איתן – כאב יפהפה – פרק ו

איתמר

"מה מילת הביטחון שלך?"

אני שואל את אלינה כשאנחנו עדיין מתנשפים מהאורגזמות המשותפות. אני אתן לה כמה דקות להתאושש ובינתיים אתחיל כבר לתכנן את הסשן.

אני ממהר, אני יודע. זה לא הזמן הנכון, לא פתרנו כלום, יש כל כך הרבה משקעים מהעבר, אבל אני מרגיש עמוק בפנים שדווקא זה מה שיכול לחבר בינינו.

דווקא העולם המשותף שלנו שמצריך כל כך הרבה אמון, יכול לשבור בינינו את הקרח ואולי ליצור בסיס נקי יותר למשהו חדש.

"אדום." היא עונה לי בקול רגוע.

"אדום? ציפיתי למשהו יותר מקורי."

"אני לא מחפשת להיות מקורית, אני מי שאני וזה הצבע האהוב עליי.. אז אדום." היא עונה לי וקמה מהמיטה לכיוון המקלחת.

השיער שלה היה רטוב כשהגעתי והמחשבה שהיא נכנסת להתקלח עכשיו שוב בשביל לשטוף אותי מהגוף שלה, מרגישה כמו אגרוף בבטן.

אני קם ונכנס אחריה, היא עומדת מול המראה בדממה, השיער שלה אסוף גבוה והיא לא זזה, לא מסתובבת אליי.

אני נעמד מאחוריה ומסתכל על ההשתקפות שלנו. היא קטנה, נמוכה והעור שלה כמעט לבן, בייחוד לעומת צבע העור השחום שלי, היא כמו בובת פורצלן. העיניים שלה ענקיות וכחולות והשיער שלה שחור. היא מגיעה לי לחזה, אני עומד מאחוריה ואני גבוה ממנה בראש.

למרות שהשנים השפיעו על שנינו ופער של שבע שנים הוא כבר לא קריטי, עדיין, ההבדלים בינינו ניכרים לעין. היא נראית עדינה ושברירית ואני נראה כמו מתאגרף מקצועי.

"מה את רוצה, אלינה? מה את רוצה שיקרה עכשיו?" מעולם לא שאלתי אותה את זה, היא היתה כל כך צעירה כשהיינו ביחד שמעולם לא נתתי לה הזדמנות להביע את עצמה באמת. הובלתי אותה, הובלתי את שנינו לאן שאני רציתי ולרגע לא עצרתי לחשוב מה היא רוצה.

היא מסתכלת עליי דרך המראה והיא נראית אבודה, היא נראית כמו אותה ילדה בת שמונה עשרה שגנבה את הלב שלי ולקחה בעלות על המחשבות והרגשות שלי. אני רוצה לחבק אותה, להבטיח לה שאני לא הולך לשום מקום, אבל יש לי הרגשה שזה לא מה שהיא צריכה כרגע.

"אני לא יודעת, אני לא מסוגלת לחשוב קדימה."

"את רוצה שאני אלך?" תגידי לא.

"לא."

"למה קמת? למה נכנסת למקלחת?" אני שואל את השאלה שמטרידה אותי יותר מהכל.

"אני חושבת שפשוט רציתי כמה רגעים לבד, לעכל את מה שקורה בינינו, את המציאות. מקלחת נראתה לי כמו הפתרון הכי הגיוני." ההקלה מידית, הידיעה שהיא לא ברחה לכאן בשביל לשטוף אותי ממנה מרגיעה את הלחץ בחזה.

הקול שלה חלש והיא נראית עייפה, מותשת, המחשבות על סשן מתנדפות ואני משנה את התוכניות.

אני מסתובב למקלחון ופותח את זרם המים, מחכה שהם יתחממו ומושך את אלינה פנימה. היא הולכת אחרי ללא התנגדות ודווקא ההתנהגות הזאת מדאיגה אותי.

אני מכוון את הזרם עליה ומתחיל לקלח אותה בעדינות ובאטיות, אני מסבן אותה עם כפות הידיים שלי, עובר על כל פיסת עור חשופה ומתענג על המגע שלה, מתענג על האפשרות להרגיש אותה שוב.

אני מעסה את הכתפיים שלה, את הזרועות, את הגב והיא נושמת עמוק, נרגעת.

אני מוסיף עוד סבון ומעביר יד בין הרגליים שלה, מלטף את השפתיים התחתונות שלה ומכניס לתוכה אצבע בעדינות, מסובב אותה, מפעיל לחץ על הדפנות, קצת יותר עמוק, יותר, עד שהיא גונחת ונשענת אחורה על הקיר.

העור הלבן שלה הופך לאדמדם ואני מהופנט מהסומק שעולה במהירות מהחזה ללחיים. השפתיים שלה לחות ונפוחות ואני רוצה לנשק אותה, לנשוך אותה, אבל אני עוצר את עצמי. זה לא בשבילי עכשיו, זה בשבילה, אני רוצה לעשות לה טוב, להרגיע אותה, לטפל בה כמו שלא טיפלתי בעבר.

אני מוציא את האצבע מתוכה ומקיף את הדגדגן שלה באטיות, הסבון מתערבב עם המיץ שלה והיא מתחילה לנוע עם התנועות שלי, להזיז את האגן שלה בתנועות מעגליות.

הגוף שלי מגיב אליה היום כמו שהוא הגיב תמיד, אין לי דרך להסתיר את המשיכה שלי, היא תמיד תהיה היחידה עבורי. האחת שמרימה אותי הכי גבוה ומרסקת אותי הכי נמוך. השליטה תמיד תהיה בידיים שלה, היא יכולה לעשות בי מה שהיא רוצה ואני תמיד אחזור לעוד.

אני משחרר את הדגדגן שלה ומכוון את האצבע שלי למטה, חולף על פני הפתח שלה וממשיך אחורה לפי הטבעת. אני מפעיל לחץ קל ומשחרר, חוזר לעוד כמה נגיעות עדינות ועוזב. משגע אותה פיזית כמו שהיא משגעת אותי נפשית מהרגע שהחזה שלה גדל והיא למדה מה זה חזיית פוש-אפ.

אני מכניס שוב את האצבע לתוך הכוס הרטוב שלה, מוציא אותה ומכניס אותה לפי הטבעת. היא גונחת בקול ותופסת את הזרועות שלי, מחדירה את הציפורניים הארוכות שלה לתוך העור שלי, שורטת אותי והאיפוק האדיר הופך למלחמת התשה.

אני יורד לברכיים מולה ומפשק את הרגליים הארוכות שלה, מוסיף עוד אצבע, מרחיב אותה והיא משתגעת מהתחושה, היא גונחת ומייללת, זזה על האצבעות שלי, משתמשת בהן לסיפוק האישי שלה ואני עבד לרגליה.

אני מרים את אחת הרגליים שלה על הכתף שלי ומוצץ את הדגדגן שלה, מלקק אותו ונושך אותו בזמן שהאצבעות שלי נכנסות ויוצאות מתוכה במרץ.

אני רוצה להיות בתוכה בכל דרך אפשרית, אני רוצה להרגיש אותה בכל מקום, האובססיה הישנה והמוכרת מרימה שוב את הראש ואני אפילו לא מזייף התנגדות. אני שלה, בגוף ובנפש.

 

אלינה

איתמר מנסה להרוג אותי, אין דרך אחרת לתאר את זה, הוא הורג את ההתנגדויות שלי, את המגננות והפחדים. משתלט על חוסר הביטחון, על חוסר האמון ועל הנשמה שלי.

האצבעות שלו בתוכי והתחושה מטריפה, זה כואב, זה שורף אבל יותר מהכל זה מחרמן. הוא מרחיב אותי, מותח אותי, ממלא אותי ובו זמנית מלקק ומנשק אותי. השילוב של כל התחושות מביא אותי במהירות לאורגזמה נוספת. הצעקות שלי ממלאות את חלל החדר ודוחפות את איתמר למצוץ אותי חזק יותר.

אני צועקת את השם שלו ותחושת שחרור עוטפת אותי, תחושת אופוריה מדהימה. אני מוצאת את עצמי בידיים שלו, הוא עוטף אותי במגבת ונושא אותי בחזרה למיטה. העיניים שלי עצומות, העפעפיים כל כך כבדים שאני אפילו לא מנסה להרים אותם.

איתמר מנגב אותי ומתחיל לעסות את השרירים שלי עם קרם, אני כמעט נרדמת כשהוא הופך אותי לשכיבה על הבטן. הוא מתיישב עליי והזין שלו משתפשף בין הלחיים של הישבן שלי ואני לא מתאפקת, אני מתחילה לזוז שוב, להגביר את החיכוך. לא משנה כמה פעמים אני גומרת וכמה אני עייפה, הוא מצליח להדליק אותי שוב.

הוא עושה לי מסאז' בגב וממשיך להשתפשף עליי, אני רוצה אותו שוב, אני רוצה אותו בתוכי, ממלא אותי עד כאב.

פתאום חום הגוף שלו עוזב אותי ואני רוצה להסתובב ולקרוא לו בחזרה כשאני מרגישה את הלשון שלו על פי הטבעת שלי, אלוהים ישמור, למה זה מרגיש כל כך טוב? למה זה מדליק אותי כל כך?

"איתמר, אני לא יכולה להתמודד עם זה." אני אומרת לו בחוסר אונים מוחלט, אני נוטפת, נוזלת על המצעים שלי מהמגע של הלשון שלו במקום שרוב האנשים מחשיבים לטאבו.

הלשון נעלמת ושתי אצבעות מחליפות אותה, נכנסות לתוכי שוב ואני צועקת, מופתעת מתחושת הלחץ, שלוש אצבעות, לא שתיים. אההה אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה.

האצבעות יוצאות מתוכי והלשון חוזרת ואני עומדת לגמור. "איתמר, אני צריכה אותך בתוכי, אני צריכה אותך."

האצבעות שוב מחליפות את הלשון, הוא משגע אותי. "אני לא מזיין אותך שוב הלילה, אלינה, אני רוצה לענג אותך, אני רוצה לעשות לך טוב, אני רוצה שתביני שכל מה שחשוב לי זה לטפל בך. הצרכים שלך מעל להכל."

"זה הצורך שלי, איתמר, זה מה שאני צריכה ורוצה יותר מהכל, אני רוצה שתזיין אותי ותגאל אותי מהייסורים שלי. אתה משגע אותי!"

"פאק פאק פאק אל תגידי את זה, הבטחתי לעצמי כשהיינו במקלחת שהמשך הלילה הזה הוא רק בשבילך, שאני אעשה לך טוב ותלכי לישון. את מותשת יפה שלי."

"היית צריך לחשוב על זה לפני שהפכת את הגוף שלי לפצצה מתקתקת, לפני שהכנסת את הלשון שלך לתוכי. אני צריכה את זה איתמר, תזיין אותי.

בבקשה, אדוני, תזיין אותי."

אמרתי את המילה הנכונה, "אדוני", הוא נעצר עצירה מוחלטת והאווירה בחדר משתנה. אני נעצרת גם, למרות שהאצבעות שלו עדיין בתוכי, אני לא מסוגלת לזוז עד שאני אקבל את ההוראה.

הוא משעין את הראש שלו על הראש שלי בדממה, מריח את השיער שלי, את הצוואר ומתחיל להזיז את האצבעות שוב, הפעם בעדינות.

"תחזרי שוב על מילת הביטחון שלך, סאבית."

 

איתמר

היא קראה לי "אדוני", היא יודעת בדיוק מה היא עושה והמילה היתה מתוזמנת. שוב הנחתי הנחות ולא התחשבתי בה, חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון בכך שאני אספק לה עוד כמה אורגזמות ולאחר מכן אשכיב אותה לישון, כשבפועל, מה שהיא רצתה והייתה צריכה יותר מהכל, זה סשן.

"אדום, אדוני."

"את צריכה שאני אזיין אותך, סאבית?"

"כן, אדוני."

"איפה את רוצה אותי? בכוס הספוג שלך או בתחת הצר שמוחץ את האצבעות שלי?"

דממה, היא חושבת, שוקלת את המלים שלה. לפי הזרימה שלה עד עכשיו אני מבין שיש לה ניסיון עם סקס אנאלי אבל אין לנו ניסיון משותף בנושא הזה. פשוט מאוד, מעולם לא הספקנו.

"בתחת, אדוני, אני צריכה אותך שם, אם זה מה שאתה רוצה." תשובה מושלמת.

"אני רוצה הכל, אני רוצה להיות בתוכך בכל דרך אפשרית, אני רוצה שתשכחי מה זה להיות ריקה ממני, אני רוצה שתרגישי אותי בתוכך בכל שעות היממה."

אני מושיט יד לשידה שליד המיטה שלה, כבר הצצתי מקודם וראיתי שם צעצועים וחומר סיכה.

"זה בשבילי, סאבית? חשבת עליי כשאבזרת את השידה הזאת?"

"כן, אדוני." התשובה שלה מספקת אותי יותר מהכל, הכנות המוחלטת שנדרשת ומצופה בעולם הבדס"מ לא משאירה מקום להצגות וספקות. השאלות ברורות והתשובות עוד יותר.

"אני שמח."

אני מתמרח בחומר סיכה ומכוון את הזין שלי לפי הטבעת שלה. "אני רוצה שתנשמי עמוק ותשחררי את השרירים שלך, אל תתנגדי לי."

אני מתחיל לחדור לתוכה באטיות ובעדינות, מפחד לפגוע בה, לעשות נזק. ככל שאני נכנס עמוק יותר היא גונחת ומתפתלת מתחתיי.

"את אוהבת את זה, סאבית? את אוהבת להרגיש אותי בתוך הגוף שלך?"

"יותר מהכל, אדוני."

"גם אני, מתוקה שלי, המראה של הזין שלי חודר לתוכך, מרחיב אותך, משגע אותי. אני מתאפק לא לגמור, זה מה שאת עושה לי, זאת ההשפעה שלך עליי. אני מתאפק כמו ילד בן שש עשרה כי הבאת אותי לקצה."

היא גונחת בייאוש. "אדוני, בבקשה תפסיק לרחם עליי, תפסיק עם העדינות, אני יודעת מי אתה, אני צריכה את מי שאתה באמת."

פאקקק היא יודעת מי אני יותר מכולם, היא צודקת.

אני חודר לתוכה בכח, עד הסוף והיא צורחת. אני לא נותן לה להסתגל לתחושה ולכאב, אני מזיין אותה חזק ומהר כמו שהיא מצפה ממני, כמו שהיא צריכה ממני.

החדר מתמלא ברעש הסטירות שהגוף שלנו יוצר בכל פעם שאני נכנס לתוכה בעוצמה, הקולות שלה והמראה שלה מתחתי מכניסים אותי לשיגעון, אני אוהב את האישה הזאת יותר מהכל, אין תחושה בעולם שמשתווה לזה.

אני מזיין אותה עוד ועוד עד שאני מרגיש את הסוף מתקרב. "תגעי בעצמך, סאבית, תשפשפי לעצמך את הדגדגן בזמן שאני מזיין אותך, עד שתגמרי."

היא לא מהססת לרגע ושולחת במהירות את האצבעות שלה לפעולה, אני מרגיש את זה ברגע שהיא מתחילה לאונן מתחתיי, היא מתכווצת סביב הזין שלי עוד ואני מתחנן לכח לעצור את עצמי ולתת לה לגמור ראשונה.

האורגזמה שלה מגיעה בתוך כמה רגעים בודדים ואני ממשיך לזיין אותה בכח עד הצעקה האחרונה שלה. כשהיא נרגעת אני יוצא מתוכה ומתיישב מאחוריה על הברכיים.

"תפשקי את הלחיים שלך בשבילי, סאבית, אני רוצה לראות את מה ששייך לי."

היא מרימה את התחת שלה מעט ועם הידיים מפשקת את עצמה כך שהיא חשופה מולי לחלוטין, ללא בושה וללא מסיכות.

אני משפשף את הזין שלי במהירות עד שזרמים חזקים וחמים של זרע יוצאים מתוכו ואני מכוון אותם ישירות עליה, בין הרגליים שלה, על הפתחים של הגוף שלה. המעשה פרימיטיבי וברברי, אני לחלוטין מסמן את הטריטוריה שלי ואני לרגע לא מרגיש אשם על זה. זה מי שאני וזאת מי שהיא, אנחנו צריכים את זה.

"את שלי, סאבית. את לא תברחי ממני שוב. אני לא אתן לך ללכת, אני ארדוף אחריך עד סוף העולם, את מבינה את מה שאני אומר לך? אני רוצה שתזכרי את המלים שלי ותפנימי את האמת המוחלטת שמאחוריהן, אני לעולם לא אתן לך לעזוב אותי שוב. האם אני ברור?"

"אתה ברור, אדוני."

 

אלינה

אני מתעוררת מהקולות בסלון שלי, קולות של גברים. לרגע אחד קצר פניקה משתלטת עליי, עד שאני מזהה את הקולות, איתמר ועידן, תאומי האופל.

אני קמה בשקט מהמיטה ונכנסת להתקלח, הגוף שלי כואב והשרירים שלי תפוסים. בערך כעבור חצי שעה אני אוזרת אומץ ונכנסת לסלון רעננה ורגועה יחסית. שני פרצופים זהים פונים אליי ואני מגחכת לעצמי על חוסר הצדק בעולם, כאילו שפרצוף אחד מושלם לא היה מספיק, יש שניים זהים בשביל לשגע את המין הנשי.

"בוקר טוב תאומים." אני קוראת להם כמו שקראתי להם בדרך כלל בעבר.

שניהם מחייכים ואיתמר ניגש אליי ותופס אותי לנשיקת בוקר טוב לוהטת ולגמרי לא במקום.

"בסדר אח גדול, סימנת טריטוריה, אתה יכול להפסיק לשאוב את הפנים שלה." עידן צוחק אחרי דקה ארוכה של משחקי לשון עם איתמר וממשיך לשבת בנינוחות על אחד הכיסאות בפינת האוכל שלי.

"הוא גדול ממך רק בשלוש דקות." אני אומרת עם חיוך כשאיתמר משחרר אותי וניגשת לעידן לחיבוק קצר ונשיקה על הלחי.

"כן, אבל אני גדול יותר במה שבאמת חשוב." הוא אומר וקורץ לי.

להפתעתי אני באמת משועשעת מהדיאלוג שלנו ואני מוזגת לעצמי כוס קפה עם חיוך.

"אז, יש סיבה שאתה פה ביום שבת על הבוקר?" אני שואלת את עידן בישירות, אני מניחה שהם לא מתכננים שלישייה כמה שעות בודדות אחרי הלילה הראשון שלי עם איתמר.

"היו לי כמה עדכונים לאחי, אז ניצלתי את ההזדמנות לבדוק איך את נראית על הבוקר." הוא אומר לי באותו טון מפלרטט.

"ו..? מרוצה ממה שאתה רואה?" אני מפלרטטת בחזרה ואיתמר מגלגל עיניים לכיווננו.

"תירגעו ילדים, תשמרו את המשחקים האלה ל"מפלט". עידן, תודה על העדכון, אתה מוזמן לעוף לי מהעיניים." איתמר אומר חצי בצחוק וחצי ברצינות מהולה בקנאה שמפתיעה לדעתי אפילו אותו.

"המסר הועבר." עידן אומר לו וניגש אליי לחיבוק נוסף, הוא מסתכל עליי כמה רגעים, מעביר את המבט הבוחן שלו על הגוף שלי והפטמות שלי מזדקרות ללא שליטה. חיוך מלא בידיעה מתפרש על הפנים הסקסיות שלו ואני יודעת שאני אדומה ממבוכה. "פעם הבאה, סאבית." הוא אומר לי ויוצא מהדירה עם הליכה מלאה בביטחון.

המבט שלי קופץ לאיתמר שנשען על הקיר עם כוס קפה ביד ומסתכל עליי בדממה. כמובן שהוא ראה את התגובה שלי לפלירטוט של עידן ואין לי מושג איך הוא מרגיש לגבי זה.

"אז מה היה כל כך חשוב שעידן הגיע לכאן על הבוקר?" אני שואלת אותו בתקווה לדחות את השיחה הבלתי נמנעת למועד יותר מאוחר.

"סתם משהו שאנחנו עובדים עליו, נושא רגיש שביקשתי לקבל עליו עדכונים פנים מול פנים."

"אוקיי.."

"אלינה, למה התכוונת אתמול כשאמרת ששנינו מוגנים? כששאלתי אותך אם את על גלולות."

השאלה תופסת אותי בהפתעה מוחלטת ואני מרגישה חולשה בברכיים.

"אני לא רוצה לדבר על זה כרגע, איתמר."

"אני הבטחתי לך משהו הלילה, הבטחתי לך שאני לעולם לא אתן לך ללכת ממני שוב ואני מתכוון לקיים את ההבטחה הזאת, אבל אני צריך בתמורה את הכנות שלך. אני לא חי באיזשהו סרט שהכל בסדר בינינו רק כי העברנו ביחד לילה ראשון. אני יודע שהכל עוד לפנינו, אני יודע שיש עוד טינה ומשקעים, מצד שנינו. אבל אני בפנים, אני כל כולי איתך ואני צריך לדעת שזה הדדי, שלפחות תנסי לתת לנו בסיס חזק וישר.

אז אני מבקש ממך להסביר לי למה התכוונת."

 

אלינה, גיל שמונה עשרה

"הכאב לא עובר, שני, הם אמרו שזאת פרוצדורה לא מסובכת ושאני אמורה לצאת עוד היום הביתה אבל הכאב רק מתגבר. אני לא מבינה מה קורה." אני אומרת לשני בפחד ולוחצת על לחצן הקריאה לאחות.

אחרי כמה רגעים הרופא נכנס לחדר שלי ולפי המבט שלו אני מבינה שמשהו מאוד לא בסדר.

"אלינה, מה שלומך?" הוא שואל אותי בחיוך מהוסס.

"פשוט תגיד לי מה קרה, דוקטור, ברור לי שמשהו לא תקין."

"את רוצה אולי להתקשר לאימא שלך? למישהו מבוגר שיהיה לצדך?"

"לא, מי שרציתי שיהיה כאן, נמצא כאן. אני מעל גיל שמונה עשרה כפי שאתה יודע טוב מאוד ואני מבקשת ממך להתחיל לדבר." הוא מהנהן עם הראש פעם אחת ומרים ערימה של מסמכים.

"היה סיבוך במהלך הניתוח, אלינה, כנראה שרופא הנשים שלך לא ראה באולטרסאונד שהיית בהריון עם תאומים. התאומים לא היו זהים, אחד העוברים היה בשק שנמצא מחוץ לרחם, בחצוצרה ליתר דיוק והיא נקרעה, גילינו את זה רק במהלך הניתוח ונאלצנו לבצע כריתת חרום."

"מה זה אומר? אני לא מבינה מה זה אומר." אני אומרת לו על סף היסטריה ושני תופסת את היד שלי בכח.

"זה אומר שהסבירות שתיכנסי להריון טבעי בעתיד היא אפסית."

 

אלינה, הווה

"אז אתה מבין עכשיו למה התכוונתי?" אני שואלת את איתמר עם פנים אדומות ורטובות. "אנחנו מוגנים, כי אני לא יכולה להיכנס יותר להריון."

איתן – כאב יפהפה – פרק ה

אלינה, לפני חצי שנה.

הצמיגים ברכב שלי מפונצ'רים, שוב. עלי כותרת אדומים מפוזרים בכניסה לדירה שלי ואני לא מצליחה לשלוט בדחף להקיא.

הפחד משתלט עליי ואני מספיקה רק להתכופף מעל אחד העציצים ולרוקן לתוכו את תוכן הקיבה שלי.

לא שוב, אלוהים לא שוב.

הכרתי את רון בגיל עשרים ושבע ובהתחלה הכל היה נראה מושלם, לא בדיוק מושלם, אבל נוח ובטוח.

הוא היה מהנדס תוכנה בחברה שעבדתי בה בזמנו, בחור נאה, בן גילי, ביישן ומנומס. הוא היה ההפך הגמור מאיתמר וזה מה שמשך אותי יותר מהכל.

יצאנו כמה חודשים בודדים עד שהפערים בינינו היו בלתי ניתנים לגישור והבנתי שאני לא יכולה ולא צריכה להתפשר על בן הזוג שלי רק בשביל לא לחשוב על העבר. נפרדתי ממנו והוא לא קיבל את זה בצורה יפה, בלשון המעטה.

בהתחלה הוא חיזר אחריי במרץ, שלח לי פרחים, המון פרחים, ורדים אדומים. הפתיע אותי במשרד על בסיס יומי עם מתנות ובקשות להזדמנות נוספת.

אבל אחרי כמה שבועות שסירבתי לו, הפרצוף האמתי שלו התגלה וההטרדות החלו.

שיחות טלפון ממספר חסוי, ללא מלים, רק נשימות כבדות. "הפתעות" מחוץ לדירה שלי כמו עלי כותרת אדומים מרוסקים. שריטות על צד הרכב שהפכו מהר מאוד לצמיגים קרועים, מראות מנופצות ועוד.

לא נתתי לפחד להשתלט עליי, התקנתי מצלמות בכל מקום ותפסתי אותו על חם. העברתי את ההקלטות למשטרה, הוא הואשם בהשחתת רכוש, שילם לי קצת כסף והוצאתי נגדו צו הרחקה.

הוא לא פוטר ממקום העבודה וכמובן שהוא דאג לספר לכולם על היחסים בינינו, רק עם טוויסטים בעלילה שגרמו לי להיראות כמו כלבה נקמנית שמעלילה עליו עלילות שווא. התפטרתי לפני שהיחס כלפיי החמיר ועברתי לאשקלון.

אני עובדת כבר שנתיים בסלון יופי מוכר בעיר, יצרתי חברויות חדשות, אפילו יצאתי לכמה דייטים והיה נראה שמצאתי את המקום שלי, שסוף סוף יש לי קצת שקט… עד עכשיו.

אין לי ספק לגבי המשמעות של עלי הכותרת והצמיגים שלי, זה בטח שלא צירוף מקרים. רון מצא אותי ואני לא יודעת אם צו הרחקה יעצור אותו הפעם.

 

איתמר

"רון מאיר" זה השם של הסטוקר של אלינה, זה לקח יותר זמן מהצפוי אבל בסוף איש הקשר שלי הצליח להוציא את הפרטים שלו.

הם יצאו ביחד כמה חודשים וכשהיא נפרדה ממנו הוא איבד את זה לגמרי. הטריד אותה, השחית את הרכוש שלה והתעלל בה נפשית.

אני רוצה לרצוח אותו, אני רוצה לגרום לו לשלם על המעשים שלו אבל יש בעיה אחת, הוא נעלם.

שנתיים אחרי צו ההרחקה הראשון היא הוציאה צו הרחקה שני ותוך כמה ימים עזבה את העיר וחזרה לכאן, הוא נעלם ואני לא מצליח לקבל יותר פרטים על המקרה השני.

המחשבות שלי מתרוצצות, אני דואג לה, אני מנסה להבין מה היא עברה בשנים האלה, אני מנסה לגלות מה באמת קרה עם הרון הזה והדרך הכי פשוטה היא לשאול אותה, אבל היא שונאת אותי עכשיו וקשה לי להאמין שהיא תנדב מידע.

"מה גילית?" עידן שואל אותי בארוחת הצהריים.

"גיליתי את השם שלו אבל יש יותר מדי קצוות פתוחים, אם המקרה השני היה כמו הראשון אז היא לא היתה חוזרת הביתה. היא הבהירה לי שזה הדבר האחרון שהיא רצתה אז אני מאמין שקרה משהו נוסף ורציני יותר שהפחיד אותה וגרם לה לחזור למקורות."

"אז אנחנו צריכים לברר מה קרה בדיוק, אם הבן זונה הזה פגע בה, אנחנו צריכים לטפל בו." אני לא יודע אם זה בגלל שאנחנו אחים או בגלל שאנחנו אחים תאומים, אבל תמיד היינו ככה, בעיה של אחד מאתנו הפכה לבעיה של שנינו. מטרה של אחד מאתנו היא המטרה של שנינו ונעשה הכל בשביל לעזור אחד לשני.

"אני לא מוצא אותו, אחרי צו ההרחקה השני הוא נעלם מעל פני השטח. חשבתי שאולי הוא מת אבל אין תעודת פטירה על שמו."

"אם כך, צריך לפנות לגיא בנושא, אין בן אדם שהוא לא יכול למצוא."

"כן, אין ברירה, פשוט לא רציתי לערב אותו." אני אומר בכנות. הקריירה הצבאית של גיא מסווגת ומלאה בסודות, אבל שמענו מספיק בשביל לדעת שיש לו את כל הקשרים ההכרחיים בשביל למצוא את מי שלא רוצה להימצא.

"איתמר, אנחנו תמיד נראה אותו בתור האח הקטן, תמיד נרצה לגונן עליו. אבל בוא נודה באמת, גיא הוא זה שיכול לגונן על כולנו, הוא מזמן לא הילד הקטן שדאגנו לו. חוץ מזה, כולנו מעורבים בסיפור שלך עם אלינה כמו שהיינו מעורבים בסיפור של אביתר עם שירה, בשביל זה יש משפחה."

אחרי הארוחה התפצלנו כל אחד לסידורים שלו וחשבתי הרבה על מה שעידן אמר. גיא בן שלושים, הוא כבר שתיים עשרה שנה בצבא וכבר מזמן אין לנו מושג מה התפקיד שלו, מה באמת הוא עושה, אז כולנו מניחים שזה רציני, מאוד. אני לא יכול להמשיך להסתכל עליו מעיניים של אח גדול שרק רוצה להקל על העול שלו וכרגע אני צריך את העזרה שלו.

"הלו."

"גיא, אני צריך טובה."

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

אני מתעוררת בבית החולים, מטושטשת וכאובה. זהו, זה מאחוריי, אין תינוק, החיים שאני ואיתמר יצרנו הסתיימו.

"הי יפה שלי, איך את מרגישה?" שני שואלת אותי בעדינות ורק עכשיו אני שמה לב שהיא יושבת על הכיסא ליד המיטה שלי. היא היחידה שידעה על ההיריון ועל הכוונה שלי לסיים אותו, אז היא ליוותה אותי היום.

אני רוצה לענות לה שאני בסדר, שכואב לי אבל אני בסדר ואני שמחה זה מאחוריי אבל לפני שהמלים יוצאות לי מהפה אני פורצת בבכי בלתי נשלט.

אני בוכה על החיים שהיו ואינם עוד, על כל מה שהיה יכול להיות, על החלומות והתקוות שהתנפצו ובעיקר על הילדה שהייתי לפני איתמר איתן ושאני כבר לא אהיה לעולם.

אני מקללת אותו מתוך עמקי נשמתי ומאחלת לו שיסבול כמו שאני סובלת עכשיו, שירגיש את עוצמת הכאב והעצב, שיתמוטט תחת עול האשמה. אני שונאת אותו, אני אשנא אותו לנצח!

שני עולה על המיטה ומתיישבת לידי, מחבקת אותי בלי מלים ונותנת לי להתפרק עד שהדמעות מתייבשות.

אני רוצה לצאת בהצהרות דרמטיות וקשוחות על כך שזו הדמעה האחרונה שאני אי פעם אזיל בגלל איתמר, אבל אני יודעת שזה יהיה שקר, הכחשה. אני יודעת ללא צל של ספק שאני עוד אבכה בגללו המון, כרגע זה מרגיש לי כאילו העצב לא יחלוף לעולם.

"אני לא יודעת מה הדבר הנכון להגיד לך כרגע אהובתי, אני לא יודעת איך להקל עליך, אבל אני יכולה להבטיח לך מכל הלב שאני תמיד אהיה כאן בשבילך, את לא לבד. אני אוהבת אותך."

שני אומרת לי ותחושת האשמה רק מתגברת, התיקים שלי כבר ארוזים ומחר אני עוזבת. נותרו לי חודשיים עד הגיוס ואני לא מתכוונת להעביר אותם בקריית אתא כשמשפחת איתן נמצאת בכל פינה.

זה הדבר היחיד שאני מסתירה ממנה, הדבר היחיד שהיא לא יודעת כי אם אני אגלה לה, היא תצליח לשכנע אותי להישאר. שני תמיד מצליחה לגרום לאנשים לחשוב כמוה, להסכים איתה ואני לא רוצה לתת לה את ההזדמנות להוכיח את זה שוב.

"אני אוהבת אותך גם."

 

איתמר

השם של גיא מופיע על צג הפלאפון שלי פחות מעשר דקות אחרי שביקשתי ממנו לברר על רון.

"הלו?"

"הוא היה בכלא, קיבל חמש שנים על תקיפה וניסיון אונס." המלים שלו מקפיאות לי את הדם. תקיפה וניסיון אונס, גיא לא מדגיש שמדובר באלינה, זה מובן מאליו ותחושה של זעם מהול בעצב עוטפת אותי. הוא הטריד אותה, התעלל בה וניסה לאנוס אותה.. אני לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה, מה להגיד לגיא, איך להגיב.

"רגע, מה זאת אומרת 'היה'"?

"הוא הצליח להשתחרר תוך שבוע, יש לו קשרים וכסף."

"אז אתה אומר לי שהוא חופשי? שהתוקף של אלינה מסתובב חופשי?" בגלל זה היא חזרה, הוא הצליח לצאת מהכלא והיא איבדה אמון במערכת המשפט.

"איתמר, אתה רוצה שאני אתערב?" מה זאת אומרת?

"תתערב איך?"

"אני יכול לדאוג לו." אני לא שואל למה הוא מתכוון ב"לדאוג", הכוונה שלו ברורה.

אין לי לבטים מוסריים, אני לרגע לא שוקל את המלים שלי או את ההשלכות. אני רוצה שהוא ישלם.

"כן."

השיחה מתנתקת בלי מלים מיותרות ואני מרשה לעצמי כמה רגעים לעכל את היכולות של גיא, לקבל את העובדה שהוא נמצא עמוק בתוך משהו שאף אחד מאתנו לא מכיר. ההבנה מרגיעה אותי משום מה, אולי כי מגיל קטן כל מה שידענו זה כח ואלימות והידיעה שיש לגיא את שניהם, גורמת לי להפסיק לדאוג לו.

המלים שלו מהדהדות לי בראש, "תקיפה וניסיון אונס".. פאק כמה היא עברה בחיים, כמה היא עברה מהרגע שהיא הכירה אותי.

אם היא לא היתה עוזבת, כל זה לא היה קורה! אם היא רק היתה נותנת לי הזדמנות להסביר את עצמי, לחזור בי מהמילים המטומטמות שרק ילד מתלהב בן עשרים וחמש יכול להוציא מהפה ועוד בסיטואציה הכי לא מתאימה, אז היינו ביחד עכשיו, בלי זיכרונות כואבים.

אם רק לא הייתי אומר לה את מה שאמרתי, אז היא לא היתה עוזבת מלכתחילה.

הפלאפון שלי מצלצל שוב, איש הקשר שלי, הוא בטח רוצה לתת לי עוד מידע על רון.

"הלו."

"איתמר, אין לי עוד מידע על התוקף, אבל מצאתי כמה מסמכים על הבחורה, אם זה מעניין אותך."

"ברור שזה מעניין אותי, אני רוצה לדעת כל מה שאתה מגלה עליה ואין צורך לחפש עוד מידע על התוקף, אני יודע מספיק."

"אוקיי, היא עברה גרידה בגיל שמונה עשרה, יום לפני שהיא עזבה."

 

אלינה

אין ספק שיש משהו מדכא בארוחת ערב ליחיד, כוס אחת, צלחת אחת, כמות קטנה של אוכל, רק אני והשקט. אבל לפחות יש מעט כלים לשטיפה.

אני מתיישבת על הספה, לבושה בפיג'מה, השיער שלי רטוב אחרי מקלחת ארוכה ומרימה ספר מתח שקניתי אתמול כשפעמון הדלת מצלצל.

הפחד המוכר עולה בי שוב, אולי זה רון, אולי הוא כבר מצא אותי ואני מתנחמת בידיעה שהבית מאובטח כמו כספת בבנק. אני הולכת בדממה לדלת ומציצה דרך העינית על האורח שלי, איתמר.

למה לעזאזל הוא כאן? ביקשתי, התחננתי שיעזוב אותי בשקט אבל כרגיל הוא שם זין על הרצונות שלי. אני שוכחת מהלבוש שלי, מהגופייה הלבנה שהפכה לשקופה מהרטיבות של השיער שלי והידיעה שאני בלי חזייה ופותחת את הדלת בעצבים.

המבט שלו מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, העיניים שלו אדומות ונפוחות, הוורידים שלו בולטים והוא מסתכל עליי בכעס מוחלט. הוא גילה, אני לא יודעת איך אני מבינה את זה מהמבט שלו, אבל אני בטוחה שהוא יודע על הגרידה.

"איך גילית?"

"זה משנה?" הווא שואל בטון נמוך מלא ברגש ונכנס לדירה, ללא הזמנה מצדי יש לציין.

אני סוגרת את הדלת אחריו ומכינה את עצמי נפשית לעימות, אני מניחה שאני מתכוננת לזה מגיל שמונה עשרה, תמיד ידעתי שהיום הזה יבוא.

"לא, אני מניחה שזה לא משנה."

"איך יכולת לעשות את זה אלינה? איך יכולת להיפטר מהתינוק שלנו?!" הוא מטיח בי ואני מרגישה את הכעסים הקבועים צפים.

"למה אתה מניח שהתינוק היה שלך?"

"אל תשחקי איתי משחקים!" הוא צורח עליי ואני מתכווצת לכיוון הדלת. אני יודעת שהוא לעולם לא יפגע בי פיזית אבל הזעם שלו כל כך מוחשי שאני מרגישה שהוא ממלא את הדירה ולא נותר לי מקום.

"מה ציפית שיקרה, איתמר? שאני אבוא אליך חודשיים אחרי שהצעת לזיין אותי ביחד עם אח שלך ואנופף בפניך בבדיקת הריון חיובית?

שאני אדפוק לך בדלת לבושה בשמלת כלה? שאני אשלח את אבא שלי לאיים עליך שתתחתן איתי ותהפוך אותי לאישה מכובדת? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות." עשיתי את הדבר הנכון.

"מה עם הזכויות שלי, אלינה?! מה עם הדעה שלי? זה היה גם התינוק שלי והיתה לי הזכות לדעת שהוא קיים!"

הכעס נעלם ואני נושפת בכבדות, עייפות של עשור וחצי מראה אותותיה ואני מרגיעה את הטונים שלי. "הייתי עושה את זה בכל מצב, איתמר, גם אם היית יודע, התוצאה היתה ידועה מראש. הייתי בת שמונה עשרה, כמה חודשים לפני גיוס, לא הייתי משאירה את התינוק, לא יכולת למנוע את זה."

הטונים הנמוכים שלי משפיעים עליו, אולי מרגיעים אותו. הוא עוצם את העיניים ומרכין את הראש, הוא נראה עייף כמו שאני מרגישה. "זה לא משנה, אני יודע שכעסת עליי, אני יודע שטעיתי, אבל היתה לי הזכות לדעת.

לא הייתי מנסה לעצור אותך, לא הייתי רב איתך או מתווכח, אני מבין את ההחלטה. אבל לפחות הייתי שם לצדך, עובר את זה איתך ביחד. לא היית צריכה לחוות את האובדן הזה לבד."

אני לא רוצה לריב איתו יותר, אני לא רוצה לצעוק עליו, אני לא רוצה לשנוא אותו. הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות עם השנאה שלי שעכשיו אני חסרת יכולת להמשיך את השיחה.

השפה התחתונה שלי מתחילה לרעוד ואני מרגישה את הדמעות ממלאות את העיניים שלי, איתמר מסתכל עליי עם כל כך הרבה כאב שהברכיים שלי מתקפלות ואני נופלת לרצפה.

בתוך שניה אחת הוא על הברכיים מולי, עוטף אותי בזרועות החזקות שלו ומנדנד אותי קדימה ואחורה בזמן שאני בוכה כמו שבכיתי באותו יום מקולל.

"כמה אהבתי אותך, אלינה.. כמה אני אוהב אותך עדיין."

המלים שלו מכאיבות לי, אבל אני נותנת לחום הגוף שלו לעטוף אותי, אני נותנת לו לנחם אותי כמו שהוא היה צריך לנחם אותי לפני ארבע עשרה שנים ולראשונה מזה המון זמן, אני נרגעת.

אני מרימה את המבט שלי אליו ובוחנת אותו מחדש, בוחנת את הגבר שהוא היום והעיניים הטובות שלו מצערות אותי. היה יותר קל לדמיין אותו בתור הנבל בסיפור, בתור הזיין, הנצלן, הפוגע, מאשר להודות בזה שאולי הייתי פזיזה, שאולי שפטתי אותו מהר מדי.

שכמו שאני הייתי רק בת שמונה עשרה, הוא היה רק בן עשרים וחמש ולמרות שזה גיל לא צעיר והוא לא היה ילד, הוא עדיין היה צעיר מספיק בשביל לעשות טעויות.

אלוהים יודע שאני עושה טעויות עד היום.

"אני מצטערת, הייתי צריכה לספר לך, לא משנה מה קרה בינינו, היתה לך הזכות לדעת."

הוא מלטף את השיער שלי בעדינות, את הפנים שלי, את השפתיים שלי ואנחנו מתנשקים. אני לא יודעת מי יוזם את הנשיקה וזה גם לא משנה, השפתיים שלו על שלי ואני מתמסרת לרגע.

הנשיקה הופכת לחושנית יותר, הלשון שלו משחקת עם שלי, אנחנו נלחמים על דומיננטיות וכמובן שהוא מנצח. הוא לוקח את השליטה באותה קלות שאני מוסרת לו אותה.

הוא מרים את הגופייה שלי ומוריד אותה ממני, מעיף אותה לרצפה ומסתכל עליי, על הגוף שלי.

המבט שלו אינטימי וסקסי ואני יודעת שאנחנו עומדים לסגור מעגל הלילה.

הוא קם ומושך אותי לעמידה, לוקח את היד שלי ומוביל אותי לחדר השינה.

"נשכח את העבר הלילה, לפחות לכמה שעות." הוא אומר לי ומנשק אותי שוב.

אנחנו עומדים אחד מול השנייה עירומים ואני נהנית מהמראה שלו, מהעוצמה שהגוף שלו משדר, מהביטחון.

הוא מרים אותי בקלות ומניח אותי על המיטה, נשכב מעליי ונושך לי את השפתיים.

"הפעם הראשונה תהיה רגילה, ונילית, אבל הפעם הבאה תהיה סשן, שנינו צריכים את זה."

אני מהנהנת עם הראש להסכמה ומנשקת אותו שוב, כן, שנינו צריכים את זה. אני צריכה שהוא ישלוט בי, אני צריכה שהוא יעניש אותי ויפרוק את התסכול שלו על הגוף שלי, בדיוק כמו שהוא צריך להרגיש אותי נכנעת, נותנת לו הכל בלי לשאול שאלות.

אנחנו בנויים אותו דבר, תמיד התאמנו ואני לא מופתעת מהקלות בה אנחנו מדברים על בדס"מ, זה עולם שהוא טבעי לשנינו.

הוא מנשק את הצוואר שלי, נושך אותי ויורד לפטמות, תחושת המציצה של השפתיים שלו שולחת זרמים בין הרגליים שלי ואני צריכה את הפה שלו שם, אני צריכה אותו בכל מקום.

הוא יודע לקרוא את הצרכים שלי, של הגוף שלי והוא יורד למטה, מנשק את הבטן שלי, את המותניים, עד שהוא מתמקם במקום שבו אני צריכה אותו יותר מהכל.

הלשון החמה והרטובה שלו מלקקת אותי, טועמת כל נקודה ואני מתפתלת מעונג. הוא מוצץ לי את הדגדגן ואני גונחת בקול, מרשה לעצמי להשמיע את ההנאה שהוא גורם לי, הנאה שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.

הוא עוטף אותי עם הפה שלו, נושף עליי אויר חם והתחושה מטריפה, הלשון שלו משחקת עם הדגדגן ואני מתקרבת לאורגזמה. האצבעות שלי משחקות עם השיער המלא שלו, מושכות ומלטפות. אני מקרבת אותו אליי עוד, מצמידה אותו לגוף שלי, הפה שלו משגע אותי.

הוא ממשיך עוד ועוד, מלקק אותי, אוכל אותי עד שאני מגיעה לנקודת השבירה. כשהאורגזמה משתלטת עליי הוא נושך לי את הדגדגן ומכניס לתוכי שתי אצבעות.

אני גומרת בצעקות ונעה במהירות על האצבעות שלו, מכניסה אותן עמוק יותר לתוכי, משתמשת בהן כדי להגיע לעונג המוחלט.

הוא לא נותן לי להתאושש, הוא מושך אותי לעמידה על ארבע מולו ומכניס את הזין שלו לתוך הפה שלי בכח. אין הסתגלות, אין כמה רגעים של ליקוקים עדינים כדי שהגרון שלי ישתחרר. הוא נכנס לתוכי בכח ולא נותר לי אלא לזרום עם השליטה שלו.

אני מוצצת אותו לתוכי, הכי עמוק שאני יכולה, מלקקת אותו בכל פעם שהוא נשען אחורה, יוצרת ואקום עם הלחיים שלי כדי לשמוע את הגניחות שלו, לשמוע את ההנאה שלו.

"פאק אלינה, הפה שלך, התגעגעתי לפה שלך."

הוא ממלמל מילות סגידה ליכולות האוראליות שלי ואני מרגישה כמו מלכת סקס, כמו הדבר הכי טוב שקרה לו. לאיתמר תמיד היתה היכולת לגרום לי להרגיש הכי חשובה, הכי טובה והכי מיוחדת.

בכל פעם ששכבנו הוא הרים אותי לגבהים חדשים, פיזית ונפשית, כנראה בגלל זה הנפילה היתה כואבת כל כך.

לא, אני לא נותנת לעצמי לשקוע בעבר, הסכמנו להפסקה של כמה שעות.

הוא תופס את השיער הארוך שלי בכח, מלפף אותו סביב היד שלו ומזיין את הפה שלי, אין דרך אחרת להגדיר את זה.

הוא לוקח את מה שהוא צריך מהגוף שלי ואני מרגישה את הרטיבות שלי נוזלת לי בין הרגליים.

הוא עוזב אותי בפתאומיות ומשכיב אותי שוב על הגב, מתמקם בין הרגליים שלי, מכוון את הזין שלו לתוך הפתח שלי ונעצר. "קונדום? גלולות?" הוא שואל אותי בקול מאומץ.

"אני מוגנת, הכל בסדר." הוא מסתכל עליי לרגע במבט שואל ואני מבינה שכבר אמרתי לו את זה בעבר, שאני מוגנת ואין מה לדאוג וזה הסתיים בהריון.

הפעם אני יודעת בוודאות שאין לזה סיכוי ואני מרגיעה אותו.

"אל תדאג, שנינו מוגנים."

הוא בוחן אותי עוד כמה רגעים עד שלבסוף הוא מתחיל לחדור לתוכי. התחושה מדהימה, הוא מרחיב אותי, מותח אותי וממלא אותי כמעט עד כאב.

כשהוא מתחיל לזוז בתוכי בכח ובמהירות, אני תופסת את ראש המיטה לתמיכה ועוטפת אותו עם הרגליים שלי.

"אל תרחם עליי הלילה איתמר, אני צריכה את זה חזק."

"את תקבלי את זה מתוקה שלי, תקבלי בדיוק מה שאת צריכה."

הוא מבטיח והוא מקיים, הוא מזיין אותי חזק ובמהירות, לא נותן לי דקה לנשום. הוא זז בתוכי בעוצמות והחזה הכבד שלי קופץ, דבר שמושך את תשומת ליבו מיד.

"נהנה מהמופע?" אני שואלת אותו בטיזריות.

"המופע הכי טוב בעיר ויש לי כרטיסים לשורה הראשונה." הוא תופס את השדיים שלי, מעסה אותם, מלקק ומנשק אותם ואני מרגישה את אורגזמה מספר שתיים מתקרבת.

"עוד איתמר, תן לי עוד."

הוא מוצץ את הפטמות שלי בכח, הופך אותן לאדומות ורגישות וכל הזמן חודר לתוכי, לא עוצר.

"אני עומדת לגמור, אני צריכה עוד!"

המלים שלי משגעות אותו, מכניסות אותו לטירוף של גניחות ותנועות ואני מתענגת על כל תחושה.

לבסוף הוא מרים את אחת הרגליים שלי גבוה וצובט לי את הדגדגן עד שאני צורחת את האורגזמה שלי ומתכווצת סביבו, סוחטת אותו לתוכי.

התחושה המוכרת של הזרע החם שלו נוזל ממני מזכירה לי מחשבות רומנטיות של מתבגרת מאוהבת ואני לא נותנת לעצמי לשקוע בנוסטלגיה.

איתמר היה ונשאר הסקס הכי טוב בחיי, אבל אני לעולם לא אתן לו שוב מקום בלב שלי.

איתן – כאב יפהפה – פרק ד

איתמר

"עמיתי, שכחתי לספר לך שביקרתי את אלינה שבוע שעבר בסלון שלה, היא הקימה מקום יפיפה. היא אמרה שכבר הספקת לבקר אותה." אימא שלי אומרת לעמית בארוחת שישי ואני דוחף עוד כף פירה לפה שלי.

כולם בשולחן יודעים שהיה משהו בינינו לפני שהיא עזבה, אבל עידן הוא היחיד שיודע את כל הפרטים. מבחינתם, היה בינינו משהו קצר וחסר חשיבות ועמית הוא היחיד שאמור להיות מעורב בחזרה שלה לעיר.

"כן, אנחנו יוצאים ביחד הערב האמת, התגעגעתי אליה." הם יוצאים ביחד?

"ברור שהתגעגעת אליה, הייתם בלתי נפרדים שנים! הייתי מופתעת אם לא היית מספר לי שחזרתם להיות בקשר. אתה יודע שהיא רווקה עדיין…" היא אומרת לו עם חיוך מלא משמעות ואני לא יכול לסתום את הפה שלי.

"אימא תעזבי אותו, הם כמו אח ואחות." אני נובח לכיוונה ומיד מרגיע את הטון שלי כשכל המבטים מופנים אליי.

"הם היו כמו אח ואחות לפני מעל לעשור, הרבה דברים השתנו בזמן הזה, איתמר. היא בחורה מאוד מוכשרת וחכמה, אני אשמח לראות אותה שוב בבית הזה ולאו דווקא בתור ידידה של הבן שלי."

הפעם אני מתאפק ולא עונה אבל שוב נעלם לי התיאבון, היא צודקת, הם היו ידידים בעבר ואין סיבה שהיחסים ביניהם לא יתפתחו לכיוון שונה.

אבל הוא לא יעשה לי את זה, נכון? הוא לא ינסה לפתח איתה קשר רומנטי… אמנם הוא לא יודע כמה היא חשובה לי אבל הוא יודע מספיק. הוא היה נוכח בטירוף שלי אחרי שהיא עזבה.

"אימא, איתמר צודק, היא ממש כמו אחות בשבילי ומעולם לא היתה בינינו משיכה, גם עכשיו אין. חוץ מזה, כבר שמתי עין על אחת העובדות שלה."

"באמת??" היא שואלת בהתרגשות ושוכחת לגמרי מאלינה, תודה לאל. "על מיה? הפקידה? היא באמת מקסימה אבל היא נורא צעירה, היא יכולה להיות חברה של התלמידות שלך."

"היא באמת חברה של התלמידות שלי, היא בת שבע עשרה. אני מדבר על הדר, הספרית."

"אוי היא יפיפייה! איזה יופי, היא תצטרף ליציאה הערב? קבעתם משהו?"

"אימא, תנשמי. אני יוצא עם אלינה לבד, לא פניתי אפילו להדר אז אל תזמיני עדיין אולם."

יופי, מצוין. מצדי שיצא עם כל העובדות שלה, רק לא איתה.

"נמאס לי מכם, לפחות אביתר מביא לי נחת." היא אומרת ומלטפת את היד של שירה שמעוטרת כבר ביהלום.

"הייתי בטוח שהאירוסין ירגיעו אותך לפחות לשנה שנתיים לפני שתחזרי לשגע אותנו, כנראה שהייתי אופטימי מדי." מורן אומר לה עם חיוך וכולם מצטרפים בצחוק, חוץ ממני, אני לא מסוגל לראות הומור בשום דבר כרגע. אלינה נפגשת הלילה עם עמית ואני לא מסוגל להישאר מחוץ לזה, אני לא יכול לחכות יותר.

 

אלינה

אני נכנסת לרכב של עמית ואנחנו נוסעים לאחד הפאבים בחיפה, למרות ששנינו השקענו ללא ספק במראה החיצוני שלנו, זה ברור שלא עשינו את זה בשביל להרשים אחד את השני. חזרנו לאותו הקשר שהיה בינינו בילדות, אפלטוני ומלא כבוד ואהבה.

אמנם יש לי אח קטן שקרוב אליי מאוד, אבל עמית הוא האח שלי בנפש, תמיד היה ותמיד יהיה.

"איתמר יודע שאנחנו נפגשים." עמית אומר לי ומחכה לתגובה. אני מסתכלת עליו אבל אני לא מסוגלת לדבר, אז הוא ממשיך.

"אימא דיברה עליך בארוחה, היא סיפרה שנפגשתן אז אמרתי לה שאנחנו יוצאים הלילה."

"היא הגיעה לסלון שבוע שעבר, שאלה אם אני מתכוונת ליצור איתו קשר." אני עונה לו בקול חלש והמחשבות שלי נודדות.

"אז היא יודעת."

"היא יודעת משהו, זה בטוח. לא דיברנו עליו, אמרתי לה שאני לא מתכוונת ליצור איתו קשר ופה השיחה הסתיימה."

"היא לא אחת שתחטט." הוא אומר לי ואני מחייכת אליו בנוסטלגיה.

"כן, אני יודעת."

אנחנו מגיעים לפאב ומתמקמים על הבר, הוא מזמין בקבוק בירה ואני מזמינה קוקטייל פלצני.

"את עדיין שותה משקאות של בחורות?? חשבתי שזה היה פשוט שלב של גיל שמונה עשרה." הוא צוחק עליי ומסיים חצי מהבקבוק שלו בלגימה אחת.

"אני רוסיה, אני חייבת שילוב של וודקה במשקאות שלי, בירה זה לחלשים." אני עונה לו ואנחנו צוחקים.

אנחנו לא מספיקים אפילו להתחיל שיחה לפני שהמבט של עמית משתנה, הופך לאטום והוא מניח את הבקבוק שלו על הבר בתנועה שנראית לי מתוסכלת וקצת עייפה.

אני לא צריכה לשאול אותו מה קרה, יש מולנו מראה וההשתקפות של איתמר מאחוריי מסבירה הכל.

אני מניחה את המשקה שלי ולוקחת כמה נשימות עמוקות, זה מדהים שאחרי כל השנים האלה אני עדיין מגיבה אליו ככה, אני צריכה ממש להתכונן פיזית ונפשית.

עד עכשיו ישבתי על הצד עם הפנים לעמית, אני מסתובבת בכיסא שלי עם הפנים לבר ומפנה לאיתמר את המבט הכי נונשלנטי שאני מסוגלת לייצר, בהתחשב בנסיבות.

"איתמר, טוב לראות אותך." הקול שלי רועד קצת ואני מקווה שהמוזיקה הרועשת מצילה אותי.

"גם אותך." הוא אומר לי והמבטים שלנו מצטלבים ונתקעים, אני לא מסוגלת לזוז ונראה שגם הוא. השנים עשו לו טוב, לא שאני מופתעת, בייחוד אחרי שראיתי את עידן שבוע שעבר. הוא גבר בן שלושים ותשע, הגוף שלו שרירי מתמיד והגובה שלו עדיין מאיים. שיערות שיבה עדינות פזורות על הרעמה השחורה שלו, קמטי צחוק קטנים מעטרים את העיניים ועוצמת האכזבה מאיימת לרסק אותי.

עכשיו שאני רואה אותו, רואה את סימני השנים על הפנים שהיו חקוקות בזיכרון שלי בגיל עשרים וחמש, אני מבינה כמה פספסנו, מה יכול היה להיות בינינו.

את השנים הכי יפות ומשמעותיות בחיינו העברנו בנפרד ותמיד האמנתי שבצדק, שעשיתי את הדבר הכי נכון עבורי, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.

אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליו, אני לא יכולה להמשיך לחשוב על העבר אז אני פונה בחזרה למשקה שלי ומתעסקת בקש, בתחתית, רק לא בעיניים הבוחנות שלו.

"טוב, אני הולך להעסיק את עצמי, עד שאני חוזר אני מצפה מכם להתנהג כמו אנשים בגילכם ולא כמו זוג ילדים." עמית אומר וקם לכיוון הברמנית שמחייכת אליו מהרגע שנכנסנו לפאב.

"הוא אפילו מדבר כמו מורה." אני ממלמלת לעצמי ורואה את איתמר מחייך בהשתקפות שבמראה.

"אלינה, תסתכלי עליי." הוא אומר לי בקול נמוך ומלא משמעות. מיותר להילחם בזה, אני רוצה להקשיב לו, אני רוצה לשמוע את מה שיש לו לומר. אני מסתכלת עליו ושוב מתפלאת מסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי, אהבה, שנאה, כעס, געגוע.

"לא נתת לי הזדמנות, אמרתי משהו מטומטם וחסר התחשבות, אבל הגיעה לי הזדמנות."

"איתמר, בוא לא נדבר על העבר אני…."

"ארבע עשרה שנים, אלינה. נעלמת לארבע עשרה שנים, בלי לומר מילה לאף אחד, אפילו לא לעמית. יש לך מושג מה עבר עלינו כאן? איזה מחשבות עברו לנו בראש?" הטון המאשים שלו מעורר בתוכי זעם שחשבתי שכבר מזמן שמתי מאחוריי.

"הייתי חייבת לעזוב והייתי חייבת ניתוק מוחלט. אני מבינה שקשה לך להבין את זה, אבל פאקינג שברת אותי, איתמר. אתה קורא לזה 'משהו מטומטם וחסר התחשבות', אני ראיתי את זה קצת אחרת."

"אני יודע שאהבת אותי ואת יודעת טוב מאוד שהיו לי רגשות אליך, אבל בין זה לבין היעלמות מוחלטת ליותר מעשור, יש הבדל. את לא ברחת לילה אחרי ההצעה שלי, את ברחת אחרי חודשיים. מה את לא מספרת לי?!"

"אני לא רוצה לקיים את השיחה הזאת, לא הזמנתי אותך לכאן ולא יצרתי איתך שום קשר. אני מנסה לשבת עם ידיד שלי וליהנות מערב מחוץ לבית ואתה הורס לי את זה. אני מבקשת ממך לעזוב אותי בשקט, אני לא מתכוונת להישאר כאן לנצח, הכל זמני, אז אל תעסיק את עצמך במחשבות על היסטוריה נשכחת." הטון שלי החלטי ולא משאיר מקום לספק.

"את באמת חושבת שאני אעזוב אותך בשקט? ככה את מכירה אותי? אני יודע על תל אביב ואשקלון, אני יודע על צווי ההרחקה ובעוד יום יומיים אני אדע את השמות של המעורבים ואת יודעת בדיוק מה אני אעשה.

בגלל זה חזרת לפה? כי ידעת שאני אחקור ואגלה עליך? ידעת שאני אפתור את הבעיה בשבילך?"

"לך תזדיין, אני לא צריכה את הטובות שלך וממש לא חזרתי לכאן בשביל העזרה המפוקפקת שלך. איתמר, אני רצינית, תתרחק ממני, אני לא רוצה שום קשר אליך! אין לך מושג כמה אתה מחוק מבחינתי, מה שהיה בינינו מת ונקבר. סע ל"מפלט", תפרוק את החרמנות שלך על סאבית או שתיים ותשכח ממני." לך מפה, פשוט לך מפה. אני לא יכולה יותר.

"גם על זה אני יודע, על הניסיון שלך בבדס"מ, על ההרפתקאות שלך. אני הייתי אמור להיות המנטור שלך, אני הייתי אמור ללמד אותך הכל על שליטה וכניעה ואת נתת את המתנה הזאת למישהו אחר. ברחת ממני ומההצעה שלי ישירות לתוך אותו עולם בדיוק ואני שובר את הראש בניסיון להבין את הפעולות שלך."

בשלב הזה אני מתנתקת מהסיטואציה לחלוטין, דבר שלמדתי לעשות באותו לילה גורלי איתו, פשוט להתנתק ולרחף למקום אחר, מקום פחות כואב.

אני לא יכולה לסבול יותר את הנוכחות שלו, האהבה והגעגוע נשכחים ואני מתמלאת בכעסים ובעצב.

הוא לא יודע כמה הוא לקח ממני, כמה שילמתי על הפרק ההוא בחיים שלי בזמן שהוא בילה ונהנה.

"אלינה.." הוא פונה אליי הפעם בטון יותר עדין, אולי הוא סוף סוף רואה שאני על סף התמוטטות.

"אני לא אלינה, אני לא האלינה שהכרת לפני כל כך הרבה שנים. עברתי חיים שלמים בעשור האחרון ואין לך מקום אצלי יותר. תעזוב אותי, בבקשה."

 

איתמר

אני גרמתי לכל העצב הזה? המבט החלול שמופנה אליי כרגע מראה לי עד כמה היא באמת השתנתה. כשהיא התווכחה איתי הייתי קצת אופטימי, חשבתי שכל עוד היא עונה ומתווכחת אז אכפת לה, אז יש על מה לדבר. אבל מתישהו באמצע היא פשוט נעלמה, היא התנתקה לחלוטין מהשיחה וממני. היא יושבת מולי עכשיו ובשבילי היא אותה ילדה בת שש עשרה שראיתי כל יום יושבת באיזה פינה עם האף תקוע עמוק בתוך ספר. אבל המבט אחר, המבט שלה מלא ניסיון חיים, מפוקח ומאשים.

היא היתה כל כך יפיפיה וקורנת כשנכנסתי לפאב, היא ישבה על הבר עם אחי וכולם הסתכלו עליה. השיער השחור הארוך והעיניים הכחולות הבהירות יוצרים שילוב מהפנט שאף אחד לא פיספס.

כמה דקות איתי ואין בה טיפת שמחה, היא צודקת, הרסתי לה את הערב.

"אני מצטער, אלינה. אני מצטער…" אני אומר את המלים היחידות שאני יכול לומר עכשיו, אחרי כל השנים. אני מצטער על הכל, על היוהרה שלי, על הפזיזות ועל מה שהיה יכול להיות.

עמית מסתכל עליי מהצד השני של הבר ואני מסמן לו לבוא, שאלינה לא תישאר לבד אפילו לרגע, בטח שלא במצב נפשי רגיש.

הוא עוזב את הברמנית מבלי להביט לאחור וניגש אלינו. "סיימתם?" הוא שואל בטון מודאג.

אלינה עונה לפניי. "סיימנו."

אני קם והולך בצעדים כבדים, לא ככה דמיינתי את המפגש הראשון בינינו. אני נכנס לרכב שלי ונוסע ישירות ל"מפלט", מהרגע שגיליתי שאלינה חזרה לא השתתפתי באף סצנה או סשן ואני לא מתכוון לחזור לזה הלילה.

אני נוסע לשם כי זה המקום היחיד בימינו שאני מרגיש בו מספיק בנוח להיות אני. להסתובב בלי חיוך מזויף על הפנים והומור יבש שדורש ממני יותר ויותר מאמץ מיום ליום.

אני יכול להיות אני הממורמר, הכועס, המאוכזב והעצוב ולאף אחד לא יהיה אומץ לחפור לי.

אני נכנס למועדון ועולה ישירות לחדר הבקרה, אני מתיישב מול המסכים ולראשונה מייחל שמשהו יקרה, מקווה שמישהו יעשה טעות ותהיה לי לגיטימציה לריב, להכאיב.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

עברו חודשיים מאז אותו לילה עם איתמר, הלילה שהוא גילה לי שהפנטזיה הכי גדולה שלו היא לסרסר אותי לאחיו התאום.

ניתקתי איתו כל קשר, סיננתי את השיחות ממנו עד שהוא הפסיק להתקשר וסירבתי לפתוח לו את הדלת כשהוא הגיע לבית של ההורים שלי. אני עדיין רואה את עמית לא מעט, אבל הוא מגיע אליי, אני כבר לא מגיעה לבית שלו.

בדיקת ההיריון מונחת ביד שלי כמו משקולת כבדה ולמרות הגיל שלי, אני מבינה טוב מאוד מה המשמעות של שני פסים.

אני בתוך סיוט, אני בהריון מבחור שפל שמאז ומתמיד ראה אותי נטו בתור צעצוע, משחק שהוא יכול לחלוק בו כאוות נפשו.

דמיינתי את היום הזה, דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה עומדת לצדו מתחת לחופה.

דמיינתי את עצמי מתעגלת, מתרחבת ומגדלת בתוכי חיים חדשים.

דמיינתי אותו כבעלי, כאב ילדיי וקיבלתי סטירת לחי מצלצלת.

אני בת שמונה עשרה ואני בהריון. אני רוצה להתכרבל על המיטה שלי מתחת לשמיכה ולבכות כמה ימים ברציפות, אבל אני לא אתן לדיכאון להשתלט עליי.

אני יודעת שאני בהריון כבר מעל לשבוע, הבחילות תוקפות אותי מהבוקר עד הלילה, היום פשוט עשיתי את הבדיקה. המספר של מעבדת הפסקת ההיריון ביד שלי ואני מחייגת וקובעת תור לגרידה.

הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה ילד ממנו, להיות קשורה אליו ולאחיו לנצח.

שבוע הבא אני עוברת את התהליך ואני עוזבת, לתמיד.

איתן – כאב יפהפה – פרק ג

אלינה

אני מסיימת את ארוחת הצהריים כשמיה, פקידת הקבלה, נכנסת למשרד שלי. "אלינה, מישהי מבקשת אותך בכניסה."

זה קורה לפעמים שנשים נכנסות מהרחוב ומנסות לקבל טיפול מעכשיו לעכשיו, בדרך כלל אין לי זמן ואני מתעקשת לקבוע תור, אבל היום היה לי ביטול אז אני במצב רוח יותר נדיב.

אני יוצאת לקבלה ורואה את האורחת שלי, שרה, אימא של איתמר ועמית. אני נעצרת ולוקחת לעצמי כמה רגעים, אוזרת אומץ, מוסיפה עוד שורת לבנים לחומה שבניתי סביבי ומכינה את עצמי נפשית לשיחה איתה.

שרה היא אחת הנשים היותר טובות שהכרתי, היא אימא נפלאה והיא תמיד התייחסה אליי כמו לבת, אבל לא ראיתי אותה ארבע עשרה שנים.

אני לא יודעת מה נאמר לה אחרי שעזבתי, אני לא יודעת למה היא באמת כאן עכשיו, אבל אני מניחה שאני לא יכולה להסתתר במשרד שלי כל היום, אז אני לוקחת עוד נשימה אחת עמוקה וניגשת אליה.

"הי שרה, מה שלומך?" אני אומרת לה בנימוס ומבוכה.

"אל תהיי כל כך רשמית אהובתי." היא אומרת לי ומושכת אותי לחיבוק אימהי חם. "שמעתי שחזרת והייתי חייבת לקפוץ לביקור, התגעגעתי אליך מתוקה שלי."

"גם אני התגעגעתי מאוד, אני שמחה שבאת." אני אומרת לה בכנות.

אני מכינה לה כוס קפה ואנחנו מתמקמות במשרד שלי.

"אז איפה היית כל השנים האלה?"

"פה ושם, בעיקר גרתי במרכז והתעסקתי במחשבים ותוכנה."

"איך זה מתחבר לסלון יופי בדיוק??" היא שואלת עם חיוך.

"נושא היופי תמיד עניין אותי וגם התעסקתי בו תקופה, אחרי כמה שנים בעבודה משרדית, ברחתי בחזרה למה שאני אוהבת."

אנחנו יושבות ביחד דקות ארוכות ומתעדכנות על השנים האחרונות ומה השתנה, היא מספרת לי בגאווה על ששת הבנים שלה ועל ההתרגשות שלה מהחתונה של אביתר.

אנחנו מדברות על הכל ובעצם על כלום. שתינו יודעות שהשאלה הכי חשובה היא "למה?" ואולי שתינו לא רוצות לענות עליה.

לבסוף אנחנו קמות וחולקות חיבוק פרידה, יש בי דחף לספר לה הכל, להתנצל בפניה ואולי לגרום לה להבין אותי. אולי לספוג ממנה קצת רחמים ופינוק, אבל אני שותקת.

כשהיא פותחת את הדלת כדי לצאת, היא נעצרת ומסתובבת אליי במבט רציני ואני מחכה למלים שלה כמו לנשימה הבאה שלי.

"את מתכוונת ליצור איתו קשר?" אני לא בטוחה למי היא מתכוונת ואני מניחה שהיא מדברת על עמית.

"עמית היה פה לפני כמה ימים, קבענו להיפגש בסוף השבוע."

"אני לא מתכוונת אליו." אז היא יודעת, לפחות משהו.

"לא."

אני בטוחה שהתשובה שלי לא מספקת אותה, אבל שרה מעולם לא היתה חטטנית והיא לא ישירה כמו הבנים שלה.

היא מהנהנת עם הראש פעם אחת ויוצאת. לוקח לי הרבה זמן להתאושש מהמפגש איתה, אבל העבודה קוראת לי ומהר מאוד אני שוקעת שוב בעיסוקים שלי.

למרות שאני מרוכזת בעשייה, אני יודעת בתוך תוכי, שזה לא הביקור האחרון שאני אקבל מבני משפחת איתן.

 

איתמר

הימים חולפים וההתעסקות שלי באלינה הופכת לאובססיה, יש לי כל כך הרבה שאלות וקשה לי לפעול באיפוק, אז אני עושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, אני חוקר.

אני משתמש בכל הקשרים שיצרתי בשנים האחרונות בשביל לברר איפה בדיוק היא היתה בכל הזמן הזה ולמה היא חזרה עכשיו.

נראה שהיתה תקופה של כמה שנים טובות בהן היא גרה בתל אביב ועבדה בהייטק כבוחנת QA. על פניו העבודה היתה מתגמלת, העריכו אותה מאוד והיא יצרה לעצמה חיים יפים ואז ביום בהיר אחד היא הגישה מכתב התפטרות ואפילו עברה דירה. ההתנהגות הזאת מדליקה אצלי נורות אדומות ומעוררת אפילו יותר שאלות.

למה היא עזבה מקום עבודה רציני ומכובד ועברה דירה באותו השבוע? ברור לי שמשהו קרה ויש לי הרגשה שהמשהו הזה מאוד רציני.

אני מקיים עוד שיחת טלפון שבסופה אני מתבקש להמתין כמה ימים לתשובות קונקרטיות. אני יודע שההמתנה תשגע אותי, אבל הייתי במקום הזה בעבר, כבר השתגעתי בגללה פעם אחת, שרדתי את זה אז ואני אשרוד גם הפעם.

עידן מתקרב אליי בדממה ואני תוהה לעצמי כמה זמן הוא עומד כבר במשרד שלי ומה הוא שמע.

"לא יודע מה איתך אח גדול, אבל לי יש דה ז'ה וו." פשוט נפלא, הוא שמע הכל.

"אתה יודע שאני לא יכול להתעלם מהחזרה שלה, עידן."

"אני יודע, אני רק תוהה לעצמי איזה מחיר תשלם הפעם."

כשאלינה עזבה, איבדתי את זה לגמרי. היא תמיד סקרנה אותי, משכה אותי, אבל היא היתה צעירה והחברה הכי טובה של עמית. לא יכולתי לשחק איתה משחקים ולא רציתי לפגוע בה, אז נלחמתי במשיכה אליה.

כשהיא הגיעה לגיל שמונה עשרה, מחסום החוק נעלם ונהיה לי יותר ויותר קשה להתרחק ממנה.

השירות הצבאי שלי התקרב לסיומו ויצאתי יותר הביתה, היא היתה אצלנו על בסיס יומי. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי אותה, הרחתי אותה, שמעתי את הצחוק שלה ורציתי אותה. פאק כמה רציתי אותה.

הידיעה שהמשיכה הדדית, שיגעה אותי יותר. אף אחת מעולם לא הסתכלה עליי כמו שאלינה הסתכלה עליי והתמכרתי למבט שלה.

התקרבתי אליה, למרות שביקשתי ממנה להתרחק ולא לפתח לגביי תקוות שווא, פעלתי בדיוק להפך ולא נתתי לה להשתחרר ממני.

הפכנו לידידים, היא היתה אינטליגנטית ובוגרת והיא פשוט הבינה אותי. המשיכה הפכה מהר מאוד ליותר והתחלתי לפתח כלפיה רגשות. כולם ראו את זה כמובן, במיוחד עמית שהיה כלב השמירה האישי שלה, אבל לא נתתי לו אפשרות להגן עליה מפניי. הוא היה ילד ולא ייחסתי לדעות שלו חשיבות, אפילו לא סיפרתי לו על המחשבות והתוכניות שלי.

סיפרתי לה על עולם הבדס"מ, למרות שהיא היתה בתולה וידעתי שזה יכול מאוד להפחיד אותה. רציתי להיות אני איתה, בלי מסיכות ובלי משחקים.

להפתעתי היא קיבלה בהבנה את הפטיש שלי ושאלה המון שאלות, היא קראה ספרים ומאמרים בנושא ועשתה ממש שיעורי בית כמו התלמידה החנונית שהיא היתה באותו הזמן.

בלילה אחד גורלי, אחרי חודשים של יצירת אמון וחיזוק הקשר בינינו, שכבנו. הייתי עם עשרות נשים מאז ובמאות סיטואציות מיניות שונות, אבל שום דבר לא השפיע עליי כמו הסקס עם אלינה.

התמימות שלה בשילוב עם המיניות הטבעית שנטפה ממנה, יצרו עבורי סוג של סם, רציתי אותה כל הזמן ובכל מקום.

הקשר לא הספיק באמת להתפתח ולהתחזק עד הלילה שבו עשיתי את טעות חיי.

 

אלינה, גיל שמונה עשרה.

"תתכווצי סביב האצבעות שלי מתוקה, אני רוצה להרגיש אותך מושכת אותי לתוך הגוף שלך." כאילו שהאצבעות והלשון שלו לא משגעים אותי מספיק, הוא חייב להוסיף גם את המלים המטריפות. לפני כמעט חודש איבדתי את הבתולין שלי… טוב, איבדתי זה מונח מגוחך, מסרתי אותם ברצון מוחלט!! ומאז איתמר לא עוזב אותי בשקט, אני מסמיקה כשאני חושבת על הדברים שאנחנו עושים ביחד בחדר שלו.

הוא מנשק ומלקק כל פינה בגוף שלי, הוא גורם לי לגמור שוב ושוב, הוא משגע אותי, מדליק אותי, מרטיב אותי ואני לא יכולה בלעדיו.

אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.

אני לא יודעת אם זה לגמרי הדדי אבל אני בטוחה שיש לו רגשות מאוד רציניים כלפיי, אין סיכוי שהוא מתייחס ככה לנשים אחרות, אין סיכוי שמישהי אחרת חוותה את כל מה שאני חווה איתו.

אחרי תקופה ארוכה של שיחות על הבדס"מ, הלילה יש לנו התנסות ראשונה ועדינה, אני אזוקה למיטה.

התחושה של המתכת סביב הזרועות שלי מסעירה אותי ואני כבר עכשיו יודעת שעולם הבדס"מ מושלם! הכל פשוט מושלם!

אני גומרת והוא מלקק אותי, מוצץ את הדגדגן שלי והרגישות מעבירה זרמים של חשמל לכל הגוף שלי.

אחרי שאני נרגעת, הוא מטפס עליי וחודר לתוכי בעדינות עד שאנחנו מחוברים בגוף ובנפש.

"את מדהימה, מתוקה שלי, פשוט מדהימה." הוא אומר לי ומתחיל לזוז בתוכי ולנשק אותי בתאווה. אחרי הפעמים הראשונות ששכבנו, הכאב נעלם ונותר רק עונג.

התחושה שלו בתוכי, מרחיב אותי, לוקח אותי, היא הדבר הכי מרגש ועוצמתי שאי פעם חוויתי.

בפעם הראשונה שלנו, השתמשנו בקונדום, אבל אחרי זה סיפרתי לו שאני כבר כמה חודשים לוקחת גלולות ושאפשר גם בלי.

הוא גומר בתוכי ללא שום דבר שמפריד בינינו והחמימות של הזרע שלו שנוזל בין הרגליים שלי, מעוררת בי הרגשת שייכות מוזרה. אני מרגישה שלו, אני מרגישה שהוא תמיד ידאג לי ויטפל בי וזה ממלא אותי בביטחון.

הוא נשכב לידי וכל מה שאני רוצה זה שישחרר את הידיים שלי שאני אוכל לחבק אותו.

"נהנית יפה שלי?" הוא שואל אותי עם הקול העמוק שלו.

"כן, זה היה מדהים." הוא מחייך ומושיט יד לאזיקים שעוטפים את הידיים שלי.

"וזה? איך זה הרגיש?" הוא מביט על האזיקים.

"אהבתי את זה, אני אוהבת להרגיש שאתה בשליטה מלאה, שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה ושאני לא יכולה לעשות כלום בעניין. זה הופך אותי לסוטה? זה מוזר מצדי ליהנות מזה?"

"לא מתוקה, זה טבעי לגמרי, את סאבית מלידה אלינה, אני לא יכול לחכות כבר שנעבור לשלבים הבאים." השלבים הבאים, הוא מדבר על העתיד שלנו, הוא מתכנן תוכניות בשבילנו והלב שלי מאיים לפרוץ דרך הגרון.

"מה השלבים הבאים?"

"השלבים הבאים הם עוד משחקי שליטה, אני אלמד אותך מונחים ודרכי התנהגות, נעבור לענישה והתמודדות עם כאב ויש עוד המון. העולם הזה עצום ויש לנו את כל הזמן שבעולם לחקור אותו. אבל המטרה הסופית שלי ידועה מראש ואני חסר סבלנות להגיע לשם." המטרה הסופית שלו?

"איזה מטרה סופית?" אני שואלת אותו עם הערצה מוחלטת בעיניים.

"אני כבר שנה מפנטז עליך, מדמיין אותך על הברכיים מולי, בזמן שעידן מאחוריך." רגע, מה?

"עידן? אחיך?"

"ברור, את יודעת שגם הוא דום. אני מת לחלוק בך איתו, אני מת שתרגישי מה זה להיות עם שני גברים במקביל, אם את חושבת שעכשיו זה מושלם, אז כששנינו נהיה בתוכך תגלי מה זה לגעת בגן עדן."

פחד, גועל וכאב מתערבבים בתוכי ואני מתאפקת לא להקיא עליו. אני סתם עוד זיון בשבילו, עוד אחת מהפריחות שהוא מביא בלילות וכל האחים שלו צוחקים עליהן אחרי שהן הולכות.

הוא חושב שאני הזונה שלו… שלו ושל עידן. על זה הוא מפנטז? עליי על הברכיים מול שניהם? משרתת אותם כמו בסרט פורנו זול?

הדמעות חונקות אותי, הן עומדות לי בגרון אבל אני נלחמת בהן בכל כוחי. הוא לא יראה אותי מתפרקת, אני לא אתן לו לצחוק עליי כשהוא יבין שבתמימותי חשבתי שאני מיוחדת ושהלב שלי נשבר מהידיעה שאני רק עוד כלי משחק.

הוא לא מודע לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי והוא משחרר לי את הידיים, מעסה לי את האזורים האדומים וממשיך לדבר, לספר על עוד פנטזיות כנראה אבל אני מזמן לא מקשיבה. אני במקום אחר, התנתקתי לחלוטין.

הוא מנשק את המצח שלי, מלטף שוב את השיער ומחבק אותי עד שהוא נרדם. אני מחכה עוד כמה רגעים, מוודאת שהוא באמת ישן וחומקת מהמיטה בדממה.

אני מתלבשת בזהירות ובורחת.

 

אלינה, הווה

הזיכרונות לא מרפים ממני, בעיקר בלילות. איתמר רודף אותי יותר מתמיד, שנים של הדחקה עפות מהחלון ואני שוב אותה ילדה בת שמונה עשרה שחושבת על חתונה בזמן שהגבר שבתוכה מדמיין אורגיות.

בדיעבד, אולי לא הייתי צריכה לברוח, אולי הייתי צריכה לפתוח את השיחה. אבל לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום על העולם הזה, לא ידעתי שסקס מרובה משתתפים זה לא דבר ששמור רק לסרטי פורנו.

היום אני יודעת הרבה יותר על בדס"מ ועל עצמי, אבל בגיל שמונה עשרה, סמכתי עליו שיכוון אותי, שישמור עליי וידאג לי, אם לא מאהבה אז לפחות מהכבוד שחשבתי שהוא רוכש עבורי.

אהבתי אותו וזה לא היה הדדי, רחוק מזה, אז ברחתי ממנו ואחרי חודשיים ברחתי מהבית היחיד שהכרתי, מכל החברים שלי והקמתי לי חיים הכי רחוק ממנו שאפשר במדינה הקטנה שלנו.

לא הייתי חוזרת לכאן אם היו לי ברירות, הייתי נשארת בחור שלי ולעולם לא מתקרבת שוב לאחים איתן, אבל המציאות אילצה אותי לקבל החלטות קשות, דבר שאני לא זרה לו.

אז חזרתי למקום שתמיד הרגשתי בו הכי בטוחה, למרות הכל.

 

איתמר

"ספר לי מה גילית." אני אומר לקול בצד השני של השפופרת.

"ביום שהיא הגישה מכתב התפטרות היא הוציאה גם צו הרחקה בבית המשפט בתל אביב. עדיין לא הצלחתי לפרוץ לתוך התיק עצמו כדי לגלות את השמות והפרטים, אבל זה יקרה בקרוב. היא הוציאה צו הרחקה, שילמה שכירות על הדירה שלה לכמה חודשים קדימה ועברה לאשקלון. שם היא עברה למקצועות היופי, למדה, עשתה הכשרות ועבדה בסלון יופי מוכר בעיר. לפני חודשיים היא הגישה תלונה במשטרה על הטרדה והוציאה עוד צו הרחקה. היא התפטרה שוב מהעבודה, שילמה את השכירות וחזרה לקריות. זה מה שאני יודע בינתיים."

"תודה." אני אומר ומנתק. היא הוציאה צו הרחקה וברחה הביתה, לקריות.

ידעתי שיש סיפור מאחורי החזרה שלה, ידעתי שאחרי כל השנים האלה היתה חייבת להיות סיבה טובה מאוד, אבל לא חשבתי שנגיע לכיוונים פליליים. אני סקרן מתמיד ואני לא מתכוון לעזוב את הנושא עד שכל התשובות יהיו בידיים שלי.

דבר אחד בטוח, כשאני אגלה את השם של האדם נגדו היא הוציאה שני צווי הרחקה, הוא מת.

 

אלינה

הסצנה חוזרת על עצמה, אני מכינה כוס קפה, מרימה את הרגליים על השולחן בסוף יום עבודה עמוס ומטורף והדלת נפתחת. הפעם אני לא מחייכת, אני רק סקרנית, אבל אין לי יותר סבלנות להיות נחמדה ומנומסת.

"קודם עמית, אחר כך שרה ועכשיו אתה. הייתם צריכים פשוט להגיע פעם אחת ביחד כקבוצה ולחסוך לי זמן. לפחות לתת לי לשתות כוס קפה בשקט במקום העבודה שלי."

עידן מחייך את החיוך החצי סקסי חצי זדוני שלו ואני לא יכולה להכחיש שהמראה שלו מעורר תחושה של חום בין הרגליים שלי. זה לא רק בגלל שהוא התאום הזהה של איתמר, זה בגלל מי שהוא כאינדיבידואל. הוא סקסי, הוא יהיר והוא דום, קשה לסאבית ותיקה ומיומנת כמוני לא להגיב.

"היה לך פה שנון כנערה בת שמונה עשרה, עכשיו את ממש ארסית."

"תיזהר שאני לא אכיש אותך." אני מפלרטטת איתו?

הוא צוחק בקול ומתיישב על הספה מולי.

"עידן, ברצינות, אני מותשת. המוניטין שלך הולך לפניך אז מה דעתך לחסוך ממני משחקים פסיכולוגיים ופשוט להגיד את מה שבאת להגיד?"

"משחקים פסיכולוגיים, אני מבין שאת לא מדברת על המוניטין שלי כאיש אבטחה, את מתכוונת למוניטין אחר."

אני לא עונה לו, שנינו יודעים לאיזה מוניטין אני מתכוונת.

"אני מוצא את זה אירוני שאת בורחת מאחי בגלל הבדס"מ אבל חוזרת אחרי ארבע עשרה שנים כסאבית מנוסה."

"אל תתיימר להבין למה עזבתי." אני עונה לו בכנות ובכעס. אף אחד לא יודע את הסיבה האמתית לעזיבה שלי ובאמת שעייפתי מהשיחות האלה.

"אוקיי אוקיי.. לא התכוונתי להכעיס אותך. רק רציתי לשאול לשלומך, לראות אם את צריכה עזרה במשהו וכמובן לברר למה לעזאזל חזרת אחרי כל השנים האלה." ישירות וכנות, זה מה שאני מצפה מהאחים האלה.

"חזרתי בלית ברירה, תאמין לי שזה המקום האחרון שרציתי להיות בו ולפני שאתה ממשיך בחקירה שלך, אין לי שום כוונה ליצור קשר עם החצי השני שלך. שיישאר בצד שלו ואני בצד שלי עד שיגיע הרגע שלי לעבור שוב."

"אז את לא מתכוונת להישאר פה."

"לא, אני כאן עד שאני כבר לא אוכל להישאר, לא פחות ולא יותר. תעשה לי ולאחיך טובה, תדאג שדרכנו לא יצטלבו, זה עדיף לכולם." אם יש מישהו שמסוגל להרחיק בינינו, זה עידן ואני סומכת על היכולת הזאת, למען השפיות שלי.

"אין ספק שאת לא אותה נערה תמימה ורומנטית שהיית." הוא עונה לי בטון מהורהר ושקט.

"לפעמים החיים מאלצים אותנו להתבגר מהר." אני עונה לו באותו טון ומסתכלת לו עמוק לתוך העיניים.

"כן, עם זה אני מסכים."

איתן – כאב יפהפה – פרק ב

אלינה, גיל שש עשרה.

אני דופקת על דלת ביתם של משפחת איתן, כשהיא נפתחת, איתמר ניצב מולי לבוש במדים. הוא קצין באיזושהי יחידה בצה"ל, אני לא ממש יודעת איזה ומה בדיוק הוא עושה, אני רק יודעת שהוא נראה מדהים.

אני תמיד מצליחה להבדיל בינו לבין עידן, למרות שהם תאומים זהים, זה כח העל שלי, אובססיה לכל פרט באיתמר איתן.

"אלינו'ש, מה קורה ילדונת?" הוא תמיד מדבר אליי כמו לאחותו הקטנה.

"הכל טוב." אני עונה במבוכה ונכנסת לבית שאני מרגישה בו הכי נוח בעולם.

"עמית בחדר, לאיזה מבחן אתם לומדים הפעם?"

"היסטוריה." אני עונה ומגלגלת עיניים במירמור כדי לגרום לו לצחוק.

"שנאתי את המקצוע הזה, תחזיקי מעמד, עוד שנתיים והלימודים מאחוריכם." הוא מחייך אליי והולך, לרגע לא מביט לאחור, לא טורח להמשיך את השיחה, אין לו סיבה בעצם.

הוא בן עשרים ושלוש, חתיך על וקצין תותח, בנות נופלות לרגליו, בנות בגילו… לא ילדות בכיתה י'.

אני עולה לחדר של עמית ואנחנו שוקעים בשעות של למידה, אני לא מדברת איתו על איתמר, אני לא שואלת ולא מתחקרת. אמנם הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא בכל זאת בן ואני לא באמת יכולה לשתף אותו בתחושות שעוברות לי בגוף כשאני רואה את אחיו הגדול.

 

הווה

איתמר

אני קופץ לסידורים במרכז העיר כשהשם שלה קופץ לי מול העיניים, "אלינה – סלון יופי". למרות שהשם הזה מעורר בתוכי כל כך הרבה זיכרונות, אני לא מקדיש לו יותר מרגע אחד של התייחסות. אני בטוח שאין קשר בין אלינה שלי לאלינה של הסלון. אלינה שלי.. היא מעולם לא היתה באמת שלי.

אני לא מרשה לעצמי לחשוב עליה יותר מדי, לא ראיתי אותה מגיל עשרים וחמש, היא היתה בת שמונה עשרה. אני כבר בן שלושים ותשע… פאק איך שהשנים חלפו מהר, היא בטח נשואה ואימא, חיה באיזה מושב בבית מרווח עם גדר לבנה ונדנדה בחצר, רחוק ממני ומהעולם הסוטה שלי.

אם יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי משנה כל כך הרבה דברים.. ואולי הייתי משנה רק דבר אחד, רק משפט אחד, או מעשה אחד גורלי.

אני מסלק את המחשבות מהראש שלי וממשיך בדרכי, אין לאלינה מקום בחיי והיא בטח שלא רצתה אותי בחייה.

אחרי שעתיים של התרוצצויות, אני נפגש עם עמית ומורן לארוחת צהריים באחד מבתי הקפה בסביבה. כשאני מתיישב בכיסא שלי, אני מבין שהתמקמתי עם הפנים לשלט של סלון היופי והתיאבון שלי נעלם, אין ספק שההשפעה שלה עליי מעולם לא באמת חלפה.

"איזה קטע שאלינה חזרה, הייתם צמודים כמו תאומים סיאמיים בתיכון. כמה שנים חלפו?" מורן יוצא בהצהרה שמזעזעת אותי וככל הנראה גם את עמית שמסתכל עליו בבלבול.

"על מה אתה מדבר?" עמית שואל אותו בזמן שאני קובר את הפנים שלי בתפריט כאילו שאני לא נאחז בכל מילה שלהם.

"מה על מה אני מדבר? אלינה, אלינה ידידה שלך מהתיכון, היא חזרה ופתחה סלון יופי." הוא אומר בקלילות ומצביע לאותו השלט שתפס את תשומת לבי לפני כמה שעות בודדות.

"אלינה רובינשטיין? המקום הזה שלה??"

"כן, אחי, מה נסגר איתך? למה אתה כל כך המום?" מורן מסתכל על עמית כמו על ילד מטומטם בזמן שהריכוז של עמית עובר אליי.

אני מנסה לעשות פרצוף אדיש ולא מתעניין אבל אני יודע שזה לא כל כך הולך לי, עמית יודע מספיק. יאללה כוס אמק, על מי אני עושה הצגות?

"מורן, תתחיל מההתחלה כי כמו שאתה רואה, אני ועמית קצת בהלם כרגע. אתה בטוח שאתה מתכוון לאלינה רובינשטיין? הידידה הכי טובה של עמית מהתיכון? אותה אחת שנעלמה לפני ארבע עשרה שנים?"

"כן, לא ידעתי שהיא 'נעלמה', הנחתי שהמשפחה שלה פשוט עברה דירה או משהו. שני, חברה של שירה סיפרה לי שהיא חזרה ופתחה את הסלון כאן."

"למה היא חזרה ועם מי?" השאלות יוצאות ממני כמו בחדר חקירות.

"מאיפה אני יודע? לא שאלתי, לא חשבתי שזה כל כך חשוב. פשוט זכרתי שהיא היתה ממש קרובה לעמית והנחתי שהם דיברו כבר או משהו."

"לא, לא דיברנו." עמית עונה בהיסח דעת בזמן שהוא מסתכל גם על השלט. "אני לא מאמין שהיא חזרה ולא ידעתי על זה, הסלון הזה נפתח לפני לפחות חודש ולרגע לא חשבתי שיש קשר אליה."

לפחות חודש? היא חזרה לפני יותר מחודש?

"יש לך מושג אם היא נשואה?" אני שואל שוב, מקווה שאת זה מורן אולי כן יודע.

"וואלה לא, שוב, לא התעניינתי בכלל. אני מאמין שהיא נשואה, היא אמורה להיות בת שלושים ושתיים בערך, לא כולם דפוקים כמונו."

אני לא יודע איך להתייחס למידע הזה, הדחף הראשוני שלי הוא פשוט לקום וללכת לשם, אבל זה הדבר האחרון שאני צריך לעשות.

אני חייב לפעול בזהירות, להבין מה היא עושה כאן בכלל, למה היא חזרה אחרי כל כך הרבה שנים.

"עמית, אתה מתכוון ליצור איתה קשר או משהו?" אני שואל אותו ומנסה להרגיע את הטונים הלחוצים.

"אני מאמין שכן, אני עדיין קצת המום מהמידע אבל אין סיבה שאני לא אקפוץ לביקור, לפחות להגיד שלום."

טוב, ניתן לעמית לעשות את הבירור הראשוני, בארוחת שישי אני אוציא ממנו את המידע ואחרי זה אני אחשוב על הצעד שלי.

"תנסה לברר כמה שיותר."

עמית מסתכל עליי במבט שרואה ומבין יותר מדי, בזמן שמורן מסתכל על שנינו בבלבול מוחלט.

 

אלינה

"מיה, תציעי בבקשה ללקוחות שלנו קפה ועוגיות בזמן שהן ממתינות, מרינה תיכף מסיימת עם הלקוחה שלה, לי זה ייקח עוד עשרים דקות בערך."

השבועות חולפים והעסקים פורחים, העסקתי פקידת קבלה, טכנאית ציפורניים וספרית. אני מתעסקת בעיקר בטיפולי פנים וכל הנלווה לזה.

היומן שלי תפוס כבר חודשיים קדימה ואני מרגישה יותר ויותר שלמה עם ההחלטה שלי לחזור לכאן. לשמחתי, לא נתקלתי באף אחד ממשפחת איתן, אבל ברור לי שזה רק עניין של זמן. שני ידידה טובה של מורן ואני מאמינה שהיא סיפרה לו שחזרתי בתקווה שהוא יעביר את זה הלאה.

לא משנה שהיא יודעת כל מה שקרה ביני לבין איתמר, היא עדיין חושבת שאם רק נלבן את העניינים אחרי כל השנים שחלפו, נהיה ביחד. הרומנטיות הזאת מאוד לא אופיינית לה ואני מנסה להתעלם מהרעיונות שלה, הכוונות שלה טובות.

עוד יום מלא בעבודה מסתיים ואני נשארת לבד עם כוס קפה, מרימה קצת את הרגליים ונהנית מהשקט כשהדלת נפתחת.

אני לא מופתעת, חיכיתי למפגש הזה ולמרות הכאב העדין בחזה, החיוך שמתפרש לי על הפנים אמתי לגמרי. אני מניחה את הקפה על השולחן ורצה לזרועות הפתוחות של עמית.

הוא עוטף אותי בחיבוק דוב והשנים נעלמות. הוא גבוה יותר, שרירי יותר, רציני יותר, אבל זה עמית, החבר הכי טוב שלי.

אנחנו מתחבקים הרבה זמן, אני לא מסוגלת לשחרר את המותניים שלו והוא לא מזרז אותי. כשהחולצה שלו מתחילה להירטב אל מול עיניי אני מבינה שאני בוכה. זה לא בכי קורע לב, אני לא מוציאה הגה, אבל הדמעות נופלות.

הוא מלטף לי את השיער בעדינות ואני נרגעת, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומשחררת את האחיזה בו. חלצתי לפני כמה דקות נעליים ואני נאלצת לקחת עוד צעד אחורה ולהרים את המבט שלי גבוה בשביל להסתכל על הפנים שלו.

הוא נראה בדיוק כמו איתמר. הם תמיד היו דומים, כל האחים, אבל עמית היה בן שמונה עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו, בזמן שהתאומים כבר היו בני עשרים וחמש. ההבדלים ביניהם היו יותר ברורים, אבל עכשיו… עכשיו הוא נראה יותר מבוגר מהזיכרון שיש לי של איתמר.

"אני יודע, אני נראה כמוהו, כולנו נראים בערך אותו דבר עכשיו." הוא תמיד ידע לקרוא את המחשבות שלי, להבין על מה אני חושבת מבלי שאצטרך להביע את זה במלים.

"אני מצטערת."

"על מה? על זה שעזבת בלי להודיע? על זה שניתקת איתי כל קשר במשך ארבע עשרה שנים? או על זה שאת כאן כבר כמעט חודשיים ולא טרחת להרים טלפון?"

בלי לשים לב אני מרימה את היד שלי ומעבירה אצבעות בשערות הלבנות הבודדות שצומחות בצדי הראש שלו, הזדקנו… כל כך הרבה שנים חלפו…

"על הכל, אני מצטערת על הכל."

"אנחנו יכולים לשבת לדבר או שבעלך מחכה לך בבית?" אני צוחקת בקול מהחטטנות שלו.

"תמיד היית מעודן כמו משאית בטון, אני לא נשואה, אני לא בזוגיות בכלל ואין לי ילדים. שב, אני אכין לך קפה."

"את אישה, אתן יכולות לעשות כמה דברים בו זמנית, אז תתחילי לדבר בזמן שאת מכינה את הקפה."

אני מגלגלת אליו עיניים ומסתובבת לקומקום. אין בינינו אי נוחות, לפחות לא בהרגשה שלי, אני מרגישה כמו אותה ילדה בתיכון שישבה בחדר שלו שעות על גבי שעות כמעט כל יום.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני אומרת לו בכנות.

"מההתחלה, למה עזבת?" השאלה הכי קשה.

"עזבתי כי נשבר לי הלב, עמית, זה עד כדי כך פשוט."

"אל תחרטטי אותי, תני לי קצת קרדיט. אני יודע שהיית מאוהבת באיתמר, אני גם יודע שהיה ביניכם משהו, איזשהו קשר. אבל אני לא חושב שזה היה ברמה שפרידה תגרום לך להיעלם ליותר מעשור."

אין לך מושג כמה אתה צודק.

"היה בינינו משהו, אין ספק. אני בעצמי לא יודעת איך לקרוא לזה.. אהבתי אותו בלב שלם, באהבה המוחלטת והדרמטית שרק ילדים בני שמונה עשרה מרגישים. זה לא היה הדדי. היה לו מאוד אכפת ממני והוא נמשך אליי, אבל הראש שלו היה במקומות אחרים. בצבא, בבדס"מ, בעתיד, הוא רק התחיל לגלות את עצמו ואת היכולות שלו ואני הייתי תיכוניסטית פעורה עם כוכבים בעיניים.

כשהבועה התפוצצה והבנתי כמה שאנחנו שונים, כמה שהעולמות שלנו שונים, הלב שלי נשבר. לא יכולתי להישאר כאן ולראות אותו בכל פעם שהוא חזר מהבסיס, גם לא יכולתי לראות אותך.

כבר אז היית כל כך דומה לו ובכל פעם שהסתכלתי עליך ראיתי אותו.

לא תכננתי לעזוב לכל כך הרבה שנים, אבל אז התגייסתי והכרתי אנשים חדשים, עברתי למרכז ובניתי לעצמי חיים. היה קל יותר לשכוח, להדחיק, להשאיר את העבר בעבר. זה לא היה הדבר האמיץ והבוגר לעשות, התנהגתי כמו פחדנית ובטח שלא הייתי חברה טובה כלפיך, אבל לא ראיתי ברירה אחרת. פעלתי מתוך הגנה עצמית."

עמית מסתכל עליי בריכוז, מקשיב לכל מילה, לא מתפרץ, לא מפריע לי, רק מנתח אותי כמו חרק קטן מתחת למיקרוסקופ.

תמיד צחקנו שהוא יהיה נוירולוג יום אחד, שהסקרנות שלו והאינטואיציות הטבעיות שלו ידחפו אותו לחקר המוח. הופעתי כשגיליתי שדווקא מורן הוא הרופא ושעמית למד הוראה.

"אני מאמין לכל מה שסיפרת, אבל אני גם יודע שאלה רק חצאי אמתות. מה שהיה בינך לבין איתמר הרבה יותר עמוק מהשטויות שתיארת כרגע.

ריסקת אותו כשנעלמת, הוא חיפש אותך בכל מקום אפשרי. הוא לא הצליח לצאת מזה, הוא לא שחרר אותך, לקח לעידן שנים לשכנע אותו שעזבת לתמיד ושהגיע הזמן לעבור הלאה.

כן, היינו צעירים מאוד, אני בטוח שהפרש הגילים ביניכם היה מהווה מכשול רציני, אבל אני גם בטוח שהייתם מצליחים להתגבר על זה. יש סיבה שעזבת בלי לומר מילה, קרה משהו, אני יודע את זה, קרה משהו שגם איתמר לא מודע אליו.

אלינה, אני לא יכול להכריח אותך לסמוך עליי, אני לא יכול לדרוש תשובות וזו זכותך המלאה לדבוק בגרסה שלך. האמת שאני מקבל אותה, ללא תנאים, אבל אני מקווה שיום אחד תשני את דעתך, כי אני אשמח להיות כאן בשבילך, רציתי להיות כאן בשבילך גם בגיל שמונה עשרה."

"אתה מתכוון לספר לו שחזרתי." זאת לא שאלה, אני יודעת שהוא יספר.

"הוא כבר יודע, מורן סיפר לנו היום בארוחת צהריים, נפגשנו שלושתנו בבית הקפה מעבר לכביש."

אני בטוחה שהוא עבר מחוץ לסלון עשרות פעמים בחודש האחרון, אבל הידיעה המוחלטת שהוא ישב היום בבית קפה מעבר לכביש, כל כך קרוב אליי, מעוררת שוב את הכאב בחזה.

אני רוצה לשאול אם הוא אמר משהו, אם הוא שאל עליי, אבל אני שותקת. אסור לי לחזור לאותם דפוסי התנהגות.

אני כבר מזמן לא נערה מתבגרת, אני כבר מזמן לא אותה ילדה תמימה שחשבה שהיא מסוגלת "להשיג" את איתמר איתן. באיזשהו אופן "השגתי" אותו… ומה יצא לי מזה? שברון לב, זיכרונות כואבים וצלקות נפשיות.

 

איתמר

אני לא מסוגל להתאפק עד הארוחה ביום שישי ואני מתקשר לעמית, הוא עונה אחרי הצלצול הראשון.

"ציפיתי לשיחה הזאת. הייתי אצלה אתמול בערב." וואו, זה היה מהיר.

"ו…?"

"היא רווקה, היא לא סיפרה לי למה היא חזרה או לחילופין, למה היא נעלמה לכל כך הרבה שנים."

אני לא מגיב, אני מנסה לעכל את העובדה שהיא עדיין רווקה ושהיא באמת חזרה. אני מניח שאיפשהו עמוק בתוכי, לא האמנתי למורן, לא שחשבתי שהוא משקר, פשוט חשבתי שהוא טועה, שזאת לא אותה אלינה. לא רציתי לחשוב שהיא חזרה ושהיא לא חשבה ליצור איתי קשר, שהיא לא חושבת עליי בכלל.

"איתמר, תקשיב, אני לא יודע מה באמת קרה שם ביניכם, אף אחד מכם לא שיתף אותי, אבל אני זוכר איך היית אחרי שהיא עזבה. אני זוכר את האובססיה שלך, אני זוכר כמה חיפשת אותה ואני זוכר כמה שנים לקח לך לשחרר אותה.

ברור לי שאתם עוד תיפגשו, זאת עיר קטנה. אבל תעשה לי טובה, אל תהיה פזיז, תשקול את המעשים שלך…. היא לא אותה ילדה, היא שונה. תשמור על עצמך."

 

אלינה, גיל שבע עשרה.

אני מרימה מבט מופתע לדלת של החדר של עמית, הוא הלך להתקלח ואיתמר עומד מולי.

"הי, עמית במקלחת." אני אומרת לו בהיסוס כשאני רואה את המבט הרציני שלו.

"אני יודע." הוא עונה לי ונכנס לחדר, סוגר את הדלת אחריו.

"הכל בסדר? אתה נראה קצת מוזר." הוא מתיישב על המיטה לידי והלב שלי מאיים לקפוץ לי מהחזה.

"אלינה.." הוא מתחיל ועוצר, קובר את הפנים שלו בתוך כפות הידיים ומתנשף. אין לי מושג מה קורה פה, אני רק יודעת שהוא נמצא במרחק נגיעה ממני ואני מתאפקת לא לקפוץ עליו.

"אלינה, יש בינינו הפרש של שבע שנים." מה? לזה לא ציפיתי.

"אוקיי.. אני יודעת."

"את בת שבע עשרה, אני בן עשרים וארבע."

"כן, גם את זה אני יודעת. אתה מתקדם לאנשהו או שאנחנו סתם זורקים עובדות באוויר?"

הוא מחייך מהמילים שלי ואני מחייכת אליו בחזרה, הוא כל כך יפה כשהוא מחייך… גם כשהוא לא מחייך… וכשהוא סתם נושם.

"אני יודע שאת חושבת שיש לך רגשות אליי, אולי באמת יש לך, אבל זה לא יקרה. אני צריך שתביני שזה פשוט לא יקרה."

החיוך שלי נעלם ואיתו כל הצבע מהפנים שלי, אני מרגישה את ההלם עוטף אותי, את המבוכה הנוראית. מאיפה הוא יודע? אפילו עמית לא יודע! מי אמר לו?!

אני רוצה לברוח מפה, אני חייבת לברוח, או להכחיש. אני חייבת להגיב איכשהו.

"איתמר, אני לא יודעת מי דיבר איתך או מה אתה חושב שאתה יודע, אבל אין לי רגשות אליך."

הוא מחייך שוב ומלטף לי את הלחי, העיניים שלי כמעט מתגלגלות אחורה מעונג.

"ככה אני יודע, מהמבטים שלך והתגובות שלך אליי. אף אחד לא אמר לי כלום, אף אחד לא צריך."

אלוהים!! אני רוצה למות!! אני מתאפקת לא לבכות מהבושה, מתאפקת לא לזרוק את הספרים שלי ופשוט לרוץ.

"אלינה, את ילדה יפיפייה, את חכמה ומצחיקה, אם היית קצת יותר מבוגרת סביר להניח שכבר הייתי חוטף אותך. אבל ההפרש בינינו עצום, את בתיכון ואני קצין בצבא, את אפילו לא חוקית. אני לא רוצה להשלות אותך ואני לא רוצה לפגוע בך, את כמו אחות קטנה בבית הזה ואני מכבד אותך יותר מכל בחורה אחרת שאני מכיר. זאת הסיבה היחידה שאני בכלל מדבר על זה.

אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, לשחרר את הנושא הזה. שום דבר לא יקרה בינינו, לעולם, אני צריך לדעת שאת מבינה את זה ושאת לא מפתחת תקוות לא הגיוניות."

הלוואי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי, הלוואי שהיה לי משהו שנון ובוגר להגיב לו. הלוואי שהייתי סקסית ופלרטטנית, הלוואי שהוא היה רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. אבל זה לא המצב.

אני לא מצליחה לענות לו, אני רק מסתכלת עליו בהלם עד שהוא קם והולך. אני לא מחכה שעמית יסיים את המקלחת, אני אורזת את החפצים שלי והולכת הביתה ללקק את הפצעים שלי בשקט ובפרטיות.

 

הווה

אלינה

הזיכרונות לא עוזבים אותי מאז הביקור של עמית, הזיכרון האחרון כל כך מוחשי שאני מרגישה את הסומק בלחיים שלי מהמבוכה שהרגשתי באותו יום שאיתמר הבהיר לי שלעולם לא יהיה בינינו כלום.

כמה בכיתי כשחזרתי הביתה, כמה בכיתי בימים שאחרי.

מי היה מאמין שכעבור שנה איתמר יהיה הראשון שלי.

איתן – כאב יפהפה – פרק א

איתמר

תמיד אהבתי את הארוחות המשפחתיות שלנו, מעבר לאוכל הביתי הטעים שעדיף על הג'אנק שאני בדרך כלל מזמין, אני שמח לראות את כל האחים שלי לפחות אחת לשבוע.

עברנו הרבה ביחד, כמו כל משפחה ולמדנו לדאוג אחד לשני, לסמוך אחד על השני ולשמור סודות.

כששירה נכנסה לחיים שלנו, היה קשה לשחרר את הרגלי העבר, להיפתח אליה בכנות מוחלטת ולהכניס אותה למשפחה כ"אחת מאתנו". אבל הזמן חלף והחיוך שלא יורד לאביתר מהפנים גרם לכולנו להבין שזה בסדר לפעמים להוריד מגננות.

"לוציפר, תעביר את הסלט." לוציפר, כבר כמה שנים שאביתר קורא לי ולעידן "תאומי האופל", לפעמים הוא מגוון עם כינויים שטניים אחרים, כמו הערב. יש לכינויים האלה כמובן סיבה, דבר ראשון, אנחנו באמת תאומים. דבר שני, אנחנו חלק מקהילה שלפעמים מייחסים אליה דברים אפלים כמו סדיזם, שליטה פיזית ונפשית, כאב.. הכל נכון, אולי בגלל זה מעולם לא התנגדנו לכינוי.

אימא שלנו נכנסת למטבח למלא עוד קערות אוכל ואני מנצל את ההזדמנות שהיא לא שומעת כדי לעשות קצת בלגן.

"שירוש, מתי תבואי לבקר אותנו בעבודה?" אני שואל אותה כמו בכל שישי, אין לה סיבה להגיע ל"מפלט", מועדון הבדס"מ המוכר והמצליח ביותר בצפון. היא רחוקה מלהיות סאבית, אבל אני אוהב להציק לאחי הקטן.

"אולי הלילה? קניתי חצאית עור חדשה ונראה לי שהיא תתאים למקום בדיוק." אנחנו מתחילים לצחוק ואביתר מסתכל על חברה שלו בהלם.

"אין לך מה לחפש ב"מפלט", בטח שלא עם "תאומי האופל" ועוד יותר אין לך מה לחפש שם עם החצאית החדשה!" אני את שלי עשיתי, אין דבר יותר מהנה מהתגובות של שירה כשאביתר מנסה לחלק לה הוראות.

"אז אתה מעדיף שאני אגיע לשם בלי חצאית בכלל? הבנתי שזה גם סוג של קוד לבוש.. אני בטוחה שעידן ואיתמר ישמרו עליי, בכל זאת, הם אחראים על האבטחה."

"אל תדאגי מתוקה שלי, אני אשמור עליך." עידן אומר וקורץ לה בפלירטוט קבוע והווריד במצח של אביתר עומד להתפוצץ.

"אני שמח שאתם נהנים על חשבוני, אבל לי ולשירה כבר יש תוכניות הלילה. אז תירגעו."

כן, יש להם תוכניות הלילה, אביתר מפתיע אותה בדירה שלהם עם כרטיסי טיסה לחו"ל והצעת נישואין. כמובן שכולנו יודעים ודאגנו להתערב בכל פרט ופרט כולל יעד הטיסה וסוג היהלום שעל הטבעת, אבל שירה חושבת שהם הולכים לסרט. אז אנחנו נמשיך עם המסורת השבועית של הפלירטוטים עם האישה היחידה במשפחה, חוץ מאימא שלנו.

"אז בוא נדחה את התוכניות לשבוע הבא, זה בסך הכל סרט. אני באמת רוצה ללכת ל"מפלט" פעם אחת, ברור שלא נשתתף, אבל נראה לי ממש מגניב לצפות מהצד." שירה מפתיעה אותנו וכולנו משתתקים, אין סיבה הגיונית שאביתר יסרב לבקשה שלה, בדרך כלל הוא לא מסרב לה לכלום אז אין סיבה שיסרב לדחיית צפייה בסרט.

אני רואה על המבט שלו שהוא אובד עצות ואני מנסה לחשוב על תירוץ שיהיה מספיק טוב כדי ששירה לא תרצה להגיע ל"מפלט" הערב ובו זמנית, לא לעורר את החשד שלה.

גיא מצליח לעשות את זה לפניי.

"שירה, אם לא אכפת לך, אני מעדיף שלא תגיעו הערב כי אני אהיה שם וזה מספיק מביך שהתאומים רואים אותי בתוך סשן, אם גם את תראי אותי, זה כבר יהיה יותר מדי."

עוד סוד יצא.

 

אלינה

אני לא מאמינה שחזרתי. בגיל שמונה עשרה ברחתי מהקריות ונשבעתי לעולם לא להסתכל אחורה. שירתי שנתיים בדרום ואפילו לא העזתי לחזור בסופי השבוע, מפגשים משפחתיים התקיימו בבית של סבתא שלי בתל אביב.

לעמוד כאן במרכז העיר בה גדלתי ולהסתכל על העסק החדש שלי, זו חוויה הזויה בלשון המעטה. אחרי שנים של חיפוש עצמי ובריחה מזיכרונות כואבים, חזרתי הביתה. אני לא יודעת אם אני באמת מוכנה לזה, אם אני מוכנה להתמודד עם כל מה שקרה כאן, אבל לא היתה לי אפשרות אחרת.

לא היה לי שם מקורי לסלון היופי, אז פשוט קראתי לו "אלינה". אני נכנסת פנימה והעיצוב שבחרתי בקפידה מיד מרגיע אותי, הקירות לבנים וכך גם כל המכשירים והריהוט. הצבע היחיד במקום הוא זר פרחים צבעוני שמקשט את השולחן בחדר ההמתנה.

במשך שנים עבדתי כבוחנת QA בעולם ההייטק והמעבר לעולם היופי והאסתטיקה היה נראה הזוי ותלוש לסובבים אותי. אני מודה שהצעד הפחיד גם אותי, עזבתי משכורת בטוחה ומכובדת וצעדתי אל הלא נודע. לשמחתי, ההחלטה השתלמה.

המקצועיות שלי הולכת לפניי ולמרות שפתחתי את הסלון לפני יומיים בלבד, היומן שלי תפוס שבועיים קדימה ואני כבר מראיינת עובדות.

"מי היה מאמין, הגברת אלינה רובינשטיין בכבודה ובעצמה." אני מסתובבת בהפתעה אל הקול של אחת החברות הכי טובות שהיתה לי בילדותי.

"העורכת דין שני אלקובי, סנגורית הרוצחים והגנבים באשר הם, לכבוד הוא לי." אני עונה לה באותו טון יהיר וציני.

היא מרימה גבה משורטטת ומשלבת את האצבעות המטופחות שלה. "למה חזרת?"

"מיציתי את העיר הגדולה, החלטתי להתפשר." מניסיון, אנחנו יכולות למשוך שעות בפינג פונג וורבלי.

"אם כך, הכבוד הוא כולו שלנו, אני מברכת את שובך בשם פשוטי העם."

"תודה." יאללה, תגידי את מה שאת רוצה להגיד.

"את חתיכת זונה."

"כן."

"ברחת, בתקופה הכי רגישה."

"כן."

"את מתכוונת להישאר הפעם?"

"כל עוד זה אפשרי."

"תשובה ספק מתחמקת ספק מתנשאת, אבל אני מוכנה לקבל אותה."

אני מחייכת אליה בחום. "התגעגעתי אליך, שניקי."

היא מתקרבת אליי עם ההליכה השחצנית שלה על עקב סיכה שלגמרי לא הולם עורכת דין במעמדה ושיער בלונדיני ארוך שמתאים יותר לחוף הים ותופסת אותי לחיבוק חם. "אל תעזבי יותר." היא מורה לי בהחלטיות. הזרועות שלה סביבי וריח השמפו המוכר מזכירים לי את החיבוק האחרון שחלקנו לפני ארבע עשרה שנים ואני לא יכולה לעצור את הדמעות. מזה פחדתי, שהזיכרונות יציפו אותי בכל פינה, יש כאן יותר מדי היסטוריה, יותר מדי אנשים שמכירים אותי באמת.

"אני מתכוונת לזה, אל תעזבי יותר אלינה, מעולם לא היית צריכה לברוח, זה הבית שלך."

"את יודעת יותר טוב מכולם שלא יכולתי להישאר, זה כאב מדי."

 

איתמר

"המפלט" מלא כרגיל, כל המי ומי של עולם הבדס"מ פוקד את המועדון על בסיס שבועי. כשעידן ואני פתחנו את חברת האבטחה שלנו, תכננו לטפל בכמה לקוחות במקביל. שירתנו שנינו ביחידות מובחרות בצבא והקמנו את העסק שלנו עם חברים מאותן היחידות. לכל אחד היה לקוח, לפעמים חברות גדולות בהן העסקנו קבלני משנה ולפעמים אבטחת אישים אחד על אחד.

עידן הכיר את יואב, הבעלים של "המפלט", דרך מועדוני בדס"מ אחרים והם הפכו לחברים טובים עם השנים. כשיואב פתח את "המפלט" הוא הציע לנו לנהל את האבטחה הרצינית מאוד של המועדון על בסיס יומי, עם דרישה לנוכחות אישית של שנינו.

השילוב של השכר הגבוה והמוטיב של המועדון, יצרו הצעה שלא יכולנו לסרב לה, אז עכשיו אנחנו כאן במשרה מלאה והעובדים שלנו מתעסקים בשאר הלקוחות.

כמו בכל נושא אחר בחיינו, גם בפטישים המיניים שלנו, אנחנו תאומים זהים. שנינו שולטים בעולם הבדס"מ, "דומים", סדיסטים, יש שיגידו חסרי רחמים וכמו שמגיל קטן חלקנו בכל הבגדים והצעצועים שלנו, גם כאן, אנחנו חולקים כמעט בכל.

"איך מתקדם הלילה?" יואב נעמד לידי לבוש בחליפה מחויטת יוקרתית, מכובד ורציני כרגיל, רק שמאז שהוא התחתן, הוא נראה הרבה יותר רגוע, שלו.

"שקט, לא היו תקריות מיוחדות."

"מעולה. הקהל מתחיל להתפזר כבר, איך זה שאתה ועידן עדיין לא מצאתם את הקרבן הלילי?"

"מצאנו, עידן מכין אותה, עוד מעט אני אצטרף. השאלה היותר מעניינת היא, למה אתה פה ולא עם הבנות שלך בבית?" חוץ מהבת הבכורה של רעות אשתו מנישואין ראשונים, הם חולקים ביחד עוד בת.

"הבנות אצל הסבים שלהן הלילה, אשתי מחכה לי בחדר הצפייה." כמובן.

"מתי תזמין אותי להצטרף אליכם למשחק? אני מקנא שעידן זכה להכיר את רעות מקרוב ואני לא."

"אתה ואחיך צריכים לשכוח מאשתי, פיתחתם אובססיה." הוא אומר לי עם חיוך מרוצה, אין ספק שהוא נהנה מהקנאה שהרבה מהדומים במועדון חשים כלפיו, רעות היא הסאבית המושלמת.

"אני לא מכחיש."

"אני מבין שמשפחת איתן משתלטת לי על המועדון לאט ובזהירות." הטון שלו משתנה לרציני יותר, קצת מהוסס ואני מבין שהוא מתכוון לגיא.

"תהיה בטוח שהוא הפתיע גם אותנו."

"אני בטוח."

מטבע הדברים, אני ועידן תמיד היינו הכי קשורים מבין האחים, אבל מעולם לא הרגשנו שום ריחוק ממורן ועמית. גיא זה סיפור אחר, כשהיינו ילדים, הוא תמיד היה התינוק, האח הקטן שהתעללנו בו אבל בו זמנית שמרנו עליו כמו על אוצר. כשהיינו בני שבע עשרה, אבא שלנו נפטר, גיא היה רק בן שמונה והחיים של כולנו התהפכו.

מצד אחד, המשפחה נהייתה מאוחדת מתמיד, מצד שני, גיא החל להשתנות, להתרחק וברגע שהוא נכנס למסגרת הצבאית, הנער המופנם הפך לגבר שקט, קצת אדיש ובעיקר, מלא סודות.

לפני כשנה הוא החל להתעניין בעולם הבדס"מ, כמובן שנתנו לו כמה שיותר מידע ואחרי שהוא עשה הרבה שיעורי בית, הכנסנו אותו ל"מפלט". עם זאת, שום דבר לא היה יכול להכין אותנו למי שהוא כאן.

 

אלינה

אני יושבת עם שני באחד הפאבים היותר מוכרים באזור ואנחנו מתעדכנות על כל מה שפספסנו בשנים האחרונות. השתדלתי לעקוב אחרי הקריירה שלה וזה לא היה קשה מדי, בתור סניגורית פלילית ראיתי את הפנים שלה לא פעם אחת בחדשות. אז בעיקר אני מדברת, מספרת לה על השנים בעולם ההייטק והמעבר החד לקריירה הנוכחית שלי.

אנחנו לא מדברות על הסיבה שעזבתי, אני עדיין לא מוכנה לפתוח את הנושא ונראה ששני מרגישה את זה.

"אני רוצה להכיר לך חברה טובה שלי, שירה, הכרנו בתואר הראשון ואת תאהבי אותה מאוד, אבל היא ממש עכשיו על טיסה לטוסקנה עם הארוס הטרי שלה."

"בכיף, היא מהקריות?"

"לא במקור, אבל עכשיו כן, היא מאורסת לאביתר."

שני אומרת ומסתכלת עליי בדאגה, היא לא צריכה להסביר לי לאיזה אביתר היא מתכוונת, אני לא צריכה שם משפחה. אני בטוחה שיש הרבה גברים בשם "אביתר" באזור אבל המבט שלה אומר הכל, היא מדברת על אביתר איתן, אח של איתמר.

איתמר, השם שלו משפיע עליי כמו דלי מלא במי קרח.

"אז אני לא חושבת שכדאי שתכירי בינינו, אני בטוחה שהיא בחורה נפלאה, אבל אני לא רוצה שום קשר למשפחה הזאת."

"אלינה, את כבר לא בתל אביב, אני מאמינה שידעת למה את נכנסת כשהחלטת לחזור הביתה. אולי לא הערב ואולי לא השבוע, אבל את תראי אותו בקרוב, זאת עיר קטנה ואת פתחת סלון יופי בדיוק במרכז שלה."

"אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו."

"אוקיי, מקובל." היא עונה לי ולוגמת מהוויסקי שלה. אני מרימה את כוס המרטיני שלי, מסיימת אותה בכמה לגימות ארוכות ומסמנת לברמן להכין לי עוד.

"מה שלום שרה?" אני רוצה לבעוט בעצמי על השאלה אבל האישה הזאת היתה כמו אימא שניה בשבילי ואני לא יכולה להכחיש שאכפת לי ממנה.

"תראי, אני לא בקשר עם המשפחה, אני מכירה אותם בצורה די שטחית ודרכינו לא מצטלבות. מהסיפורים של שירה נשמע שהיא בסדר גמור, אותה אימא דאגנית, מחכה שהבנים שלה יתחתנו, מייחלת לנכדים… אביתר מנכ"ל של איזה חברת סטארט אפ, מורן רופא, עמית מורה כאן בתיכון וגיא קצין בצבא."

היא לא מספרת על התאומים ואני לא שואלת.

עמית למד אתנו בשכבה, הוא היה הידיד הכי טוב שלי ודרכו הכרתי את אחיו הגדול, איתמר. הייתי רק בת שבע עשרה כשהתאהבתי בו, הוא היה בן עשרים וארבע.. אני סוגרת את הדלת על הזיכרון הזה ונועלת אותה. איתמר מת מבחינתי לפני ארבע עשרה שנים ואין סיבה להחזיר אותו לחיים.

 

איתמר

אני נכנס לאחד מחדרי המשחקים וליאן כבר על הברכיים מול עידן, הרגליים שלה תפוסות עם מוט פישוק, הידיים אזוקות מאחורי הגב. היא אחת הסאביות הקבועות שלנו, סופר מקצועית ומנוסה, יודעת להפריד בין המשחק לרגשות, יודעת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים וחשוב מהכל, סומכת עלינו.

אנחנו קשים ואנחנו אוהבים למתוח גבולות, אבל לעולם לא נעשה משהו שסאבית לא רוצה לעשות, לעולם לא נכפה את עצמינו על אישה.

העיניים שלה מכוסות והשיער שלה אסוף גבוה כדי שחלילה לא ייתפס באחד הצעצועים.

"התחלת בלעדי אח קטן?" אני שואל את עידן בהומור בזמן שהוא בוחר שוט.

"חלילה, רק מתחמם… ואני קטן ממך בשלוש דקות בלבד."

"עדיין, קטן." הוא מכוון אליי אצבע מאוד ספציפית בכף היד וממשיך לבחור צעצועים.

"ליאני? איך את מרגישה היום?" אני שואל אותה בזמן שהיא ממתינה בסבלנות בתנוחת נשלטת.

"מצוין אדוני, מושלם."

"אני שמח לשמוע. אני מקווה שנחת כמו שצריך לפני שהגעת ושיש לך אנרגיות, אני ואחי קצת לא רגועים היום, אולי תעזרי לנו."

"אני רוצה את זה יותר מהכל, אדוני."

"אני יודע."

אני פונה לקיר הצעצועים ומתלבט בין המבחר הרחב, ברקע אני שומע את עידן מתחיל עם הצלפות על הגב.

אין אצלנו חימום, אין התחלה עדינה ורכה. מי שרוצה לשחק אתנו, מוכנה לדבר האמתי, פחות חיבוקים וליטופים, יותר כאב ושליטה.

כעבור שעה של הצלפות עם כלים מגוונים ועל כל חתיכת עור בגופה המקסים של הסאבית, כולנו מוכנים לפינאלה.

בשלב הזה היא כבר תלויה בשלשלאות ברזל מהתקרה, הגוף שלה ספוג זיעה ומכוסה פסים אדומים בולטים. אני ועידן שבדרך כלל לבושים במכנסיים בלבד בזמן סשן, לא טורחים להתפשט, רק פותחים רוכסנים.

עידן מתמקם לפניה ואני מאחוריה.

"את מוכנה בשבילנו סאבית? התכוננת מראש?"

"כן אדוני, הייתי חמש שעות עם פלאג אנאלי." סאבית מקצועית יודעת למה לצפות במהלך הערב ויודעת להכין את הגוף שלה כדי לא להיפצע, כדי ליהנות מכל רגע.

"ילדה טובה."

עידן מעביר אצבעות בין הרגליים שלה והיא גונחת. "את נוזלת סאבית, נראה שככל שאני ואחי מפעילים יותר כח, כך את נהיית יותר רטובה. את כל כך אוהבת להיענש."

"כן, אדוני." היא ממלמלת בקוצר נשימה, האצבעות שלו עדיין מטיילות בתוכה, מדליקות אותה, מכינות אותה, מביאות אותה לקצה.

"היא עומדת לגמור אח גדול, התעללנו בה מספיק, הגיע הזמן לצ'פר אותה על התנהגות מושלמת."

הוא מרים את אחת הרגליים שלה גבוה, פותח אותה בשבילנו ואני חודר לתוכה בכח מאחור, היא צורחת בקול וגם אני לא מצליח לעצור את הגניחה החזקה. למרות שהיא השתמשה בפלאג היא עדיין צרה ומוחצת אותי.

אני יוצא ממנה בזהירות, כמעט עד הסוף, משאיר רק את הכיפה שלי בתוכה ועידן מתחיל לחדור לתוכה בעדינות מקדימה. ככל שהוא חודר יותר לעומק, כך גם הפתח שאני נמצא בתוכו מצטמק עוד ולוחץ על הזין שלי.

אנחנו זזים בתוכה בסנכרון מושלם, אני יוצא, הוא נכנס, הוא יוצא ואני נכנס. התנועות חלקות ומתורגלות היטב, אנחנו עושים את זה כבר שנים.

הגניחות שלה מתגברות והיא מתכווצת סביבנו בפולסים חמים ורטובים. "אני מוכן." אני אומר לתאום שלי. "אני מוכן." הוא עונה לי.

"תגמרי סאבית."

 

אלינה

אני מקפיצה את שני הביתה, למרות ששתיתי מעט אני לוקחת את הסיכון ועולה על ההגה. אני מרגישה שפויה ויציבה ולא בא לי להשאיר את הרכב שלי בחניון שמול הפאב לכל הלילה ולחזור במונית.

"את באמת לא רוצה לדעת מה איתו?" שני שואלת אותי לפני שהיא יוצאת מהרכב.

איך להסביר לה שאני יודעת בדיוק מה איתו? שדאגתי לברר ולשאול, שעקבתי אחריו בדיוק כמו שעקבתי אחריה במהלך השנים.

למרות הכל, למרות שהוא פגע בי כמו שלא פגעו בי מעולם, למרות שהוא השאיר בי צלקות נפשיות שלעולם לא ייעלמו, לא הצלחתי להתנתק.

"אני יודעת מה איתו, שני."

היא מסכלת עליי במבט לא מופתע בכלל. "זה מה שחשבתי, את עדיין אותה אלינה."

"לא, אני לא אותה אלינה, אני לעולם לא אחזור להיות הנערה התמימה שהייתי, הכוכבים בעיניים מזמן כבו."

"אז למה את יודעת מה איתו?"

"דאגתי לברר תמיד איפה הוא, בשביל להיות הכי רחוקה שאפשר ושדרכנו לא יצטלבו." אני משקרת לה.

"כן, את ממש טובה בזה, ביחוד עכשיו שיש לך עסק בעיר שהוא גר בה."

איתן – ההצעה – פרק ח

אביתר

"אני רק מבקש שתמשיך לדאוג לה גם אחרי הכל, לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף השנה, תדאג לה, היא צריכה לפחות מישהו אחד שיהיה בצד שלה, אלוהים יודע שאני מעולם לא הייתי."

אני קורא את המכתב מגדעון, בפעם המי יודע כמה, הדף כבר מרופט והאמת שאני זוכר כל מילה בעל פה.

חלפה שנה, ליתר דיוק אחת עשרה חודשים מהשיחה האחרונה שלי עם שירה. ביום הראשון אחרי שחזרנו מהכנס בתל אביב היא פיטרה אותי ובפועל הוציאה אותי מחייה.

בזכות הפיצויים היפים, יכולתי להרשות לעצמי לקחת חופשה ארוכה. טיילתי הרבה בחו"ל, גם בארץ. הלכתי ברגל, פחות מלונות ורכבי יוקרה.

התחברתי לגבר שהייתי פעם, אולי בעצם לילד שהייתי פעם, הילד שאימא שלי חינכה עם מוסר וכוונות טובות.

קשה להתעורר יום אחד ולהבין כמה חזק נפלת, כמה התרחקת מהערכים הכי חשובים שהושרשו בך.

טיילתי במקומות היפים בעולם, הכרתי אנשים חדשים, יצרתי חברויות, חוויתי חוויות ולאורך כל הדרך, חשבתי עליה.

שמונה חודשים נדדתי ללא מטרה מסוימת וזה היה שינוי מרענן, בכל פעם שהגעתי לאזור עם אינטרנט, דאגתי להתחבר לחדשות הארץ ולראות מה קורה עם "אייזנשטיין מערכות בע"מ", שירה צדקה, היא מעולם לא היתה צריכה שמישהו יציל אותה.

המניות של החברה נסקו ואיתן הרווחים. בשלב מסוים היא פיטרה את שמעון גורן בבושת פנים, הוא ניסה ליצור נזק ונתן כמה ראיונות מלאים ברעל נגדה, אבל היא התנערה מהביקורות והמשיכה הלאה. המניות שלו הועברו אליה אוטומטית וכיום היא מחזיקה בשישים ואחת אחוזים.

עם המון עבודה קשה והתמדה, היא הפכה לפנים החדשות של "אייזנשטיין מערכות" ולמנכ"ל הכי מצליח שהיה לה.

כשראיתי את ההצלחה שלה, לצערי ממרחק, הרגשתי סיפוק עצום וגאווה ולבסוף, אחרי חודשים של רגשות אשם וכעס, סלחתי לעצמי.

כשחזרתי לארץ ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות.

תוך כמה ימים נכנסתי לתפקיד המנכ"ל בחברת סטארט-אפ קטנה ומשפחתית, השכר קטן בערך בחצי ממה שאני רגיל ואף אחד לא מגיע לכאן בחליפה, אבל לראשונה מזה הרבה שנים שאני מגיע לעבודה עם חיוך.

למדתי את התחום, בניתי את עצמי מחדש, התקרבתי יותר לאחים שלי ולאימא שלי, חיזקתי קשרים שהתרופפו ומאז אני מחכה, ליום הזה, ליום שבו תחלוף שנה.

 

שירה

יש לי דז'ה וו, אנחנו יושבים סביב השולחן בחדר הישיבות, אני וחברי הדירקטוריון ודנים בעתיד החברה. הפרצופים קצת פחות עוינים ואביתר לא לצדי, אבל הסיטואציה כמעט זהה.

"אני רוצה להודות לכולכם על השנה הזאת, אני יודעת שרובכם תמכתם בי ועזרתם לי מתוך הגנה עצמית ולא מתוך אמונה בי ועדיין, אני מודה לכם.

אני מאמינה שעשיתי כל שביכולתי על מנת להוביל את "אייזנשטיין מערכות" להצלחות חדשות בממדים חדשים. אין צורך לפרט לכם על הנתונים והסטטיסטיקות, אתם מכירים את המספרים טוב מאוד, אתם רואים אותם במשכורות שלכם.

חלפה שנה והאיום מעל ראשיכם הוסר, דאגתי אישית להשמיד את המכתבים שאבא שלי הכין וכמובן שעורך הדין שלנו חתום על חסיון.

לא נותר דבר שיכריח אתכם להמשיך להיות מאחוריי גם היום וכמובן שלכל אחד מכם יש את האופציה לעזוב בכל רגע נתון, אני לא אעצור בעדכם.

אני אהיה ישירה וכנה, אני כבר לא צריכה את התמיכה שלכם בשביל להמשיך הלאה. מעבר לעובדה שאני מחזיקה ברוב המניות בחברה, יצרתי את כל הקשרים החיצוניים ההכרחיים בשביל לשלוט ב"אייזנשטיין" ולהמשיך להוביל אותה בביטחון מלא ומקצועיות.

אני לא צריכה את התמיכה שלכם, אבל אני רוצה אותה. אני אשמח לדעת שהשותפים המקוריים של אבא שלי, אותם האנשים שהקימו איתו את החברה הזאת ובנו אותה במשך כמה וכמה עשורים, מאמינים בי ורוצים לראות אותי בראשה.

אז יש לי רק שאלה אחת אליכם כרגע, מי איתי?

 

אביתר

"שירה קיימה היום ישיבת דירקטוריון לגבי המשך תפקידה בחברה." אחי מורן אומר לי באמצע ארוחת הערב.

אמנם רק יום שלישי היום, אבל אנחנו נפגשים שוב כולנו בבית של אימא שלי לארוחה משפחתית, ארוחות שישי אחת לשבוע כבר לא מספיקות לי ואני יוזם יותר ויותר זמן עם המשפחה שלי.

"כן, קראתי על זה. הבנתי ששניים מחברי הדירקטוריון החליטו לפרוש לפנסיה אבל השאר נשארים ונותנים לה גיבוי מלא." אני עונה לו בנונשלנטיות כאילו אני לא עוקב אחרי כל ידיעה שקשורה אליה.

"כן, היא תותחית, הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי בשנה."

עכשיו, כשאני הסטוקר שלה, אני יודע שהיא ומורן הפכו לחברים הכי טובים והגאווה שלו מעוררת בי קנאה. יש לו את הזכות להתגאות בהצלחה של חברה טובה, לי כבר אין קשר אליה.

לפני שעזבתי לנדודים שלי בעולם, סיפרתי למשפחה שלי הכל. על ההכשרה של גדעון, על ההצטרפות של שירה לחברה לפני שנים ועל מסע ההכפשות שעשיתי לה מאז.

עמית וגיא לא כל כך הגיבו, עמית בדרך כלל בוחר לא לערב בין ההתנהלות החיצונית שלנו להתנהלות בתוך המשפחה, מבחינתו הוא מקבל את האחים שלו כמו שהם ולא שופט לעולם.

מגיא לא ציפיתי לשום תגובה, אני לא יודע אם באמת אכפת לו.

תאומי האופל לעומת זאת.. לוקחים את תפקידם בתור האחים הגדולים ברצינות מרובה ודאגו להסביר לי במפורט כמה ההתנהגות שלי מביישת.

אימא שלי כמובן התאכזבה ממני מאוד, בייחוד כי היא היתה בטוחה שמשהו רומנטי קורה ביני לבין שירה והיא פיתחה ציפיות. היא לא צרחה עליי כמו עידן ואיתמר, אבל אולי צרחות היו עדיפות על השקט. אכזבתי אותה והפתעתי אותה עם ההתנהגות שלי, עם המעשים שלי ולקח לה זמן לצאת מההלם.

מורן.. מורן לא אמר לי מילה, הוא לא רב איתי ולא עשה לי אפילו פרצופים, אבל הוא בחר צד. הוא הפך לחבר הכי טוב שלה ואיפשהו זה עשה לי טוב, שמחתי שלפחות אחד מאתנו נמצא לצדה ומשאיר אותה בקשר כלשהו עם המשפחה שלנו. אני אפילו בונה על זה.

"היא באמת תותחית, היא נולדה לתפקיד הזה." אני עונה לו בכנות.

הדממה סביב השולחן מעיקה, המבטים של כולם מופנים אליי, אפילו גיא בוחן אותי ואני מניח את הסכו"ם שלי.

"תגידו מה שיש לכם להגיד."

"מה התוכניות שלך לגביה?" מורן שואל אותי ונשמע כמו האח הגדול שלה. אני אוהב אותו, אבל האופי הדומיננטי שלי לא נותן לי לענות לו בכניעה.

"התוכניות שלי הן לא עניינך, מורן. אני שמח שאתם חברים טובים, אני שמח שאתה דואג לה, אבל לרגע אל תחשוב שאני חייב לך הסברים."

אפשר לחתוך את המתח עם סכין ואני רואה בזווית של העין את איתמר מתיישב יותר זקוף, מכין את עצמו לריב.

"אתה צודק, אתה לא חייב לי הסברים, אבל שיהיה לך ברור שהאישה הזאת יקרה לי מאוד, האמת שהיא יקרה לכולנו ואף אחד בשולחן הזה לא ייתן לך לפגוע בה שוב." למה הוא מתכוון כשהוא אומר שאף אחד בשולחן הזה לא ייתן לי?

"אתם בקשר איתה. כולכם." איך פספסתי את זה?

"כן, אנחנו בקשר איתה, היא הגיעה לארוחות שישי באופן קבוע כשהיית בחו"ל." הגילוי הזה מגיע מעידן. "היא בחורה מדהימה ואכפת לכולנו ממנה. אביתר, אתה אח שלנו ואנחנו אוהבים אותך יותר מהכל, אבל ההיסטוריה ביניכם גרועה ואם הכוונות שלך כלפיה לא טהורות, אז תהיה בטוח שאנחנו נתערב."

אני לא יודע מה אני מרגיש כרגע, זרמים של עצבים עוברים לי בגוף ואני רוצה לריב, אני רוצה לצעוק. הם בקשר איתה? היא היתה כאן כל שבוע בארוחת שישי בזמן שהייתי בחו"ל? הם רוצים להגן עליה? מפניי?!

השלמתי עם הידיעה שמורן בקשר איתה, שהוא זוכה להכיר אותה יותר טוב ממני, ללוות אותה בתקופה התובענית הזאת בחייה, אבל כולם? כל המשפחה שלי?

אני נושם עמוק וסופר עד עשר, משפשף את הפנים שלי וכל הרוח יוצאת לי מהמפרשים, אני מקנא. זה מה שאני מרגיש כרגע, אני מקנא במשפחה שלי על מערכת היחסים שהם פיתחו איתה בטבעיות כשלא הייתי בתמונה.

לי ולכל אחד מהאחים שלי יש דחף בלתי נשלט לגונן על החלשים מאתנו, לא ששירה חלשה, רחוק מזה. אבל אני מניח שבשלב הזה הם כולם רואים אותה כאחות קטנה ואותי בתור הזבל שהתעלל בה שנים.

"אביתר, אל תכעס על האחים שלך, היית פועל בדיוק כמוהם אם המצב היה הפוך. אתה באמת מופתע שהם מגוננים עליה? זו באמת הסיבה שאתה כועס?" אימא שלי שואלת אותי בטון רגוע, היא יודעת את התשובה, אבל היא רוצה לשמוע אותה ממני.

"אני מאוהב בה, זו בטח שלא אהבה ממבט ראשון וגם לא שני. שנאתי אותה, פגעתי בה, קינאתי ביכולות שלה ובקשר שלה לגדעון, אבל הכל השתנה אחרי שהוא נפטר.

לא משנה כמה ניסיתי להישאר מנותק ממנה ומכוון מטרה, לא עמדתי בפניה.

אני מאוהב בה והכוונות שלי טהורות, לא התראינו כמעט שנה ואני יכול רק לקוות שעבר מספיק זמן כדי לבקש ממנה עוד הזדמנות."

 

שירה

"מה הסיכוי שתצטרפי מחר לארוחה?" מורן שואל אותי בארוחת הצהריים, הוא הפך לחבר הכי טוב שלי בשנה האחרונה ועד לפני חודשיים בערך, הצטרפתי אליו ולמשפחה שלו בכל ארוחת שישי.

"קרציה, כל שבוע תשאל את זה? אמרתי לך, אני לא חושבת שזה רעיון טוב. אמנם עבר המון זמן, אבל אני לא יודעת איך אני אגיב כשאני אראה את אביתר שוב, אני לא יודעת אם הוא בכלל ירצה לראות אותי ואיך הוא יקבל את הקשר שלי לכולכם. זה לא משהו שהייתי רוצה להפיל עליו בהפתעה בארוחה משפחתית."

"את לא תפילי עליו כלום, ישבנו כולנו ביחד שלשום וסיפרנו לו."

אני נעצרת עם כוס המים בדרך לפה ומסתכלת עליו בהלם. חודשיים שלא נכנסתי לבית שלהם, שלא ראיתי את שרה ואת האחים חוץ ממורן, כי אביתר חזר לארץ ואף אחד לא עדכן אותו שהפכתי לסוג של "בת בית".

"איך קרה שסיפרתם לו פתאום?"

"קרה, סיפרנו, הוא אמר שהוא ישמח אם תצטרפי ושהוא ישמח לראות אותך שוב. אז תבואי?"

"אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה."

אני בטוחה שהם לא סיפרו לו על זה במקרה ואני עוד יותר בטוחה שזאת לא היתה התגובה שלו. אולי הפכתי לחשדנית מדי, אולי אני מחפשת משמעויות נסתרות בכל דבר שאומרים לי, אבל ההיסטוריה לימדה אותי לא לסמוך על אף אחד.

עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותו, מאז שהוא פתח את הלב שלי ומיד אחרי זה סגר אותו שוב לצמיתות.

שנה מאז ששכבנו, מאז שפיטרתי אותו, מאז ששמעתי את הקול שלו. חשבתי שככל שהזמן יעבור, המחשבות עליו ייעלמו ויהיה לי קל יותר להתמודד עם הגעגוע, חשבתי שבשלב הזה אני כבר אשכח אותו.

הרחקתי אותו ממני בצעד מהיר וחזק, אבל לאט ובזהירות הכנסתי את כל המשפחה שלו לחיי ובעצם דאגתי שתמיד יישאר בינינו קשר.

איך יכולתי לשכוח אותו כששכפול של הפנים שלו הקיף אותי בכל ארוחת שישי? איך יכולתי לשכוח את המבט שלו, כשאותו מבט בדיוק כוון אליי מהפנים הטובות של אימא שלו?

אני כזאת מטומטמת, שיקרתי לעצמי שאני מוחקת אותו מחיי לנצח ובו זמנית קשרתי אותו אליי.

הוא חזר לפני חודשיים ומיד התחיל לעבוד בחברת סטארט-אפ קטנה ומאוד מבטיחה, אני לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה שאני אשמע ממנו, שהוא ייצור איתי קשר אחרי שהוא יתמקם, אבל זה לא קרה.

אחרי שהוא חזר, דיברתי עם שרה ומורן והסברתי להם שאני לא אוכל להשתתף יותר בארוחות, לפחות עד שאביתר ייכנס לעניינים והם ישתפו אותו על הקשר שהתפתח בינינו בהיעדרו.

למרות כל מה שהוא עשה, אני לא מסוגלת לפגוע בו, אני לא מסוגלת להפיל עליו משהו שהוא לא מוכן לו ולא מעוניין בו.

אני מאמינה למורן כשהוא אומר שאביתר יודע, אני רק תוהה לעצמי מה היתה התגובה האמתית שלו והאם זה חכם עבורי לראות אותו שוב.

 

אביתר

השולחן ערוך ואנחנו מתכוננים להתיישב כשנשמעת דפיקה בדלת, כמו ביום שלישי, כל המבטים עליי, מחכים לתגובה שלי ואני לא מתמהמה.

אני ניגש בזריזות ופותח את הדלת כדי לגלות את הפנים היפות של שירה, פנים שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. היא נראית בדיוק אותו דבר, אין שום שינוי דרסטי, היא לובשת ג'ינס פשוט וטי-שירט דקיקה, השיער הארוך שלה פזור והיא נועלת נעליים שטוחות. היא לא כאן בשביל להרשים אף אחד, רואים שהיא מרגישה בנוח והמחשבה הזאת משמחת אותי. אני רוצה שהיא תרגיש בנוח עם המשפחה שלי.

"אתה תיתן לה להיכנס בשלב מסוים?" איתמר שואל אותי בציניות מאחוריי.

אני זז הצדה והיא נכנסת עם סומק קל בלחיים, עדיין לא אמרתי לה מילה, אני לא יודע מה להגיד.

היא ניגשת בנינוחות לאיתמר והם מתחבקים, הוא מעביר אותה לחיבוק של עידן, שמעביר אותה לעמית, שמעביר אותה למורן, שמעביר אותה לגיא… גיא, המופנם והשבור, מחבק אותה עם חיוך ואני מבין כמה היא מתאימה לנו, כמה היא בריאה לנו וכמה זה המקום בשבילה.

היא ממשיכה עצמאית למטבח ונעלמת מאחוריי הדלת, אני עומד עדיין בכניסה לבית ובוהה באחים שלי.

"אחי, אתה מתנהג כמו אידיוט, לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה להגיע ואתה מביך אותה. בא לך להירגע קצת? אתה מרייר עליה." מורן צודק, אני חייב לצאת מזה, אני חייב להתחיל לפעול.

אנחנו מתיישבים סביב השולחן והיא יוצאת מהמטבח מחויכת עם אימא שלי שמתיישבת ליד עמית וכך משאירה מקום אחד פנוי לשירה, לידי.

אני מפנה את המבט שלי אליה והיא מסתכלת עליי, מחכה לשמוע את מה שיש לי לומר לה לראשונה אחרי כל הזמן הזה.

"מזל טוב, על ישיבת הדירקטוריון, קראתי על התוצאות של הישיבה ובכלל של השנה הזאת. עשית את זה, השגת את כל המטרות שלך." עידן מגלגל עיניים מולי ואני מתפתה לזרוק עליו סיר.

"תודה, כן, זה לא היה פשוט, אבל בסוף הכל הסתיים על הצד הטוב ביותר."

"ניסיתי לעקוב אחרי ההתקדמות שלך בכל הזדמנות, בכל פעם שהייתי במקום עם אינטרנט חיפשתי כתבות על "אייזנשטיין מערכות", עשית המון שינויים ויצרת שיתופי פעולה שלגדעון לא היה אומץ ליצור, אני גאה בך."

היא מביטה בי עם חיוך חם ואני רואה שהיא שמחה לשמוע את המלים האלה ממני. אני אומר את האמת, אני גאה בה, היא האישה הכי מרשימה וחזקה שאני מכיר.

"התעדכנתי גם לגביך, דרך המשפחה, קראתי קצת על הסטארט אפ ונשמע שזה המקום הנכון להיות בו. טוב לך? אתה מרוצה?"

השאלה הזאת מאוד טעונה ואני יודע מה בעצם היא שואלת, היא רוצה לדעת אם אני סוף סוף מסופק מהמקום שלי, מהחיים שלי.

"כן, אני נמצא במקום הנכון עבורי."

שאר הערב עובר בנוחות וכולנו מדברים ביחד, מספרים כרגיל סיפורים מצחיקים, רק שהפעם אני הצד המקשיב, אני מתעדכן על מאורעות השנה האחרונה והחוויות ששירה צברה עם המשפחה שלי.

כשהערב מגיע לסופו והיא קמה ללכת, אני לוקח גם את הדברים שלי ויוצא איתה.

אנחנו נעמדים ליד הרכבים שלנו ומסתכלים אחד על השנייה במבוכה, למה זה כל כך קשה?

"אתה בסדר עם כל זה? עם הקשר שלי למשפחה שלך?"

"יותר מבסדר, נהניתי לראות אתכם ביחד. נראה שיש לך אפילו קשר עם גיא."

המבט שלה נהיה עצוב ואני מאמין שהיא נזכרת באיום שלה. "שירה, זה בסדר, אני יודע שמעולם לא היית פוגעת בו, באף אחד מהמשפחה. לצערי, בזמן קצר מאוד, הוצאתי ממך את הרע ביותר."

"את הרע ביותר ואת הטוב ביותר, אתה תמיד היית הקול בראש שלי שדחף אותי קדימה. התחרות איתך הפכה אותי לאישה שאני היום, אביתר, השגתי את המטרות שלי הרבה בזכותך. אני חושבת שהענשת את עצמך מספיק, אולי הגיע הזמן להתקדם."

אני שולח יד בהיסוס לפנים שלה, מלטף לה את הלחי, את השיער והיא לא מתנגדת, לא לוקחת צעד אחורה.

"אני רוצה עוד הזדמנות, אני רוצה להוכיח לך שאני לא אותו אביתר שהכרת, שאני ואת, אנחנו יכולים לעשות אחד לשנייה הרבה יותר טוב מרע. תני לי את ההזדמנות הזאת, אני מבטיח לא לאכזב אותך."

 

שירה

בעולם די אכזרי ומלא באכזבות, החלטתי לתת לו עוד הזדמנות, החלטתי לבטוח בגבר שפגע בי ברמה שלא חשבתי שאפשר להתגבר עליה.

כנראה שהקלישאה נכונה, כנראה שהזמן באמת עושה את שלו.

אחרי שנים של מלחמות וריבים, מצאנו סוף סוף קצת שקט, כל אחד מאתנו בנפרד, בעולמו שלו וגם ביחד, בעולם משותף.

איתן – ההצעה – פרק ז

אביתר

"כמה אירוני שאתה רוצה שאני אתחשב בעתיד שלך. אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר, כדי שיהיה לך קל להבין. העתיד שלך לא מעניין אותי, הצרכים שלך לא מעניינים אותי, זה מה שאני רוצה ואין לך ברירה."

היא מטיחה בי את אותן המלים שהטחתי בפניה כשהיא ביקשה ממני עזרה, כמה זלזלתי בה והתנשאתי מעליה שבוע אחרי המוות של אבא שלה.

ניצלתי את המעמד שלי ברגע הכי מפחיד ומאתגר בחייה ועכשיו היא נוקמת.

הנקמה מגיעה לי, אין ספק בכלל, אבל אני לא יכול לכופף את עצמי ברמה כזאת, עשיתי המון טעויות ומגיע לי לעזוב את החברה בלי כלום, אבל אני חייב לחשוב על העתיד שלי.

"שירה, תאמיני לי שאני רוצה לכפר על החטאים שלי יותר מהכל, אבל מה שאת מבקשת הוא מוגזם." אם זה אפשרי, המבט שלה הפך אפילו ליותר קפוא. אין טיפת חום או הבנה בעיניים הכחולות שלה, היא מסתכלת עליי בשנאה ואני לא מזהה אותה יותר.

"אביתר, אתה תעשה מה שאני אומרת, ללא ויכוחים, או שאני אדאג להוציא לאור את הסיבות האמתיות למוות של אבא שלך ושנינו יודעים מה יהיו התוצאות."

המלים שלה פוגעות בי ומפתיעות אותי כמו כדור בחזה, אני מרגיש כאב פיזי אמתי בגוף שלי. היא חקרה אותי, את המשפחה שלי וגילתה את הסוד שכולנו שומרים כבר עשרים שנה.

היא מציפה את כל הפחדים שלי ואני מאמין שבשלב הזה הבעת השנאה שלה, משתקפת גם במבט שלי. אולי היא מבלפת, אולי יש לה רק קצה חוט והיא מנסה לגרום לי לפלוט את כל הסיפור, איתמר ועידן דאגו לקבור את האמת לפני הרבה שנים.

"מה בדיוק את חושבת שאת יודעת?"

"אני יודעת למה גיא מופנם כל כך, אני יודעת למה הוא לא יוצר קשרים חברתיים. אני יודעת שהוא נושא על כתפיו עול, שאף אחד לא צריך לשאת מגיל שמונה."

אני מנסה לשמור על ההצגה, להיראות רגוע ובשליטה אבל אני נכשל, היא מחזיקה את גורל המשפחה שלי בידיים שלה ואני לא יכול להתנהג כאילו לא אכפת לי.

"מאז שאני מכיר אותך, רצית שגדעון יתגאה בך, אני חושב שאם הוא היה רואה אותך עכשיו הוא היה מבין עד כמה התפוח לא נפל רחוק מהעץ."

"אני מניחה שלעולם לא נדע, הודות לך, יש הרבה דברים שאני וגדעון כבר לא נדע. חוץ מזה, תן לעצמך קרדיט, הצלחת לעשות בשבועיים מה שהוא לא הצליח לעשות בשלושים שנה."

"מה זה בדיוק?"

"הפכת אותי לאחת מכם."

 

שירה

אני שונאת את עצמי על הרמה הנמוכה שירדתי אליה ואני שונאת את אביתר שהוא הביא אותי למצב הזה. אני לעולם לא אגלה את הסוד, אני לעולם לא אפגע במשפחה שלו, באימא שלו, אבל עצם האיום שיצא מהפה שלי הופך אותי ללא פחות גרועה ממנו.

אני כועסת על עצמי שגם עכשיו, אחרי כל מה שהוא סיפר לי, אני עדיין מרגישה רע עם עצמי, עם ההתנהגות שלי. הסוד נורא ואני בטוחה שזה שאני מעלה אותו דווקא עכשיו אחרי הלילה שעברנו ואחרי שהוא התוודה בפניי על כל מה שהוא עשה, פוגע בו יותר מהכל. אבל אני לא יכולה לתת לרחמים להוביל אותי, אין דרך חזרה, ההיסטוריה המשותפת שלנו מלוכלכת מדי.

אלוהים כמה שהוא פגע בי, הוא לקח ממני משהו שאני לעולם לא אוכל להחזיר. שנים על גבי שנים שהוא הרס בצורה שיטתית ומדויקת את המוניטין שלי בחברה ואת האפשרויות שלי, אבל גרוע מהכל, הוא הרס את היחסים שיכלו להיות לי עם אבא שלי, את הזיכרונות שאולי יכולנו ליצור ביחד, לפני מותו.

"נתראה הערב בכנס, אני מבקשת שתלך עכשיו, אני לא יכולה להסתכל עליך יותר."

"את לא יכולה להסתכל עליי? את שומעת את עצמך?"

סוף סוף הצלחתי לסדוק את השליטה והיהירות שלו, חשבתי שזה ירגיש יותר טוב.

"אל תעז להתנהג כמו הצד הנפגע, לא עשיתי לך כלום, מעולם.

אתה זה שפעל עד הרגע האחרון בשביל לפגוע בי, נטו מחמדנות ורוע. עד הרגע האחרון קיווית שאני אפול! אתה חושב שלא שמתי לב למבטים שלך אתמול? למירמור כשגילית שאני בשליטה מלאה על השמות והתפקידים של כולם? לטינה שהמשיכה לבעבע בך כשהתנהגתי כמו המנכ"ל האמתי של "אייזנשטיין מערכות"?

ביום שבו חזרתי מהשבעה על אבא שלי ופניתי אליך לעזרה, אתה דרשת חצי מהמניות שלי. ניצלת אותי ברגע הכי חלש שלי וזאת אחרי שנים של תככים ומזימות ואתה מעז לשבת כאן עם מבט פגוע? למה? בגלל שפתאום אתמול כשמצצתי לך צמח לך מצפון? כנראה שיש ללשון שלי יכולות פלא.

כן, אני לא יכולה להסתכל עליך ואני רוצה שתלך!"

הוא מסתכל עליי עוד כמה רגעים ונראה שכל האוויר יוצא לו מהמפרשים. הכעס והשנאה בעיניים שלו נעלמים, מתחלפים בהבעה אחרת ואני מותשת מדי בשביל לנתח אותו.

אני עייפה, באמת שאני פשוט עייפה. לפני שהוא מספיק לקום אני לוקחת את הארנק שלי, זורקת כמה שטרות על השולחן והולכת.

כשאני מגיעה לסוויטה שלי, אני חולצת נעליים ונכנסת למיטה, הרעב נשכח מזמן, הדמעות התייבשו בדרך ואני נרדמת.

 

אביתר

המלים שלה ממשיכות להדהד לי בראש גם עכשיו, שעות אחרי הפיצוץ. אני מריץ את השיחה במחשבות שלי שוב ושוב, מנסה לחשוב מה יכולתי לומר אחרת? איך יכולתי לגרום לתוצאה אחרת, אבל אין לי תשובה.

האמת היתה צריכה להיאמר והתגובה של שירה הולמת.

בהתחלה הייתי המום, לא האמנתי למשמע אוזניי, לא האמנתי שהיא תרד כל כך נמוך… לרמה שלי?

ניסיתי להפוך את היוצרות, לגרום לה להרגיש אשמה אבל היא לא נפלה בשטות הזאת, היא אמרה לי את כל האמת בפנים והיא צדקה בכל מילה.

היא מאיימת עליי כרגע עם סוד שיכול להרוס את כל מה שאני והאחים שלי בנינו, בתמורה היא דורשת צדק, לטובה ולרעה.

אחרי הכל, אחרי כל מה שהיא כבר ידעה וכל מה שהוספתי עם הווידויים שלי, היא מאיימת עליי תיאורטית ומה אני עשיתי? אני לא איימתי, אני פעלתי, שנים. מהרגע שהכרנו וממש עד אתמול, חתרתי תחתיה ואיחלתי לה שתיפול. כמו שהיא אמרה, מחמדנות ורוע, רציתי את התפקיד שלה, רציתי את הכסף והיוקרה, את המעמד. אין יותר תירוצים, הפכתי לבן אדם שאני לא מכבד, לבן אדם שאני מתבייש בו.

בדיעבד, עכשיו כשנרגעתי, אני יכול להודות שסביר להניח שהייתי פועל לפי הדרישות שלה גם בלי האיום, אני חייב לה את זה, אני חייב לה הרבה יותר מזה.

אבל כרגע גם ככה אין לי ברירות, אני אעשה הכל כדי שהסוד יישאר קבור בעבר הרחוק. כל מה שהיא תבקש.

השעות חולפות באיטיות מייסרת ואנחנו צריכים לרדת בקרוב לערב השני של הכנס, אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי איך היא תתנהג כלפיי.

כמה יכול להשתנות בעשרים וארבע שעות, רק אתמול בלילה הייתי בתוכה, שכבנו והתנשקנו ומצאנו נחמה אחד עם השנייה ועכשיו אני לא יודע אם היא בכלל תכיר בי.

השאלות קופצות לראש שלי כמו שלט ניאון מהבהב, למה בעצם היא שכבה איתי? למה היא יזמה את הסקס אתמול כשהיא ראתה את הכוונות שלי, כשהיא זיהתה את הטינה והמירמור?

למה בכל זאת סיימנו ביחד במיטה?

משום מה השאלות האלה מעודדות אותי, מעוררות אותי לפעולה ואני נכנס בזריזות למקלחת ומתארגן.

אני דופק בדלת שלה באותה שעה כמו אתמול וממתין בחוסר וודאות לתגובה. הדלת נפתחת ושירה ניצבת בפניי יפה כמו תמיד, לבושה בשמלה שחורה צמודה ואלגנטית, השיער הארוך שלה פזור וחלק ורק העייפות על הפנים שלה מעידה על סערת הרגשות שחווינו בשעות האחרונות.

"לא הייתי בטוח שתחכי לי." אני אומר לה בכנות.

"יש לנו הסכם." היא אומרת ומתחילה ללכת לכיוון המעליות.

"שירה, אנחנו חייבים להמשיך את השיחה."

"לא עכשיו, אביתר, לא הערב. תן לי לסיים את סוף השבוע הזה כמו שצריך ולעוף מכאן, אין לי כח."

אני רוצה להתווכח, אני רוצה להמשיך לדבר ואולי להגיע להפסקת אש, אבל היא באמת נראית מותשת ואם אני רוצה לעשות שינוי, לכפר ולו במעט על המעשים שלי, אז אני לא יכול ללחוץ.

אנחנו יורדים לאולם הכנסים וגם הערב היא מפעילה את הקסם שלה על כולם. למרות הכל, למרות הלחץ שאני רואה שהיא נתונה בו, היא פועלת במקצועיות וכריזמה ואני מכבד אותה על זה.

לאנשים שלא מכירים אותי היא מציגה אותי בתור יד ימינה, היועץ האישי שלה וסמנכ"ל הפרסום והשיווק של החברה. אנחנו פועלים כצוות, ניגשים לכולם ביחד, צוחקים, מוכרים וכובשים למען מטרה משותפת.

אני מבין עכשיו שככה זה היה אמור להיות תמיד, ככה זה יכול היה להיות מההתחלה, אם הייתי פועל אחרת.

כשאנחנו עולים בחזרה לקומה שלנו ושירה נעלמת לחדר שלה בלי מלים, אני נזכר במכתב שקיבלתי מגדעון, שבוע אחרי מותו.

 

"אביתר, אם אתה קורא את המכתב הזה, סימן שאני כבר אינני.

אני יודע שאתה כועס עליי עכשיו, אתה כועס על כך שלמרות כל מה שעברנו ביחד, העברתי את השליטה לחברה במלואה לשירה.

תסלח לי, אתה הבן שמעולם לא היה לי ותמיד קיוויתי לו. אתה התגלמות השאיפות שלי ואני גאה בגבר שהפכת להיות אחרי כל השנים שאנחנו פועלים יחדיו. אתה מזכיר לי את עצמי יותר מיום ליום.

אבל דם סמיך יותר ממים.

אני חייב לה את זה, אני חייב לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה ואולי את ההזדמנות להיכשל.

מעולם לא האמנתי בבת שלי ואת החטא הזה אני לוקח איתי לקבר, את היחסים שלנו כבר אי אפשר להציל, עשיתי יותר מדי טעויות, אמרתי יותר מדי מלים קשות.

אולי במותי, אני יכול לנסות לתקן את העוולות ולו במעט.

תן לה שנה, תתמוך בה, תלמד אותה ותגבה אותה. לחברי הדירקטוריון כבר דאגתי.

במידה והיא תיכשל, תעשה מה שאתה צריך לעשות.

אני רואה את שניכם כילדיי והצלחה של אחד מכם, היא מבחינתי הצלחה של כולנו.

אני רק מבקש שתמשיך לדאוג לה גם אחרי הכל, לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף השנה, תדאג לה, היא צריכה לפחות מישהו אחד שיהיה בצד שלה, אלוהים יודע שאני מעולם לא הייתי.

גדעון."

 

שירה

אחרי לילה נטול שינה, גירדתי את עצמי מהמיטה ביום שבת בבוקר ונסעתי הביתה, שלחתי לאביתר הודעה שיצאתי לדרך וכיביתי את הפלאפון, לא רציתי לתת לו הזדמנות לשכנע אותי להישאר ולדבר.

כשאני מדליקה את הפלאפון בערב, קופצות לי שתי הודעות.

אחת מאביתר: "אוקיי, סעי בזהירות, נתראה מחר." ואחת ממורן שהגיעה ממש לפני כמה דקות: "שירו'ש, מסיים פגישה באזור שלך בעוד כמה דקות, פנויה לקפה?"

אני שוקלת לא לענות לו, אבל ברגע האחרון אני כותבת לו שאני אשמח.

מורן נכנס לדירה שלי ואנחנו נותנים חיבוק ונשיקה לשלום, הוא חתיך וחכם, מצחיק וכריזמטי ואין בינינו טיפת כימיה.

אנחנו שותים קפה ומחליטים לראות סרט, נוח לנו ביחד, שנינו מלאים במחשבות על אנשים אחרים וזה נחמד לשבת ולראות סרט בשקט, בלי משחקים והצגות.

"מורן, אני רוצה לבקש ממך משהו." הוא מסתובב ומסתכל עליי בשקט, מחכה שאני אמשיך ואני שוב מופתעת מהדמיון שלו לאביתר.

"קיים סיכוי גבוה שאתה הולך לשמוע עליי כמה דברים מאחיך בימים הקרובים, דברים לא טובים. אני רוצה לבקש ממך שלא תשנא אותי. התחברתי אליך מאוד ואני מכבדת את המשפחה שלכם, אני לא רוצה שתכעסו עליי."

"שירה, מה קרה? את מתחילה להדאיג אותי."

"זה ביני לבין אביתר, היריבות בינינו עלתה שלב ואני חושבת ששנינו מופתעים מההשלכות, אבל אני מניחה שעל טעויות משלמים… בכל אופן, תנסה לזכור מי אני, איזה בן אדם אני ותן לי הזדמנות. אוקיי?"

"אני לא מבין כלום." ברור שהוא לא מבין כלום, אני בעצמי לא מבינה מה בדיוק אני מבקשת.

"רק תבטיח לי שלא תשנא אותי."

"בסדר, אני מבטיח."

 

אביתר

חתימה אחרונה והמניות חוזרות לשירה, אנחנו סוגרים את החוזה מול עורכי הדין שלנו וחלק קטן מהמועקה בחזה שלי עובר, אני מרגיש הקלה מהצעד הראשון שלי לקראת הדבר הנכון.

היה לי הרבה זמן לחשוב אתמול על המצב, על המעשים שלי ועל המכתב מגדעון.

בפעם הראשונה שקראתי אותו, הייתי בטוח שאני מבין ויודע שהכל, שגדעון בעצם נותן לי לגיטימציה להמשיך לרמוס את הבת שלו בתום השנה, שהוא מבקש ממני לתת לה הזדמנות מינימלית, אבל מניח שהיא תיכשל ושאני אעשה הכל כדי לקבל שליטה על החברה.

אתמול קראתי אותו שוב ושוב והבנתי כמה החמדנות עיוורה אותי.

גדעון כתב כמה הוא גאה בי, בדמיון בינינו ועכשיו סוף סוף אני מבין שאני לא רוצה להיות דומה לו, אני לא רוצה למות בגיל שישים כשאשתי מאוכזבת ממני והבת שלי לא יודעת איך בכלל לפנות אליי.

אני לא רוצה להיות קר ואכזרי, זה לא מי שאני, זה לא מי שחונכתי להיות.

הוא כתב שדם סמיך יותר ממים והוא צודק, אני אעשה הכל בשביל המשפחה שלי, בשביל השקט הנפשי של אימא שלי, בשביל העתיד של גיא, אני אעשה כל מה ששירה תדרוש.

לבסוף, הוא ביקש ממני להיות בצד שלה, זה החלק שהתעלמתי ממנו בהתחלה, לא ייחסתי לו שום חשיבות.

הוא ביקש ממני להיות בצד שלה, כי הוא בעצמו מעולם לא עשה את זה. הוא ביקש ממני ללכת בדרך אחרת, לא לפעול כמוהו, לעשות את הדבר הנכון עבורה וזה מה שאני אעשה.

עורכי הדין יוצאים ואנחנו נשארים לבד, היא נראית עייפה ואני יודע שגם אני, אני מוזג לנו קפה והיא מסתכלת עליי בהפתעה.

"מורן היה אצלי אתמול." היא אומרת ואני לא יודע איך להגיב, אני לא יודע מה לחשוב על זה ואני בוחר לא לקפוץ למסקנות.

"מה הוא עשה אצלך?"

"הוא היה בסביבה ועלה לקפה, ראינו ביחד סרט והוא נסע הביתה. אין בינינו כלום ומעולם לא היה, הוא הפך מהר מאוד לידיד טוב ותו לא."

"אוקיי, תודה שאת מבהירה לי את זה, אני לא כל כך יודע איך אני מרגיש לגבי הקשר ביניכם."

היא מחייכת אליי בעדינות וסוגרת את המחשב שלה, מסתכלת עליי בעצב ואני מפחד מהמילים הבאות שלה.

"אתה מפוטר, אביתר, עוד כמה דקות ישלחו לך במייל מכתב פיטורין ממחלקת משאבי אנוש. אתה תקבל את הפיצויים והתנאים שמגיעים לך ומכתב המלצה מכובד ומלא הערכה."

מה?! זה מה שביקשתי ממנה במסעדה אבל בהחלט לא מה שהיא דרשה.

"אני לא מבין מה קורה פה, מה השתנה מיום שישי בצהריים?"

"קודם כל נרגעתי, אחרי הגילויים שלך הייתי מאוד נסערת ופעלתי נטו מרגש. אמנם זה מגיע לך, כל מילה שאמרתי לך מגיעה לך, אבל רגשות האשם שליוו אותי אחרי זה… אני לא רוצה להרגיש ככה יותר לעולם.

דבר שני, אני לא הבן אדם הזה, אני לא קרה ונקמנית כמו אבא שלי, אני לא בנויה לזה. אני לעולם לא רוצה לרדת יותר לרמה הזאת, אני לעולם לא רוצה יותר לאיים בסודות אפלים והריסת משפחות. זה הקטע שלך ושל גדעון.. לא שלי.

אני רוצה שתדע שלמרות הכל, לימדת אותי המון, בעיקר על עצמי. אני מודה לך על העזרה בסוף השבוע, אני מודה לך על ארוחת השישי עם המשפחה שלך, אני מודה לך על ידיד חדש שזכיתי להכיר ועל אימא שלך שמתקשרת אליי לפעמים סתם בשביל לשאול מה נשמע. אני מקווה שאתה מעריך את כל מה שיש לך, כל הכסף שבעולם לא משתווה למשפחה תומכת, תאמין לי, אני יודעת."

"שירה, אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר בחברה הזאת עד תום השנה ואנחנו נדאג ביחד שהחברה הזאת תישאר בידיים של משפחת אייזנשטיין."

"תודה, אבל אני לא צריכה אותך בשביל זה, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, שאני סומכת על עצמי ועל היכולות שלי.

החברה הזאת שלי והיא תישאר שלי כי אני הבן אדם הנכון לנהל אותה, כבר אמרתי לך שאני מזמן לא סומכת על אנשים שיצילו אותי."

אני מסתכל עליה המום, זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע היום. אני אמור להיות שמח, היא נותנת לי פתח החוצה, נותנת לי באצילות נפש את כל מה שביקשתי, אבל בפועל אני מרגיש מרוסק. היא מפטרת אותי מהחברה, מהתפקיד ועל הדרך מוציאה אותי מחייה.

"את חושבת שתסלחי לי מתישהו? יש סיכוי כזה?"

"אני סולחת לך."

"אז למה אני מרגיש שזאת הפעם האחרונה שנתראה?"

"כי אני סולחת לך, אבל אני לעולם לא אשכח."

איתן – ההצעה – פרק ו

שירה

אני יושבת על הכורסא שליד המיטה ומסתכלת על אביתר ישן. התעוררתי לפני שעתיים, כרגיל הרבה לפני השעון המעורר ולא הצלחתי להירדם בחזרה. מקלחת חמה לא עזרה לי לשחרר את המחשבות שחולפות לי בראש, את התוכניות העתידיות שלי.

הלילה איתו היה מושלם, הוא היה מושלם, אבל זה לא משנה את העובדות, זה לא משנה את מי שאנחנו. הוא רוצה להרוס אותי, לקחת ממני את הדבר שאני רוצה יותר מהכל ואני מתכננת להרוס אותו, במידה והוא יצליח.

אתמול החלטתי לקחת את הכח לידיים שלי, להפסיק להיות כלי ב"משחקים של גדולים". החברה הזאת שלי ואני לא אבחל בשום אמצעי בשביל לקבל אותה, אין למצפון או למוסר מקום בעולם שלי יותר.

לקחתי את העצה של שני וגיליתי כל מה שצריך לדעת על אביתר ועל המשפחה שלו, כל מה שאני צריכה לדעת בשביל לשלוט בו.

המחשבה מעיקה עליי, אני מרגישה רעה ומלוכלכת, בייחוד אחרי ששכבנו. אבל אם התוכניות שלו לא מנעו בעדו לשכב איתי, למה שאני ארחם עליו? למה שאני אתחשב בו?

אני שותה עוד כוס מים בתקווה להעביר את הטעם המר בפה שלי, למרות שאני יודעת שזה פסיכולוגי, מים לא יגרמו למעשים העתידיים שלי להחליק לי בגרון.

"למה את לא במיטה?" השאלה מבהילה אותי ואני כמעט מפילה את הכוס, הייתי כל כך שקועה במחשבות שלי שלא שמתי לב שהוא שוכב ומסתכל עליי.

"הרגע התעוררתי, קמתי לשתות. אתה רוצה משהו?"

"כן, אותך מתחתיי, תחזרי לפה."

אני מניחה את הכוס הריקה על השולחן ופותחת את חלוק הרחצה שמצאתי במקלחת שלו, הוא מושיט יד למגירה ומוציא עוד קונדום. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה שהוא לקח איתו קופסת קונדומים לכנס של העבודה, אבל כרגע זה משרת אותי.

אני חוטפת את הקונדום מהיד שלו וקורעת את העטיפה, הוא מחייך ונשען אחורה, מרים את הידיים ומשלב אותן מתחת לראש שלו בתנוחת המתנה, מסמן לי שהכדור בידיים שלי.

אני מטפסת על המיטה ומתיישבת עליו בפישוק, הזין שלו כבר מוכן בשבילי אבל אני רוצה לשחק. תחושת הדחיפות שהיתה לנו בתחילת הלילה התפוגגה ויש לנו את כל הזמן שבעולם.

אני מתכופפת ומנשקת את החזה השרירי שלו, יורדת לקוביות בבטן ונהנית שוב מיצירת המופת שהוא. אני מנשקת ומלקקת אותו, נושכת אותו ומתגרה בו, אבל הידיים שלו נשארות במקום, הוא לא מנסה לשלוט בי, הוא נותן לי להוביל וזה שינוי מרענן מניסיון העבר שלי.

אחרי עוד כמה נשיקות לבטן התחתונה שלו, אני מגיעה למטרה שלי ואין לי ברירה אלא להעריך את הפרופורציונאליות של הגוף שלו. הוא הגבר הכי סקסי שראיתי וחלק ממני כועס ומקנא בנשים שהיו איתו לפניי, שראו אותו, שטעמו אותו… מגוחך.

אני עוטפת את הזין שלו עם היד ומכוונת אותו לפה שלי, מנשקת את הקצה בעדינות, מלקקת אותו מהבסיס ומעלה, משחקת איתו עד שהנשימות שלו מתגברות והשרירים בבטן שלו מתכווצים.

העיניים שלו עצומות חזק והוא נראה סובל, הוא רוצה שאני אמצוץ אותו כבר אבל הוא לא נשבר, הוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה ובתמורה אני רוצה לתת לו הכל.

אני מוצצת אותו עמוק עד הגרון שלי, נלחמת ברפלקס ההקאה ונותנת לו להיכנס אפילו עמוק יותר. כשאני מוציאה אותו, אני יוצרת ואקום חזק עם הלחיים והוא גונח בקול, מקלל ומברך אותי בו זמנית.

"עוד שירה, תני לי עוד…"

אני חוזרת על הפעולה ומכניסה אותו עמוק לגרון שלי ובולעת, אני יודעת שהלחץ החזק על הקצה שלו הוא שילוב של עונג וכאב. "פאק, פאק שירה, מה את עושה לי…"

אני עולה ויורדת שוב ושוב, מוצצת אותו, מרטיבה אותו ועל הדרך מרטיבה את עצמי. אני רוצה אותו כל כך, אני רוצה אותו בתוכי אבל משום מה הדבר שאני רוצה עכשיו יותר מהכל זה הסיפוק שלו, אני רוצה שהוא יגמור בתוך הפה שלי.

הלסת שלי מתחילה לכאוב ואני לא עוצרת, אולי זאת התחרותיות שלי שוב, הוא נתן לי כל כך הרבה הלילה שאני רוצה לתת לו יותר ואולי זה הרצון למחוק את ניסיון העבר שלו, את כל הנשים שכבר סיפקו אותו ונחקקו לו בזיכרון.

אני משלבת תנועות חזקות ומהירות של היד שלי באותו קצב עם המציצות והגניחות שלו מתגברות.

"שירה, תעצרי יפה שלי, תעצרי עכשיו או שאני אמלא את הפה שלך… אה פאק שירה…"

כמובן שאני לא עוצרת.

 

אביתר

המכשפה בשליטה מלאה על הגוף שלי ועל המחשבות שלי, כל הקיום שלי מרוכז בה ויש בי חלק מבועת, חלק שכל כך מאוים על ידי הכח שלה שאני רוצה לברוח, לעצור אותה ופשוט לברוח מהחדר הזה, מהמלון, מהמדינה.

אבל החלק הגדול יותר בי, מתענג על העוצמות שלה, על היכולת שלה לקחת את מה שהיא רוצה בלי בושה או פחד.

אני גומר בתוך הפה שלה והיא בולעת הכל, מלקקת אותי ולא מפספסת אף טיפה. אני לא יודע מה עשיתי שזה מגיע לי, התייחסתי אליה נורא מהרגע שהכרנו וגם הערב חיכיתי לנפילה שלה, נטרתי לה על ההצלחה שלה וקיוויתי שהיא תעשה טעות ועכשיו אני כאן, מקבל ממנה את החוויה המינית הכי מספקת שחוויתי מימיי.

זה העונש שלי, העונש על כל המעשים הרעים שעשיתי מהרגע שהכרתי את גדעון ואולי אפילו לפני, הבושה מאיימת לחנוק אותי ולוקח לי כמה רגעים להבין שהכאב הבלתי נסבל בחזה שלי אלו ייסורי מצפון.

שירה נשכבת לידי ואני מחבק אותה אליי חזק, אולי חזק מדי. "תירגע בן אדם, סך הכל בלעתי, לא תרמתי לך כליה."

חוש ההומור הציני שלה לא מצליח לשפר הפעם את מצב הרוח שלי, למרות שאני מזייף גיחוך בשביל לא לעורר שאלות.

"זה היה מושלם, מאיפה את מכירה את כל הטכניקות האלה?" אני יודע שהקנאה בטונים שלי שקופה אבל אני לא מסוגל להסתיר את הרגש, המאמץ גדול עליי כרגע.

"אני מתה על פורנו, מלא מלא פורנו." הפעם הצחוק שיוצא ממני אמתי, אני אף פעם לא יודע למה לצפות ממנה.

אני לא משחרר את האחיזה שלי עליה, אני בטוח שלא הכי נוח לה אבל אני לא מסוגל לשחרר. הנשימות שלה מתחילות להיות עמוקות יותר ואני מבין שהיא נרדמת.

"היי, אל תירדמי לי, עכשיו תורך." אני לוחש לה באוזן.

"האמת שקיבלתי את מה שרציתי, עכשיו אפשר לישון." הקול שלה חלש ומנומנם, אני נותן לה נשיקה עדינה על המצח והיא נרדמת.

אני מלטף את הראש שלה, את השיער הארוך והלחץ בחזה לא עובר, אני אוכל את עצמי.

ברור שהמציצה היא לא הסיבה האמתית למלנכוליה שלי, גם לא הסקס המושלם במהלך הלילה. תחושת אי השקט החלה מזמן, התחזקה בצהריים בבריכה והגיעה לשיאה בכנס, ספקות עצמיים החלו לחדור לתוכי, לסדוק את הביטחון שלי.

המחשבה שאולי טעיתי לגביה, שאולי כל ההתנהלות שלי בשנים האחרונות היתה שגויה, מרסקת אותי.

התנהגתי כמו חתיכת חרא כל כך הרבה זמן וכל זה בטענה שאני עושה את הדבר הנכון ל"אייזנשטיין מערכות", זה היה התירוץ לכל התחבולות שלי, לכל הישיבות שיזמתי מול גדעון וחברי הדירקטוריון ולא טרחתי להזמין אותה, לכל הכנסים שדאגתי לנסוע אליהם בלעדיה, לכל הקשרים שיצרתי במקומה ועל חשבונה, לכל השמועות והרכילויות שהזנתי עליה.

דחקתי אותה החוצה שוב ושוב, הרחקתי בינה לבין אבא שלה עד הרגע האחרון, עד המוות שלו ומעולם לא התחרטתי, לרגע לא חשבתי עליה ועל הרגשות שלה, על היחסים שלהם שהיו שבריריים מלכתחילה.

עכשיו שאני מרשה לעצמי להכיר אותה קצת יותר לעומק, אני מתחיל לעכל את הידיעה המוחלטת שטעיתי. טעיתי לאורך כל הדרך והמעשים שלי בלתי נסלחים. אני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אני לא יכול להחזיר את אבא שלה ולתקן את היחסים שלהם, אני לא יכול להחזיר את השנים שנלחמנו אחד בשנייה.

האישה ששוכבת כרגע בין זרועותיי נראית עדינה ושברירית, אבל היא עשויה מחומר חזק, יש לה עמוד שדרה מברזל והיא האדם הנכון להוביל את החברה, הרבה יותר נכון ממני.

זה לא מאוחר מדי לעשות שינוי, לעזור לה להשיג את מה שמגיע לה ולמנף אותה לפסגה, אבל זה מאוחר מדי לתקן את מה שכבר הרסתי, אני מניח שהידיעה הזאת היא מה ששובר אותי עכשיו.

הידיעה שאני חייב לספר לה על כל מה שעשיתי, על החלק שלי במערכת היחסים ההרוסה שלה עם אבא שלה ועל התוכניות שהיו לי. אני חייב לה את האמת, במיוחד אחרי הלילה.

אני יודע מה אני צריך לעשות ואני יודע שהיא לעולם לא תסלח לי, אבל אולי עם הזמן אני אצליח לסלוח לעצמי.

 

שירה

אני מתעוררת לקראת הצהריים, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שישנתי עד שעה כזאת. המיטה ריקה אבל אני מיד רואה את הפתק שאביתר השאיר על הכרית. "ירדתי לאימון, תתקשרי כשתתעוררי ונלך לאכול ביחד."

תחושת המועקה חלשה יותר הבוקר, אני מניחה שדברים נראים פחות נוראיים באור יום. אני מרגישה שהייתי מאוד דרמטית בלילה ואולי הגזמתי, אולי אביתר בכלל שינה את דעתו אחרי ההיכרות שלנו בתקופה האחרונה, אולי הוא מאמין ביכולות שלי וזנח את הרצון להעיף אותי מהחברה.

לא שזה מצדיק את ההתנהגות שלו, רחוק מזה, אבל אני מניחה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה.

ואולי אני נותנת לאופוריה של כמה אורגזמות לבלבל אותי..

אני חוזרת לחדר שלי ומתארגנת לקראת עוד יום ארוך, אחרי מקלחת מרעננת ואיפור קל אני מרגישה מוכנה לראות את אביתר, אני שולחת לו הודעה ואנחנו קובעים להיפגש בעוד חצי שעה באחת המסעדות ברחוב.

הוא נכנס למסעדה עם שיער רטוב ממקלחת, ג'ינס וטי-שירט, הוא נראה צעיר יותר ואם אפשר, אפילו יותר סקסי.

אל תתני להורמונים שלך לשלוט בך שירה, את לא דמות קלישאתית בקומדיה רומנטית.

הוא מגיע לשולחן ולפני שהוא מתיישב הוא נותן לי נשיקה עדינה על הלחי. "בוקר טוב מכשפה, איך ישנת?"

"שנים קראת לי 'נסיכה', למה זה הפך אתמול ל'מכשפה'?"

"יש לי את הסיבות שלי." אם אתה אומר.

"ישנתי מצוין, הופתעתי מהשעה כשהתעוררתי." הוא מחייך ופותח תפריט ואני שמה לב לעייפות שעל הפנים שלו, לתנועות הכבדות. "מתי אתה התעוררת?"

השאלה שלי מפתיעה אותו והוא חושב על המלים שלו לפני שהוא עונה.

"לא חזרתי לישון אחרי שהתעוררנו באמצע הלילה." אני מניחה שזה מסביר את העייפות, אבל הוא נראה ממש סובל.

"אתה בסדר? אתה לא נראה טוב."

הוא מניח את התפריט בצד וקובר את הפנים בתוך כפות הידיים שלו, הוא נראה מותש ומיואש וזה מדאיג אותי, מלחיץ אותי.

"אביתר?"

"אנחנו צריכים לדבר, שירה."

"אוקיי, דבר, אני מקשיבה."

הוא מסתכל עליי בשקט דקות ארוכות, הוא נראה מיוסר והלב שלי יוצא אליו, מה כבר הוא יכול לספר לי שגורם לו להרגיש כל כך רע?

"לפני שש שנים הצטרפת לחברה, היית בת עשרים וארבע, רק סיימת את התואר וגדעון נתן לך את תפקיד סמנכ"ל הכספים. כל כך כעסתי עליו, עליך, כעסתי על הפרוטקציה ונטרתי לך על ההזדמנות. בשלב הזה הייתי מנהל זוטר אבל ירקתי דם בשביל התפקיד הזה, עבדתי לילות כימים ופתאום באה ילדונת צעירה עם שם המשפחה הנכון והיא המנהלת שלי.

שנאתי אותך ממבט ראשון."

אני מופתעת מעוצמת הכאב שאני חשה בעקבות המלים שלו, זה לא שאני מופתעת וזה לא שהוא אומר משהו שלא ידעתי. אבל לשמוע את המלים יוצאות מהפה שלו, בייחוד אחרי הלילה שלנו ביחד.. זה כואב. אני לא עונה, לא מגיבה, נותנת לו להמשיך כי ברור לי שיש סיבה למונולוג הרציני שלו.

"למרות שעבדת קשה וניסית, באמת שניסית וזה משהו שאני מבין רק עכשיו בדיעבד, עדיין לא נתתי לך הזדמנות להוכיח את עצמך. בכל פעם שגדעון שאל אותי לגביך, ירדתי עליך, זלזלתי בך וביכולות שלך בפניו. לא היה לך סיכוי מולי, התנכלתי לך בכל הזדמנות שהיתה לי, ראיתי את עצמי בתור היורש האמתי של גדעון, ידעתי כמה הוא רצה בן וניצלתי את זה. לא זייפתי את הכבוד וההערכה שלי אליו, אהבתי אותו כמו אבא, אבל בהחלט השתמשתי ברגשות שלו נגדך.

ככל שהשנים חלפו והבריאות שלו התדרדרה, נהייתי יותר גרוע, השתדלתי להיות כמה שיותר דומה לו, עשיתי כל מה שהוא רצה בלי יותר מדי שאלות והכל במטרה אחת, להיות המנכ"ל הבא.

הוא סמך עליי בתור יד ימינו, ארגנתי פגישות, ישיבות וכנסים וכל זה מאחוריי הגב שלך. כן, גדעון לא היה תמים וברוב המקרים הוא בעצמו לא חשב להזמין אותך אבל זה היה ממקום שוביניסטי, ללא שום קשר ליכולות שלך.

זה לא תירוץ, אני מאמין שגם אם היית הבן שהוא תמיד ייחל לו, עדיין הייתי פועל אותו דבר. עשיתי הכל כדי להרחיק ביניכם, כדי להוריד את הערך שלך בעיניו ולא עצרתי גם כשידעתי שימיו ספורים.

אחרי שהוא נפטר וגילינו שלמרות הכל הוא הוריש לך את כל המניות והשליטה, יזמתי עוד תוכנית להרוס לך, ידעתי שתצטרכי אותי, שתפני אליי בבקשת עזרה ונתתי לך אולטימטום גם ברגעים האלה."

הוא עוצר, סוף סוף ואני מתאפקת לא להקיא, אני רוצה לשכב על הרצפה ולבכות על חוסר הצדק, על הרוע שיש בעולם הזה שאני כל כך רוצה להיות חלק ממנו.

ידעתי שאביתר אופורטוניסט, שיש לו מטרה, אבל לרגע לא חשבתי שההונאה שלו הגיעה לממדים כאלה. מעולם לא היתה לי הזדמנות, עבדתי כל כך קשה בשביל להיות שווה בעיניים של אבא שלי, אבל הפסדתי במלחמה עוד לפני שהיא החלה. היחסים שלי עם אבא שלי יכלו להיראות אחרת, הכל יכל להיות אחרת, אם לא הוא.

אין ספק שהוא היורש האמתי של גדעון אייזנשטיין, לפחות מבחינה רגשית.

"למה אתה מספר לי את זה עכשיו?" אני שואלת בקול יציב, להפתעתי.

"כי אני חייב לך את זה, כי המצפון הורג אותי, כי גיליתי בשבועות האחרונים את היכולות האמתיות שלך וסוף סוף הבנתי כמה טעיתי.

אני מתבייש בעצמי, שירה, אני מתבייש בגבר שאני היום, אני מתבייש במעשים שלי ואני אוכל את עצמי על כל מה שעוללתי לך וליחסים שלך עם אבא שלך.

אני יודע שאין דרך חזרה, אני יודע שאני לעולם לא אוכל לכפר על ההתנהגות שלי אבל אני מקווה שיום אחד תמצאי מקום בלבך לסלוח לי."

לעולם לא, אני לעולם לא אסלח לו.

"כשנחזור מהכנס אני אגיש את ההתפטרות שלי, כמובן שאנחנו נחתום על המסמכים הרלוונטיים ואני אחזיר לך את המניות שלך. אם תסכימי, נישאר כאן עד מחר ונמשיך לחזק את הקשרים שלך לאנשים הנכונים, אני אנסה לעשות כל מה שאני יכול עד יומי האחרון בחברה."

הוא נראה כל כך מיוסר, כל כך עצוב, המראה שלו מעצבן אותי אפילו יותר. כמה קל להתוודות בפניי יום אחרי ששכבנו, היה קשה לקיים את השיחה אתמול?

במשך שש שנים הוא סיכל כל הזדמנות שהיתה לי להוכיח את עצמי בפני אבא שלי, הוא הרס את מערכת היחסים שלנו ואחרי שהוא הבין כמה שהוא טעה, כמה שהוא היה זבל, רגע לפני שהוא סיפר לי הכל, הוא הספיק לזיין אותי. כמה נוח.

"לא, אביתר, אני אסביר לך מה הולך לקרות. אנחנו נישאר כאן עד סוף השבוע ואתה תישאר בחברה עד שאני אחליט אחרת, עד שאני אחליט שקיבלתי ממך את כל המידע שאני צריכה.

כמובן שביום ראשון על הבוקר נחזיר אליי את המניות ואת כל השליטה, במקביל אתה תמשיך לתפקד כיועץ האישי שלי, יד ימיני בדיוק כמו שתפקדת תחת גדעון. אתה תעשה כל מה שאני מבקשת בלי לשאול שאלות, ככה הגדרת את זה, לא? את תפקידך כסמנכ"ל שיווק ופרסום נעביר למישהו אחר, למישהו שאני אבחר ואחליט שהוא ראוי כי אתה בטח שלא.

ביחד, נמצא את הדרך לפרק את השליטה של הדירקטוריון עד שמקומי בתור המנכ"ל והבעלים יהיה מובטח.

כשאני אחליט שהגיע הזמן, אתה תתפטר מתפקידך ללא פיצויים וללא תנאים ותחזור בחזרה לחור שזחלת ממנו."

"שירה, אני מבין שאת כועסת ובצדק, אבל אני לא יכול להישאר בחברה בתפקיד נמוך יותר לתקופה בלתי מוגבלת, את תהרסי את הסיכויים שלי להתקבל למקום אחר, את תהרסי את הרזומה שלי, מדובר פה על העתיד שלי."

"כמה אירוני שאתה רוצה שאני אתחשב בעתיד שלך. אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר, כדי שיהיה לך קל להבין. העתיד שלך לא מעניין אותי, הצרכים שלך לא מעניינים אותי, זה מה שאני רוצה ואין לך ברירה."

"שירה, תאמיני לי שאני רוצה לכפר על החטאים שלי יותר מהכל, אבל מה שאת מבקשת הוא מוגזם."

"אביתר, אתה תעשה מה שאני אומרת, ללא ויכוחים, או שאני אדאג להוציא לאור את הסיבות האמתיות למוות של אבא שלך ושנינו יודעים מה יהיו התוצאות."

איתן – ההצעה – פרק ה

שירה

הנסיעה לתל אביב עוברת מהר ובתוך פחות משעתיים אני מוצאת את עצמי כבר מסדרת את הבגדים שלי בארון בסוויטה.

אביתר שלח לי הודעה שהוא גם הגיע ושהוא יורד לבריכה לשחות ולהתאמן קצת לפני שאנחנו מתחילים את העבודה לקראת הערב, האמת ששחייה נשמעת כמו רעיון טוב והבאתי בגד ים.

אני מתארגנת בזריזות ויורדת לבריכה המקורה, אנחנו בעיצומו של חורף אז שיזוף לא בא בחשבון.

נראה שאין ילדים באופק, הברכה ומגרשי הספורט סביבה מלאים באנשי עסקים בגילנו ומבוגרים יותר.

אני לא מחפשת את אביתר יותר מדי זמן, קשה לפספס אותו, או את תשומת הלב הנשית שהוא מקבל.

הוא חותר הלוך ושוב ללא שום מודעות לקהל שהוא צבר, או שהוא כן מודע ונהנה מכל רגע. נשים בכל הגילים עומדות ליד הג'קוזי ובוהות בו. אני לא יכולה להאשים אותן, גם אני בוהה כל עוד אני יכולה. הגוף שלו נראה כמו מכונת מלחמה משומנת היטב, השרירים בולטים ומשורטטים בייחוד בזמן המאמץ, התנועות ארוכות ומכוונות, השיער השחור מלא ורטוב. אני מחכה לראות את התגובה שלהן כשהן יראו את העיניים הירוקות הבהירות, המבט שלו יכול לחתום כל עסקה.

לעומתן, אני מרשה לעצמי להתקרב אליו, ליהנות מההצגה מהשורה הראשונה. אני נעצרת בנקודה שבה הוא בדרך כלל משנה כיוון ומחכה שייקח הפסקה מהאימון האינטנסיבי, נראה שהוא חדור מטרה, מנסה להתיש את עצמו.

הנשים מסתכלות עליי בעניין, מנסות להבין מי אני ומה הקשר שלי לבופה הגברי שצף מול העיניים שלהן כבר עשרים דקות.

אני מורידה את השמלה הדקיקה שזרקתי על עצמי ונשארת עם בגד הים בלבד, מזדיינת בסבלנות.

בשעה טובה הוא נעצר, בדיוק ליד הרגליים שלי ומרים את המבט שלו אליי, הוא לא מסתיר את העניין שלו, הוא סוקר אותי, את כל האיבריים שבגד הים מסתיר עד שהוא נעצר על הפנים שלי עם חיוך.

"אחלה בגד ים, אני בטוח שהוא ייראה יותר טוב רטוב." לפני שאני מספיקה להבין למה הוא מתכוון, הוא מושך אותי בהפתעה למים ואני נופלת בצעקה מחרישת אוזניים.

 

אביתר

ביקיני אדום, זעיר, קשור בחוטים נוחים לפתיחה, אני לא יודע למה ציפיתי, אבל לא לזה. ירדתי לבריכה בשביל להרגיע את ההורמונים שלי, לקרר את עצמי ולהתיש את הגוף, אולי גם את המוח, לפחות לכמה שעות לפני הערב.

ברגע שהתפשטתי ונשארתי עם בגד הים שלי, המבטים החלו וגם ההצעות, האמת שהם החלו עוד לפני, אני לא מתיימר להיות צנוע, אני יודע איך אני נראה ואני מעריך את עצמי. אבל כרגע, שום הצעה שכוונה אליי לא עניינה אותי ולו במעט, האמת, אפילו לא הסתכלתי על הנשים סביבי.

יש אישה אחת שמעניינת אותי ואותה ניסיתי לשכוח בתוך המים, הבעיה שברגע שעצרתי, היא הופיעה מול עיניי כמו חזיון.

לקח לי פחות משניה לבחון אותה, את הגוף הנשי, את בגד הים הסקסי ועוד שתי שניות בדיוק לקלוט את המבטים של שאר הגברים בבריכה, לא התאפקתי ומשכתי אותה לתוך המים, אליי.

הראש שלה צץ על פני המים והיא צוחקת בקול, אני מתחיל לצחוק גם כשהיא מנסה להטביע אותי כנקמה.

"אל תנסי אפילו נסיכה, שלא תשברי ציפורן חלילה."

"לך תזדיין, אם לא היית מפתיע אותי עם ההתנהגות הילדותית שלך, לעולם לא היית מצליח להטביע אותי."

בשביל להוכיח לה שהיא טועה וכמובן לגעת בה שוב, אני תופס אותה ומושך אותה איתי עמוק עד לקרקעית. אנחנו צוללים לתוך המים השקופים והדממה עושה לי טוב, מרגיעה את המחשבות שלי.

העיניים הכחולות שלה בוהקות מתמיד, קוראות לי, מאתגרות אותי. אני תופס את המותניים שלה ומושך אותה אליי, היא לא מתנגדת ומבחינתי זה האישור היחיד שאני צריך, אני מנשק אותה כל עוד נותר לי קצת חמצן בריאות.

הנשיקה קצרה ועדינה, טעימה של השפתיים הרכות שלה ואנחנו שוחים מהר למעלה לפני שמגיע שלב החנק.

היא מסתכלת עליי בשקט ואני לא יודע על מה היא חושבת ואיך להמשיך מכאן. ברור שאני רוצה להמשיך את הנשיקה, אני רוצה לגעת בה, אבל אנחנו מוקפים באנשים שסביר להניח ישתתפו הערב בכנס וזה בטח שלא הרושם שהם צריכים לקבל, משנינו.

"למה עשית את זה?" היא שואלת אותי לבסוף, לא בהאשמה או בכעס, נראה שהיא באמת לא מבינה.

"כי רציתי."

"אתה בן שלוש? מה זאת אומרת רצית?"

"את אישה יפיפייה וסקסית, שנינו רווקים, רציתי לנשק אותך, אז נישקתי אותך. מה יותר פשוט מזה?"

היא מסתכלת עליי עוד קצת, בוחנת אותי ומסתובבת, מתחילה לשחות.

אין לי מושג מה קרה כאן הרגע, היא דחתה אותי? היא כועסת עליי? אני אמור לחכות לה?

אני לעולם לא אבין נשים, לא משנה כמה ניסיון יהיה לי איתן, אז אני עושה את הדבר היחיד שאני יכול לעשות.. ממשיך לשחות.

 

שירה

אם לא היה נגמר לי האוויר, סביר להניח שהנשיקה לא היתה מסתיימת כל כך מהר, אני בטח שלא הייתי מסיימת אותה.

אביתר נישק אותי, כי הוא רצה, זה באמת עד כדי כך פשוט?

אני לא בתולה, לא קרוב לזה, בגיל שלושים כשכל מה שעניין אותי בשנים האחרונות זה הקריירה שלי, היו לי לא מעט סטוצים.

אני יודעת להפריד טוב מאוד בין רגשות לסקס, אני יודעת ליהנות מסקס נטו לשם ההנאה, לשם האורגזמה.

הבעיה עם אביתר היא שאנחנו עובדים ביחד, אם הנושא לא היה כל כך מורכב, כבר הייתי עולה איתו לאחת הסוויטות ומעבירה את אחר הצהריים בין הסדינים, אבל זה בלתי אפשרי, לפחות לא בשנה הקרובה.

אני שוחה ללא הפסקה, מנסה להתיש את הגוף שלי, להרגיע את המחשבות, אולי זה גם מה שאביתר עשה כאן עד שהגעתי.

בכל פעם שאני מרימה את הראש אני רואה אותו, הוא שוחה לצדי והנוכחות שלו דוחפת אותי להמשיך, מהר יותר, לעקוף אותו. אני לנצח בתחרות איתו, הוא תמיד דוחף אותי למעלה, גורם לי לרצות להיות טובה יותר, הוא מאתגר אותי והוא לא עושה את זה במודע. אני לרגע לא חושבת שאביתר רוצה באמת לעזור לי להיות טובה יותר, התחרות בינינו מעולם לא היתה מטוב ליבו.

הוא רוצה להעמיד אותי במקומי, לשבור אותי, להראות לי כמה אני לא מספיק טובה בעיניו, כמה התפקיד שניתן לי לא מגיע לי, מעולם לא הגיע לי.

כן, אני יודעת מי זה אביתר ומה הוא רוצה ובעקבות העצה של שני, אני גם יודעת מספיק עליו כדי להעיף אותו מה"תחרות" לתמיד.

"אייזנשטיין מערכות בע"מ" שלי, בזכות, בחסד, לא מעניין אותי, היא שלי ואני אהיה המנכ"ל הכי טוב שהיה לה, גם אם זה אומר שאני אשתמש בתרגילים המלוכלכים של גדעון. שני צודקת, הגיע הזמן להיפרד משירה המתוקה והשקטה, זאת שקרעה את התחת שלה בתואר ובעבודה בשביל אבא שלה, בשביל ההערכה והכבוד שלו, אבל אף פעם לא היתה מספיק טובה בשביל להשתתף בישיבות ובכנסים.

אני לוקחת את מה ששלי, אני לוקחת את מה שאני רוצה והאמת? כשחושבים על זה? אין סיבה שאני לא אקח גם את מה שאביתר מציע..

לא יזיק לי לילה (או חודש) של סקס טוב ואם הוא ינסה לסבך את העניינים, אני בטוחה שהמידע שהשגתי עליו ישתיק אותו.

 

אביתר

שחיתי עד שהגוף שלי אותת לי שאני מגזים, הייתי חייב לעצור, יצאתי מהמים והתיישבתי על כיסא עם זווית מושלמת לצפייה על שירה. היא לא נחה לרגע, היא שחתה כאילו אחז בה שד, כאילו היא בורחת ממשהו, או לקראת משהו, אני רק יודע שהיא מלאה ברבדים שלא הייתי מודע להם.

דווקא עכשיו אחרי כל השנים שאנחנו מכירים ואחרי המוות של גדעון, היא הופכת לאניגמה בעיניי.

היא המשיכה לשחות עוד חצי שעה אחרי שאני ויתרתי, כשהיא יצאה מהמים, נמשכתי אליה כמו מגנט. עטפתי אותה במגבת יבשה, היא הודתה לי והלכה, הלכתי אחריה, כמו בובה על חוט.

נשארתי כל הזמן צעד אחד מאחוריה, כמו מעריץ פתטי, עד שהגענו לחדרים הצמודים. כשהיא נפרדה ממני ואמרה שניפגש בעוד כמה שעות בכנס, נכנסתי להלם וככה אני מאז.

אני עומד מתחת למים הרותחים במקלחת ועדיין לא מבין מה קרה בדיוק, הייתי בטוח שהיא מעוניינת, שהיא מושכת אותי אחריה, שעוד רגע אני נכנס לסוויטה שלה ומעביר את השעות עד הכנס באימון נוסף, פאק כמה טעיתי.

המחשבות עליה לא מרפות והגוף שלי לא נרגע, הזין שלי עומד ואני על סף שיגעון. אני עושה ביד מתחת לזרם הרותח ואני שונא אותה, אני שונא אותה על הכח שיש לה עליי, אני שונא אותה על זה שהפנים שלה הם הדבר היחיד שאני מסוגל לדמיין כרגע ואני שונא אותה שאני גומר לתוך היד שלי ולא לתוך הגוף המושלם שלה.

הזמן חולף ואני מחכה מחוץ לסוויטה שלה לבוש בחליפת עסקים שחורה, הערב הזה הוא אחד מתוך רבים בשנה הקרובה ויש לו חשיבות עצומה. החל מהיום שירה תהיה הפנים של "אייזנשטיין מערכות" והיא חייבת להשאיר רושם מעולה, אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשוני.

כשהדלת נפתחת והיא עומדת מולי, אני מבין שהיא יודעת טוב מאוד, איך להשאיר רושם ראשוני מושלם.

מצד אחד, השמלה מקצועית ואפילו צנועה, היא עוטפת את הזרועות העדינות שלה עד כפות הידיים, עוטפת את הצוואר שלה ומגיעה עד הברכיים, לא רואים עור ואין מחשוף. מצד שני, היא מבד דקיק ואלסטי שמבליט את היופי של הגוף שלה, את החזה העגול, המותניים הצרות והתחת העסיסי.

והדובדבן שבקצפת הוא הצבע…דובדבן, היא נראית… טעימה. פאק אני משתגע.

"אתה נראה טוב, אביתר, זאת החליפה האהובה עליי." היא מפלרטטת איתי?

"תודה רבה, את יפיפייה." האמת המוחלטת. "את מרגישה מוכנה? זוכרת את השמות הנכונים? את התפקידים של כולם?"

"אני מאמינה שכן ואם אני אעשה פדיחה, אני סומכת עליך שתהיה שם להציל אותי." להציל אותה, כן. אני לא יודע מה אני מעדיף, שהיא תעבור את הערב בהצלחה או שהיא תעשה כמה פדיחות והאנשים הנכונים יזכרו אותי בתור זה ש"הציל אותה".

"אני לא אזוז ממך כל הערב, תהיי בטוחה."

אנחנו מגיעים לכנס שמתקיים באולם הגדול במלון וכל העיניים עלינו, או שאולי זה רק עליה. היא זוכרת את השמות והתפקידים של כולם, היא יודעת בדיוק מה להגיד ומתי.

אנשים נמשכים אליה ומחייכים מכל שטות שיוצאת לה מהפה, היא נולדה לזה ואני נוטר לה יותר מתמיד. נראה שכל מה שנלחמתי עבורו, כל מה שתרגלתי ושיננתי, בא לה בטבעיות.

"תרקוד איתי?"

היא שואלת אותי כשהדי.ג'יי מגביר מעט את המוזיקה ואנשים בודדים מתחילים למלא את הרחבה.

"אני לא חושב שזה ייראה טוב." אני עונה לה אבל הולך אחריה, שוב.

"לא ביקשתי שתזיין אותי על הרצפה אביתר, הצעתי לך ריקוד בין שותפים עסקיים."

לפני שאני מספיק לענות היא כבר בזרועותיי ואנחנו נעים עם המוזיקה. אנחנו שומרים על מרווח מכובד ואני משתדל לא לבהות בה.

"נראה שאת מסתדרת מצוין ואין צורך שאני אציל אותך." אני אומר לה במירמור קל.

"הפסקתי מזמן לחכות לגברים שיצילו אותי, אני יודעת להתמודד לבד עם החיים."

למה יש לי הרגשה שהתפקידים שלנו התהפכו? אני מרגיש שהיא בשליטה מלאה, שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ואני נלחם לעמוד בקצב שלה.

ואולי זה היה ככה מההתחלה, אולי היא מעולם לא היתה הנסיכה התמימה.

"שירה?" מי אתה ולמה אתה פונה אליה?

"יואוו אלעד! איזה כיף לראות אותך, שנים!" לאן הוא נעלם לכמה שנים ולמה הוא לא נשאר שם?

הם מתחילים לדבר ולהיזכר בעבר, בתקופת התואר שהם עשו ביחד ואני מרגיש את הגוף שלי רותח, הדופק שלי מואץ וחם לי, אני רוצה לדחוף את הפרצוף הסימטרי שלו לתוך הקיר.

היא מקדישה לו רק כמה דקות ידידותיות אבל זה מספיק בשביל לשבור את השליטה השברירית שעוד נותרה לי. "אני צריך אוויר, תכף אחזור."

"האמת שמיציתי כבר את הערב, אולי נעלה?" בטח שהיא מיצתה את הערב, היא השיגה מה שהיא רוצה ואני כנראה הולך לעוד סיבוב במקלחת.

"אין בעיה."

אנחנו עולים בדממה במעלית, אני מרגיש על קוצים והיא נראית נינוחה ורעננה, היא מערערת אותי.

אנחנו מתקדמים לחדרים וכשאני מתקרב לדלת שלי ומסתובב להיפרד ממנה, היא מסתכלת עליי במבט מוזר.

"מה?" אני שואל אותה בחוסר סבלנות ועצבים.

"אתה לא מתכוון להזמין אותי פנימה?"

"מה?" אני נשמע כמו תוכי והיא מתחילה לצחוק.

היא לוקחת את הכרטיס מהידיים שלי, עוקפת אותי ופותחת את הדלת. "שאלתי, אם אתה לא מתכוון להזמין אותי פנימה?" היא אומרת ונכנסת, לא באמת מחכה להזמנה שלי.

אני נכנס אחריה וטורק את הדלת, אין לי טיפת סבלנות למשחקים וחיזור רומנטי, אני כועס עליה שהיא מנצחת אותי, שהיא מובילה, אני כועס עליה על כל האמוציות שיוצאות ממני, אני כועס עליה שהיא יצאה לפאקינג דייט עם אח שלי ואני כועס עליה שהיא זאת שיוזמת עכשיו את ההמשך.

"אין לי סבלנות להיות עדין ורומנטי הלילה, שירה."

"אני לא כאן בשביל להאזין לפואמות, אביתר."

"אז למה את כאן? בצהריים כשנישקתי אותך לא קיבלתי שום תגובה."

"לאיזה תגובה ציפית? היינו בבריכה מול כל הקולגות שלנו לכנס הזה, אנשים שמעולם לא ראו אותי ואין להם מושג מי אני, ציפית שזה יהיה הרושם הראשוני שאני אתן להם?"

"למה את כאן, שירה?!" אני שואל אותה בצעקה ומעיף את הז'קט והעניבה שלי. אני מתקדם לכיוונה ופותח את הכפתורים של החולצה שלי, מסיר את החגורה.

היא צוחקת שוב, מתעללת בי, משתעשעת מאובדן השליטה שלי.

אני מתקרב אליה והיא לא מתרחקת, היא עומדת במקום, מחכה לי.

"רציתי להראות לך את סט ההלבשה התחתונה החדש שקניתי." מכשפה, זה מה שהיא.

אני עומד צמוד אליה ומתחיל להרים את השמלה שלה, עוד קצת ועוד עד שאני זורק אותה על הרצפה.

היא ניצבת מולי עירומה כביום הוולדה. "אחלה סט."

"אופס, כנראה שכחתי אותו."

אני מרים אותה מהמותניים ומשליך אותה על המיטה, פושט במהירות את המכנסיים שלי והיא לא מורידה את החיוך מהפנים היפות שלה, היא נהנית מכל רגע.

"את משחקת בי, מכשפה." אני מטיח בה ונשכב מעליה, מפשק את הרגליים הארוכות שלה ומתמקם ביניהן. "את מתעללת בי ומשגעת אותי."

"תזיין אותי, אביתר, אני מרגישה שאני מחכה לזה כבר שנים." פאקקק אני לא יכול איתה, אין לי מושג איפה אני עומד איתה, בכל פעם שאני חושב שאני מבין מה היא רוצה, היא מפתיעה אותי.

אין לי כח לחשוב יותר, אין לי כח או רצון לנתח את הסיטואציה ואת הכוונות האמתיות שלה, אני רוצה אותה.

אני מנשק אותה בכח, מוצץ את הלשון שלה לתוך הפה שלי, היא גונחת וזה לא מספיק, זה לא מספיק, אני צריך עוד.

אני קם ממנה במהירות ויורד לרצפה, ממקם את עצמי על הברכיים בין הרגליים שלה ואפילו לא מקדיש כמה רגעים ליהנות מהיופי שלה, מהחזה שלה, מהכוס הוורוד שאני כבר טועם.

היא מתוקה בתוך הפה שלי, על הלשון שלי, אני מלקק ומוצץ אותה והציפורניים שלה קורעות את הקרקפת שלי, היא מושכת את השיער שלי וזה משגע אותי יותר, הטעם שלה, הריח שלה, אם אני אמשיך ככה אני אגמור על עצמי כמו ילד חרמן.

"אביתר… פאק אביתר." כן, בדיוק ככה, זה כל מה שאני רוצה לשמוע מהפה שלה.

אני דוחף את הלשון שלי לתוכה והיא צועקת, גונחת את השם שלי, אני מפשק אותה עוד ויורד עם הלשון שלי לפי הטבעת שלה, מלקק אותה ובו זמנית משפשף את הדגדגן שלה עם האצבעות שלי.

היא גומרת בצעקות קולניות ואני מרגיש שחלק מהשיגעון שלי חולף, האורגזמה שלה מאפסת אותי, מרגיעה אותי מעט ואני קצת יותר שולט בפעולות שלי.

אני קם והולך למגירה שליד המיטה, לוקח קונדום ושם אותו על הזין הכואב שלי, אני נושם עמוק בשביל להירגע עוד קצת אבל הריח שלה מקיף אותי, ממלא אותי.

אני צריך להיות בתוכה.

"אביתר, אם תמשיך לבהות בי בלי תזוזה אני איאלץ להתחיל בלעדייך." היא אומרת לי בקול מתגרה ומתחילה לגעת בעצמה, בהתחלה היא מלטפת את החזה, צובטת מעט את הפטמות, אבל אחרי עוד כמה רגעים בהם אני עומד מולה בהערצה מוחלטת, היא מתחילה לשפשף את הדגדגן שלה, דוחפת לעצמה אצבע, שתיים, גונחת ומסתכלת עליי, מרוכזת בתוך המבט שלי.

בהזדמנות אחרת אני אבקש ממנה לאונן בשבילי, לשכב מולי עם רגליים פתוחות ולהביא את עצמה לגמירה, אבל לא הפעם.

אני עולה על המיטה והופך אותה על ארבע, מרים את התחת שלה מולי וחודר לתוכה בכח. פאקקק צרה, רטובה וחמה.

היא שוב לא מחכה לי, לא נותנת לי רגע אחד ליהנות מההרגשה, היא מתחילה לזוז קדימה ואחורה, להוציא אותי מתוכה ולהחזיר, היא מזיינת אותי ואני מת על זה, אני מת על הכח שלה, על האסרטיביות. היא יודעת מה היא רוצה והיא לוקחת את זה.

אני תופס את המותניים שלה בכח ומתחיל לזיין אותה כמו שהיא דורשת, הגניחות שלנו וריח של סקס ממלאים את החדר. אני מוקף בשירה, היא בכל מקום ואין לי לאן לברוח ממנה, אין לי איך להתגונן מפניה ואני גם לא רוצה.

"תגמרי שירה, תגמרי בשבילי."