביכול ברצינות וסוחט ממני צחוק מותש.

"כן, זה קטע בדס"מי." אני עונה לו בהומור וממשיך. "לא שכחתי אותה, דן, היא איתי מהרגע שאני מתעורר כל בוקר ועד הרגע שאני חוזר לישון. היא רודפת אותי בחלומות שלי… ובסיוטים שלי. אני לא יכול לשכוח אותה, אני לא יכול להחליף אותה, העולם שלי סובב סביבה. אבל אני לא יכול ללכת אליה."

שמונה חודשים חלפו מהפעם האחרונה שדיברנו, מאז שהיא אושפזה בבית לווינשטיין, מאז שהיא אסרה עליי להתקרב אליה. כפיר מדווח לי על ההתקדמות שלה בכל יום, גם אחרי שהיא אסרה עליו להעביר לי מידע.

שכרתי דירה ברעננה ובמשך חצי שנה, בכל יום, הגעתי לשיקום וצפיתי בה מהצד. בחודשיים האחרונים חזרנו לפעילות מבצעית ואנחנו במשימה ממושכת, אז אני נאלץ לשמוע עליה מהמשפחה שלי.

אני מתגעגע אליה, לעוקצנות שלה, להומור שלה, לקול שלה ולנוכחות שלה. לכל מה שהיא גורמת לי להרגיש רק מעצם נוכחותה לידי.

חוסר הוודאות הורג אותי, אני לא יודע כמה זמן הנתק יימשך, אני לא יודע אם יש לו סוף. אני לא יודע אם יבוא היום בו היא תהיה מוכנה לתת לנו הזדמנות, בו יהיה לה כח נפשי להתמודד עם כל מה שאנחנו יכולים להיות האחד בשביל השנייה.

אני מרגיש חסר אונים והתחושה הזאת מערערת אותי יותר מהכל.

אנחנו קמים בזהירות מהרצפה ונכנסים למסוק, מתיישבים לצד גלעד שנשען אחורה עם עיניים עצומות. המשימה היתה קשה במיוחד, דן צודק, אנחנו צריכים עזרה.

"נו? דיברתן, חמודות?" גלעד שואל אותנו בטון סרקסטי.

"כן, דיברנו.. ואני לא יודע מי יותר הומו, אתה או גיא." דן עונה לו ומצמיד תחבושת לאף המדמם שלו.

בינתיים המצב נרגע.

 

 

כעבור ארבעה חודשים

 

סשה

ההליכון זז במהירות מתחת לרגליים שלי ואני מגבירה קצב.

"יאללה, קדימה, עוד קילומטר ואת יכולה לנוח." כפיר אומר לי עם חיוך.

לא רק שחזרתי ללכת, חזרתי גם לרוץ. אמנם איבדתי מהחן הנשי שליווה את ההליכה שלי בדרך כלל ובוודאי שאיבדתי המון מיומנויות בשנה בה אני מחוץ לצבא. אבל אני מתחילה סוף סוף להשלים עם האדם שאני עכשיו, עם האישה שאני עכשיו.

שנה בשיקום, פיזי ונפשי, מגיעה לסיומה. עשרות שעות עם הפסיכולוגית ועוד עשרות שעות עם משפחת איתן ואני מתחילה להרגיש שוב שלמה… כמעט שלמה, חסר עוד חלק אחד בפאזל.

"יאללה, סיימת ויש לך מבקרים." כפיר אומר לי וזורק לעברי מגבת שאני תופסת בקלות.

"כן, אני יודעת, עידן ואיתמר… אני קראתי להם."

איתן – אמון – פרק י

סשה

מעולם לא חשבתי שאני אי פעם אהיה אחראית למבט כל כך שבור על הפנים של גיא. מהיום שהכרנו הקשר בינינו היה מבוסס על חברות אמתית, אהבה, הערכה וכבוד.

ראיתי אותו באין ספור מצבים. ראיתי אותו כועס, הוריד במצח שלו בולט והעצם בלסת קופצת. ראיתי אותו עם רצח בעיניים, האלימות עוטפת אותו במהלך מפגשים פיזיים עם האויבים שלנו. ראיתי אותו קר ומחושב, מסתכל דרך קנה של רובה צלפים. ראיתי אותו צוחק עם השיניים הלבנות הישרות שלו והקמטים הקטנים שצצו לאחרונה סביב העיניים. שתי גומות מופיעות על הלחיים שלו, מפתיעות כל פעם מחדש.

כל כך הרבה מבטים שאני מכירה בעל פה, שאני יודעת לזהות את משמעותם ללא מלים והסברים.

אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו פגוע, מאוכזב, מלא עצב וכל זה בגללי.

לא היתה לי ברירה. אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי, אם לא הייתי מסלקת אותו מהחיים שלי, הוא היה שוקע איתי ביחד בתוך החול הטובעני שמקיף אותי.

אין לסיפור שלי סוף טוב, לא יהיה לי נס, אין לי עתיד.. אבל לו יש. הוא יכול עוד לחיות ולאהוב ולהיות מאושר. כל החיים שלו לפניו וכל האפשרויות פתוחות. לא יכולתי לתת לו לקשור את הגורלות שלנו אחד בשני. אני לא יכולה למשוך אותו איתי למטה.

הוא עוד ניסה להתווכח, ניסה לדבר איתי בהיגיון, אבל לא נשברתי.. המשכתי להטיח בו איומים עד שהוא קם והלך ונשארתי לבד. כמו שרציתי.

היה בי חלק שציפה שהוא יחזור, שהוא יפתיע היום בבוקר ויתעקש להסיע אותי בעצמו, שהוא ימשיך במסע השכנועים במהלך הנסיעה. אבל טפסי השחרור בידיים שלי וגיא לא הגיע. גם ההקלה לא הגיעה.

"שמעתי שחזרת לדבר." אני מסתובבת במהירות לדלת ותחושת האכזבה כשאני רואה את גלעד מציפה את עיניי דמעות.

"מה אתה עושה כאן?"

"מה את חושבת שאני עושה כאן?" הוא שואל אותי בנימה חצי מאשימה בזמן שאני נושמת עמוק ומונעת מהדמעות ליפול.

"גיא שלח אותך."

"הצלחת להרחיק אותו, אבל זה לא אומר שהוא הפסיק לדאוג לך. קיבלתי שיחת טלפון עם הוראות מפורשות, אני הנהג שלך להיום." הוא אומר ומתיישב על המיטה לידי עם חיוך עדין ועיניים שרואות יותר מדי.

"אני לא צריכה נהג, מעבירים אותי לשיקום באמבולנס ישירות מכאן."

"כבר לא, הם ילוו אותנו לרכב שלי ומשם אנחנו לבד."

"אני לא מבינה למה אתם מתעקשים לשים זין על הרצונות שלי?! הבהרתי לגיא שאני לא רוצה לראות אף אחד מכם, שאני רוצה להיות לבד. מה לא ברור?" הקול שלי עולה וגם רמת הכעס, אני מרגישה המון כעס לאחרונה.

כעס לא הגיוני ובלתי נשלט, כעס על הכל ועל כולם.

"את לא רוצה להיות לבד, את פשוט לא רוצה להיות עול על הכתפיים הגם ככה עמוסות של חבר שלנו. אל תשכחי שאני מכיר אותך טוב, אולי אפילו יותר טוב ממנו, כנראה כי מסך הרגשות לא מערפל את הראייה שלי.

את המקרה הקלאסי של אדם חזק שלא צריך אף אחד, שכל חייו רק נותן לאחרים, תומך, מחזק, עד שיום אחד הוא נופל. את לא יודעת לבקש עזרה ואת לא רוצה להרגיש חלשה, את לא רוצה להיות נטל. אבל את לא מבינה שאת לא נטל עבור אנשים שאוהבים אותך וכולנו אוהבים אותך, סשה.

אני חושב שאיפשהו כולנו אפילו מאוהבים בך קצת, את האישה המרכזית בחיים של שלושתנו, אף אחד מאתנו לא יוותר עליך כל כך מהר." הוא אומר לי וממשיך עם החיוך העדין והמסתורי שלו.

"מאיפה אתה מביא את כל הבולשיט הזה, גלעד? מעבר לזה שאתה הומו ודן זונה ממין זכר, אני לא האישה המרכזית של אף אחד. אנחנו קולגות, החברות שלנו מבוססת נטו על עבודה. ברגע שמוציאים את המשתנה הזה, אין יותר בסיס לחברות.

אז תתעורר, המשתנה הזה לא קיים יותר, אני לעולם לא אחזור לצוות ושום דבר, לעולם, לא יחזור להיות אותו הדבר! אז קח את הדברים שלך, בדיוק כמו שגיא לקח ולך מפה."

"לא."

"לא?!"

"יש לך גם בעיה בשמיעה בנוסף להכל? את זה לא אמרו לי.. אמרתי 'לא'. אני הנהג שלך היום, קבלי את זה."

השיחה הסתיימה, אני רואה את זה על המבט שלו. הוא לא מתכוון להמשיך להתווכח איתי, או להקשיב לי.

אנחנו מחכים בדממה לאח שמגיע כעבור כמה דקות עם כיסא גלגלים. הם מרימים אותי ומעבירים אותי ביחד לכיסא. האח, שאני לא טורחת לזכור את שמו, דוחף את הכיסא, הוא לא נותן לגלעד לעשות את זה כל עוד אנחנו בשטח בית החולים.

אנחנו מתקרבים לדלת היציאה ואני מרגישה את התקף החרדה מגיע, הנשימות שלי מואצות, מועקה כבדה מתמקמת בחזה שלי ואני רוצה להקיא.

הראייה שלי מטושטשת, נקודות שחורות מרצדות מול עיניי ואני על סף עילפון.

"אתה יכול לתת לנו רגע?" גלעד שואל את האח ומתכופף מולי.

"תנשמי עמוק, תנשמי איתי. סשה, תעצרי הכל ותקשיבי רק לקול שלי." הוא עוטף את הידיים שלי בידיים החמות שלו ולוחץ מעט. "אל תישברי, לא עכשיו. אם תיאבדי את ההכרה לא ישחררו אותך ואת לא רוצה את זה. תנשמי עמוק ותמצאי את המרכז שלך, את הנקודה הקטנה הזאת בתוך תוכך שלא הצליחו לשבור. היא שם, אני מבטיח לך, היא שם כי את עדיין בחיים, את עדיין מתווכחת אתנו ואת עדיין מצליחה לחלק לגיא הוראות שהוא לא מצליח להפר.

תתאפסי על עצמך, את שווה יותר מזה, את חזקה יותר מזה."

הדמעות מתחילות ליפול וגלעד מחבק אותי, אני קוברת את הפנים שלי בצוואר שלו ובוכה כמו שלא בכיתי מהרגע שחזרתי להכרה. כמו שאני מרשה לעצמי לבכות רק בסיוטים שלי.

אני לא יודעת איך להתמודד, אני לא יודעת איך להמשיך הלאה. מעולם לא הרגשתי כל כך אבודה וחסרת אונים, כפי שאני מרגישה עכשיו.

"אני לא יודעת מה לעשות, גלעד, אני לא יודעת איך לחיות, איך לקום מזה."

"גם אני לא יודע, אני לא יכול לתאר לעצמי מה עברת ומה את עדיין עוברת." הוא לוחש באוזן שלי בזמן שאני מתחילה להירגע. "אבל אני יודע מאיזה חומר קורצת. המצב חרא, אני לא אשקר, המצב חרא ואין לי מושג מה עושים עכשיו, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה, זה שהכל עובר. הכל עובר סשה, הכל זמני, לטוב ולרע.

גם זה יעבור."

 

גיא

אני צופה בגלעד מנחם את סשה במקומי. ביקשתי ממנו שיגיע היום וילווה אותה לשיקום, תכננתי לשבת בבית של אימא שלי ולחכות להודעה ממנו שהיא אושפזה והכל בסדר. אבל לא הצלחתי.

אני לא יכול לעזוב אותה, אני לא יכול לתת לה להתמודד עם הכל לבד, כמו שהיא רגילה.

המלים שלה חתכו אותי, כל משפט הכאיב לי פיזית והיה רגע שעמדתי לוותר, לקבל את הרצון שלה וללכת. היה רגע בו האגו שלי השתלט ורציתי לזרוק את החברות שלנו, את השנים, את ההיסטוריה.

יצאתי מהחדר שלה במטרה להשאיר אותה מאחור.. לא הצלחתי להתקדם יותר מכמה צעדים. נעצרתי במסדרון ונזכרתי בכל מה שאני יודע עליה. בילדות הקשה שלה, בכל המבחנים שהחיים הטיחו בה והיא נאלצה לעמוד בהם לבד, ללא שום עזרה מאף אחד.

נזכרתי בכל התמיכה שקיבלתי ממנה במהלך השנים, בחברות ללא תנאים, בשיתוף פעולה מוחלט בלי שאלות, באמון המוחלט בינינו.

נזכרתי באישה שהיא. חזקה, נאמנה, חסרת פחד. האישה הזאת עדיין שם, מתחת לצלקות ולטראומות, היא שם. היא פשוט קבורה עמוק תחת שכבות של כאב ואין לסשה כרגע את הכח למשוך את עצמה מעלה.

לא יכולתי לסרב לדרישות שלה, אחרי הכל ולמרות הכל, יש לה עדיין את הכח לשלוט בי, לתת לי הוראה שאני מרגיש מחויב לציית לה.

אני חושב שאיפשהו בחרתי לציית לה, במטרה להזכיר לה את הכח שעדיין יש לה עליי, שעדיין קיים בתוכה.

אז ביקשתי מגלעד שיחליף אותי. מעבר לחברות ביניהם, הוא 'דום' והוא מכיר אותה בפן הזה יותר טוב ממני. ידעתי שהוא יראה מעבר להשתלחות ולכעס, ידעתי שהוא היחיד שיצליח להשתלח בה בחזרה.

אז הגעתי מוקדם ועקבתי אחר המתרחש ממרחק. כשראיתי את המבט המזוגג בעיניים שלה, כמעט רצתי אליה. היא עמדה לאבד הכרה. אולי מפחד, אולי מתשישות, אני לא בטוח. אבל גלעד כמובן היה שם לפניי והוא זה שמצליח עכשיו להרגיע אותה.

הוא זה שנותן לה כתף לבכות עליה ואני מודה שהקנאה אוכלת אותי.

לפני קצת יותר מחודשיים סשה היתה הדומית שלי, ללילה אחד בלבד. היא זעזעה את העולם שלי, סדקה את הקרקע היציבה שצעדתי עליה שלושים וארבע שנים. היא שלטה בי בצורה מוחלטת.. ונבהלתי. נאטמתי בתוך עצמי והדחקתי את החוויה המדהימה שהיא נתנה לי.

הפניתי לה גב, סירבתי לקבל את מה שהיא הציעה ואני יודע בוודאות שהרסתי משהו נדיר ושברירי.

אני עומד עכשיו בצד וצופה בה כאדם אחר, אין לי מגננות מולה, המסכות ירדו. אם הייתי חושב שזה יעשה איזשהו שינוי, הייתי משתטח עכשיו בפניה ומתחנן שתיתן לי הזדמנות לתמוך בה במבחן החדש שניצב מולה. מבחן חייה.

אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום. אם רק הייתי יודע שכמה ימים בודדים אחרי אותו הלילה היא תילקח ממני, הייתי תופס אותה בשתי ידיי ולא משחרר.

הייתי יורד לברכיים מולה ונשבע אמונים לנצח.

אבל זה לא עובד ככה.

גלעד נשען אחורה ומשחרר את הידיים של סשה, מלטף לה את הפנים בעדינות, מנגב את הדמעות שלה והם יוצאים ביחד מבית החולים.

הנסיעה מאיכילוב לבית לווינשטיין קצרה והמעקב אחרי הרכב של גלעד פשוט וקל.

עדכנתי את כפיר שסשה בדרך והוא מחכה להם בכניסה עם כיסא גלגלים. כפיר הוא חבר ילדות, למדנו ביחד בתיכון והוא תמיד היה החכם בחבורה. עם השנים הוא שקע בלימודים ולבסוף עבר לרעננה בשביל לעבוד כפיזיותרפיסט באחד ממוסדות השיקום הטובים בעולם.

נתתי לו רקע עליה וכמובן שמבית החולים העבירו לו את התיק הרפואי שלה. אם יש אדם שיכול לשקם את הגוף של סשה, זה הוא. הבעיה שיותר מהגוף שלה, הנפש שלה צריכה שיקום ובעולם הזה כבר אין לי קשרים.

אני ממשיך במעקב שלי למשך שעתיים נוספות בזמן שסשה עוברת את תהליך הקבלה, המעבר לחדר שלה ושיחת ההיכרות עם כפיר.

ארזתי לה תיק עם בגדים וכל מה שהיא תצטרך לחודשים הקרובים ומסרתי אותו בקבלה על הבוקר, התיק חיכה לה בחדר.

"היא לא הולכת לשום מקום גיא, בוא נשתה קפה." דן. הוא עומד לידי לבוש בג'ינס קרעים וטי-שירט לבנה, נראה כמו גולש שהרגע הגיע מחוף הים. ממתי הוא עומד כאן?

"מתי הגעת?"

"גלעד התקשר אליי אתמול אחרי שדיברתם, בזמן שאתה עקבת אחריהם, אני עקבתי אחריך. אתה נראה כמו סטוקר מוכה אהבה וזה פתטי, בוא לשתות קפה."

"אתה עוקב אחריי מהבוקר?" אני שואל אותו בחשדנות, אין מצב שפספסתי מעקב של ארבע שעות.

"משמונה עשרים ושבע ליתר דיוק, כשיצאת מהבית של אימא שלך עם כוס קפה ביד ימין ושקית זבל ביד שמאל, זרקת את הזבל בפח הימני כי השמאלי היה עם מכסה סגור והידיים שלך היו תפוסות. אל תבחן אותי, אין לי סיבה לשקר. אבל אני מבין למה אתה מופתע, בעבר לא היית מפספס אותי. אתה לא מרוכז, גיא ובתחום שלנו זה מסוכן. תתאפס על עצמך."

אין לי תגובה מתוחכמת, בייחוד שהוא תיאר את ההתנהלות שלי במדויק וזה ברור שהוא אכן עקב אחריי ואכן פספסתי אותו לגמרי.

אז אני הולך אחריו לכיוון דוכן הקפה בדממה, מעורער אפילו יותר ממה שהייתי.

אנחנו קונים קפה ומתיישבים על ספסל בחוץ, דן מדליק סיגריה ובוחן אותי. "אל תכעס על גלעד ועל הקרבה ביניהם." אני כל כך שקוף?

"אני לא כועס עליו, אני כועס על עצמי ואני פאקינג מקנא."

"אז אל תקנא, סשה יקרה לכולנו אבל אנחנו יודעים שהיא שלך. הוא שם בשבילה עכשיו כי אתה לא יכול, אבל יגיע היום בו היא תהיה מסוגלת להכיל אותך שוב. תהיה סבלני."

אני מופתע מההצהרות שלו, נראה שדן החליט היום לערער אותי לגמרי.

"ממתי אתה עמוק כל כך?" אני שואל אותו בהומור, בתקווה להקל מעט על האווירה המתוחה.

"אני יודע שרוב הזמן אתם רואים אותי כזין מהלך, אבל תתפלא, יש לי עוד יכולות." החיוך שלו מרמז על הומור אבל הנימה שלו מעידה על מטענים שמפריעים לו.

"אנחנו לא רואים אותך כ'זין מהלך' דן, אתה חלק מהצוות כמו כל אחד מאתנו והיכולות שלך לא מוטלות בספק. אני פשוט.. אני לא מאופס כרגע. לא התכוונתי לעקוץ אותך."

"כן.. אני יודע. אני מניח שגם אני לא לגמרי מאופס." הוא עונה לי ומשפשף את הפנים שלו בעייפות.

"אני לא יודע מה לעשות, דן, אני לא יודע איך להיות שם בשבילה, איך לעזור לה לעבור את התקופה הזאת." אני אומר לו בכנות ולוגם מהקפה שלי.

"אין לך איך לעזור לה כרגע, היא צריכה קודם כל לעזור לעצמה. אני חושב שזה מה שאתה עדיין לא מבין. המלחמה היא שלה, המבחן הוא שלה, היא צריכה לרצות לצאת מזה, היא צריכה לרצות להשתקם, היא צריכה להתמודד עם השדים ולצאת מזה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לחכות, לשבת על התחת שלך בסבלנות ולחכות, כמה זמן שזה ייקח.

אם היא באמת חשובה לך, אם היא הדבר האמתי, אז אתה תחכה כמה שצריך, עד שהיא תהיה מוכנה לתת לך שוב מקום בחיים שלה."

אני מניח שזה המבחן שלי. אני לא יודע לשבת ולחכות, מעולם לא הייתי טיפוס שנותן לחיים לחלוף על פניו או להוביל אותו.

מגיל שמונה, מהמוות של אבא שלי, תמיד לקחתי את העניינים לידיים שלי. ראיתי בעיה ופתרתי אותה, ראיתי מכשול והזזתי אותו.

עם סשה, הידיים שלי כבולות, אין לי איך לעזור לה באופן פעיל וזה מפחיד אותי.

"אני אחכה, כמה שצריך. אני רק חושש שהזמן יחלוף וכשהיא סוף סוף תצא מזה, אני כבר לא אהיה רלוונטי..

היינו ביחד לפני המשימה, עשינו סשן ב'מפלט'. היא היתה מדהימה, כח טבע שלא יכולתי להילחם בו. היא פירקה אותי לגורמים והרכיבה אותי מחדש ובסוף הדפתי אותה ממני. סירבתי לה והתנהגתי כאילו כלום לא קרה.

כמה ימים אחרי זה יצאנו למשימה המקוללת באפריקה..

אני מפחד שאין דרך חזרה, שאין לי יותר מקום בחיים שלה."

"אז תצטרך לחיות עם הפחד הזה עד שהיא תהיה מספיק חזקה בשביל לספק לך תשובות. השאלה היא, האם אתה מוכן למצב שבו הפחד שלך יתגלה כנכון?"

איתן – אמון – פרק ט

גיא

חלפו חודשיים מהחילוץ, החבישות ירדו, גם התפרים ואפילו הגבס. דאגתי לטיפולי שיניים פרטיים שגם הם הסתיימו כבר, סך הכל שש השתלות ושלושה כתרים שבוצעו בהרדמה מלאה כי סשה לא שיתפה פעולה.

אני יודע שזה נראה שטחי, שאני דואג למראה החיצוני שלה וכביכול "מתקן" אותה, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. אני לא יכול לתקן את הנזק הנפשי, אז אני מנסה לכל הפחות להקל על ההסתגלות שלה מבחינה פיזית.

היא יושבת על המיטה ובוהה בטלוויזיה שהתקנתי בחדר הפרטי שלה בבית החולים. היא בשליטה מלאה על פלג הגוף העליון והסוגרים שלה, אבל היא לא יכולה להזיז את הרגליים.

לאחר בדיקות נוירולוגיות מקיפות, הרופאים הגיעו למסקנה שעם שיקום מסיבי של חודשים רבים, היא אולי תחזור לתחושה מסוימת ברגליים ואפילו ללכת, אבל זה תלוי ברצון שאין לה.

חוץ מהצעקות והתחנונים במהלך הסיוטים הליליים, היא עדיין לא דיברה עם אף אחד. אבל היא מבינה הכל, היא בוחרת לא לדבר.

אלינה ביקרה לפני כמה ימים, היא ישבה איתה שעות לבד בחדר. אין לי מושג מה היא אמרה לה, אבל הבנתי שהיא לא קיבלה תגובה. אחרי שהיא הלכה ונכנסתי לחדר גיליתי שהיא סיפרה אותה, קיצרה לה את השיער לאורך האהוב עליה. כל מה שנותר מסשה שהכרתי הוא השיער, צבע העיניים וצורת השפתיים. מעבר לכך, היא אחרת לגמרי והבנתי מהאחיות שהיא מעולם לא הסתכלה במראה, לא התעניינה בשינויים הפיזיים שנעשו בעקבות הניתוחים הפלסטיים.

האחות נכנסת לחדר עם ארוחת הצהריים של סשה על מגש, היא מניחה אותו על הארונית לצד המיטה ויוצאת. הסגל הרפואי ברובו כבר לא פונה אליה, לפחות לא כשאני כאן.

סשה מושיטה ידיים דקיקות למגש ומניחה אותו מולה, הסכו"ם מפלסטיק כי יש חשש לנטיות אובדניות. הם חוששים שהיא תנסה לפגוע בעצמה, שהנפש שלה כל כך שבורה שהיא ויתרה לגמרי על החיים ורק מחכה להזדמנות לסיים עם הכל.

שלוש אצבעות ביד השמאלית שלה נותרו עם נזק עצבי קבוע והיא מרימה את כוס המים בזהירות לפה שלה, לוגמת בעדינות וממשיכה לאכול.

הצפייה בה מרתקת ומשגעת בו זמנית. אני מרגיש שאני צופה ביצור נדיר ושברירי שיכול להיעלם בכל רגע, זן נכחד. היא בלתי צפויה וכל כך שונה מכל מה שהכרתי, כל כך שונה ועדיין סשה, סשה שלי.

אני לא יודע איך לפרוץ את החומה שהיא הקיפה את עצמה בה, אני לא יודע מה לומר. ניסיתי לפנות אליה בדרכים שונות, אבל חוץ מדמעה אחת סוררת שאני לא בטוח שבאמת ראיתי לפני כחודש, לא קיבלתי אף תגובה.

לפעמים אני מרגיש שהיא סובלת בחברתי, שהיא לא רוצה אותי כאן, אבל רוב הזמן אני מרגיש שפשוט לא אכפת לה. שאין לנוכחות שלי כל משמעות עבורה.

לא חזרתי לפעילות מבצעית, אף אחד מאתנו לא חזר, אנחנו ב"חופשה" בלתי מוגבלת עד להודעה חדשה. דן וגלעד מגיעים כמעט כל יום ויושבים לצדה שעות, בדרך כלל כולנו כאן ביחד, ארבעתנו ביחד כמו שהתרגלנו, אבל שונים.

האווירה השתנתה, האנרגיה. איפה שפעם היתה אחווה מוחלטת ונינוחות, התמקם מתח. אנחנו מלאי פחד וחוסר ביטחון, מחכים לפיצוץ, לסערה שאחרי השקט הלא טבעי שלה.

רק עכשיו בסיטואציה הנוראית הזאת, אנחנו מבינים כמה כל אחד מאתנו קריטי לצוות שטיפחנו שלוש שנים, כמה לכל אחד מאתנו יש תפקיד ומקום, משמעות.

בלעדיה אנחנו לא שלמים, יש חוליה חסרה והחיסרון שלה מאיים לפרק תמידית את הקשר בינינו.

הטלוויזיה מכוונת לערוץ הבידור והקול מושתק, נראה שסשה מעדיפה דממה סביבה, אולי אחרי כל מה שהיא עברה, השקט מנחם אותה, מרגיע אותה.

רוב הזמן אנחנו ככה, שנינו סגורים לבד בחדר שלה, יושבים כל כך קרוב אבל בפועל נמצאים בעולמות שונים. אחת לכמה ימים הסבלנות שלי נגמרת ואני לא מסוגל לסבול יותר את השקט, אז אני מדבר אליה, מספר לה על החיים שבחוץ, על האחים שלי, על האחיינים החדשים שלי, על מכרים משותפים… כל דבר, רק לא השקט הנורא.

"סשה." אני קורא לה ומתפלל לתגובה, לפחות שתסתכל עליי. "אני מוכן לתת הכל כדי לשמוע את הקול שלך שוב. תקללי אותי, תריבי איתי, תאשימי אותי, מצדי תקריאי לי את התווית שעל בקבוק השתייה שלצדך, רק לשמוע את הקול שלך."

כלום. דממה.

"את שמחה שאלינה קיצרה לך את השיער? אני יודע שזה האורך האהוב עליך… את יפהפייה, סשה, הפצעים כולם החלימו וכמעט לא נותרו צלקות.. את יפהפייה…

הרופאה דיברה איתי הבוקר על שיקום, עם עבודה קשה והרבה כוח רצון קיים סיכוי שתחזרי ללכת. רוצים להעביר אותך לבית לווינשטיין ויש לי שם חבר טוב, פיזיותרפיסט… התייעצתי איתו והוא אמר שזה לא יהיה פשוט, אבל הוא ראה מקרים כמו שלך בהם פגיעה מוחית גרמה לשיתוק בגפיים והוא ראה אנשים יוצאים מזה. חוזרים לעצמם לחלוטין, מאה אחוז החלמה…. זה פשוט ייקח זמן.

דיברנו גם על הניתוחים שעברת, על כריתת הרחם.. לא נגעו בשחלות, אז את לא אמורה לחוות תופעות לוואי חמורות.."

אני מברבר, מעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו בחודשיים האחרונים. אני כבר לא יודע מה לספר לה ועל מה לחפור לה, אני לא יודע מה לומר כדי לעורר תגובה.

"ברגע שיעבירו אותך לשיקום אני אעבור לדירה ברעננה, כבר מצאתי אחת ממש קרובה ואני אוכל להמשיך להגיע כל יום.

זה גם יקל על דן וגלעד, אז נראה אותם יותר..

סשה, הם לא יכולים להחזיק אותך פה עוד הרבה ואם לא תראי נכונות, לא יעבירו אותך לשיקום. את חייבת לדבר, את חייבת לומר משהו לרופאים, לחתום על הסכמה. זה או שיקום, או לעבור לגור איתי, ברור לך שאני אטפל בך ואדאג לכל דבר שתצטרכי, אבל אני לא מוסמך לעזור לך פיזית, לקדם אותך. אם לא תתחילי בשיקום בקרוב, השרירים שלך יתנוונו ולא תהיה דרך חזרה.

אני מתחנן בפניך, אני מתחנן שלפחות תגידי משהו לרופאים, לפחות תחתמי על המעבר."

 

סשה

לא חשבתי על זה, לא חשבתי על האלטרנטיבה לשיקום. הנחתי שאם לא יעבירו אותי לשיקום אז יסגרו אותי באיזה מוסד שאני אוכל להירקב בו בשקט.

הייתי צריכה לדעת שגיא לא ייתן לזה לקרות. לעבור לגור איתו ולתת לו לטפל בי נשמע כמו הסיוט הכי נורא שלי.. כמעט הכי נורא.

גיא משתתק שוב והקול שלו חסר לי, הסיפורים שהוא מספר לי לא מעניינים אותי, לא אכפת לי מהעולם שבחוץ, לא אכפת לי מהאושר של האחים שלו, לא אכפת לי שהחיים ממשיכים בזמן שאני גוססת כאן. אבל הקול שלו מרגיע אותי.. מייצב אותי.

הוא סיפר לי המון בחודשיים האחרונים, גיליתי עוד דברים עליו ועל המשפחה שלו, שמעתי סיפורים שחלקם מצחיקים וחלקים מעציבים. שמעתי על הילדות שלו בצל אבא אלים וכאח הקטן לחמישה אחים מאוד דומיננטיים.

הוא דיבר איתי על הכל, חוץ מעל מבצע החילוץ שלי. הוא לא מדבר על הימים שלי בשבי, לא שהוא יכול לחדש לי משהו, אני היחידה שבאמת יודעת מה קרה שם בפנים. אבל הוא גם לא סיפר לי על הצד שלו ושל הצוות שלנו. איך הם הוציאו אותי, מי עזר להם.

עכשיו שאיום המעבר לדירה שלו מרחף מעליי, אני מחליטה שזה הזמן הכי נכון להשמיע קול ולחסוך מעצמי עוד סבל ומבוכה.

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת בקול חלש ומסתכלת על גיא. העיניים שלו מתבייתות על הפנים שלי בתדהמה.

"סשה.. פאק סשה…" הוא קם מהכיסא ומתיישב על המיטה לצדי. "את לא מבינה כמה זה טוב לשמוע אותך, את לא מבינה כמה חיכיתי לרגע ה…"

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת שוב. אני לא מסוגלת לתת לו לשפוך בפניי את הלב, אני מעדיפה לחסוך ממנו את המבוכה שבחוסר התגובה ממני.

"מה? אנחנו, הצוות והיתה לנו עזרה.."

"עם מי גלעד נכנס להוציא אותי מהכלוב? אני זוכרת את העיניים שלך, הייתי בטוחה באותו הזמן שזה אתה. אבל אחר כך ראיתי אותך על כיסא גלגלים וקביים אז הבנתי שנפצעת וזה לא היית אתה."

הניצוץ בעיניים שלו כבה עם השאלות שלי, הוא מתרחק ממני פיזית ורגשית, נאטם. אני מרגישה את זה.

"עידן.. עידן הוציא אותך עם גלעד. אני הייתי מחוסר הכרה בשלב הזה. עידן, איתמר ומורן הגיעו עם עוד שבעה יוצאי צבא והם עזרו לנו במבצע."

"למה היית מחוסר הכרה, מה קרה לך?"

הוא מסתכל עליי עם עיניים מלאות רגש, המבט שלו עוקב אחר כל תו בפנים החדשות שלי, כאילו הוא משנן את השינויים.

"נפצעתי במבצע החילוץ, זאת היתה מלכודת, הם חיכו לנו, עשרות טרוריסטים חמושים הפתיעו אותנו. חטפתי ירייה ברגל, הכדור נשאר בפנים ונאלצו לנתח אותי, גלעד סבל מחתכים ברגל וסדק בעצם ביד. דן שבר שוב את האף…" הוא אומר לי ומחייך מעט, דן תמיד שובר את האף.

"…ואת נלקחת מאתנו."

נלקחתי..

"כמה זמן הייתי שם?"

"חמישים ושלוש שעות." רק יומיים וחצי.. זה הרגיש הרבה יותר, זה הרגיש כמו נצח, חיים שלמים, עולם ומלואו.

"אז איך הצלחתם לבוא אליי? אם שלושתכם הייתם פצועים ואתה היית שעות אחרי ניתוח."

"התקשרתי לתאומים והם ארגנו צוות, תוך שלוש שעות הם כבר עלו על טיסה. מורן הגיע על תקן חובש צבאי.. בגלל זה עידן נכנס עם גלעד והוא זה שהוציא אותך. התפרים נפתחו ודיממתי, איבדתי את ההכרה בערך שעה אחרי שהמבצע החל.

אני מצטער סשה, אני מצטער שלא הצלחתי להגיע מהר יותר, אני מצטער שלא הצלחתי להוציא אותך בעצמי, אני מצטער על כל כך הרבה דברים."

"זו לא אשמתך, גיא." אני אומרת לו בכנות מוחלטת. הוא לא אשם שמסתובבים בינינו חיות אדם, הוא לא אשם בבחירת הקריירה שלי, הוא לא אשם שנתפסתי.

הוא מושיט יד בזהירות להסיט את השיער שלי מהפנים ואני נרתעת אחורה. התגובה לא רצונית ולא בשליטתי, אני לא יודעת מה קרה בדיוק. כל הזמן הזה גיא תמיד היה לצדי, הוא האכיל אותי וישב צמוד אליי והקרבה שלו לא הפריעה לי. אבל משהו בהושטת היד שלו, במחווה האינטימית הדליק לי נורות אדומות ופעלתי ללא מחשבה.

"אתה יכול לעבור לכיסא שלך, בבקשה?" אני שואלת בקול שבור. אני צריכה מרחק, אני צריכה אוויר.

"כן, ברור, סליחה."

הידיים שלי רועדות ואני מתאפקת לא לפרוץ בבכי. הדופק שלי מואץ וזיעה קרה מכסה אותי. התקף פניקה. כמובן.. פוסט טראומה, עוד אחת מהמזכרות הנפלאות מהשבי.

"אני אקרא לרופאה.."

"לא. אל תזוז, אל תקום ואל תקרא לאף אחד." אני אומרת לו בנחישות שאני לא מרגישה. אני צריכה דממה, אני צריכה שהוא לא יעשה תנועות חדות ושאף אחד לא ייכנס לחדר.

למה הם הצילו אותי, למה? זה הגורל שלי? להעביר את חיי בגוף שמרגיש לא שלי, עם פנים לא שלי, נשלטת על ידי פחדים לא רציונליים?

למה לא מתתי שם? אני לא מצליחה להבין, איזו מטרה יכולה להיות להישרדות שלי. איזה תועלת אני יכולה להביא עם רגליים משותקות ונפש שבורה?

"סשה." גיא קורא בשמי בעדינות. "מה אני יכול לעשות? תגידי לי מה לעשות, מה את צריכה ממני?"

מה אני צריכה ממנו? כלום. אין לו שום דבר שאני צריכה או רוצה. אני חייבת להוציא אותו מחיי, הוא לא צריך את הנטל, הוא לא צריך להישאר דבוק אליי מתוך תחושת מחויבות מטופשת. הוא לא צריך לוותר על העתיד שלו רק בגלל שהעתיד שלי נהרס.

והוא יעשה את זה, הוא יקריב את עצמו למעני כי זה הבן אדם שהוא. הוא יקריב את האושר שלו בשביל לטפל בי וכשהתקווה תמות והכישלונות שלי יצופו, הוא ישנא אותי וינטור לי.

אם יש דבר שמפחיד אותי יותר מחיים ללא גיא, אלה חיים עם גיא ששונא אותי ונשאר לצדי מתוך כבוד וחובה.

"איך קוראים לחבר הפיזיותרפיסט שלך? בבית לווינשטיין?"

"כפיר, הוא מצפה לך בימים הקרובים והוא כבר בונה לך תוכנית עבודה."

"מצוין. אז אני צריכה שתלך עכשיו ותקרא לרופאה, שתגיע עם מסמכים לחתימה על מעבר לשיקום."

החיוך שלו כמעט מסנוור אותי, אני מרגישה אשמה על הציפייה שאני עומדת לנפץ.

"אני כבר חוזר." הוא אומר לי בהתרגשות ויוצא מהדלת, לא עוברת דקה והוא חוזר עם הרופאה.

"סשה, שמעתי את החדשות המדהימות. טוב שחזרת אלינו." הרופאה אומרת לי עם חיוך ולוקחת לי מדדים. "לחץ הדם שלך מעט גבוה אבל בסך הכל המדדים תקינים."

"טוב. איפה המסמכים?" אני שואלת אותה בחוסר סבלנות.

היא מסתובבת ומוציאה כמה טפסים מהתיקייה שהיא הביאה איתה. אני חותמת בזריזות על מעבר לשיקום בבית לווינשטיין, עוברות עוד כמה בדיקות ולבסוף, אנחנו שוב לבד, אני וגיא.

"יאללה, עוד כמה ימים תעברי לשיקום ונתחיל תהליך ביחד. זה ייקח זמן, אבל אני אהיה איתך כל יום, נעבור את זה ביחד, עד לתוצאה הרצויה." גיא אומר לי ומסתכל עליי ברצינות, בוחן את התגובות שלי. נראה שהוא מרגיש את המתח שלי.

"לא."

"לא?" הוא חוזר אחריי ומרים גבה.

"לא. אנחנו לא נעבור את זה ביחד, גיא. אני צריכה לעבור את זה לבד ואני צריכה שלא תהיה שם."

"על גופתי המתה. סשה, אני לא זז ממך ואני בטח שלא עוזב אותך לבד…."

"גיא, אני לא רוצה אותך שם, האמת שאני גם לא רוצה אותך כאן. הנוכחות שלך לא משפיעה עליי לטובה, אני לא מרגישה בנוח, אני לא מרגישה טוב.

אני צריכה שתשכח ממני ותתקדם עם החיים שלך. תן לי להילחם במלחמה הזאת לבד."

"סשה…."

"בהתחלה תוכל להתעדכן דרך כפיר, אין לי בעיה שימסור לך מידע לגביי. אחרי כמה זמן זה ייפסק, אני אדאג שזה ייפסק ואני מבקשת שתכבד את הבקשות שלי ואת הדרך שלי."

"סשה, תקשיבי לי, אני יודע שיש לנו דרך ארוכה מאוד, אני יודע שאת לא אותה הסשה שהיית לפני חודשיים, אני יודע שאולי לעולם לא תחזרי להיות אותה האישה, אבל אני מקבל את זה, אני שלם עם זה, כי אני רוצה אותך בכל דרך שאני יכול לקבל אותך.

אני לא מתכוון לנטוש אותך כשאת צריכה תמיכה יותר מתמיד, מה שיש בינינו… אנחנו לא רק חברים לצוות ואת יודעת את זה. אני לא יכול…."

"גיא." אני עוצרת אותו לפני שהוא יצליח לשבור את המעט שנותר מהנשמה שלי. "מה שהיה בינינו מת, מה שיכל להיות בינינו מת, סשה שהכרת מתה. היא מתה שם בכלוב באפריקה, לא הצלתם אותה, החזרתם לארץ גופה, קליפה ריקה.

אני לעולם לא אהיה היא ואני לעולם לא אוכל לתת לך מה שאתה רוצה וצריך לקבל מאישה. אני גם לא רוצה, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את החיים האלה ואני לא רוצה אותך לצדי.

תשכח מדירה ברעננה, תשכח מתקוות לעתיד ואשליות מתוקות. תשכח אותי, כי אני כבר לא קיימת."

"את לא מתכוונת לזה." הוא אומר לי ומסתכל עליי המום ושבור. "את לא חושבת בהיגיון כרגע, סשה, את נסערת ואנחנו נדאג לך לטיפול הטוב ביותר. פיזית ונפשית."

"גיא, אני צריכה שתקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני לא רוצה אותך בחיים שלי, אני לא רוצה אף אחד מכם בחיים שלי.

תיקח את הדברים שלך, צא מהחדר הזה ולעולם אל תסתכל לאחור, כי אני לעולם לא אהיה שם. תמשיך עם החיים שלך ותשכח אותי.

אם תנסה ליצור איתי קשר, אני אוציא נגדך צו הרחקה. אתה מבין את מה שאני אומרת? אני רצינית לגמרי. אני לא רוצה אותך בחיים שלי."

איתן – אמון – פרק ח

סשה

נאלצנו לקבע את הלסת שלה, היא לא תוכל לפתוח את הפה בימים הקרובים, חיברנו זונדה…

המנתח הפלסטי שלנו עשה כל מה שהוא יכול, אבל החתכים בפלג הגוף העליון שלה היו כבר מזוהמים ויישארו צלקות. לגבי הפנים שלה, הוא קיבע את השבר באף ולא אמור להישאר סימן.. עם זאת, החתך בלחי היה עמוק מדי, לא היה ניתן להימנע מצילוק….

כשתגיעו לישראל… פלסטיקה….

בתקווה שלא יישאר נזק לטווח ארוך לראייה שלה…

עם הזמן היא תוכל לעבור השתלות שיניים..

קיימת פגיעה עצבית באצבעות יד שמאל…

קרע ברחם… דימום… שעות ספורות לפני מוות… לא יכולנו להציל…

פגיעה מוחית עקב חבלות קשות… שיתוק בשתי הרגליים… לא תחזור ללכת.

 

הימים חולפים, אני לא יודעת כמה זמן אני כאן וכמה זמן אני בהכרה. הם לא יודעים שאני שומעת הכל.

אנחנו עדיין בדרום באפריקה, הרופאים מדברים באנגלית עם מבטא שנשמע חצי בריטי חצי אפריקאי.

עדיין לא הצלחתי לפקוח את העיניים או לזוז, אבל אני שומעת אותם. שומעת את הרופאים מדברים עליי, על מה שנשאר ממני.

אני לא מבינה למה נשארתי בחיים, אני לא מבינה למה זה קורה לי. זה עונש על כל המעשים הנוראיים שלי? על החיסולים? ההתנקשויות? מעולם לא פגעתי באדם חף מפשע ועדיין, נראה שהיקום נגדי.

למה הם התעקשו להציל אותי כשלא נותר כבר מה להציל? השארתי את כל כולי בגיהינום ההוא. את הנשיות שלי, את הכח שלי ואת הנפש שלי.

אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתמודד עם השאריות שלי, עם המציאות.

הצוות שלי כאן כל הזמן, אני אף פעם לא לבד. גיא לצדי רוב שעות היממה, הוא נעלם לכמה שעות בהן גלעד או דן מחליפים אותו ואז הוא חוזר.

אני לא רוצה אותו כאן, אני לא רוצה אף אחד מהם. אני לא רוצה שהם ייראו אותי במצב הזה, אני לא רוצה את הרחמים שלהם.

הייתי מעדיפה למות שם ולהישאר חקוקה בזיכרון שלהם כפי שהייתי. לוחמת, עוצמתית, שווה בין שווים.

אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה.

 

גיא

"עברו שבועיים, אני לא מבין למה היא לא מתעוררת." אני יושב על הכיסא לצד המיטה של סשה וכוסס ציפורניים. זה המקום הקבוע שלי.

רק לפני כמה ימים קמתי מכיסא הגלגלים והתחלתי ללכת עם קביים, הצילו את הרגל שלי בנס.

גלעד מסתכל עליי, אבל לא מגיב, לעסנו את הנושא הזה כבר. הרופאים טוענים שזה מנגנון הגנה, שהמוח שלה לא נותן לה להתעורר בגלל שהוא בתהליך שיקום מאוד רציני. היא תתעורר בזמן שלה.

הנפיחות בפנים שלה ירדה מעט, אבל היא עדיין כמעט לא ניתנת לזיהוי. היא מכוסה תפרים וחבישות והיא עברה כבר כמה ניתוחים פנימיים. הרגליים שלה מגובסות והיא מחוברת לצינוריות ושקיות נוזלים. הרפואה כאן לא מתקדמת מספיק ואנחנו טסים הלילה בחזרה לישראל להמשך טיפול.

"באיכילוב כבר מוכנים לקראתה, יש לה דרך ארוכה לפניה. שמעתי את הרופאים כאן מדברים על חודשים של אשפוז ולאחר מכן מעבר לשיקום." גלעד אומר לי בטונים נמוכים, כמעט כאילו הוא מדבר לעצמו.

"היא תעבור את זה כמו גדולה. היא עברה דברים קשים יותר." אני עונה לו בביטחון מזויף.

השתיקה שלו מטרידה ומעצבנת אותי, אבל אני מניח שהשתיקה עדיפה על תשובות כנות ומציאותיות. האמת היא שהיא לא עברה דברים קשים יותר ואני לא יודע אם היא תצא מזה.

איך יוצאים מזה? איך מתגברים?

הפגיעות הפנימיות היו כל כך קשות, נראה שאין איבר שלא ניתחו. אני לא מתחיל לתאר אפילו את ההתעללות שהיא עברה בימים שלה בשבי, אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה, לשקוע בדמיונות ותיאורים. אם יכולתי הייתי חוזר בזמן ורוצח אותם שוב ושוב. הייתי חוזר בזמן ומציל אותה. הייתי חוזר בזמן ולא נותן לה להיתפס מלכתחילה.

היא עברה כריתת רחם. פגעו בה, אנסו אותה, בצורה כל כך ברוטאלית שהיא כמעט מתה מדימום פנימי. היא תמיד אמרה שהיא לעולם לא רוצה להיות אימא, שזה לא הגורל שלה. אבל היתה לה זכות בחירה.

הרופאים טוענים שהיא לא תוכל ללכת יותר, שהפגיעה המוחית בעקבות החבלות משפיעה על הגב והרגליים שלה ושכרגע הם לא רואים אופציית החלמה.

רק אחרי שהיא תתעורר יוכלו לבחון עד כמה הנזק חמור וקבוע, קיימת אפשרות של פגיעה קוגניטיבית, פגיעה בזיכרון, בהבנה, בדיבור.

היא לא מתעוררת וחלק ממני מעדיף את זה. חלק ממני מעדיף שהיא תישאר מחוסרת הכרה כמה שיותר, כי אני לא יודע איך היא תגיב כשהיא תתעורר.

אני לא יודע אם הזוועות שהיא חוותה ירדפו אותה לנצח. אני לא יודע אם היא תצליח להתמודד עם המציאות החדשה שלה. אני לא יודע אם היא תשמח שהוצאנו אותה משם בחיים.

 

סשה

חזרנו לארץ. אני כבר לא מוצאת נחמה בשפה שלנו, המלים, השם שלי, אין להם משמעות.

הורידו את מינון המורפיום ושאר משככי הכאבים, אני מתחילה להרגיש את התוצאות של הימים בגיהינום. הגוף שלי זועק לעזרה, לעתים הכאב כל כך חזק שהעיניים שלי כמעט נפקחות, כמעט.

עברתי עוד ניתוחים והפנים שלי חבושות, נשמע שהמנתח הפלסטי אופטימי.. אבל הוא האופטימיסט היחיד.

גיא שוב לצדי, הופרדנו במהלך הטיסה לארץ, אבל כמה שעות אחרי האשפוז הוא הגיע. אני מקווה שיימאס לו בקרוב, אין לו מה לעשות כאן, אין לו מה לעשות איתי.

נשמע שאני כבר לא אחזור ללכת ובטח שלא לרוץ ולירות בנשק, אני יכולה לשכוח מהיחידה ומהקריירה הצבאית והוא יכול לשכוח ממערכת היחסים האינטימית בינינו. אני לעולם לא אהיה האישה שהוא הכיר, האישה שהכרתי. אני לעולם לא אהיה מה שהוא צריך.

אין לי מה לתת.

עוד יום, עוד שבוע, כמה זמן חלף?

"אני מרגיש אותך, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני מרגיש שאת איתי ואת שומעת אותי. אני לא יודע אם את מבינה מה קורה סביבך, אם את מבינה איפה את נמצאת, אבל אני מרגיש אותך."

הקול של גיא חודר מבעד להרהורים שלי, זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר אליי ולא עליי.

"עבר חודש מהחילוץ, חודש ושבוע שלא ראיתי את העיניים היפות שלך מסתכלות עליי, חודש ושבוע שלא שמעתי את הקול שלך."

שבוע. הייתי בשבי שבוע.

"הרופאים אומרים שאין יותר סיבה פיזית לתרדמת שאת נמצאת בה, שהנפיחות במוח ירדה ואין דימום. הם אומרים שהתרדמת נפשית, סוג של מנגנון הגנה."

הם צודקים, אני לא רוצה להתעורר.

"אני לא מאשים אותך, הייתי פועל אותו הדבר במקומך. הייתי מתנתק מהעולם ושוקע במציאות אחרת. לא הייתי רוצה להתמודד עם ההשלכות של כל מה שקרה, לא הייתי רוצה להילחם בכל שניה ערה.

אבל סשה, אני בן זונה אגואיסט ואני רוצה שתתעוררי. אני צריך שתתעוררי. אני צריך לדעת שאת לא מוותרת, שאת מתכוונת להילחם ושאת מתכוונת להישאר איתי.

כי אני לא יכול לחיות את החיים שלי בפחד תמידי שמשהו יקרה לך, שיום אחד אני אתעורר ואני לא ארגיש אותך יותר."

הקול שלו נשבר והוא מנשק את היד שלי, הנשימות שלו כבדות, הדמעות החמימות שלו נופלות על האצבעות שלי והעיניים שלי נפקחות מעצמן, כנגד רצוני.

כאילו שהוא באמת מרגיש אותי, הוא מרים את הראש ומסתכל עליי במבט מלא פליאה ועצב.

"סשה?" הוא קורא לי ומיד לוחץ על כפתור ליד הכרית שלי.

"סשה? את שומעת אותי? את מבינה אותי?" המבט שלו סוקר אותי, מנסה לקלוט תגובה.. הוא לא יצליח.

אמנם העיניים שלי נפקחו אבל אני לא מעוניינת לקחת חלק בשיחה.

באותו הרגע רופאה נכנסת לחדר שלי ומתקרבת למיטה במהירות.

"כן, מה יש לנו פה?" היא שואלת את השאלה האוטומטית שיש לכל הרופאים.

"ברוכה השבה, סשה." היא מסתכלת עליי ומחייכת. "הדאגת אותנו מאוד, איך את מרגישה?"

איך את חושבת שאני מרגישה, חתיכת מטומטמת. אני מסתכלת עליה בדממה, המלים לא יוצאות, אני אפילו לא מנסה.

אין לי כח לדבר, או לזוז. אפילו מעקב עם המבט מצריך ממני אנרגיה עצומה.

"סשה, את שומעת אותי?" היא מדברת שוב רק הפעם ללא חיוך. כשאני עדיין לא מגיבה, היא מוציאה פנס קטן מהכיס שלה ומנסה בכל כוחה לעוור אותי.

"האישונים שלה מגיבים, אבל נראה שאין לה יכולת להגיב פיזית. זה יכול להעיד על פגיעה קוגניטיבית יותר חמורה ממה שציפינו.

סשה, אם את שומעת אותי, תמצמצי פעמיים."

אני יכולה למצמץ כמה פעמים שהיא תבקש, אבל אני לא רוצה. אני עדיין לא מוכנה לשלב הזה, לשלב בו יבינו שהתעוררתי ושאני זוכרת.

אני פאקינג זוכרת הכל.

אני לא רוצה שהם יקלטו שאני מבינה ושומעת, כי זה ידרוש ממני להוציא עוד אנרגיות, זה ידרוש ממני להילחם ולהוכיח את עצמי. להוכיח שאני אופטימית ולוחמת, להוכיח שאני מסוגלת לשרוד הכל…

ברגע שגיא יבין שבאמת התעוררתי, הוא לא יעזוב אותי בשקט. הוא ישגע אותי על שיקום וכח רצון וכל החרא הזה.

אין לי טיפת סבלנות לשיחות מוטיבציה. אני לא רוצה להיות כאן.

למה שרדתי?

 

גיא

המבט של סשה עוקב אחריי לכל מקום, אבל זאת התנועה היחידה שלה. היא לא מזיזה את הגוף ולא מוציאה מילה מהפה.

כמה דקות אחרי שהיא התעוררה כבר לקחו אותה לצילומים, היה חשש לעוד דימום מוחי. אבל הצילומים הראו שאין החמרה במצב ואין כל סימן פיזי לחוסר היכולת שלה להגיב.

בדיוק כמו ההתעוררות, גם התגובה היא בידיים של סשה. היא תגיב כשהיא תרצה להגיב, אם היא תרצה להגיב.

 

כעבור חודש

הניתוחים הפלסטיים הסתיימו וסשה שהכרתי נעלמה לתמיד. אדם שמכיר אותה פחות טוב, לא יזהה אותה עכשיו. הפנים שלה אחרות, עצמות הלחיים בולטות יותר והאף שונה. היא עדיין יפהפייה, אבל היא אחרת, אלה לא הפנים שאני מכיר כל כך טוב.

נותרה צלקת אחת ארוכה על הלחי שלה שלא היה ניתן להעלים, מהגבה עד הסנטר. החתך היה עמוק מדי והתפרים לא מספיק איכותיים.

היא ירדה במשקל, איבדה מסת שריר, נראה שהיא שוקעת לתוך המיטה ונעלמת בין השמיכות. המבט שלה מופנה לחלון, היא שוכבת בדממה ובוהה באותה הנקודה כבר שעות. היא עדיין לא הוציאה מילה מהפה, אבל לאחרונה היא התחילה לזוז יותר, להגיב לשם שלה.

בעוד חודש מתכננים להעביר אותה לשיקום, אבל הרופאים הסבירו לי שאם היא לא תרצה לעבור, אם היא לא תרצה לעבוד קשה ולהילחם, היא לא מחויבת. הבחירה בידיים שלה.

אחות נכנסת לחדר עם מגש אוכל ומניחה אותו על הכיסא ליד המיטה. כמו בכל יום, אני קם וניגש להאכיל אותה.

היא לא נלחמת בי, לא מסרבת, אני מרים אותה לישיבה ומאכיל אותה כמו ילדה קטנה.

חלק ממני רוצה שהיא תילחם, שהיא תריב איתי, שהיא תזרוק עליי את הצלחת ותקלל אותי. תכעס עליי ותטיח בי האשמות.

כל דבר עדיף על פני הדממה שלה.

היא פותחת את הפה באטיות בזמן שאני מאכיל אותה מרק, היא לא מסוגלת לאכול מאכלים מוצקים מדי, היא עדיין לא עברה טיפולי שיניים והלסת שלה לא החלימה לחלוטין.

כשהיא מסיימת את הצלחת, אני שואל אותה אם היא רוצה עוד, בתקווה לקבל תגובה כלשהי. אבל כרגיל, היא מפנה את המבט שלה בחזרה לחלון ומתעלמת ממני.

"סשה… אני מתגעגע אליך. את תשרדי את זה, אנחנו נשרוד את זה ביחד, רק תני לי הזדמנות. את לא לבד."

הפעמים היחידות בהן אני שומע את הקול שלה, הן בלילות, כשהסיוטים באים. הם החלו לפני שבועיים. זעקות הפחד והכאב שלה שוברות לי את הלב. הדמעות זולגות מעיניה במהירות והיא קוראת לי, מתחננת אליי שאני אבוא להציל אותה.

אני בוכה ביחד איתה ברגעים האלה, מפחד איתה, צורח איתה. לא הצלתי אותה, לא הגעתי בזמן והיא חיכתה לי.

היא היתה שבויה בתוך כלוב כמו חיה, שבורה ומדממת, עוברת מסכות התעללות יומם וליל והיא חיכתה לי.

אכזבתי אותה.

"אני מצטער שלא הגעתי בזמן, אני מצטער שלא הצלחתי למנוע את הסבל. אני מצטער, סשה."

היא לא מסתכלת עליי, אבל דמעה אחת נופלת על הלחי שלה, מחליקה ונעלמת לתוך השיער. היא לא פורצת בבכי, לא מראה שום סימן ולא מצטרפות עוד דמעות.

דמעה אחת בודדה שהופיעה ונעלמה באותה הנשימה. אולי דמיינתי את זה, אולי המוח שלי מתעתע בי, אולי אני כל כך נואש לסימן חיים שהתחלתי להזות.

כל יום מגיעה פסיכולוגית שמתיישבת איתה ומנסה לדובב אותה, הרי זה ברור שבנוסף לכל הסבל הפיזי, סשה סובלת מפגיעות נפשיות חמורות.

היא יושבת לצדה שעות ומדברת אליה, מראה לה תמונות, מספרת לה סיפורים. אבל סשה אף פעם לא מגיבה. אף אחד לא אופטימי.

יש דיבורים על אשפוז במוסדות נפשיים, על כדורים וטיפולים מגוונים.

אם סשה לא תראה סימן חיים בקרוב, לא תרצה לצאת מזה ולחזור אלינו, אני אאבד אותה לנצח.

איתן – אמון – פרק ז

גיא

חלפו שתיים עשרה שעות מהשיחה שלי עם עידן ואיתמר. הם לא שאלו שאלות ולא הביעו התנגדות לבקשה שלי. במהלך השיחה הם בדקו כבר זמני טיסה וגילו טיסה ישירה לאפריקה תוך שלוש שעות. זה אומר שהיו להם שלוש שעות להרכיב צוות, להסביר את המקרה ולהגיע מהקריות לנתב"ג כדי לתפוס את הטיסה.

לרגע לא חשבתי שהם לא יצליחו. האחים שלי יעשו למעני הכל, בדיוק כפי שאני אעשה למענם.

הטיסה אורכת שמונה שעות ולאחר מכן יש נסיעה של שעה למקום המפגש.

אני לא יודע ממי מורכב הצוות, אני לא יודע מי יסכים להגיע. חלק מהמאבטחים שלהם גברים נשואים עם ילדים, חלקם רווקים. כולם יוצאי יחידות צבאיות מובחרות.

את נקודות הציון של מקום המפגש העברנו לניידים של התאומים, בידיעה שהם כבר יעבירו אותן לאנשים הנכונים.

גלעד עירב כמה גורמים במשטרה המקומית, בתקווה שאין להם סוכנים כפולים שילשינו עלינו ויפוצצו הכל.

אנחנו ממוקמים במקום מסתור מאולתר, קילומטר ממחנה השבויים. אני, גלעד ודן. מבית החולים יצאתי ללא אישור וללא ידיעה של אף אחד. בלעתי כמה משככי כאבים ודן הסיע אותי לרכב על כיסא גלגלים.

גלעד במצב קצת יותר טוב ממני, אבל עדיין הוא חיוור מכאב והיד הפצועה שלו היא גם היד הדומיננטית שלו. הסיכויים לרעתנו, אין ספק.

שיננו את המפות ואת המיקומים של השומרים, בנינו תוכנית שנשענת יותר על מזל מאשר על תכנון מדויק ואנחנו מנסים להישאר אופטימיים, לסמוך על המקצוענות שלנו ושל הצוות שצריך להגיע בכל רגע לתמוך בנו.

אנחנו שומעים שני רכבים מתקרבים ומשתתקים, מסתתרים בין העצים. הרכבים נוסעים באיטיות וללא אורות, עד שלבסוף הם נעצרים בסמוך אלינו.

מתוכם יוצאים עשרה גברים מכוסים בבגדי הסוואה מלאים, אנחנו לא רואים את הפנים שלהם, רק את מבנה הגוף הגדול שמעיד על אימונים מפרכים. הם נושאים כלי נשק אוטומטיים ואפודי מגן.

הם נעצרים ונעמדים במעגל, הגב של כל אחד מהם לתוך המעגל והפנים החוצה, סורקים את הסביבה מכל הכיוונים. אחד מהם מתכופף ומרים אבן מהרצפה, מניף אותה שלוש פעמים באוויר, כביכול בצורה נונשלנטית ולבסוף שומט אותה.

זה הסימן שקבענו מראש, זה הצוות שלנו.

אנחנו יוצאים מבין העצים וחברי הצוות החדש מורידים את המסכות מהראש, אני לא מסתיר את ההפתעה שלי כשאני רואה את עידן, איתמר ומורן ביניהם.

"מה לעזאזל אתם עושים פה?! זה לא מה שביקשתי, זה לא מה שקבענו!" אני מטיח בהם בכעס ומתנדנד מעט בעמידה שאמורה להיות יציבה ומאיימת. אני מדמם לתוך התחבושת ברגל, התפרים נפתחו והגוף שלי מאותת לי שאין לי הרבה זמן על הרגליים.

"אתה צריך צוות, אנחנו הצוות." איתמר עונה לי בטון שלא מעודד ויכוח.

"התכוונתי לצוות שנמצא בכושר מבצעי! לא התכוונתי לאחים שלי! שלא נדבר על מורן, למה אתה פה בכלל? השתגעת? אשתך בהריון והפעם האחרונה שהחזקת נשק היתה בטירונות!" אני מרגיש את ההיסטריה עולה, האחים שלי כאן, האחים הלא מיומנים שלי שפועלים יותר מאהבה ודאגה אליי מאשר הבנה אמתית של חומרת המצב.

"תירגע, אני כאן על תקן חובש קרבי, אני לא נכנס אתכם פנימה, אני אשאר בנקודה קרובה ואמתין לכם. כולנו יודעים שתצטרכו טיפול רפואי מידי, במיוחד אתה. אתה חיוור, העיניים שלך מזוגגות והעמידה שלך לא יציבה, אני מניח שאתה מדמם בזמן שאנחנו מדברים ויש לך אולי שעה עד שתאבד הכרה… אידיוט."

מורן עונה לי בטון נוטף סרקזם. אמנם כל האחים שלי היו קרביים בצבא, אבל עברו מאז הרבה שנים.

"ילד, תנשום עמוק ותרגיע את הטונים שלך. כן, אתם הסוכנים המסוכנים והמיומנים, אבל אל תשכח שכולנו כאן עם רקע מבצעי נרחב וכולנו משרתים במילואים כמה פעמים בשנה." אני שונא שעידן קורא לי 'ילד'.

"שבוע שעבר דיברת איתי על הדאגה של אימא, שאני נעלם ליותר מדי זמן, שהיא מפחדת. אז הפתרון שלך הוא לשלוח ארבעה מהבנים שלה למבצע כמעט חסר סיכויי הצלחה?!"

"הסיכויים שלכם הרבה יותר גבוהים אתנו ואני מעדיף להיות כאן איתך ולעזור מאשר לספר לה אלפי קילומטרים מכאן שהבן שלה נהרג ויכולנו למנוע את זה!"

"טוב, הצגת הטסטוסטרון הזאת אמנם מבדרת, אבל אתם מבזבזים זמן יקר שאין לנו ובטח שאין לסשה." גלעד עוצר את הוויכוח שלנו בקור רוח ומסמן לכיוון מחנה השבויים. "יש לנו עשר דקות להגיע למחנה, שש אם נעשה את זה בריצה. בואו נעבור על התוכנית, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונעמיס עליכם עוד כלי נשק וחומרי נפץ. אני הקודקוד של המשימה, אני נכנס פנימה בליווי חמישה מכם, יש עשרים ושניים שומרים בקומת הקרקע ועוד עשרה מתחת. דן צריך שלושה מכם שמבינים בחומרי נפץ בשביל להקיף את הפרמטר ולהניח את המטענים. גיא והצלף שלכם יגבו אותנו ויחסלו מטרות ממרחק."

אני מתחיל להתנגד, זו לא התוכנית שקבענו, אבל גלעד עוצר אותי.

"גיא, אני יודע שאתה רוצה להיכנס אתנו פנימה, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך על היכולות שלך במשימה הזאת, בייחוד שמורן צודק ואתה יכול לאבד הכרה בכל רגע. שים את האגו שלך בצד ותעשה את הדבר הנכון עבורה."

"זה לא פאקינג אגו, אנחנו חייבים להוציא אותה משם…"

"ואנחנו נוציא אותה, אנחנו נוציא אותה! אבל אנחנו לא נוכל לעשות את זה אם תתמוטט באמצע ותהיה זמין לעוד חטיפה. אני מצטער אחי, אבל אתה מהווה כרגע יותר סיכון מאשר עזרה. אתה הצלף שלנו ואתה הצלף הכי טוב שיש בתחום, תחסל אותם אחד אחד ותפנה עבורנו את הדרך פנימה."

אין לי נימוק נגדו, אין לי איך להגיב. הוא צודק, אני לא יכול לעזור לה בפנים, אני רק יכול לעזור לצוות מבחוץ.

גלעד מסתכל עליי עוד כמה רגעים טעונים ולבסוף, ממשיך בהוראות. "מורן, אתה תעצור כמאה מטרים לתוך היער, הרחק מעיניים בוחנות, אבל מספיק קרוב בשביל לספק עזרה מידית לפצועים.

"מי נכנס איתי פנימה?"

"אני, עידן, עופר, ארז ויובל, אנחנו מיומנים בלוחמה בטרור ולחימת קרקע." איתמר עונה לו. "שי, גולן ואריק מומחים בחומרי נפץ, הם יכולים לצאת עם דן. נדב הוא הצלף שלנו והוא יהיה עם גיא."

"מעולה, בואו נעבור על המפות, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונצא למשימה."

 

סשה

אני שוב בכלוב, אני לא מצליחה לזוז יותר. שתי הרגליים שלי שבורות וגם אצבעות הידיים, אני חושבת שיש לי פגיעה בגב או בצוואר.

החקירה האחרונה נמשכה נצח, אני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא לזה חקירה. הם כבר הבינו שלא ייצא להם ממני כלום אז רוב הזמן הוקדש לעינויים.

אין מקום בגוף שלי שלא כואב, הם לא פסחו על אף איבר. החתכים עמוקים ומזוהמים, הפנים שלי שורפות, הלסת שלי שבורה ואני מרגישה עם הלשון שהעיפו לי חלק מהשיניים. הדם לא מפסיק לזרום בין הרגליים שלי.

אני מייחלת למוות שיבוא במהרה, לא נשאר לי כבר מה לתת.

אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, כמה זמן חלף, אבל ויתרתי על חלום ההצלה. העזרה לא תגיע, לפחות לא בזמן שבאמת יכול לחולל עבורי שינוי.

אני לא בן אדם יותר, לא נותר בי צלם אנוש. הגוף שלי מוטל על הרצפה, אבל הנפש שלי מתה, נאנסה ונרצחה.

לא נשאר לי מה לתת.

 

גיא

דן יצא בליווי שלושה מאנשי הצוות של התאומים להנחת המטענים סביב המחנה. באותו הזמן אני ונדב התמקמנו בשני צדדים מנוגדים עם שדה ראייה מקסימלי לחיסול מטרות.

מורן התמקם מאה מטרים לימיני עם מזוודה מלאה בציוד רפואי, הרבה יותר מכל תיק עזרה ראשונה שראיתי אי פעם במבצע צבאי.

אני צופה בגלעד מוביל את האחים שלי ועוד שלושה חברי צוות למחנה והלב שלי מאיים לצאת מהחזה. הפחד מוכפל, הדאגה לא ניתנת לתיאור ומעל להכל, מרחפת הסכנה לחייה של סשה. מה אם איחרנו?

אני לא נותן למחשבות לשתק אותי, אני חייב להישאר מרוכז, בייחוד כשהדימום ברגל שלי הוגבר אחרי הריצה לנקודת התצפית.

הצוות הרגלי מגיע למחנה ואני מתחיל לחסל מטרות, אחד, שניים, שלושה שומרים. ארבעה, חמישה. מהצד השני היריות של נדב מדויקות ומפלחות את הראשים של האויבים שלנו.

למרות שהצוות הרגלי מכוסה במסכות, אני מזהה את גלעד, עידן ואיתמר לפי מבנה הגוף. אני מכיר את האנשים האלה כמו שאני מכיר את עצמי, כולם אחים שלי, אחים בדם ואחים לנשק.

עידן נקלע לעימות פיזי ואני לא מצליח לחסל את התוקף שלו, הם זזים מהר מדי ואני כבר לא חד מספיק בשביל לקחת סיכון ולנסות לחסל אותו ממרחק.

תוך פחות משתי דקות של לחימה, עידן משסף את הגרון של היריב שלו וממשיך הלאה. הייתי צריך לדעת שאסור לי לזלזל באחים שלי, הם היו כאן הרבה לפניי.

הלחימה נמשכת והראייה שלי מטושטשת, אני מתחיל לפספס מטרות ונאלץ לחשוב כמה פעמים לפני שאני לוחץ על ההדק כדי לא לפגוע באנשים שלנו.

הסצנה נעה בהילוך איטי, יריות, סכינים שלופים ואנשים נופלים לאדמה. הרעש נורא אבל נשמע עמום באוזניים שלי, נותרו לי כמה דקות. אני חייב למשוך עוד קצת, עוד קצת, רק לראות אותה יוצאת משם.

שומרים נוספים מגיעים, כנראה השומרים מהמתחם התת קרקעי, זה טוב, זה אומר שהם לא איתה, זה נותן לה עוד סיכוי לשרוד. מצד שני, הצוות שלנו קטן יותר.

מרחוק אני רואה אורות מהבהבים, המשטרה המקומית, הם הגיעו, הם פאקינג הגיעו. המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש לפני שאני מאבד את ההכרה, היא שניצלנו, סשה ניצלה, היא תהיה בסדר.

 

סשה

שקט, שקט מבורך. אני לא מרגישה כאב יותר, אני לא מרגישה כלום. המוות נאחז בי, מושך אותי אליו והתקווה מזמן עזבה אותי.

אני לא יודעת למה אני עדיין בחיים, אני לא יודעת איך זה אפשרי.

אני מנסה ליהנות מהרגעים הקצרים מדי בהם אף אחד לא נוגע בי, לא מכאיב לי. אני יודעת שתכף זה יסתיים, עוד מעט ישפכו עליי עוד מים קפואים והסבל יתחיל שוב, עד שהגוף שלי יוותר סוף סוף ואני אוכל לנוח.

אני לא מסוגלת יותר, הפחד והבושה קשים מנשוא, אכזבתי את הצוות שלי, את המדינה שלי ואת עצמי. אמנם לא נשברתי ולא מסרתי מידע, אבל אני יודעת שבעצם הנפילה בשבי סיכנתי את הצוות שלי ועשרות סוכנים נוספים שוודאי עוד ישלחו לחלץ אותי. לחלץ אדם מת.

אני מקווה שהידיעה על המוות שלי תשתחרר לפני שישלחו צוות חילוץ, שלא יסכנו אנשים טובים למשימה חסרת מטרה. הגופה שלי לא שווה כלום, אין לי משפחה, אין אף אחד שיבקר את הקבר שלי.

המחשבות שלי אפלות ודרמטיות, התקווה מתה בין הסורגים בגיהינום הזה. נותר לי רק לייחל למוות מהיר ושהמקום הזה יישרף עם כל החיות בתוכו.

צעדים, שוב צעדים, הם רצים לכיווני. למה אני לא מצליחה למות? למה אני חייבת לסבול עוד ייסורים? למה הגוף שלי לא מוותר?! אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לעבור את זה שוב. הדמעות זורמות בחופשיות אבל לא יוצא ממני קול.

מישהו רץ לכיווני, הנשק שלו מורם והוא סורק את הסביבה. הפנים שלו מכוסות אבל הגוף הזה, הגובה, העיניים החומות, אני מכירה אותו.

הוא מתכופף אליי ואומר משהו, אני לא מבינה את המלים שלו, אני חושבת שהוא אומר את השם שלי. כבר ימים שלא שמעתי את השם שלי. "סשה…סשה…"

העיניים שלו דומעות כמו שלי, למה הוא בוכה? מי הוא? "הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר. עוד קצת…"

עברית, הוא מדבר בעברית. לא חשבתי שאני אשמע את השפה שלנו שוב, היא נשמעת כמו מנגינה ישנה ומנחמת.

גבר נוסף מתכופף לצדו והם מפרקים את הכלוב, שוברים אותו לחתיכות. הגבר הנוסף מוריד את המסכה, גלעד. "סשה, תישארי איתי, את שומעת? אין לך אישור לוותר, אין לך אישור לוותר."

גלעד הגיע, אז הגבר שלצדו עם העיניים החומות, זה גיא. גיא שלי. הוא הגיע להציל אותי.

אני מסתכלת עליו עם כל האהבה בלב שלי והעיניים שלי נעצמות.

 

גיא

הגוף שלי מטולטל באגרסיביות והכאב מהרגל עובר בזרמים לגב. מישהו נושא אותי על הכתף בריצה. מה קורה? לאן לוקחים אותי? איפה סשה? איפה האחים שלי?

רעש מסוק נשמע ממרחק. "גיא, תחזיק מעמד, תחזיק מעמד אחי." איתמר, איתמר נושא אותי על הכתף שלו. "איתמר?" אני מנסה לקרוא לו אבל הקול שלי חלש ושבור.

"תחזיק מעמד, הידיעה על המשימה הגיעה לצה"ל והם שלחו מסוק וצוותי חילוץ ורפואה. הכל יהיה בסדר."

העיניים שלי נעצמות שוב, כשהן נפקחות אני שוכב בתוך מסוק בתעופה, מורן מחבר אינפוזיה ליד שלי ורופא נוסף עובד על הרגל שלי.

"סשה.." אני לוחש, בתקווה שמישהו ישמע.

המבט החד של מורן פונה אליי והוא מתכופף לכיווני. "גיא, הכל יהיה בסדר, סשה כאן לידך." הוא אומר לי ומסמן עם העיניים לנקודה לשמאלי.

אני מסובב את הראש בשארית כוחותיי ומסתכל עליה. היא שוכבת על מזרון רפואי מבצעי והצוואר שלה מקובע. שמיכה מכסה את רוב הגוף שלה, אבל הידיים שלה חשופות, מחוברות לאינספור שקיות נוזלים. האצבעות שלה נפוחות ושבורות והפנים שלה… אם מורן לא היה אומר לי שזאת היא, לא הייתי מזהה אותה. מה הם עשו לה? אלוהים מה הם עשו לה.

"סשה?" אני קורא לה, מתפלל לתגובה. "סשה."

"היא לא יכולה לענות לך גיא, היא מורדמת." מורן אומר לי.

"למה?" אני שואל אותו אבל לא מזיז את המבט שלי מהמחזה הנוראי.

"אנחנו נדבר על זה."

"למה, מורן?"

"לטובתה, לטובתה עדיף שתישאר מורדמת."

איתן – אמון – פרק ו

גיא

אני מושיט יד לכבות את השעון המעורר, הצפצוף משגע אותי.  מתי נרדמתי בכלל?

אני מגשש בחושך לכיוון הפלאפון, חייב להפסיק את הצפצוף. ממתי יש לי שעון מעורר? אני מתעורר ביקיצה טבעית מגיל ארבע, מהגיל שהתחלתי לפחד.

אני לא מוצא את הפלאפון והמוח המעורפל שלי מתחיל להתעורר. החדר לא חשוך, העיניים שלי פשוט עצומות וקשה לי לפקוח אותן. אני מרגיש מסומם, לא מאופס.

"גיא, תפסיק אתה תוציא את האינפוזיה."

דן? איזה אינפוזיה? למה אני לא מצליח לפקוח את העיניים ומה נסגר עם הצפצוף המזדיין?! הוא לא עונה לי ואני מתחיל להתעצבן.

"גיא, אחי, תפקח את העיניים, אתה בבית חולים. תסתכל עליי, אני כאן לידך."

בית חולים?

אני עוצר את פעולות החיפוש ונושם עמוק, מנסה לקלוט את הסביבה עם עיניים עצומות. ריח של סבון אנטיספטי, אנשים מדברים בקול עמום מעבר לקירות, הצפצוף… זה לא שעון מעורר, זה מוניטור, זה הדופק שלי.

דן איפשהו לשמאלי והוא לא עונה כי עדיין לא דיברתי, השאלות צפות בתוך הראש שלי והפה שלי מסרב לשתף פעולה.

אני מנסה לזוז וכאב חד ברגל מחזיר אותי לתודעה ולהשתלשלות האירועים.

היינו במשימה ביערות הגשם באפריקה, זו היתה מלכודת ונאלצנו לאלתר ולברוח. חטפתי כדור ברגל.. ס'אמק, עוד צלקת. דן וגלעד משכו אותי לתוך מסוק.. סשה.

העיניים שלי נפקחות במהירות והאור מסנוור אותי לכמה רגעים.

"ברוך שובך לארץ החיים, התחלת להדאיג אותי."

אני מסתגל לתאורה והפנים של דן מופיעות מולי, לאט ובזהירות הטשטוש נעלם והראייה מתחדדת. השיער הארוך שלו אסוף ואפשר לראות את כל הפצעים החדשים, פנס בעין, אף שבור ושפה מפוצצת. לא פעם ראשונה או עשירית שזה קורה, דן לא מתרגש מצלקות.

אני מנסה לדבר אבל הגרון שלי שורף ואני מיובש.

"בוא אני אעזור לך להתיישב ותשתה קצת, אתה יודע שהרדמה מלאה מייבשת את הפה."

הוא תומך בי ומרים אותי לישיבה בקושי רב, למרות שדן גבוה בעצמו ובכושר מעולה, יש לי בערך שלושים קילו של שרירים עליו ולא פשוט להזיז אותי.

הוא מקרב כוס מים לפה שלי ואני לוגם בעדינות, נלחם ברצון להקיא. אני שונא הרדמה מלאה.

"הכדור פספס את העורק שלך בערך במילימטר, אז היה לך מזל. אבל הוא נתקע בתוך הרגל אז היו צריכים לנתח אותך. גלעד יחזור בקרוב, הוא היה לידך כל הלילה, החלפנו משמרות בבוקר. למרות הכל הצלחנו במשימה, כל הבנות שוחררו והצלחנו לתפוס את רוב חוליית המבריחים. כאות תודה קיבלנו חופשה ארוכה ללא תאריך סיום… דיברתי עם איתמר וסיפרתי לו שאנחנו כאן ושיצאת מכלל סכנה, שיעדכן את המשפחה שלך ושלא ידאגו יותר מדי."

דן ממשיך לברבר ואני יודע מה הוא עושה, הוא דוחה את הקץ. הוא מעולם לא עדכן את המשפחה שלי על פציעות, בדרך כלל עד שאני חוזר הביתה, הסימנים נעלמים והם אפילו לא יודעים שקרה משהו. אם הוא התקשר אליהם הפעם, יש סיבה.

אני שולח אליו מבט כועס והוא מעביר יד על הפנים שלו בתשישות. עכשיו שאני מתרכז בו יותר, אני רואה את סימני הלחץ והמתח על הפנים שלו. העיניים הכחולות שלו מוקפות אדמומיות וקמטים קטנים פזורים סביב השפתיים הקפוצות שלו.

"הייתי חייב לעדכן אותם כי אני מניח שהם כבר שמעו בחדשות על המבצע.. ועל הסוכנת השבויה."

הוא לא ממשיך בהסבר והוא לא צריך, סשה נעלמה במהלך המבצע והיא לא היתה במסוק. פלאשים של זיכרונות קופצים לי לראש. הטיסה, הנחיתה על גג בית החולים, דן וגלעד סביבי כל הזמן, המבטים המודאגים והשיחות המוחלשות.

סשה נלקחה בשבי.

אני עוצם את העיניים בחוזקה, מנסה להדחיק את הידיעה ואת הכאב בחזה. לא התגעגעתי לפחד המשתק, לתחושת חוסר האונים, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא ארגיש ככה שוב.

השנים חלפו והפכנו לגברים עצמאיים ודומיננטיים, אני והאחים שלי. שמנו את העבר מאחורינו ולקחנו שליטה על החיים שלנו.

עטפנו את עצמנו באלימות כי אנחנו מכירים אותה כל כך טוב, היא לא מפתיעה… ולא מאכזבת.

עם השנים כבר לא הייתי צריך לדאוג למשפחה שלי והם היחידים שאי פעם עניינו אותי. החלטתי לא לתת לאף אחד, חוץ מהם, אי פעם להתקרב אליי ברמה שתהיה להם איזושהי השפעה אמתית.

הבטחתי לעצמי לעולם, לעולם לא לפחד יותר. לעולם לא להיות בחוסר ודאות, לעולם לא לדאוג לאדם אחר עד שיגעון.

הבטחתי ועמדתי בהבטחה שלושים ואחת שנים, עד שהכרתי את סשה. במשך שלוש השנים שלנו ביחד בצוות, היא עקפה את החומות שלי בשיטתיות וללא כוונה ידועה מראש.

הפחד מר בתוך הפה שלי ומזכיר לי דברים שהעדפתי לעולם לא לחשוב עליהם שוב.

העיניים שלי עדיין עצומות, אני לא מסוגל להסתכל על דן ולראות את הרגשות שלי משתקפים על הפנים שלו.

דמעה סוררת גולשת מזווית העין שלי. פאק אני שונא את זה. אני כל כך שונא את זה.

אני נושם עמוק, בולע את כדור ההיסטריה שתקוע לי בגרון ומכריח את עצמי להתאפס. זה לא הזמן לאבד עשתונות.

אני פוקח את העיניים ומכוון את המבט שלי לדן. הוא יושב על כיסא הפלסטיק עם גב זקוף וגוף קפוא. הוא בוהה בי ללא מצמוץ, ללא הפגנת רגשות. הוא מסוגר בתוך עצמו ולא נותן לרגש להציף אותו. זה מנגנון הגנה נפלא ששלטתי בו רוב חיי.

אני מכחכח מעט בגרון, בוחן את הצרידות והכאב לפני שאני מעז לדבר.

"כמה שעות אני כאן? כמה שעות מאז שלקחו אותה?"

"שלושים ושבע." הוא עונה לי ללא צורך לבדוק בשעון.

שלושים ושבע?! הייתי מחוסר הכרה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. הזמן נגדנו, כל שעה שחולפת היא קריטית במצבים כאלה. זו לא חטיפה רגילה, היא נלקחה בשבי ולמרות שהמין שלה מעולם לא השפיע עלינו באף מבצע, במצב כזה היא בסכנה הרבה יותר גדולה. אישה, סוכנת צבאית.. אני לא רוצה לדמיין את העינויים ו… אני לא רוצה.

"מה התוכנית?"

"גיא.. אתה אחרי ניתוח ארוך וקשה, רק עכשיו אתה חוזר להכרה אחרי יממה וחצי…."

"מה התוכנית, דן? אל תזיין לי בשכל, שנינו יודעים שאתה וגלעד כבר חשבתם על הכל."

"אסרו עלינו להשתתף במבצע החילוץ, מבחינתם אנחנו לא אובייקטיבים ולא נפעל בשיקול דעת. צוות החילוץ אמור לצאת בערך תוך חמישה ימים, כבר זיהו את המיקום שלה, אבל היא מוקפת שומרים במתחם מסוגר מתחת לאדמה.

אין לנו אף אחד בפנים, אנחנו לא יודעים איך המבנה מורכב ומה מחכה שם. הם רוצים לאסוף מודיעין בימים הקרובים כדי לא לאבד אנשים בדרך."

"חמישה ימים? יש לך מושג מה היא תעבור בימים האלה? מה היא עברה כבר?!" אני תוקף את דן בזעם. פאקינג חמישה ימים!

"ברור שאני יודע, גיא! אתה לא היחיד שדואג לה! אתה לא היחיד שאוכל את עצמו!" הוא צורח עליי וקם מהכיסא בסערה, מפנה לי גב.

"דן…" אני קורא לו בקול שבור. "אני יודע שאנחנו ביחד בתוך זה, אבל תבין אותי.. אני…"

"מה שאתה מגלה רק עכשיו, אני וגלעד יודעים כבר שלושים ושבע שעות, גיא. שלושים ושבע שעות של בעתה, של מחשבות ודמיונות, של תוכניות חילוץ מפורטות ואין ספור תרחישים שמסתיימים בכישלון. סשה היא משפחה, המשפחה היחידה שיש לנו ואנחנו אוהבים אותה לא פחות ממך. אבל אנחנו לא יכולים להסתער על המקום ולמות בדרך, זה לא מה שיציל אותה."

פאק!!!! אני רוצה לזעוק אל הקירות, אני רוצה להסתער בדיוק כפי שהוא אמר, אני רוצה להציל אותה מהגיהינום שהיא ודאי נמצאת בתוכו כרגע.

זה הסיוט הכי גדול שלנו, הפחד הכי גדול שיש לסוכנים מבצעיים. העינויים, הפחד, ההשפלות, ההתעללות הפיזית והנפשית.

אם לא הייתי פצוע הייתי נלחם באיסור ויוצא למבצע הזה, שום דבר לא היה עוצר אותי, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אף אחד לא יאשר לי לצאת, לא משנה על מי אני אאיים.

אני אצטרך למצוא פתרון אחר, פתרון לא חוקי, כי אין מצב שאני משאיר אותה שם.

בדיוק ברגע הזה גלעד נכנס לחדר עם זרוע חבושה וצליעה בולטת. "התעוררת." הוא אומר לי בקול עייף ומחליף מבטים עם דן.

"התעוררתי ואני יודע, אז אל תלך לידי על ביצים. מה קרה לך? למה הצליעה?"

"בן זונה אחד הוציא סכין והחליט להכין ממני שניצלים.. עצרתי אותו מאוחר מדי."

הניסיון שלו להומור לא עובד ואני לא מסוגל להגיב אפילו בצביעות. "על מה חשבתם? איזה תוכניות הרצתם בראש? אולי אני יכול לעזור."

"השגתי מפרט של המבנה ואני יודע באיזה חדר היא מוחזקת. היא בחיים, אבל היא לא במצב טוב."

"מאיפה לעזאזל אתה יודע את כל זה ואיך השגת את המפרט?" דן שואל אותו בתדהמה.

"זה התפקיד שלי ומסתבר שיש לי כמה קשרים באזור."

"קשרים בצפון אפריקה?"

גלעד לא עונה לו ופותח מפות על המיטה שלי. "עשרים ושניים שומרים מעל המתחם, מסתובבים ברוטינות קבועות, הם לא חכמים במיוחד.

מתחת לאדמה המתחם מורכב משמונה חדרים קטנים, עוד עשרה שומרים נמצאים שם קבוע. היא בחדר המערבי ביותר, נעולה בתוך סוג של כלוב." הקול שלו קר והמלים רובוטיות, הוא מנסה להעביר לנו כמה שיותר מידע, כמה שיותר מהר מבלי להיכנע לרגש.

"היא פצועה קשה. היא נפגעה במהלך המבצע וגם מהפיצוצים היזומים שלנו, היא עברה כבר שתי חקירות והם לא נותנים לה יותר מדי זמן להתאושש. הם…" הקול שלו נשבר לרגע אבל הוא אוסף את עצמו וממשיך. "הם נוגעים בה.. אונסים אותה. הם לא מצליחים לשבור אותה נפשית אז הם שוברים אותה פיזית ושלושתנו יודעים שסשה לא תמסור סודות צבאיים לעולם, אז יש לנו מקסימום יומיים לפני שהם יוותרו וירצחו אותה.

אין שום דבר שהם צריכים מאתנו, אין אסירים ביטחוניים ולא הוגשה בקשה לכופר. יש לנו ארבעים ושמונה שעות להוציא אותה משם."

אני רועד, הידיים שלי, הרגליים, כל הגוף. המאמץ לא להקיא גורם לזיעה קרה לעטוף אותי.

דן מאבד את זה ומתחיל להרוס את החדר, הוא מעיף כיסאות ובועט בארונות בזמן שגלעד בוהה בי במבט חצי מוטרף. הם הורגים אותה, הם אונסים אותה ושוברים את הגוף שלה בזמן שאנחנו כאן עם ידיים ורגליים קשורות.

דן מתמוטט לבסוף לרצפה ונשען על הקיר, אף אחד לא מתפרץ לחדר לבדוק מאיפה המהומה, כאילו כולם מסביב יודעים שמתחוללת בחדר שלי מלחמה והם מעדיפים לא להיקלע לקו האש.

"אני אעביר את המידע לצוות החילוץ, שירכיבו תוכנית וייצאו מקסימום מחר."

"לא. אנחנו נעשה את זה." אני עונה לו ברצינות מוחלטת.

"השתגעת? אתה אחרי ניתוח ואני חצי מושבת. לא נצליח לעולם."

"גלעד, אנחנו נרכיב תוכנית, אנחנו מכירים את השטחים האלה כי למדנו כבר את האזור בשביל המבצע האחרון. יש לך קשרים, הרבה קשרים ואתה יודע שאתה יכול לארגן שיתוף פעולה מקומי. אף אחד לא יצליח במשימה כמונו, לאף אחד לא אכפת כמונו. אנחנו הסיכוי הכי טוב שלה."

"אנחנו חייבים עזרה, גיא." דן אומר לי מנקודת הישיבה שלו על הרצפה. למרות התשישות אני רואה שהמבט שלו מחושב, הוא כבר מתכנן.

"אנחנו נקבל עזרה, אתם שוכחים שעידן ואיתמר מנהלים חברת אבטחה שמורכבת כולה מיוצאי יחידות צבאיות קרביות. רובם יוכלו להיות כאן תוך שתיים עשרה שעות. דן, אתה יכול לארגן כלי נשק, אלוהים יודע שרק בתיק שלך יש מספיק בשביל צבא קטן. גלעד, אתה אחראי על איסוף מודיעין ושיתופי פעולה. נצטרך גם את המשטרה המקומית.

אני אתקשר לאחים שלי ואעביר להם טלפונית את התוכנית… ברגע שתהיה לנו אחת כזאת. בתוך ארבע עשרה שעות אנחנו מוציאים אותה משם."

 

סשה

הכאב עומד לנצח אותי. אני לא יכולה להזיז את האצבעות ביד ימין ואין לי תחושה ברגליים. העיניים שלי עצומות מנפיחות והריח המטאלי של הדם שלי, גורם לי להקיא על עצמי, שוב.

אני שוכבת בתוך שלולית של דם ושתן, הדם מהחתכים בגוף שלי מתערבב עם הדם בין הרגליים שלי.

רוב הזמן אני מצליחה להתנתק, לברוח לעולם אחר בו אני לא האישה על הרצפה, שחבורה של גברים משתמשים בה לסיפוק היצרים החולניים שלהם.

אני רואה את הסצנות מבחוץ, מרחפת מעל הגוף השבור שלי, מחפשת פרצות בקירות, בסורגים. כשאני בתוך הכלוב אני רגועה, זה אומר שיש לי כמה רגעים של מנוחה, אף אחד לא נוגע בי. כשמוציאים אותי מהכלוב, אני מתכוננת נפשית לסבל כמו שמעולם לא חוויתי או דמיינתי.

כשהתודעה שלי חוזרת, האימה משתקת אותי והצרחות שלי נשמעות כחיה נשחטת. אני בורחת יותר ויותר לעולם האישי שלי, מתנתקת שוב ושוב וזה מתחיל להיות כמעט בלתי אפשרי לחזור.

לפעמים כשהכאב בלתי נסבל, אני מאבדת את ההכרה וחולמת עליו, אני חולמת שהוא פורץ לגיהינום שלי ורוצח את כולם, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אפילו שזה שקר. שום דבר, לעולם, לא יהיה בסדר.

צעדים כבדים מתקרבים אליי במהירות ואני נבהלת וצורחת כשמרוקנים עליי דלי מים קפואים. זה הסימן הקבוע שאני לפני חקירה נוספת.

אני נותנת למוח שלי להיכבות, למחשבות להיעלם ומתנתקת מהמציאות.

איתן – אמון – פרק ה

גיא

אנחנו נשארים מחובקים על הרצפה, אני מרגיש חלש ומותש, אין לי כח לקום ולהתלבש.

סשה מלטפת אותי, מעבירה את האצבעות שלה בעדינות על השיער שלי, מנחמת אותי.

אני לא מצליח לקלוט מה קרה כאן הערב, איך הגעתי למצב הזה? הלב שלי דופק בחוזקה והנשימות שלי לא נרגעות. המחשבות שלי מעורפלות ואין לי שום כיוון.

"תנשום, גיא, תנשום איתי באטיות ותתחיל לאסוף את עצמך. הכל בסדר."

"אני לא מבין מה קורה איתי…" אני עונה לה בכנות ללא תכנון, המלים נפלטות מהפה שלי.

"זה טבעי, ככה בדרך כלל סאבים מרגישים אחרי סשן עוצמתי. עוד מעט זה יעבור ותחזור לעצמך."

הקול שלה עדין ומרגיע, אני מכיר את הטונים האלה, שמעתי דומים אחרים משתמשים בהם עם הסאבים שלהם, אבל זה מעולם לא הופנה אליי.

"בוא נקום ביחד." היא אומרת לי ומושכת אותי לעמידה. למרות העייפות הפיזית והנפשית, ברגע שהיא קוראת לי לקום, הגוף שלי מגיב מעצמו.

אנחנו עדיין בתוך הסשן.

היא מושכת אותי אחריה למקלחת הצמודה לחדר ואני מבין שגם השלב הזה היה מתוכנן. לא בכל חדרי המשחקים יש מקלחות ושירותים, היא בחרה את החדר בקפידה.

אנחנו נכנסים לחדר המקלחת והיא נעצרת מולי ומתחילה להתפשט. היא מושכת את השמלה השחורה הקצרה מעל הראש והגוף העירום שלה נגלה בפניי. ראיתי את סשה עירומה אין ספור פעמים, גם במפלט וגם במבצעים הצבאיים שלנו. אין מלתחות נשים וגברים כשאתה מעבר לגבולות אויב, כולם ביחד, שלוש דקות במים קפואים וממשיכים הלאה.

מעולם לא הרגשנו נבוכים ומעולם לא ייחסנו לזה חשיבות.

עכשיו ששנינו עירומים בחדר הקטן, אחרי הסשן, אני מרגיש שזאת הפעם הראשונה שלנו במצב הזה. אני מניח שזאת באמת הפעם הראשונה.

"תחלוץ עבורי את העקבים שלי, סאב." היא מורה לי באותו קול נעים ועדין.

אני מוצא את עצמי שוב על הברכיים מולה, פועל לפי ההוראות שלה. כשאני קם בחזרה, היא מגיעה בקושי לחזה שלי. היא נמוכה, קטנה ורזה, אבל הכח הפנימי שלה קורן החוצה ואוחז אותי מבפנים.

היא משלבת את האצבעות שלנו ומושכת אותי למקלחון. פותחת את המים, מכוונת את הטמפרטורה והעוצמה ומתחילה לקלח אותי.

אני משותק לחלוטין.

האצבעות שלה מטיילות על הגוף שלי, מסבנות אותי, מנקות אותי. אמנם היא יסודית והמבט שלה נחוש, אבל המגע שלה מלא רגש.

כשהיא מסבנת את הזין שלי, הוא מגיב ונעמד, אבל היא מתעלמת ועוברת הלאה עד ששאריות השמן נשטפות מהגוף שלי.

"תצטרך לחפוף את השיער לבד, אני לא יכולה להגיע לשם בלי שרפרף." היא אומרת לי ומחייכת.

אני מתנער מהאנרגיה המהפנטת שלה וחופף את השיער בזריזות בזמן שהיא מסבנת את עצמה. הגוף שלה מבריק מהמים ובועות הסבון, הפטמות הוורודות שלה עומדות ואני רוצה לגעת בה, להרגיש אותה.

"גברתי, אני יכול לקלח אותך?" היא נעצרת ושוקלת את התשובה שלה כמה רגעים, עד שלבסוף היא מוסרת לי את הספוג.

אני מסבן את הגוף שלה באטיות, מתענג על כל קימור. אני רוצה שהיא תהנה, אני רוצה לספק אותה לפחות בדרך הזאת.

אני מעסה את הכתפיים שלה עד שהיא גונחת, עובר לזרועות, לגב.. מסבן את החזה שלה, את הבטן.. ושוב אני על הברכיים.

אני מסבן את הרגליים שלה ועל הדרך מעסה את הירכיים החזקות שלה. הגוף שלה חטוב והשרירים שלה קשים ומעוצבים.

לבסוף אני ממקם את הספוג בין הרגליים שלה ומנקה אותה באטיות. היא מפשקת מעט את הרגליים, מפנה לי מקום ואני מנצל את ההזדמנות להעביר את האצבעות שלי עליה במסווה של ניקיון.

היא לא עוצרת אותי אבל גם לא מדרבנת אותי להמשיך, אני לא מנסה למתוח את הגבול, אני לא מסוגל לנסות אפילו לעקוף את הסמכות שלה כרגע.

אחרי שאני מסיים לסבן את כפות הרגליים שלה, היא מורידה את ראש המקלחת מהמעמד שלו ושוטפת את הגוף שלה בזמן שאני עדיין על הברכיים, צופה בה ברעב נואש.

היא מרטיבה את השיער שלה וחופפת בעצמה, שוטפת את עצמה משאריות סבון ושמפו בהתעלמות מוחלטת מהעיניים האובססיביות שלי.

לבסוף היא מחזירה את הברז למקומו ומסתכלת עליי מלמעלה בציפייה. "אתה רוצה משהו, סאב?"

"גברתי… אני אעשה מה שתרצי…"

"זה לא מה ששאלתי." היא עונה לי ומלטפת את עצמה, מעבירה אצבעות עדינות על הבטן, על הפטמות.

"אני רוצה לטעום אותך, גברתי, אני רוצה את הפה שלי עלייך." אני אומר לה בכנות ונשען עם הידיים על הקיר משני צדדיה, סוגר אותה.

היא מסתכלת עליי בעיניי המכשפה שלה ומחייכת חצי חיוך. "ואתה חושב שמגיע לך לטעום אותי?"

"פאק לא, לא מגיע לי." לא עשיתי שום דבר שיספק אותה הלילה, לא הקשבתי לה, לא השתמשתי במילת הביטחון כשזה היה ברור לכולנו שהייתי צריך. התעקשתי שוב ושוב עד שהיא נתנה לגבר אחר לגרום לה לגמור.

"אז למה שאני אעשה את זה?"

"כי אני מתחנן, גברתי, אני מתחנן בפניך. אני רוצה אותך, תני לי אותך, לפחות לכמה רגעים." אני זורק את המלים הכנות לאוויר בתקווה שהאמת תיתן לי כמה נקודות זכות.

הפה שלי כל כך קרוב אליה, אני מריח אותה, אם רק אוציא מעט את הלשון אני אוכל ללקק אותה סוף סוף. אבל אני לא מעז, אני לא מסוגל לזוז ללא אישורה.

"כן, סאב, תגרום לי לגמור בתוך הפה שלך."

אני תופס אותה עוד לפניי שהיא מסיימת את המשפט, הפה שלי עוטף אותה והלשון חודרת לתוך החור הצר שלה. אין שום דבר עדין בתנועות שלי ונראה שהיא גם לא מעוניינת בעדינות.

אני מלקק אותה ומוצץ את הדגדגן שלה בעוצמה בזמן שהיא מניעה את האגן במהירות ומשפשפת את עצמה על הפנים שלי.

הגניחות והאנחות שלה משגעות אותי, מדרבנות אותי להרים אותה כמה שיותר גבוה, לתת לה את העונג האולטימטיבי.

הקנאה לגלעד, שנישק אותה, שנגע בה, התסכול מחוסר היכולת להתגמש בפניה ולצרוח את מילת הביטחון, כולם מתמזגים ביחד למטרה אחת, לשתות את המיצים שלה עמוק לתוך הגרון שלי.

"תכניס את האצבעות שלך לתוכי, גיא, תזיין אותי." היא אומרת לי בקול רועד וחסר אוויר ואני מיד מבצע.

אני מחדיר שתי אצבעות עמוק לתוך הכוס שלה ובו זמנית מוצץ את הדגדגן עד שהיא מתפוצצת מעליי, מסביבי, לתוכי.

 

סשה

הסשן היה מתוכנן מתחילתו ועד סופו, החדר, האבזרים בתוכו, הצד של גלעד. ידעתי איך גיא יגיב להכל, ידעתי שאני אאלץ לתת לו מילת ביטחון שכבר בחרתי מראש וידעתי שהוא לא ישתמש בה. קיוויתי שאני טועה, אבל ידעתי.

האגו שלו, הרצון שלו לשלוט בהכל, הנטייה הטבעית שלו "להיכנע" דרך כאב ואלימות, כולם מנעו ממנו להיכנע בפניי באמת.

גיא בשליטה מלאה בסשנים שלו, הוא מוביל לענישה, הוא מוביל לכאב שנגרם לו ולבסוף הוא מוביל לסקס. הדומיות שלו אף פעם לא יוצאות מסשן לא מסופקות מינית, הבעיה שהן חושבות שהן יוצאות מסופקות רגשית… הוא חכם וחד, הוא משתמש במניפולציות ובמראה שלו בשביל להוביל.

לא יכולתי לתת לזה לקרות איתי.

אם הייתי באמת רוצה לפגוע בו, הייתי משתמשת בגבר זר, בדום סטרייט בתור דמות שלישית בסשן. אבל לא רציתי לפגוע בו באמת, רק לזעזע אותו.

היה ברור לי שהוא לא יקנא בגלעד שהוא רואה אותי עירומה. ראשית, בגלל שגלעד הומו ולא נמשך לנשים בכלל. שנית, בגלל שהוא סומך עליו בעיניים עצומות ויודע שגלעד לעולם לא יפגע בנו או ינצל אף אחד מאתנו.

הוצאתי אותו מאזור הנוחות שלו עם המגע של גלעד, עם העיסוי ובטח שעם המגע המיני ביניהם. אבל גם כאן, ידעתי שגיא לא יישבר, שאולי הוא יובך, אולי הוא ירגיש מבולבל מההנאה שגבר אחר גורם לו, אבל לבסוף הוא יזרום וייהנה מכל רגע.

הסוד לשליטה בגיא הוא ההנאה של הדומית. סאב אמתי חושב רק על הצרכים של הדום שלו, בדיוק כפי שדום אמתי חושב רק על הצרכים של הסאב שלו.

זו הסיבה שהוא נותן לדומיות סדיסטיות להכאיב לו, זה הסיפוק הנפשי המינימלי שהוא נותן להן ולבסוף, כשהוא ממצה את הסצנה, הוא מביא אותן לאורגזמה.

קיוויתי שכשהוא יראה אותי מאוננת עם הויברטור, הוא יישבר. הוא יבין שאני עומדת לגמור לבד, עם עצמי, ללא שימוש בו כסאב.. קיוויתי, אבל הייתי מוכנה לכל תוצאה.

בבוקר דיברתי עם גלעד ועברנו ביחד על כל התרחישים, בידיעה שאם גיא לא מוסר שליטה, ניקח אותה.

לקחתי ממנו את מטרת העל שלו כסאב, לקחתי את הסיפוק שלי ונתתי אותו כמתנה, לגבר אחר.

הוא צרח את מילת הביטחון שוב ושוב מאחורי הגאג בשלב הזה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

הדבר היחיד שלא תכננתי, זאת האורגזמה שגיא נתן לי עכשיו במקלחת. לא מגיע לו, הוא לא עבד בשביל זה ולא ביקש "רחמים" כשזה היה רלוונטי. אבל לא יכולתי לסרב לו, רציתי אותו כמו שלא רציתי גבר מעולם, אני עדיין רוצה.

אחרי שגמרתי עצרתי אותו ואת זרם המים, התנגבנו והתלבשנו. משכתי אותו לספה שבחדר וכעת אנחנו יושבים ביחד, אני על הברכיים שלו והראש שלו על החזה שלי. הסשן מסתיים.

אני מלטפת את השיער שלו בחופשיות, כל עוד אני יכולה והידיים החזקות שלו סביבי, עוטפות אותי. האופוריה מתחילה להתמסמס והשרירים הרגועים מתחילים להיתפס שוב. החיים האמתיים חודרים לתוך הפנטזיה… בלתי נמנע.

"איך אני אמור להסתכל לגלעד בעיניים?" גיא שואל אותי עם חיוך, מנסה להקל קצת על המתח שעולה.

"אתה תמיד יכול למצוץ לו כאות תודה על האורגזמה." אני עונה לו עם מבט רציני לחלוטין שנמשך כמה שניות בודדות עד שאנחנו מתפקעים מצחוק.

"הוא לא ישכח לי את זה לעולם, הבן זונה. את יודעת שהוא ינצל את זה בשביל להתעלל בי."

"ברור שאני יודעת, בגלל זה בחרתי בו."

אנחנו מחייכים אחד לשני, המבטים שלנו מוצלבים והחדר דומם. נעים לי, נוח לי, עד שגיא משפיל מבט ואני מרגישה אותו מסתגר בחזרה לעצמו, יוצר בינינו מרחק רגשי, חוזר לאזור הנוחות שלו.

"למה בחרת את החדר הזה אם לא תכננת להשתמש במכשירים?" הוא שואל אותי בטון קצת יותר קריר ואני לא יכולה להמשיך לשבת עליו. אני קמה ומתיישבת בצד השני של הספה, עם הפנים אליו.

"בחרתי את החדר מכל מיני סיבות ששמורות במערכת.. אבל לרגע לא תכננתי להכאיב לך. אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שכאב לא עושה לך כלום. אתה לא זר לאלימות, גיא, מהילדות שלך ועד ההווה, אתה מרגיש בנוח איתה, בדיוק כמו כל האחים שלך. אתה יודע איך להגיב, אתה יודע איך להתגונן. האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך."

המלים האחרונות שלי מסיימות את הסשן ואת השיחה, המבט שלו נאטם לחלוטין ואנחנו חוזרים לתפקידים המקוריים שלנו. אני מניחה שגם את זה תכננתי, הרי ידעתי שתהיה שיחה בסוף ולרגע לא שקלתי לשקר לו. משפחת איתן רגילה לאלימות, הם חוו אותה שנים על גבי שנים וכל האחים נשארו מחוברים אליה בצורה זו או אחרת. אבל גיא יותר כולם.

התפקיד שלו בהצלת המשפחה שלו בילדות, היה מרכזי. הוא לקח על עצמו עול כבד, כבד מדי, בייחוד עבור ילד בן שמונה. עם השנים התפקיד הזה הפך למהות שלו, לייעוד שלו.

האביר על הסוס הלבן, הגיבור עם הדם על הידיים. הוא מעולם לא הסתכל לאחור, לא ניתח את מה שהוא עבר ואת כל מה שהפך אותו לגבר שהוא היום.

הוא מעולם לא שאל "למה?"

למה זה קרה? למה הם היו צריכים לסבול את זה? למה הם היו צריכים לגדול בפחד?

למה הגבר היחיד שהוא היה צריך לסמוך עליו מלידה, ליפול עליו, להישען עליו ולהיתמך בו, אכזב אותו?

אני מניחה שאין באמת תשובות לשאלות האלה, אבל האחים שלו לפחות העלו אותן, לפחות חשבו עליהן. דיברו על העבר ונלחמו בשדים שלהם. גיא קיבל את המאורעות כפי שהם, בזרועות פתוחות ואגרופים מונפים.

הוא קיבל את מה שקרה והסיק מסקנות כבדות. אסור לסמוך על אף אחד, אסור לצפות לשום דבר ואסור לאבד שליטה. כי כשמאבדים אותה, דברים רעים קורים, אנשים מתים, אחים נפגעים.

"נשארו לנו חמישה ימים בבית, תנסי לנצל את הימים הבאים למנוחה, המבצע האחרון לא היה פשוט ויש עליך עדיין כמה סימנים כחולים. את הקודקוד הבא לפי הסבב, אנחנו צריכים אותך במיטבך."

אני רוצה לנער אותו, להניף לעברו אגרופים שימחקו את המסכה מהפנים, אבל הסשן הסתיים ואני כבר לא בשליטה. אני לא יודעת אם אי פעם הייתי.

"אני תמיד במיטבי, נשמה. יאללה, בוא נזוז מפה." אני עונה בנימה החברית הרגילה שלנו, משחקת את המשחק, כאילו כלום לא קרה.

 

גיא

יערות הגשם באפריקה, האדמה בוצית והצמחייה מסיבית וצפופה. כעשרים ילדות חטופות נמצאות במחנה שבויים קילומטר מערבה, מוקפות פצצות ואנסים.

מטרת החטיפה, סחר בילדים, בנשק ובסמים. החוטפים, פושעים מקומיים שנמצאים בהתפתחות מתמדת ומטרידה.

הקשר אלינו, הנשק הוברח מאדמות ישראל.

המשימה משולבת עם כוחות צבאיים ממדינות אחרות. בצד שלנו, סשה הקודקוד עם תכנון המבצע והובלת הצוות. גלעד על איסוף מודיעין וכח רגלי ודן עם הדבר האהוב עליו בעולם, פיזור מטעני חבלה. אני משמש כתצפיתן מעל המחנה עם עוד צלפים מצוותים מקבילים.

כל צוות והמטרות שלו: הצלת הבנות, תפיסת החוטפים, חקירות ומודיעין. אנחנו על הנשק והשבתת המחנה בתום המבצע.

אוזניות הקשר עלינו ואנחנו מוכנים לפעולה בדקות הקרובות.

הקול של סשה מהדהד באוזן שלי, "אני במיקום, שלושים מטרות חמות מקיפות את המחנה. עשרה שומרים חמושים סורקים את האזור, המאהל מזרחית למשאית הנשק."

"מזרחית למשאית הנשק?"

"כן, גם אני מופתעת."

דן בקשר, "סשה, אני מאה מטר לשמאלך, מטעני חבלה טמונים סביב המחנה, מוכנים ללחיצת כפתור. המשך פעולה."

"גלעד, אני מחכה לך לשמאלי."

"אני בדרך אליך, המפה לא היתה נכונה, המיקום לא נכון. משהו לא תקין."

הטון המודאג של גלעד משפיע על כולנו, גלעד אף פעם לא מודאג.

היריות מפתיעות אותנו ודוחפות אותנו לפעולה, הצוותים הרגליים עטים על המחנה, מקיפים אותו מכל הכיוונים.

תחושה רעה ממלאת אותי, התזמון, המיקום של משאית הנשק. אני מרגיש בתוכי שהמבצע הזה משתבש ומשהו נורא עומד לקרות.

הצעקות והיריות מחרישות אוזניים ואני לא שומע את הצוות באוזנייה, אני מכוון את הנשק שלי ומחסל מטרות על ימין ועל שמאל.. הם לא מפסיקים להגיע, הם צצים בין העצים, מתחת למשטחי הסוואה באדמה.. זו מלכודת.

התוכניות נזרקות לפח ואנחנו פועלים על אינסטינקטים, מחסלים מטרות, נלחמים, נפצעים. במצב כזה המטרה היא הישרדות, כל אדם נלחם על חייו בתקווה לחסל כמה שיותר אויבים בדרך ולנסות להציל את המשימה.

הלחימה נמשכת נצח, אני לא רואה את הצוות שלי, אין לי מושג מה קורה איתם ואני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג להם עכשיו.

כאב חד מפלח את הרגל שלי, לצערי אני מכיר את הכאב הזה טוב מדי, כדור. זה לא כמו בסרטים, אני לא עף אחורה ולא נופל לאדמה. אני ממשיך לזוז עם הכאב והדימום, ממשיך להילחם על החיים שלי בזמן שזיעה קרה עוטפת אותי.

הקול של דן באוזנייה מחזק אותי, "חלק ברחו במשאיות אבל הצלחנו להשתלט על הרוב. תוך שלוש דקות אני מפעיל את כל המטענים. תעופו מפה!"

אני שומע קודקודים מכל הצוותים צורחים "נסיגה!" בשפות שונות. חייבים לברוח לפני שהמטענים מתפוצצים. מסוקים צבאיים נוחתים באזורים הפתוחים יותר, אנחנו חייבים להגיע לשם.

צוות ההצלה כבר בנסיגה עם הילדות, נותרנו רק אנחנו עדיין במחנה, הצוותים הרגליים, ממשיכים ביריות ובאלימות. המלים של סשה קופצות לי לראש משום מקום. "האלימות לא יכולה להפתיע אותך… או לאכזב אותך." סשה… איפה היא?

"דקה לפיצוץ, איפה אתם?!" דן צורח באוזנייה ואני רץ לכיוון היציאה שקבענו מראש, המאמץ והריצה גורמים לדם לזרום בחופשיות מהרגל שלי ואני מתחיל להרגיש מסוחרר. אני רואה את דן וגלעד מחכים לי ליד מסוק עם דגל ישראל מצויר עליו והראיה שלי מטושטשת. איפה סשה?

המטענים מתפוצצים מאחוריי בדיוק כשהם מושכים אותי לתוך המסוק שכבר מתחיל להתרומם. הרעש נורא והכאב ברגל משתק אותי, אני שלב אחד לפני שוק ואובדן הכרה. "סשה.. איפה סשה?" אני שואל אותם בכוחות האחרונים שלי.

איתן – אמון – פרק ד

סשה

תשע חמישים ואני עומדת בפינה חשוכה במועדון, צופה בגיא ליד הבר, הוא הקדים.

הוא יושב על הכיסא הגבוה, לבוש בג'ינס משופשף ומגפיים חומות, ללא חולצה. הצמיד הלבן שמעיד על היותו סאב, הוא הדבר היחיד שמונע מסאבים אחרים להשתחוות בפניו.

הגב שלו זקוף והמבט מתנשא, הגובה שלו, רוחב הכתפיים, מסת השרירים, ממזערים את הבר העצום.

אנשים נמשכים אליו כמו מגנט, מתיישבים קצת קרוב מדי, חולפים לידו בתקווה למשוך תשומת לב. אין להם מושג מה מסתתר מאחורי העיניים האדישות. הם לא יודעים שהסאב החצוף הוא מכונת מלחמה מיומנת, חייל, מנהיג מלידה.

כל התכונות שאני מעריצה בו, גורמות לרצון לשלוט בו, לכמעט בלתי ניתן לעצירה. אני רוצה להכיר את ההרגשה, לדעת איך זה לשלוט ביצור כל כך עוצמתי.

יש לי ניסיון רב עם כלי נשק עוצמתיים, אני יכולה לתפעל אותם מתוך שינה עם עיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. גיא הוא כלי הנשק הכי קטלני שאי פעם ראיתי ואני רוצה אותו בידיים שלי.

עשר ואני ממשיכה לעמוד, אני לא מתקרבת אליו והוא עדיין לא ראה אותי. הוא לא עונד שעון ועל פניו, נראה שהוא מלא סבלנות. התנוחה שלו סטטית לחלוטין, אין קפיצות רגל עצבניות או מבטים מחפשים, אין תנועות בלתי רצוניות של עודף אדרנלין. הוא מחכה.

"יש סיבה שאת מתעללת באח שלי?" עידן שואל אותי לימיני. לעין הבלתי מזוינת, עידן ואיתמר תאומים זהים, אנשים לא מצליחים להבדיל ביניהם. אבל מי שבאמת לוקח את הזמן לבחון אותם, ללמוד אותם, יכול להבדיל ביניהם בהרף עין.

ההליכה שלהם, אפילו הסימטריה בפנים, מבחינתי אין מקום לטעויות ואחרי שנים של חברות, מספיק לי גם לשמוע משפט אחד על רקע מוזיקה רועשת.

"אפילו לא התחלתי, עידן." אני עונה לו בחיוך ואנחנו מתחבקים לשלום.

"הוא יושב שם מתשע, לא זז מילימטר." הוא עונה לי עם מבט משועשע וטון תואם.

"מאיפה לך שהוא מחכה לי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא צוחק בקול שמושך אלינו כמה מבטים.

כולם יודעים שהוא מחכה לך סשה, את יודעת ששמועות מתפשטות כאן כמו אש בשדה קוצים."

"באמת? ומה השמועות אומרות?"

"שעוד דומית תמימה חושבת שהיא תצליח לשבור את גיא." הוא עונה לי ברצינות ובוחן את התגובה שלי.

"ומה אתה חושב?" אני שואלת אותו בכנות וברצון אמתי לדעת. הדעה שלו חשובה לי, כדום וכאחיו הגדול של מושא האובססיה שלי.

"אני חושב שאם תחליטי באמת לקחת אותו לידיים שלך, אז את היחידה שמסוגלת לשבור אותו. הבסיס שלך כבר יותר טוב משל כל הדומיות כאן, הוא סומך עליך בעיניים עצומות, הוא יודע שהעניין שלך בו נטול אינטרסים מזויפים. בנוסף, את מכירה אותו, את יודעת לזהות את השקרים ואת המשחק."

"אתה רוצה שאני אשבור אותו? אולי עדיף לתת לו להמשיך עם העמדת הפנים, שיישאר באזור הבטוח שלו. הוא לוקח מספיק סיכונים בחיים האמתיים, כאן הוא בשליטה מלאה על התוצאות, אין הפתעות.. נוח לו."

"שנינו יודעים שאזור בטוח הוא מקום מאוד נחמד ונעים, אבל שום דבר לא צומח שם. דווקא בחיים האמתיים הוא כל הזמן בתוך משחק והצגה. רק אלוהים יודע מה אתם עושים בכל המשימות שלכם, בפני מה אתם ניצבים ומה אתם נאלצים לעשות. אולי דווקא זה מה שהוא צריך בשביל להרגיש חופשי, בשביל לשחרר את העול שיושב עליו."

האהבה של האחים האלה אחד לשני גורמת לי לצביטה בלב. גיא, גלעד ודן הם האחים היחידים שאי פעם היו לי. אבל האהבה בינינו לעולם לא תהיה חסרת תנאים ואלמותית כמו בקשר דם.

"אתה אח טוב." אני אומרת לו ומחבקת אותו שוב.

"הוא אח טוב." הוא עונה לי עם חיוך עדין שהופך במהירה לזדוני. "עכשיו בואי נשגע אותו קצת."

הוא לוקח את היד שלי בידו, משלב את האצבעות שלנו ומושך אותי לכיוון הבר.

גיא קולט אותנו ממרחק ונעמד, המבט שלו דבוק לידיים השלובות שלנו והחזות האדישה נעלמת כליל. הנשימות שלו מואצות, החזה מתנפח והורידים הבולטים בגופו מודגשים יותר. הוא נראה מוכן לפעולה, על סף צעד כלשהו שאני עדיין לא מפענחת, אבל כמו שזה הגיע, ככה זה חולף והמסכה חוזרת.

עידן צודק, אני מכירה את גיא מספיק טוב בשביל לזהות את כל קשת הרגשות שחלפה על פניו כרגע, אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לנצל את זה. עידן לוחץ לי מעט את היד בשביל לסמן לי שגם הוא שם לב לתגובה הראשונית, האינסטינקטיבית של אח שלו.

אנחנו מתיישבים על הכיסאות שליד גיא וממשיכים בשיחתנו, לא מכירים בנוכחות שלו עדיין, בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל סאב אחר במועדון.

הוא עומד לצדי בציפייה וגלים של עצבים מוקרנים מהגוף שלו. אני החברה הכי טובה שלו ואני יושבת עם אח שלו במרחק כמה סנטימטרים בודדים ואנחנו מתעלמים ממנו. ההיררכיה ברורה, אנחנו דומים והוא סאב. אנחנו נפנה אליו כשזה יתאים לנו, אסור לנו לתת לרגשות לערפל את המקצועיות שלנו, בדיוק כמו במבצע צבאי.

אנחנו מדברים על הכל ועל כלום. על שני ועל הפרויקט החדש שלה עם מקלט לנשים מוכות, על ההריונות של עדן והדר, על סלון היופי המתרחב של אלינה. הזמן חולף ועוד דומים מצטרפים אלינו, צוחקים אתנו ומשתפים בחוויות מהסצנות האחרונות שלהם, מדי פעם מישהו מהם מסתכל על גיא בסקרנות, מנסה לשאול אותי במבט ללא מלים 'מה קורה פה?' ואני מסמנת עם הראש 'לא עכשיו.'

הוא נשאר לצדי, זקוף ודומם, למרות שחוסר הנוחות שלו ניכר למי שבאמת יודע לזהות את זה.

לבסוף, לאחר כשעה של לוחמה פסיכולוגית, עידן נפרד ממני עם נשיקה עדינה על הלחי והפניית גב לאחיו. אנחנו נשארים לבד.

אני מסתובבת אליו באטיות מחושבת וצופה בו עם הרמת גבה ומבט מלא משמעות.

השריר בלסת שלו קופץ בזמן שהוא מרכין ראש ויורד לברכיים מולי. אני מלטפת את השיער שלו והוא נשען עליי ומשחרר נשימה עצורה.

התנוחה זהה לאתמול, רק שהפעם הוא לא מנשק אותי, לא זז ולא מנסה לתמרן אותי.

אני מלטפת את הפנים שלו ברוך ועם אצבע מתחת לסנטר, מרימה את המבט שלו אליי.

"אתה שלי, סאב?"

"כן, גברתי." הוא עונה לי במהירות.

"עדיין לא, אבל אתה תהיה." אני עונה לו, קמה ומתחילה ללכת, הוא קם מהרצפה באלגנטיות והולך אחריי בצייתנות. אני לא מסתובבת, לא בודקת את ההתקדמות שלו, אני מרגישה אותו.

למרות שלא הייתי בטוחה שהוא יגיע הלילה, תכננתי את הסשן עד לפרט האחרון. הדום תמיד חייב להיות מוכן להכל, להוביל, לשלוט, לגונן ולדאוג. האחריות עצומה והמפתח הוא בתשומת לב לפרטים.

חדר העינויים שמור עבורי ושלט הפרטיות תלוי על הדלת, לרגע לא שקלתי לצרף קהל למשוואה. אין לגיא בעיה עם צופים, אבל זה רק בגלל שעד היום הוא העלה הצגות. אני מאמינה שבסשן אמתי, הוא יעדיף פרטיות.. יחסית.

גם החדר נבחר במחשבה תחילה, חדר העינויים מיועד לדומים סדיסטים וסאבים מזוכיסטים במיוחד. משתתף שנכנס לתוכו מצפה לרמות גבוהות של אלימות וכאב, דברים שגיא רגיל אליהם.

זו אחת ההטעיות שלי הערב, אני לא מאמינה שגיא באמת צריך את הכאב כדי ליהנות, האלימות היא פשוט חלק גדול מהחיים שלו, היא מרכיב בלתי נפרד ונוח לו איתה. הוא יודע איך להגיב לכאב, הוא יודע איך להתמודד איתו.

העינויים היחידים שיהיו כאן הערב, יהיו רגשיים בלבד ולא פיזיים.. יחסית.

אנחנו נכנסים לחדר בדממה ואני נעצרת במרכז, בין כל מכשירי העינויים, הכלים והרהיטים. הביטחון חזר אליו, הוא מכיר את החדר טוב, כמעט כל דומית הביאה אותו לכאן וכל אחת מהן סיימה את הסשן על הגב.

אני מושכת אליי כיסא ומתיישבת עליו בנוחות, משלבת רגליים ומניחה עליהן את הידיים שלי בהמתנה.

גיא מסתכל עליי בבלבול, הוא ממתין להנחיה ואני ממתינה לאורח הכבוד.

"גברתי…." הוא מתחיל בשאלה כשהדלת נפתחת מאחוריו וגלעד נכנס.

 

גיא

שעה של המתנה לבד ליד הבר ועוד שעה של צפייה מהצד בזמן שסשה ועידן התעלמו ממני, הפכו אותי לפקעת עצבים.

תכננתי להגיע כמה דקות לפני עשר, אבל הייתי על קוצים מהבוקר ובשמונה כבר לא הצלחתי להתאפק, התארגנתי ויצאתי לדרך.

כשהם התקרבו אליי ליד הבר עם ידיים שלובות, כמעט איבדתי שליטה. הכעס והקנאה הרעילו אותי, רציתי להעיף את עידן ממנה, לשבור את היד שלו, למחוק את החיוך המתנשא מהפנים שלו.

נטרתי לו על החופשיות, על הקלילות בה הוא התהלך לצדה ועל התפקידים המנוגדים שלנו בעולם הבדס"מ. היא לובשת הערב שמלת מיני שחורה צמודה עם נעלי עקב גבוהות ועידן בבגדים השחורים הקבועים.. הם נראו כמו זוג מלכותי.

באיזו זכות הוא נוגע בה? באיזו זכות הוא מוביל את הדומית שלי במועדון כאילו שהיא שלו?

תחושת הרכושנות היתה זרה לי, אבל האלימות לא. רציתי להכאיב לו, להכאיב לה. אמנם השתלטתי מהר על פרץ הרגשות, אבל אני יודע ששניהם שמו לב. הם מכירים אותי טוב מדי.

כשראיתי שהיא מובילה אותי לחדר העינויים, מעט מהביטחון הקבוע שלי חזר אליי. אבל התלוותה אליו גם אכזבה לא ברורה… אולי ציפיתי ממנה ליותר.

כשהיא התיישבה על הכיסא בדממה במרכז החדר, חוסר הביטחון חזר. המבט שלה היה מלא ציפייה והגוף שלה היה דרוך. הייתי צריך לדעת שהיא לא תלך באותה הדרך כמו כל הדומיות לפניה.

כשגלעד נכנס לחדר, הבנתי שאני נמצא בתוך סשן כבר מעל לשעתיים. סשן שהיא הרכיבה במיומנות ויסודיות. ההמתנה, ההתעלמות, עידן, חדר העינויים ועכשיו הוא. עוד חלק בפאזל שאנחנו מרכיבים, עוד מרכיב מהעולם האמתי שמתמזג עם עולם הבדס"מ. עוד גבול שהיא מותחת, פורצת.

אני יכול להודות כעת בלב שלם, שלראשונה בחיי הבוגרים, אין לי מושג בפני מה אני ניצב.

"מהי מילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי בקרירות.

"אין לי מילת ביטחון, גברתי." אני עונה את התשובה הקבועה.

"זה טיפשי וחסר אחריות, אם לא תבחר מילה, אני אבחר אותה בשבילך." היא עונה לי בכעס.

"את מוזמנת לבחור אותה, גברתי, אני לעולם לא אשתמש בה." אני אומר בביטחון רעוע.

אני מצפה לתגובה חצי שנונה וצפויה על "never say never" אבל היא רק מסתכלת עליי בכעס.

"מילת הביטחון שלך היא 'רחמים', אני מצפה ממך להשתמש בה בכובד ראש." אני לא עונה והיא לא מחכה לתגובה שלי, המבט שלה מופנה לגלגל החמישי בחדר.

"מאסטר גלעד, תודה שהצטרפת אלינו הערב." רק שלא תבקש ממני לפנות אליו ככה, רק שלא תבקש….

"גיא, אני מצפה מהסאב שלי להיות מנומס לאורחים, תראה למאסטר גלעד את הכבוד שהוא ראוי לו."

פאק פאק

אני מסתובב לגלעד ברגליים כבדות ושנאה בעיניים שאני אפילו לא מנסה להסתיר. "מאסטר גלעד, ברוך הבא, זה כבוד להיות בסשן איתך."

החיוך שלו מלא במשמעות, העיניים שאני מכיר כל כך טוב, קרות אליי, בוחנות אותי כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

גלעד סדיסט, בחיים האישיים ובפעולות מבצעיות. הוא אחראי על מודיעין, איסוף מידע, חקירות וכמובן, עינויים. אין סוד שהוא לא הצליח להוציא, אין סוכן כפול שהוא לא הצליח לשבור. הוא מומחה לשפות, ביניהן שפת גוף.

סשה ידעה במי להשתמש ואני לא מופתע שהוא הסכים להשתתף, לא בגלל המשיכה שלו לגברים, אלא בגלל החיבה שלו למשחקים פסיכולוגיים.

"פעם הבאה שתפנה אליי במחוות כבוד, סאב, אני מבטיח לך שתתכוון לזה."

לצערי, אני מאמין לו.

מה התפקיד שלו הערב? עד כמה היא מתכוונת להשתמש בו בסשן הזה? אמנם העולם המיני שלנו מאוד פתוח והייתי בלא מעט אורגיות עם נשים וגברים, אבל מעולם לא הייתי עם גבר אחד על אחד, מעולם לא נגעתי בגבר בצורה מינית ברורה ומובהקת.

בתוך היוהרה שלי, אף פעם לא בחרתי מילת ביטחון ולא הבהרתי את הגבולות שלי עם אף דומית. ידעתי שאף אחת מהן לא תבחן אותי באמת, שכולן ינסו לשבור אותי עם כאב. סשה דרשה מילת ביטחון, אבל היא לא אמרה כלום על גבולות ומשתתפים נוספים.

"גברתי, אני יכול לשאול שאלה?"

"אם היא קשורה איכשהו למאסטר גלעד, אז לא." ובכך היא סותמת לי את הפה יותר טוב מכל מחסום פיזי.

"גלעד, אודה לעזרתך בהפשטת הסאב שלי, אני עייפה הערב ואשמח לנוח מעט ולצפות מהצד."

"בשמחה." הוא עונה לה ומתקרב אליי, נעמד לצדי ומתכופף אל מול המפשעה שלי. למרות חוסר הנוחות שלי, הזין שלי מגיב אוטומטית לטון של סשה ומהחיוך של גלעד, אני בטוח שהוא לא מפספס את זה. הוא מתחיל מהמגפיים שלי, חולץ אותן אחת אחת ואחריהן עובר לגרביים.

כשהוא תופס את הג'ינס שלי, כל השרירים שלי מתכווצים ואני לוקח נשימה עמוקה. הוא פותח את הכפתור היחיד בזריזות ומוריד את הרוכסן במיומנות גברית מעל הזקפה שלי. אין דרך להימנע מהמגע והוא גם לא מנסה. האצבעות שלו משתפשפות עליי עם התנועה של הרוכסן ועוברת בי צמרמורת בלתי נשלטת.

"את בטוחה שהסאב שלך לא דו מיני?" גלעד שואל את סשה כשהוא מוריד ממני את הג'ינס ומניח אותו בזהירות על הרצפה.

"אל תפתח ציפיות." היא עונה לו, משועשעת.

הידיים שלו חוזרות אליי, תופסות את צדי התחתונים ומפשילות אותם. זאת לא הפעם הראשונה שאני עירום ליד גלעד, התקלחנו במלתחות משותפות אין ספור פעמים. אבל זאת הפעם הראשונה שאני מולו עם זקפה, במרחק של סנטימטרים מהפנים שלו.

לשמחתי הוא לא מתעכב וברגע שהתחתונים מונחים על הג'ינס, הוא קם ונעמד שוב לצדי.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי.

"לא, גברתי." אם היא חושבת שהעירום שלי מול גלעד ישבור אותי, היא טועה.

"אז נמשיך. גלעד, תסגור את הקולר השחור העבה על הצוואר שלו בבקשה, לאחר מכן תכופף אותו לברכיים ותקשור אותו מהקולר לשתי הלולאות שעל הרצפה."

גלעד ניגש לשולחן האביזרים ליד הקיר ובוחר בקולר שחור עבה שנסגר עם אבזם של חגורה. בשני צדי הקולר יש לולאות מתכת, מהן תלויות רצועות עור.

הוא סוגר את הקולר סביב הצוואר שלי, מספיק חזק בשביל לשלוט בנשימה שלי, אבל לא ברמה של סיכון ונעמד מאחוריי, צמוד.

אנחנו כמעט באותו הגובה וכשהוא עומד מאחוריי, אני מרגיש את הזקפה שלו על התחת שלי. פאק. אני לא יודע איך להגיב. חלק ממני רוצה להירתע ממנו, אבל חלק אחר תוהה מה הסיבה? המגע שלו לא דוחה אותי, הקרבה שלו לא מפריעה לי. אני שוקל להירתע רק בגלל נורמות חברתיות שאין להן מקום בחדר הזה.

הוא תופס את המותניים שלי בחוזקה, מכופף את הברכיים שלו במהירות ובכך מפעיל לחץ על הברכיים האחוריות שלי וגורם להן להתקפל. אני נופל לרצפה והוא מותח את רצועות העור שמחוברות לקולר שלי, לשתי לולאות שממוקמות מצדדיי על הרצפה.

הידיים שלי לא קשורות ובמידה ואני ארצה להשתחרר, אני רק צריך לפתוח את הקולר.

"עכשיו תאזוק את הידיים שלו באזיקיי מתכת, מאחורי הגב."

בשלב הזה אני לא שולט בתגובה שלי והמבט שלי מופנה אליה במהירות, אני לא מנסה להסתיר את החשש שלי, את חוסר הביטחון בסיטואציה. אני לא בטוח שהייתי מצליח גם אם הייתי מנסה.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" היא שואלת אותי שוב והפעם אני מתמהמה עם התשובה.

אנחנו מסתכלים אחד על השנייה והמחשבות מתרוצצות בראש שלי. היא לא מאיצה בי, לא מדברת, נותנת לי להחליט. המבט שלה סגור ואני לא מצליח לזהות את הכוונה שלה, את הציפייה שלה ממני.

"לא, גברתי." אני עונה בקול חלש ובאותו הרגע גלעד מותח את הידיים שלי מאחוריי גבי ואוזק אותן.

אני מרכין ראש ועוצם עיניים, לוקח נשימות עמוקות ומרגיע את הדופק שלי. אני חייב לשמור על השליטה, אני חייב לחזור לעצמי, לאיפוק שאני כל כך מיומן בו.

"סאב ללא מילת ביטחון וללא גבולות, איך זכיתי בפרס הזה?" סשה שואלת את גלעד בטון נוטף סרקזם.

"אני יכולה לעשות לך מה שאני רוצה, סאב?" היא שואלת אותי ומסתכלת לי ישירות לתוך העיניים.

"כן, גברתי." אני עונה הפעם ללא היסוס, הנשימות עוזרות, אני חוזר לשליטה. היא לא יכולה לשבור אותי.

"אין שום דבר שאני אעשה שתתנגד לו?"

"לא, גברתי, אני שלך ואת יכולה לעשות איתי כל שעולה על רוחך."

התשובה שלי מכעיסה אותה, אני רואה את זה במבט שלה, בשפתיים הקפוצות.

"בסדר גמור, גלעד תמרח את הסאב שלי בשמן בבקשה, את כולו." זעה קרה פורצת בכל הגוף שלי, הדופק שלי עולה ותחושות התחלתיות של פאניקה חולפות בי.

בזמן שגלעד לוקח בקבוק של שמן תינוקות משולחן האביזרים, סשה גם קמה לאותו השולחן וחוזרת עם ויברטור. פאק, היא מתכוונת להחדיר אותו לתוכי? אני יכול לעמוד בזה? עדיף ויברטור ולא הזין של גלעד… פאק…

גלעד מתחיל מהכתפיים שלי, מעסה אותן בעוצמה המושלמת. הידיים החלקות שלו עוברות על הצוואר שלי, מתחת לקולר ומעליו, עד הלסת.

עוד כמה לחיצות על הכתפיים והוא יורד לזרועות הקשורות. מעסה, מלטף, מרגיע.

העיניים שלי על סשה והויברטור, אני עוקב אחרי כל תנועה שלה, מחכה לצעד הבא, חושש ממנו, מצפה לו.

להפתעתי היא נשענת מעט אחורה על הכיסא ומפשקת רגליים. המחזה שנגלה בפניי מעמיד לי את הזין אפילו יותר ממה שהיה עד לרגע זה.

היא לא לובשת תחתונים והכוס הורוד שלה חלק לחלוטין ומבריק מהנוזלים שלה. השילוב של המראה שלה והמגע המשומן של גלעד, מביאים אותי לרמות חדשות של חרמנות.

היא מפעילה את הרטט של הויברטור ומכוונת אותו לדגדגן שלה, מעבירה אותו על עצמה בתנועות מעגליות, מרטיבה אותו.

"תכניסי אותו, סשה, הסאב שלך לא יתנגד.. שום דבר לא מפריע לו." גלעד אומר לה ליד האוזן שלי ומוריד את הידיים שלו נמוך יותר, לגב התחתון שלי.. ואז יותר נמוך.

העובדה שהוא רואה ככה את סשה לא עושה לי כלום, אני לא מקנא ולא מתעצבן, אני יודע שהוא מעריך את היופי שלה אבל הוא לא נמשך אליה.

סשה מתחילה להחדיר לעצמה את הויבטור ומסתכלת עליי. היא מלקקת את השפתיים שלה והעיניים שלה מתגלגלות אחורה שהיא מכניסה את הויבטור עד הסוף בדחיפה אחת.

היא מוציאה ומכניסה אותו שוב ושוב, התנועות שלה חזקות ומכוונות מטרה, היא רוצה לגמור.

הגניחות שלה ממלאות את החדר באותו הזמן ששתי אצבעות של גלעד ממלאות אותי.

"פאק!" אני קורא בקול ללא שליטה. בגלל הזריזות שלו והשמן שעל הידיים, לא הספקתי להתנגד, להילחץ והאצבעות שלו חדרו לתוך פי הטבעת שלי.

"אתה צריך 'רחמים'?" סשה גונחת לעברי בזמן שהויברטור מפמפם בתוכה באותו קצב עם האצבעות של גלעד.

אני רוצה להגיד לה 'כן', אני רוצה להגיד לה שאני לא מסוגל להמשיך ושזה גדול עליי, שאני לא רוצה עוד משתתפים בסשנים שלנו ואני לא רוצה שהיא תמלא את עצמה עם חתיכת סיליקון מזדיינת!

אבל אני לא אומר את זה, אני מסרב לומר את זה! אני לא אשבר.

"לא, גברתי." אני עונה לה בקול עמוק ממאמץ.

היא מהנהנת בראשה לגלעד, סימן שברור שהם סיכמו מראש, סימן שאני חושש ממנו.

היד שלו נסגרת סביב הזין שלי והוא משפשף אותי במהירות, עושה לי ביד במיומנות שרק גבר יודע. יד אחת שלו משפשפת אותי בזמן שהשנייה חודרת לתוכי שוב ושוב.

מולי סשה מאוננת עם הויברטור וזה חזק ממני, אני לא יכול יותר. אני גומר בצעקה גדולה, זרמים של הזרע שלי נשפכים על הרצפה והאקסטזה חסרת גבולות.

האורגזמה נמשכת עוד ועוד וגלעד לא עוצר לרגע, הוא ממשיך בתנועות שלו, סוחט ממני כל תגובה אפשרית עד שאני כמעט מתמוטט.

לבסוף, הידיים של גלעד עוזבות אותי ולפני שאני שם לב הוא מכניס גאג לתוך הפה שלי וקושר אותו מאחוריי הראש שלי.

"תזכור שלא ביקשת 'רחמים' כשהיתה לך הזדמנות." הוא אומר באוזן שלי וניגש לסשה שעדיין לא גמרה.

המשפט שלו בשילוב הגאג מעוררים בי בעתה, אני לא יכול לדבר ואני קשור לרצפה עם ידיים אזוקות.

הוא רוכן מעל הכיסא שלה, תופס את השיער שלה ומנשק אותה. עם היד השנייה שלו הוא תופס את הויבטור ומזיין אותה בכח. הלשונות שלהם מתערבבים והיא מתפתלת על הכיסא מהנאה.

אני צורח סביב הגאג, צועק 'רחמים' בצורה לא ברורה והם ממשיכים בשלהם. זה העונש שלי, היא ידעה איך להכאיב לי מהרגע הראשון, איך לקחת ממני את השליטה. לא בכאב, לא באלימות. היא לוקחת ממני את ההנאה שלה, את הסיפוק שלה ומוסרת אותם למישהו אחר.

היא גומרת בצעקות עונג שמחרישות את האוזניים שלי ואני עוצם את העיניים בניסיון נואש להתנתק מהסיטואציה. אני שונא אותה, אני שונא אותו, אני שונא את עידן ואת העולם המזדיין הזה.

הדקות חולפות והחדר דומם חוץ מהנשימות שלי. אני פוקח את העיניים ורואה את גלעד יוצא מהחדר, סשה מתקרבת אליי באטיות ויורדת לברכיים מולי.

היא פותחת את הגאג ומוציאה אותו מהפה שלי, מנגבת את הרוק שלי על השמלה שלה. לאחר מכן היא פותחת את האזיקים שלי, מעסה את הזרועות שלי בעדינות ולבסוף, מסירה את הקולר.

המבט שלה מלא רגש שהמוח המעורפל שלי לא קולט כרגע, היא מלטפת אותי ומנשקת אותי במצח.

אני נשען קדימה על החזה שלה ועוטף אותה לחיבוק מותש. "רחמים, גברתי, רחמים."

איתן – אמון – פרק ג

סשה

המבט ההמום של גיא לא זז מהפנים שלי, אני עוברת על חוק לא כתוב, אני שוברת הסכמה הדדית של שלוש שנים.

שניות של בלבול דו צדדי נראות כמו נצח. מה אני עושה? למה יצאתי מהצללים? למה אני עומדת מולו ובוהה בו? מה אני מצפה שיקרה?

המבטים שלנו לא זזים, ממוגנטים אחד לשני, עשרות האנשים סביבנו הופכים לרעש רקע, מתמזגים עם התפאורה והרהיטים. אני רואה רק אותו ואת המבט המפוחד שלו. כן, מפוחד, הוא לא יודע איך להתמודד איתי בסיטואציה הזאת.

ההלם שלי מעצמי מתפוגג והדומית שבתוכי נכנסת לפעולה. אני לא מתכננת את זה, אני לא עובדת על זה. זאת מי שאני.

המבט שלי הופך נחוש, הפה הפעור מעט נאטם והשפתיים מתכווצות בכעס. כל מה שאני רואה מולי כרגע זה סאב לא ממושמע, לא ישר, ששולט בדומית הנוכחית שלו, שולט בסצנה.

החוצפה שלו מרתיחה אותי ואני נותנת לו לראות את זה.

כתגובה טבעית לחוסר שביעות הרצון שלי, המבט שלו משתנה גם. העיניים המופתעות מאבדות מהבלבול שלהן, מתרכזות בי, בתווי הפנים שלי, בתנועות הגוף שלי. אנחנו מחוברים בחוט בלתי נראה, מתקשרים ללא מלים.

להפתעתי והפתעת כל הנוכחים, הוא משפיל את מבטו ומרכין ראש, הסימן האולטימטיבי לכניעה וכבוד.

ריקי, הדומית שלו מסתכלת על חילופי המבטים בינינו, מנסה להבין את הסיטואציה.

"סשה, לא ידעתי שהוא שלך." היא אומרת לי בהרמת גבה. ריקי היא אחת הדומיות הוותיקות והידועות באזור וכבודה במקומו מונח. אני לא אתן לה לחשוב שנעשה כאן איזשהו תרגיל מאחורי הגב שלה, או שאני משתמשת בסאב שלי בתור משחק מקדים, תוך כדי הונאת דומיות אחרות.

"הוא לא שלי, הוא לא הרוויח את זה. אני מתנצלת על ההתפרצות לסצנה, ריקי, זה לא יקרה שוב."

למשמע המלים שלי האגרופים של גיא מתכווצים, הכאבתי לו כשאמרתי שהוא לא שלי וזה היה מכוון. משהו דוחף אותי לזעזע אותו, להוציא ממנו תגובה אמתית, לשבור אותו. אם כבר אני חוצה גבולות הלילה, אז אני אלך עם זה עד כמה שניתן.

"את מוזמנת להצטרף אלינו." ריקי מציעה לי עם מבט סדיסטי. אולי היא חושבת שעם תגבורת היא תצליח לשלוט בו, אין לה מושג עם מי יש לה עסק.

"לא, תודה. אני לא מעוניינת." אני אומרת בקול מנותק ובוחנת את התגובות הפיזיות שלו. השרירים שלו נעים וקופצים, האגרופים מתכווצים שוב ושוב, אבל הוא לא מרים אליי מבט. הראש נשאר בתנוחת כניעה לא אופיינית לו.

"תיהנו." אני אומרת לה ויוצאת מהחדר הדומם, נראה שהקהל מהופנט להצגה הקטנה שהם קיבלו.

אני הולכת במהירות, חולפת בין החדרים והמסדרונות מבלי להסתכל מה קורה סביבי. אני מתיישבת ליד הבר ומזמינה בקבוק מים. זאת הפעם הראשונה שאני מקללת את החוקים ב"מפלט", צ'ייסר וויסקי היה עוזר לי עכשיו. אבל יואב, הבעלים, לא מאפשר מכירת אלכוהול, כדי להגן על המשתתפים ולמנוע תקריות של אובדן שליטה שיכולות לסכן סאבים.

אני יושבת בדממה מעל לחצי שעה, מחכה לו. כמו כל הדברים בינינו, גם העימות בלתי נמנע. אני מכירה את גיא כמו שאני מכירה את עצמי, הוא יחפש אותי בתום הסצנה עם ריקי. הוא ישאל שאלות שאין לי עליהן תשובות. הוא יכעס עליי ובצדק. אני לא יודעת מה עובר עליי הלילה.

אני רק יודעת שמשהו בחוסר הכנות שלו הכעיס אותי מעבר לרגיל, המגננות הקבועות שלו, ההצגה, קראו לי, משכו אותי לפעולה.

השפלת המבט שלו ברגע האמת, כשהרשיתי לעצמי להראות לו שאני מאוכזבת מההתנהגות שלו, הרטיבה אותי. אני מרגישה את הרטיבות עד עכשיו, ספוגה בתחרה שבין הרגליים שלי. דווקא הלילה בחרתי לוותר על הלבשה תחתונה.

אני מרגישה אותו עוד לפני שאני רואה אותו, הנוכחות שלו, האנרגיה העוצמתית שלו עוטפת אותי כשהוא נעמד מאחוריי.

"סשה." הוא קורא לי בקול עמוק מהרגיל, הוא עומד מאחוריי ולא נוגע בי, לא מתיישב לצדי. יחסי הכוחות בינינו לא ברורים כרגע, אני לא מרגישה שזה החבר הכי טוב שלי, שזה העמית שלי.

אנחנו לא סשה וגיא, הוא סאב ואני דומית.

"סשה." הוא אומר שוב ואני לא מסתובבת אליו, למרות שאני כל כך רוצה. אני רוצה להסתובב ולהתנצל, להבטיח לו שזה לא יקרה שוב ולהסביר לו שאין לי מושג מה עבר עליי! אבל אני לא עושה את זה. אני לוגמת מהמים שלי ומתעלמת ממנו. אותו הדחף ששלט בי בחדר השחור, ממשיך לשלוט בי.

הוא מתקרב אליי עוד, אני מרגישה את חום הגוף שלו בגב שלי, אני שומעת את הנשימות שלו למרות שאין בזה הגיון, המוזיקה רועשת מדי.

הוא עומד מאחוריי ולמרות שכיסא הבר שאני יושבת עליו גבוה, הוא עדיין גבוה ממני לפחות בראש. הוא מסתכל עליי מלמעלה אבל אני לא מרגישה קטנה, אני לא מרגישה חלשה.

הוא סאב ואני דומית.

השניות חולפות והופכות לדקות, אנחנו לא זזים, לא מדברים, אנחנו מומחים בשקט. יש לנו שנים של ניסיון בהמתנה סטטית, בצפייה ולמידה של האויב, בחוסר פעולה עד לרגע המדויק שיכריע אם נהיה בצד המנצח או המפסיד.

אמנם גיא הוא לא האויב שלי, אבל אנחנו בעיצומה של מלחמה שקטה.

כל עצב, וריד ונים בגוף שלי מכוונים אליו, הוא עומד מאחוריי ואני מרגישה אותו בתוכי. בתוך הראש שלי, בתוך הנשמה שלי ובתוך הגוף שלי.

אין בינינו אף נקודת מגע, אבל הרטיבות ממשיכה לנזול מתוכי כאילו שאנחנו באמצע אקט מיני.

אין עליי שעון, לא שהייתי מעיזה להרים עכשיו את היד ולבחון את השעה, אבל לפי תחושת הבטן והניסיון שלי, אנחנו נמצאים באותה תנוחה כבר מעל לעשר דקות. אני תוהה כמה זמן זה יימשך, הקרב הזה, קרב שאני לא מתכוונת להפסיד בו.

אני בטוחה שמתחוללת בתוכו כרגע מלחמה פנימית, הדחף לנער אותי, להוציא ממני תשובות ולנסות לחזור לקרקע בטוחה. לעומת הדחף השורשי יותר, הדחף הראשוני שיש לכל סאב אמתי, למסור שליטה.

עשר דקות נוספות חולפות בשתיקה רועמת, עד שהוא עושה את הצעד הראשון.

הוא יורד לברכיים מאחוריי, מחזיק את רגליי הכיסא שלי בשתי ידיים חזקות ומרכין את הראש. משעין את המצח שלו על הגב התחתון שלי בתנוחת כניעה.

ההקלה כל כך עצומה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות ואני לוקחת כמה נשימות עמוקות בשביל לא להתפרק, לא להישבר ולחבק אותו דווקא ברגע הזה.

כשאני מרגישה מספיק בשליטה, אני מסתובבת בכיסא ונעצרת מולו. הוא זז אחורה בזמן שהסתובבתי אליו, אבל ברגע שנעצרתי, הוא החזיר את הידיים לרגליי הכיסא בשני צדדיי והניח את הראש שלו על הברכיים שלי.

היצור החזק והעוצמתי הזה, הלוחם, האלים, הרוצח, עם הכתפיים העצומות והשרירים המאיימים, על הברכיים מולי.

אני מרימה את הידיים ומניחה אותן על הראש שלו, מלטפת את השיער שלו בתנועות עדינות של נחמה.

הוא קובר את הפנים שלו עמוק יותר בין הרגליים שלי, נושם אותי, מריח את התגובה של הגוף שלי לכניעה שלו.

הוא זז באטיות, מעביר את הזיפים שלו על העור החשוף שלי מבעד לתחרה, מנשק את הירכיים הפנימיות שלי ומכוון את השפתיים שלו גבוה יותר.

אני נותנת לו להמשיך כמה רגעים, נותנת לו להגיע למטרה. אני מפשקת מעט את הרגליים והוא מנשק אותי. נותן נשיקה רטובה ושואבת לכוס שלי ואני רוצה לתת לו להמשיך, אני רוצה לגמור בתוך הפה שלו, כאן על הבר, מול עשרות זוגות העיניים הסקרניות.

אבל השליטה שלי חזקה משלו, אני יודעת מה הוא מנסה לעשות. הוא מנסה לשלוט שוב, להוביל אותי כמו שהוא הוביל אין ספור דומיות לפניי. עם מחוות כבוד והורמונים משתוללים.

הוא מפחד ממה שקורה בינינו, הוא מפחד מהתגובה שלו, אז הוא מנסה לבלבל אותי, להחזיר לעצמו את הביטחון. הוא ממעיט בערכי.

האצבעות העדינות שלי הופכות לחזקות ומכאיבות כשאני מושכת את הראש שלו אחורה מהשיער.

"אני נתתי לך אישור לנשק אותי, סאב?" אני שואלת אותו בקול קר ומתנשא.

האישונים שלו מתרחבים והכעס שלו מוחשי. אני תוהה אם הוא שונא אותי כרגע כמו שזה נראה.

"שאלתי שאלה, סאב, אני נתתי לך אישור בכלל לגעת בי?"

הורידים בצוואר שלו בולטים בעקבות האיפוק והאיסור לגעת בי. אני רואה את המבט המחושב שלו, הוא מנסח חירטוטים בראש, חושב איך להרגיע אותי ולהשיג את המטרה שלו. אני מכירה אותו טוב מדי.

"אני מתנצל, גברתי, לא התכוונתי לפגוע בכבודך. רציתי לענג אותך, לספק אותך, להוכיח לך עד כמה אני רוצה להיות העבד שלך הלילה."

שמעתי את המשפטים הללו בעבר, בכל הפעמים שהצצתי לסשנים שלו עם דומיות אחרות. עצם העובדה שהוא משתמש באותן השטויות עליי, מכעיסה ומאכזבת אותי יותר מהכל.

"אתה מזלזל באינטליגנציה של כל הדומיות ב'מפלט' ולצערי עד היום עשית את זה בהצלחה מרובה. אל תחזור על אותה טעות איתי, אל תשכח לרגע שאני מכירה אותך יותר טוב מכל אדם אחר בעולם הזה, גיא. אתה ספר פתוח עבורי ואם יש לך ביצים למסור לי שליטה בכנות, אני אשמח לשחק איתך. אבל זאת הפעם האחרונה שאתה דוחף לי את הבולשיט הזה ואתה בטח שלא ממחזר איתי משפטים. אני ברורה?"

הוא נרתע לאחור כאילו סטרתי לו, הכעס שלי וכנראה גם היכולת שלי לראות מעבר להצגה, מפתיעים אותו והוא נעמד על הרגליים מולי.

"סשה…." הוא מתחיל אבל אני לא נותנת לו להמשיך, אני לא יכולה לתת לו הזדמנות הלילה. אם אני באמת רוצה לשלוט בו, לנסות להיות הדומית של החבר הכי טוב שלי, אז אני צריכה ללכת עד הסוף. בלי רחמים.

"אכזבת אותי, כל סאב אחר במועדון הזה יכול לענג ולספק אותי. עזוב, יש לי ויברטורים שמענגים אותי יותר טוב מרוב הגברים שאני מכירה ולא מבלבלים לי במוח. אתה לא יכול להונות אותי כמו שעשית עם אחרות, אני לא מעוניינת בהצגה ואני לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.

אם אתה רוצה סשן עם דומית חזקה שלא תספוג ממך בולשיט, אתה מוזמן לחכות לי כאן מחר בעשר בלילה. אם נוח לך עם העמדת פנים ומשחק ילדים, אז לך לבזבז את הזמן למישהי אחרת. לא חסרים כאן סאבים שייתנו לי את מה שאני צריכה."

הוא מסתכל עליי בהלם, בדיוק כפי שהתחלנו את הסאגה הזאת. הוא לא עונה לי, אני רואה שהוא לא יודע איך להגיב. אני בטוחה שהוא מתלבט עם עצמו אם הוא בכלל רוצה לנסות ללכת עם זה עד הסוף, או שהוא מעדיף להמשיך באותה שיטת הפעולה עד היום.

"מחר, עשר, תחכה לי כאן על הבר. איחור של דקה וההצעה שלי מבוטלת."

אני לא טורחת להבהיר את הרצינות שלי עם מבט מכוון או מגע כלשהו, אני מפנה לו גב והולכת מבלי להביט לאחור.

 

גיא

המים הרותחים שורפים אותי, אני רגיל למקלחות קרות שנמשכות דקות בודדות. אבל אני עומד מתחת לזרם הרותח כבר עשרים דקות, מהרגע שנכנסתי הביתה עם ראש מלא מחשבות וזקפה מטורפת.

אני משפשף את הזין שלי במהירות ובכח, מנסה לגרום לאורגזמה להגיע כמה שיותר מהר. אני בטוח שסשה לא היתה נוגעת בי ככה, הידיים שלה עדינות ורכות. זו בדיוק הסיבה שאני ברוטאלי עם עצמי, אני לא רוצה לדמיין אותה נוגעת בי, אני לא רוצה לראות את הפנים שלה כשאני גומר.

אני חייב להפריד בינה לבין החרמנות המטורפת ששולטת בי. אני לא רוצה לזיין את סשה, אני לא רוצה להיות בתוכה, אני לא רוצה ללקק אותה ולאכול אותה… פאק… די! אני לא רוצה להיכנע לה, אני לא רוצה להשתחוות בפניה… אני לא רוצה שהיא תכאיב לי, תשלוט בי…

הזרע נשפך ממני בזרמים חזקים ומהירים וברגעים הקצרים האלה של חוסר שליטה מוחלט, אני רואה את הפנים שלה. אני מדמיין אותה מתחתיי בזמן שאני מפמפם לתוכה שוב ושוב. מזיין אותה בכח בזמן שהיא צורחת שהיא לא רוצה אף סאב אחר. שאף אחד לא יכול לספק אותה כמו שאני מספק אותה.

כוס אמק.

אני מניח את המצח שלי על חלון המקלחון הקר ונושם במהירות, מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר לריאות שלי. אני מרגיש שאני עומד להיחנק, האורגזמה היתה כל כך חזקה שלרגע ראיתי נקודות שחורות… והכל בגללה.

אני לא מבין מה קרה הלילה ואיך הגענו בכלל למצב הזה.

אנחנו חברים לצוות כבר שלוש שנים. שלוש שנים בהם אנחנו יודעים שאני סאב ושהיא דומית ואנחנו יודעים שלעולם לא נשלב בין העולמות שלנו.

הסיכון גדול מדי, מעבר לחברות בינינו, מעבר לכימיה של הקבוצה, אנחנו נסכן את החיים שלנו.

רגע אחד של איבוד שליטה, של רגש לא מרוסן באמצע משימה ומישהו יכול למות.

אסור לנו לערבב בין החיים האישיים שלנו לעבודה, אסור לנו. אז התרחקנו אחד מהשני עד כמה שאפשר בין קירות "המפלט".

אני מודה שהסקרנות גברה עליי בכמה מקרים וצפיתי בסצנות שלה עם סאבים אחרים. תמיד הסתתרתי מאחורי צופים נוספים ונצמדתי לצללים, שלא תדע שאני שם. שלא תראה אותי.

אבל צפיתי בה… ורציתי אותה. פאק רציתי אותה לעצמי, רציתי לשחק איתה, להזדיין איתה, להקשיב לה.

אבל הנאמנות שלי למשימה, למטרה, תמיד עצרה אותי.

אני יודע שגם היא צפתה בי כמה פעמים, היא פחות טובה בהסוואה ממני וקלטתי אותה בקהל. היא נשארה מאחור, אף פעם לא התקרבה מדי ובטח שלא התערבה כמו הלילה.

אבל היא צפתה, בדיוק כמוני ולא העיזה להתקרב.

אני לא יודע מה השתנה הלילה, למה הפעם? מה גרם לה לפעול?

הריח שלה, ברגעים הבודדים שהיא נתנה לי לטעום אותה, שיכר אותי. שכחתי מהכל, מהתפקידים שלנו, מהסיכון, מהקהל סביבנו. רציתי לקבור את הפנים שלי בין הרגליים שלה ולשתות את המיץ שלה.

אני מודה שרציתי לבלבל אותה כמו שהיא בלבלה אותי, רציתי להוציא אותה מאיזון. כעסתי עליה, על התגובות שהיא הוציאה ממני. כעסתי על המלים שלה… "הוא לא שלי… אני לא מעוניינת…"

רציתי להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי, אבל היא קלטה אותי בשניות. היא קלטה אותי והיא לא נתנה לי להמשיך במשחק.

מחר בעשר. זאת תהיה טעות להגיע, זאת תהיה טעות לערבב בין העולמות, לחצות את הגבולות הברורים שהצבנו לעצמנו בשנים שאנחנו מכירים.

זאת תהיה טעות ואני מספיק כן עם עצמי בשביל להודות בזה שאני מתכוון לעשות את הטעות הזאת, למרות שהמחיר יהיה כבד.