איתן – שרה – פרק ה

עמוס

עברו שלושה חודשים מיום ההולדת של שרה, שלושה חודשים מהפעם האחרונה שנפגשנו, שדיברנו.

זה לא שלא ראיתי אותה מאז, ראיתי אותה כמה פעמים. רק שהיא לא ראתה אותי.

הבטחתי לתת לה זמן ואני תמיד עומד בהבטחות שלי, אבל, אני לא מסוגל לא לראות אותה.

אני מכיר את סדר היום שלה כל כך טוב שזה די קל למצוא אותה, לראות אותה, אפילו אם זה ממרחק. זה יותר טוב מכלום.

יש שיגידו שהפכתי לסוג של סטוקר ואני יודע שההתנהגות שלי לא הכי שפויה ובריאה, אבל, אני לא יכול לעצור את עצמי.

היא עדיין לא יודעת, היא לא מבינה שזה "זה" מבחינתי, היא האחת. אני רוצה אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם. אני רוצה אותה לעצמי, גם אם זה לזמן מוגבל, גם אם יבוא היום ופער הגילים יהיה קשה מדי לעיכול עבורה, גם אם זה נועד לכישלון. אני מעדיף לקבל אותה לתקופה קצרה מאשר לא להיות איתה בכלל.

למרות שהפיתוי גדול, אני אף פעם לא פונה אליה, לא נותן לה לקלוט אותי, אני לא רוצה להשפיע בשום צורה ודרך על התהליך שהיא עוברת.

תודה לאל על הדר שדואגת לעדכן אותי על ההתקדמות שלה בטיפולים עם הפסיכולוגית. אם לא היא, כבר מזמן הייתי נשבר ועושה איזשהו צעד, מפר את ההבטחה למרות שזה נוגד את הערכים שלי.

שרה הופיעה בחיי כרעם ביום בהיר, לא ציפיתי לה, לא חיפשתי אותה. ויתרתי מזמן על רעיון הזוגיות לטווח ארוך. ניסיתי את זה כמה פעמים, הייתי במערכות יחסים ארוכות ואפילו הייתי נשוי כמה שנים. זה לא החזיק. אולי שום דבר לא נשאר לנצח, אולי הכל זמני. אולי בני האדם לא נועדו להיות יצורים מונוגמיים לאורך זמן, אני לא יודע, אין לי תשובות להכל.

אני רק יודע שביום שהכרתי אותה, הרגשתי משהו שונה, הרגשתי שייכות, הרגשתי רכושנות. לראשונה בחיי הרגשתי קנאה.

זה התחיל מדברים קטנים, תחושת חוסר נוחות כשהיא חייכה לגברים אחרים, סוג של לחץ לא מוסבר בחזה.

מהר מאוד זה התפתח לתחושות הרבה יותר עוצמתיות.

בכל פעם שמישהו פלירטט איתה מולי או גרם לה לצחוק, התעצבנתי. הרגשתי כעס ממלא אותי ואני מודה שלקח לי זמן להבין מה קורה איתי.

מעולם לא קינאתי לנשים שהיו איתי, הייתי תמיד מאוד בטוח בעצמי וכשהתחילו איתן, החמיאו להן, זה לא השפיע עליי. שמחתי שנעים להן, שמחתי שמעצימים אותן. הייתי בטוח במקום שלי בחייהן ולא הרגשתי מאוים בגלל תשומת לב מגברים אחרים, אפילו אהבתי את זה, זה ליטף לי את האגו.

עם שרה זה היה אחרת, לקח לי זמן להבין שמה שאני מרגיש כלפיה הרבה יותר חזק ממשיכה מינית, שאני מפתח כלפיה רגשות. כן, הגיל שלה בהחלט היווה פקטור בהתחלה, אני לא אשקר ואומר שזה לא משנה כלום, שגיל זה רק מספר. הסיסמאות האלה נחמדות ונשמעות טוב, אבל הן לא מציאותיות. נרתעתי וחששתי, היה לי ברור שזה מכשול עבור שנינו ולא סתם אתגר מעניין.

זו הסיבה שגם לא התווכחתי איתה בהתחלה כשנושא הגיל עלה. ההתנגדויות שלה היו צפויות והגיוניות. התגוננתי, נלחמתי, עמדתי על שלי, אבל, לא זלזלתי בחששות שלה ונתתי לה את הזמן להתמודד עם מערכת היחסים השברירית שהחלה להתפתח בינינו.

הזמן חלף מהר והפסקתי לראות אותנו כאנשים בגילים שונים. הפסקתי לראות אותה כאישה שמבוגרת ממני וראיתי נטו את האישה.

האישה היפהפייה והסקסית שגרמה לי לצחוק, שגרמה לי לחשוב, שגרמה לי לדמיין ולרצות.

במשך חצי שנה חיזרתי אחריה ללא כל שיתוף פעולה מצידה. היא הכניסה אותי לקטגוריית "הידיד", לא הופעתי בכלל על הרדאר שלה וזה ערער אותי. זה ערער לגמרי את הביטחון שלי, כך שכל חיוך שהופנה לגבר אחר עורר בי קנאה כל כך חזקה שכבר לא זיהיתי את עצמי.

ואז הגיע היום שנשברתי, נכנסתי למשרד שלה עם האקדחים שלופים ובמקום להצהיר מילות אהבה רומנטיות, רבתי איתה. תודה לאל שהיא נתנה לי להסביר את עצמי, ארוכות ומפורטות.. אלוהים יודע שמעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו באותו היום. אבל, לבסוף זה עבד, היא הסכימה לתת לנו הזדמנות.

אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אני יודע עליה כל כך הרבה ואני לא יודע כלום. אני יודע עובדות, אני יודע דברים קטנים ששמתי לב אליהם בתקופה הארוכה שעבדנו צמוד. אני יודע אנקדוטות לא משמעותיות שהיא סיפרה לי בדייטים שלנו, אבל, אני לא יודע מה עובר לה בראש, אני לא יודע על החיים שלה, מה היא רוצה, מה היא צריכה, על מה היא חולמת.

אני לא יודע מה הפך אותה לאישה שהיא היום וזה משהו שהדר מסרבת לספר לי. "הסיפור הוא שלה והיא תחליט אם ומתי לשתף אותך." היא אמרה לי באחת השיחות שלנו. היא צודקת, הסיפור הוא של שרה ורק היא יכולה לספר לי אותו.

עם זאת, ככל שהזמן חולף והיא לא יוצרת איתי קשר, אני מתחיל לתהות אם יגיע היום בו היא תספר לי. אני תוהה אם בכלל יש לנו עתיד ואם אני לא מחכה חודשים למשהו שלעולם לא יתגשם.

חצי שנה חיזרתי אחריה. לאחר מכן, במשך שלושה חודשים, לבקשתה, יצאתי איתה לדייט אחד בשבוע ובשלושת החודשים האחרונים, אני מחכה. שנה, פאקינג שנה של ציפייה, שנה של סבלנות ואיפוק ואני לא יכול שלא לתהות, אם אני הפאנץ' ליין בבדיחה עצובה.

שנה של נאמנות מוחלטת. לא יצאתי לדייטים, לא נישקתי, לא נגעתי, לא שכבתי עם אף אחת. אמרתי לה שאני "אול-אין" והתכוונתי לזה, אני שלה בצורה טוטאלית. אבל, הזמן חולף, השעון מתקתק והטלפון שלי נשאר דומם.

היא בטיפול כבר חודש, שני מפגשים בשבוע, ארבעה שבועות. שלושה חודשים מהפגישה האחרונה שלנו ואני עדיין מחכה.

לזכותה יאמר שהיא לא מוליכה אותי שולל, היא לא מחזיקה אותי על אש קטנה ולא ביקשה ממני לחכות לה. להפך, נראה שהיא לא מצפה ממני לכלום.

הביטחון שלי, האמונה המוחלטת שלי שזה יכול לעבוד בינינו מתמסמסים עם כל יום של דממה. הבטחתי לה שאני אחכה, אבל, עד מתי? אין לי דד-ליין, לא קבעתי לעצמי תאריך או תקופה בהם אני יכול לומר ש"חלאס, חיכיתי מספיק, עשיתי הכל". אני לא רואה את הסוף וזה משגע אותי, חוסר הוודאות הופך לבלתי נסבל.

 

כעבור שלושה חודשים

 

שרה

אני יושבת במעגל לצידה של נטע, בחצר ביתה, מוקפת בבנים שלי. זו לא הפגישה האחרונה שלי איתה, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר ארבעה חודשים ואני מניחה שיש לי עוד כמה שנים טובות של טיפול. אבל, אנחנו מציינות היום ציון דרך וביקשתי מילדיי להצטרף ולשמוע את מה שיש לי לומר לה, לעצמי ולהם.

למרות מזג האוויר הקיצי, אני רועדת. אני לא יודעת אם זה מפחד, מהתרגשות, או משילוב של השניים.

ביקשתי מהם להגיע לבד הפעם, ללא בנות הזוג שלהם. אמנם אני אוהבת את הכלות שלי כאילו הן היו בנותיי, דם מדמי, אבל, הפעם, רק הפעם, אני צריכה את הבנים שלי לעצמי. את מה שיש לי לומר, הם צריכים לשמוע לבד.

הם צופים בי בסבלנות, בדממה, ששת בניי. כל אחד מהם כל כך דומה לאבא שלהם ולשמחתי, כל כך שונה. הם לקחו את העבר שלהם, את טראומות הילדות והפכו אותן לנקודות חוזק. הם עברו שיעור ולמדו ממנו, הסיקו מסקנות וצלחו את המבחן.

אני עומדת להעמיד אותם היום בעוד מבחן ואני מתפללת שהם יבינו אותי.

אני לוקחת נשימה עמוקה ואוזרת אומץ בשביל לספר בקול רם את הפחדים והסודות הכי כמוסים שלי.

"אני מבינה עכשיו שהענשתי את עצמי כל השנים הללו. הענשתי את עצמי מהיום שגדי מת ובמשך עשרים ושלוש שנים, על זה שלא הצלתי את הילדים שלי ממנו.

האשמה אכלה אותי, לא ידעתי איך להשתיק את המצפון שלי, את הקולות הנוראיים בראש שלי שצעקו עליי שאכזבתי אותם. שנכשלתי כאימא, שהכשלתי אותם, שגרמתי להם לחיות בתוך גיהינום. גיהינום שהיה הבחירה שלי אבל, לא שלהם.

הם היו רק ילדים, זו היתה המציאות שהם נולדו וגדלו לתוכה. לא היתה להם בחירה, לא היתה להם אפשרות לברוח, לעזוב. זה היה בידיים שלי ונכשלתי.

לא ידעתי איך לפצות אותם, איך לגרום להם לסלוח לי על מה שגרמתי להם לעבור, אז מחקתי את עצמי לחלוטין והקדשתי את חיי למענם. כל מה שראיתי אל מול עיניי היה האושר שלהם, העתיד שלהם, ההצלחה שלהם.

בחרתי לראות רק אותם, בגלל שבמשך שבע עשרה שנים בחרתי לעצום עיניים."

אני לא יכולה לעצור את הדמעות ואני גם לא מנסה, אני לא יכולה להמשיך את ההצגה מולם, אני צריכה שהם ייראו אותי נשברת.

אביתר, עמית ומורן מנידים את ראשם בשלילה, אני רואה שהם רוצים להתווכח איתי, להתפרץ לדבריי. ציפיתי לזה ולכן, ביקשתי מהם להבטיח לי שהם ישתקו עד שאני אסיים, לא משנה מה הם ישמעו ממני.

עידן ואיתמר, התאומים שלי, הבכורים שלי, משפילים מבט, מסתירים ממני את ההשפעה של המלים שלי. הם לא עושים את זה בכוונה רעה, הם לא עושים את זה מתוך זלזול. אני מכירה אותם כל כך טוב ואני יודעת איך הראש שלהם עובד. הם משפילים מבט כי הם לא רוצים לפגוע בי. הם מנסים להסתיר ממני את ההסכמה שלהם, את הידיעה שיש אמת בדבריי והאמת הזאת היתה מתחת לפני השטח כל כך הרבה שנים.

הם כבר היו גדולים כשגדי מת, בני שבע עשרה והם זוכרים הכל. הם זוכרים ומבינים שלא פעלתי.

גיא, התינוק שלי, אולי המסוכן והמאיים ביותר מבין בניי, משפשף את עיניו, מוחה דמעות שאני שמחה שהוא מרשה לעצמו להזיל, בתוך הסביבה הבטוחה הזאת.

"אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את הזיכרונות הרעים שלכם." אני אומרת והקול שלי נשבר. נהיה לי קשה יותר ויותר לדבר מבעד לדמעות ולכאב העצום בחזה שלי. אבל, המלים צריכות להיאמר.

"הייתי סופגת במקומכם כל מכה וכל מילה. אילו יכולתי להחזיר אחורה את הגלגל, הייתי משנה כל כך הרבה. אבל, אין לי את האפשרות הזאת ואני לנצח אחיה עם הידיעה שלא הוצאתי אתכם מהבית הזה. אני לנצח אחיה עם הידיעה שבעל כורחם הפכתם אתם להורים והצלתם אותי. לקחתם את העתיד של כולנו בידיים שלכם והצלתם אותנו.

אני מבקשת מכם סליחה.

אני לא מעוניינת להצדיק את עצמי ולמצוא סיבות הגיוניות ולא הגיוניות להתנהגות שלי. אני לא רוצה שתבינו אותי, מעולם לא הייתם אמורים להבין אותי, זה לא היה התפקיד שלכם. במיוחד כשאני לא הבנתי את עצמי. יש לכם את כל הזכות שבעולם לכעוס עליי, להאשים אותי ולשנוא אותי.

אני יודעת כמה אצילות נפש יש בכם, אני יודעת שלעולם לא תפגעו בי בכוונה, אני יודעת כמה המשפחה הזאת חשובה לכם. אבל, הגיע הזמן שתסתכלו עמוק בפנים, בתוך המחשבות הכמוסות ביותר שלכם ותרשו לעצמם לכעוס עליי, להאשים אותי. תרשו לעצמם לחזור לתפקיד המקורי שלכם, אתם הילדים ואני האימא. אני הייתי אמורה להגן עליכם ולא עשיתי את זה.

זה בסדר להפנות את הכעס שלכם כלפיי, זה לא יהפוך אתכם לאבא שלכם, אתם לא בני הזוג שלי, אתם הילדים שלי. אתם הילדים ואני האימא. הייתי אמורה לשמור עליכם, אני הייתי אמורה להציל אותנו, אני הייתי אמורה לפעול וחוסר הפעולה שלי גרם לכם להגיע להחלטות קשות מדי בגיל קטן מדי." אני אומרת ומפנה את המבט שלי לגיא. הוא היה בן שמונה.

"אתם הילדים ואני האימא."

אני האימא וטעיתי, פעלתי לא נכון, אני בן אדם וטעיתי. אני האימא ואני בוחרת לקחת אחריות על העבר, אבל, גם על ההווה והעתיד. אני לא רוצה להדחיק יותר, אני לא רוצה לטאטא מתחת לשטיח ואני לא רוצה שהבנים שלי ייקחו ממני דוגמא. אני לא רוצה שהם יסתירו את הרגשות שלהם ויטייחו את הכעס רק בשביל לא לפגוע באחרים. אני רוצה לשחרר אותם מהעול שהם נושאים איתי ביחד.

"אני רוצה שתדעו כמה אני גאה בכם שלמרות הכל, למרות הנסיבות ואל מול כל המכשולים, הפכתם לגברים שכל אישה היתה גאה לקרוא להם הבנים שלה. אני גאה בכל מה שעשיתם, בכל צעד וכל החלטה בחיים שלהם, אני גאה בקריירות שלכם, במשפחות שאתם מקימים, אבל, יותר מהכל, אני גאה באנשים שאתם.

בחמלה שקיימת בכם, בכבוד ובביטחון, באנושיות ובאהבה העצומה.

אתם הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי טוב שיצרתי ועשיתי. אתם הפרס שלי, הניצחון שלי, עטרת ראשי.

ולמרות כל הטעויות וההחלטות השגויות שעשיתי, אני לעולם לא אוכל להצטער על כך שהתחתנתי עם אבא שלכם, כי הוא נתן לי אתכם.

אני אוהבת אתכם כל כך, יותר מהכל ואני מבקשת מכם סליחה."

בשלב הזה כבר כולנו בוכים, למרות שרק אני מתייפחת בקול. הבנים שלי מזילים דמעות בדממה, מנסים לעכל את הגלולה המרה שאני דוחפת להם בכח. גם בזה הם לא בחרו, בשיחה הזאת, בהתמודדות הזאת עם העבר ועם האמת.

יותר קל לשתוק, להשאיר את העבר במקומו ולחיות את ההווה. אבל, לראשונה בחיי, אני בוחרת בדרך המפחידה ביותר, אני בוחרת לא לשתוק. אני בוחרת להתמודד וזו הדוגמא שאני רוצה לתת להם.

אחרי כל הדוגמאות השליליות במהלך השנים, אני רוצה לתת דוגמא אחת טובה. בתקווה שלעומתי, הם יחיו חיים כנים ויסירו מעליהם את עול הטינה והכעס.

"אני סולח לך." עמית. עמית שהיה מאושפז בבית החולים במשך שבועיים אחרי ההתפרצות האחרונה של גדי, מדבר ראשון. אני מביטה בו באהבה עצומה ונתלית על המלים שלו.

"אני סולח לך כי את החמלה ואצילות הנפש שבי, את הורשת לי. את לימדת אותי להקשיב, את לימדת אותי סבלנות, את לימדת אותי לשים את עצמי בנעליים של האחר בשביל לנסות להבין ולא לשפוט. כל מה שטוב בי, בא ממך."

"גם אני סולח לך." מורן אומר לי עם חיוך. "אני סולח לך כי בזכותך ידעתי להבין את עדן כשהיא חזרה לחיי, ידעתי איך להכיל אותה, ידעתי איך לפעול. כל מה שיש לי היום הוא בזכותך, אימא."

"גם אני סולח לך." אביתר אומר ומביט בי עם עיניים זהות לשלי, היחיד שקיבל את הצבע הירוק. "אני סולח לך כי חינכת אותי להיות אדם טוב, לפני הכל. לימדת אותי ערכים וסדר עדיפויות. את הסבתא הכי טובה שיכולתי לאחל לבת שלי ולא הייתי משנה בך שום דבר."

"אני סולח לך ואני מודה לך." גיא אומר לי בקול נמוך ומחושב. "אני לא מתחרט על מה שעשיתי באותו היום, מעולם לא התחרטתי. המעשה שלי חיזק אותי ונתן לי ביטחון ביכולות שלי. למדתי שאני יכול לשלוט בגורל שלי, שאני יכול לגרום לשינוי וההבנה הזאת ליוותה אותי כל חיי ומלווה אותי עד היום. בזכותך אני עושה שינוי בעולם, אני עוזר לצדק לנצח."

אני לא יכולה לשבת זקוף יותר, הכתפיים שלי נשמטות ואני תופסת את הפנים שלי בשתי ידיי. אלו לא המלים שציפיתי להן.

שתי זוגות של ידיים חזקות עוטפות אותי. עידן ואיתמר.

"אימא, סלחנו לך מזמן." עידן אומר לי ומנגב את הדמעות מלחיי. "כן, היינו גדולים מספיק בשביל להבין שמה שקורה בבית שלנו לא טבעי ולא תקין. אבל, היינו גם מספיק גדולים בשביל להבין שאימא שלנו מפחדת, בדיוק כמונו."

"לא יכולנו לכעוס עליך לאורך זמן, כי ראינו כמה את כועסת על עצמך." איתמר ממשיך איפה שאחיו התאום עצר, כאילו שהמחשבות שלהם משותפות. הכוונות שלהם משותפות.

"היינו מספיק גדולים בשביל לראות אותך אוכלת את עצמך ומענישה את עצמך. אני חושב שפשוט הנחנו שזה עבר בשלב מסוים, שהתגברת."

עידן ממשיך שוב. "את מענישה את עצמך ולוקחת על עצמך יותר מדי. את שוקעת בתוך שליליות, בתוך ההחלטות הלא נכונות ושוכחת את כל ההחלטות הכן נכונות שעשית.

תסתכלי עלינו, תראי מה עשינו עם החיים שלנו. כולנו, כל אחד מאתנו בצד הנכון וזה נטו בזכותך.

הבנים שאת כל כך גאה בהם ומעריצה אותם, את עיצבת בדמותך. כל הטוב שיש בנו, בא ממך."

"אנחנו סולחים לך, אימא ועכשיו הגיע הזמן שתסלחי לעצמך."

אנחנו ממשיכים לשבת ולדבר בחצר של נטע שעות ארוכות, הדמעות מתייבשות ושלווה שלא הרגשתי שנים ממלאת אותי.

אני לא חושבת שרגשות האשם אי פעם ייעלמו לחלוטין ולדעתי הם לא אמורים להיעלם. הילדים שלי נפגעו וזה טבעי שהתחושות ילוו אותי. אבל, אני בוחרת לא לתת להן לנהל לי את החיים יותר.

בשעת ערב מאוחרת אני חוזרת לביתי ומתיישבת לבד בסלון עם כוס תה. ארבעה חודשי טיפול עם נטע שסבבו כמעט לגמרי סביב חיי הנישואין שלי והעול שנשאתי כל כך הרבה שנים.

לא התעמקנו בעמוס. דיברנו עליו, העלנו תהיות לגבי העתיד, אבל, לא התעמקנו כי היה נושא הרבה יותר קריטי לטפל בו.

עכשיו הנושא טופל ונותרתי עם המחשבות ותחושת הפספוס.

עברה חצי שנה מההודעה האחרונה ששלחתי לו, הודעת מזל טוב גנרית ביום ההולדת שלו. חצי שנה של דממה מצדי, אך גם מצדו.

אני לא יודעת מה איתו עכשיו, אם הוא במערכת יחסים כבר. אני לא מעיזה לטפח תקוות שווא שהוא עדיין מחכה לי.

נראה שמהיום שהכרנו הוא רק מחכה לי. מחכה לסימן כלשהו שהוא לא לבד בתוך סערת הרגשות, שאני איתו. סימן שמעולם לא נתתי לו.

המחשבה על יצירת קשר איתו מפחידה אותי. אני מפחדת מהתגובה שלו, אני מפחדת לשמוע שהוא עבר הלאה עם מישהי אחרת ושהוא מאושר, אני מפחדת לגלות שלבסוף הוא ויתר עליי. שהצלחתי להדוף אותו ממני.

אני מפחדת.

אבל, אני אישה אחרת עכשיו, אני אישה שמתמודדת עם הפחדים שלה, שנלחמת בהם ומתגברת עליהם.

אני מפחדת, אבל, אני רוצה אותו והגיע הזמן להראות לו את זה.

איתן – שרה – פרק ד

"אני כאן כי כלתי מאמינה שאני צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים." אני אומרת לנטע, הפסיכולוגית, בטון יבש.

"את באמת מאמינה בזה?" היא שואלת אותי ומדליקה סיגריה.

זה לא מה שדמיינתי כשהדר סיפרה לי על הטיפולים שלה. אני מניחה שכמו רוב האנשים, גם אני דמיינתי אישה מבוגרת, אימהית, לבושה בבגדים מקצועיים, במשרד מרוח בצבעי פסטל וכורסאות נוחות.

אמנם לא חשבתי שאשכב על ספה כמו בסרטים, אבל, לרגע לא חשבתי שאשב על כיסא נדנדה במרפסת בבית שלה.

נטע אישה צעירה, סביבות גיל ארבעים. היא לבושה בסטייל בוהמייני, חצאית מתנפנפת ארוכה בצבע חציל וגופייה דקיקה לבנה. היא יושבת בשילוב רגליים על כורסא מרווחת, יחפה, עם שיער שחור מתולתל ארוך, פזור.

יש לה נזם באף וקעקועים מרובים על שתי הזרועות, שרוולים, נראה לי שקוראים לזה.. ואני לא בטוחה שהסיגריה שהיא מעשנת, היא רק סיגריה.

"מה זאת אומרת אם אני באמת מאמינה בזה? אני יודעת את זה. התחלתי לצאת עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים והפרש הגילים גרם לי לאי נוחות, לחוסר ביטחון, אז ניתקתי את הקשר. אני חושבת שזה לגיטימי ומובן." אני עונה לה בכזאת החלטיות, שאני אפילו כמעט מאמינה לעצמי.

היא שואפת ארוכות מהסיגריה שלה ומביטה על חצר ביתה, על העצים וערוגות התבלינים. היא לא כותבת שום דבר ולא ממהרת לתחקר אותי, לנתח אותי. השלווה שלה מצליחה לחלחל לתוכי ואני נרגעת, נושמת עמוק ודוחפת את עצמי לנדנוד איטי על הכיסא.

"ספרי לי על בעלך, שרה, אני מבינה שאת אלמנה כבר מעל לעשרים שנה." היא אומרת לבסוף.

שנים סירבתי לדבר עליו, לספר על כל מה שעברנו איתו ובגללו. הדחקתי את העבר והשקעתי את כל האנרגיה שלי בהווה, בגידול הילדים שלי.

מאז שעדן, אשתו של מורן, נכנסה לחיי, הרשתי לעצמי להיזכר בו. לדבר עליו ועל כל מה שהיה.

היום הנושא כבר לא מכאיב כמו פעם, השאלות לא משתקות אותי.

"הוא היה גבר מאוד נאה, מאוד כריזמטי. הכרתי אותו בגיל שמונה עשרה בחודש הראשון שלי בצבא, הוא כבר היה לקראת שחרור. תוך פחות משנה כבר התחתנו ושוחררתי גם. שירתי בחיל המודיעין, אהבתי מאוד את התפקיד, תכננתי לצאת לקורס קצינים, חלמתי על קריירה צבאית מגיל קטן." אני לא יודעת למה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו, בחלום הילדות שלי על סוכנים סמויים ומדינות זרות. חלום שבני הצעיר ביותר הגשים.

"בכל אופן, בגיל עשרים כבר ילדתי את בניי הבכורים, עידן ואיתמר. גדי, בעלי.. היו לו התפרצויות זעם, זה התחיל ישירות אחרי הלידה. המקרה הראשון הפתיע את שנינו אני חושבת, שנינו היינו המומים מהסטירה שהוא העיף לי באמצע ויכוח מטופש על הרצון שלי להפסיק להניק.

הוא התנצל, בכה, חיבק אותי כל כך חזק שהרגשתי את העצמות שלי נמחצות. אחרי זה היו כמה חודשים של שקט, של פיוס ופינוק. אבל זה היה זמני.

האלימות נמשכה שבע עשרה שנים. לא היה לי אומץ לעזוב אותו, הוא התנגד לאמצעי מניעה וכל שנתיים-שלוש ילדתי. הצלחתי ללמוד בין לבין, עבדתי, הרווחתי כסף, אבל לא מספיק בשביל לגדל לבד שישה ילדים. לא שהוא היה נותן לי באמת ללכת. בלידה האחרונה היה סיבוך והרופאים אסרו עליי להיכנס שוב להריון, הם התעקשו שהסיכון לחיי גדול מדי, אז הוא הסכים שאקח גלולות.

שמונה שנים לאחר מכן הוא מת. בתאונה."

אני לא ממשיכה, אני לא יודעת מה עוד היא רוצה לשמוע, או מה עוד נותר לספר.

"אהבת אותו?"

"כן, אהבתי אותו מאוד." אני מודה בכנות. אהבתי אותו גם כששנאתי אותו. אהבתי אותו, עד שהוא הרג את האהבה הזאת, עד שהאלימות שהיתה שמורה רק לי, הופנתה לילדים שלנו.

"אם אני מחשבת נכון לפי הסיפורים של הדר, הוא נפטר לפני בערך עשרים ושלוש שנים. היית מאז במערכת יחסים?"

"יצאתי לדייטים, אבל לא היה משהו רציני." אני צופה את השאלה הבאה שלה, אני יודעת מה היא עומדת לשאול ואני לא בטוחה שאני רוצה לפתוח את תיבת השרצים הזאת.

"אז זה היה רק סקס? לא פיתחת רגשות כלפי אף אחד מהם?"

"לא." אני עונה בתקווה שהיא תעבור לשאלה הבאה.

"לא, זה לא היה רק סקס? או שלא, לא פיתחת רגשות?" לעזאזל.

"לא זה ולא זה. לא שכבתי עם אף אחד מהם ולא פיתחתי כלפיהם רגשות. יצאתי לדייטים בודדים ועצרתי את הקשרים לפני שהם התפתחו למשהו רציני."

האמת יצאה לאור, אמרתי את זה בקול רם, לא קיימתי יחסי מין עשרים ושלוש שנים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, לענג אותי, לחוות איתי אינטימיות.

אני מחכה לתגובה ההמומה שלה, לזעזוע. היא בוודאי מעולם לא התמודדה עם מטופלת כמוני, עם סיפור כמו שלי.

אני באמת דפוקה, אני באמת צריכה טיפול נפשי. עשרים ושלוש שנים בלי סקס.. אירוני יחסית למערכות היחסים של ילדיי.

"את מאוננת?" לזה לא ציפיתי.

אני מרגישה את הסומק על לחיי אבל, אני לא מתכוונת לשקר, אני אמורה להיות כנה בטיפולים מהסוג הזה, לא?

"כן."

"אז החשק המיני לא אבד לך, פשוט לא קיימת יחסי מין עם בני זוג."

"נכון."

"אוקיי, עכשיו ספרי לי על הבחור שכביכול בגללו את כאן. מה שמו?"

"עמוס."

"עמוס, ספרי לי עליו, בבקשה." היא אומרת לי בנימוס ורוך. הטון שלה נשאר נעים ושליו לאורך כל הטיפול, לא משתנה למרות התשובות הלא שגרתיות שלי. היא מחייכת ומדליקה מחדש את הסיגריה שכבתה.

"אין כל כך מה לספר, הכרתי אותו בעבודה, הוא חיזר אחרי, נתתי לזה הזדמנות אבל, לא הצלחתי להתגבר על הפרש הגילים בינינו. אני בת שישים ואחת, הוא בן ארבעים ושש."

"כן, חמש עשרה שנים זה באמת הרבה ועם הנורמות החברתיות שלנו, אני מניחה שזה הרבה יותר קשה כשאת המבוגרת יותר."

"בדיוק! אני שמחה שאת מסכימה איתי."

"בוודאי שאני מסכימה שיש כאן חתיכת אתגר ושתינו יודעות שאת לא אוהבת להתמודד עם אתגרים ומלחמות."

"סליחה?"

"שרה, אני אהיה כנה איתך. הדר סיפרה לי עליך רבות, היא הכינה אותי תקופה לפגישה איתך. בנך, עמית, היה כאן לפני כמה ימים ושיתף אותי על הילדות שלו. אז כן, אני מכירה את ההיסטוריה המשפחתית שלכם די בפירוט ועכשיו שגם את שיתפת אותי קצת בעברך, התמונה מתחילה להתבהר.

היה לך חלום ילדות על קריירה צבאית שנטשת בעקבות מערכת היחסים עם בעלך. אמנם לא מסרת לי יותר מדי פרטים, אבל, אני מתארת לי שלא נלחמת בו כשהוא רצה להתחתן כל כך מהר, למרות שידעת שבעקבות נישואייך במהלך השירות הסדיר, ישחררו אותך מהצבא ותיאלצי לוותר על החלום.

נשארת איתו מעל לשבע עשרה שנים, ספגת אלימות קשה ולא עזבת גם כשהוא הרים ידיים על הילדים שלכם."

המשפט האחרון מטלטל אותי. לא עזבתי אותו, לא עזבתי למרות שהוא הרים ידיים על הילדים שלי. הוא התעלל בילדים שלי ולא ברחתי, לא הצלתי אותם. לא נלחמתי עליהם.

"שרה, אני לא שופטת אותך ואני לא מאשימה אותך. את לא אשמה, את לא. הרבה קורבנות אלימות משפחתית לא עוזבים את מערכת היחסים האלימה. האלימות הפיזית בדרך כלל מלווה באלימות נפשית קשה, בהשלטת טרור. בעלך היה מאוד כריזמטי, מאוד דומיננטי ומאיים גם חזותית, הוא גרם לך להרגיש חסרת כח וחסרת ערך. הפחד שהוא השריש בך שיתק אותך וגרם לך להאמין שלעולם לא תוכלי לעזוב אותו, לעולם לא תסתדרי לבד עם שישה ילדים.

ההורים שלך נפטרו בגיל צעיר יחסית ומעולם לא שיתפת קרובי משפחה בחיים הנוראיים שלך, פחדת שהוא יפגע גם בהם.

למרות שלמדת עיצוב פנים, עבדת שנים כשכירה במשרד קטן עם משכורת זעומה. הוא גרם לך לחשוב שלעולם לא תצליחי, לעולם לא תהיי טובה מספיק בשביל לעסוק בתחום שלך. הוא לא רצה שתרוויחי כסף, הוא לא רצה שתחווי תחושת עצמאות.

הוא האשים אותך בבגידות, בחוסר נאמנות, למרות שלא היתה לך אפילו הזדמנות לבגוד בו. הוא תיזמן את ההגעה שלך הביתה מהעבודה ופעמים רבות הפתיע אותך במשרד במהלך היום.

פחדת אפילו לצחוק עם גברים, שלא נדבר על פלירטוט תמים. פחדת שהוא יגלה והוא יפעל, שהוא יפגע בעוד אנשים.

ולמרות שחלפו עשרים ושלוש שנים מאז שהוא מת ב'תאונה', נשארת בתפקיד הפסיבי שהורגלת אליו. התפקיד שהוא עיצב עבורך במחשבה מרובה ומעוותת. מחשבה חולנית ונוראית.

עשרים ושלוש שנים לא נתת לגבר אחר לגעת בך, לא נתת לעצמך להתקדם הלאה, לא אפשרת לעצמך להחלים ולעשות תיקון לכל הסבל שחווית איתו.

הרגעים הבודדים בהם הרשית לעצמך לחוש הנאה היו מוסתרים בחדרי חדרים, לבד עם עצמך, בחושך, עם דלת נעולה.

כן, הסיפור עם עמוס מורכב ואנחנו עוד נדבר עליו כשהמחסום היחיד שיישאר הוא מחסום הגיל. אבל, גיל זו לא הסיבה שעצרת אותו. עמוס הצליח במקום שרבים לפניו נכשלו, הוא גרם לך לרצות. הוא גרם לך לרצות משהו בשבילך, לרצות אותו מספיק חזק שלמשך כמה רגעים היית מוכנה להילחם, לראשונה בחייך. לא להילחם מפחד או מהגנה עצמית, לא להילחם למען חייך וחיי ילדיך. להילחם נטו בשבילך, בשביל העתיד שלך, בשביל אושר והנאה.

ואז הוא הדליק את האור ונזכרת, נזכרת שלא מגיע לך, שאת לא טובה מספיק, שאין לך ערך. נזכרת בכל מה שבעלך השריש עמוק לתוכך במשך כמעט שני עשורים.

שלא מגיע לך יותר טוב. את לא יכולה להשיג יותר טוב כי את לא יפה מספיק, את לא חכמה מספיק ואת לא חזקה מספיק בשביל לשרוד בלעדיו."

אני בוכה לתוך כפות הידיים שלי. לא הבכי הדומם שהתרגלתי להחריש בלילות, אלא, בכי קולני ואמתי שבוקע מהנשמה. אני בוכה וזועקת עד שהגרון שלי מתייבש והקול שלי נסדק.

אני בוכה על ארבעים ושלוש שנים איתו, ארבעים ושלוש שנים מהיום שהכרתי אותו ומסרתי לו את השליטה על החיים שלי.

אני בוכה על האלימות ועל החולשה שלי, אני בוכה על תחושת האשמה העצומה שמלווה אותי מאותה הסטירה הראשונה.

אני בוכה על הילדים שלי ועל עצמי. אני אפילו בוכה עליו, על בעלי, על הגבר שהוא היה בסוף והגבר שהוא יכל להיות.

על כל מה שהוא פספס וכל מה שנתתי לו לגרום לי לפספס.

נטע מתכופפת מולי ומחבקת אותי חזק, מלטפת לי את הגב בתנועות מרגיעות וממלמלת כל מיני מילים שאני לא מצליחה להבין. אני כבר לא שומעת אותה, אני מרגישה שאני שוקעת בים, טובעת והיא מדברת אליי מעל מפלס המים.

אנחנו נשארות ככה הרבה זמן, עד שהדמעות מתייבשות ואני מתחילה לשהק מכמות הבכי.

נטע משחררת אותי ומגישה לי בקבוק מים שאני כמעט מסיימת מבלי לנשום. היא מלטפת אותי שוב ואז חוזרת למקומה.

השתיקה לא מביכה, היא לא נואמת מילות סיום, למרות שהשעה שלנו הסתיימה מזמן. נראה שהיא לא ממהרת לשום מקום, היא אפילו לא עונדת שעון.

"את בדרך כלל ממוטטת את המטופלים שלך על הפגישה הראשונה?" אני שואלת אותה עם חיוך במטרה לטהר מעט את האווירה.

"לא, אני בדרך כלל מחכה לפגישה השנייה." היא עונה לי בציניות שמהר מאוד הופכת לרצינות. "לא, זה לא עובד ככה ברוב המקרים. אבל יש לך משפחה שאוהבת אותך מאוד, הדר ועמית ישבו איתי שעות ונתנו לי כמה שיותר מידע עליך, אז באתי מוכנה. את היית כל כך עמוק בתוך ההדחקה שהייתי חייבת לזעזע אותך בשביל להאיר את עינייך.

הדרך עוד ארוכה, אבל, היית צריכה להתעורר וקודם כל להבין מה שורש הבעיה ולא להתעסק רק בסימפטומים.

הגיל של עמוס, השנים ללא סקס, הדייטים הבודדים.. הם רק סימפטומים.

אנחנו נעבוד על זה." נעבוד על זה, אני לא בטוחה שיש על מה לעבוד. אני מהנהנת עם הראש ושוקלת את המלים הבאות שלי, את הצעדים הבאים שלי.

"חשבתי שאני חזקה, שאני פייטרית, ששרדתי כל כך הרבה חרא ויצאתי מנצחת. עכשיו אני מבינה שהפסדתי. הוא זה שמת, אבל, אני לא חיה." אני אומרת ומרגישה עוד דמעה סוררת נופלת על הלחי.

"את ניצחת, שרה, זכית לראות את הילדים שלך גדלים מאושרים, זכית לראות את הנכדות שלך בזמן שהוא קבור עמוק באדמה.

אל תחשבי לרגע שהוא היה חזק רק בגלל שהוא היה בשליטה. גבר חזק לעולם לא יחליש את בת הזוג שלו, לעולם לא יגרום לה לאבד אמון בעצמה רק בשביל להעצים את עצמו.

הוא היה החלש, כל כך חלש שהוא לא ידע איך להתמודד איתך עם מלים אז הוא השתמש בידיים שלו.

הוא היה הפחדן, הוא כל כך פחד שיום אחד תביני עד כמה שהוא לא שווה אותך, שהוא דאג להרוס לך את הביטחון העצמי. הוא דאג בצורה מכוונת לגרום לך לאבד כל ערך בעיניי עצמך, שחלילה לא תעזבי אותו.

הוא היה חלש, פחדן וחסר ביטחון ואני בטוחה שאם היתה לנו דרך, היינו מגלות שהוא בעצמו חווה לא מעט טראומות בילדותו שהפכו אותו למפלצת שהוא היה.

לצערנו, לעומת כל המגרעות שלו, הוא היה חכם, הוא ידע איך להשפיע עליך ולעצב אותך לנוחיותו. הוא ידע מה הוא עושה והוא עשה את זה ביסודיות.

אבל, אני יותר חכמה ממנו." היא אומרת וקורצת לי. "ואם תתני לי הזדמנות, אני מבטיחה לך שאני אעשה הכל בשביל לשחרר אותך משליטתו. אני אעשה הכל כדי שתזכי בהזדמנות השנייה שלך.

מה את אומרת?"

איתן – שרה – פרק ג

הוא לא נותן לי לרדת ממנו, לקום מהספה ולהוביל אותו לחדר השינה בהליכה סקסית כמו שדמיינתי אינספור פעמים.

הוא נעמד כשאני עדיין עליו, כרוכה סביבו. ידיים אוחזות את צווארו ורגליים מלופפות סביב המותניים שלו, כפות הרגליים מעל התחת המוצק שלו ולוקח את שנינו לכיוון המסדרון.

"דלת שלישית מימין." אני אומרת לו כשהוא מהסס מול מבחר הדלתות.

בעבר הרחוק חדר השינה שלי היה בקומה השנייה, אבל בשנים האחרונות ירדתי לקומת הקרקע והפכתי את החדרים של התאומים ליחידה אחת גדולה ומפנקת עבורי.

אין סיבה לעלות בכל פעם עשרים ושתיים מדרגות כשהבית ריק.

אנחנו נכנסים לחדר החשוך ועמוס מיד מושיט יד למתג שליד הדלת ומדליק את האור, ידו השנייה לרגע לא משחררת אותי. אני צמודה אליו, בטוחה ויציבה, הוא לא ייתן לי ליפול… או לברוח.

האור החזק מסנוור אותי, מערער אותי ומצליח במהירות לכבות את האש שעמוס הצית רק לפני כמה דקות.

הוא מוביל אותנו פנימה בצעדים הגדולים שלו ומניח אותי בזהירות למרגלות המיטה. פלג הגוף העליון שלי נטול בגדים ואני נלחמת בדחף להסתתר.

"על מה את חושבת? מה קרה בעשר השניות שלקח לנו להיכנס לחדר?" הוא שואל בטון נמוך ומכיל. נראה שהוא מחובר לשפת הגוף שלי, להבעות הפנים שלי ושם לב לכל שינוי.

אני מחייכת מעט ומשפילה מבט. "האור, הדלקת את האור ואני מובכת, עבר המון זמן מהפעם האחרונה שגבר ראה אותי ללא בגדים." ומעולם לא גבר כמוך, אני מסיימת במחשבה.

"את חושבת שאני לא מרוצה ממה שאני רואה? ממה שאני מקווה לראות ברגעים הקרובים?" הוא שואל עם חיוך.

"אני לא ילדה." אני עונה לו ומרגישה את מצב הרוח שלי ממשיך להתדרדר מטה, ביחד עם הביטחון שהרגשתי על הספה בסלון.

"אני לא רוצה ילדה, אני גבר ואני נמשך לנשים, לא לילדות. את האישה הכי סקסית שהכרתי בחיי, שרה. אין לך מושג כמה אני רוצה אותך, כמה חיכיתי לרגע הזה."

המלים שלו מצליחות לעודד אותי מעט, אבל אני עדיין לא שם, אני עדיין לא שלמה עם הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. אם הוא רק יכבה את האור…

"אני יכול לכבות את האור." הוא אומר, כאילו שומע את המחשבות שלי. "אבל אני עדיין אגע בך, ארגיש אותך, אני עדיין אראה אותך, גם בחושך. אני לא רוצה לזיין אותך, שרה, אני רוצה להיות איתך, לדעת כל פיסה, קימור וסוד בגוף שלך. אני רוצה להכיר את הגוף שלך כמו שאני מכיר את שלי. אין בך שום דבר שיכול לגרום לי לא לרצות אותך, לא להימשך אליך. הדבר היחיד שיכול לעצור אותי הלילה, הוא את."

אני עונה לו במהירות, לא נותנת לו להמשיך, כל ההתנגדויות שלי צפות מעל פני השטח ומאיימות להטביע אותי.

"אני לא רוצה למחזר את המלים שלי, אני לא רוצה לחזור שוב ושוב על דברים שכבר אמרתי. אבל, הגיל שלי מהווה מחסום אמתי ביחסים שלנו ואנחנו חייבים להתייחס אליו. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני כל כך מבוגרת ממך, מבוגרת בכלל. עמוס, אני בת שישים ואחת ואתה גבר יפהפה, חתיך וסקסי בן ארבעים וחמש. אתה יכול להיות עם נשים הרבה יותר צעירות ממני, אני מאמינה שגם אישה בגילך תרגיש מאוימת ולוקה בחסר אם היא תעמוד מולך עירומה. אז אישה בגילי? אתה לא יכול להבין את זה." אני אומרת לו בתסכול ומפנה לו גב, מרימה מהמיטה את השמיכה הקלה שמקופלת עליה ועוטפת את עצמי, מתחבאת.

הוא לא יכול להבין אותי, הוא לא יכול. לא משנה כמה העולם יתקדם וכמה החברה שלנו תתפתח ותתיימר להיות ליברלית, אנשים תמיד ירימו גבה על אישה מבוגרת עם גבר צעיר.

כשאנחנו רואים זוגות בהם הגבר מבוגר מהאישה בעשור, אנחנו לא מנידים עפעף. עם זאת, אפילו כשהמצב הפוך והגבר הוא מבוגר יותר, יש גבול. חמש עשרה שנים זה יותר מדי, לא משנה למי. כשאנחנו רואים אישה צעירה עם בן זוג מבוגר אנחנו שופטים אותה, אנחנו מניחים שהיא איתו בגלל הכסף שלו או מכל אינטרס אחר. אנחנו אף פעם לא מקבלים את זה בהבנה, אנחנו אף פעם לא מאמינים שזה אמתי. גם אני חוטאת בזה, גם אני שופטת את הזוגות הללו. אני זוכרת כל כך הרבה מקרים בהם ישבתי עם חברות שלי ודיברנו על האקסים שלהן שיוצאים עם בחורות צעירות. צחקנו עליהם, צחקנו על כמה שזה פתטי ומגוחך, כמה זה נראה רע, כמה זה מביך.

כן, הפרשי הגילים היו גדולים יותר ספציפית במקרים ההם, עשרים שנים, אפילו עשרים וחמש.

אבל כשהמצב הפוך, כשהאישה מבוגרת יותר, חמש שנים נראות הרבה, אז חמש עשרה?

מה יגידו עליי? אף אחד לא יחשוב שהוא איתי בשביל הכסף שלי, אמנם המצב הכלכלי שלי מצוין, אבל עמוס הרבה יותר אמיד ממני.

בעצם, אף אחד לא ישפוט אותו, אף אחד לא ידבר עליו ויחפש סיבות למשיכה שלו אליי, כי הוא גבר ויש כלפי גברים פחות ביקורת. ישפטו רק אותי, ידברו רק עליי, יגידו שאני עוברת איזשהו משבר, שאני מנסה להוכיח משהו.

מה לעזאזל אני עושה?

"שרה." עמוס קורא לי בטון תקיף, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. שקעתי במחשבות שלי ולא שמעתי אותו. אני מרימה אליו מבט מעורער לחלוטין ואפילו מעט כועס. על מי אני כועסת?

"כשאמרתי לך שאת עדיין לא מוכנה להיכנס איתי למיטה, לזה התכוונתי. לא דיברתי על הניסיון המיני שלך, לא דיברתי על ההעדפות והחשקים שלנו. דיברתי על הרגע הזה. אני לא יכול לומר שאני מופתע, אבל, כן האמנתי שהצלחתי בחודשים האחרונים לחזק את האמונה שלך בי. בנו."

הוא מעביר את שתי ידיו על הפנים שלו בתנועת תסכול, שכבר ראיתי לצערי בכמה מקרים. מניע את הצוואר ימינה ושמאלה, משחרר את השרירים, אולי את המתח ולבסוף מסדר את הג'ינס השחור שכבר לא צפוף ולוחץ באזור המפשעה.

"חשבתי שאני אצליח לבד לשכנע אותך שזה אמתי, שזה בסדר בשבילנו להיות ביחד, לפחות לנסות. לקחתי את המשימה הזאת על עצמי בביטחון מלא, אולי מופרז.

ידעתי מהרגע הראשון כמה מערכת היחסים הזאת לא טבעית בעינייך, אלוהים יודע שלא הסתרת את זה. אבל, אמרתי לעצמי שאני חזק מספיק בשביל שנינו, עקשן מספיק בשביל להילחם בכל התנגדות שתעלה. התכוננתי לריבים עם הבנים שלך, התכוננתי לאמירות עוקצניות מהסביבה, מהחברים של שנינו, גם מהמשפחה שלי.

אבל אני לא יכול להילחם בך. אני לא יכול להיות בתוך זה, מה שזה לא יהיה, לבד.

את טוענת שאני לא מבין אותך, שאני לא יכול להבין אותך, אבל אני רוצה! פאק, אני מנסה. את לא נותנת לי, את לא עושה לקראתי אף צעד.

מה שקרה על הספה לפני כמה דקות היה הרגע הכי אמתי ופתוח בינינו, בלי מחשבות, בלי פחדים, בלי נורמות חברתיות.

אבל זרמת איתי רק בגלל שחרמנתי אותך, עם כמה שזה נשמע זול, חרמנתי אותך נטו ואני לא מעוניין לשלוט בך דרך ההורמונים שלך.

אמרתי את זה כבר ואני אומר זאת שוב, אני לא רוצה לזיין אותך. זיונים לא חסרים לי וזה ברור לשנינו. אני רוצה הרבה יותר, אבל אני מוכן להסתפק בכל כך מעט ממך, כל כך מעט שזה מביך. את לא ילדה אבל, את גורמת לי להרגיש כמו ילד. ילד שרודף אחריך ומנסה לשכנע אותך לתת לו הזדמנות, כל כך צמא לסימן ממך שזה כבר נהיה עצוב."

הוא מסיים עם מבט כל כך מובס ומבולבל שהוא שובר לי את הלב. אני מרגישה את הלב שלי, פיזית, נשבר בתוך החזה שלי.

אני עשיתי את זה, אני שמתי את המבט הזה על הפנים שלו, אני גרמתי לגבר המרשים והדומיננטי הזה לעמוד מולי בחוסר אונים.

אני רוצה להוריד ממני את השמיכה ולהתפשט, לעמוד מולו עירומה מבגדים וממסכות. אבל, אני לא מסוגלת.

הוא מביט בי שוב ומהנהן פעם אחת עם הראש שלו, כאילו מגיע להחלטה עם עצמו ומתקרב אליי, סוגר את המרחק בינינו ומחבק אותי אליו חזק.

החיבוק נגמר מהר מדי והוא משחרר אותי ולוקח צעד אחורה, לוקח איתו גם את חום גופו.

"אני איתך, שרה, אני בפנים, אני 'אול אין'. אבל, אני לא אהיה בפנים לבד. אני לא אלחם במלחמות שלך עבורך, כפי שאמרת, את לא ילדה. אני מכבד אותך יותר מדי בשביל להפעיל עליך מניפולציות ואפילו לנסות ללחוץ עליך.

את יודעת מה אני רוצה. כשתחליטי מה את רוצה, כשתהיי שלמה עם הרצונות שלך ואם אני אהיה שם בתוך הרצונות הללו, צאי למלחמה.

אני אחכה לך, בלי אגו ובלי הצגות מיותרות. אבל, אני לא אחכה לך לנצח.

הבטחתי לעצמי אחרי הגירושין שאני לעולם לא אתן יותר לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו ואני תמיד עומד מאחורי ההבטחות שלי. אני לא אתן לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו, אפילו לא לך."

עם המלים הגורליות האלה הוא מסתובב ויוצא מהחדר, מהבית ואולי גם מחיי.

אני מתיישבת על המיטה באפיסת כוחות ונותנת לדמעות ליפול. עברו שני עשורים מהפעם האחרונה שבכיתי בגלל גבר, שני עשורים מאז שנתתי לגבר את הכח הזה.

למרות כל מה שעברתי עם בעלי, מעולם לא היה לו את הכח לרסק אותי נפשית. הוא פגע בגוף שלי, הוא פגע בביטחון שלי והוא פגע במשפחה שלי, אבל הוא מעולם לא פגע ברוח שלי.

לעמוס יש את הכח לרסק אותי. מנגד, יש לו גם את הכח להרים אותי, לבנות אותי, להחזיר אותי לחיים והכח הזה מפחיד אותי. החיבור בינינו מפחיד אותי.

אבל, יותר מזה, מפחידה אותי המחשבה שאני הורסת את החיבור הזה במו ידיי.

אני קמה מהמיטה ונכנסת לחדר המקלחת, תחושת הרטיבות שנותרה בתחתונים שלי מזכירה לי את הרגעים עם עמוס על הספה ועולה בי בחילה. בחילה נוראית שנובעת עמוק מהנפש, בחילה שנובעת מהחלטות שגויות ופחד מתוצאות חסרות תקנה.

הריח שלו נצמד לגוף שלי, לצוואר שלי והפטמות שלי אדומות, מכוסות סימני שפשוף מהזיפים שלו. אני מתכסה במים רותחים ומעבירה את ספוג הרחצה על כל נקודה בה הוא נגע. כאילו שמקלחת יכולה להשכיח את ההרגשה של הידיים והשפתיים שלו עליי.

כאילו שהעלמת הריח שלו יכולה להעלים אותו מהמחשבות שלי. המעשים שלי סמליים, אני פועלת מהגנה עצמית, מנסה להתכחש לעוצמת הפספוס… והעצב.

 

צלצול הטלפון מעיר אותי באמצע הלילה.

"עמית?" אני שואלת בקול צרוד משינה קצרה וחסרת מנוחה.

"אימא, אנחנו בדרך לבית החולים, הדר עם צירים מאתמול בערב, מאז שחזרנו הביתה."

המלים שלו מעירות אותי מיד. "מה התדירות?" אני שואלת וכבר קמה להתלבש.

"כל חמש דקות. אימא, היא צורחת מכאב, אני לא יודע מה לעשות, אני מפחד שלא נספיק."

אני לא נותנת לטון המבוהל שלו להשפיע עליי, למרות הרצון העז לפרוץ בבכי. הוא צריך אותי חזקה עכשיו, הוא צריך שאני אכוון אותו.

"חיים שלי, הכל בסדר, בוודאי שתספיקו, זאת נסיעה של פחות מרבע שעה ואתם כבר בדרך. אני גם מתארגנת ובאה. בינתיים תהיה חזק בשבילה ואל תילחץ, בייחוד לא בנהיגה.

היא עוברת את הדבר הכי טבעי בעולם, הכי יפה בעולם. יש לך אישה חזקה, תזכיר לה את זה ובעוד כמה דקות ניפגש.

בינתיים סע בזהירות, מאמי, תתרכז בנהיגה שתגיעו בשלום. אני באה."

"טוב, בסדר. ניפגש תכף." הוא עונה לי ומנתק.

למחרת בצהריים, אחרי שש עשרה שעות של צירים, זכיתי להחזיק בידיי את הנכדה השנייה שלי, מיה.

*

הימים חולפים והופכים לשבועות. לקחתי חופש קצר מהעבודה לאחר הלידה בשביל לעזור להדר וגם בשביל להתפנק על הריח המדהים שרק תינוקות קטנטנים מייצרים.

מילאתי את ימיי בהאכלות והחלפות חיתולים והצלחתי להדחיק את המחשבות על עמוס ואת המועקה.

הוא שלח לי הודעה אחת בלבד אחרי שהוא שמע על הלידה. "מזל טוב להולדת הנכדה, אני בטוח שהיא יפהפייה לפחות כמו סבתא שלה." כל כך שמחתי לקבל ממנו סימן חיים שאפילו אזכור המילה 'סבתא' לא הרס את ההרגשה.

שלושה ימים לאחר מכן, אני שלחתי לו הודעת מזל טוב קצרה, לא ידעתי מה לכתוב, אז הסתפקתי באיחולים גנריים שאנשים בדרך כלל כותבים בפייסבוק. הוא הודה לי בהודעה נוספת ובזאת זה נגמר.

מאז לא שמעתי ממנו, גם לא ראיתי אותו בעבודה. יותר אין לו סיבה להגיע למשרד שלי, אין לנו פרויקטים משותפים ואנחנו כבר לא ביחד.

"שמעת ממנו?" הדר שואלת אותי כשהיא יושבת לצדי במרפסת, מיה הקטנה ישנה בעריסה בסלון. כרגיל, אני בדירה שלהם.

"לא." אני עונה לה ללא הפגנת רגש ולוגמת מכוס התה שלי.

"עברו חודשיים."

"אני יודעת."

"אולי תרימי לו טלפון? או שתשלחי הודעה." היא ממשיכה.

"זה עדיף ככה, הדר, עדיף לשנינו. הנה כבר חלפו חודשיים מבלי ששמתי לב וסוף העולם לא הגיע. הכל בסדר." אני אומרת לה אבל לא מעזה להפנות אליה את מבטי. אני בוהה בנקודה באופק, שואפת ונושפת אוויר בנשימות מחושבות, דוחפת את אותה המועקה שהפכה לחברתי הטובה ביותר, עמוק עמוק לתוך החזה שלי ומצליחה להילחם ברצון לבכות. שוב.

הדר מניחה את כוס התה שלה על השולחן ונשענת לכיווני, מושכת את הכתף שלי שאסתובב אליה.

"אני אוהבת אותך, שרה." היא אומרת לי ונהיה לי קצת יותר קשה להילחם בדמעות.

"גם אני, מאמי." אני עונה לה באטיות, במאמץ אדיר להישמע שפויה.

"קבעתי לך פגישה עם הפסיכולוגית שלי, מחר בחמש, כשאת מסיימת לעבוד. אני אשלח לך בהודעה את הכתובת המדויקת שלה ואת המספר בו היא זמינה. שילמתי על עשרה מפגשים ואני מבקשת ממך ללכת לכל אחד מהם. בשבילי."

"עשית מה??" אני שואלת אותה בהלם.

"שמעת אותי." היא עונה לי ומסתכלת לי ישירות בעיניים. "אל תגרמי לי להרגיש מטומטמת שהוצאתי כל כך הרבה כסף על כלום, היא לא נותנת החזרים. עשרה מפגשים, שרה, את הולכת. נקודה."

"הדר, אני לא צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים. אני לא האישה היחידה בעולם שתימנע מסיטואציה כזאת. זה לא טבעי, זה לא נורמלי." אני עונה לה בהחלטיות וצדקנות, בצביעות ובשקר מוחלט.

"לא נורמלי??" היא שואלת אותי וצוחקת בקול רם. "שרה, אני לא יודעת אם שמת לב, אבל שניים מהבנים שלך מצליפים בבנות הזוג שלהם ומקיימים איתן יחסי מין בפני קהל, השלישי מעדיף את החגורה בידיים של אשתו ובזמנו הפנוי מטייל איתה בעולם ומתנקש באנשים. שאני לא אתחיל לפרט עכשיו אחד אחד על הרפתקאות משפחת איתן. אין דבר נורמלי במשפחה הזאת! אין שום דבר נורמלי בבנים שלך! אין שום דבר נורמלי בכלות שלך!

שתינו יודעות שאני חצי משוגעת, אבל, אני מאושרת. אני שלמה עם עצמי ועם השיגעון שלי, עם ההחלטות שלי ועם התוצאות של המעשים שלי.

מה זה נורמלי בכלל בימינו? מי יכול להגדיר מה זה נורמלי ולמי לעזאזל אכפת?

שמעי לי טוב, גברת איתן, זה לא משנה מה טבעי ומה נורמלי, זה לא משנה מה אנשים יחשבו ויגידו. זה גם לא משנה שעמוס צעיר ממך בפאקינג חמש עשרה שנים.

הבעיה שלך היא עם עצמך, יש נושא שאת צריכה לפתור עם עצמך וככל הנראה, את צריכה עזרה מקצועית, כי את בטח שלא תעשי את זה לבד. את אפילו לא מודה שיש לך בעיה.

אז את מוזמנת לכעוס עליי ואת מוזמנת לריב איתי, אבל את תלכי לטיפולים האלה."

"ואם לא?" אני שואלת אותה במרדנות ילדותית, עדיין מופתעת מכל מה ששמעתי.

"אם לא? אני לא מתכוונת לאיים עליך, אני לא אפנה לאף אחד ולא אמכור את הסודות והמחשבות שלך לבנים שלך. אני לא אשתמש במניפולציות ואני גם לא ארשה לעצמי להתערב בחיים האישיים שלך יותר מזה.

אם לא תלכי לטיפולים, את תאבדי את עמוס. זה עד כדי כך פשוט, את תאבדי אותו. הוא הבטיח לחכות לך, אבל לא לנצח והזמן עובר מהר.

הוא יעבור הלאה, הוא ימצא מישהי חדשה, מישהי שתעניק לו את כל מה שמגיע לו וכל מה שהוא רוצה להעניק לך. הוא יתאהב, הוא יבנה חיים שלמים ואת תישארי מאחור, לבד.

ואני יודעת שאת מאוד אוהבת להגיד לעצמך שאת לבד כבר עשרים שנה והתרגלת לזה, אבל, זה בולשיט.

לא היית לבד בכל השנים האלה, גידלת חמולה לתפארת מדינת ישראל, הם מילאו את חייך.

אבל, הגוזלים שלך עזבו את הקן, שרה, הילדים שלך מסודרים, מאושרים, מקימים קן משל עצמם. אם לא תילחמי על עצמך, על ההווה שלך, את תאבדי את העתיד שלך..

יש לך הזדמנות נוספת לאושר, את קולטת כמה את ברת מזל? זכית לעוד הזדמנות, אל תוותרי עליה."

איתן – שרה – פרק ב

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לסבתא. חג לה שמח וזר לה פורח, היום יום הולדת לסבתא."

כולם שרים לי בזמן שאלינה מחזיקה את עוגת הגבינה המפורסמת שלה, מכוסה בקצפת לבנה, פירות יער עסיסיים, תותים חתוכים בסימטריה מדויקת ו…יותר מדי נרות דולקים. רק שגלאי העשן לא יפעל, אני חושבת ומגלגלת עיניים על המרמור שלי.

סבתא. לפני שנים רבות גיליתי שיש תארים שברגע שאתה מרוויח אותם, הם מלווים אותך לכל החיים ולעתים משכיחים מהסביבה את האדם שמאחוריהם.

כשהפכתי לאימא, כולם אוטומטית התייחסו אליי ככה, כאל "אימא".

"תשאל את אימא", "מה אימא אומרת?", "אימא של מי את?", "היום יום הולדת לאימא".

אני אימא אוטוטו ארבעים ואחת שנים, "אימא של". כשאת אימא לשישה, התואר הזה בהחלט הולך לפניך, לפני הכל ומעל לכל. זה תואר כל כך משמעותי ומשנה חיים, שבשלב מסוים, גם אני שכחתי שלפני שהייתי "אימא של" ו"אשתו של".. הייתי שרה. רק שרה.

לפני ארבע שנים הפכתי לסבתא, "סבתוש" ומאז זה התואר המתלווה אליי אוטומטית. "תגידי תודה לסבתא", "תראי מה סבתא קנתה לך", "הכיף כיף אצל סבתא"…

אני אוהבת את התואר הזה, חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. בכל פעם שיעלי קוראת לי ככה, אני מרגישה את הלב שלי מתרחב, מתמלא בעוד אהבה כלפיה.

עם זאת, דווקא היום ביום הולדתי, כשאני מוקפת ביקר לי מכל, התואר הזה מזכיר לי את המחסום הכי גדול במערכת היחסים החדשה שלי. סבתא.

כן, אני סבתא, סבתא מצוינת, סבתא גאה! אבל אני גם שרה.

"תודה רבה לכולכם, תודה שהצלחתם להגיע, תודה על תשומת הלב ותודה על כל האושר שאתם מסבים לי! אני אוהבת אתכם." אני אומרת ומביטה על חדר האוכל העמוס שפעם היו בו בקביעות שבעה אנשים לכל היותר וכיום הוא מלא עד אפס מקום.

הילדים שלי מקיפים אותי ומחבקים אותי ולכמה דקות של נשיקות ואיחולים, אני מרשה לעצמי להדחיק עוד קצת את השיחה שהחלטתי לקיים דווקא היום.

אנחנו מתיישבים בחצר הגדולה שלי, חלק ליד השולחן עם שתיה חמה ופרוסת עוגה, חלק על כיסאות וחלק על הדשא עם יעלי. הערב כבר יורד והחום נשבר, שני מספרת על התיק האחרון שהיא לקחה על עצמה וכולם מקשיבים לה בעניין. האווירה קלילה, משפחתית, נעימה ואני מרגישה את הסלע בחזה שלי גדל וחונק אותי. אני לא יכולה למשוך יותר את הזמן.

"את שקטה מדי, אימא." עידן אומר לי ומשתיק את כולם עם הטון הדומיננטי שלו. כאלה הם הבנים שלי, כשהם מדברים, מקשיבים להם. שניים עשר זוגות עיניים מופנות אליי, מרוכזות בי, בוחנות אותי. אולי אני פרנואידית, אבל אתם יודעים איך המשפט הולך, "זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך."

"אני מקשיבה בעניין לאשתך, נשמע כמו תיק מרתק." אני אומרת ומחייכת לכיוונה, מנסה לגנוב עוד כמה רגעים של חוסר התמודדות.

"לא, לא נראה לי שזו הסיבה." הוא אומר ומסתכל עליי במבט הזה שלו, המבט שאומר שהוא לא קונה את הבלוף שלי, המבט שאומר שהוא לא ייתן לי להתחמק, המבט שאומר לי שהוא יודע. כוס אימא שלו.

"השתיקה שלך רועמת." איתמר מוסיף ומסתכל לי עמוק בעיניים עם אותו המבט כמו של עידן. התאומים שלי, הבכורים שלי, הם יודעים. כמובן שהם יודעים והם נותנים לי את ההזדמנות לספר בעצמי.

אני מרגישה את החום בפנים שלי, את הסומק שמכסה את הצוואר ומטפס במהירות מעלה. אני מניחה את כוס התה שלי על השולחן לצדי ומעבירה מבט חטוף על כולם.

ששת הבנים שלי ממוקדים בי, כבר שנים שהיוצרות התהפכו והם לקחו על עצמם את תפקיד המגנים. כל אחד מהם מרוכז רק בי, מחכה למלים הבאות שלי.

"אני יוצאת עם מישהו." הנה, אמרתי את זה.

"וואו, נבהלתי. פאק אימא, אל תעשי לי את זה שוב." מורן אומר ומניח יד על החזה שלו. "לפי הטונים של תאומי האופל, ציפיתי לנורא מכל. נדפקתם? מה יש לכם?" הוא אומר בכעס לאחים שלו. "נהייתם כל כך רציניים שלא ידעתי כבר מה לחשוב."

"ציפית שנכעס או משהו?" אביתר שואל אותי בחצי חיוך וגבות מכווצות. "אנחנו יודעים שאת ילדה גדולה, האמת שאני דווקא שמח לשמוע שיש מישהו בחייך חוץ מאתנו."

השאלות מופנות אליי מכל כיוון עכשיו, "איפה הכרתם? מה הוא עושה בחיים? גם הוא אלמן? מתי נכיר אותו?"

הכלות שלי מתרגשות ומפגיזות בחקירות מחויכות ומסוקרנות, חוץ מהדר, היחידה שיודעת הכל.

"הכרנו בעבודה, הוא מהנדס בנין והוא גרוש." אני עונה קונקרטית מבלי לנדב מידע, ברור לי שהתאומים גם ככה כבר ישאלו את השאלות היותר מעניינות.

"יש לו ילדים? כמה זמן אתם ביחד? למה הוא לא כאן היום? הוא מהקריה?"

בתוך הרעש שנוצר, המבט שלי מצטלב עם המבט של עמית. השתיקה שלי רועמת? עמית הפך את הדיבור עם העיניים לאמנות. הדר אמרה לי פעם שלפעמים היא מרגישה כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת כשעמית בוהה בה. כאילו הוא חוקר אותה, נכנס לתוך החדרים הכמוסים ביותר בתוך הראש שלה ומנתח אותם.

הוא לא אומר מילה, אבל הוא בהחלט מבין שיש פאנץ' ליין שעוד לא הגעתי אליו והוא מחכה בסבלנות.

"יש לו שני ילדים, אנחנו מכירים הרבה זמן אבל התחלנו לצאת רק לפני כמה חודשים בודדים. לא רציתי להזמין אותו לכאן לפני שסיפרתי לכם עליו. כן, הוא מהקריה."

"מי זה?" אני משתתקת ומפנה מבט במהירות לבעל הקול הנמוך והחד. גיא, התינוק שלי.

"קוראים לו עמוס, אתה לא מכיר אותו." אני עונה בכנות.

"מי זה?" הוא שואל שוב, בטון שמעולם לא שמעתי ממנו וסשה מניחה במהירות יד על הברך שלו. נראה שהמגע הקל שלה מאזן אותו, מאפס אותו והוא נשען אחורנית, משחרר מעט את הדריכות שאחזה בגוף שלו.

"תירגע, כבר בדקנו אותו." עידן אומר לגיא ומחזיר את המבט שלו אליי.

"בדקתם אותו? מה זאת אומרת 'בדקתם אותו'?" אני שואלת בבלבול ותחושה לא נעימה מתחילה לעטוף אותי.

"אימא, באמת חשבת שניתן לך לצאת עם מישהו מבלי שנעשה לו בדיקת רקע מקיפה?" איתמר אומר לי בהתנשאות.

"שתיתנו לי לצאת עם מישהו? תיתנו לי?" אני חוזרת והקול שלי עולה. "לא זכור לי שביקשתי רשות."

"אני חושבת שכולנו צריכים לקחת קצת אוויר וצעד אחורה, השיחה מתפתחת לכיוון לא נכון." שני עוצרת אותנו ונכנסת לתפקיד עורכת הדין. "שרה, כולנו מאושרים לשמוע שיש גבר בחייך, כולנו. את יודעת שאנחנו רוצים את הטוב ביותר בשבילך ואני מניחה שתקע ושקע פה, בסך הכל פעלו מדאגה ואהבה, לא מניסיון שליטה אינפנטילי." היא מסיימת ומפנה לשניהם מבט מאוכזב שגורר אחריו מבטים תואמים משאר הכלות שלי.

"טוב, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני סקרנית. אם עידן ואיתמר יודעים הכל על עמוס המסתורי, אז גם אני רוצה לדעת." שירה אומרת וקורצת לי בניסיון לטהר עוד קצת את האווירה.

"יעלי תשמח לפחות לסבא אחד בחייה." היא מוסיפה והדר נחנקת מבקבוק המים שהיא בדיוק לגמה ממנו. נראה שאפילו איתמר משועשע מהמשפט האחרון ומסתיר חיוך עם כוס הקפה שלו. יעלי תשמח לסבא… נו באמת.

אני מעבירה אצבעות רועדות בשיער שלי ותוהה מה חשבתי לעצמי? למה חשבתי שהשיחה הזאת תזרום בקלילות? למה לא ציפיתי מהבנים שלי לעקוב אחריי ולדעת בדיוק עם מי אני יוצאת?

מעבר לטבע המגונן והמתערב שלהם, יש להם חברת אבטחה, זה מה שהם עושים…

וגיא.. גיא.. אני לא אתפלא אם הוא יקפוץ "לבקר" את עמוס עוד הלילה.

"שרה, מה אנחנו מפספסים?" עדן שואלת אותי ואני מסתכלת על הפנים היפות שלה, פנים שלפני בסך הכל שנה היו מכוסות סימני אלימות. אנחנו כל כך דומות, הדרכים בהן הלכנו, מהן ברחנו. רק שהיא חיה עכשיו את ההזדמנות השנייה שלה ואני עדיין מנסה להבין איך לקחת את ההזדמנות שלי מבלי להרוס אותה.

"עידן ואיתמר מכירים אותו, הוא היה מהנדס הבניין של 'המפלט'." אני אומרת ומפנה מבט לעמית. "עמית, גם אתה מכיר אותו, לימדת את הבנים שלו בתיכון, ארז ועומר בן חיים."

לוקח לו בדיוק שניה להבין על מי אני מדברת, אני רואה את ההבנה על הפנים שלו. העיניים שלו נפערות בתדהמה והשפתיים שלו זזות כאילו הוא רוצה לומר משהו, אבל עדיין לא יודע מה בדיוק.

"עמוס בן חיים, את יוצאת עם עמוס בן חיים." הוא אומר. הוא לא שואל, הוא לא מחכה לתשובה, נשמע שהוא רק רצה לומר את המלים בקול רם.

"מי זה פאקינג עמוס בן חיים ולמה אתם אומרים את השם שלו כאילו שזה אמור להסביר הכל?!" גיא מתפרץ והפעם היד של סשה, לא משפיעה עליו כלל.

הוא קם מהכיסא שלו ונעמד מולי. "מה אני מפספס כאן, אימא? הוא פושע? הוא מפורסם? אני אמור לדעת מי הוא? מה?"

מתחנו את זה מספיק, הדקות האחרונות מרגישות לי כמו נצח ואני מותשת.

"הוא לא פושע והוא לא מפורסם. הוא פשוט צעיר ממני, בגלל זה אני מובכת מכל הסיטואציה הזאת, בגלל זה התאומים יושבים שם עם מבט מתנשא ובגלל זה עמית המום.

הוא בן ארבעים ושש, יהיה בן ארבעים ושש בעוד ארבעה ימים."

"ארבעים ושש?! את בת שישים ואחת!" מורן מצהיר ועדן מגלגלת לעברו עיניים.

"וואו, חשבת על זה לבד?" היא עוקצת אותו. "אוי תנוח, אלה כולה חמש עשרה שנים, אם המצב היה הפוך והוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים, אף אחד לא היה מרים כאן גבה."

"עדן, זה לא כל כך פשוט." אביתר אומר לה. "הוא יותר קרוב לגיל של התאומים מאשר לגיל שלה." אאוץ', זה כאב.

"זה רק בגלל שהיא ילדה אותם בגיל עשרים כשהיא היתה ילדה בעצמה. אתם מתנהגים כאילו היא מבלה עם נער מתבגר! בחייאת רבאק, תנו לאישה קצת קרדיט, היא ראתה דבר או שניים בחייה והיא יודעת מה היא עושה." עדן ממשיכה לגונן עליי כמו לביאה ואני רק מתערערת יותר.

אני יודעת מה אני עושה? אני באמת יודעת?

אם הבנים שלי מגיבים בכזה זעזוע, האנשים שאוהבים ומעריכים אותי יותר מכולם, אז איך שאר האנשים יגיבו?

כל החברות שלי בגילי וגם בני הזוג שלהם. חלקם בפרק ב' ואפילו ג', אבל כולם סביב אותו הגיל.

אני לא רואה את עמוס יושב עם בני הזוג שלהן כשאנחנו במסעדה, מוקף נשים וגברים בני שישים פלוס, טס לטיולים מאורגנים בחו"ל.

הוא בן ארבעים ושש, כל החיים עוד לפניו ועם איך שהוא נראה, הוא יכול להקיף את עצמו בבחורות שצעירות ממני בשלושים וארבעים שנים.

וואו, שלושים וארבעים שנים, הוא יכול לצאת עם נערות בנות עשרים ואף אחד לא יעקם פרצוף. אבל אישה בת שישים ואחת? סבתא?

מה אני עושה?

"שרה, אל תעשי את זה, אל תתני להם לערער לך את הביטחון." הדר אומרת לי בקול החלש והעדין שלה. "את אישה צעירה ויפהפייה, הוא חיזר אחרייך חודשים על גבי חודשים כי הוא רוצה אותך, אותך ולא אף אחת אחרת. תיזכרי בהרגשה שלך כשהבטת במראה בתחילת הערב, תרימי את הראש ותזדקפי, אין לך במה להתבייש."

"את ידעת." עמית אומר לה בטון מאשים.

היא מביטה לכיוונו בחטף וחוזרת אליי, לא טורחת לענות לו בתוך הכעס שלה. "הם הבנים שלך והם אוהבים אותך, אבל את תמיד תהיי רק אימא שלהם, הם לעולם לא ייראו אותך כאישה והחיים הפרטיים שלך בכלל לא עניינם. כן, זה יהיה אידיאלי אם הם פאקינג יתמכו בך אחרי כל מה שעשית למענם!" היא אומרת בקול ופוזלת לכיוונם עם מבט כל כך מאוכזב ומאשים שכל השישה משפילים מבט. "אבל את לא חייבת את התמיכה שלהם, את לא חייבת את ההבנה שלהם. אלה החיים שלך, את האימא. את מחליטה."

אני יודעת שהיא צודקת, זה ברור שהיא צודקת, אבל אני לא מספיק בטוחה בעצמי בשביל לקבל את ההיגיון שלה.

התגובה של הבנים שלי לא הפתיעה אותי, להפך, היא בדיוק מה שציפיתי ובגלל זה דחיתי את השיחה הזאת במשך חודשים.

הם רואים את מה שכולם יראו והם חושבים את מה שכולם יחשבו. אולי לא כולם יהיו ישירים כמוהם ויגידו בקול רם את מה שהם חושבים. אבל הם ידברו מאחורי הגב שלי, ידברו עליי ויצחקו עליי, יזלזלו באינטליגנציה שלי. יחשבו שאני פאתטית.

"אימא…" גיא מתחיל שוב אבל אני קוטעת אותו.

"לא, השיחה הזאת הסתיימה וגם הערב הזה. אני מתנצלת שאני מסלקת אתכם, אל תפגעו, אבל אני צריכה קצת זמן לעצמי עכשיו."

"אימא.."

"שרה.."

"אנחנו מצטערים…"

"חלאס!" אני חצי צועקת עליהם, מרימה את הקול שלי כפי שלא הרמתי שנים. "אמרתם מה שרציתם לומר והתכוונתם לזה, אז אל תצטערו. חינכתי אתכם לעמוד מאחורי המלים והמעשים שלכם, אז תהיו גברים ותעשו זאת. השעה כבר מתחילה להיות מאוחרת, תחזרו לבתים שלכם, למשפחות שלכם ותשאירו אותי לבד. תודה."

הבית מתרוקן בדממה יחסית, כל אחד מששת בניי מנשק את הלחי שלי ויוצא. הכלות שלי מחבקות אותי ומנדבות עוד כמה משפטי עידוד ותמיכה ויעלי המנומנמת נתלית דקות ארוכות על הצוואר שלי, עד שאביתר מרים אותה על הכתפיים שלו.

שקט, אני וארבע קירות, לבד, בבית גדול, יפה וריק.

אני אוספת באטיות את הצלחות והכוסות, מסדרת את הבלגן, שוטפת כלים ונועלת את הדלתות והחלונות.

הנעליים הלא נוחות שלי כבר מזמן חזרו למקומן בארון ואני נועלת נעלי בית ורודות פרוותיות. את השמלה עדיין לא פשטתי, אני עדיין לא מוכנה להיפרד מההרגשה שהיא נתנה לי.

אני מסירה את האיפור הקל מפניי, האודם דהה מזמן, אבל הותיר אחריו אדמומיות עדינה. את השיער אני משאירה פזור וחופשי, לא נראה לי שלמתוח אותו כרגע לקוקו יקל על כאב הראש שמתחיל להתפתח.

צליל ההודעה בפלאפון שלי נשמע בדיוק כשאני מתיישבת על הספה עם כוס תה ירוק ביד. עמוס.

"מה שלומך?"

אני שוקלת לרגע לא לענות לו, להתנהג כאילו שנרדמתי. אבל אז אני רואה שהשעה רק שמונה וחצי והוא יודע שהמשפחה שלי אמורה להיות אצלי לכבוד יום ההולדת.

"הכל בסדר, מה שלומך?" אני עונה.

"אני מצוין. כולם עדיין אצלך?"

"לא, הלכו מזמן." סילקתי אותם כי סיפרתי להם עלינו והם התנגדו לרעיון.

"אז את לבד." הוא שולח לי ללא סימן שאלה.

"כן."

"חמש דקות אצלך." מה? לא, לא, לא תכננתי את זה, הורדתי את האיפור ואני במצב רוח מלנכולי.

"עמוס, אני עייפה, בוא נדחה לפעם אחרת." הוא לא מגיב, הוא אפילו לא פותח את ההודעה.

"עמוס?"

אני קמה מהר ורצה לחדר השינה שלי, מחליפה את השמלה בטייץ שחור וטי-שירט לבנה פשוטה. אין לי זמן להתאפר והשמלה נראתה מגוחך עם נעלי הבית. לפחות השיער שלי מסודר.

בדיוק חמש דקות אחרי ההודעה האחרונה שלו, נשמעת דפיקה בדלת.

אני מעבירה מבט אחרון על הבית, מוודאת שהכל במקום ופותחת בפניו את ביתי. זאת הפעם הראשונה שהוא נכנס, אנחנו בדרך כלל נפרדים בכניסה.

הוא לובש ג'ינס שחור וטי-שירט אפורה, פשוטה, כמו שלי. הוא נראה מעולה.

"מזל טוב." הוא אומר לי עם חיוך ומנשק אותי על השפתיים, נשיקה ארוכה אבל עדינה, לא מינית, לא כזאת שרומזת לבאות. "רציתי לתת לך את המתנה שלך, לפני שהתאריך יעבור." הוא אומר ומושיט לי שקית כבדה.

"לא היית צריך." אני אומרת לו בכנות, אבל שמחה מאוד בכל זאת. שמחה הוא חשב עליי, שהוא טרח והשקיע מזמנו.

אנחנו נכנסים לסלון ולפני שאני מספיקה להציע לו לשתות משהו, הוא מסמן לנו להתיישב על הספה ולי לפתוח את המתנה.

אני פותחת את האריזה הלבנה היפה ומגלה בפנים קינדל, קורא ספרים אלקטרוני, המהדורה החדשה.

"אני יודע כמה את אוהבת לקרוא, אני רואה אותך קוראת בפלאפון כל הזמן, נראה לי שככה יהיה לך יותר נוח. פתחתי לך חשבון והרשיתי לעצמי להוריד כמה ספרים מומלצים."

"וואו, אני לא יודעת מה לומר." אני אומרת לו בכנות, זאת המתנה הכי מתחשבת שקיבלתי.

"רק אל תגידי לי שכבר יש לך אחד." הוא צוחק.

"לא, לא, אין לי. אני פשוט מופתעת שחשבת על זה."

"למה את מופתעת?"

"אני לא יודעת.. זאת פשוט מתנה מאוד מתחשבת, לא ציפיתי למתנה בכלל ובטח שלא למתנה עם מחשבה עמוקה מאחוריה."

"שרה, אכפת לי ממך, את חשובה לי, אני שם לב למה שאת עושה ואוהבת. מבחינתי זה היה ברור שהמתנה ממני תהיה עם מחשבה מאחוריה."

המלים שלו משמחות ומרגיעות אותי בו זמנית. אכפת לו ממני והוא שם לב למה שאני אוהבת.

הוא יכול להיות מוקף בילדות בנות עשרים, אבל הוא רוצה אותי.

"תודה." אני אומרת לו במבוכה.

"בבקשה." הוא עונה לי עם החיוך היפהפה שלו.

"אתה רוצה לשתות משהו?"

"לא." הוא אומר ומתקרב אליי, מתיישב צמוד.

"לאכול?"

"לא."

"אוקיי…."

"את רוצה לספר לי איך היה עם המשפחה שלך ולמה הם הלכו כל כך מוקדם?" הוא שואל ומפתיע אותי.

"לא." הפעם אני עונה לו במילה אחת כנה.

"אוקיי, אז אני יכול לתת לך עכשיו נשיקת מזל טוב?" הוא שואל והנשימה שלי נעצרת.

"חשבתי שכבר נתת לי נשיקת מזל טוב כשנכנסת." אני לוחשת.

"זאת לא היתה נשיקת מזל טוב." הוא עונה ומושך אותי אליו, מלטף את הלחי שלי עם היד שלו ומנשק אותי, סוף סוף מנשק אותי, כמו שחיכיתי שלושה חודשים.

השפתיים שלו רכות על השפתיים שלי והלשון הרטובה שלו מלטפת את שלי עם טעם של מנטה. הנשיקה איטית, חושנית, הוא לא ממהר לשום מקום והאמת שגם אני לא.

אני משלבת את האצבעות שלי מאחוריי הצוואר שלו ומושכת אותו אליי קרוב יותר, נצמדת אליו עד שהוא מרים אותי בקלות ומושיב אותי עליו בפישוק, חזה אל חזה.

"מזל טוב, שרה." הוא אומר לי בקול עמוק ומעביר את היד שלו על הצוואר שלי, מלטף אותי ומכניס את האצבעות לתוך השיער שלי.

"תודה." אני עונה לו והוא תופס את השיער שלי חזק ומצמיד אותי שוב לעוד נשיקה. האיטיות מתפוגגת ומתחלפת במגע דחוף יותר, בטוח יותר.

הפה שלו בכל מקום, על הלחיים שלי, על הצוואר שלי. הוא נושך ומלקק אותי ואני נאנחת בקול. אני תופסת את הזרועות החזקות שלו, מחפשת שיווי משקל, נאחזת באשליה של יציבות בזמן שהוא גורם לי לאבד את השליטה לחלוטין.

אני מנשקת אותו בחזרה, נושכת את השפתיים שלו חזק ומשתפשפת עליו בלי בושה. הוא כל כך קשה מאחורי הרוכסן שלו, הוא קשה בגללי, הוא רוצה אותי, בדיוק כפי שאני רוצה אותו.

הוא תופס את החולצה שלי ותולש אותה ממני בלי טיפת עדינות, כשהוא רואה את החזיה שלי הוא נעצר ובוהה.

"זה בשבילי." הוא אומר, שוב אומר ולא שואל. קניתי סט סקסי של חזייה ותחתונים מתחרה שחורה שלבשתי בכוונה מתחת לשמלה החדשה. לא תכננתי לראות אותו היום, אבל אחרי המקלחת ישירות לבשתי אותם, לכל מקרה ואולי בתקווה.

"כן." אני עונה לו, למרות שהוא לא שאל.

"את כל כך סקסית." הוא אומר רגע לפני שהוא נושך את הפטמה שלי חזק דרך התחרה.

הצעקה שיוצאת ממני מפתיעה אותי, מעולם לא הייתי קולנית כשקיימתי יחסי מין בעבר. כמובן שהעבר כל כך רחוק, שאני כבר לא באמת זוכרת איך הייתי ומה עשיתי.

אבל תמיד היו ילדים בבית, תמיד נזהרתי והייתי מאוד מודעת לעצמי.

בעשרים השנים האחרונות, הסקס היחיד שחוויתי היה עם עצמי ועם צעצועים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, מעניין איך עמוס יגיב כשהוא יגלה את זה.

כשהוא יגלה שהוא בסך הכל הגבר השני שאי פעם הייתי איתו בסיטואציה כזאת.

בזמן שאני מהרהרת במחשבות על העתיד, עמוס פותח את החזיה שלי במיומנות ואני נשארת עם טייץ שחור בלבד בזמן שהוא עדיין לבוש.

הוא לא נותן לי לחשוב, הוא לא נותן לי להתערער, לחשוב על האור החזק בסלון, על המראה של החזה שלי בגילי, המראה של הגוף שלי לעומת הגוף שלו.

הוא מתביית על החזה שלי עם הפה שלו ומשכיח ממני כל פיסה של חוסר ביטחון.

השפתיים שלו נסגרות סביב הפטמה השמאלית שלי ושואבות חזק, עמוק, בזמן שאת הפטמה הימנית הוא צובט בכח.

אני ממשיכה לרכב עליו במהירות, לרדוף אחר האורגזמה שאני כל כך רוצה, כל כך צריכה. הגניחות שלי ממלאות את הבית, את החדרים הריקים ואת ארבעת הקירות.

כשהוא נושך את הפטמה שלי חזק, חופן את הישבן שלי בשתי ידיו ומשפשף אותי עליו בכח, אני מתפוצצת בצעקות שחרור.

הוא לא משחרר אותי עד שהאורגזמה שלי מסתיימת ואני מתמוטטת עליו מרוקנת לחלוטין.

הוא מחבק אותי אליו חזק ומנשק לי את המצח.

אני לא יודעת מה לומר.. להודות לו על האורגזמה? להציע לו כוס מים? או אולי מציצה? איך זה עובד?

הוא ממשיך כפי שהוא התנהג מהרגע שהוא נכנס לביתי הערב ולוקח לידיו את המושכות.

"זה היה אחלה משחק מקדים יפהפייה שלי, עכשיו למיטה."

איתן – שרה – פרק א

שרה

אני בת שישים ואחת היום. המשפחה הגדולה שלי כולה כאן, אפילו גיא וסשה שנחתו ממש הבוקר מעוד חור מסתורי על הגלובוס. כולם הגיעו לחגוג את יום ההולדת שלי.

מעולם לא חששתי מהגיל שלי כמו היום.

מעולם לא הפריע לי לחגוג את השנים שחולפות, את ההתבגרות שלי. לא עברתי שום ניתוח קוסמטי, לא הרגשתי צורך.

הרווחתי את הקמטים שלי ביושר. חלקם נוצרו מצער עמוק, מכאב ופחד. אבל הקמטים בשני העשורים האחרונים נוצרו מצחוק גדול, אושר אמתי ותחושת סיפוק.

גידלתי שישה גברים מדהימים, כל אחד הוא עולם ומלואו ולשמחתי העצומה, בחמשת השנים האחרונות הרווחתי שש כלות יפהפיות.

אני לא חושבת על המראה החיצוני שלהן כשאני קוראת להן 'יפהפיות', אני חושבת על הפנימיות שלהן, על העוצמות, על העקשנות ועל כח הלחימה אל מול העולם המאתגר שלנו.

הבית התמלא בשמלות וצחוק נשי, זכיתי בחברות נפש ותומכות נלהבות ואפילו זכיתי בנכדה שאני מלבישה בוורוד שהיה כל כך חסר לי במהלך השנים.

הדר, כלתי היקרה, אולי הקרובה אליי ביותר מבין כלותיי, שוכבת על המיטה בחדר שלי וצופה בי בזמן שאני מתארגנת.

היא כבר בהריון מתקדם, אמורה ללדת בכל יום, עוד נכדה. היקום בהחלט מפצה אותי על הכחול והירוק של ארבעת העשורים האחרונים.

אני צופה בהשתקפות שלי במראה ואני יודעת שאני נראית טוב, לגילי. האימונים הרבים שלי משתלמים, הגוף שלי חזק וחטוב. הבטן שלי מתוחה, עד כמה שאפשר בגיל שישים ואחת ואחרי חמש הריונות. בייחוד הריון של תאומים.

הירכיים שלי מעוצבות והעור מתחת לזרועות שלי לא מדלדל. אבל הקמטים.. אוי הקמטים..

"את יודעת שמדונה בת שישים?" הדר מוציאה אותי מהמחשבות הדיכאוניות שלי.

"סליחה?" אני שואלת ומסתובבת אליה.

"מדונה, הזמרת? היא בת שישים."

"אוקיי." אני עונה לה כביכול בבלבול, למרות שאני יודעת בדיוק לאן היא חותרת.

"גם שרון סטון בת שישים ומישל פייפר, הנשים הכי יפות בעולם."

"הדר…" אני מתחילה אבל היא קוטעת אותי.

"ואת זוכרת את קים בייסינגר?? היא בת שישים וחמש!" היא אומרת לי בהתלהבות.

"תודה לך על פיסות הטריוויה הקריטיות האלה, חיי התפצלו לשניים. את חותרת לאנשהו?" אני שואלת בציניות המיומנת שהורשתי לילדיי, בייחוד לבעלה של ההריונית שמולי.

"הלו, גברת, מספיק לי עמית אחד בחיי, הציניות שלך מאוד לא מוערכת כרגע." היא אומרת לי בטון נעלב מזויף ומרימה את האף הקטן שלה בתנועת בוז.

"אני ממש מתנצלת יקירתי, חלילה לא התכוונתי להעליב. אז למה את משמשת בתור וויקיפדיה בזמן שאני אמורה להתארגן למסיבת יום ההולדת שלי?" אני שואלת אותה ומסתובבת בחזרה למראה, מתארת לעצמי את גלגול העיניים הקבוע שלה.

"את יודעת למה."

כן, אני יודעת למה. עמוס.

הכרתי אותו לפני כשנה דרך העבודה שלי, אני מעצבת פנים והוא מהנדס בניין. שיתפנו פעולה בכמה פרויקטים.

הוא חיזר אחריי חודשים רבים ופשוט לא ראיתי את זה. אני מחשיבה את עצמי לאישה חדה, אחת שלא מפספסת פרטים ויודעת לקרוא סיטואציות, אבל איתו, פספסתי ובגדול.

לא זיהיתי את הסימנים, לא זיהיתי את הפלרטוט ואת הרצון. היום אני מבינה שפשוט סירבתי לקבל את זה שבחור בן ארבעים וחמש יהיה מעוניין באישה בת שישים. ארבעים וחמש, רק חמש שנים מעל הבנים הבכורים שלי.

זה לא שמעולם לא התחילו איתי או התעניינו בי. אני אלמנה כל כך הרבה שנים וזה לא נתון שנשמר בסוד. גברים חיזרו אחריי וחיפשו את קרבתי, אבל הם היו בגילי ומעלה.

כשגברים בני שישים וחמש ושבעים התחילו איתי, זה היה הגיוני. בסך הכל אני לא ילדה אבודה, אני אישה חזקה, בעלת קריירה מצליחה והון עצמי. אני נראית טוב, לגילי. הגיוני שגברים יתעניינו בי.

כשעמוס נכנס לחיי, אוטומטית הכנסתי אותו לקטגוריית "הילד", כמו "הילדים שלי". כן למרות שכל הבנים שלי מעל גיל שלושים, הם תמיד יהיו "ילדים" עבורי.

את הפלרטוטים שלו ייחסתי ל"אופי פלרטטני", את הפרחים שהוא שלח לי ייחסתי ל"נימוסי עבודה והערכה", את השיחות, ההודעות והיחס החם, ייחסתי לנימוס ולעזאזל, אפילו ל"כבוד למבוגרים". מבחינתי הוא היה ג'נטלמן, חשבתי לעצמי שאימא שלו ודאי חינכה אותו כמו שצריך ושאני לא אצפה לפחות מהבנים שלי.

עד לאותו היום לפני שלושה חודשים.

ישבתי במשרד שלי כשנשמעו שתי דפיקות קצרות על הדלת והיא נפתחה, לפני שהספקתי להגיב.

הוא נכנס כרוח סערה, עם הליכה החלטית ומבט רציני.

"את יוצאת עם מישהו?" הוא שאל אותי בכעס, בלי שלום, בלי מה שלומך? בלי הנימוס והנועם האופייניים לו.

"סליחה?"

"את יוצאת עם מישהו? את בזוגיות?"

"עמוס, אני לא מבינה מאיפה השאלות האלה. לא אני לא יוצאת עם אף אחד, אתה רוצה להכיר לי מישהו??" הנחתי שהוא רוצה להכיר לי את אבא שלו, או דוד שלו וכבר הכנתי את הסירוב הקבוע שלי. אני נזכרת בזה ומובכת מחדש מחוסר ההבנה שלי.

הכעס הלא ברור שלו הפך להלם. "להכיר לך מישהו? את צוחקת עליי?"

"אני לא צוחקת עליך, אני לא מבינה מה קורה פה, אני ביקום מקביל?" הוא העביר את האצבעות בשיער שלו וניער את הראש בייאוש.

"עמוס, אני מרגישה שאנחנו בשיח חרשים פה, פשוט תגיד לי מה אתה רוצה!" בשלב הזה גם אני התחלתי לכעוס. לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי ולמה לעזאזל הוא מאשים אותי שאני צוחקת עליו.

"את באמת לא יודעת? באמת לא שמת לב? הייתי עד כדי כך לא ברור?! לא, אני לא רוצה להכיר לך מישהו! אני מחזר אחריך כבר חצי שנה ואת לא זורמת עם שום צעד שלי. חצי שנה של פרחים, הפתעות, שיחות טלפון והודעות בשעות לא הגיוניות ובנושאים שרחוקים מהעבודה ואת לא משחררת לי מילה אחת טובה. רמז אחד קטן שיחזק אותי ויעזור לי להבין אם יש לי בכלל סיכוי איתך.

מה לעזאזל אני אמור לעשות? רק תבקשי ואני אעשה את זה. אבל, אם את לא מעוניינת בי, אז תגידי, אל תשחקי איתי משחקים."

אם הוא היה נכנס למשרד שלי לבוש בשמלת טוטו ושר "יונתן הקטן", כנראה שהייתי מופתעת פחות.

מחזר אחריי חצי שנה? תוהה אם יש לו סיכוי איתי? איתי??

ישבתי בדממה ובהיתי בו, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. נראה שגם הרוח יצאה לו מהמפרשים אחרי ההתפרצות שלו והוא התיישב בתבוסה על הכיסא מולי.

"אני מתנצל, סליחה. באמת, שרה, לא התכוונתי להתפרץ ככה למשרד שלך באמצע יום עבודה. גם לא התכוונתי להאשים אותך בשום דבר, אני יודע מי את, איזו אישה את.

זה ברור שאת פשוט לא מעוניינת, מעולם לא הולכת אותי שולל ותמיד התנהגת בנימוס ובמקצועיות. אני מניח שלא רציתי להודות בזה שאת לא מעוניינת בי.

אני יודע שזה הולך להישמע רע ואני לא מתכוון להישמע שחצן או מתנשא, אבל אני לא רגיל לעבוד כל כך קשה בשביל דייט. בדרך כלל נשים הן אלה שמתחילות איתי. אני לא לבד בגילי מחוסר אפשרויות, אני לבד מבחירה שלי, מחוסר עניין שלי בנשים שהכרתי עד עכשיו. עד שאת נכנסת לחיי והיה לי ברור שאם יש אישה אחת שאני מוכן להשקיע את הזמן ואת הכח שלי, רק בשביל לשמוע אותה צוחקת, זו את.

את יודעת שאני גרוש, ניסיתי פעם אחת ללכת עד הסוף ונכשלתי. אמנם זכיתי בשני ילדים מדהימים, אבל על הדרך ויתרתי על זוגיות ארוכת טווח, ויתרתי בכלל על הרעיון.. ואז את הגעת.

פאק, אני לא מפסיק לדבר מהרגע שנכנסתי. לא התכוונתי להפוך את זה לשיחת שכנוע. אני מתנצל שהבכתי אותך, אני מבטיח לא לחצות יותר את הגבול בינינו. בואי פשוט שנינו נשכח שזה קרה.

בסדר? נשכח מזה."

לשכוח מזה? הוא ביקש ממני לשכוח משהו שעדיין לא עיכלתי שהוא באמת קורה.

זאת היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי עליו כעל גבר, שהרשיתי לעצמי באמת לבחון אותו בתור גבר, בתור אפשרות ולא בתור קולגה, ידיד, ילד.

לא, הוא לא ילד. הוא גבוה מאוד, יותר גבוה מבעלי, זכרו לברכה. יותר גבוה מהבנים שלי..

השיער המלא שלו קצר מאוד, חלקו שחור אבל רובו שיבה, אני מתארת לי שבשנים הקרובות השחור ייעלם לגמרי ויישאר רק אפור ולבן.

הכתפיים שלו רחבות מאוד והזרועות חסונות, נראה שגם הוא, כמוני, מתאמן בקביעות.

צבע העור שלו שחום, שזוף מאוד מכל שעות העבודה בשמש וסביב העיניים הכחולות הבהירות שלו יש קמטי צחוק רבים. כמעט כמו אצלי, אבל רק כמעט.

הוא נראה כל כך טוב, איך פספסתי את זה? פספסתי את הסקס אפיל, את הגבריות המובהקת, את הקול העמוק והמעט צרוד שלו, את העיניים היפהפיות.

הוא ישב שם מולי, עם הלב על השולחן ותקווה דועכת במבטו ולא יכולתי לומר מילה.

כל כך הרבה שנים כיביתי את המיניות שלי, את הצרכים שלי. התלבשתי כמו אישה, טיפחתי את עצמי כמו אישה, אבל הדחקתי את הנשיות שלי.

היו לי שישה בנים לגדל, לבד, בעולם שהתאכזר אליי, שאכזב אותי, יותר מדי. עטפתי את עצמי במעטפת קשיחה והנחתי בצד, נתתי את כולי למשפחה שלי. נתתי כל כך הרבה, עד שהאמנתי שלא נותר לי כבר מה לתת.

לא דמיינתי את עצמי מזדקנת לצד מישהו.

בחלומותיי ראיתי את עצמי יושבת בגינה וצופה בנכדים שלי משחקים. שותה כוס תה עם הכלות שלי, מרכלת איתן על הבנים שלי ותמיד הייתי לבד. מעולם לא אחזו את ידי.

לא טיפחתי מחשבות רומנטיות, לא ציפיתי לו.

כשהוא התחיל לזוז בחוסר נעימות בכיסא, הבנתי שהשתיקה שלי כבר מזמן עברה את גבול הטעם הטוב והכרחתי את עצמי לדבר.

"לא, לא שמתי לב."

"מה?" הוא שאל אותי בבלבול, לא היה קשר בין המלים שלי לבין סוף המונולוג הארוך שלו.

"לא שמתי לב שאתה מחזר אחריי, זאת אומרת, אני לא הבנתי שזה מה שאתה עושה. הנחתי שאתה פשוט נחמד אליי בגלל שאנחנו עובדים הרבה ביחד."

"מה?" הוא שאל שוב במבט סקפטי מאוד.

"עמוס, אני בת שישים." אמרתי לו בכבדות וחיכיתי לסוף השיחה, חיכיתי שהוא ייקח צעד אחורה, שהוא יירתע מהמספר. אני נראית צעירה יותר, אני יודעת. בדרך כלל חושבים שאני בת ארבעים ושמונה, מקסימום חמישים. במיוחד כשאני מתאמנת בחדר הכושר עם טייץ וגופיה, המקום היחיד שאני מתלבשת בו בחוסר צניעות.

"כן, אני יודע, בעוד שלושה חודשים יש לשנינו יום הולדת, דיברנו על זה שאנחנו אותו מזל." הוא ענה לי בקלילות ואני, למבוכתי הרבה, הסקתי שהוא לא ירד לסוף דעתי, אז לחצתי שוב.

"נכון, אני אהיה בת שישים ואחת, אתה תהיה בן ארבעים ושש, כמה ימים אחריי."

"אני מבין לאן את חותרת, שרה, אני פשוט רוצה שתגידי את זה בקול רם כדי שנוכל לסגור את הנושא ולהתקדם." הוא ענה לי והסתכל עליי במבט מתגרה. נראה שזה נושא שהוא כבר היה מוכן לקראתו.

"כפי שאתה יודע, אני מבוגרת ממך בחמש עשרה שנים."

"נכון."

"אני סבתא."

"כן, יש לך נכדה בשם יעל, הבת של אביתר ושירה ועוד נכדה אחת בדרך, הבת של עמית והדר. יש עוד נתונים לא רלוונטיים שאת מתכוונת להציף? תני לי לחסוך לנו זמן, ברשותך.

יש לך שישה בנים, הבכורים תאומים בני ארבעים ואחת, קטנים ממני רק בחמש שנים, כן, אני בטוח שזה אוכל אותך. כן, אני מכיר אותם ואפילו טוב, אני ועוד כמה אנשי מקצוע מאוד מוכשרים בנינו את "המפלט".

אני מכיר גם את עמית, הוא היה המורה למתמטיקה של שני הבנים שלי, כשהם עוד היו בתיכון. כיום שניהם בצבא. עומר, בן שמונה עשרה, התגייס לא מזמן וארז, בן עשרים, כבר קצין. שניהם בסיירת מטכ"ל.

את שאר הבנים שלך אני לא מכיר, גם לא את הכלות. כמובן שעל שירה ושני שמעתי לא מעט, אבל לא יצא לי להכיר אותן אישית.

את אלמנה כבר מעל לעשרים שנה, גרה בקריית אתא ולמיטב ידיעתי, לא יוצאת לדייטים.

פספסתי משהו?"

 

"שרה, את איתי?" הדר שואלת ומחזירה אותי להווה. אני עומדת קפואה מול המראה עם האיי-ליינר ביד, שקועה במחשבות וזיכרונות.

שלושה חודשים חלפו מאותו היום, שלושה חודשים בהם יצאתי עם עמוס לשניים עשר דייטים. דייט אחד בשבוע, זה מה שהקצבתי לנו, זו הפשרה שהגענו אליה, אחרי בערך ארבעים דקות של ויכוחים במשרד שלי.

הוא ביקש הזדמנות ואני הסכמתי לנסות.

שלושה חודשים בהם הוא כיבד את הרצונות שלי, לא לחץ עליי, לא דרש ממני דבר, מלבד את הזמן שלי, אחת לשבוע.

שלושה חודשים של שיחות קבועות, לפחות פעמיים ביום ואינספור הודעות.

שלושה חודשים בהם הוא לא נגע בי.

נשיקה קטנה על השפתיים, לפעמים על הלחי, לפעמים על המצח, היתה אפילו פעם אחת שהוא נתן לי נשיקה עדינה על האף. אבל הוא לא נגע בי.

"אני לא אגע בך, עד היום שבו תספרי לבנים שלך עלינו." הוא הצהיר בפניי אחרי כמה וכמה דייטים שבסופם אני כבר ניסיתי לשלוח אליו ידיים והוא הדף אותי.

"עמוס, זה נראה לך הגיוני?" שאלתי אותו בהלם ובתסכול מיני.

"את לא מוכנה לזה, שרה, את לא מוכנה להיכנס איתי למיטה. את חושבת שכן, אבל את רחוקה מזה. את עדיין לא שלמה עם הזוגיות שלנו ועם כל מה שאני רוצה ממך. אם ניכנס ביחד למיטה, אני די בטוח שתברחי בבהלה בתוך כמה דקות ספורות."

"אני חושבת שאתה לא נותן לי מספיק קרדיט, יקירי. ילדתי שישה ילדים, אני יודעת איך הם באים לעולם. אתה לא הולך להפתיע אותי." אמרתי לו בהתנשאות מוחלטת ולגמרי מזויפת, כי ידעתי שהוא צודק. למרות שאני הרבה יותר מבוגרת ממנו, הוא בעל הניסיון ובעל הביטחון.

הציניות שלי לא הרתיעה אותו, הוא אפילו צחק, בקול.

"אני לא אגע בך….. גם אם תתחנני." הוא לחש לי באוזן עם חיוך רחב וקריצה. רציתי לכעוס, באמת שרציתי, אבל באותו הרגע רצתי בחזרה הביתה לויברטור שלי.

ויברטור חדש, יש לציין ששני, כלתי, רכשה עבורי לראש השנה! היא בהחלט מבינה בצעצועי מין ואני ממש לא רוצה לדעת מאיפה, איך ולמה.

"אני איתך, מאמי." אני עונה להדר ומסיימת להתאפר. השיער השחור שלי חלק ועובר כבר את קו הכתפיים. בזכות ביקורים קבועים במספרה, אין זכר לשיער שיבה. העיניים הירוקות שלי מודגשות בעדינות עם מסקרה ואיי-ליינר ועל לחיי, סומק קל.

אני מרימה את האודם החדש שקניתי השבוע, אודם אדום בוהק. מעולם לא השתמשתי בצבע כל כך.. מה המילה שאני מחפשת? בולט.

מצד אחד, אני מרגישה מובכת ומגוחכת. אני לא בחורה צעירה, אני לא אמורה למשוך לעברי תשומת לב.

מצד שני, אני מרגישה מחוזקת, אני מרגישה סקסית, אני מרגישה רצויה. לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שנים, אני מרגישה אישה.

"וואו, שרה.. פשוט וואו." הדר אומרת לי כשאני מסתובבת אליה לבסוף. גם את השמלה רכשתי השבוע. שמלה שחורה עם שרוולים שמגיעים עד למרפקים שלי והתחתית מגיעה כמעט עד הברכיים.

על פניו השמלה צנועה ומכובדת, המחשוף מאוד עדין. אבל, לעומת שאר המלתחה שלי, היא צמודה. עוטפת כל קימור ובליטה בגוף שלי, גם את מה שאני לא רוצה שייראו.

לרגליי נעלי עקב שחורות, לגמרי גבוהות מדי, שאלינה הכריחה אותי לקנות. "יופי דורש סבל." היא אמרה לי בטענה שזה סוג של פתגם רוסי ישן שאימא שלה אמרה לה מגיל קטן.

"את פצצה, חמותי. שילכו להזדיין שרון סטון ומישל פייפר, שרה איתן is in the house."

היא מזמרת וצוחקת.

עברו שלושה חודשים ואני רוצה שהוא ייגע בי. אני רוצה לחיות.

נראה לי שמסיבת יום ההולדת עם כל המשפחה שלי, זה בדיוק הזמן לספר להם עליו. על עמוס.

חבר שלי.

איתן – אמון – פרק י"ב

גיא

סשה השתחררה לפני שבוע מהשיקום ואין לי מושג איפה היא. כפיר לטענתו לא יודע מי אסף אותה, גלעד ודן לא מוסרים לי מידע.

אני יכול למצוא אותה, יש לי מספיק קשרים בשביל לברר את זה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה, עדיין.

לא התראינו מעל לשנה. שנה בה צפיתי מהצד, עקבתי אחריה כמו אחרון הסטוקרים, עקבתי אחר ההתקדמות שלה ולא שמעתי ממנה.

דן הצליח לערער אותי. אולי הייתי צריך ליצור קשר, אולי הייתי צריך לבקר אותה בכח, להראות לה שאני לא מוותר עליה, שאני איתה ואני לא הולך לשום מקום.

אולי היא לא התכוונה לכל מה שהיא אמרה והיא קיוותה שאני אלחץ ואתעקש. אולי זה היה סוג של מבחן.

אני באמת לא יודע.

היא אסרה עליי ליצור איתה קשר, דרשה ממני להתנתק ולא יכולתי לסרב להוראה שלה. למרות שהיה בינינו רק סשן אחד, היא תפסה את מקומה בעולם שלי כ'דומית'. אולי היא תמיד היתה הדומית שלי, הסטנדרט אליו השוויתי את כל השאר. אולי בגלל זה מעולם לא נתתי את כל כולי לאף אחת באף סצנה, אולי תמיד חיכיתי לה.

יש כל כך הרבה 'אולי' במחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות והיחידה שיכולה לספק תשובות, היא סשה.

עזבתי את הדירה ברעננה וחזרתי לקריות, אין  יותר סיבה להישאר שם ולאחרונה אני מעדיף את חברת המשפחה שלי על פני כל השאר.

אולי גם זה בגללה, בגלל שהם התקרבו אליה כשהיא היתה בשיקום, בילו איתה שעות, ימים, חודשים, יצרו איתה מערכת יחסים משמעותית ודרכם אני מרגיש קשור גם.

אני יכול למצוא אותה בכל מקום בעולם, אבל אני לא יודע אם היא רוצה שאני אמצא אותה. זה היה הפחד שלי, שהזמן יעבור, שאני אחכה לה עד שהיא תחזור לחיים, אבל בשלב הזה אני כבר לא אהיה רלוונטי, היא כבר לא תהיה מעוניינת.

גם אם זה המצב, גם אם היא לא מעוניינת בי והיא עברה הלאה, אני עדיין בוחר להאמין שהיא לא היתה עוזבת מבלי לדבר איתי, מבלי להיפרד ממני. עברנו יותר מדי ביחד.

אני שוכב על המיטה בחדר הישן שלי בבית של אמא שלי. חדר שפעם חלקתי עם עמית ומורן וכיום משמש רק אותי בביקורים. אני שומע דלתות נפתחות ונסגרות, שומע צעדים קטנים מתרוצצים למטה, האחיינים שלי צוחקים וצועקים בקולי קולות. צעדים יותר כבדים רודפים אחריהם… החיים ממשיכים, הזמן עובר וכולם מתקדמים, חוץ ממני.

אני תקוע בתוך סצנה קפואה, מחכה שמישהו ישחרר אותי ממנה. אולי חיכיתי יותר מדי, אולי אף אחד לא יגיע, אולי אני לבד בתוך הסצנה הזאת ומעולם לא היתה לי שותפה בתוכה. אולי עם הזמן הפכתי את הלילה שלנו ביחד למשמעותי יותר, רגשי יותר ממה שהוא באמת היה.

אולי אני מחכה לסשה כבר שנה, לא יוצא עם נשים, לא מנסה אפילו להכיר מישהי בזמן שהיא התקדמה ושכחה ממני.

הזמן טשטש את הזיכרונות מאותו הלילה, אני כבר לא זוכר כל פרט וכל מילה. אבל אני זוכר מה הרגשתי, אני זוכר כמה רציתי אותה, כמה רציתי לספק אותה ואת הצרכים שלה. אני זוכר כמה היא סיפקה את הצרכים שלי. אני זוכר כמה היא השפיעה עליי אני זוכר איך נאטמתי בפניה וסיימתי את הסשן בצורה לא טבעית ולא נכונה, עבור שנינו.

אולי זו היתה ההזדמנות היחידה שלי.

צעדים כבדים מתקרבים לחדר ומוציאים אותי מהמחשבות, צעדים כפולים, שניים. עידן ואיתמר.

הם לא טורחים לדפוק ופשוט נכנסים, פרטיות מעולם לא היתה הצד החזק במשפחת איתן.

הם מסתכלים עליי במבטים זהים של התנשאות וגועל בזמן שאני ממשיך לשכב עם הידיים שלובות מתחת לראש.

"לא, לא, אל תטרח לקום לכבודנו. בבקשה, תמשיך לשכב שם ולהתמרמר כמו ילד בן ארבע עשרה." איתמר אומר לי בציניות ומעיף את הרגליים שלי לרצפה, מפנה לעצמו מקום למרגלות המיטה בזמן שעידן מתיישב על כיסא ליד שולחן המחשב.

תשע שנים מפרידות בינינו, אני כבר בן שלושים וחמש והם בני ארבעים וארבע, אבל לא פעם אמרו לי שאני נראה כמו תאום נוסף שלהם. למרות שאנחנו מזמן לא ילדים, הם עדיין מתנהגים אליי כמו לאחיהם הקטן ביותר ולא מפספסים הזדמנויות להתעלל בי ולעקוץ אותי.

אני מרים את עצמי בעייפות ומתיישב זקוף יותר בראש המיטה. "לא, לא, אל תטרחו לדפוק בדלת, זה לא שאני גבר בן שלושים וחמש שצריך קצת שקט לפעמים." אני עונה באותה הציניות.

"גבר בן שלושים וחמש שזרוק בחדר בבית של אמא שלו. קיבלת מספיק שקט בשנה האחרונה, בשנים האחרונות ליתר דיוק. הגיע הזמן להתעורר." עידן אומר לי.

"לא ישנתי."

"לא התכוונתי לזה, אידיוט, התכוונתי שהגיע הזמן שתתעורר על החיים שלך ותצא כבר מהדכדוך הפתטי הזה שאתה שקוע בתוכו. נמאס לנו ללכת לידך על ביצים והאחיינים שלך למטה שואלים איפה דוד שלהם נעלם."

אין לי כח לזה, אין לי כח אליהם ואין לי כח להיות נחמד. אני עוצם עיניים ומשעין את הראש אחורה, מנסה להדחיק את הנוכחות שלהם, ללא הצלחה.

"גיא, הגיע הזמן לפעול." איתמר אומר לי בטון רציני.

"על מה אתה מדבר? לפעול לגבי מה?"

"סשה בקריות, היא חזרה ישירות לכאן אחרי השיקום, היא שוכרת דירה שני רחובות מכאן."

"מה? מאיפה אתה יודע את זה?!" אני שואל אותו המום, אני לא מצליח לעכל את הידיעה. "שני רחובות מכאן? היא בקריית אתא?" היא נמצאת שני רחובות ממני כבר שבוע ולא ידעתי.

"כן, היא שוכרת את הדירה הישנה של הדר. אנחנו בקשר די טוב איתה, נפגשנו הבוקר והיא ביקשה שנמסור לך הודעה."

הפה שלי מתייבש בזמן שאני מקשיב למלים שלהם, הם בקשר איתה, הם נפגשו הבוקר ויש להם הודעה.

"מה ההודעה?" אני שואל בקול צרוד, מנסה לשמור על איפוק ולא להראות להם עד כמה אני מעורער מהמידע.

"היא מצפה לך הלילה בחדר הצפייה ב'מפלט', תחכה לה בשעה עשר, אם אתה מעוניין. אם לא תגיע, היא לא תיצור איתך יותר קשר ויש לה כבר כרטיס טיסה מוכן. היא מתכוונת להישאר בארץ רק אם אתה בתמונה, אם לא, היא תתחיל מחדש במקום אחר."

 

סשה

החזרה ל'מפלט' מלחיצה ומרגשת. יואב, הבעלים, הוציא לי כרטיס זיהוי חדש, עם תמונה עדכנית. אף אחד לא מזהה אותי, גם ליואב היה קשה מאוד עם התהליך, נכנסתי למועדון רק בזכות הליווי של גלעד והתאומים.

לקח לי הרבה זמן להביט במראה, חודשים עד שהעזתי והשינויים קשים לעיכול. מישהי אחרת מביטה בי בחזרה בהשתקפות וחוסר הנוחות של הסובבים אותי, עם כמה שהוא מובן, יוצר בי חשש וחוסר ביטחון.

יש לי כאן לא מעט חברים, אנשים יקרים שמכירים אותי שנים, אבל הם לא ראו אותי מעל לשנה ועם הפנים החדשות שלי, הם לא ממהרים לסמוך עליי ולהרגיש שוב בנוח לידי.

ייקח להם זמן והכל תלוי בגיא, אם אני אשאר כאן אחרי הערב, או שזה ביקור חד פעמי.

קניתי כרטיס טיסה לאירלנד, אחת הארצות האהובות עליי, ביקרתי בה לא מעט ואני מיומנת במבטא המקומי. לא שיתפתי אף אחד ביעד הטיסה, לא רציתי שיספרו לגיא. למרות שהוא יכול לגלות את המיקום שלי בקלות.

הגעתי לפני שעה עם גלעד ודן, זאת הפעם הראשונה של דן במועדון 'פטיש' והתגובות שלו הצליחו לשעשע אותי מעט ולהרגיע אותי. אבל עכשיו שהשעה עשר מתקרבת, בחרתי לעזוב אותם ולהתכונן נפשית בחדר הצפייה, לבד.

החדר גדול מאוד, כמאה מטרים רבועים והוא ממוקם בקומת הקרקע, יש במה גדולה במרכזו עם שולחן גדוש צעצועים וריהוט מאובזר. הבמה מוקפת כיסאות לצופים שמעוניינים לצפות מקרוב ואולי להשתתף, במידה והדום מסכים. התקרה עשויה מזכוכית שניתן לכסות או לפתוח לפי בחירה, מעליה המסדרונות של הקומה השנייה, משם ניתן לצפות פנימה גם.

הלילה, אני רוצה שיהיה לנו קהל, אני רוצה להעביר מסר לחברי המועדון, לחברים שלי, לעמיתים שלי ולגיא. אני רוצה שכולם יידעו שחזרתי ושאני הדומית של גיא, מעכשיו ולתמיד.

עם זאת, כמו בכל מערכת יחסים בדס"מית, השליטה האמתית היא בידיו של הסאב. הוא מחליט אם למסור אותה ולמי. הוא יחליט אם יש הלילה סשן.

לפני כמה חודשים בודדים לא העזתי לדמיין את הסיטואציה הזאת, לא העזתי לחשוב על חזרה לעולם הזה. שמתי אותו מאחוריי וגבלתי אותו בחומות. הביקור של עידן ואיתמר הצליח להעיר בתוכי משהו שחשבתי שאיבדתי באפריקה, הרצון לשלוט. ספציפית, הרצון לשלוט בגיא.

אני סשה ואני 'דומית', תמה התקופה בה התכחשתי והדחקתי, תמו החודשים בהם התחבטתי עם עצמי ועם המחשבות על גיא. על מה שהוא צריך ועל מה שאני לא מסוגלת לספק.

אני האישה עבורו, אני ה'דומית' עבורו, אין צורך שאני לא יכולה לספק, נועדנו האחד לשנייה והשנה הזאת רק הוכיחה לי את זה יותר.

הוא ציית להוראה שלי בצורה כמעט מושלמת, הוא לא יצר איתי קשר שנה שלמה כי ככה דרשתי. ככה הדומית שלו דרשה והוא סאב נאמן. אבל הוא לא שכח אותי ולא עבר הלאה, הוא חיכה לי, חיכה שאני אחזור לחיים וחזרתי. כנגד כל הסיכויים, חזרתי.

מתשע וחצי הדלת נפתחת וצופים מתחילים להיכנס טיפין טיפין, חלקם כאן מסקרנות לגביי, הם רוצים לראות את הפנים החדשות שלי. אני בטוחה שהם גם רוצים לראות את הצלקות שנותרו על גופי, אני מבינה אותם, אני אטרקציה מורבידית. אבל חלק גדול מהם רוצים לראות את גיא בפעולה, הוא תמיד היה הסאב הכי מעניין במועדון. הסאב שלא נשבר, שלעולם לא נותן מעצמו הכל. ששולט בסצנות ושולט בדומיות שלו בערמומיות ואינטליגנציה. גם הוא נעלם לכל התקופה הזאת והם רוצים לראות אותו נופל.

אם הוא יחליט להגיע, אני מקווה שהלילה כולנו נקבל את מה שאנחנו מייחלים לו.

אני לובשת שמלת סטרפלס מעור שחור עם רוכסן שסוגר אותה מקדימה, מלמעלה ועד למטה. אזור החזה צמוד והשדיים הלא מרשימים שלי מאיימים להישפך החוצה. החצאית עוברת את קו הברכיים, אבל אין בה שום דבר צנוע. הבד דבוק לגוף שלי ואין לי הלבשה תחתונה, דבר שניתן בקלות לזהות לפי הפטמות הזקורות שלי והמחסור בפס תחתונים. אני נועלת נעלי עקב 'סיכה' שחורות ועדינות, הן עוטפות את הקרסוליים שלי ברצועות דקות וגורמות לי לעמוד זקוף יותר. חשבתי על המראה המושלם ימים עד ששני הלוותה לי את השמלה הזאת ואלינה דאגה לשיער ולאיפור שלי.

הגוף שלי רזה יותר אבל חזרתי לכושר, הבטן שלי חטובה והירכיים שלי מספיק חזקות לכל פעילות שהלילה הזה יביא איתו. אני שלמה עם עצמי, שלמה גם עם הצלקות.

גלעד, דן, עידן, שני, איתמר ואלינה יושבים בשורה הראשונה, הכי קרובה לבמה, ביקשתי מהם לבוא. המטרה היא לא להביך את גיא, או אותם, אין מבוכה בעולם הזה וכולנו כבר היינו עדים לסצנות אחד של השני, לעירום אין משמעות ומיניות היא הדבר הכי טבעי בעולם. המטרה היא לערער אותו, להוציא אותו מאזור הנוחות.

למרות שאני יודעת שאם גיא יגיע, הוא יגיע במטרות הכי טובות, נכונות ומכובדות, עדיין, קשה להיפטר מהרגלים ישנים והשליטה בטבע שלו. הוא מנהיג מלידה וזו אחת הסיבות שרבות וטובות נפלו לפניי.

שתי דקות לעשר והחדר דומם, גם המסדרונות בקומה השנייה, אפשר לחתוך את המתח עם סכין, כולנו מחכים לפתיחת הדלת, שלא מאחרת לבוא.

גיא נכנס לחדר במלוא הדרו, מטר תשעים וחמש של שרירים ויופי גברי, כולם מתגמדים ומחווירים לידו. הוא בולע אותי עם המבט שלו, בוחן וחוקר אותי מכף רגל ועד ראש ואני מנסה להסתיר את התגובה של הגוף שלי. אני רוצה לרוץ אליו, לחבק ולנשק אותו, להבטיח אלף הבטחות ולהתחנן שלעולם לא יעזוב אותי שוב.

אבל זו לא הדרך שלנו, זה לא העולם שלנו. אני עומדת במקום ולא משנה את המבט הקשוח והמתנשא שלי.

הוא מסתכל על הקהל שלנו, הקהל שבתוך החדר ועל עשרות האנשים במסדרונות מעל, ההליכה הבטוחה שלו נפגעת לרגע כשהוא קולט את האחים שלו, את הגיסות שלו ואת אחיו לנשק בשורה הראשונה. אבל הוא מתאושש וממשיך לכיווני בראש מורם.

אני עומדת עם עקבים בגובה חמישה עשר סנטימטרים על הבמה המוגבהת מולו ועדיין, אני נאלצת להשעין את הצוואר אחורה ככל שהוא מתקרב אליי. המבטים שלנו מצטלבים ואני כל כולי בתפקיד, הגיע הרגע. הפה שלו נפתח ונסגר, כאילו יש לו כל כך הרבה לומר לי והוא לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרימה גבה בוחנת והוא מתאפס סוף סוף ומשפיל מבט לרצפה.

"גברתי, זימנת אותי."

אל תבכי סשה, אל תבכי, תנשמי עמוק ותיכנסי לתוך הדמות. תכילי את הסיטואציה, תכילי את כל הרגשות שמאיימים להציף אותך ותשחררי.

"מה מילת הביטחון שלך, סאב?"

"רחמים גברתי, מילת הביטחון שלי היא 'רחמים'." הוא עונה לי והדחף לנשק אותו כמעט בלתי נשלט.

"על הברכיים." אני אומרת לו בקול יציב והוא לא מתמהמה אפילו לרגע ויורד לברכיים.

"איחרת, סאב."

"גברתי, נכנסתי לחדר שתי דקות לפני עשר…."

"איחרת בשנה ושלושה חודשים."

הוא מרים אליי מבט המום ואני סוטרת לו בכח. "אתה לא מסתכל עליי ללא רשות."

הסטירה מפתיעה אותו ואת הקהל, קולות הלחשושים ברקע לא מוציאים אותי מריכוז ואני ממשיכה בדרך שבה בחרתי, בזמן שהוא משפיל שוב את מבטו.

"הסשן הזה התחיל לפני שנה ושלושה חודשים, סאב, אתה מכחיש שסיימת אותו בצורה לא מכבדת מול הדומית שלך? אתה מכחיש שניסית לקחת ממני את השליטה ובכך גרמת לי להמתין לך שנה ושלושה חודשים?"

הוא נושם עמוק, הכתפיים הרחבות שלו עולות ויורדות שוב ושוב לפני שהוא עונה לי. "לא גברתי, אני לא מכחיש. התנהגתי בצורה לא מכבדת ולא מתאימה לסטטוס שלי. אני מתחנן לסליחתך."

"אין למלים שלך משמעות כאן, סאב. אתה מומחה במלים והצהרות ללא כיסוי, הלילה תיאלץ להתחנן לסליחתי במעשים."

"כן, גברתי." הוא עונה לי בקול עמוק ומלא חרטה.

"מאסטרים עידן ואיתמר, אבקש את עזרתכם." אני פונה לאחים שלו, שמכירים כבר את התפקיד שלהם הערב.

הם קמים לכיוונו של גיא ומרימים אותו מהרצפה, מושכים אותו לכיוון הצלב שבמרכז הבמה. עידן מפשיט ממנו את חולצתו בזמן שאיתמר חולץ את נעליו והם קושרים אותו עם הפנים לצלב, ללא עדינות ורחמים. גיא לרגע לא מרים את מבטו ולא מעז להסתכל עליהם, הם 'דומים' והוא 'סאב', כולנו בתוך הסצנה.

"תודה רבה לכם." אני אומרת להם בנימוס בזמן שהם חוזרים למקומם ופונה למשתתף הבא. "מאסטר גלעד, עזרתך."

"בשמחה, גברת סשה." גלעד עונה לי עם חיוך מסופק וסדיסטי.

הוא עולה לבמה ונעמד מאחורי גיא, עוטף אותו כמעט בחיבוק ופותח באיטיות וזהירות את הג'ינס שלו. הוא מושך את הג'ינס של גיא בזהירות למטה, עד לקרסוליים הקשורים שלו.

בעליה בחזרה, הוא מלטף את הרגליים החשופות של גיא בעדינות עד שהוא נעצר ונצמד אליו מאחור ולוחש לו באוזן. "אני מחכה לטעויות שלך הלילה, הגברת שלך הבטיחה לי שאם לא תהיה ממושמע, אני אקבל פרס. אתה מנחש מה הפרס שלי, סאב?" הוא שואל אותו בטון שמצליח להלחיץ אפילו אותי וחופן את התחת המוצק שלו. גיא מתכווץ כולו וגלעד צוחק בקול. "זה הולך להיות כיף."

בן זונה סדיסט.

גלעד חוזר למושב שלו ועידן מגלגל לעברו עיניים עם חיוך לחוץ, אני מניחה שזאת סצנה שהם עדיין לא מוכנים לצפות בה.

"על ההתנהגות שלך בסשן הקודם שלנו, עשרים וחמש הצלפות עם חגורה." אני מזהירה אותו לפני שאני מניפה את החגורה בכח. הרעש החזק של עור פוגע בעור מפר את הדממה בחדר.

אני מסמנת את הגב שלו בפסים אדומים בוהקים ועוברת לתחת החטוב, לירכיים ולשוקיים. הגוף שלו מתכסה בזיעה, אבל הוא לא זז, לא מגיב לאף הצלפה, הכאב מעולם לא השפיע עליו. בקהל, הצופים שלנו מזדעזעים מהעוצמה וחלקם מתרשמים מהעמידות של גיא.

עשרים וחמש הצלפות, עשרים וחמישה פסים בוערים. "אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" אני שואלת יותר בשביל השואו מאשר בשביל התשובה, ברור לי שהוא רחוק מבקשת רחמים.

"לא, גברתי."

"כמובן שלא, הסאב שלי קשוח, אמיץ, קצת כאב לא מזיז לו. הוא יכול להישאר קשור כאן כל הלילה ושום דבר לא ישפיע עליו. הוא לא צריך שום דבר ואף אחד." אני אומרת בזלזול.

"זה לא נכון, גברתי." הוא עונה לי בקול חלש ואני עוצרת את ההליכה שלי לשולחן הצעצועים.

"סליחה? מלמלת משהו, סאב?"

"אמרתי שזה לא נכון."

"אתה טוען שהדומית שלך טועה?"

"כן, גברתי, אני מתנצל אבל את טועה."

"תמשיך." אני אומרת לו בעניין ומתקרבת אליו מאחור.

"אמרת שאני לא צריך שום דבר ואף אחד, זה לא נכון. אני צריך את המשפחה שלי, אני צריך את החברים שלי ויותר מהכל, אני צריך אותך. אין לי כלום בלעדייך, לא היה לי כלום שנה ושלושה חודשים."

המלים שלו מביאות שוב דמעות לעיניי ואני נצמדת לגוף הגדול שלו מאחור לחיבוק, אני עוטפת אותו עד כמה שאני יכולה ומצמידה את הלחי שלי לפסים הבוערים על הגב.

"תודה על המלים שלך סאב, את המלים שלי תשמע בהמשך הערב, כשתוכיח לי שאתה מוכן להן."

אני עוזבת אותו ופונה שוב לשולחן הצעצועים ובוחרת את הוויברטור שהנחתי שם בתחילת הערב, מרוח בחומר סיכה.

אני מרימה את הוויברטור ומציגה אותו לקהל, בייחוד לשורה הראשונה. גלעד קם שוב ונעמד לצדי.

"דן, מאסטרים עידן ואיתמר, אם אתם לא מוכנים למה שעומד לקרות, אני מציעה לכם לצאת מהחדר."

בשלב הזה עידן ואיתמר לוקחים את הסאביות שלהם ויוצאים, צפיתי את זה וצפיתי את התגובה של גיא. האגרופים שלו מתכווצים והוא מנסה להציץ לכיווני, לראות מה קורה מאחורי גבו ומה גרם לאחים שלו לצאת מהחדר. דן, בוחר להישאר.

"לא להציץ, סאב, אם אתה חושש, אתה מוזמן להשתמש במילת הביטחון שלך."

גיא לא אומר מילה וגלעד לוקח את הוויברטור מהיד המושטת שלי. הוא נעמד שוב מאחורי גיא, נכנס לזווית הראיה שלו וגיא מפיל את הראש שלו על קורת העץ מולו בכניעה. עכשיו הוא מבין.

"בוא נשחק, סאב." גלעד אומר לו בטון מאיים ואני רואה את דן זז באי נוחות בכיסא שלו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אל תתכווץ, אל תתנגד, אני לא רוצה להכאיב לך… טוב, האמת שאני כן." גלעד אומר לו ומחדיר לתוכו את הוויברטור במהירות וללא הכנה מראש.

"אההה" הצעקה של גיא גורמת ללחשושים בחדר להתגבר וצמרמורת של סיפוק עוברת בגוף שלי.

אין גבולות הערב, אין מחסומים, אני הולכת עד הסוף.

גלעד לא עוצר לרגע, ישר אחרי החדירה הוא מתחיל לפמפם את הוויברטור בתוך גיא בעוצמה וליתר ביטחון אני זזה הצידה לוודא שגיא נהנה, למרות המחסומים הרגשיים.

כן, הוא נהנה, הזין שלו עומד, קשה וארוך, מכוסה ורידים בולטים.

"מאוד נהניתי מהצעקה הזאת, סאב." גלעד אומר לו. "תצעק עוד בשבילי, אני מת על משחק מקדים."

הסדיזם של גלעד יכול להיות מאוד מוגזם עבורי והיו לו סשנים שפרשתי מהם באמצע, אבל ברגע זה, כשהוא מתעלל בסאב שלי, אני רטובה מתמיד.

אני נעמדת מול גיא ומלטפת את הפנים שלו בין קורות העץ, עד שהוא פוקח עיניים. הזיעה נוטפת ממנו והוא נושם במהירות, מתאפק לא לגנוח בהנאה ולתת לגלעד יותר סיפוק.

"אתה נהנה, סאב? אתה אוהב שחבר שלך מזיין אותך בתחת עם הוויברטור שלי? השתמשתי בו היום, הוא היה בתוכי לפני כמה שעות וגמרתי סביבו, עטפתי אותו במיצים שלי ואחר כך מרחתי עליו חומר סיכה. זה כמעט כאילו שאני מזיינת אותך… כמעט."

"גברתי…" גיא ממלמל וגונח בקול כשגלעד משתמש ביותר כח ומפמפם לתוכו במהירות.

"כן, אתה נהנה מאוד, הזין שלך דוקר את הבטן שלי.. גלעד, לסאב שלי עומד עליך, אני מקנאה." אני אומרת לגלעד בפלרטטנות מהולה בהומור.

"אף גבר לא חסין בפניי, כבר אמרתי לך את זה." גלעד עונה לי מעבר לכתף של גיא וקורץ.

"בגללך גברתי…" גיא ממלמל בין גניחות לצעקות. "עומד לי בגללך, לא בגללו… אה… פאק!"

אני צוחקת בקול בגלל החוצפה שלו והרצון להתכחש להשפעה של גלעד עליו. "בוא נסכים שזה בגלל שנינו." אני אומרת לו ומנשקת אותו בעדינות בפה.

גלעד אוחז במותן של גיא בכח, משאיר עליו סימני אצבעות וממשיך לזיין אותו עם הצעצוע.

"סאב, שכחתי לומר לך, אסור לך לגמור." אני אומרת לגיא ויורדת לברכיים מולו.

אני מתחילה ללטף את הזין שלו בעדינות והגניחות שלו מתגברות. "שמעת אותי? אתה לא גומר."

"כן, גברתי… פאק כן." הוא עונה לי אחוז שיגעון חרמנות.

אני מכניסה את כולו לתוך הפה שלי, עד הגרון ומוצצת אותו בתאווה. סוחטת ממנו עוד צעקה ונוזלים. אני מלקקת את הכיפה שלו, ושואבת אותו לתוכי, מתענגת על הטעם שלו, על ההרגשה שלו בפה שלי. חיכיתי לרגע הזה… שנים…

אני מוצצת לו מהר יותר, חופנת את הביצים שלו בידיים שלי ומשפשפת אותו בתנועות מדויקות עם הפה שלי והאגן שלו זז במהירות בתוכי. הוא מזיין את הפה שלי בזמן שגלעד מזיין אותו. הסצנה מינית וסוטה ומשפיעה על הקהל שלנו.

גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, לא אישרתי למשתתפים חיצוניים להצטרף לסשן, אבל תמיד יש אישור לצופים ליהנות אחד מהשני.

אני משפשפת את הזין של גיא ומציצה מעבר לפינה על דן, סקרנית לראות את התגובה שלו. כצפוי, הוא נשען אחורה על הכיסא שלו וסאבית נרגשת מוצצת לו. דן אף פעם לא מפספס הזדמנות לזיון.

"מאסטר גלעד, אתה משפיע על עוד אנשים בחדר." אני אומרת לו ומסמנת לכיוון דן. גלעד מסתכל מעבר לכתף שלו על המחזה וצוחק. "הלוואי שזה היה קשור אליי, יקירתי, אני די בטוח שזה קשור הפעם אליך."

אני מחייכת לכיוונו וחוזרת לסאב שלי, מכניסה אותו שוב לפה שלי ומתענגת על הקולות שאני מצליחה להוציא ממנו.

"גברתי… גברתי… אני לא מצליח… עבר יותר מדי זמן…" גיא אומר לי ומתחנן.

אני עוצרת ומסתכלת עליו בהפתעה. "אתה רוצה לומר את מילת הביטחון שלך, סאב?"

"אני רוצה לגמור בתוכך, בתוך הכוס שלך, אני לא מסוגל להחזיק יותר… גברתי…"

"זה לא מה ששאלתי." אני עונה לו בכעס וגלעד דוחף את הוויברטור חזק ועמוק.

"אהה… פאק!!!"

"אני לא אעצור, סאב, מאסטר גלעד לא יעצור… עד שתרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו, עד שתבין את מקומך, יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני צועקת עליו באכזריות ומשפשפת את הזין שלו שוב.

"רחמים גברתי!! רחמים!!!" גיא צועק והחדר משתתק.

אני עוצרת ונעמדת מולו. הראש שלו שמוט קדימה והוא מתנשף בכבדות, דמעות מציפות את העיניים שלו. "כל הכבוד אהוב שלי, זה הגיע יותר מהר ממה שחשבתי." אני אומרת לו ומלטפת את הפנים שלו בעדינות.

"גברתי…" הוא לוחש ומנשק את כפות הידיים שלי. "רחמים גברתי, תרחמי עליי, תגאלי אותי מייסוריי, תגידי לי את מה שאני צריך כל כך לשמוע ותני לי אותך. אני לא יכול לנשום בלעדיך."

אני משחררת את הפנים שלו ותופסת את הרוכסן של השמלה שלי, פותחת אותו עד הסוף ומתפשטת, אני מעיפה את השמלה לרצפה ונשארת עירומה מולו ומול כל הצופים. גלעד עדיין עומד מאחוריו עם הוויברטור בתוכו.

"אתה יכול להמשיך מאסטר גלעד." אני אומרת בעדינות ומתחילה לטפס על הצלב, משתמשת בשרירים המיומנים שעבדתי עליהם כל כך קשה בחודשים האחרונים.

אני משחילה את הרגליים שלי בין הקורות האמצעיות, עוטפת את המותניים של גיא כשהזין שלו בדיוק בין הרגליים שלי. אני מחזיקה את המשקל שלי דרך הקורות העליונות.

"מה אתה צריך, סאב?" אני שואלת אותו ומשפשפת את הזין שלו באטיות בין הרגליים שלי, מכסה אותו במיצים שלי.

"כל מה שיש לך לתת לי, גברתי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ומריח את השיער שלי, את הצוואר שלי.

אני מצמידה את הרגליים שלי למותניים שלו ושל גלעד שעומר מאחוריו, מושכת את עצמי מעט למעלה ומחדירה אותו לתוכי בתנועה אחת חזקה. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את גיא בתוכי, זאת הפעם הראשונה שאני מקיימת יחסי מין מלאים מאז הנפילה בשבי.

לא יכולתי לקוות לתחושה מדהימה יותר, לסגירת מעגל בריאה יותר, עבורי.

"אני אוהבת אותך, גיא, אני אוהבת אותך ואתה שלי, לנצח. אין נשים אחרות, אין דומיות אחרות, אתה שלי ואני לעולם לא אשחרר אותך." אני אומרת לו ומתחילה לזוז מעליו, להכניס ולהוציא אותו לתוכי בזמן שגלעד ממשיך לזיין אותו.

"אני אוהב אותך, סשה, אני אוהב אותך, גברתי. עכשיו ולנצח."

"תגמור בתוכי, תמלא אותי, סאב. הרווחנו את זה."

גיא גומר בתוכי בגניחה גדולה ואני צועקת את האורגזמה שלי. גלעד מוציא מתוכו את הוויברטור ומתרחק, עוזב אותנו. אני נשארת מלופפת סביב גיא עד אחרון הצופים. הזרועות שלי רועדות מהמאמץ ואני מותשת ונוטפת זיעה, אבל אני לא משחררת אותו.

לא האמנתי שהיום הזה יגיע, היתה תקופה שלא האמנתי שמגיע לי להיות שוב מאושרת. אבל אני כאן, אני בחיים, שרדתי את זה וזכיתי לאהוב שוב. להיוולד מחדש.

איתן – אמון – פרק י"א

כעבור שמונה חודשים.

 

סשה

"אני לא יכולה. אני לא יכולה!"

"את כן יכולה, את פשוט לא רוצה כי את עצלנית ומפונקת. תזיזי את עצמך ותעשי עוד צעד."

"אני לא עצלנית ואני בטח שלא מפונקת! אתה לא יודע עליי כלום! אם אני אומרת לך שאני לא מסוגלת אז אני לא מסוגלת!"

"את מחפשת שאני ארחם עליך, מתוקה? כי זה לא התפקיד שלי. עוד צעד, קדימה."

הוויכוח הקבוע שלי עם כפיר, הוא דורש ממני יותר בכל יום, אין בו טיפת רחמים. אני בטוחה שהוא סדיסט, בן אדם נורמטיבי לא יכול להתעלל ככה באדם אחר.

"כבר אמרתי לך שאני מרחמת על אשתך?"

"לפחות פעמיים, היום. עוד צעד אחד ואת יכולה לנוח."

עוד צעד אחד. אני עומדת על הרצפה הקשיחה ומחזיקה בכל הכח בעמודים התומכים משני צדדיי, עוד צעד אחד ואני אגיע לשישה צעדים.

לפני חודש הצלחתי לעמוד, להחזיק את עצמי כמה שניות על הרגליים ללא תמיכה. לפני שבוע עשיתי את הצעד הראשון שלי.

כפיר אומר שאני כמו תינוק שלומד ללכת, שהיכולת קיימת בתוכי והיא תגדל ותתחזק, אני רק צריכה לרצות את זה.

אני מודה שלא רציתי את זה. בחודשים הראשונים שלי כאן לא רציתי להחלים, לא עבדתי בשביל זה ולא האמנתי שהאפשרות בכלל קיימת.

העברתי את הימים שלי בטיפולים פיזיים ונפשיים שנכפו עליי. פיזיותרפיה, פסיכולוגיה שיקומית, ריפוי בעיסוק, שעות על גבי שעות של סבל. הכאיבו לגוף שלי והכאיבו לנפש שלי, לא משנה כמה ניסיתי, לא נתנו לי להדחיק, להסתתר.

פתחו את הפצעים שלי ודרשו ממני לדמם שוב ושוב. אני זוכרת כל שעה מחמישים ושלוש השעות שלי בשבי. חמישים ושלוש שעות, זה נשמע כל כך מעט ביחס לחיים שלמים, אבל כשכל דקה מלווה בייסורים, זה נצח. חמישים ושלוש שעות בהן רמסו את גופי, את כבודי ואת נפשי.

חמישים ושלוש שעות שדרשו ממני לשחזר ולספר בקול רם שוב ושוב, עד שהצלחתי לדבר על זה מבלי לשקוע בהתקף חרדה ולסיים על הרצפה מכוסה בקיא.

אחרי שלושה חודשים של חוסר בשיתוף פעולה, כפיר לקח אותי לשיחה ושטף אותי כמו שאף מפקד צבאי מעולם לא שטף אותי.

הוא הבהיר לי שאני לא עושה לו טובה ושאף אחד לא הולך להילחם במלחמות שלי במקומי. הוא הטיח בפניי את האמת המרה והכואבת, שאם אני לא אקח את עצמי בידיים, אני אסיים את חיי נכה, על כיסא גלגלים באיזשהו מוסד ממשלתי שכוח אל. או זקנה ערירית בדירה קטנה, נתונה לחסדי הביטוח הלאומי.

"אני יודע שעברת גיהינום, אני לא יכול להתחיל לתאר לעצמי מה נאלצת לעבור.. אבל תתפלאי, יש אנשים שעברו דברים נוראיים יותר והם שרדו אותם. ניתנה לך הזדמנות נדירה ומופלאה, יש לך את האפשרות לצאת מזה, לחזור לעצמך. את מבינה בכלל כמה מזל יש לך? אני מטפל בנער בן שמונה עשרה שהיה מעורב בתאונת דרכים, הוא היה אמור להתגייס חודש הבא ליחידה קרבית. מלח הארץ, חכם, יפה תואר, מלא חלומות ושאיפות שלעולם לא יחזור ללכת. לעולם! הוא לא ירקוד בחתונה שלו, הוא לא יטייל בעולם, הוא לא יזכה להחזיק את הילדים שלו. עד סוף ימיו יסעדו אותו. את רוצה לבכות על גורל אכזר? תעשי סיבוב בין מחלקות הילדים שלנו, זה פאקינג גורל אכזר! את אישה צעירה וחזקה, יש לך את כל הנתונים לצאת מזה ויש לך צבא של אנשים מאחורייך שמאמינים בך ותומכים בך ואת יורקת לכולם בפרצוף.

אם את לא רוצה את זה, אז תגידי לי עכשיו ותחסכי לי את העבודה הקשה, יש כאן מספיק אנשים שישמחו מאוד לקבל ממני יחס אישי על בסיס יומי."

כן, הוא לא ריחם עליי ולא ויתר לי. הוא שם מולי מראה ואילץ אותי לצפות בה, לצפות בעצמי ולהגיע להחלטות.

בכיתי, צעקתי, האשמתי את היקום שהשאיר אותי בחיים והתחננתי שיעזבו אותי בשקט, התחננתי למות.

"את לא רוצה למות, אם היית רוצה למות כבר היית דואגת לזה. כל עוד את כאן, סימן שעמוק בתוכך עדיין קיים הרצון לחיות."

מאותו יום הוא מתעלל בי, דוחף אותי, מתגרה בי ובונה אותי מחדש.

עוד צעד, עוד צעד אחד ומותר לי לנוח. אני מרימה את רגל ימין במאמץ עצום, אני מרגישה כאילו משקולת כבדה קשורה לקרסול שלי ומנסה למנוע ממני להתקדם. זה כואב, זה קשה אבל אני עושה את זה.

ספוגת זיעה אני מתמוטטת על כיסא הגלגלים שכפיר מצמיד אליי ונלחמת בנקודות השחורות שצפות אל מול עיניי.

"אל תאבדי את ההכרה עכשיו, יש לך מבקרים ואנחנו לא צריכים פדיחות." כפיר אומר לי עם חיוך ומגיש לי מגבת פנים.

מבקרים, סימן שכבר שלוש בצהריים. אני מחייכת אליו בחזרה ומנגבת את הזיעה שנוטפת ממני.

"תודה בוס." אני אומרת לו כמו בכל יום ומנווטת את כיסא הגלגלים לעבר אזור המבקרים. הכיסא ידני ופלג הגוף העליון שלי התחזק וחזר לעצמו בעקבות המאמץ לנוע ממקום למקום.

ארבע פעמים בשבוע, בשעה שלוש בדיוק יש לי מבקרים. עד לפני חודשיים אלה היו דן וגלעד, אבל לפני חודשיים הם חזרו לפעילות מבצעית, אז כשהם יוצאים למשימות, משפחת איתן לוקחת על עצמה את תפקיד הבייביסיטר. הם מגיעים אליי בזוגות, כמו תיבת נוח, אוחזים תמיד בהפתעות טעימות ומלאי חיוכים.

אני מכירה אותם שנים כמובן ותמיד הרגשתי די בנוח, אבל בחודשיים האחרונים אני ממש מרגישה כמו בת מאומצת. בייחוד כששרה מצטרפת.

אני מתגלגלת לאזור הביקורים בציפייה שלא הרגשתי הרבה זמן, שלא הרשתי לעצמי להרגיש. משהו באטימות ובמרחק היה מאוד מנחם, ההצגה שלא אכפת לי מאף אחד ושום דבר, הזיוף בנונשלנטיות. לאחרונה המסכות החלו לרדת ולמרות הפחד לחזור לחיים, לחזור להרגיש, אני מקבלת את האורחים שלי עם חיוך.

עידן ואיתמר.

לפני שנה הם עזבו את העסקים שלהם, את המשפחות שלהם ואת החיים שלהם, עלו על טיסה לאפריקה והצילו אותי. העיניים החומות של עידן היו הדבר הראשון שראיתי כשהם פרצו למבנה. הוא האדם הראשון שהראה לי רחמים בגיהינום ההוא והדמעות שהוא הזיל עבורי, מנחמות אותי עד היום.

"תאומי האופל, איזה כבוד." אני אומרת עם חיוך, מנסה להפיג מעט את המתח שהם הביאו איתם. "למרות שתמיד כיף להסתכל עליכם, אני מעדיפה את חברת הנשים שלכם. יש סיבה שהן לא כאן?"

עידן מחייך בחום אבל ההבעה של איתמר לא משתנה, הפנים הסקסיות שלו מרוכזות בי עם מבט כמעט… פלרטטני?

"הביקור היום לא משפחתי." הוא אומר לי במסתוריות.

"אוקיי… אני לא כל כך מבינה, הכל בסדר? קרה משהו?"

"לא קרה כלום." עידן עונה לי במהירות. "כולם בסדר… גיא בסדר." גיא בסדר..

"אז מה אתם עושים כאן לבד ולמה אתם מתנהגים מוזר?" אני שואלת ומציצה שוב לכיוון איתמר.

"חשבנו שאולי נמאס לך קצת מהביקורים המרגשים והמתוקים ובא לך להיות עצמך, לפחות לשעה-שעתיים." עידן אומר לי ומרים לעברי גבה. גם המבט שלו השתנה, נהיה פחות ידידותי ויותר גברי, מיני.

לוקח לי עוד כמה רגעים לקלוט מה קורה, מאיפה מגיע המתח שאני מרגישה, מה פשר ההתנהגות השונה שלהם, עד שנופל לי האסימון. זה לא ביקור משפחתי, אני לא הבת המאומצת, הם כאן כ"דומים".

"אין לי מושג למה אתם מתכוונים, נראה לי שטעיתם. אני מצטערת שנסעתם עד לכאן בשביל כלום, אבל אני עייפה, אז תודה רבה, אבל כדאי שתלכו." אני עונה ברובוטיות. אני לא יודעת מה הם מתכננים ומה הם חושבים לעצמם, אבל הם רחוקים מהמציאות. אין לבדס"מ מקום בעולם שלי יותר.

"תפסיקי לברוח, סשה, את לא צריכה לשחק אתנו משחקים. עברה שנה, הגיע הזמן לחזור לעצמך."

"אני מבינה מה אתם מנסים לעשות, אבל אתם טועים. אני כבר לא שם ואני לא מתכוונת לחזור לשם." אני עונה בהחלטיות ומתחילה לכוון את כיסא הגלגלים אחורה.

"שלא תעזי להפנות לנו גב."

"שלא תעז להשתמש בטונים האלה איתי, עידן, אני לא הסאבית שלך." אני עונה לו בכעס מלווה במבט המום.

"את לא הסאבית שלי, אבל לדברייך את גם לא דומית יותר, אז תני לנו את הכבוד שמגיע לנו ותישארי במקום." החוצפה שלו מסעירה אותי, גורמת לזעם למלא אותי במהירות.

"לא אמרתי שאני לא דומית, אמרתי שאני כבר לא שם, אני לא קשורה לעולם הזה יותר, אז אתה יכול לקחת את היהירות שלך ולדחוף אותה עמוק לתחת."

"איפה הסאב שלך?" איתמר שואל אותי בהתעלמות מוחלטת מההצהרות שלי.

"אין לי סאב. תעזבו אותי בשק…"

"איפה הסאב שלך, סשה?"

"אני מסבירה לכם שאין לי ס…"

"תפסיקי לזיין בשכל ותעני לנו, איפה הסאב שלך?!"

"הוא לא כאן! טוב? הוא לא כאן! הוא לא מגיע! הוא לא הגיע מהיום שהתאשפזתי! לא ראיתי אותו כבר שמונה חודשים! אז אולי במקום לשחק איתי משחקים פסיכולוגיים לכו תבדקו בעצמכם איפה הוא ותעזבו אותי בשקט!"

עשרות פרצופים מסתובבים אליי, מטופלים ובני משפחותיהם, כל המבטים עליי. על המשוגעת על כיסא הגלגלים.

"למה את חושבת שהוא לא מגיע?" עידן שואל בטונים רגועים יותר, כאילו שהוא שמע את מה שהוא קיווה לשמוע.

"כי אמרתי לו לעבור הלאה והוא עבר." אני עונה בקרירות בזמן שהלב שלי מאיים לפרוץ החוצה מבית החזה. הכאב שהמחשבות עליו מביאות, מפלח לי את הבטן.

"הוא לא הסאב שלי." אני אומרת בשקט. "היה לנו סשן אחד, חסר משמעות, לפני מעל לשנה. הוא לא הסאב שלי."

"את יודעת שהוא לא עבר הלאה, את מקבלת דיווחים קבועים עליו מגלעד. את יודעת שהוא לא חזר ל'מפלט' מאותו הסשן שחלקתם."

"יש עוד מועדוני פטיש בארץ ומאות מועדונים בעולם, זה שהוא לא מגיע ל'מפלט' רק אומר לי שהוא שומר על הפרטיות שלו מולכם ומול גלעד. זה הכל."

"את באמת מאמינה לשטות הזאת שפלטת עכשיו מהפה שלך?" איתמר שואל אותי עם מבט מזלזל.

"מה אתם רוצים ממני? למה אתם כאן?" אני שואלת בעייפות. "למה אתם לא עוזבים אותי בשקט?"

"כי אכפת לנו ממך ואנחנו אוהבים את אח שלנו." איתמר עונה ומסתכל עליי, בוחן את התגובות שלי.

"את יודעת טוב מאוד למה הוא לא בא ובתוך תוכך את יודעת שהוא לא עבר הלאה, הוא לא הולך למועדונים אחרים ובטח שלא משתתף במשחקים עם דומיות אחרות.

סשה, חלפה שנה ועד שאת לא תחליטי אחרת, יחלפו גם עשר שנים. זה מה שאת רוצה?"

 

גיא

"אנחנו צריכים לשקול ברצינות צלע רביעית."

"לא."

"גיא, שלוש זה לא מספיק לפעולות שלנו ואתה יודע את זה. אחרי התקרית הערב, אתה לא יכול להמשיך להטיל וטו על הנושא. יצאנו משם בנס."

"אנחנו לא מכניסים צלע רביעית, אנחנו לא מחליפים אותה. נקודה." אני עונה לדן בעקשנות והולך במהירות לכיוון המסוק שממתין לנו. נמאס לי כבר מהשיחה הזאת, הוא לא מבין שאני לא מסוגל לדמיין את זה אפילו? לדמיין אותנו יוצאים לפעולות מבצעיות עם מישהו שמחליף אותה? כאילו שהיא סתם עוד סוכנת, כאילו שההיסטוריה שלנו לא שווה כלום, כאילו שהיא מתה.

"תוציא כבר את הראש מהאדמה!" הוא צועק ומושך אותי בכח שאסתובב אליו. "אנחנו לא מחליפים אותה, אנחנו לא שוכחים אותה, אנחנו פאקינג אצלה כמעט כל יום כשאנחנו בארץ! היא לא תחזור לפעילות מבצעית, גם אם היא תחזור ללכת ולרוץ ולהילחם, אף אחד לא יאשר אותה פסיכולוגית ואתה יודע את זה. אנחנו לא מסתדרים לבד ואני לא מוכן למות בגלל העקשנות שלך."

העקיצה שלו כואבת, 'אנחנו אצלה כמעט כל יום', הם אצלה ואני לא. הוא לא מבין, הוא לא יכול להבין למה אני לא מבקר אותה והוא כועס עליי.

"אתה מבין איך היא תרגיש אם היא תשמע שצירפנו מישהו במקומה?!" אני שואל אותו באותם טונים כועסים ואני מרגיש את האלימות עולה מעל פני השטח, אנחנו על סף פיצוץ כבר תקופה.

"אתה שואל אם אני מבין?" הוא מסתכל עליי במבט המום. "אתה מבין איך היא מרגישה בכל פעם שהיא רואה אותנו בלעדיך? אתה עומד כאן עם הצדקנות שלך ומסרב 'להחליף' אותה, אבל פעם אחת לא ביקרת אותה בשמונה חודשים! כשאמרתי לך שהמלחמה שלה ושההחלטות שלה הנחתי שתיתן לה קצת זמן, חודש, חודשיים, אבל אתה זה ששכח אותה! אתה זה שאפילו לא מנסה! תרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ותפסיק לנסות לגרום לנו להרגיש חרא עם זה שאנחנו לא רוצים לצאת למשימות התאבדות."

"לך תזדיין!" אני מטיח לעברו וקופץ עליו בלי יותר מדי מחשבה. האגרוף שלי מונף ישירות לפנים שלו ובזכות גורם ההפתעה אני מצליח לפגוע באף שלו ולשבור אותו על המכה הראשונה.

הוא לא נשאר חייב, ההלם חולף תוך פחות משניה והאגרוף שלו מתנגש עם העין השמאלית שלי. פאק זה ישאיר סימן.

אנחנו לא עוצרים לרגע, אגרופים, בעיטות, נגיחות וכל זה מחוץ למסוק בזמן שגלעד מסתכל עלינו מהצד.

אנחנו מותשים ומסריחים מהמשימה, אבל זה לא משנה, המתח בינינו התעצם ככל שהחודשים חלפו וזה היה עניין של זמן.

הריב נמשך ואני מרגיש איך הוא פותח לי את השפה, הטעם המטאלי של הדם ממלא לי את הפה. היכולות שלנו כמעט זהות, הטכניקות שלנו, החישובים, אנחנו לא יכולים להפתיע אחד את השני כי לרוב אנחנו מתאמנים ביחד.

עוד אגרוף, עוד הדיפה, אנחנו מתגלגלים על הרצפה ורבים כמו ילדים מטומטמים ללא שום מטרה.

"זה ייקח עוד הרבה?" גלעד שואל בחוסר עניין. "יש לי תוכניות."

אנחנו מתעלמים ממנו וממשיכים לפרוק חודשים של אגרסיות וטינה דרך הידיים שלנו.

"טוב, אל תגידו שלא שאלתי." הוא אומר שניה לפני שהוא מצמיד לשנינו שוקרים חשמליים.

"אהההה" אנחנו צועקים ונופלים לרצפה, מקופלים מכאב. "יא בן זונה! חשמלת אותנו! אני לא מאמין שאשכרה חשמלת אותנו!!" דן צועק עליו בהלם ויורק דם.

"הסברתי לכם שיש לי תוכניות, התעלמתם ממני." הוא עונה בקור רוח אופייני ומחייך מעט כשהוא רואה אותנו רועדים ומדממים. בן זונה סדיסט.

"טוב, עכשיו שנרגעתם, בואו נעלה למסוק ונמשיך את השיחה כמו הגברים שאנחנו ולא הילדים הפתטיים שאתם כל כך רוצים להיות."

עם האמירה המתנשאת הזאת ובמבט מלא יהירות, הוא מפנה לנו גב ועולה למסוק.

אנחנו ממשיכים לשכב על הרצפה, בעיקר כי אנחנו לא מסוגלים עדיין לזוז, אבל אני מרגיש את כל האוויר יוצא לי מהמפרשים. הכעס, הקנאה, כולם מתפוגגים ואני מתבייש באובדן השליטה.

"אל תאכל את עצמך, הבאנו את זה על עצמנו… וזה בעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן." דן אומר לי עם החדות הקבועה שלו.

"אני יודע שאתה כועס עליי ואני מבין למה.. אבל אני לא יכול ללכת אליה, אני פשוט לא יכול." אני אומר לו בשארית כוחותיי. האדרנלין חלף ואני לא בטוח שאני אצליח לקלף את עצמי מהרצפה.

"זה קטע בדס"מי? בגלל שאתה הכלבה הקטנה שלה?" הוא שואל כביכול ברצינות וסוחט ממני צחוק מותש.

"כן, זה קטע בדס"מי." אני עונה לו בהומור וממשיך. "לא שכחתי אותה, דן, היא איתי מהרגע שאני מתעורר כל בוקר ועד הרגע שאני חוזר לישון. היא רודפת אותי בחלומות שלי… ובסיוטים שלי. אני לא יכול לשכוח אותה, אני לא יכול להחליף אותה, העולם שלי סובב סביבה. אבל אני לא יכול ללכת אליה."

שמונה חודשים חלפו מהפעם האחרונה שדיברנו, מאז שהיא אושפזה בבית לווינשטיין, מאז שהיא אסרה עליי להתקרב אליה. כפיר מדווח לי על ההתקדמות שלה בכל יום, גם אחרי שהיא אסרה עליו להעביר לי מידע.

שכרתי דירה ברעננה ובמשך חצי שנה, בכל יום, הגעתי לשיקום וצפיתי בה מהצד. בחודשיים האחרונים חזרנו לפעילות מבצעית ואנחנו במשימה ממושכת, אז אני נאלץ לשמוע עליה מהמשפחה שלי.

אני מתגעגע אליה, לעוקצנות שלה, להומור שלה, לקול שלה ולנוכחות שלה. לכל מה שהיא גורמת לי להרגיש רק מעצם נוכחותה לידי.

חוסר הוודאות הורג אותי, אני לא יודע כמה זמן הנתק יימשך, אני לא יודע אם יש לו סוף. אני לא יודע אם יבוא היום בו היא תהיה מוכנה לתת לנו הזדמנות, בו יהיה לה כח נפשי להתמודד עם כל מה שאנחנו יכולים להיות האחד בשביל השנייה.

אני מרגיש חסר אונים והתחושה הזאת מערערת אותי יותר מהכל.

אנחנו קמים בזהירות מהרצפה ונכנסים למסוק, מתיישבים לצד גלעד שנשען אחורה עם עיניים עצומות. המשימה היתה קשה במיוחד, דן צודק, אנחנו צריכים עזרה.

"נו? דיברתן, חמודות?" גלעד שואל אותנו בטון סרקסטי.

"כן, דיברנו.. ואני לא יודע מי יותר הומו, אתה או גיא." דן עונה לו ומצמיד תחבושת לאף המדמם שלו.

בינתיים המצב נרגע.

 

 

כעבור ארבעה חודשים

 

סשה

ההליכון זז במהירות מתחת לרגליים שלי ואני מגבירה קצב.

"יאללה, קדימה, עוד קילומטר ואת יכולה לנוח." כפיר אומר לי עם חיוך.

לא רק שחזרתי ללכת, חזרתי גם לרוץ. אמנם איבדתי מהחן הנשי שליווה את ההליכה שלי בדרך כלל ובוודאי שאיבדתי המון מיומנויות בשנה בה אני מחוץ לצבא. אבל אני מתחילה סוף סוף להשלים עם האדם שאני עכשיו, עם האישה שאני עכשיו.

שנה בשיקום, פיזי ונפשי, מגיעה לסיומה. עשרות שעות עם הפסיכולוגית ועוד עשרות שעות עם משפחת איתן ואני מתחילה להרגיש שוב שלמה… כמעט שלמה, חסר עוד חלק אחד בפאזל.

"יאללה, סיימת ויש לך מבקרים." כפיר אומר לי וזורק לעברי מגבת שאני תופסת בקלות.

"כן, אני יודעת, עידן ואיתמר… אני קראתי להם."

איתן – אמון – פרק י

סשה

מעולם לא חשבתי שאני אי פעם אהיה אחראית למבט כל כך שבור על הפנים של גיא. מהיום שהכרנו הקשר בינינו היה מבוסס על חברות אמתית, אהבה, הערכה וכבוד.

ראיתי אותו באין ספור מצבים. ראיתי אותו כועס, הוריד במצח שלו בולט והעצם בלסת קופצת. ראיתי אותו עם רצח בעיניים, האלימות עוטפת אותו במהלך מפגשים פיזיים עם האויבים שלנו. ראיתי אותו קר ומחושב, מסתכל דרך קנה של רובה צלפים. ראיתי אותו צוחק עם השיניים הלבנות הישרות שלו והקמטים הקטנים שצצו לאחרונה סביב העיניים. שתי גומות מופיעות על הלחיים שלו, מפתיעות כל פעם מחדש.

כל כך הרבה מבטים שאני מכירה בעל פה, שאני יודעת לזהות את משמעותם ללא מלים והסברים.

אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו פגוע, מאוכזב, מלא עצב וכל זה בגללי.

לא היתה לי ברירה. אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי, אם לא הייתי מסלקת אותו מהחיים שלי, הוא היה שוקע איתי ביחד בתוך החול הטובעני שמקיף אותי.

אין לסיפור שלי סוף טוב, לא יהיה לי נס, אין לי עתיד.. אבל לו יש. הוא יכול עוד לחיות ולאהוב ולהיות מאושר. כל החיים שלו לפניו וכל האפשרויות פתוחות. לא יכולתי לתת לו לקשור את הגורלות שלנו אחד בשני. אני לא יכולה למשוך אותו איתי למטה.

הוא עוד ניסה להתווכח, ניסה לדבר איתי בהיגיון, אבל לא נשברתי.. המשכתי להטיח בו איומים עד שהוא קם והלך ונשארתי לבד. כמו שרציתי.

היה בי חלק שציפה שהוא יחזור, שהוא יפתיע היום בבוקר ויתעקש להסיע אותי בעצמו, שהוא ימשיך במסע השכנועים במהלך הנסיעה. אבל טפסי השחרור בידיים שלי וגיא לא הגיע. גם ההקלה לא הגיעה.

"שמעתי שחזרת לדבר." אני מסתובבת במהירות לדלת ותחושת האכזבה כשאני רואה את גלעד מציפה את עיניי דמעות.

"מה אתה עושה כאן?"

"מה את חושבת שאני עושה כאן?" הוא שואל אותי בנימה חצי מאשימה בזמן שאני נושמת עמוק ומונעת מהדמעות ליפול.

"גיא שלח אותך."

"הצלחת להרחיק אותו, אבל זה לא אומר שהוא הפסיק לדאוג לך. קיבלתי שיחת טלפון עם הוראות מפורשות, אני הנהג שלך להיום." הוא אומר ומתיישב על המיטה לידי עם חיוך עדין ועיניים שרואות יותר מדי.

"אני לא צריכה נהג, מעבירים אותי לשיקום באמבולנס ישירות מכאן."

"כבר לא, הם ילוו אותנו לרכב שלי ומשם אנחנו לבד."

"אני לא מבינה למה אתם מתעקשים לשים זין על הרצונות שלי?! הבהרתי לגיא שאני לא רוצה לראות אף אחד מכם, שאני רוצה להיות לבד. מה לא ברור?" הקול שלי עולה וגם רמת הכעס, אני מרגישה המון כעס לאחרונה.

כעס לא הגיוני ובלתי נשלט, כעס על הכל ועל כולם.

"את לא רוצה להיות לבד, את פשוט לא רוצה להיות עול על הכתפיים הגם ככה עמוסות של חבר שלנו. אל תשכחי שאני מכיר אותך טוב, אולי אפילו יותר טוב ממנו, כנראה כי מסך הרגשות לא מערפל את הראייה שלי.

את המקרה הקלאסי של אדם חזק שלא צריך אף אחד, שכל חייו רק נותן לאחרים, תומך, מחזק, עד שיום אחד הוא נופל. את לא יודעת לבקש עזרה ואת לא רוצה להרגיש חלשה, את לא רוצה להיות נטל. אבל את לא מבינה שאת לא נטל עבור אנשים שאוהבים אותך וכולנו אוהבים אותך, סשה.

אני חושב שאיפשהו כולנו אפילו מאוהבים בך קצת, את האישה המרכזית בחיים של שלושתנו, אף אחד מאתנו לא יוותר עליך כל כך מהר." הוא אומר לי וממשיך עם החיוך העדין והמסתורי שלו.

"מאיפה אתה מביא את כל הבולשיט הזה, גלעד? מעבר לזה שאתה הומו ודן זונה ממין זכר, אני לא האישה המרכזית של אף אחד. אנחנו קולגות, החברות שלנו מבוססת נטו על עבודה. ברגע שמוציאים את המשתנה הזה, אין יותר בסיס לחברות.

אז תתעורר, המשתנה הזה לא קיים יותר, אני לעולם לא אחזור לצוות ושום דבר, לעולם, לא יחזור להיות אותו הדבר! אז קח את הדברים שלך, בדיוק כמו שגיא לקח ולך מפה."

"לא."

"לא?!"

"יש לך גם בעיה בשמיעה בנוסף להכל? את זה לא אמרו לי.. אמרתי 'לא'. אני הנהג שלך היום, קבלי את זה."

השיחה הסתיימה, אני רואה את זה על המבט שלו. הוא לא מתכוון להמשיך להתווכח איתי, או להקשיב לי.

אנחנו מחכים בדממה לאח שמגיע כעבור כמה דקות עם כיסא גלגלים. הם מרימים אותי ומעבירים אותי ביחד לכיסא. האח, שאני לא טורחת לזכור את שמו, דוחף את הכיסא, הוא לא נותן לגלעד לעשות את זה כל עוד אנחנו בשטח בית החולים.

אנחנו מתקרבים לדלת היציאה ואני מרגישה את התקף החרדה מגיע, הנשימות שלי מואצות, מועקה כבדה מתמקמת בחזה שלי ואני רוצה להקיא.

הראייה שלי מטושטשת, נקודות שחורות מרצדות מול עיניי ואני על סף עילפון.

"אתה יכול לתת לנו רגע?" גלעד שואל את האח ומתכופף מולי.

"תנשמי עמוק, תנשמי איתי. סשה, תעצרי הכל ותקשיבי רק לקול שלי." הוא עוטף את הידיים שלי בידיים החמות שלו ולוחץ מעט. "אל תישברי, לא עכשיו. אם תיאבדי את ההכרה לא ישחררו אותך ואת לא רוצה את זה. תנשמי עמוק ותמצאי את המרכז שלך, את הנקודה הקטנה הזאת בתוך תוכך שלא הצליחו לשבור. היא שם, אני מבטיח לך, היא שם כי את עדיין בחיים, את עדיין מתווכחת אתנו ואת עדיין מצליחה לחלק לגיא הוראות שהוא לא מצליח להפר.

תתאפסי על עצמך, את שווה יותר מזה, את חזקה יותר מזה."

הדמעות מתחילות ליפול וגלעד מחבק אותי, אני קוברת את הפנים שלי בצוואר שלו ובוכה כמו שלא בכיתי מהרגע שחזרתי להכרה. כמו שאני מרשה לעצמי לבכות רק בסיוטים שלי.

אני לא יודעת איך להתמודד, אני לא יודעת איך להמשיך הלאה. מעולם לא הרגשתי כל כך אבודה וחסרת אונים, כפי שאני מרגישה עכשיו.

"אני לא יודעת מה לעשות, גלעד, אני לא יודעת איך לחיות, איך לקום מזה."

"גם אני לא יודע, אני לא יכול לתאר לעצמי מה עברת ומה את עדיין עוברת." הוא לוחש באוזן שלי בזמן שאני מתחילה להירגע. "אבל אני יודע מאיזה חומר קורצת. המצב חרא, אני לא אשקר, המצב חרא ואין לי מושג מה עושים עכשיו, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה, זה שהכל עובר. הכל עובר סשה, הכל זמני, לטוב ולרע.

גם זה יעבור."

 

גיא

אני צופה בגלעד מנחם את סשה במקומי. ביקשתי ממנו שיגיע היום וילווה אותה לשיקום, תכננתי לשבת בבית של אימא שלי ולחכות להודעה ממנו שהיא אושפזה והכל בסדר. אבל לא הצלחתי.

אני לא יכול לעזוב אותה, אני לא יכול לתת לה להתמודד עם הכל לבד, כמו שהיא רגילה.

המלים שלה חתכו אותי, כל משפט הכאיב לי פיזית והיה רגע שעמדתי לוותר, לקבל את הרצון שלה וללכת. היה רגע בו האגו שלי השתלט ורציתי לזרוק את החברות שלנו, את השנים, את ההיסטוריה.

יצאתי מהחדר שלה במטרה להשאיר אותה מאחור.. לא הצלחתי להתקדם יותר מכמה צעדים. נעצרתי במסדרון ונזכרתי בכל מה שאני יודע עליה. בילדות הקשה שלה, בכל המבחנים שהחיים הטיחו בה והיא נאלצה לעמוד בהם לבד, ללא שום עזרה מאף אחד.

נזכרתי בכל התמיכה שקיבלתי ממנה במהלך השנים, בחברות ללא תנאים, בשיתוף פעולה מוחלט בלי שאלות, באמון המוחלט בינינו.

נזכרתי באישה שהיא. חזקה, נאמנה, חסרת פחד. האישה הזאת עדיין שם, מתחת לצלקות ולטראומות, היא שם. היא פשוט קבורה עמוק תחת שכבות של כאב ואין לסשה כרגע את הכח למשוך את עצמה מעלה.

לא יכולתי לסרב לדרישות שלה, אחרי הכל ולמרות הכל, יש לה עדיין את הכח לשלוט בי, לתת לי הוראה שאני מרגיש מחויב לציית לה.

אני חושב שאיפשהו בחרתי לציית לה, במטרה להזכיר לה את הכח שעדיין יש לה עליי, שעדיין קיים בתוכה.

אז ביקשתי מגלעד שיחליף אותי. מעבר לחברות ביניהם, הוא 'דום' והוא מכיר אותה בפן הזה יותר טוב ממני. ידעתי שהוא יראה מעבר להשתלחות ולכעס, ידעתי שהוא היחיד שיצליח להשתלח בה בחזרה.

אז הגעתי מוקדם ועקבתי אחר המתרחש ממרחק. כשראיתי את המבט המזוגג בעיניים שלה, כמעט רצתי אליה. היא עמדה לאבד הכרה. אולי מפחד, אולי מתשישות, אני לא בטוח. אבל גלעד כמובן היה שם לפניי והוא זה שמצליח עכשיו להרגיע אותה.

הוא זה שנותן לה כתף לבכות עליה ואני מודה שהקנאה אוכלת אותי.

לפני קצת יותר מחודשיים סשה היתה הדומית שלי, ללילה אחד בלבד. היא זעזעה את העולם שלי, סדקה את הקרקע היציבה שצעדתי עליה שלושים וארבע שנים. היא שלטה בי בצורה מוחלטת.. ונבהלתי. נאטמתי בתוך עצמי והדחקתי את החוויה המדהימה שהיא נתנה לי.

הפניתי לה גב, סירבתי לקבל את מה שהיא הציעה ואני יודע בוודאות שהרסתי משהו נדיר ושברירי.

אני עומד עכשיו בצד וצופה בה כאדם אחר, אין לי מגננות מולה, המסכות ירדו. אם הייתי חושב שזה יעשה איזשהו שינוי, הייתי משתטח עכשיו בפניה ומתחנן שתיתן לי הזדמנות לתמוך בה במבחן החדש שניצב מולה. מבחן חייה.

אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום. אם רק הייתי יודע שכמה ימים בודדים אחרי אותו הלילה היא תילקח ממני, הייתי תופס אותה בשתי ידיי ולא משחרר.

הייתי יורד לברכיים מולה ונשבע אמונים לנצח.

אבל זה לא עובד ככה.

גלעד נשען אחורה ומשחרר את הידיים של סשה, מלטף לה את הפנים בעדינות, מנגב את הדמעות שלה והם יוצאים ביחד מבית החולים.

הנסיעה מאיכילוב לבית לווינשטיין קצרה והמעקב אחרי הרכב של גלעד פשוט וקל.

עדכנתי את כפיר שסשה בדרך והוא מחכה להם בכניסה עם כיסא גלגלים. כפיר הוא חבר ילדות, למדנו ביחד בתיכון והוא תמיד היה החכם בחבורה. עם השנים הוא שקע בלימודים ולבסוף עבר לרעננה בשביל לעבוד כפיזיותרפיסט באחד ממוסדות השיקום הטובים בעולם.

נתתי לו רקע עליה וכמובן שמבית החולים העבירו לו את התיק הרפואי שלה. אם יש אדם שיכול לשקם את הגוף של סשה, זה הוא. הבעיה שיותר מהגוף שלה, הנפש שלה צריכה שיקום ובעולם הזה כבר אין לי קשרים.

אני ממשיך במעקב שלי למשך שעתיים נוספות בזמן שסשה עוברת את תהליך הקבלה, המעבר לחדר שלה ושיחת ההיכרות עם כפיר.

ארזתי לה תיק עם בגדים וכל מה שהיא תצטרך לחודשים הקרובים ומסרתי אותו בקבלה על הבוקר, התיק חיכה לה בחדר.

"היא לא הולכת לשום מקום גיא, בוא נשתה קפה." דן. הוא עומד לידי לבוש בג'ינס קרעים וטי-שירט לבנה, נראה כמו גולש שהרגע הגיע מחוף הים. ממתי הוא עומד כאן?

"מתי הגעת?"

"גלעד התקשר אליי אתמול אחרי שדיברתם, בזמן שאתה עקבת אחריהם, אני עקבתי אחריך. אתה נראה כמו סטוקר מוכה אהבה וזה פתטי, בוא לשתות קפה."

"אתה עוקב אחריי מהבוקר?" אני שואל אותו בחשדנות, אין מצב שפספסתי מעקב של ארבע שעות.

"משמונה עשרים ושבע ליתר דיוק, כשיצאת מהבית של אימא שלך עם כוס קפה ביד ימין ושקית זבל ביד שמאל, זרקת את הזבל בפח הימני כי השמאלי היה עם מכסה סגור והידיים שלך היו תפוסות. אל תבחן אותי, אין לי סיבה לשקר. אבל אני מבין למה אתה מופתע, בעבר לא היית מפספס אותי. אתה לא מרוכז, גיא ובתחום שלנו זה מסוכן. תתאפס על עצמך."

אין לי תגובה מתוחכמת, בייחוד שהוא תיאר את ההתנהלות שלי במדויק וזה ברור שהוא אכן עקב אחריי ואכן פספסתי אותו לגמרי.

אז אני הולך אחריו לכיוון דוכן הקפה בדממה, מעורער אפילו יותר ממה שהייתי.

אנחנו קונים קפה ומתיישבים על ספסל בחוץ, דן מדליק סיגריה ובוחן אותי. "אל תכעס על גלעד ועל הקרבה ביניהם." אני כל כך שקוף?

"אני לא כועס עליו, אני כועס על עצמי ואני פאקינג מקנא."

"אז אל תקנא, סשה יקרה לכולנו אבל אנחנו יודעים שהיא שלך. הוא שם בשבילה עכשיו כי אתה לא יכול, אבל יגיע היום בו היא תהיה מסוגלת להכיל אותך שוב. תהיה סבלני."

אני מופתע מההצהרות שלו, נראה שדן החליט היום לערער אותי לגמרי.

"ממתי אתה עמוק כל כך?" אני שואל אותו בהומור, בתקווה להקל מעט על האווירה המתוחה.

"אני יודע שרוב הזמן אתם רואים אותי כזין מהלך, אבל תתפלא, יש לי עוד יכולות." החיוך שלו מרמז על הומור אבל הנימה שלו מעידה על מטענים שמפריעים לו.

"אנחנו לא רואים אותך כ'זין מהלך' דן, אתה חלק מהצוות כמו כל אחד מאתנו והיכולות שלך לא מוטלות בספק. אני פשוט.. אני לא מאופס כרגע. לא התכוונתי לעקוץ אותך."

"כן.. אני יודע. אני מניח שגם אני לא לגמרי מאופס." הוא עונה לי ומשפשף את הפנים שלו בעייפות.

"אני לא יודע מה לעשות, דן, אני לא יודע איך להיות שם בשבילה, איך לעזור לה לעבור את התקופה הזאת." אני אומר לו בכנות ולוגם מהקפה שלי.

"אין לך איך לעזור לה כרגע, היא צריכה קודם כל לעזור לעצמה. אני חושב שזה מה שאתה עדיין לא מבין. המלחמה היא שלה, המבחן הוא שלה, היא צריכה לרצות לצאת מזה, היא צריכה לרצות להשתקם, היא צריכה להתמודד עם השדים ולצאת מזה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לחכות, לשבת על התחת שלך בסבלנות ולחכות, כמה זמן שזה ייקח.

אם היא באמת חשובה לך, אם היא הדבר האמתי, אז אתה תחכה כמה שצריך, עד שהיא תהיה מוכנה לתת לך שוב מקום בחיים שלה."

אני מניח שזה המבחן שלי. אני לא יודע לשבת ולחכות, מעולם לא הייתי טיפוס שנותן לחיים לחלוף על פניו או להוביל אותו.

מגיל שמונה, מהמוות של אבא שלי, תמיד לקחתי את העניינים לידיים שלי. ראיתי בעיה ופתרתי אותה, ראיתי מכשול והזזתי אותו.

עם סשה, הידיים שלי כבולות, אין לי איך לעזור לה באופן פעיל וזה מפחיד אותי.

"אני אחכה, כמה שצריך. אני רק חושש שהזמן יחלוף וכשהיא סוף סוף תצא מזה, אני כבר לא אהיה רלוונטי..

היינו ביחד לפני המשימה, עשינו סשן ב'מפלט'. היא היתה מדהימה, כח טבע שלא יכולתי להילחם בו. היא פירקה אותי לגורמים והרכיבה אותי מחדש ובסוף הדפתי אותה ממני. סירבתי לה והתנהגתי כאילו כלום לא קרה.

כמה ימים אחרי זה יצאנו למשימה המקוללת באפריקה..

אני מפחד שאין דרך חזרה, שאין לי יותר מקום בחיים שלה."

"אז תצטרך לחיות עם הפחד הזה עד שהיא תהיה מספיק חזקה בשביל לספק לך תשובות. השאלה היא, האם אתה מוכן למצב שבו הפחד שלך יתגלה כנכון?"

איתן – אמון – פרק ט

גיא

חלפו חודשיים מהחילוץ, החבישות ירדו, גם התפרים ואפילו הגבס. דאגתי לטיפולי שיניים פרטיים שגם הם הסתיימו כבר, סך הכל שש השתלות ושלושה כתרים שבוצעו בהרדמה מלאה כי סשה לא שיתפה פעולה.

אני יודע שזה נראה שטחי, שאני דואג למראה החיצוני שלה וכביכול "מתקן" אותה, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. אני לא יכול לתקן את הנזק הנפשי, אז אני מנסה לכל הפחות להקל על ההסתגלות שלה מבחינה פיזית.

היא יושבת על המיטה ובוהה בטלוויזיה שהתקנתי בחדר הפרטי שלה בבית החולים. היא בשליטה מלאה על פלג הגוף העליון והסוגרים שלה, אבל היא לא יכולה להזיז את הרגליים.

לאחר בדיקות נוירולוגיות מקיפות, הרופאים הגיעו למסקנה שעם שיקום מסיבי של חודשים רבים, היא אולי תחזור לתחושה מסוימת ברגליים ואפילו ללכת, אבל זה תלוי ברצון שאין לה.

חוץ מהצעקות והתחנונים במהלך הסיוטים הליליים, היא עדיין לא דיברה עם אף אחד. אבל היא מבינה הכל, היא בוחרת לא לדבר.

אלינה ביקרה לפני כמה ימים, היא ישבה איתה שעות לבד בחדר. אין לי מושג מה היא אמרה לה, אבל הבנתי שהיא לא קיבלה תגובה. אחרי שהיא הלכה ונכנסתי לחדר גיליתי שהיא סיפרה אותה, קיצרה לה את השיער לאורך האהוב עליה. כל מה שנותר מסשה שהכרתי הוא השיער, צבע העיניים וצורת השפתיים. מעבר לכך, היא אחרת לגמרי והבנתי מהאחיות שהיא מעולם לא הסתכלה במראה, לא התעניינה בשינויים הפיזיים שנעשו בעקבות הניתוחים הפלסטיים.

האחות נכנסת לחדר עם ארוחת הצהריים של סשה על מגש, היא מניחה אותו על הארונית לצד המיטה ויוצאת. הסגל הרפואי ברובו כבר לא פונה אליה, לפחות לא כשאני כאן.

סשה מושיטה ידיים דקיקות למגש ומניחה אותו מולה, הסכו"ם מפלסטיק כי יש חשש לנטיות אובדניות. הם חוששים שהיא תנסה לפגוע בעצמה, שהנפש שלה כל כך שבורה שהיא ויתרה לגמרי על החיים ורק מחכה להזדמנות לסיים עם הכל.

שלוש אצבעות ביד השמאלית שלה נותרו עם נזק עצבי קבוע והיא מרימה את כוס המים בזהירות לפה שלה, לוגמת בעדינות וממשיכה לאכול.

הצפייה בה מרתקת ומשגעת בו זמנית. אני מרגיש שאני צופה ביצור נדיר ושברירי שיכול להיעלם בכל רגע, זן נכחד. היא בלתי צפויה וכל כך שונה מכל מה שהכרתי, כל כך שונה ועדיין סשה, סשה שלי.

אני לא יודע איך לפרוץ את החומה שהיא הקיפה את עצמה בה, אני לא יודע מה לומר. ניסיתי לפנות אליה בדרכים שונות, אבל חוץ מדמעה אחת סוררת שאני לא בטוח שבאמת ראיתי לפני כחודש, לא קיבלתי אף תגובה.

לפעמים אני מרגיש שהיא סובלת בחברתי, שהיא לא רוצה אותי כאן, אבל רוב הזמן אני מרגיש שפשוט לא אכפת לה. שאין לנוכחות שלי כל משמעות עבורה.

לא חזרתי לפעילות מבצעית, אף אחד מאתנו לא חזר, אנחנו ב"חופשה" בלתי מוגבלת עד להודעה חדשה. דן וגלעד מגיעים כמעט כל יום ויושבים לצדה שעות, בדרך כלל כולנו כאן ביחד, ארבעתנו ביחד כמו שהתרגלנו, אבל שונים.

האווירה השתנתה, האנרגיה. איפה שפעם היתה אחווה מוחלטת ונינוחות, התמקם מתח. אנחנו מלאי פחד וחוסר ביטחון, מחכים לפיצוץ, לסערה שאחרי השקט הלא טבעי שלה.

רק עכשיו בסיטואציה הנוראית הזאת, אנחנו מבינים כמה כל אחד מאתנו קריטי לצוות שטיפחנו שלוש שנים, כמה לכל אחד מאתנו יש תפקיד ומקום, משמעות.

בלעדיה אנחנו לא שלמים, יש חוליה חסרה והחיסרון שלה מאיים לפרק תמידית את הקשר בינינו.

הטלוויזיה מכוונת לערוץ הבידור והקול מושתק, נראה שסשה מעדיפה דממה סביבה, אולי אחרי כל מה שהיא עברה, השקט מנחם אותה, מרגיע אותה.

רוב הזמן אנחנו ככה, שנינו סגורים לבד בחדר שלה, יושבים כל כך קרוב אבל בפועל נמצאים בעולמות שונים. אחת לכמה ימים הסבלנות שלי נגמרת ואני לא מסוגל לסבול יותר את השקט, אז אני מדבר אליה, מספר לה על החיים שבחוץ, על האחים שלי, על האחיינים החדשים שלי, על מכרים משותפים… כל דבר, רק לא השקט הנורא.

"סשה." אני קורא לה ומתפלל לתגובה, לפחות שתסתכל עליי. "אני מוכן לתת הכל כדי לשמוע את הקול שלך שוב. תקללי אותי, תריבי איתי, תאשימי אותי, מצדי תקריאי לי את התווית שעל בקבוק השתייה שלצדך, רק לשמוע את הקול שלך."

כלום. דממה.

"את שמחה שאלינה קיצרה לך את השיער? אני יודע שזה האורך האהוב עליך… את יפהפייה, סשה, הפצעים כולם החלימו וכמעט לא נותרו צלקות.. את יפהפייה…

הרופאה דיברה איתי הבוקר על שיקום, עם עבודה קשה והרבה כוח רצון קיים סיכוי שתחזרי ללכת. רוצים להעביר אותך לבית לווינשטיין ויש לי שם חבר טוב, פיזיותרפיסט… התייעצתי איתו והוא אמר שזה לא יהיה פשוט, אבל הוא ראה מקרים כמו שלך בהם פגיעה מוחית גרמה לשיתוק בגפיים והוא ראה אנשים יוצאים מזה. חוזרים לעצמם לחלוטין, מאה אחוז החלמה…. זה פשוט ייקח זמן.

דיברנו גם על הניתוחים שעברת, על כריתת הרחם.. לא נגעו בשחלות, אז את לא אמורה לחוות תופעות לוואי חמורות.."

אני מברבר, מעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו בחודשיים האחרונים. אני כבר לא יודע מה לספר לה ועל מה לחפור לה, אני לא יודע מה לומר כדי לעורר תגובה.

"ברגע שיעבירו אותך לשיקום אני אעבור לדירה ברעננה, כבר מצאתי אחת ממש קרובה ואני אוכל להמשיך להגיע כל יום.

זה גם יקל על דן וגלעד, אז נראה אותם יותר..

סשה, הם לא יכולים להחזיק אותך פה עוד הרבה ואם לא תראי נכונות, לא יעבירו אותך לשיקום. את חייבת לדבר, את חייבת לומר משהו לרופאים, לחתום על הסכמה. זה או שיקום, או לעבור לגור איתי, ברור לך שאני אטפל בך ואדאג לכל דבר שתצטרכי, אבל אני לא מוסמך לעזור לך פיזית, לקדם אותך. אם לא תתחילי בשיקום בקרוב, השרירים שלך יתנוונו ולא תהיה דרך חזרה.

אני מתחנן בפניך, אני מתחנן שלפחות תגידי משהו לרופאים, לפחות תחתמי על המעבר."

 

סשה

לא חשבתי על זה, לא חשבתי על האלטרנטיבה לשיקום. הנחתי שאם לא יעבירו אותי לשיקום אז יסגרו אותי באיזה מוסד שאני אוכל להירקב בו בשקט.

הייתי צריכה לדעת שגיא לא ייתן לזה לקרות. לעבור לגור איתו ולתת לו לטפל בי נשמע כמו הסיוט הכי נורא שלי.. כמעט הכי נורא.

גיא משתתק שוב והקול שלו חסר לי, הסיפורים שהוא מספר לי לא מעניינים אותי, לא אכפת לי מהעולם שבחוץ, לא אכפת לי מהאושר של האחים שלו, לא אכפת לי שהחיים ממשיכים בזמן שאני גוססת כאן. אבל הקול שלו מרגיע אותי.. מייצב אותי.

הוא סיפר לי המון בחודשיים האחרונים, גיליתי עוד דברים עליו ועל המשפחה שלו, שמעתי סיפורים שחלקם מצחיקים וחלקים מעציבים. שמעתי על הילדות שלו בצל אבא אלים וכאח הקטן לחמישה אחים מאוד דומיננטיים.

הוא דיבר איתי על הכל, חוץ מעל מבצע החילוץ שלי. הוא לא מדבר על הימים שלי בשבי, לא שהוא יכול לחדש לי משהו, אני היחידה שבאמת יודעת מה קרה שם בפנים. אבל הוא גם לא סיפר לי על הצד שלו ושל הצוות שלנו. איך הם הוציאו אותי, מי עזר להם.

עכשיו שאיום המעבר לדירה שלו מרחף מעליי, אני מחליטה שזה הזמן הכי נכון להשמיע קול ולחסוך מעצמי עוד סבל ומבוכה.

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת בקול חלש ומסתכלת על גיא. העיניים שלו מתבייתות על הפנים שלי בתדהמה.

"סשה.. פאק סשה…" הוא קם מהכיסא ומתיישב על המיטה לצדי. "את לא מבינה כמה זה טוב לשמוע אותך, את לא מבינה כמה חיכיתי לרגע ה…"

"מי הוציא אותי משם?" אני שואלת שוב. אני לא מסוגלת לתת לו לשפוך בפניי את הלב, אני מעדיפה לחסוך ממנו את המבוכה שבחוסר התגובה ממני.

"מה? אנחנו, הצוות והיתה לנו עזרה.."

"עם מי גלעד נכנס להוציא אותי מהכלוב? אני זוכרת את העיניים שלך, הייתי בטוחה באותו הזמן שזה אתה. אבל אחר כך ראיתי אותך על כיסא גלגלים וקביים אז הבנתי שנפצעת וזה לא היית אתה."

הניצוץ בעיניים שלו כבה עם השאלות שלי, הוא מתרחק ממני פיזית ורגשית, נאטם. אני מרגישה את זה.

"עידן.. עידן הוציא אותך עם גלעד. אני הייתי מחוסר הכרה בשלב הזה. עידן, איתמר ומורן הגיעו עם עוד שבעה יוצאי צבא והם עזרו לנו במבצע."

"למה היית מחוסר הכרה, מה קרה לך?"

הוא מסתכל עליי עם עיניים מלאות רגש, המבט שלו עוקב אחר כל תו בפנים החדשות שלי, כאילו הוא משנן את השינויים.

"נפצעתי במבצע החילוץ, זאת היתה מלכודת, הם חיכו לנו, עשרות טרוריסטים חמושים הפתיעו אותנו. חטפתי ירייה ברגל, הכדור נשאר בפנים ונאלצו לנתח אותי, גלעד סבל מחתכים ברגל וסדק בעצם ביד. דן שבר שוב את האף…" הוא אומר לי ומחייך מעט, דן תמיד שובר את האף.

"…ואת נלקחת מאתנו."

נלקחתי..

"כמה זמן הייתי שם?"

"חמישים ושלוש שעות." רק יומיים וחצי.. זה הרגיש הרבה יותר, זה הרגיש כמו נצח, חיים שלמים, עולם ומלואו.

"אז איך הצלחתם לבוא אליי? אם שלושתכם הייתם פצועים ואתה היית שעות אחרי ניתוח."

"התקשרתי לתאומים והם ארגנו צוות, תוך שלוש שעות הם כבר עלו על טיסה. מורן הגיע על תקן חובש צבאי.. בגלל זה עידן נכנס עם גלעד והוא זה שהוציא אותך. התפרים נפתחו ודיממתי, איבדתי את ההכרה בערך שעה אחרי שהמבצע החל.

אני מצטער סשה, אני מצטער שלא הצלחתי להגיע מהר יותר, אני מצטער שלא הצלחתי להוציא אותך בעצמי, אני מצטער על כל כך הרבה דברים."

"זו לא אשמתך, גיא." אני אומרת לו בכנות מוחלטת. הוא לא אשם שמסתובבים בינינו חיות אדם, הוא לא אשם בבחירת הקריירה שלי, הוא לא אשם שנתפסתי.

הוא מושיט יד בזהירות להסיט את השיער שלי מהפנים ואני נרתעת אחורה. התגובה לא רצונית ולא בשליטתי, אני לא יודעת מה קרה בדיוק. כל הזמן הזה גיא תמיד היה לצדי, הוא האכיל אותי וישב צמוד אליי והקרבה שלו לא הפריעה לי. אבל משהו בהושטת היד שלו, במחווה האינטימית הדליק לי נורות אדומות ופעלתי ללא מחשבה.

"אתה יכול לעבור לכיסא שלך, בבקשה?" אני שואלת בקול שבור. אני צריכה מרחק, אני צריכה אוויר.

"כן, ברור, סליחה."

הידיים שלי רועדות ואני מתאפקת לא לפרוץ בבכי. הדופק שלי מואץ וזיעה קרה מכסה אותי. התקף פניקה. כמובן.. פוסט טראומה, עוד אחת מהמזכרות הנפלאות מהשבי.

"אני אקרא לרופאה.."

"לא. אל תזוז, אל תקום ואל תקרא לאף אחד." אני אומרת לו בנחישות שאני לא מרגישה. אני צריכה דממה, אני צריכה שהוא לא יעשה תנועות חדות ושאף אחד לא ייכנס לחדר.

למה הם הצילו אותי, למה? זה הגורל שלי? להעביר את חיי בגוף שמרגיש לא שלי, עם פנים לא שלי, נשלטת על ידי פחדים לא רציונליים?

למה לא מתתי שם? אני לא מצליחה להבין, איזו מטרה יכולה להיות להישרדות שלי. איזה תועלת אני יכולה להביא עם רגליים משותקות ונפש שבורה?

"סשה." גיא קורא בשמי בעדינות. "מה אני יכול לעשות? תגידי לי מה לעשות, מה את צריכה ממני?"

מה אני צריכה ממנו? כלום. אין לו שום דבר שאני צריכה או רוצה. אני חייבת להוציא אותו מחיי, הוא לא צריך את הנטל, הוא לא צריך להישאר דבוק אליי מתוך תחושת מחויבות מטופשת. הוא לא צריך לוותר על העתיד שלו רק בגלל שהעתיד שלי נהרס.

והוא יעשה את זה, הוא יקריב את עצמו למעני כי זה הבן אדם שהוא. הוא יקריב את האושר שלו בשביל לטפל בי וכשהתקווה תמות והכישלונות שלי יצופו, הוא ישנא אותי וינטור לי.

אם יש דבר שמפחיד אותי יותר מחיים ללא גיא, אלה חיים עם גיא ששונא אותי ונשאר לצדי מתוך כבוד וחובה.

"איך קוראים לחבר הפיזיותרפיסט שלך? בבית לווינשטיין?"

"כפיר, הוא מצפה לך בימים הקרובים והוא כבר בונה לך תוכנית עבודה."

"מצוין. אז אני צריכה שתלך עכשיו ותקרא לרופאה, שתגיע עם מסמכים לחתימה על מעבר לשיקום."

החיוך שלו כמעט מסנוור אותי, אני מרגישה אשמה על הציפייה שאני עומדת לנפץ.

"אני כבר חוזר." הוא אומר לי בהתרגשות ויוצא מהדלת, לא עוברת דקה והוא חוזר עם הרופאה.

"סשה, שמעתי את החדשות המדהימות. טוב שחזרת אלינו." הרופאה אומרת לי עם חיוך ולוקחת לי מדדים. "לחץ הדם שלך מעט גבוה אבל בסך הכל המדדים תקינים."

"טוב. איפה המסמכים?" אני שואלת אותה בחוסר סבלנות.

היא מסתובבת ומוציאה כמה טפסים מהתיקייה שהיא הביאה איתה. אני חותמת בזריזות על מעבר לשיקום בבית לווינשטיין, עוברות עוד כמה בדיקות ולבסוף, אנחנו שוב לבד, אני וגיא.

"יאללה, עוד כמה ימים תעברי לשיקום ונתחיל תהליך ביחד. זה ייקח זמן, אבל אני אהיה איתך כל יום, נעבור את זה ביחד, עד לתוצאה הרצויה." גיא אומר לי ומסתכל עליי ברצינות, בוחן את התגובות שלי. נראה שהוא מרגיש את המתח שלי.

"לא."

"לא?" הוא חוזר אחריי ומרים גבה.

"לא. אנחנו לא נעבור את זה ביחד, גיא. אני צריכה לעבור את זה לבד ואני צריכה שלא תהיה שם."

"על גופתי המתה. סשה, אני לא זז ממך ואני בטח שלא עוזב אותך לבד…."

"גיא, אני לא רוצה אותך שם, האמת שאני גם לא רוצה אותך כאן. הנוכחות שלך לא משפיעה עליי לטובה, אני לא מרגישה בנוח, אני לא מרגישה טוב.

אני צריכה שתשכח ממני ותתקדם עם החיים שלך. תן לי להילחם במלחמה הזאת לבד."

"סשה…."

"בהתחלה תוכל להתעדכן דרך כפיר, אין לי בעיה שימסור לך מידע לגביי. אחרי כמה זמן זה ייפסק, אני אדאג שזה ייפסק ואני מבקשת שתכבד את הבקשות שלי ואת הדרך שלי."

"סשה, תקשיבי לי, אני יודע שיש לנו דרך ארוכה מאוד, אני יודע שאת לא אותה הסשה שהיית לפני חודשיים, אני יודע שאולי לעולם לא תחזרי להיות אותה האישה, אבל אני מקבל את זה, אני שלם עם זה, כי אני רוצה אותך בכל דרך שאני יכול לקבל אותך.

אני לא מתכוון לנטוש אותך כשאת צריכה תמיכה יותר מתמיד, מה שיש בינינו… אנחנו לא רק חברים לצוות ואת יודעת את זה. אני לא יכול…."

"גיא." אני עוצרת אותו לפני שהוא יצליח לשבור את המעט שנותר מהנשמה שלי. "מה שהיה בינינו מת, מה שיכל להיות בינינו מת, סשה שהכרת מתה. היא מתה שם בכלוב באפריקה, לא הצלתם אותה, החזרתם לארץ גופה, קליפה ריקה.

אני לעולם לא אהיה היא ואני לעולם לא אוכל לתת לך מה שאתה רוצה וצריך לקבל מאישה. אני גם לא רוצה, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את החיים האלה ואני לא רוצה אותך לצדי.

תשכח מדירה ברעננה, תשכח מתקוות לעתיד ואשליות מתוקות. תשכח אותי, כי אני כבר לא קיימת."

"את לא מתכוונת לזה." הוא אומר לי ומסתכל עליי המום ושבור. "את לא חושבת בהיגיון כרגע, סשה, את נסערת ואנחנו נדאג לך לטיפול הטוב ביותר. פיזית ונפשית."

"גיא, אני צריכה שתקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני לא רוצה אותך בחיים שלי, אני לא רוצה אף אחד מכם בחיים שלי.

תיקח את הדברים שלך, צא מהחדר הזה ולעולם אל תסתכל לאחור, כי אני לעולם לא אהיה שם. תמשיך עם החיים שלך ותשכח אותי.

אם תנסה ליצור איתי קשר, אני אוציא נגדך צו הרחקה. אתה מבין את מה שאני אומרת? אני רצינית לגמרי. אני לא רוצה אותך בחיים שלי."

איתן – אמון – פרק ח

סשה

נאלצנו לקבע את הלסת שלה, היא לא תוכל לפתוח את הפה בימים הקרובים, חיברנו זונדה…

המנתח הפלסטי שלנו עשה כל מה שהוא יכול, אבל החתכים בפלג הגוף העליון שלה היו כבר מזוהמים ויישארו צלקות. לגבי הפנים שלה, הוא קיבע את השבר באף ולא אמור להישאר סימן.. עם זאת, החתך בלחי היה עמוק מדי, לא היה ניתן להימנע מצילוק….

כשתגיעו לישראל… פלסטיקה….

בתקווה שלא יישאר נזק לטווח ארוך לראייה שלה…

עם הזמן היא תוכל לעבור השתלות שיניים..

קיימת פגיעה עצבית באצבעות יד שמאל…

קרע ברחם… דימום… שעות ספורות לפני מוות… לא יכולנו להציל…

פגיעה מוחית עקב חבלות קשות… שיתוק בשתי הרגליים… לא תחזור ללכת.

 

הימים חולפים, אני לא יודעת כמה זמן אני כאן וכמה זמן אני בהכרה. הם לא יודעים שאני שומעת הכל.

אנחנו עדיין בדרום באפריקה, הרופאים מדברים באנגלית עם מבטא שנשמע חצי בריטי חצי אפריקאי.

עדיין לא הצלחתי לפקוח את העיניים או לזוז, אבל אני שומעת אותם. שומעת את הרופאים מדברים עליי, על מה שנשאר ממני.

אני לא מבינה למה נשארתי בחיים, אני לא מבינה למה זה קורה לי. זה עונש על כל המעשים הנוראיים שלי? על החיסולים? ההתנקשויות? מעולם לא פגעתי באדם חף מפשע ועדיין, נראה שהיקום נגדי.

למה הם התעקשו להציל אותי כשלא נותר כבר מה להציל? השארתי את כל כולי בגיהינום ההוא. את הנשיות שלי, את הכח שלי ואת הנפש שלי.

אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתמודד עם השאריות שלי, עם המציאות.

הצוות שלי כאן כל הזמן, אני אף פעם לא לבד. גיא לצדי רוב שעות היממה, הוא נעלם לכמה שעות בהן גלעד או דן מחליפים אותו ואז הוא חוזר.

אני לא רוצה אותו כאן, אני לא רוצה אף אחד מהם. אני לא רוצה שהם ייראו אותי במצב הזה, אני לא רוצה את הרחמים שלהם.

הייתי מעדיפה למות שם ולהישאר חקוקה בזיכרון שלהם כפי שהייתי. לוחמת, עוצמתית, שווה בין שווים.

אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה.

 

גיא

"עברו שבועיים, אני לא מבין למה היא לא מתעוררת." אני יושב על הכיסא לצד המיטה של סשה וכוסס ציפורניים. זה המקום הקבוע שלי.

רק לפני כמה ימים קמתי מכיסא הגלגלים והתחלתי ללכת עם קביים, הצילו את הרגל שלי בנס.

גלעד מסתכל עליי, אבל לא מגיב, לעסנו את הנושא הזה כבר. הרופאים טוענים שזה מנגנון הגנה, שהמוח שלה לא נותן לה להתעורר בגלל שהוא בתהליך שיקום מאוד רציני. היא תתעורר בזמן שלה.

הנפיחות בפנים שלה ירדה מעט, אבל היא עדיין כמעט לא ניתנת לזיהוי. היא מכוסה תפרים וחבישות והיא עברה כבר כמה ניתוחים פנימיים. הרגליים שלה מגובסות והיא מחוברת לצינוריות ושקיות נוזלים. הרפואה כאן לא מתקדמת מספיק ואנחנו טסים הלילה בחזרה לישראל להמשך טיפול.

"באיכילוב כבר מוכנים לקראתה, יש לה דרך ארוכה לפניה. שמעתי את הרופאים כאן מדברים על חודשים של אשפוז ולאחר מכן מעבר לשיקום." גלעד אומר לי בטונים נמוכים, כמעט כאילו הוא מדבר לעצמו.

"היא תעבור את זה כמו גדולה. היא עברה דברים קשים יותר." אני עונה לו בביטחון מזויף.

השתיקה שלו מטרידה ומעצבנת אותי, אבל אני מניח שהשתיקה עדיפה על תשובות כנות ומציאותיות. האמת היא שהיא לא עברה דברים קשים יותר ואני לא יודע אם היא תצא מזה.

איך יוצאים מזה? איך מתגברים?

הפגיעות הפנימיות היו כל כך קשות, נראה שאין איבר שלא ניתחו. אני לא מתחיל לתאר אפילו את ההתעללות שהיא עברה בימים שלה בשבי, אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה, לשקוע בדמיונות ותיאורים. אם יכולתי הייתי חוזר בזמן ורוצח אותם שוב ושוב. הייתי חוזר בזמן ומציל אותה. הייתי חוזר בזמן ולא נותן לה להיתפס מלכתחילה.

היא עברה כריתת רחם. פגעו בה, אנסו אותה, בצורה כל כך ברוטאלית שהיא כמעט מתה מדימום פנימי. היא תמיד אמרה שהיא לעולם לא רוצה להיות אימא, שזה לא הגורל שלה. אבל היתה לה זכות בחירה.

הרופאים טוענים שהיא לא תוכל ללכת יותר, שהפגיעה המוחית בעקבות החבלות משפיעה על הגב והרגליים שלה ושכרגע הם לא רואים אופציית החלמה.

רק אחרי שהיא תתעורר יוכלו לבחון עד כמה הנזק חמור וקבוע, קיימת אפשרות של פגיעה קוגניטיבית, פגיעה בזיכרון, בהבנה, בדיבור.

היא לא מתעוררת וחלק ממני מעדיף את זה. חלק ממני מעדיף שהיא תישאר מחוסרת הכרה כמה שיותר, כי אני לא יודע איך היא תגיב כשהיא תתעורר.

אני לא יודע אם הזוועות שהיא חוותה ירדפו אותה לנצח. אני לא יודע אם היא תצליח להתמודד עם המציאות החדשה שלה. אני לא יודע אם היא תשמח שהוצאנו אותה משם בחיים.

 

סשה

חזרנו לארץ. אני כבר לא מוצאת נחמה בשפה שלנו, המלים, השם שלי, אין להם משמעות.

הורידו את מינון המורפיום ושאר משככי הכאבים, אני מתחילה להרגיש את התוצאות של הימים בגיהינום. הגוף שלי זועק לעזרה, לעתים הכאב כל כך חזק שהעיניים שלי כמעט נפקחות, כמעט.

עברתי עוד ניתוחים והפנים שלי חבושות, נשמע שהמנתח הפלסטי אופטימי.. אבל הוא האופטימיסט היחיד.

גיא שוב לצדי, הופרדנו במהלך הטיסה לארץ, אבל כמה שעות אחרי האשפוז הוא הגיע. אני מקווה שיימאס לו בקרוב, אין לו מה לעשות כאן, אין לו מה לעשות איתי.

נשמע שאני כבר לא אחזור ללכת ובטח שלא לרוץ ולירות בנשק, אני יכולה לשכוח מהיחידה ומהקריירה הצבאית והוא יכול לשכוח ממערכת היחסים האינטימית בינינו. אני לעולם לא אהיה האישה שהוא הכיר, האישה שהכרתי. אני לעולם לא אהיה מה שהוא צריך.

אין לי מה לתת.

עוד יום, עוד שבוע, כמה זמן חלף?

"אני מרגיש אותך, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני מרגיש שאת איתי ואת שומעת אותי. אני לא יודע אם את מבינה מה קורה סביבך, אם את מבינה איפה את נמצאת, אבל אני מרגיש אותך."

הקול של גיא חודר מבעד להרהורים שלי, זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר אליי ולא עליי.

"עבר חודש מהחילוץ, חודש ושבוע שלא ראיתי את העיניים היפות שלך מסתכלות עליי, חודש ושבוע שלא שמעתי את הקול שלך."

שבוע. הייתי בשבי שבוע.

"הרופאים אומרים שאין יותר סיבה פיזית לתרדמת שאת נמצאת בה, שהנפיחות במוח ירדה ואין דימום. הם אומרים שהתרדמת נפשית, סוג של מנגנון הגנה."

הם צודקים, אני לא רוצה להתעורר.

"אני לא מאשים אותך, הייתי פועל אותו הדבר במקומך. הייתי מתנתק מהעולם ושוקע במציאות אחרת. לא הייתי רוצה להתמודד עם ההשלכות של כל מה שקרה, לא הייתי רוצה להילחם בכל שניה ערה.

אבל סשה, אני בן זונה אגואיסט ואני רוצה שתתעוררי. אני צריך שתתעוררי. אני צריך לדעת שאת לא מוותרת, שאת מתכוונת להילחם ושאת מתכוונת להישאר איתי.

כי אני לא יכול לחיות את החיים שלי בפחד תמידי שמשהו יקרה לך, שיום אחד אני אתעורר ואני לא ארגיש אותך יותר."

הקול שלו נשבר והוא מנשק את היד שלי, הנשימות שלו כבדות, הדמעות החמימות שלו נופלות על האצבעות שלי והעיניים שלי נפקחות מעצמן, כנגד רצוני.

כאילו שהוא באמת מרגיש אותי, הוא מרים את הראש ומסתכל עליי במבט מלא פליאה ועצב.

"סשה?" הוא קורא לי ומיד לוחץ על כפתור ליד הכרית שלי.

"סשה? את שומעת אותי? את מבינה אותי?" המבט שלו סוקר אותי, מנסה לקלוט תגובה.. הוא לא יצליח.

אמנם העיניים שלי נפקחו אבל אני לא מעוניינת לקחת חלק בשיחה.

באותו הרגע רופאה נכנסת לחדר שלי ומתקרבת למיטה במהירות.

"כן, מה יש לנו פה?" היא שואלת את השאלה האוטומטית שיש לכל הרופאים.

"ברוכה השבה, סשה." היא מסתכלת עליי ומחייכת. "הדאגת אותנו מאוד, איך את מרגישה?"

איך את חושבת שאני מרגישה, חתיכת מטומטמת. אני מסתכלת עליה בדממה, המלים לא יוצאות, אני אפילו לא מנסה.

אין לי כח לדבר, או לזוז. אפילו מעקב עם המבט מצריך ממני אנרגיה עצומה.

"סשה, את שומעת אותי?" היא מדברת שוב רק הפעם ללא חיוך. כשאני עדיין לא מגיבה, היא מוציאה פנס קטן מהכיס שלה ומנסה בכל כוחה לעוור אותי.

"האישונים שלה מגיבים, אבל נראה שאין לה יכולת להגיב פיזית. זה יכול להעיד על פגיעה קוגניטיבית יותר חמורה ממה שציפינו.

סשה, אם את שומעת אותי, תמצמצי פעמיים."

אני יכולה למצמץ כמה פעמים שהיא תבקש, אבל אני לא רוצה. אני עדיין לא מוכנה לשלב הזה, לשלב בו יבינו שהתעוררתי ושאני זוכרת.

אני פאקינג זוכרת הכל.

אני לא רוצה שהם יקלטו שאני מבינה ושומעת, כי זה ידרוש ממני להוציא עוד אנרגיות, זה ידרוש ממני להילחם ולהוכיח את עצמי. להוכיח שאני אופטימית ולוחמת, להוכיח שאני מסוגלת לשרוד הכל…

ברגע שגיא יבין שבאמת התעוררתי, הוא לא יעזוב אותי בשקט. הוא ישגע אותי על שיקום וכח רצון וכל החרא הזה.

אין לי טיפת סבלנות לשיחות מוטיבציה. אני לא רוצה להיות כאן.

למה שרדתי?

 

גיא

המבט של סשה עוקב אחריי לכל מקום, אבל זאת התנועה היחידה שלה. היא לא מזיזה את הגוף ולא מוציאה מילה מהפה.

כמה דקות אחרי שהיא התעוררה כבר לקחו אותה לצילומים, היה חשש לעוד דימום מוחי. אבל הצילומים הראו שאין החמרה במצב ואין כל סימן פיזי לחוסר היכולת שלה להגיב.

בדיוק כמו ההתעוררות, גם התגובה היא בידיים של סשה. היא תגיב כשהיא תרצה להגיב, אם היא תרצה להגיב.

 

כעבור חודש

הניתוחים הפלסטיים הסתיימו וסשה שהכרתי נעלמה לתמיד. אדם שמכיר אותה פחות טוב, לא יזהה אותה עכשיו. הפנים שלה אחרות, עצמות הלחיים בולטות יותר והאף שונה. היא עדיין יפהפייה, אבל היא אחרת, אלה לא הפנים שאני מכיר כל כך טוב.

נותרה צלקת אחת ארוכה על הלחי שלה שלא היה ניתן להעלים, מהגבה עד הסנטר. החתך היה עמוק מדי והתפרים לא מספיק איכותיים.

היא ירדה במשקל, איבדה מסת שריר, נראה שהיא שוקעת לתוך המיטה ונעלמת בין השמיכות. המבט שלה מופנה לחלון, היא שוכבת בדממה ובוהה באותה הנקודה כבר שעות. היא עדיין לא הוציאה מילה מהפה, אבל לאחרונה היא התחילה לזוז יותר, להגיב לשם שלה.

בעוד חודש מתכננים להעביר אותה לשיקום, אבל הרופאים הסבירו לי שאם היא לא תרצה לעבור, אם היא לא תרצה לעבוד קשה ולהילחם, היא לא מחויבת. הבחירה בידיים שלה.

אחות נכנסת לחדר עם מגש אוכל ומניחה אותו על הכיסא ליד המיטה. כמו בכל יום, אני קם וניגש להאכיל אותה.

היא לא נלחמת בי, לא מסרבת, אני מרים אותה לישיבה ומאכיל אותה כמו ילדה קטנה.

חלק ממני רוצה שהיא תילחם, שהיא תריב איתי, שהיא תזרוק עליי את הצלחת ותקלל אותי. תכעס עליי ותטיח בי האשמות.

כל דבר עדיף על פני הדממה שלה.

היא פותחת את הפה באטיות בזמן שאני מאכיל אותה מרק, היא לא מסוגלת לאכול מאכלים מוצקים מדי, היא עדיין לא עברה טיפולי שיניים והלסת שלה לא החלימה לחלוטין.

כשהיא מסיימת את הצלחת, אני שואל אותה אם היא רוצה עוד, בתקווה לקבל תגובה כלשהי. אבל כרגיל, היא מפנה את המבט שלה בחזרה לחלון ומתעלמת ממני.

"סשה… אני מתגעגע אליך. את תשרדי את זה, אנחנו נשרוד את זה ביחד, רק תני לי הזדמנות. את לא לבד."

הפעמים היחידות בהן אני שומע את הקול שלה, הן בלילות, כשהסיוטים באים. הם החלו לפני שבועיים. זעקות הפחד והכאב שלה שוברות לי את הלב. הדמעות זולגות מעיניה במהירות והיא קוראת לי, מתחננת אליי שאני אבוא להציל אותה.

אני בוכה ביחד איתה ברגעים האלה, מפחד איתה, צורח איתה. לא הצלתי אותה, לא הגעתי בזמן והיא חיכתה לי.

היא היתה שבויה בתוך כלוב כמו חיה, שבורה ומדממת, עוברת מסכות התעללות יומם וליל והיא חיכתה לי.

אכזבתי אותה.

"אני מצטער שלא הגעתי בזמן, אני מצטער שלא הצלחתי למנוע את הסבל. אני מצטער, סשה."

היא לא מסתכלת עליי, אבל דמעה אחת נופלת על הלחי שלה, מחליקה ונעלמת לתוך השיער. היא לא פורצת בבכי, לא מראה שום סימן ולא מצטרפות עוד דמעות.

דמעה אחת בודדה שהופיעה ונעלמה באותה הנשימה. אולי דמיינתי את זה, אולי המוח שלי מתעתע בי, אולי אני כל כך נואש לסימן חיים שהתחלתי להזות.

כל יום מגיעה פסיכולוגית שמתיישבת איתה ומנסה לדובב אותה, הרי זה ברור שבנוסף לכל הסבל הפיזי, סשה סובלת מפגיעות נפשיות חמורות.

היא יושבת לצדה שעות ומדברת אליה, מראה לה תמונות, מספרת לה סיפורים. אבל סשה אף פעם לא מגיבה. אף אחד לא אופטימי.

יש דיבורים על אשפוז במוסדות נפשיים, על כדורים וטיפולים מגוונים.

אם סשה לא תראה סימן חיים בקרוב, לא תרצה לצאת מזה ולחזור אלינו, אני אאבד אותה לנצח.