מילנה – פרק 1

מילנה

"את משעממת אותי." אני אומרת לחברה הכי טובה שלי והשותפה שלי לדירה, ענת, בזמן שהיא מקריאה לי, בפעם הרביעית יש לציין, את עבודת הסיכום שלה.

היא סטודנטית להוראה ואני הקורבן הקבוע שלה למצגות, מערכי שיעור וסיכומי עבודות להגשה.

"כבר אמרתי לך כמה זכיתי שיש לי חברה תומכת כמוך?" היא אומרת לי בציניות ומגלגלת עיניים.

"ברור שזכית, אני עונג צרוף. עכשיו תתפשטי."

"מילנה, אין לי זמן ללכת לים, אני חייבת ללמוד למבחן ביום שני."

"היום יום שישי, יש לך מספיק זמן ללמוד וצבע העור שלך מסנוור אותי. אז תורידי את הפיג'מה המחרידה הזאת, תעלי על ביקיני ובואי נעוף מכאן." אני אומרת לה והולכת לחדר שלה לחפש את הביקיני האדום שקניתי לה בקיץ שעבר.

"אוקיי, אני אבוא איתך אם תשבי איתי מאוחר יותר ותעזרי לי ללמוד."

"אני לא מתחייבת ל'מאוחר יותר' מתוקה שלי, אולי נמצא בחורים חמודים בחוף וה'מאוחר יותר' שלהם יהיה הרבה יותר מעניין מלמידה למבחן שסביר להניח שתצטייני בו, כמו בכל מבחן אחר.

עכשיו חלאס להיות כל כך רצינית כל הזמן. את רווקה יפהפייה בת עשרים וחמש, מותר לך ליהנות לפעמים.. ואלוהים יודע שלא יזיק לך גם לקבל קצת זין." אני מוסיפה במלמול זריז.

"אז יאללה, החיים קצרים מדי בשביל להעביר אותם בשיזוף פלורסנט, הקיץ יסתיים בקרוב ואת נראית כמו פרסומת לארונות קבורה."

"בסדר, בסדר." היא נשברת כמו שצפיתי והולכת להתארגן.

כעבור פחות משעה שתינו שוכבות על מגבות על החוף ואני נותנת לשמש החמה להחיות אותי. ריח הים ורעש המטקות ברקע תמיד משפרים את מצב הרוח שלי.

לא שהיה לי מצב רוח רע, אני פשוט לא אוהבת להיות סגורה בין ארבע קירות ליותר מדי זמן. אם היתה לי אפשרות, הייתי מבלה כל היום בחוץ, גולשת בים, מטיילת, נושמת.

אני מביטה בענת לצדי ורואה את המחשבות רצות על הפנים היפות שלה, היא נראית לחוצה ומוטרדת. אני מכירה אותה מספיק שנים בשביל לדעת שהיא חושבת על הלימודים, שוב וזה התפקיד שלי בתור החברה הקלילה והזורמת שאני, לגרום לה ליהנות לפחות לכמה שעות קצרות.

"למה אני לא חכמה מספיק בשביל להמציא עבודה בה אני מקבלת כסף על בילוי בחוף? מה בסך הכל ביקשתי? משכורת חודשית ללא עבודה. זה יותר מדי?" אני שואלת אותה עם פרצוף עצוב ועיניי עגל.

ההבעה המוטרדת שלה נעלמת מיד והיא צוחקת. "שתינו יודעות שאת מספיק חכמה בשביל להמציא כל דבר שרק תדמייני. עם זאת, עדיין לא המצאת את הפטנט הזה, אז בינתיים, נמשיך למלצר עד שהגאונות שלך תהפוך את שתינו לעשירות."

אני מספיק חכמה בשביל להמציא כל דבר שרק אדמיין.

היא לא התכוונה לזה, אבל התשובה שלה לצערי גורמת לי להיזכר בעבר ואני מרשה לעצמי רק דקה אחת של זיכרונות.

כן, שכל אף פעם לא היה חסר לי, עד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה. אם רק הייתי יודעת לקרוא אנשים כמו שאני יודעת לקרוא ולשנן ספרי לימוד, הייתי במקום אחר בחיים.

כל כך הרבה קרה בשנה האחרונה, אני מסתכלת על הקעקועים שעל שורשי כפות הידיים שלי, תזכורות נצחיות לעיוורון שלי ומכריחה את עצמי להדחיק, להפסיק לחשוב.

שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מזה.

"אני צריכה למצוא לי שוגר דדי דחוף. אני יפה מדי בשביל לעבוד." אני אומרת לה ומתנשפת בדרמטיות.

שתינו צוחקות ומשם השיחה זורמת ואנחנו מצליחות להתנתק קצת מהעולם האמיתי.

 

דן

אני שונא את הים.

לא, רגע, אני אדייק, אני שונא את חוף הים. אני שונא את החול, את השמש הלוהטת ואת הרעש הבלתי פוסק של המטקות.

אין ספק שהחוף עצמו גם היה הרבה יותר נסבל, אם לא היו בו אנשים.

"אחי, יש מצב שתחייך קצת? אתה מפחיד את הילדים." אחי הקטן, גדי, מצביע על המשפחה שממוקמת לידינו על החוף ואני מביט בילדים הקטנים שבונים ארמון בחול, יש מצב שאחד מהם צופה בי בבעתה קלה.

"אתה יודע שאני שונא להיות פה, למה לא נפגשנו אצלי בבית? או בכל מקום אחר עם מיזוג אויר ופחות חול?" אני שואל אותו בתסכול ולוגם מהבירה שלי.

"אבל אז כל האנשים סביבנו היו מפספסים את האישיות הנפלאה שלך." הוא עונה לי בטון נוטף סרקזם שמזכיר לי יותר מדי את עצמי.

"אתה משעשע." אני אומר לו ללא טיפת חיוך.

"אתה פחות. פאק אחי, אתה יכול להשתחרר לשעה אחת? לא נפגשנו אצלך בבית כי נמאס לי להיפגש איתך רק במקומות סגורים וממוזגים עם מחשב פתוח שיסיח את דעתך תוך חמש דקות ותישאב כרגיל לעבודה."

"אחד מאיתנו צריך לעבוד." אני עוקץ אותו בחוסר הוגנות.

"לך תזדיין דני, אמנם אני לא בראש מעצמה כמוך אבל אני עובד לא פחות קשה. רק שאני, לעומתך, יודע גם ליהנות מהחיים. אתה בן ארבעים, אתה נראה טוב, אתה פאקינג מיליונר ואתה לא עושה שום דבר בשביל ליהנות מהתוצאות של העבודה הקשה שלך.

הגעת לנחלה אחי, אתה יכול להוריד רגל מהגז, לא יקרה כלום אם אחת לשבוע תשב עם אחיך הקטן על החוף ותסתכל על כוסיות בבגדי ים פצפונים.

מתי זיינת פעם אחרונה? אתה בכלל זוכר איך כוס מרגיש סביב הזין שלך? או שהתרגלת יותר מדי לכף היד שלך?" הוא מסיים ומביט בי בציפייה. לאיזה תשובה הוא מצפה לעזאזל?

"תודה שאתה דואג לזין שלי, אתה אח טוב.

לא הגעתי לשום נחלה. בתחום שלי, אם אני אשחרר קצת את המושכות, אני יכול לאבד הכל. תמיד יש בחור חדש וצעיר יותר מעבר לפינה עם רעיונות רעננים ורעב לעקוף אותי. אני לא יכול להרשות לעצמי לנוח על זרי דפנה.

אבל, אני מסכים איתך שהפסקה של כמה שעות אחת לשבוע, לא תהרוס לי את החיים.

ואל תקרא לי דני."

"אני שמח שאתה מסכים איתי סוף סוף ואני אפסיק לקרוא לך דני כשאתה תפסיק לקרוא לי גדי."

החרא הקטן תמיד יהיה 'גדי' בשבילי. הוא נולד כשהייתי בן חמש עשרה, הפתעה לא צפויה וממש לא מתוכננת להורים המבוגרים שלנו.

חצי מהזמן אני רואה אותו בתור בן ולא בתור אח קטן. הוא סטודנט להנדסת תעשייה וניהול וכבר עובד כמתמחה בחברת הייטק מוכרת. יבוא היום שאני אחטוף אותו לאחת החברות שלי.

אני מנכ"ל ובעלים של חברת תקשורת גדולה, יש לי ארבע מאות עובדים שעובדים בשלוש משמרות יומיות בארבעה מוקדים שונים.

חוץ מזה, אני הבעלים של שלוש מסעדות, שני בתי קפה ולאחרונה נכנסתי גם לעסקי הנדל"ן.

כן, אני לא במצב בו אני יכול ליפול לעוני או באמת לאבד הכל. אבל, אני גם לא יכול להזיז את העיניים שלי מהמטרה. לא הגזמתי כשאמרתי לגדי שתמיד יהיה מישהו צעיר יותר ורעב יותר מעבר לפינה.

אני הייתי פעם הצעיר הרעב הזה ולא בחלתי באמצעים בשביל להגיע לפסגה. דחפתי מרפקים והרסתי קריירות, עשיתי הכל כדי לדאוג שהעתיד שלי ושל גדי, יהיה הרבה יותר טוב מהעבר שלנו.

"אז יש סיבה שאנחנו בחוף קריית חיים במקום בחיפה? אם כבר אתה מכריח אותי לסבול, לפחות היינו עושים את זה קצת יותר קרוב לבית."

"האמת שכן, יש איזה מלצרית חמודה ששמתי עליה עין והיא אמרה שבדרך כלל היא כאן בימי שישי."

כמובן, תמיד יש איזה מלצרית חמודה.

"אתה מתכנן פשוט להיתקל בה בחוף עם מאות אנשים? הסיכוי שתראה אותה קלוש." אני אומר לו ומצביע על כמויות האנשים העצומות סביבנו. הקיץ מסתיים בקרוב וכולם רוצים לנצל את הזמן שנותר.

גדי צוחק מההערה שלי וממשיך להסתכל סביב עם מבט מלא תקווה. "קשה לפספס אותה, אם היא כאן, אני אזהה אותה תוך שנייה."

"מה כל כך מיוחד בה שתזהה אותה תוך שנייה?" אני שואל בחצי עניין ומסיים את הבירה שלי.

"מעבר לזה שהיא יפהפייה ברמה מטורפת, יש לה שיער ורוד."

"שיער ורוד?" אני שואל אותו בגלגול עיניים. "אתה רציני עכשיו? היא בת שש עשרה?"

"לא, היא בת עשרים וחמש, כמוני." הוא עונה לי בהיסח דעת ומזדקף מעט בכיסא.

"למה לעזאזל יש לה שיער ורוד?" אני שואל אבל גדי כבר לא מתייחס אליי. הוא קם מכיסא החוף ומתחיל להתקדם לכיוון שתי בחורות שמטיילות על החוף. כצפוי, אחת מהן עם שיער ורוד.

 

 

 

מילנה

כעבור שעתיים של נטו שיזוף, ענת ואני החלטנו לטייל קצת ולסיים את הצהריים בבית הקפה על החוף.

מצב הרוח של שתינו מרומם ואנחנו צוחקות ומקשקשות כשאני רואה באופק שני גברים שהולכים לכיווננו.

אני מזהה מיד את הצעיר מביניהם, גדי, בחור חמוד שמגיע לבית הקפה שאני עובדת בו כמעט כל יום בצהריים.

הוא מחייך לעברי אבל תשומת הלב שלי כבר לא מופנית אליו, אלא לגבר הסקסי שצועד לצדו.

זה ברור שהם אחים, שניהם גבוהים מאוד עם שיער שחור קצר ועיניים כחולות בהירות בצורה קצת מבהילה. כמו שני זרקורים שמוקרנים מהפנים היפהפיות שלהם.

הדמיון הפיזי ביניהם בולט מאוד אבל המבטים שלהם לא יכולים להיות יותר הפוכים. גדי מחייך אלינו חיוך רחב וקליל שמדגיש את השיניים הלבנות הישרות שלו ואחיו הגדול לעומתו, צופה בנו בחוסר עניין מוחלט.

"וואו." אני שומעת את ענת לוחשת מימיני.

"כן, וואו." אני עונה לה וממשיכה לבהות בגרסה המבוגרת יותר של גדי עד שהם נעצרים מולנו.

"מילנה, לא חשבתי שאני אתקל בך כאן." גדי אומר לי עם חיוך בזמן שאחיו מרים גבה.

"אמרתי לך שאני כאן כמעט בכל יום שישי." אני עונה לו וצוחקת.

"נכון, נכון, שכחתי לגמרי." הוא עונה. "זה אחי הגדול, דן."

דן, אני לא יודעת למה אבל השם הזה תפור עליו. חזק, רציני, גברי.

"הי, אני מילנה וזאת ענת, החברה הכי טובה שלי." אני אומרת וממשיכה לצפות בדן, בוחנת את התגובה שלו.

"נעים מאוד." דן אומר לנו בנימוס שלא כל כך מתאים ליום שישי בחוף הים.

"אז לאן אתן הולכות?" גדי שואל.

"אנחנו בדרך לבית הקפה, שתינו מתות מרעב, אתם?"

"גם אנחנו בדרך לשם. דן בדיוק אמר שהוא מיצה את השמש והחול ומתאים לו לשבת במקום ממוזג."

גדי עונה ודן מסתכל עליו שוב עם גבה מורמת. יש לי הרגשה שזה ממש לא מה שדן אמר או מעוניין לעשות.

"אז יאללה, נלך ביחד." אני אומרת בשמחה ומחייכת לדן, מנסה לקבל ממנו תגובה חיובית כלשהי ללא הצלחה. הוא ממשיך לצפות בי בחוסר עניין ואני מרגישה את העצבים שלי צפים.

אם יש דבר שיש לי אפס סבלנות אליו, זה אנשים פלצנים שמתנהגים כאילו הם עושים למישהו טובה עם הנוכחות שלהם.

אנחנו ממתינות במרחק מסוים מהאחים בזמן שהם אוספים את הדברים שלהם. דן מביט בגדי בעצבים, נראה שהם מתווכחים אבל הם רחוקים מדי ואני לא שומעת על מה.

דן מרים את המגבת שלו וצופה בי לרגע עם גבות מכווצות שוב, אני תוהה אם זה המבט הקבוע שלו או שזה קשור ספציפית אליי.

נראה שהויכוח מסתיים וגדי ניצח כי הוא מסתובב אלינו עם חיוך מסופק בזמן שאחיו הגדול מרים את התיק שלו בתנועה חסרת סבלנות.

"הלכנו?" גדי שואל עם חיוך.

"הלכנו." אני עונה עם הרבה פחות התלהבות ממנו וחושבת לעצמי על מה לעזאזל נדבר עם הגרינץ' במהלך ארוחת הצהריים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *